שם משמואל, ויקרא ג׳Shem MiShmuel, Vayikra 3

א׳שנת תרע"ב

ב׳במד"ר רב תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת, וכו' יש זהב הכל הביאו נדבתן למשכן זהב שנאמר וזאת התרומה וגו' ורב פנינים זו נדבתן של נשיאים דכ' והנשיאים הביאו וגו' וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה ויקרא אל משה, עכ"ל, ויש להבין למה לא הביא ומי עיכב על ידו, ואם הי' לו טעם בדבר, בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר:

ג׳ונראה דהנה ענין נדבת המשכן הי' שכל איש מסר בחינת מדותיו ורצונו ותשוקתו להש"י כענין טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כי תכלית מגמתם היא דיבוק שכינה והיו נותנים כל הון ביתם באהבה, ונדבת המשכן היתה פועל דמיוני לזה, שכאשר הרצון וחפץ בא לכלל מעשה יש לו יותר קיום, והנשיאים הביאו את אבני שוהם וגו' שאבנים יקרות נתהוו מניצוץ אור השמש על חומר עכור ומזככו ומהפכו לגוף מאיר, וזה פועל דמיוני על אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא לעשית מיצה"ר יצה"ט, שעבודה זו נאותה להנשיאים ראשי אלפי ישראל שמדתם ידוע בתקה"ז בהקדמה, אך משרע"ה באשר הי' בתכלית הזיכוך והי' תמיד דבוק בשכינה, ולא הי' לו כלל שום רצון אחר, לא הי' שייך לומר בו שאין לו עוד חפץ בחמדת העולם ומוסר הכל להש"י, כי גם עוד טרם דבר המשכן לא הי' לו חפץ בדברים אלו וגם גופו הי' מזוכך ומאיר וקירון עור פניו לעד, ובמדרש שגופו של משה הי' מקודש יותר ממלאכי השרת, ע"כ לא הי' שייך אצלו להביא נדבה למשכן, אבל משרע"ה שלא הביט כלל על שלימות עצמו כאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ועסק משא ומתן, ובהכרח שעסקיו הוא ניהו מדריגות שלו, שהוא ע"ה לא השגיח ע"ז אלא להשלים את ישראל לאביהן שבשמים, היתה נפשו עגומה עליו, כי ידוע שבאם האדם כופה את יצרו ומשעבדו לעבודת הש"י, או מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא, לא את עצמו בלבד הוא מתקן אלא על הכלל כולו יצא, שכל הכלל מקבל תועלת מזה ברב או במעט, שאתו עמו נמשכו בצד מה כל השייכים לשורש נשמתו, הקרוב קרוב קודם ואחריו כל קהל ישראל, מה גם ראש ומנהיג הדור, ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאים, ובזוה"ק על דוד המלך ע"ה שבילדותו הי' היצה"ר רודף אחריו והוא ע"ה הורגו בתענית וכוון להדפו מכל הכלל כולו, ואפי' ביחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו מה גם מנהיג הדור, וע"כ חשב שיותר טוב הי' באם הי' לו עוד מה לכפות ולהפך והי' זה תועלת יותר גדולה עבור ישראל, והיתה נפשו עגומה עליו כי מה יתרון להקב"ה ממנו, כי לא הסתפק בשלימות נפשו כנ"ל, אלא כל מגמתו היתה מונחת בהשלמת ישראל לאביהן שבשמים, והי' רוצה יותר שיהי' שייך בו נדבת המשכן כנ"ל:

ד׳אך הש"י אמר לו חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל, ויובן בהקדם מאמר המד"ר פרשה ג' טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח, טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה אלא ורעות רוח רעותי' למעבד עבידתי' בהון תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון עכ"ל, ויש להבין מה השמיענו בזה שלמה המע"ה, ומי לא ידע שמנוחת שבת היא טובה מטרחת ששת ימי המעשה, ומהו רעותי' למעבד עבידתי' בהון, ומהו הראי' ממה שאין נגאלין אלא בזכות שבת, אבל הפי' היא דהנה בששת ימי המעשה עבודת האדם היא בל"ט מלאכות ובטרדת המו"מ באמונה, לברר את כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשמיות זה העולם כידוע מענין רפ"ח ניצוצין, וכן במה שאדם מרגיז יצה"ט על יצה"ר, ועבודתו בכניעת והתמרמרות הנפש בזה מברר חלקי הטוב מהרע, אך בשבת בורר אסור ואין אז זמן עבודה בבירור רפ"ח, אלא שכל מה שנברר בששת ימי המעשה עולה להכלל למעלה כי העולמות שבים לשורשן, וכן באדם הפרטי לעומת עבודתו בששת ימי המעשה באותה מדה הוא בא לקבל קדושת שבת לא פחות ולא יותר, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכבר פרשנו הפסוק העם ההולכים בחשך ראו אור גדול יושבי צלמות אור נגה עליהם, שההולכים בחושך בששת ימי המעשה וחושך הגשמיות אינו מונע מהם ההילוך אלא שוברים את חומות המניעות והולכים ועובדים, שזה מכונה בשם הילוך, ומה"ט האדם נקרא בשם מהלך כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כשמגיע יום השבת רואים אור גדול, אבל מי שהטרדות והמניעות מונעים ממנו ההילוך ונשאר בבחי' יושב צלמות אין לו בשבת אלא נוגה בלבד ולא אור גדול:

ה׳ולפי"ז דבר גדול השמיענו שלמה המע"ה שטוב כף נחת הוא יום השבת ממלא חפנים, היינו שכל טובת יום השבת נצמחת ממה שעמל בששת ימי המעשה, ואם הוא יושב בחיבוק ידים ולא עמל בששת ימי המעשה בבירור כנ"ל, לא יהי' לו בשבת אור גדול כי טוב אלא מעט נוגה כנ"ל, אלא ורעות רוח שפי' המד"ר מלשון רעותא דליבא היינו לפי עבודתו בחול בבירור הנ"ל ברעותא דליבא ולא כמאן דשדי בתר כתפוי, וכל כמה שאדם עובד עבודתו בימות החול ברעותא דליבא לעומתו זוכה למנוחת ועונג שבת, וא"כ לפי"ז אף שבשבת אין העבודה בבירור רפ"ח, מ"מ זה עצמו הוא תכלית הבירור שעבד בכל ימי החול, והרב זצ"ל בספר תורה אור הסביר ע"פ משל כמו קונה חפץ שהלוקח נותן הכסף תחילה ואח"כ מביאו לביתו, והבאה לביתו היא בשבת שהעולמות שבין לשורשן, וכן באדם הפרטי מה שעל ידי העבידה זוכה למנוחה ועונג שבת, שזה התכלית מהעבודה, וזה שסיים תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת, היינו כי הגאולה תלוי' בקץ בירור הרפ"ח כידוע, ובשבת הלוא בורר אסור ומ"מ הגאולה בזכות שבת, הרי שכל הבירור שבששת ימי המעשה תכליתו הוא יום השבת וכאלו הבירור נעשה בשבת:

ו׳ולפי הדברים האלו יובן תשובת הש"י למרע"ה דיבורך חביב עלי יותר מהכל, והוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין אמירה לדיבור, שאמירה היא עצם המאמר הבא מזה לזה, ודיבור הוא חיבור המדבר עם מקבל הדיבור, וע"כ תאמר ראובן אמר לשמעון אבל לא תוכל לומר ראובן אמר עם שמעון, אבל בדיבור תוכל לומר ראובן דיבר עם שמעון שזה מורה חיבור ראובן עם שמעון עכת"ד, והנה משה הוא שבת כידוע וכמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכמו ששבת הוא תכלית ימי המעשה ששב לשורשו כנ"ל, כן הוא מרע"ה בערך ישראל שכל מה שישראל עובדין בבחי' אתכפיא ואתהפכא, הכל נקשר ונדבק בשורשו ע"י משרע"ה מאז ועד עתה ומשרע"ה לא מת, והוא מאיר בתוך לבות בני ישראל, ומקשר ומעלה את כל עבודתם לריח ניחוח, וזהו דיבורו של משה היינו החיבור של משה ודיבוקו בהש"י, אבל כמו ששבת הוא טוב רק בשביל ומחמת עמל ששת ימי המעשה, וכל החביבות לפני הש"י דביקות שישראל מתרפקין על אביהן שבשמים ביום השבת נצמח מן עמל שבששת ימי המעשה, כן הוא חביבות הדיבור עם מרע"ה נצמח ביותר מן עבודת ישראל, כי באם ח"ו אינן עושין מצות ומעש"ט אין שבח וחביבות ודיבוק למרע"ה כמו שאמרו ז"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, וכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופין במדבר בשביל חטא המרגלים לא נתיחד הדיבור עם משה, א"כ הרי כל חביבות הדיבור הכל נצמח מעבודת ישראל וכמו שבת כנ"ל, ולפי"ז שפיר נחמו למשה שכמו שבת אף שאין בו ענין הבירורין מ"מ באשר הוא תכלית הברורין נקשבו כל הברורין כאלו נעשו בשבת ובזכות שבת ישראל נגאלין כנ"ל, כן היא כל מלאכת המשכן והנדבה שהביאו ישראל והנשיאים בחי' אתכפיא ואתהפכא הכל נחשב כאלו משה עשה זה שהרי הוא הוא המדביק והמקשר ע"י דיבורו כנ"ל:

ז׳בזוה"ק הקשה הלוא כתיב עבדו את ה' בשמחה וגו' פולחנא דבעי בר נש למפלח לקב"ה בשמחה בחדוה ברעותא דליבא, בגין דישתכח פולחני' בשלימו, בר נש דחטי קמי מארי' ותב לקמי' במאן אנפין יקום קמי' הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה עיי"ש, ויש ליישב דהנה טהרת התשובה היא כעין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן ע"י שאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון הש"י נעשה טהור כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה נטהרו כמוה, כן הוא בנפש האדם, אך הנה כתיב עוז וחדוה במקומו, ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עונות להדבק בהש"י הלוא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין למקוה שלא סלקא להו השקה, אך יש לומר עפ"י דברי התוס' (חולין ק.) דחתיכה הראוי' להתכבד לא בטלה אף שקודם הביטול אינה ראוי' להתכבד מחמת האיסור שבה מ"מ אם תאמר שתבטל שוב תהי' ראוי' להתכבד ע"כ אינה בטלה, עי"ש, ואף אנו נאמר בנ"ד להיפוך אם תאמר שיתבטל למקור החיים ויהי' טהור שוב יהי' ראוי להתדבק שהרי עוונותיו פרחו ממנו, ושוב לבבו יהי' שמח כבמדרש שבהמ"ק נקרא יפה נוף משוש כל הארץ מפני שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, וכמו בחתיכה הראוי' להתכבד אזלינן בתר אחר הביטול כן נמי בענין בעל תשובה אזלינן בתר אחר הקיבול ושפיר סלקא לי' השקה, ובזה יובנו דברי המד"ר דבהמ"ק נקרא לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל, ושכל הלבבות שמחין בו, ששניהם טעם אחד, כי ה"ט דמלבין משום שכל הלבבות שמחין בו ע"כ הוא מלבין וה"ט דשמחין בו משום דמלבין והכל דבר אחד:

ח׳ולפי קושית הזוה"ק יש להבין הא דשבת הוא עיקר זמן תשובה כמו שכתוב בספרים ומרומז בתיבת שבת נטריקון שבת בו תשוב, עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור ששבת צריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני חפצי שמים, והיינו שאין לו להצטער אלא להיות שש ושמח בעבודת הש"י ולא ישגיח על עצמו כלל, וע"כ הוא זמן נבחר לתשובה שיכול לעשות תשובה מתוך שמחה וחדוה, לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אשר מהיום והלאה יהי' נמשך לרצון הש"י ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב וכאלו הוא ברי' חדשה וכקטן שנולד וזהו עיקר תשובה:

ט׳במד"ר ויקרא אל משה מה כתיב למעלה מהענין פ' משכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו וא"ל בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהי' בונה הי' כותב עליו שמו של מלך וכו' לימים נכנס המלך וכו' אמר כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפני ולפנים כך וכו' הי' כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפני ולפנים לכך נאמר ויקרא אל משה, ויש להבין מהו הכבוד שנכתב על כל דבר כאשר צוה ה' את משה, וכי אם לא הי' כותב לא הי' מובן שנעשה עפ"י ציווי ה', והרי זה הוא מצוה גם לדורות:

י׳ונראה דהנה השראת השכינה במשכן ע"י מעשה בו"ד זה הוא דבר המתמי' שאפי' שום רוח חיים אין בכח האיש למשוך ע"י כלים שיעשה לזה, מה גם השראת השכינה, אבל התירוץ מובן שבאשר הכל נעשה עפ"י ציווי הש"י ושליחו של אדם כמותו הרי הוא כאלו כל המשכן הי' מעשה שמים, וע"כ יובנו דברי רש"י בפסוק לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, שאם אתה עושה את הכרובים שבמשכן של כסף הרי הן כאלהי כסף וכן אם עושה אותן ד' או בבתי כנסיות הרי הן כאלהי זהב, ולכאורה למה יהיו כאלהי כסף ודי הי' לומר שלא קיים המצוה, אבל הוא הדבר הכרובים נעשו להשראת השכינה כמ"ש ונועדתי לך שמה ודברתי אתך מעל הכפורת, וכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, וכל זה יתכן רק כשנעשה על פי הציווי והי' שליח של אדם כמותו, אבל אם שינה בדבר מה ובטלה השליחות, אי אפשר שתהי' בו השראת השכינה, ושוב שורה בו דבר חיצוני כטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ הוא כאלהי זהב, וכן בנדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, וידוע בספרים אש זרה מאי ניהו, ואינו מובן שהרי הם התכוונו למצוה, אך הוא הדבר שבאשר לא צוה אותם ולא הי' שלוחים ואי אפשר הי' שיחול שם השם במעשה ידיהם שוב שרה בו דבר חיצוני לעומתו, וזה הי' הענין שמרע"ה כתב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה' את משה להורות שכל מה שהוא עושה, הש"י הוא העושה, ושליחו של אדם כמותו, ובלעדי השליחות אינו עושה מאומה שאיננו דבר נפרד כלל, וזהו כבודו של מקום שהכל בטל אליו יתברך בתכלית, וע"כ הי' שכרו נמי מדה במדה שלא יהי' נפרד עומד מבחוץ אלא קרא לו שיכנס:

י״אבמדרש וברש"י שיר השירים מעיו עשת שן זה ת"כ באמצע חמש ספרים כמעיים שהם באמצע הגוף, ביאור הדברים עפ"י דברי הכוזרי שכתב דענין קרבנות להשראת השכינה הוא כדמיון מזון לנפש אף שאין הנשמה נהנית מהמזון, אלא ע"י המזון נתהוה איד הדם, ואיד הדם הוא נושא לנפש החיונית, ונפש החיונית נושא לנפש השכלית, ובערך זה היו הקרבנות שהם נקראים לחמי, אבל איך הם לחמי מפני שהם לאשי הוא אש של מעלה, ואש של מעלה הוא כסא לענין דק ממנו וענין דק זה לעוד דק ממנו עד שהוא כסא להשראת השכינה, והנה אורייתא וקב"ה כולא חד, וע"כ יש לומר שבאמצעות ת"כ מתדבק הענין אלקי והתורה בלב ישראל, כמו שבאמצעית מעשה הקרבנות בפועל נעשה כסא וכסא לכסא עד למעלה למעלה להשראת השכינה, כ"כ התורה וענין אלקי המתדבק בלב ישראל הוא בלימוד ת"כ, והלימוד מביא שיהי' הענין אלקי והתורה ממש בלב ישראל:

י״בארבעה מיני קרבנות יש בפרשה עולה ושלמים חטאת ואשם, ונראה דהנה קרבן כשמו שהוא מקרב את לב ישראל לאביהן שבשמים והם לעומת ארבע מלכיות שכל ענינם להתנגד לענין זה ושלא תופיע מלכות שמים בעוה"ז באמצעות ישראל, והם כחות רעות שאינם מניחין את ישראל לעסוק בתורה ובמצות לקרב את לבם להש"י, וידוע שהם לעומת ד' אותיות הוי', וג' אבות ודוד המלך ע"ה, ויש לומר דהנה כבר אמרנו שד' מלכיות הם שורש ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולה"ר הוא הכולל כל ג' עבירות כידוע שלה"ר מגדיל עונות כנגד שלשתן, וכמו שג' אבות הם כנגד ג' עבירות אלו, אברהם תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק תיקן חטא ע"ז במה שהקריב עצמו לקרבן, יעקב תיקן חטא שפ"ד שלא ראה קרי מימיו שהוא ענין שפ"ד כידוע מש"ס נדה, דוד המלך תיקן חטא הדיבור במה שהרוה להקב"ה בשירות ותשבחות, ואלמלא קיבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא הגלנו מארצינו כי הי' נגמר התיקון לגמרי, ואף כי דברים ניכרים חזא בי' ולאיש אחר לא הי' נחשב לחטא, מ"מ באשר הוא בא לתקן פגם הדיבור הי' צריך שיהי' נקי לגמרי עד קצה האחרון, ובזה יש לפרש פלוגתא דרב ושמואל אי קיבל דוד לה"ר או לא דמר אזיל בתר כל עלמא ואינו נחשב לחטא ומר אזיל בתרא דידי', ומודים זה לזה אלא שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויש לומר שד' מיני קרבנות אלו, עולה כנגד יצחק שנעשה בעצמו עולה ע"ג מזבח, ובאשר יצחק הוא היפוך קליפת ע"ז שנענש על המחשבה, בזכותו זכו ישראל לקרבן עולה שהיא מכפרת על המחשבה, חטאת כנגד אברהם שהוא תיקון חטא ג"ע שמתיחס למעשה גשמי וחומרי כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה, וע"כ רוב חטאות שבתורה הם בעריות, והא דנמנה בכריתות חמש עשרה משום דסוגים קחשיב דוק ותשכח, ובכלל החטאת באה על שוגגין שאין בהם אלא מעשה חומרי בלי השכל ע"כ הוא ביותר בחטא ג"ע, שלמים הוא מדתו של יעקב כידוע בזוהר והוא הי' הראשון שקרב שלמים כדכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, אשם הוא קרבן המתדמה לעולה במתן דמים, ובבשרו לחטאת, [ותמי' לי דברי הרמב"ן פ' לך לך שכתב כי האשם כחטאת היא אין ביניהם לבד השם, הלוא עיקר הקרבן היא הדם והוא דומה לעולה, אלא שר' אליעזר משוה אשם לחטאת מהקישא] והיא מדתו של דוד המלך ע"ה המקבלת ממדתו של אברהם וממדתו של יצחק שהם עולה וחטאת כנ"ל, ועיקרו שהיא הדם כעולה, ואולי באשר בזכות האבות זכו ישראל לקרבנות אלו לכן הראה לאאע"ה בברית בהב"ת:

י״גואפשר עוד לומר שד' מיני קרבנות אלו הם מקבילים לד' כתות הנזכרים בהפטורה שבוע זו, זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו לה', ובשם ישראל יכנה, ואין להאריך:

י״דונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע וגו' במד"ר זש"ה אל תהי עד חנם ברעך וגו' אל תהי עד חנם אלו ישראל שנאמר ואתם עדי נאום ה' ואני אל, ברעך זה הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך אל תעזוב, והפתית בשפתיך מאחר שפתיתם אותו בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע לסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל עכ"ל, ויש להבין דעד חנם משמע שמעיד לו מה שלא ראה ומה זה שמביא המדרש קרא דאתם עדי ואני אל, ואם הכוונה דקאי שהעידו עדות שקר להעגל במה שאמרו אלה אלהיך ישראל לא הי' לו להביא קרא דאתם עדי וקרא דרעך ורע אביך, ונראה דהפי' עד חנם עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש יתרו יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, היינו שא"צ לתת בעד אהבת התורה כל אהבות ותשוקות חיצוניות ויכול להיות לו שניהם יחד, ת"ל לקחת בלקיחה נתנה לך שאין אדם זוכה לתורה אלא אם משליך ממנו בעד אהבת התורה כל כסיפא דהאי עלמא, עכ"ד, ובסיגנון זה נאמר אל תהי עד חנם היינו מה שבאת להעיד שאני אל לא תסתפק להעיד חנם היינו שלא תשליך ממך כל אהבות ותשוקות חיצוניות, כי זה הוא פיתוי לבד כי הרי שאמרתם נעשה ונשמע ולבסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל והיינו שהרי ידוע שלעומת גודל האיש אפי' שגגה קלה נחשב לחטא כאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים אפי' כחוט השערה, והנה בחטא העגל איתא בראשונים ז"ל שלא הי' ח"ו כוונתם לצאת מתחת רשותו של הקב"ה אלא הי' טעות בעלמא, ובכוזרי משלו להרואה בית ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וכ"ז מפני שכחות החיצונים הטעו אותם לומר ודאי מת משה, ויהיו נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב ורוחות רעות השולטים במדבר, אבל מ"מ יש לדקדק אחר שישראל עמדו אז ברום המעלה ממתן תורה למה ניתן רשות לכחות החיצונים להטעותם כ"כ, ונראה שזה נמשך מחטא הקדום, ויובן עפ"י דברי המדרש פי"ח דאמר ר"מ אפי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע הי' לבם לע"ז, וח"ו לומר שהדברים כפשטן, אלא שהי' נבם לעבודה שזרה להם, והיינו כי המבוקש מישראל שיהי' כל עבודתם צורך גבוה ולא לתועלת עצמם כלל כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וזהו כבמשנת אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' וכמ"ש רש"י וא"ע והרמב"ן בכתוב בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים "כדי שאקיים מצותיו", ובכתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם עי"ש, והנה ישראל שהיו להוטין אחר השכינה אפשר שנתערב בהם כוונת תועלת עצמם לרוות נפשם השוקקה כעין קיבול פרס כענין שאהי' בן עוה"ב, והם הי' להם קורת רוח של עוה"ב עוד בעוה"ז, והיינו שהי' לבם לעבודה שהיא זרה להם, לפי גודל מעלתם, והדברים עתיקים, [וכבר דרשו ז"ל במקום אחר הלשון לעבודה זרה עבודה שהיא זרה לו, א"כ יש לפרש גם דברי ר' מאיר כן], ולפי האמור יש לומר שכל ענין חטא העגל נמשך מזו העבודה שהיא זרה להם, שמחטא הקל נמשך חטא בדוגמתו ושגגה יותר חמורה, והיינו כי באם היתה כל עבודתם צורך גבוה לא הי' מקום לכחות החיצונים להטעותם ולומר ודאי מת משה והם צפוים להיות נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב וכחות רעות השולטים במדבר, כי ישראל משיבין לנפשם מאחר שכל מהותם ועבודתם צורך גבוה השם הטוב בעיניו יעשה, אם ח"ו רוצה בהעדרם בודאי כך יפה להם למלאות רצונו, ואם ירצה בקיומם אין מעצור לה' להושיעם גם מבלעדי משה, או להחייהו או להעמיד להם משה אחר, אבל מחמת חטא הקדום שכוונתם בעבודתם לצורך השלמת נפשם וכעין קיבול פרס כנ"ל נמשך שהיו חוששין לנפשם ובאו לכלל טעות ושגגה גדולה כזו, דומה למה שהגדנו במק"א טעם דכל השוגגין צריכין כפרה, כי צורת האדם שכל מעשהו יהיו עפ"י הוראת השכל, ולא ירום את ידו לעשות דבר אלא שישקול מקודם במשקל שכלו אם ראוי או לא, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל, נמשך מזה שממציאים לפניו חטא שוגג מעשה בלי השכל, ע"כ צריך כפרה על חטא הקדום שעשה מעשיו בלי הוראת השכל שזה הביאו לידי חטא שבשגגה, ובסגנון זה הי' כל ענין חטא העגל וזה לאות שמה שאמרתם נעשה ונשמע עדיין לא הי' בלב שלם אלא נתכוונתם לתועלתכם, ולאנשים גדולים וצדיקים כהם גם זה נחשב עד חנם שלא נתנו בעד אהבת התורה כל תועלתם ולא זכרו כלל את השלמת נפשם וזה לימוד לכל איש הבא להטהר שלא יסתפק עצמו באם באה לו אהבת אלקית בזמנים המקדושים כל עוד שלא השליך ממנו באמת כל טנופא דהאי עלמא, ומקבל על עצמו בלב שלם אשר מהיום והלאה לא ישוב עוד לכסלה:

ט״וויש לומר דוהוא עד או ראה או ידע שהרמב"ן כתב דוהוא עד קאי אראה או אידע כי לא יתכן עדות אלא בשני אלה, ונראה דתיבת או אם כי בפשיטו מיותר ויותר יוצדק לומר שראה או ידע, מ"מ בא לרמז לשלשה זמנים שמתעורר בכל איש ישראל רגש ברב או במעט לאהבת הש"י, והם בג' סעודות בשבת, והוא עד הוא בסעודתא דליליא דקידוש הוא עדות על חידוש עולם, או ראה הוא במנחה דשבתא שאז באין לבחי' ראי' כמו שאנו אומרים בזמירות בני היכלא דכסיפין למחזי זיו וגו' דבי' מלכא בגליפין וגו' קריבו לי חזי חילי וגו', או ידע זה הוא סעודתא דיממא דעתיקא קדישא דשם אינו שייך ראי' אלא ידיעה לבד, ועל כל אלה קאי אם לא יגיד שצריכין להיות בבחי' עד, והיינו שישליך ממנו כל ענינים אשר לא לה' המה, וזהו עדות שאני אל, שהרי שליכין בעד אהבתו כל עניני עוה"ז וכסופיו, וכדכתיב אל תהי עד חנם כנ"ל, ולאנשים אנשי מעלה צריכין שלא להתכוין לשום תועלת עצמיי אפי' דקדושה אלא הכל צורך גבוה, וכמו שרמזנו לעיל בדברי ר"מ