שם משמואל, ויקרא ו׳Shem MiShmuel, Vayikra 6
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳אדם כי יקריב מכם וגו' ברש"י אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל אף אתם לא תקריבו מן הגזל, ויש להבין דמכם משמע משלכם ולא מן הגזל כבש"ס ריש לולב הגזול כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידי' הוא עיי"ש, וא"כ אדם למה לי:
2
ג׳ונראה דהנה יש להתבונן למה הזהיר כאן בפירוש על הגזל, כי בכל המצות הדין כך, ובחלה אמרי הרי שגזל סאה חיטין טחנה ולשה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ, ובמדרש על לולב הגזול אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, ובודאי בכל המצות כן כבמשנה אבות עשה אדם מצוה אחת קונה לו סניגור אחד, ואם הוא גזול נעשה סניגורו קטיגורו, א"כ למה הזהיר כאן בפירוש, ובודאי אתא קרא לאשמעינן דיש בכאן תוספת גרעון מבכל המצות ולמה:
3
ד׳ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דשלמה המלך שאל מהש"י ליתן לו חכמה לעשות משפט, וכן כתיב כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, משמע שלעשות משפט צריכין חכמה יתירה מבכל התורה כולה, וכן אמרו ז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, והענין כי להכיר ולברר בין היתר לאיסור, טהור לטמא כשר לפסול באשר שזה מצד הרע וזה מצד הטוב ומשתנים במהותם אין כ"כ רבותא, כמו להכיר בממון שהוא היתר לבד אלא אם שייך לזה או לזה, ומ"מ מבואר במדרש בנמלה אחת שהפילה חטה והיו הנמלים באין ומריחין בה ולא נטלוה מפני שהרגישו שאינה שייכת להם, ומוכח שממונו של איש שייך דווקא אליו ולא אל זולתו, וע"כ בהמת כהן אוכלת בתרומה ושביתת בהמתו, ובהמה וכלים כרגלי הבעלים, ע"כ במשפט לברר אם שייך לזה או לזה צריך ליתרון חכמה, עכ"ד הצריך לעניננו ודפח"ח:
4
ה׳ולפי האמור יש ליתן טעם למה שייך משפט למלך, שלכאורה משפט שייך רק לסנהדרין ודיינים שע"כ נקראים אלקים מפני שעושין משפט אלקים בארץ כמ"ש הרמב"ן, ומה טובו למלך, והרי מפורש בכמה מקומות בכתוב שהמלך הי' שופט, וכתיב ירמי' כ"א בית דוד כה אמר ה' דיני לבוקר משפט וגו' ועוד שם כ"ב כה אמר ה' עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגו' ואם לא תשמעו את הדברים האלה בי נשבעתי נאום ה' כי לחרבה יהי' הבית הזה, הרי שהגלות הי' בשביל זה, ומדלא הזהיר לסנהדרין אלא למלך משמע שמשפט שייך ביחוד למלך שישגיח עכ"פ על המשפט יותר מעל כל המצות, שהרי לא הוכיחו ירמי' על יתר המצות אף שכתוב וכל ישראל עברו תורתיך, ונראה לומר דהנה מצינו, באאע"ה שלא רצה ליקח מרכוש סדום שהציל במלחמתו עם המלכים, ולא עוד אלא שנשבע שלא ליקח כמ"ש הרימותי ידי וגו' אף שע"פ הדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, יש לומר הטעם מפני שאאע"ה הי' מהותו לחבר את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, ובמדרש אחות זה אברהם שאיחה את כל באי עולם כזה שהוא מאחה את הקרע, וידוע שענין זה צריך שמירה יתירה מפני כחות החיצונים הלהוטין להתחבר ולהתהנות משפע קדושה ואפי' במקום שנתרוקן מהקדושה כטעם זוה"ק בטומאת מת, ואז יחשב ח"ו כמכניס טומאה למקדש, ולא עוד אלא שכל התחברות והתאחדות נתקלקל וכמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס סנהדרין אי לולב צריך אגד אם אגיד עמהם מין חמישי גרוע ועומד הוא, וכבר הזכרתי זה הרבה פעמים, וע"כ אאע"ה לרגלי מהותו שחבר כנ"ל עשה משמרת למשמרת ולא רצה שיתחבר אליו מרכוש סדום כלל, וכך יש לומר בענין מלך ישראל, מלך הוא המחבר את העם ונקרא מטעם זה בלשון עוצר כמ"ש זה יעצור בעמי שפירש"י שלא יתפזרו, וכנראה כי מלך ר"ת מוח לב כבד שהם משכן נפש רוח ונשמה, ובמה שהוא מאחד את נפשו רוחו ונשמתו להש"י בזה עצמו מביא ג"כ בלב ישראל להתאחד בכלל ובפרט שיהיו לאחדים בידו, כי המלך לבו לבב כל ישראל כמ"ש הרמב"ם וזה מביא התאחדות עליונים ותחתונים, ובמדרש משל לפלטין שנבנה על קביצת ספינות כל זמן שהספינות קשורים יחד הפלטין שעליהם מתקיים וכו', וידוע עוד שמלך ישראל הוא מרכבה למדת מלכות שהיא מאחדת ומקשרת עולם בעולם כידוע, והנה התחברות והתקשרות צריך שמירה לבל יתאחד ג"כ מה שאינו ראוי כנ"ל אך במה שהמלך עושה משפט ומברר השייך לזה או לזה ע"י דקות החכמה כנ"ל, שוב לעומתו נעשה ג"כ בירור מי הוא הראוי להתאחד ונדחה מה שאינו ראוי ליקח חלק באחדותו, לפי עומק המשפט, ע"כ נמסר משפט למלך כנ"ל:
5
ו׳ובדוגמא זו יש ליתן טעם למה הזדמן נסיון אשת פוטיפר ליוסף, כי מדתו של יוסף היא לחבר את העולמות כידוע ממדת צדיק, ולמען שלא יתחבר ג"כ מה שאינו ראוי הזדמן לידו נסיון זה, ובמה שלא רצה להתחבר למה שאינו ראוי זכה שדבר שאינו ראוי אינו יכול להתחבר אליו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש מה שאמרו ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בכל הרואה, היינו כמו שלא רצה שיהי' לו חיבור והתקרבות למה שאינו ראוי זכה שכחות החיצונים מתרחקין מגבול קדושתו, ע"כ אוכלין קדשים בשילה בכל הרואה, וכענין שבת דכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מינה, וכן הוא גם בפרטות כל איש ואיש לעומת שהוא שומר שבת לבל יצא מגבול קדושתו, זוכה שכחות חיצונים אינן יכולין להתקרב אליו:
6
ז׳ויש לומר שענין שמירת הברית שעמד לו ליוסף הצדיק וענין משפט שעמד למלך לבל יתאחד מה שאינו ראוי באחדותם, בני בקתא חדא נינהו, עפי"מ שהגדנו במק"א שפגם הברית נקרא גזל שגוזל את רוחניות שבמוחו, ומובן ששמירת הברית כראוי ובזמן הראוי הוא כענין משפט לברר כנ"ל, ויש לומר עוד דתרוייהו כענין שתי האותות מילה ותפילין דתרוייהו צריכי אלא שלזה הא' ברישא ולזה הא ברישא והבן וכבר דברנו מזה במק"א, ואפשר לומר שזה שנמסר לאאע"ה לתקן חטא פגם ברית של אדה"ר כמ"ש מהר"ל מהאי טעמא הוא שזה שמירה למהותו לחבר את כל באי עולם כנ"ל, וכן מה שנצטוה על מצות מילה נמי מהאי טעמא הוא, ובזה יתבאר דברי הש"ס חולין (פט.) בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין:
7
ח׳ולפי האמור יובנו דברי זוה"ק ח"א (צ"ג:) מאן דנטיר להאי את קיימא מלכו אתנטרת לי', דהיינו טעמא משום דתעודת המלך הוא לחבר העולמות, ובשמירת הברית נעשה מוכן לענין זה, וכן נמי מה דאיתא בזוה"ק שם (צ"ד.) בגין דהאי זאת לא נטר לי' דוד מלכא כדקא חזי מלכותא אתעדי מיני' כל ההוא זמנא, נמי מהאי טעמא הוא שמאחר שנסתלקה השמירה שוב אינו ראוי לחבר העולמות עד שנתתקן וחזר למלכותו:
8
ט׳והנה בשמות רבה פרשה כ' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, אין אדם אלא יוסף שנאמר אוהל שיכן באדם וכתיב וימאס באוהל יוסף, וכבר אמרנו כי ידוע שאדם הוא המחבר את כל הבריאה עליונים ותחתונים באשר הוא כלול מהכל ובו חלק מהכל, וע"כ נברא באחרונה ושם אדם מורה על זה, היינו אות ד' מורה על ד' יסודות המחוברים בגופו, אות מ' מספרו ד' עשיריות מורה על ד' יסודות נפשו מן העליונים כבזוה"ק שהנפש נמי יש בה ד' יסודות עליונים, ובאשר הם מעליונים באו בעשיריות שכל יסוד כפול עשרה, אות א' מורה על צלם אלקים המאחד את כל אלה, ואך בצלם יתהלך איש, ובהסתלק הצלם מתפרדים היסודות ואז הולך האדם אל בית עולמו, וזה צורת האדם ותעודתו, ואלמלא חטא אדה"ר הי' הוא המחבר לגמרי את כל העולם עד שלא הי' עוד אפשרות להפרד והיו כל הברואים דבקים בהסיבה הראשונה, וזה הי' חיותם וקיומם לעולמי עד, ומחמת החטא נשתנה הענין והתחיל התיקון מאאע"ה, ואפשר מהאי טעמא נקרא אאע"ה נמי אדם כמ"ש האדם הגדול בענקים שדרשו בי' זה אברהם, אבל עוד לא נתתקן לגמרי עד שבא דוד המלך ע"ה ותיקן החיבור בשירותיו ותשבחותיו, ועוד לא נתקן לגמרי עד שיבוא משיח ב"ד בב"א, ונרמז בר"ת אדם אדם דוד משיח, וע"כ יוסף הצדיק שמדתו הי' לחבר נמי את האוהל להיות אחד בצד מה כנ"ל נקרא ג"כ אדם בהחלט, וזה שטענו נושאי ארונו של יוסף אנחנו טמאים לנפש אדם, היינו איש המחבר ע"כ אינו בדין שיגרום זה לנו פירוד היינו להפרד מקהל ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו:
9
י׳והנה כמו שהיתה כוונת הבריאה בכלל, כן הוא תעודת כל אדם בפרט לפי שורש נשמתו לחבר הכל להש"י, והיינו ע"י שהוא מאסף ומאחד ומחבר את עצמו מוח ולב וכבד [שהם משכן נפש רוח ונשמה] ר"ת מלך, להיות מלך ומושל על עצמו להטותם לרצון הש"י, כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, בזה עצמו הוא מטה את כל העולם כולו או עכ"פ הדבקים בשורש נשמתו לרצון הש"י, וזה עצמו הוא ענין הקרבנות, קרבן הוא כשמו מלשון קירוב כבזוה"ק (ה' ע"א וע"ב), וכן בתפלה שהוא במקום הקרבן, וע"ז מורה לשון תפלה מלשון נפתולי אלקים נפתלתי בהיפך אתוון כמו שבא בספה"ק, וזה תעודת כל אדם איש איש לפי מצבו ובחינתו בלי יציאה מהכלל:
10
י״אוהנה כמו שלהמחברים הכלליים כמו יוסף הצדיק ודוד המלך וכל מלכי ישראל שהיו צריכין שמירה לבל יתחבר מה שאינו ראוי באחדותם ע"י שמירת הברית ושמירת המשפט כנ"ל, כן נמי המדה בכל איש פרטי כל הקרב אל משכן ה' לחבר את האוהל להיות אחד הן בקרבנות והן בתפלה שבמקום קרבן, וע"כ גזל ממון או פגם הברית שהוא בכלל גזל, שכמו שמחבר מה שאינו ראוי, נתחבר ג"כ אליו מה שאינו ראוי ומקלקל את כל הענין, ולא עוד אלא שהוא ח"ו כמכניס טומאה למקדש, וע"כ פרט בראש סדר הקרבנות למעט גזל, נוסף על כל שאר המצות שפוסל בהן גזל שנעשה סניגורו קטיגורו כנ"ל, שבקרבנות מזיק עוד יותר, וע"כ הכפיל האזהרה בתיבת אדם להורות על ענינו וטעמו שהוא מחמת שהקרבן בא לחבר, וכן בתפלה איתא בשמות רבה סוף פרשה כ"ב כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל וכן איוב אומר על לא חמס בכפי ותפלתי זכה אמ"ר יהושע הכהן בר' נחמי' וכי יש תפלה עכורה אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואין עונה אותו וכו' ובפרישכם כפיכם וגו' איננו שומע מפני מה מפני שידיכם דמים מלאו וכו', וחד טעמא דגזל פוסל בקרבן ובתפלה שבמקום קרבן מחמת שמחבר אליו מה שאינו ראוי לו נדבק בו לעומתו דבר שאינו ראוי ומקלקל את החיבור שע"י הקרבן והתפלה כנ"ל:
11
י״בולפי האמור יש ליתן טעם למה אין הפסח נאכל אלא למנוייו, עפי"מ שכבר הגדנו הא דניתן להם פסח ומילה כדי להתעסק בהם שיהי' להם לזכות כדי שיגאלו ולא מצות אחרות, משום דאין בכל מצות התורה שיהי' חיוב כרת על ביטול מצ"ע אלא פסח ומילה, ובהרמב"ם בפירושו לאבות שמעונשן של עבירות נודע שכרן של מצות שעל עבירה שחייבין עלי' מיתה נדע שבקיום מצוה זו נתוסף לו חיים, עיי"ש, וע"כ פסח ומילה שחייבין על ביטולן כרת שהוא כריתה ממקור החיים הוא הש"י כענף הנכרת מהאילן, מובן אשר בקיומן נעשין מקושרים בהש"י היפוך הכרת, וזהו שנתבקש לענין הגאולה שמאחר שנעשו מקושרים בהש"י עלו ממצרים בעלות השכינה שהיתה עמהם במצרים, וזהו הפירוש ואנכי אעלך גם עלה, היינו עם עליית השכינה שנרמזת בתיבת עלה, והנה לעיל אמרנו שבכל קישור והתאחדות צריכין שמירה לבל יתאחד ג"כ דבר שאינו ראוי, מכ"ש במצרים שהיתה מלאה כחות חיצונים וכישוף, עד שאפי' תפלה קלה לא התפלל משרע"ה בתוך הכרך מפני שהיא מלאה גלולים, בודאי היו צריכין לשמירה יתירה, והנה החיבור שבא ע"י מצות מילה היא עצמה היתה שמירה מעולה, שכל ענינה של סילוק הערלה היא הרחקת כחות חיצונים כמבואר בזוה"ק ברעיא מהימנא (מ"ד.) דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא האי ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמ' ברית קיימא קדישא וכו' ובההוא זמנא אתדחיא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא, אך להחיבור שע"י מצות הפסח צריך שמירה, והתיקון לזה הוא מה שאין הפסח בא אלא למנוייו, וזהו חלקו ששייך אליו היפוך לגמרי מגזל שמחבר לו מה שאינו שייך אליו, ע"כ זה גורם שלעומתו לא יתחבר מה שאינו ראוי באחדותם כנ"ל, ובאשר היו אז במצרים שמלאה גלולים ע"כ צריכין לשמירה יתירה מכל הקרבנות שהי' די מה שהוא שלו ואינו גזל, ובפסח נצרך לתוספת שמירה שיהי' למנוייו דווקא:
12
י״גויש לומר דהיינו טעמא דלולב דאינו יוצא אף בשאול, כי ד' מינים שבלולב מורים על חיבור וקישור ישראל בהש"י, והד' מינים רומזים לד' אותיות הוי', כמו שאנו אומרים בהתפלה שקודם נטילת לולב אותיות שמך הגדול המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, צריך שמירה כנ"ל ופסול ביום א' אפילו שאול, ובשאר הימים שהמצוה מה"ת רק במקדש פסול גזול כמו בקרבן:
13
י״דענין מה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת עוף, יש לומר דהנה אמרו ז"ל שעולה באה על הרהור הלב, ויש לדקדק הלוא הרהור הוא במחשבה שהיא במוח, ולמה חכז"ל אמרו בכל מקום הרהור הלב, וגם בלישנא דקרא הכי הוא, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הלוא דבר הוא, ונראה מזה דהנה מחשבות אדם כים נגרש השקט לא יוכל, וכל רגע ורגע בלי הפוגות כלבוש יחלופו, וזה איננו ביד האדם לעצור בעד המחשבה שלא יעלה על מחשבתו מה שאינו ראוי, וע"כ איננו שייך לומר שיש בזה חטא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא העיקר שלא יהא האדם משים המחשבה אל לבו להרהר בה, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש הדברים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שהוא מלשון וישובו מתור הארץ, היינו שלא ירגל ויפשפש בהמחשבה אלא יסלקה תיכף ממחשבתו, עכ"ד, כי זה מביא שתמצא הדבר חן בעיניו, וכן הי' בחטא הראשון שהנחש פיתה את חוה ושמה הדברים אל לבה ומצאו הדברים חן בעיני', כמ"ש ותרא האשה כי טוב וגו' שהוא מלשון רואה אני את דברי אדמון, וע"כ יצדק מאד לכנות את ההרהור במחשבות הלב ולא במחשבות המוח, כי במחשבת המוח עדיין אין בו חטא אלא כאשר תבוא המחשבה אל הלב והתעורר הלב לרגלי המחשבה, אז צריך כפרה, וזהו שעולה באה על הרהור הלב ולא על מחשבת המוח:
14
ט״וונראה לומר שלזה בא הרמז שמבדילין בעולת העוף היינו שצריך שיהא הראש שבו עלה המחשבה נבדל מהגוף שבו הלב, וגם בעולת בהמה אף שאין חותך את המפרקת ואינו מבדיל, כבמשנה פ"ב דתמיד חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ומכלל שעדיין הי' תלוי בהבהמה, מ"מ אמרו ז"ל שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, הרי שנחשב שהסיר את הראש בהשחיטה, משום שכבר חתך את שני הסימנים, שוב אינו נחשב חיבורו חיבור, וכן הדין בעוף שאחר שהבדיל בשני סימנים יצא, ובחטאת אינו מבדיל היינו שאינו חותך אלא סימן אחד ואם חתך שני הסימנים אף שעדיין העור קיים נקרא שהבדיל עיי"ש, וע"כ הא דמבדילין בעולת העוף הוא הרמז שצריך שהמחשבה רעה לא תחדור לתוך הלב, אבל חטאת העוף אינו מבדיל שחטאת בא על השוגגין שהיו בלי ידיעה שמשכנה במוח, ולזה צריך כפרה מחמת שמעשיו היו נפרדין ממחשבתו, כי כל מעשה האדם צריך להיות עפ"י הוראת השכל, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל ממציאין לו חטא בשוגג, וזהו הענין שכל שוגגין צריכין כפרה שאלמלי היו מעשיו תמיד עפ"י הוראת השכל לא הי' נזדמן לפניו חטא אשר יחטא בו, ע"כ אין מבדילין בחטאת העוף, ודווקא בחטאת בהמה דאין השחיטה כשירה בסימן אחד מוכרח להבדיל דאל"ה לא הי' מפיק חיותא, אבל עוף דמפיק חיותא בסימן אחד ונכשרה המליקה שוב אין מבדילין להורות שצריך שהלב יתנהג עפ"י הוראת השכל, ואף שבין המביאים חטאת העוף נמצא גם שבועת העדות שמביאין על הזדון כשגגה כבפ"ב דכריתות, מ"מ כולם המנוין כאן כתיב בהו ונעלם, ואפשר דהיינו טעמא דר"א בר"ש דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל משום דדייק לה משבועת העדות וקסבור דעל הכלל כולו יצא בכולם לאו מהאי טעמא היא, והציווי הוא רק להבדיל בעולה ומטעם הנ"ל:
15