שם משמואל, ויקרא ד׳Shem MiShmuel, Vayikra 4
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳ברש"י מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה, ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הבקר להוציא את הטריפה, יש לפרש עפ"י דברי הרח"ו כי בקרבנות מעלין נפשות המגולגלין בבע"ח אלו עכת"ד, ואותן שיש בהם פסולים אלו מורה שיש בהן נפשות מגולגלות שעדיין אינן עולין לריח ניחוח וצריכין עוד מירוק אחר מירוק, ונראה שבודאי הם השלשה עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובש"ס פ"ק דשבועות דג' עבירות הללו נקראין טומאה, והיינו דנוסף על העבירה שבידו הוא נעשה טמא ואינו ראוי לביאת מקדש של מעלה, וע"כ נוסף על המירוק שעל העבירה צריך מירוק וטהרה על הטומאה, וע"כ בהמה שנתגלגלה בה נפש שיש מעונות האלו נזדמן לבהמה זו פסולים להקרבה, והנה מיעוטים הנ"ל הם רובע ונרבע, זה לאות שנפש המגולגלת בה עברה על ג"ע, מוקצה ונעבד הוא לאות שעברה על ע"ז, נוגח שהמית או שנעשה טריפה הוא לאות שעברה הנפש על שפ"ד, וע"כ או שהחטא שדבוק בה מושך אותה עדיין לעבירות כמו אלה וזה רובע ונוגח, או שנעשה בה לעונש כמו אלה וזה נרבע וטריפה, וכבר אמרנו במק"א שזה טעם בהמה חי' ועוף הנסקלין אף שאינם בעלי בחירה ואין בהם לא זכות ולא חובה, הכוונה של העונשין הוא על נפש המגולגלת בה כדי לכלא פשע ולהתם חטאת, ובאמצעות קבלת העונשין תתמרק החטא, וכן יש שנתמרק בחטא ביסורי הגלגול לבד הכל לפי ערך דביקותו בהחטא ואינה צריכה לעונש ויסורי ההריגה, ובאשר צריכה שתפסול לקרבן מזדמן שתעשה אלו המעשים בפני עד אחד או בפני הבעלים בכדי שתפסל לקרבן ולא תהרג, ומ"מ אף שנעשה מנוקה מהעבירה ע"י עונש הגלגול בהבהמה מ"מ עדיין צריכה טהרה מטומאתה, והנה בש"ס (סנהדרין ל"ט.) עיקר טבילה באש, ורומז להנפשות שטובלות בנהר די נור או בגהינם רח"ל, והנה נפש ההוא אם תכנס לגהינם טרם שנתמרק עונה אז תכלה ח"ו בהאש, וכהא דאיתא בספר המגיד לב"י בענין שני עונשין אלו היינו גיהנם וגלגול, שנפש החוטאת שדבוק בה החטא מאד, אם היתה מתגלגלת כמו שהיא ועונה בה הי' החטא שדבוק בה מושך אותה לעבירות גדולות בכמו אלה בסוד עבירה גוררת עבירה, ואם הי' המירוק שלה בגיהנם לבד טרם שהגיעה לתכלית המירוק הי' אש הגיהנם אוכל אותה לגמרי, ע"כ העצה שלא תתמהמה בגיהנם עד גמר הכיבוס אלא מעט להחליש כח העבירות שבגלגול לא תמשוך עוד לעבירות עכ"ד, ויש לומר דנפש שיש בה עונות הנ"ל העצה שתגלגל מקודם בבע"ח למרק העון, שבהן אין חשש שתוסף להרשיע עוד יותר כי אין בבע"ח זכות וחובה ואח"כ יעלה לה הגהינם לטבילה להטהר מטומאתה, ומאחר שעדיין אינה טהורה לעלות לריח ניחוח, ע"כ נזדמן לה פסולים אלו לדחות מהקרבן עד תטהר מקודם:
2
ג׳במדרש ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו הא אינו מדבר אלא בתחתונים עליונים ע"י שהן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה נאמר ברכו ה' כל צבאיו אבל תחתונים ע"י שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו:
3
ד׳ויש להבין דהאינם עומדים בתפקודיו של הקב"ה מלאכיו קרית להו, בתמיה, דמלאכיו משמע ההולכים בשליחותו, ונראה דהנה בזוה"ק (ק"ח.) מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי לא עביד מדי הכי נמי אצטריך לי' לבר נש לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח בי' בכל מה דאצטריך ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח עכ"ל, ויש להבין איך יתאום המשל עם הנמשל, ששור המושך במחרישה אם לא קביל עלי' האי עול אין המחרישה נמשכת כלל, ומה דמיון זה למצוה שנעשית עכ"פ, אך יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמה שמצוה עשיית בו"ד פועלת בעולמות העליונים הוא מחמת שהאדם הוא שליח הש"י ושליח של אדם כמותו היינו שהמעשה מתיחס להמשלח וא"כ הרי הקב"ה הוא העושה עכת"ד:
4
ה׳והנה בש"ס קידושין דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ופירש"י דהוה כעושה מאליו, ואינו מובן דכל שליח דעלמא נמי הוא עושה בבחירתו, ולמה יהי' זה נחשב כעושה מאליו יותר מכל שליחות דעלמא, ואם בא לומר דכה"ג לא אתרבי שליחות, למה הוסיף לומר דהו"ל כעושה מאליו, דבודאי כל היכי דלא נעשה שליח מדינא הוא כעושה מאליו, ונראה דהנה חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ העושה שליח שחזקתו שיעשה שליחותו הרי הוא כאלו המשלח פועל המעשה ברוח פיו, וכמו זורק חץ שהחץ הולך ופועל, אבל לדבר עבירה שחזקה שלא יעשה השליח שליחותו, ואף אם נתרצה לעשיתו מ"מ בכל רגע ורגע חזקתו שיחזור משליחותו, ומה שאיננו חוזר משליחותו הרי זה איננו מעשה המשלח כלל, וכמו אשו משום חציו שכתבו התוס' שצריך שיהי' קרוב לודאי שידלוק כעין חציו, וע"כ זה שעכ"פ איננו קרוב לודאי שעשה שליחותו ולא יחזור בו בכל רגע ורגע, א"א לחשבו שהמשלח ברוח פיו פעל המעשה, אלא הוא בבחירתו עושה מאליו:
5
ו׳ובזה יובן משל הזוה"ק דכשאינו מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה אלא שרצון עצמו בכך אפי' להשלמת נפשו ולא מחמת הציווי אלא שעושה בבחירתו מחמת שכך ראוי לעשות, שוב א"א ליחס המעשה להש"י אלא כעושה מאליו, וא"כ שוב א"א שתפעל המצוה בעולמות העליונים כלל, ומאחר שהמצות הם צורך גבוה היינו לתקן העולמות העליונים, ואם אינו מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה היינו לעשות המצוה מחמת ציווי הש"י, א"כ אין עולמות העליונים נפעלים ונמשכין אחר מעשיו כלל, א"כ הוא דומה ממש להאי תורא וכו' שאין המחרישה נמשכת אחריו כלל אי לא קביל עלי' האי עול:
6
ז׳מעתה יובן אשר כל ישראל שנצטוו במצות לצורך גבוה נקראו מלאכים שהוא לשון שליח, היינו שהם שלוחי הש"י דאל"ה לא הי' עשייתו כלל לתועלת הנדרש, ויש לומר דהיינו שאנו מברכין על כל מצוה וצונו שהוא לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים היינו לזכור שהוא עושה מחמת הציווי כנ"ל, כי האדם בעל שינוי ולא כל אדם זוכה לכך להיות עומד תמיד בבחינה אחת כמו מרע"ה שהי' תמיד מוכן בהשואה אחת כמו מלאך משרת, אבל האדם שהוא בעל שינוי צריך בכל פעם לפני כל מצוה לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ומהאי טעמא שהוא בעל שינוי צריך לקרות את שמע פעמים בכל יום ולא סגי לי' בפעם אחת, מפני שהוא בעל שינוי ושינוי העתים פועלים בו, ע"כ צריך לקבל עול מלכות שמים בבוקר ובערב, וכן נמי בכל שינוי מעשים, ע"כ צריך לברך וצונו ללבוש מלאכות, היינו להכניס עצמו תחת העול:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש התחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה אין הפי' שמבעטין במצות ח"ו, כי לא דברה תורה במתים, ועוד מהו הלשון שאינן יכולין לעמוד כאלו אין הדבר תלוי בבחירתם, הלא הבחירה הוא חפשית, אלא הפי' שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו היינו שהם בעלי שינוי ואינן יכולין לעמוד ולהתקיים תמיד בבחינה אחת, בתפקודיו היינו העול מלכות שמים וצריכין לקבל עליהם תמיד מחדש כנ"ל, וזה שאמר ברכו את ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, דהנה ידוע שבברכת הש"י ממשיכין ברכה מלעילא לעילא, ולמען יהי' ביכולת בו"ד לפעול בעליונים צריך ללבוש מלאכות כנ"ל, היינו לקבל עול מלכות שמים כי נצטוינו לברך וגם בזה שייך לעשות מחמת הציווי ולא מחמת שכך ראוי לעשות אלא מחמת שאנו מחויבים, וזהו ולא כל מלאכיו היינו אף שכל ישראל נקראים מלאכים שהם שלוחי הש"י, מ"מ בשעה שאינן לובשים מלאכות אינן יכולין לפעול בברכתם למעלה, ואין הכוונה למעט אנשים אחרים ולחלק אנשים מן אנשים, אלא באיש זה עצמו בשעה שלובש מלאכות משעה שאינו לובש, ואם הי' כתיב כל מלאכיו הי' במשמע כל האנשים שנקרא מלאכיו בכלל אף בשעה שאינו לובש מלאכות, כי כל ישראל לעולם נקראים מלאכים, ע"כ כתיב מלאכיו שפירושו בשעה שלובש מלאכות, והוא שם הפועל, ולא שם התואר, כידוע בדקדוק:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש סיום דברי המדרש גבורי כח עושי דברו אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצות ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקלי' ביירה כרמי' ביירה ויהיב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה, רב הונא משום ר' אחא אמר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, לשמוע בקול דברו א"ר תנחום בר חנילאי זה משה וכו' ויקרא אל משה, בא לפרש דהאי גבורי כח אדלעיל קאי שהם גבורי כח לעמוד ולהתקיים תחת העול בלתי שינוי זמן יותר ארוך, וזה שומרי שביעית כנ"ל שהיו לובשים מלאכות בצד מה כל השנה בלי שינוי, וזה שאמר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, אף שזה לא התמיד שנה שלימה כשומרי שביעית אלא עד שבעה עשר בתמוז שאבדו נעשה, מ"מ באיכות זה יותר גדול שהיו עומדים הכין כמלאכים ממש תחת העול לעשות כל מה שנצטוו בלי הבדל דבר בשכלם למען יזכו וישמעו עוד דבר ציווי, ור' תנחום בר חנילאי אמר זה משה שהוא הי' תמיד בבחי' אחת בלתי שינוי כנ"ל כל ימיו, וע"כ זכה לזה שנקרא לכנום לפנים, כי זה שהי' בלתי בעל שינוי מורה על מהותו שהי' פנימי ביותר, כי כל שהוא יותר פנימי הוא יותר בלתי בעל שינוי, כי השכל שהוא פנימי איננו בעל שינוי כמו הגוף שהוא בחיצונית כמ"ש המהר"ל בכמה דוכתי, וע"כ נקרא נמי לכנוס לפנים:
9
י׳והנה בשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים, שהם לעומת נעשה ונשמע, ע"כ עכ"פ בשבת צריכין ישראל להיות בהתחזקות ביותר שלא להניח מדביקות וללבוש כל היום מלאכות, וכבר אמרנו במק"א שזה הטעם שמאור פניו של אדם אינו דומה בשבת לשל חול, דוגמא לדבר פינחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואף דבשבת איננו זמן קבלת עול, כמ"ש בזוה"ק דפטור מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, מ"מ צריך להיות לובש מלאכות באהבה ודביקות, ישמע חכם ויוסיף לקח:
10
י״אבמדרש כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאאע"ה חוץ מעשירית האיפה, רשב"י אומר אף עשירית האיפה הראה לו הקב"ה לא"א נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה אלה האמור כאן עשירית האיפה אף אלה האמור להלן עשירית האיפה וכו' ריב"ם בשם ר' זעירא אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת משלו, וכבר פרשנו במק"א דכפרת עשירית האיפה זה מנחת חוטא, וזה דוחק, דאלה שנאמר במנחת חוטא אינו קאי על המנחה אלא על החטא, ובפשיטות דקאי על סתם מנחות דשיעורן עשירית האיפה ואלה קאי על המנחה, ויש לפרש מחלוקתם, דהנה כתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ופרשו ע"ד רמז כי כל דבר אשר יבוא באש היצה"ר תקנתו באשא דאורייתא, ויש להוסיף בה דברים שלשון אש התורה איננה לימוד התורה בפשיטות ובקרירות רוח אלא בהתלהבות, ובכלל זה כל מצותי' של תורה הנעשה בהתלהבות ורשפי אש, ולזה מרמזים כל הקרבנות שהם מיני דמים על ענין זה שיהיו כל עשייותיו בחמימות והתלהבות, כי הרתיחות באדם בא מצד הדם שבו, וזהו שכל הכפרות הראה לו הקב"ה לא"א חוץ מעשירית האיפה שאין בה דבר המתיחס לחמימות והתלהבות, כי מדתו של א"א הי' בחמימות ובהתלהבות וחוזק גדול לא ישוב מפני כל, ואחד הי' אברהם והי' מכריז לגוים וקורא בשם ה' והוא נקרא איתן, והוא נקרא תוקפא דדרום בלשון המקובלים, וכתיב בי' והוא יושב פתח האוהל כחום היום ובזוה"ק ח"א (צ"ח.) כחום היום דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדבק בי', וע"כ כפרות שהם ממיני דמים הראה לו לאברהם מפני שהם ממדתו, אבל כפרות שמעשירית האיפה לא הראה לו, ומר סבר דאף עשירית האיפה הראה לו שהוא קרבן עני, כמו שאמרו ז"ל שבמנחה כתיב, נפש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו, וזה נמי מדתו של א"א עם כל חזקו והתלהבותו והגבהת לבו בדרכי ה' הי' בעיני עצמו שפל ועני נגד הש"י כמ"ש ואנכי עפר ואפר, וע"ז מורה עשירית האיפה, ומר סבר שכפרה זו ויתר הקב"ה משלו כדכתיב את דכא אשכון, ובמקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, כי העילה מתדבקת בעלול ובאשר הוא עני ומדוכא בעיני עצמו הש"י ויתר גדולתו ובוחר לשכון בו, ומזה עצמו בא הכפרה שהוא סילוק החטא, כי אין החטא יכול לסבול אור השכינה:
11
י״בבש"ס כריתות (י"א:) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו מ"מ, ומסקנת הסוגיא שם דבשותק אפי' עד אחד אמר לו אכלת חלב מביא קרבן, ומשום דשתיקה כהודאה דמיא, אבל באומר איני יודע פטור ואצ"ל היכא דמכחיש לי', ובשנים אמרו לו אכלת חלב אף שהוא אומר לא אכלתי מחייב ר' מאיר ורבנן פטרי משום דמתרצינן דבריו לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, נראה לפרש דהנה דעת הוא מבדיל בין דבר לדבר, כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה עוד מקרא בדעתו תהומות נבקעו, והיינו שיודע שנפרד מהקדושה, והוא דהנה אמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגהינם, פירש"י מלפפתו כורכתו, א"כ מובן עד כמה קשה לאדם לעשות תשובה שהרי העבירה עצמה, היא אסרתו כבעבותים כמ"ש הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, היינו שהעבירה עצמה היא כעבותות העגלה וכורכתו כנ"ל, אך אם האדם יש לו דעת ומרגיש עד כמה מגיע הפגם והוא נפרד ממקור החיים והוא כאיש אובד עצות ועומד מלא בושה והכנעה מרחוק, זה עצמו מרחיק ומבדיל ממנו העבירה שעכ"פ לא תהי' דבקה בו, דכמו שהוא עומד מרחוק, כן נעשית העבירה מרוחקת ממנו, ואז אפשר לבוא לידי תשובה עזיבת החטא וחרטה באמת מעומקא דליבא, כי אין העבירה עוד דבוקה בו ומושכת לבו לאחור, אלא נפרדת ממנו, ואינו עוד קשור בידה, וע"כ מובן שהעיקר הוא מה שיודע ומרגיש בחטא, אבל לא כשיודיעוהו אחרים והוא אומר איני יודע, אף שאנו מאמינים לדברי העד כל עוד שאינו מכחיש לומר לא אכלתי, מ"מ מאמינים נמי אליו שהוא אינו יודע ואין לחייבו בקרבן, כי בעוד שהוא אינו מרגיש ואינו מאמין להעד ועדיין אינו יודע אין לו עוד תועלת בהקרבן, אבל כשאינו מכחיש אלא שותק שכהודאה דמיא היינו דאין הפירוש כהודאה דמיא שמודה לו שגם הוא יודע שכן הוא אלא שמהימן לו העד, שוב יכול לבוא לכלל דעת עד כמה נפרד כנ"ל שלעומתו העבירה נפרדת ממנו, אך כל זה הוא בעד אחד מעידו אכלת חלב, אבל כששנים מעידין בו מאחר שבדין תורה הוא שהשומע מפי הגדת עדים היא כאלו רואה המעשה בעיניו כמ"ש מהר"ל בספר דרך חיים, א"כ אין אנו מאמינים אותו שעדיין הוא מסופק ואינו יודע או מכחיש, אלא אנו תופסין ששקר אומר, וע"כ מחייב ר' מאיר ורבנן פטרי משום דמפרשין דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד, וכל שיש לפרש דבריו כן, אין אנו תופסין אותו למשקר ואינו רוצה בכפרה, אבל בעד אחד שאין מדין התורה להחשב הגדתו כאלו רואה בעיניו, למה נחזיקו למשקר ואינו רוצה בכפרה, והכל מודים שמאמינים אותו שאכתי לא ידע ושוב אין כאן תועלת בהקרבן, אך כשאינו אומר איני יודע אלא שותק אנו תופסין שבודאי מאמין לדברי העד:
12