שם משמואל, ויקרא י׳Shem MiShmuel, Vayikra 10

א׳ויקרא וזכור שנת תרע"ט.

ב׳בפסיקתא ב' כך פתח ר' תנחומא ב"א בשם ר' תנחום ב"ח זש"ה (איוב י״ג:י״ב) זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, איוב אמר הפסוק הזה כנגד כל חביריו וכו' והיו מקשים כנגדו דברים קשים אמר להם איוב זכרוניכם משלי אפר מה אתם מתעים את הבריות שהם רואים אתכם וסבורים שאתם צדיקים כאברהם שמשל עצמו באפר שנאמר אנכי עפר ואפר ואין אתם אלא לגבי חומר גביכם (כדור הפלגה גי' הרז"מ) וכאותם שכתוב בהם והחמר הי' להם לחומר, ד"א מדבר כנגד ישראל שא"ל הקב"ה אני מצוה לכם שתהי' מזכירים שני זכרונות שנא' זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק [בילקוט הגי' תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו באפר שנא' ואנכי עפר ואפר] אלא הוו יודעים שאם אין אתם עתידים להיות זוכרים אותם וקוראים בכל שנה שאני מחזיר אתכם לשעבודם של מצרים [ובתנחומא של גליות] לגבי חומר גביכם כענין שנאמר בחומר ובלבנים הוי זכור את אשר עשה לך עמלק עכ"ל, והוא כולו מוקשה מה ענין חביריו של איוב שהיו מתקשים כנגדו להיות דומים לאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, ולהיפוך במה הם דומים לדור הפלגה, מה ענין דור הפלגה לענין חבירי איוב, וכן כנגד ישראל מה ענין שתי זכירות של עמלק להיות דומים לאברהם, ובאם לאו מחזירם לשעבוד מצרים או לגליות, וכי בשביל חיסור מ"ע אחת מתחייבין גליות אתמהה, ולא עוד דמשמע דאפי' זוכרים זכירה שבודאי יוצאין ידי מ"ע דאורייתא של זכירת עמלק אלא שלא כופלים אותה נמי, אתמהה:

ג׳ונראה לפרש דהנה יצירת אדם היתה אחרונה לכל הנבראים, והטעם שכל הבריאה בהתרחקם מהשורש היו מתגשמים והולכים, ונברא אדה"ר להיות מעלה את כל הבריאה לשורשה כאמרם ז"ל לעבדה ולשמרה זה מ"ע ומצות ל"ת, וא"כ כל יצירת אדה"ר היתה צורך גבוה וכמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכך היו מעשיו וכאמרם ז"ל שאמר לכל בע"ח בואו נשתחוה נברכה וגו' השתחואה היא ביטול המציאות, היינו שיכירו וידעו כל הנבראים שאין להם מציאות עצמיי להיות חשובים נבראים אלא הכל צורך גבוה, כמו איש חיל השלוח ממלך בו"ד לעשות מלאכת המלך באמונה, שאחת הוא אי חום או קור ואינו נזכר צורכו של עצמו כלל אלא צורך המלך, ואף לא לקבלת שכר לא בעוה"ז ולא לעוה"ב כאמרם ז"ל עבוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וכענין שכתוב בצבא העליונים ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אך מחמת החטא נפל ממעלתו ונשתנה טבעו להיות דורש ומבקש צורך עצמותו, ונצרך לעבודה יתירה עם כחות נפשו להכניעם לעשות מעשהו לרצון השי"ת בלבד תחת אשר קודם החטא לא הי' לו טורח ועבודה בזה אלא מטבעו הי' נמשך בעצמו לזה:

ד׳והנה כל הצדיקים שבדורות ראשונים כמו אדה"ר שהי' חסיד גדול כבש"ס עירובין, והבאים אחריו עד אאע"ה היתה עבודתם לתקן עצמם מחטא זוהמת הנחש ליישר כל הדיעות וכל המעשים, ומ"מ עדיין לא הגיעו למעלה העליונה שהי' לאדה"ר קודם החטא שלא זכר מהשלמת עצמו כלל אלא הכל צורך גבוה, אבל אאע"ה נשלם ביותר שמסר כל כחות נפשו להשי"ת עד שלא זכר מענין טובת נפשו כלל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה', היינו אף שנאמר לו לך לך ופירש"י להנאתך וכו' וכך קיים כפי מה שנאמר לו שהלך להנאתו, אבל גם זה לא עשה לתשוקת טבעו אלא כאשר דיבר אליו ה', היינו למלאות רצון ה' שכך נצטוה, וכן היא מצות עונג שבת שלא יתכוון בהאכילה לצורך תשוקת טבעו אלא גם בזה לעשות רצון השי"ת עכ"ד, ובזה הבנתי ענין הנסיון של אאע"ה בענין לך לך שלכאורה בפשיטות אינו מובן מהו הרבותא, והרי אנו רואים שכמה בנ"א נוסעים למרחקים כדי להרויח ממון מה גם לזכות לשבע ברכות האמורות בענין שאין כל עולם כולו כדאי להם, אך לפי הדברים הנ"ל מובן עד כמה גדל הנסיון שאפי' שבע ברכות אלו שאף בפשיטות עולים עד תכלית רום המעלות מה גם בפנימית הדברים שלפי טבע אנושי הי' לו להתרגש ולכתף כל עצמותיו לזכות בהם, ומ"מ הי' כ"כ נמסר לעשות הכל צורך גבוה עד שלא זכר בהם כלל אלא הכל לצורך גבוה כאשר דיבר אליו ה':

ה׳וי"ל שזה עצמו הוא מה שאמר אנכי עפר ואפר, כי כל מיני צמחים מה גם בע"ח יש בהם כחות עליונים, כאמרם ז"ל שאין לך עשב למטה שאין המזל מכה אותו ואומר לו גדל, מה גם דברים שיש בהן חלקי הזן וחיי הנפש, אך אחר שנשרף ונעשה אפר נעדרו ממנו כל חלקיו הנכבדים ואינו נשאר אלא תכלית השפלות שהוא האפר, כך הי' אאע"ה בעיני עצמו שמסר כל כח החיות שבו להשי"ת עד שהוא בטל במציאות מעניני עצמו כלל אלא כמו אפר, ומרע"ה הי' עוד בטל במציאות עוד יותר עד שאמר ואנחנו מה שאפי' שפלות המציאות כאפר נמי לא הי' בעיני עצמו:

ו׳והנה ידוע מחבירי איוב שהיתה אהבה ביניהם מאד מאד מאז כמו שבא בדבריהם ז"ל עוד יותר מאהבת אבות לבנים, ומ"מ כאשר הוצרכו להצדיק דינו של הקב"ה על איוב הסירו את כל אהבתם ממנו והרשיעו אותו בחטאים ועוונות ופשעים בגלגול זה [כי ענין גלגול הנשמות ושבידו חטאים מגלגול הקדום חידש להם אליהו כמו שביאר הרמב"ן ז"ל, ומכלל שהם הרשיעו אותו בגלגול זה] אף שלא ראו ולא שמעו ולא ידעו עליו שום שמץ דבר, מ"מ ההכרח להצדיק דינו של הקב"ה, נתהפכו לו מאוהב לאויב באכזריות חמה כמבואר בכתוב, ואם הי' כך באמת ובלב תמים הי' זה רבותא ביותר אשר לצורך גבוה הם בטלים ממהותם לגמרי, והי' זה כעין אברהם שהי' בטל ממהותו לגמרי לרצון השי"ת עד שהמשיל עצמו לאפר כנ"ל, וכמו שהביא את בנו יחידו יצחק שבא אליו אחר מאה שנים והי' חביב לו עד לאחת, מ"מ למלאות רצון השי"ת שכח את כל אהבתו לבנו ונתלבש באכזריות חמה לשוחטו בידיו ממש, אבל איוב חשד אותם שכ"ז איננו באמת בלב תמים אלא לרמות את הבריות ולעשות חונף כדי שיחזיקו אותם צדיקים כמו אברהם כדי שיבטחו בהם הבריות ויגיעו עי"ז לצורך ותועלת החומר שלהם בעוה"ז, וא"כ אתם היפוך מאברהם שאברהם ביטל את מהותו ועצמותו לצורך גבוה, ואתם עושים להיפוך שכל חכמתכם וידיעתכם בענין האלקי תגשימו אותי להחניף את הבריות ולהשיג צורך עצמותיכם ותועלת חומריכם, אלא למי אתם דומים לדור הפלגה שגם הם הי' להם ידיעה גדולה ונכבדה בשמות מלאכי מעלה וכמ"ש בזוה"ק וכן מפורש בכתוב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ע"כ הי' כחם כ"כ גדול, וכמ"ש ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וא"כ הרי היו לוקחים את חיות האלקי והגשימו אותו להשיג על ידו תאוות לבם החומרי, כן גם אתם ידיעתכם הנכבדה אינכם מפיקים לצורך גבוה אלא להשיג ע"י צורך עצמיכם:

ז׳קיצור הדברים אברהם אבינו ע"ה ביטל את כל מהותו לצורך גבוה וענין אלקי, ודור הפלגה, היו להיפוך שביטלו את ענין אלקי שהי' אצלם וידיעת שמות מלאכי מעלה שהי' בהם כדי להגיע ע"י תאוותם לצורך החומר שלהם, ואתם חבירי איוב אף שאתם מראין לבריות שהנכם בבחי' אברהם נהפוך הוא והנכם כדור הפלגה שכתוב בהם והחמר הי' להם לחומר, שתכלית ענינם הי' התגברות החומר:

ח׳ועל דרך זה יש לפרש גם יתר דברי הפסיקתא שמדבר כנגד ישראל שיהיו מזכירים שני הזכרונות זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק, דהנה יש לדקדק בכתוב והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה"א נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, משמע שזמן מחיית עמלק הוא אחר שהניח ה' אותם מכל אויביהם מסביב, והרי אין לישראל אויב גדול מעמלק, וא"כ אימת בא זמן מחיית עמלק, שלעולם אויביהם מסביב עדיין קיים, ואין לומר דעל אויביהם שבארץ קאי שאחר שהניח להם מכל אויביהם שבארץ הגיע זמן מחיית עמלק, והאי בארץ אדלעיל קאי מכל אויביך מסביב בארץ, שהרי בש"ס סנהדרין (כ':) ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה, כשהוא אומר [דברים מ"ב] בהניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו' והי' המקום אשר יבחר ה' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וגו' עכ"ל הש"ס, והנה מוכח דבכלל אויביכם מסביב הוא, הן עמלק הן שאר שבעה האומות, שהרי הביא הא דדוד שהי' מכל האומות על הא דלהכרית זרעו של עמלק קדום, ובאמת ברש"י בחומש שם פירש רק על כיבוש וחילוק ומנוחה מן הגוים בימי דוד, ועכ"פ אין להוציא מלשון זה עמלק שהוא היותר גדול מכל אויבי ישראל וכמ"ש בהמן איש צר ואויב המן הרע הזה, והאי בארץ איננו קאי על האויבים אלא שהמצוה חל רק בארץ כאמרם ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק וכו' וא"כ איך נוכל לומר דזמן מחיית עמלק הוא אחר הניח מכל אויביהם מסביב, הלוא עדיין אויב גדול הזה קיים:

ט׳ונראה דהנה ידוע שעמלק אף כי מעשיו הי' למטה, יותר ממה שעשה למטה חפץ לעשות למעלה, וכמ"ש אין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ובפסיקתא כ"ז שזרעו של עמלק קיים כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, וכן הוא מאריך הפייטן יותר ממה שעשה לנו עשה לך, וע"כ נגזר עליו מחיי' עולמית ונשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מזרע עמלק מה שלא נגזר כן על שום אומה ולשון אפי' כנבוכדנצר וחביריו, שהרעו לנו באכזריות חימה ובקצף גדול מאד מאד היוצא מחק וגדר גבול אנושי, וע"כ לעומת מהותו שהי' עמלק רשע בכפלים למטה ולמעלה נגזר עליו עונש בכפלים וכמ"ש כי מחה אמחה ובמדרש מחה מלמעלה אמחה למטה:

י׳והנה הכתוב מתחיל זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך וגו' שהזכיר מה שעשה לנו למטה ובזה נעורר בלבבינו איבה ומשטמה ושנאה על עמלק שעשה לנו, וכמו שפירש"י בהא דאשר קרך בדרך, זהו זכירה אחת מה שעשה לנו, ועוד עלינו לזכור זה שרצה לעשות למעלה שבשביל זה באה המצוה למחות את שמו, כי בשביל מה שעשה לנו לבדו לא הי' מגיע לו עונש יותר מאשר לשאר האויבים שהרעו לנו יותר ממנו כנ"ל, אבל המצוה עלינו להתעורר ולהתרגש כ"כ עליו בשביל מה שרצה לעשות למעלה יותר הרבה מאד מבשביל מה שעשה לנו למטה, הא למה זה דומה לאיש שבאו עליו לסטים וגזלו ממנו מאה מנה, ושבו ובאו לביתו וגזלו ממנו כל הונו שעלו אלפי אלפים מנה וכל כלי יקר וסגולת מלכים והעמידו ריקם, ובדרך נס עברו אנ"ח וניצל מהם שכשבא לספר מה שאירע לו עם הליסטים אינו כדאי לספר מן מאה מנה שבראשונה אלא את אשר גזלו ממנו כל הונו אלפי אלפים פעמים ככה, וזהו זכירה השני' שנצטוינו עלי', ומעתה מיושב שבעת זכירה השני' כמעט שנשכח את האיבה עבור מה שעשה לנו כי אינה תופסת מקום נגד מה שרצה לעשות למעלה, וזהו שאח"כ והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב, היינו שכמעט יצא מלבבך מה שעשה לך, אלא יצוייר לפניך מה שרצה לעשות למעלה אז הגיע העת שתמחה את זכר עמלק מתחת השמים:

י״אקיצור הדברים ששתי זכירות לנו זכירה ראשונה מה שעשה לנו, וזכירה שני' מה שרצה לעשות למעלה, ומבלעדי זכירה ראשונה לא הי' זכירה השני' כ"כ רבותא כמו שהרבותא הוא אחר זכירה הראשונה שנתעורר בלבבינו השנאה על מה שעשה לנו, ואעפי"כ באה זכירה השני' ומשכחת את הראשונה עם שהיתה בעצם תקפה, זהו רבותא יותר:

י״בומעתה יתבארו דברי הפסיקתא שא"ל הקב"ה לישראל שיהיו מזכירים ב' הזכירות ואז אתם בניו של אברהם שכשהגיע לעשות מה לרצון השי"ת שכח את כל מהותו ותועלת עצמו כלל אלא יצא מצורך עצמו לצורך גבוה [ולגי' הילקוט שהשתי זכירות הם תמחה, כי מחה אמחה, נמי יש לפרש תמחה הוא בשביל מה שעשה לנו מגיע לו עונש מחיי' למטה, וכי מחה אמחה שנדרש במדרש כפל הלשון למעלה ולמטה בשביל מה שעשה למעלה ולמטה, הוא נמי רומז לשתי הזכירות באופן הנ"ל] אך כשאין אתם זוכרים שתי זכירות אלו אני מחזיר אתכם לשיעבוד מצרים או שעבוד גליות, היינו כי שיעבוד מצרים וכן שאר גליות איתא בספה"ק שהי' ללמד את בנ"י שיהי' ביכולתם לסבול עול תורה ומצוות עד שיערב וימתק להם, וכמו איש חיל העובד בצבא המלך שאיננו חושש לנפשו ואיננו זוכר בקור וחוס שעליו וכמ"ש למעלה במדתו של אאע"ה, דוגמא לזה כתיב בד"ה ב' י"ב ובראות ה' כי נכנעו הי' דבר ה' אל שמעי' לאמר נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם כמעט לפליטה ולא תתך חמתי בירושלים ביד שישק כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות, עד כאן, וזה שבפסיקתא שבאם לא תהיו זוכרין שני הזכרונות, היינו שלא יהי' העיקר אצלם צורך גבוה עדיין יהיו צריכין לשעבוד גליות שבמקום גלות מצרים להתיש את כח החומר ע"י העבודה בחומר ובלבנים עד שיתעורר רגש הנפש בהם לעשות מעשיהם צורך גבוה וכנ"ל:

י״גוזה דבר ידוע בדוק ומנוסה שבכל הזמן שבעוה"ר הלכו שונאי ישראל לאחור ולא לפנים וחשבו מחשבות על קיום נפשם וחומרם לבד בלי קדומה צורך גבוה היו אויבי ישראל מתגברים וגוזרים גזירות ובני פריצי עמינו רוצים להתגבר בחזקת היד וינאמו נאום ונכשלו, השי"ת ירחם על עמו בכלל ובפרט, ואף שלפי השקפת אנושי היא בחי' רחוקה מאיש הפשוט כמוני היום, מ"מ נראה כי זמן מחיית עמלק שבכל שנה מסייע לזה לאיש נלבב המדקדק במעשיו שעכ"פ רצונו להיטב אלא שהאבן גדולה על פי הבאר, מה גם שבת שכך הוא מהותו כמ"ש שבת לה' אלקיך, היינו שהיום מסייע שיהי' השביתה צורך גבוה וכמו שהביאנו לעיל מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במצות עונג שבת שהוא כעין מ"ש וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' עיי"ש, וע"כ י"ל נמי שהזכרת מחיית עמלק מתחלת בשבת קודם פורים ולא סגי לי' בהזכרה שבפורים, כי נצרכין למצות שבת שתסייע לזה:

י״דולפי דרכינו זה יש לפרש הכתוב של פרשת השבוע אדם כי יקריב מכם קרבן לה' שכבר דקדקו בתיבת מכם שלכאורה נראה דשלא כסדר נאמר, אך לפי דרכנו הוא כולל שהקרבת קרבן עולת נדבה אף שהיא מכפרת על חייבי עשה, מ"מ אמרו ז"ל עולה דורון היא, והיינו שלא תהי' הכוונה לצורכו להתכפר לו וכדומה אלא הקריבה לה' שלפי דברי הזוה"ק הוא צורך גבוה, וזהו יקריב מכם, היינו שיסלק ענין מכם דהיינו צורך עצמו אלא קרבן לה' צורך גבוה, ואינו דומה לקרבן חובה או חטאת שבאה על חטא שהיא לצרככם, אלא עולת נדבה תסלק ענין הצרככם אלא יקריב לה' צורך גבוה:

ט״ווי"ל שזהו ענין אמרם ז"ל הקדים שקליהם לשקליו של המן, שהמן היתה כוונתו לסלק בחירת ישראל ולהביא את השבעים אומות תחתיהן, אבל תכלית כוונתו לא היתה לצורך גבוה אלא שעי"ז יהי' ביכולתו להתגבר על ישראל, ולזה הקדים שקלי ישראל שהכוונה רק צורך גבוה לפי דרכינו כנ"ל:

ט״זבפסיקתא ג' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו' אלא יהי' בכס בינה כשתכנסו לארץ לא תתעב אדומי למה כי אחיך הוא בין טוב ובין רע אחיך הוא, וכן לא תתעב מצרי וכו' אבל עמלק זכור את אשר עשה לך עמלק, ביאור הדברים שידוע בספה"ק שעמלק הוא דעת דקליפה ומבטל את דעת דקדושה המבדיל בין דבר לדבר כענין משה"כ בדעתו תהומות נבקעו, וזהו שבא עמלק קודם מ"ת שכוונתו היתה להפריע את הדעת של תורה מהתפשט בארץ, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שמבלי שנצחו את עמלק מקודם לא הי' אפשר להיות מ"ת, שקליפת עמלק היתה מטלת ספק ופגם אף במקום שנראה התגלות אלקית ובודאי הי' מוצא תירוץ על הקולות וברקים וקול השופר ועצם הדברות לתרץ את הכל כי אין קץ לשקרתו והטעאתו, אבל כשנצחו את עמלק אף שנשאר ממנו לדורות מ"מ הוא בגדר הגבול, ושוב הי' יכול להיות מ"ת עכ"ד, ונראה דכן הוא בענין ביאתן של ישראל לארץ וכמ"ש בס' צרור המור דה"ט שנכתב פ' זכור קודם כי תבוא אל הארץ להורות שעמלק הוא המתנגד לביאתן של ישראל לארץ עכ"ד, ואפשר לומר כי ענין ארץ ישראל הוא המבדיל בין חלקו של כל אחד ואחד ומשום כח הדעת שבה להבדיל בין דבר לדבר, וכמ"ש לדעת בארץ דרכך, וע"כ כשנכנסו ישראל לארץ הי' גמר הסתלקות כח עמלק דעת דקליפה, וע"כ עיקר מצות מחיית עמלק חל רק אחר שנכבשה הארץ, כמ"ש והי' בהניח וגו', כי עד אז עדיין הי' שורשו דעת דקליפה עודנה במציאות, וזה הי' המונע מלמחות את שמו כמו בימי יהושע שלא הרג את כולם עפ"י הדיבור, וע"כ נמי כשנכנסו ישראל לארץ ונסתלק דעת דקליפה והאיר את דעת דקדושה ע"כ אז חל עליהם להבחין בדעתם דעת דקדושה בין דבר לדבר לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי, אף שמצד סברא הפשוטה הי' נראה לתעבם מ"מ לפי דעת דקדושה אינו כן, ולהיפוך עמלק אף שכמה אומות עשו אתנו יותר רע ואכזריות יוצאין מגדר אנושי, מ"מ גרע עונש עמלק מהם עד שלפי דעת דקדושה זכור את אשר עשה לך עמלק:

י״זלבר נטלין ולא עאלין הני כלבי דחציפין, הנה ידוע דכלבין דחציפין הם בחי' עמלק היוצא מתערובת קליפת שור וחמור כמבואר בזוה"ק, וידוע ששבת הוא היפוך קליפת עמלק כמפורש בפדר"א וכבר דברנו בזה, ולמה אין אנו אומרים זה בכל סעודות שבת אלא בסעודה שלישית לבד, י"ל דהנה במ"ר דבבריאת העולם ואדה"ר קודם החטא עיקר שכינה בתחתונים היתה, ומחמת חטא אדה"ר נסתלקה השכינה וכמ"ש וישמעו את קול ה"א מתהלך בגן לרוח היום ובמדרש מקפץ ועולה, והאבות הקדושים היו מתקנין זה, אאע"ה במדת החסד שבו עורר שע"י מדת החסד תתקרב השכינה למטה אף שאינן כדאי והארץ עודנה היא בשפלות, יצחק אע"ה במדתו מדת הגבורה ובמה שהקריב א"ע לקרבן להשי"ת, וכענין מדת הלוים מדת הגבורה שהיו עבודתם בהתלהבות יתירה להדבק בשיר למעלה, עורר מדת התחתונים להתלהב למעלה לדבוק בשורשו באופן שאברהם קירב את השמים לארץ, ויצחק קירב את הארץ לשמים, יעקאע"ה הי' בו מדת שניהם יחד והוא הי' איש תם יושב אוהלים דבזוה"ק שחיבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, וע"כ נשא שתי האחיות רחל ולאה המרמזים לשתי העולמות כבזוה"ק, וע"כ נקרא שמו ישראל אותיות ישר אל, דבתקה"ז ישר משמאלא קאל מימינא והי' כלול ומושלם מכל צד:

י״חוהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שעמלק הוא היפוך יעקאע"ה שיעקב הוא ישר ועמלק הוא היפוך מזה מלשון מעוקל ועקלקלות, והיינו שאינו כמו שאר האומות שהם חומרים, אלא שהוא נמי שכל אלא שכל מעוקם שהוא גרוע מהכל עכ"ד, ולפי דרכינו הנ"ל יש להוסיף ולומר שלעומת יעקאע"ה שהי' מחבר שני העולמות יחד כמדת אברהם ממעלה למטה וכמדת יצחק ממטה למעלה, ההיפיך מזה הי' עמלק קוצץ בן קוצץ שהיא המפריד בכפלים והוא הסותם בפני אור העליון שלא יאיר למטה, ועוד הוא כאבן מונח על לב האדם שלא יקבל שום הארה הקדושה, ואם בהכרח יכנוס בו איזה הארה לא תקבלנו הלב בתוך תוכו אלא מקופיא ולא מקיבעא, וזהו כי יד על כס י"ק ואמרו ז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הפירוש אין השם שלם כידוע ששם י"ק הוא מורה על עלמא דאתכסיא לבד, וזהו שאין השם שלם שעלמא דאתכסיא לא יאיר לעלמא דאתגליא, ואין הכסא שלם היא עלמא דאתגליא שלא יקבל הארה עליונה:

י״טוהנה שלש סעודות שבשבת לפי סדר האריז"ל סעודתא דליליא מתיחסת ליצחק ודיממא לאברהם ותליתאה ליעקב, ולפי דרכנו הנ"ל הדברים מובנים שסעודתא דליליא שאז זמן שישראל מתלהבים בשירות ותשבחות לקבל את השבת בשמחה ואז הוא זמן הדיבוק והעלי' ממטה למעלה מתיחסת ליצחק, וביממא דסעודתא דעתיקא עבדינן שלרגלי רוממות עתיקא אין התחתונים יכולין לעלות כ"כ שמה, אלא שבחסד ה' הוא מאיר אור הגדול הזה למטה אעפ"י שאינם כדאי והוא הדיבוק ממעלה למטה מתיחסת לאברהם, וסעודתא תליתאה שאז זמן הדיבוק משני הצדדים יחד ממעלה למטה וממטה למעלה זה מתייחס ליעקב כנ"ל:

כ׳ובזה יש לפרש מה דאז נקרא רעוא דרעוין, כי כל דיבוק גורם רעותא דליבא ביותר הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה, וכמשל איש הרואה שחבירו מהדר ומשתוקק להדבק בו גורם גם בו אהבה לעומתו כי כמים פא"פ וגו', אבל בסעודתא תליתאה ששני הצדדים מהדרין יחד לדבוק זב"ז הוא גורם רעותא דברעותא:

כ״אולפי האמור מובן אשר אז הוא זמן שהוא תכלית ההיפוך מכל ענין עמלק מה שלא הי' כן בכל השבת, ע"כ אז הזמן מסייע ביותר לכל איש ואיש נלבב להרחיק מנקודת לבבו את נקודת עמלק, ע"כ אנו אומרים דווקא אז לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין:

כ״בונראה דהא דששת ימי המעשה מתברכין משבת שכבר הגדנו שהוא באמצעות סעודתא תליתאה, יש להוסיף ולומר עפ"י דרכינו הנ"ל דמה"ט הוא, דקדושתו של יעקב שהוא גורם תכלית הדיבוק והחיבור משני צדדים, גורם נמי דיבוק ששת ימי המעשה בשבת, דוגמת עלמא עלאה ועלמא תתאה, והטעם כי קדושתו של יעקב שהוא היפוך כח עמלק ראשית גוים הוא מסלק אשר שום כח זר בלתי אפשר להיות לו אחיזה בקדושה ההוא, וע"כ אף שקדושת שבת מאירה לזמן החול שאז זמן שליטת כחות החיצונים, מ"מ באשר מסתעף מקדושת יעקב שוב אין חשש, ומ"מ הוא רק לאיש שהוא זוכר בכל ששת ימי המעשה את יום השבת, ולעשות חשבון עם נפשו אם מעשיו הם לפי ערכו ומותאמים לקבלת קדושת שבת ומהדר בכל צדדיו להטיב מעשיו, ואף שאינו יכול לעשות לגמרי מ"מ מצד חלק החסד שבו מיני' שיתא יומין מתברכין: