שם משמואל, ויקרא ב׳Shem MiShmuel, Vayikra 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר ויקרא אל משה, ולא כאברהם, באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם המלאך קורא והדיבור מדבר ברם הכא אמר ר' אבון אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני המדבר שנאמר אני אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו, להבין מעלת הקריאה אם הוא ע"י הקב"ה, כי לכאורה עיקר הוא הדיבור ומה נ"מ מי הוא הקורא ע"כ, ונראה בהקדים מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שפירש ההפרש שבין ויקר שנאמר בבלעם לויקרא שנאמר במשה, כי לשון ויקר היינו שהדיבור בא אליו למקומו ולא נתעלה ע"י הדיבור ונשאר בלעם הרשע כמו שהי' עומד מבחוץ, אבל לשון ויקרא הוא שקרא אותו שיקרב הלום, ונתעלה לקראת הדיבור עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שמודדין לאיש כמדתו שבלעם הרשע עם כל בקשתו קרבת אלקים לא רצה להניח מעשים מכוערים שלו, ואתונו תוכיח, רק רצה בשניהם יחדיו קרבת אלקים בעודנו מלוכלך בטנופת מעשיו המכוערים, ע"כ נמדד לו כמדתו, שאפי' בעת בא לו הדיבור לכבוד ישראל לא הוציאו הדיבור ממהותו הרע רק הדיבור בא אליו, וכמשל הזוה"ק במצורע הדופק על הפתח, אבל מרע"ה שכל מהותו הי' פרישות מהחומר כשמו משה כי מן המים משיתיהו כמ"ש המהר"ל בספר גבורות, והי' מתקדש והולך ופירש מן האשה, ע"כ נמדד לו במדתו שנקרא ונתעלה לקראת הדיבור ונתקדש עוד יותר ויותר, וזה הוא מאמר המד"ר משל למלך שהי' לו אשה ופלגש, כי אשה היא בקידושין ופלגשים בלי קידושין לדעת רוב הפוסקים, וקידושין היא מיוחדת ומזומנת לו ואסורה אכ"ע כהקדש, וזה נביאי ישראל שהם מיוחדים ומזומנים רק לעשות רצון אביהם שבשמים ולא לצורך עצמם כלל, אבל נביאי אומה"ע הם רק כדמיון פלגש והבן:
2
ג׳והנה במד"ר ריש הפרשה ברכו ה' מלאכיו נקראו הנביאים מלאכים וכו' וכי מלאך הי' והלא פינחס הי' ולמה קורא אותו מלאך אלא אמר ר' סימון פינחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים, ע"כ, דהנה מלאך הוא מלשון שליחות היינו שאין לו שום בחינה ומהות בפ"ע רק לעשות רצון משלחו הוא ממ"ה הקב"ה, וכן הנביאים לא חשו על עצמם כלל רק לעשות שליחותם, אך כ"ז הוא בעת שרה"ק שורה עליהם לבשו מלאכות, אבל כשנסתלק מהם הרוה"ק שבו להיות כיתר אנשים, וע"כ רק אז שרוה"ק שורה עליהם פניהם בוערות כלפידים, אבל מרע"ה הי' תמיד מוכן לנבואה והי' תמיד כמו מלאך שכל מהותו היא השליחות, וע"כ תמיד הי' אור האלקי על פניו והי' צריך למסוה:
3
ד׳ולפי"ז יובן דברי המד"ר הנצב פתח דברנו דכל הנביאים הי' המלאך קורא, היינו שהמלאך קוראו והגביה אותו עד שנתעלה למדריגת מלאך ואז הי' הדיבור מדבר עמו, ברם הכא אני הקורא, היינו שמרע"ה לא הוצרך שיתעלה למדריגת מלאך שזה הי' תמיד אף קודם הקריאה, אלא שהקריאה היתה מאת הש"י היינו שהוגבה ונתעלה עוד יותר ויותר ממדריגת מלאך:
4
ה׳ולפי הדברים האלה יובן מה שאנו אומרים ליל ש"ק קודם הסעודה בצתתכם לשלום, דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גילה רז זה לבני לשון שמה"ש משתמשים בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, ואמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מה"ש וקשרו לכל אחד שני כתרים כנגד נעשה ונשמע וכשחטאו פרקו מהם וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בכתבי האריז"ל שבשבת משה מחזירם לישראל, וזה ישמח משה במתנת חלקו וממוצא הדבר שבשבת חוזרין ישראל למדריגתם שקודם החטא שהיו כמלאכי השרת, ואולי מטעם זה איתא במד"ר בראשית ברכו במאור פנים שאין מאור פניו של אדם דומה בשבת כבחול, והיינו שכל איש ישראל בשבת לובש מלאכות בצד מה, וכענין בשעה שרוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים כנ"ל, וזו היא צורת איש הישראלי בכל יום השבת, ולפי"ז בעת סעודת שבת שהיא כעין קריאה לסעודתא דמלכא נתעלה עוד יותר ואינן צריכין עוד למלאכי השרת שיעלום רק כעין אני הקורא שהי' למשה רבינו ע"ה, והיינו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוא נותן זה במתנה לישראל כמ"ש האריז"ל, ומגיעים לעונג שאין למעלה מעונג, ע"כ אנו אומרים בצאתכם לשלום וכו', וכעין שאיתא בזוה"ק שכל ששת ימי המעשה מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין שלא ע"י אמצעית המלאכים, והבן:
5
ו׳מן הבקר ומן הצאן, הנה כתיב ידע שור קונהו ופירשו המפרשים ששור יש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנהו, ואולי מטעם זה מלך בבהמות שור, ואמרו ז"ל חמשה מיני גאים בעולם, שור בבהמות, וצאן היא הכנעה ושפלות ראשו של זה בצד זנבו של זה, היפוך מדתו של שור, ושניהם אין בהם שבח זולת כשהם בקדושה היינו שיגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המלעיגים עליו ועל עבודתו יהיו בעיניו כאפס וכאין, אבל זולת מהקדושה הגיאות היא ענין רע מאד, וכמו כן הכנעה ושפלות בקדושה להיות נכנע לה' ולתורתו ועבודתו, אבל זולת מהקדושה ההכנעה תביאהו להכנעות מפני הרשעים ולהתבטל מפניהם, וזה שמשני מינים אלו מביאים קרבן לה', היינו שענינם יהי' רק בהקדושה:
6
ז׳ברש"י מן הבהמה ולא כולה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה, ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה, ונראה בהקדים דברי הרח"ו, כי אם האדם חיטא כבהמה יורד ומתגלגל בבהמה כיון שחטא כמוה, ויש לנפש המגולגלת תיקון בהקריב הבהמה לקרבן וע"י שחיטתה ושריפתה נתקנה ועולה לריח ניחוח עכת"ד, ויש לומר כי לעומת התיקון לנפש המגולגלת הוא תיקון גם למביא את הקרבן באשר על ידו נתקנה נפש המגולגלת, וזה טעם כפרת הקרבן, ונראה מלשון הרח"ו שכתב כיון שחטא כמוה, שדווקא לחטא שהוא חטא באשר הוא אדם ועשה מעשה בהמה לזה יש תיקון בגילגול להעשות קרבן, אבל אם עשה מעשים מכוערים שאינן ראוין אפי' לבהמה אין לו תיקון זה, והנה ידוע שנפש בהמה טהורה היא מקליפת נוגה שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב, היינו שהטוב שבבהמה להיות דכאי רוח ולהיות נמשך לרצון בעלי', כאמרם ז"ל (חולין ה.) אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה ופירש"י דכאי רוח, ובמדרש כבהמה אנו נמשכין אחריך, והרע שבבהמה היא להיות נמשכת לגמרי אחרי תאוות חומריות יותר מכפי הסדר ולהזיק בקרן שן ורגל, ונפש החוטאת שהגיע עונשה להתגלגל בבהמה הנה היא מתדבקת בחלק הטוב שבבהמה עד תתמרק עונה, ואז יסבב ה' סיבות שתזדמן בהמה זו לקרבן, והי' בעת תעל חלק הטוב שבבהמה להתברר לחלק גבוה תשיב נפש החוטאת מנוקה מעון למקום מעלתה לריח ניחוח, אך אם ח"ו נאשמה הנפש בעבירות שאינן ראוין לחלק הטוב שבבהמה אז לא תוכל הנפש להדבק בחלק הטוב שבבהמה רק בחלק הרע שבה, ואז תוסיף הבהמה לעשות מעשים מכוערין שאינן ראוין אפי' לבהמה שנפש הרשע המגולגלת בה מושכת אותה למעשים מכוערין אלו, ובזה יובן ענין שור הנסקל שלכאורה אינו מובן שהרי אין הבהמה בעלת בחירה ולא שייך למען ישמעו ויראו ולמה תענש, אך הוא הדבר שהעונש מגיע לנפש הרשע המגולגלת בה:
7
ח׳ומעתה יובנו דברי רש"י באלו שנתמעטו מהיות קרבן: מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, שזה ענין רע אפי' לבהמה ומורה שמגולגלת בה נפש רשע כנ"ל שמושכת את נפש הבהמה למעשים אלו, וזה אין לה תיקון בהקרבן כנ"ל ע"כ פסולה מקרבן: מן הבקר להוציא את הנעבד, כי הטוב שבשור להיות מתגאה ומלך בבהמות, וכבר כתבנו במאמר הקדום שבדוגמא זו צריך האדם לגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המחרפין והמגדפין והמלעיגין על עבודת הש"י יהיו בעיניו כאפס וכאין ויבטלם בלבו כעפר, ולהיפוך מזה הוא נעבד צד הרע שבשור לומר אני ואפסי עוד ואנא אמלוך, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וזה מורה שמגולגלת בו נפש רשע כזה שאין לו תיקון בקרבן, מאחר שהזדמן להעשות נעבד: מן הצאן להוציא את המוקצה, כי צורת הצאן להיות מיוחד ונכנע לבעליהן כמאה"כ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואמרם ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה שמוקצה לע"ז היא צד הרע שבצאן ומורה על נפש רשע המגולגלת בו כנ"ל: ומן הצאן, להוציא את הנוגח שהמית, דהנה ידוע דפרים אלים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, וידוע דיעקב כלול בתרין, ע"כ בצאן שהוא כנגד יעקב יש בו שתי מדות, מדת הכנעה, ומדת הדפה והנגיחה, כמ"ש ביחזקאל ל"ד ט' הנני אני ושפטתי בין שה ברי' ובין שה רזה יען בצד ובכתף תהדופו ובקרניכם תנגחו כל הנחלות וגו', ומצד מדת הכנעה נתמעט המוקצה, ומצד מדת הדפה והנגיתה שצד הטוב הוא כענין רמה קרני בה', והצד הרע שבו הוא כמאה"כ אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, וכאשר גבר בצאן חלק הרע שבו עד שהמית את האדם זה מורה על עוצם רשעת המגולגל בו כנ"ל, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה, דהנה כתיב ידע שור קונהו ופרשו המפרשים שיש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנה אותו, ויש לומר שמטעם זה נקרא בקר מלשון בוקר שפירש הא"ע שהוא מבקר שכאשר בא השחר יכול לבקר ולהבחין את הצורות, ובאשר שיש לשור דעת וכח הכרה ע"כ נקרא בקר, והנה טריפה היא מלשון עירוב כמו שבא בדבריהם ז"ל ביצים טרופות בקערה, והיינו שכח הממית נתערב בו בעודנו חי, והוא עירוב כח מות וכח חיים וסופו למות, והוא היפוך הענין בקר שהוא ענין מבחין ומבדיל מצד הדעת שבו, ובאשר נעשה טריפה מורה שנתגלגלה בו נפש רשע היפוך צד הטוב שבבקר ושאין לו תיקון בקרבן כנ"ל
8
ט׳במד"ר ר' לוי ור' יצחק אמרו, שני דברים בימין, ושני דברים ביד, שני דברים בימין תורה וצדקה, תורה מנין שנאמר מימינו אש דת למו, צדקה מנין דכתיב צדק מלאה ימינך, שני דברים ביד נפש ומשפט נפש שנאמר אשר בידו נפש כל חי, משפט דכתי' ותאחז במשפט ידי, הנפש נתונה במקום משפט, ונפש יוצאה ממקום משפט וחוטאת אמר ר' יצחק אמר לה הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא בשגגה ע"כ, ונראה דהנה מה שהקב"ה עושה חסד עם בריאותיו יותר מכפי גמול מעשיהם זה מתיחס לימין וזה מלמעלה למטה, וזה שני דברים בימין התורה והצדקה כי מה שהקב"ה נתן התורה לישראל זהו חסד גמור ולא גמול המעשה, ובש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, הרי שאפי' מרע"ה לא הגיעה זכותו להיות ראוי לקבל התורה מהש"י, ורק מפאת חסד ה' ניתנה התורה, וצדקה מבואר שהיא כשמה שהרי אין להמקבל תביעה וחוב על הנותן ורק מפאת חסד הנותן לבד, ושני דברים בשמאל היינו ממטה למעלה שזה מתיחס לשמאל כנודע, וזה נפש ומשפט, היינו כי נפש מלשון רצון ותשוקה כלשון אם יש את נפשך היינו שהנפש בטבעה להשתוקק, אך למען תשתוקק רק לדבר ראוי ע"ז בא המשפט לברר מהו ראוי ומהו אינו ראוי וזהו מדת הצמצום שמתיחסת לשמאל כנודע וזה שהנפש נתונה במקום משפט, והנה דם נפשו של אדם קצה בו ולכה"פ אינו משתוקק אליו, ועכ"ז נאמר רק חזק לבלתי אכול את הדם, והיינו מפני יצה"ר הנטוע בתוך לבו של אדם והוא משתוקק לרע באשר הוא רע, ובאמת זה בנין אב לכל השתוקקות היצה"ר שכל התשוקה שלו הוא מצד שהוא רע, ורק היצה"ר מלבשו בדבר ערב ומסמא את עינים עד שאין אדם מרגיש בהרעל הספון בקרבו, ועי"ז יובן ענין השוגגין מאין בא והזדמן לאיש הישראלי שישגוג בדבר איסור ולמה צריך כפרה, אך הוא הדבר שאיש שיצה"ר סימא את עיניו להשתוקק לדבר איסור אף שלא עלה על דעתו לעשותו באשר הוא נשמור מלעבור את פי ה', מ"מ מאחר שהוא בסמיות עינים ומשתוקק אליו כבר יש לו חיבור לדבר הזה ע"י התשוקה, ועי"ז מזדמן אליו דבר הזה לעבור עליו בשוגג וע"כ צריך כפרה על התשוקה שהי' לו לדבר הזה שהיא הביאתו לעבור עליו בשוגג, וזה שאמר ר' יצחק אני כתבתי לך רק חזק לבלתי אכול הדם ומזה יש לך לדייק ולידע שכל מה שאסור לך הכל הוא רע וארס של נחש טמון בחובו ואתה לא עשית כן רק יש לך נפש לזה היינו תשוקה מזה נצמח כי תחטא בשגגה:
9
י׳ולפי מה שפרשנו לשון נפש תשוקה ורצון יש לפרש מאמר הכתוב וביום השביעי שבת וינפש שבפשיטות קשה להולמו שלא יעף ולא יגע ואיך שייך לומר וינפש ועיין רש"י, אך יש לומר עפ"י דברי התדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל וכו' ופירשו המפרשים שבשבת הוא יום מנוחת הגוף ועוסק בתורה ותפילה ואז הוא מרוצה לפניו יתברך, וזה פירוש וינפש שהקב"ה מקבל נייחא ורצון מעולמו:
10
י״אאו מצא אבדה וכחש בה, ופי' בזוה"ק שזה שאדם משיג נשמה לעבוד בה עבודת ה' וכיחש בה והלך אחרי שרירות לבו עכת"ד, ויש להבין מהו ונשבע על שקר, וי"ל עפ"י מה שכתב הרמב"ן בספר אמונה והבטחון שאם בא לאדם הארה אלקית ואינו עושה בה תורה ומצות הוא עובר על לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, היינו שנושא ומקבל שם ה' שהיא ההארה אלקית לבלתי שום תועלת, ולפי"ז י"ל דאם ח"ו לוקח זה ההארה להנאת גופו, היפוך מה שנצטוינו ולעבדו בכל לבבכם בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר היינו שיקח היצה"ר ג"כ לעבודת הש"י, וכמ"ש הזוה"ק דיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא, וע"כ זה שעושה בהיפוך שמשעבד את נשמתו לגופו הוא יצה"ט ליצה"ר, הוא עובר על שבועות שקר היינו שנושא שם ה' לשקר והבן, וזה צריך כל איש ואיש להשגיח על עצמו איך להתנהג בשבת וימים המקודשים ויתבונן בעצמו לבל יהי' ח"ו נושא שם ה' לשוא או לשקר:
11
י״ביש להבין למה הקדים לאמור להם מצות הפסח בר"ח מאחר שמקחו בעשור ובמכילתא שדווקא בעשור ולא מקודם, והביקור הי' אחר הלקיחה דווקא ולמה הקדים כ"כ, אך י"ל דעשרה ימים אלו הם כנגד עשרת ימי תשובה וכמו ששם הוא עשרה עמקים היינו לבוא לעומק הלב יום אחר יום עד נקודה הפנימית, כ"כ עשרה ימים אלו שנאמר משכו ידיכם מע"ז ובכלל ע"ז כל הרצוניות שלא לה' המה בכל יום ויום להשגיח היטב על יחוד המעשה לה' יום אחר יום עד נקודה הפנימית שבלב, זה הי' עבודתם בעשרה ימים אלו, וכן נשאר זה לדורות, ולעומת טהרת הלב ויחוד המעשה שבימים אלו זוכין אח"כ להארה אלקית בימי הפסח:
12