שם משמואל, ויקרא ז׳Shem MiShmuel, Vayikra 7
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו' במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלוא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עליונים ע"י שהם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר ברכו ה' כל צבאיו אבל תחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, ד"א נקראו הנביאים מלאכים וכו' וכי מלאך הי' והלוא משה הי' וכו' אלא מכאן שנקראו הנביאים מלאכים ודכותי' ויעל מלאך ה' מן הגלגל וכי מלאך הי' והלוא פינחס הי' וכו' א"ר יוחנן מבית אב שלהם נקראו הנביאים מלאכים הה"ד ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' וכו' גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר וכו' ויהב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה, עושי דברו ר"ה בשם ר"א אמר בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשי' לשמיעה לשמוע בקול דברו א"ר תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משאוי שקשה לאחד נוח לשנים וכו' או שמא משאוי שקשה לס' רבוא נוח לאחד וכל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומשה שומע קול הדיבור עצמו וחי' תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא אלא למשה, וכבר דקדקנו ודברנו בו ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה כתיב ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, והמגיד מדובנא פירש עפ"י משל לסוחר שבא מן הדרך וחבילתו אתו ואמר לסבל להוליך לו חבילתו לביתו, וכשבא לביתו תבע ממנו הסבל שכר גדול ואמר שמגיע לו שכר גדול באשר המשא הי' גדול וכבד וענה לו הסוחר א"כ נראה שנתחלף לך חבילתי במשא אחרת שהרי חבילתי היתה נקי' וקלה א"כ לא את חבילתי נשאת כלל כך אמר הש"י לישראל אם יגעת בי הרי נראה שלא אותי קראת כלל, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה דברים, כי בודאי אין להכחיש שקשה להיות עובד ה' בכל לב ונפש ומאד במחשבה דיבור ומעשה, ולא עוד אלא שיש לעומת כל אדם ואדם מניעות גדולות וכבידות מבית ומחוץ, וכחות חיצונים רודפים אחר האדם להממו ולאבדו, ואמרו ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו, הרי שצריכין ללב אמיץ בגבורים, אך יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכאורה יש לתמוה איך מעשה בו"ד קרוץ מחומר יפעול בעולמות העליונים, אך התירוץ הוא שהאדם הוא שליח מהש"י לקיים מצותיו, ושליח לעולם יש בו כח המשלח, ומעשה השליח מתיחס להמשלח, ע"כ המצות שהאדם עושה בשליחות הש"י נחשב שהקב"ה עצמו הוא העושה, וא"כ אין תימה מה שהמצות פועלין בעולמות העליונים, עכ"ד, וכבר הגדנו לפרש בזה דברי רש"י פ' נצבים בפסוק לא בשמים הוא שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, ואינו מובן שאין ביד האדם לעלות לשמים, אך לפי דברינו הנ"ל מובן דאם הי' הציווי לעלות לשמים היינו באמת יכולין לעלות באשר הי' לנו לזה כח הש"י שהוא כל יכול:
3
ד׳ולפי"ז יש לומר דאדם המקבל עליו עול מלכות שמים שלימה וזוכר היטב תמיד שהוא שליח הש"י יש לו באמת כח וגבורה לעמוד נגד כל המניעות ולעשות שליחותו ואז נקל הוא לו לקיים הכל הן במעשה הן בדיבור והן במחשבה, ובזה יש לפרש הכתוב ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, דמאחר שיגעת בי ישראל הרי מוכח שלא עשית בשליחותי כלל אלא כעושה מאליו, ושוב אינו פועל בעליונים כנ"ל, וא"כ לא אותי קראת:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנ"ל הנצב פתח דברינו ברכו ה' מלאכיו, דהנה להמשיך ברכה מלעילא כידוע בסוד הברכות אין בכח בו"ד קרוץ מחומר אלא מחמת שליחות כנ"ל, א"כ כל עצמה של הברכה תלוי' במה שהם מלאכים דהיינו שלוחי הש"י, ומחמת שהם מלאכיו הם גבורי כח כנ"ל, וזה שאמר תחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה, היינו שזה הענין לראות א"ע שליח בטל למשלח באמת אינו דבר נקל כ"כ ולאו כל אדם זוכה שיהי' לו תמיד עינים פקוחות, ובלשין חכמי האמת נקרא מוחין דגדלות וע"כ אמר מלאכיו ולא כל מלאכיו, שאף שכל אדם הוא שליח מאתו ית"ש לעוה"ז לעשות שליחותו ושע"כ נקראו כל ישראל מלאכיו והכל חפצים ליראה את שמך, מ"מ אין כולם שוין ואין כל העתים שוות שיהי' במוחין דגדלות שיהיו ראויין להקרא גבורי כח ראויין להמשיך ברכה כנ"ל, וזהו נקרא שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה, שלשון תפקיד הוא ציווי ושליחות, כלשון הבא בדבריהם ז"ל ריש פסחים קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא, ולא דברה תורה במתים העוברים על המצות אלא אפילו המתכוונים להשלמת נפשם עדיין נקראים שאינן עומדין בתפקידיו של הקב"ה אלא השלמת נפשם נמי צריך להיות כעושה רצון מלך כי כך הוא רצונו ית"ש שנהי' מושלמים לפניו:
5
ו׳והוסיף המדרש לומר ד"א נקראו הנביאים מלאכים ומייתי לה ממשרע"ה, שמשרע"ה כל עשיותיו לא היו אפי' להשלמת נפשו, כי כבר אשתלים בשמיטיא קדמאי כדאיתא בספר המגיד לב"י, ואפי' לא להוסיף מדריגות ואורות גדולים [שזה אין לו שיעור וגבול] כאמרם ז"ל לא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו במדבר עסקים ומשא ומתן ונחלת שדה וכרם, ובהכרח לומר דעסקיו היינו מדריגות נעלות וגבוהות, ואעפי"כ לא הי' פונה אליהם כלל אלא כל ענינו הי' להשלמת ישראל לרצונו ית"ש, וכן מייתי לה מפינחס שנשלמה נפשו במעשה זמרי בקנאתו לה' כדאיתא בדברי האריז"ל, ואחריהם נמשכין כל נביאי ישראל וכבמדרש מה האשה אינה מתביישת לתבוע צררי בית מבעלה כן הנביאים אינן בושים לתבוע מקב"ה צרכיהן של ישראל, והיינו כי מי שמבקש לצורך עצמו הוא בוש כעני בפתח, אבל מחמת שכל ענינם לצרכיהן של ישראל אין בהם בושה:
6
ז׳והוסיף לומר גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר שהמצוה הוא בהמשך זמן שבטבע השתנות הזמן מביא שינוי באדם וזה רואה חקלי ביירי' וכו' ושתיק, וזה נמשך רק מפאת שנמסר האדם בכל בחינותיו להיות שליח ה' כנ"ל, וע"כ יש לו אומץ הלב והוא גבור כח לסבול כנ"ל, וידוע למבינים שמצות השמטה היא קבלת עול מלכות שמים מדה השביעית שהיא כוללת הכל, ע"כ אין שינוי העתים והמשכת הזמן פועלים בו להשתנות מעמידתו בתפקידו של הקב"ה כנ"ל:
7
ח׳ואמר עוד בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, דהנה בש"ס שבת (פ"ת) דאמר ההוא צדוקי לרבא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו [פירש"י קודם ששמעתם אותה היאך הוא קשה ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה], אך התירוץ הוא כנ"ל שמאחר שאנו עושין המצוות בתואר שלוחים, שוב אחת הוא לנו אם קל אם קשה כנ"ל, וע"כ ישראל שהקדימו נעשה לנשמע נעשו באמת גבורי כח:
8
ט׳ואמר עוד שבמשה הכתוב מדבר משאוי שקשה לס' רבוא נוח לאחד, דהנה בישראל כתיב נפשי יצאה בדברו, כי הגוף והנפש שונים זה מזה והנפש שנדבקה בדיבור הש"י יצאה מנרתיקה, כי הנרתיק לא הי' באפשר שימשך עם הנפש אך משרע"ה שהי' כ"כ בטל לרצון הש"י בלתי נשאר לו שום בחי' עצמית והוא הנקרא שליח בהחלט כנ"ל קנה הגוף נמי מעלת הנפש ולבש מלאכות עד שהי' נמשך בשוה עם הנפש, והי' גבור כח מאד עד שלא הי' נפרד חיבור הגוף והנפש כלל, וזהו שמסיים שכן הי' באוהל מועד שמכולם לא קרא אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה, דהנה כתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, ואף שעוד בסיני לא הי' הענן מניעה בפני משה, והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ומשה עלה וירד ולא נכוה מן האש הגדולה, וכאן לא הי' יכול משה לבוא אל אוהל מועד, אבל הוא הדבר שבאשר כל ענין משה הי' רק בשליחות ה' ולהר סיני הי' נקרא ועלה וירד בשליחת הש"י לא הי' הענן והאש שום מניעה בעדו, אך באוהל מועד טרם שנקרא שלא הי' שליח לזה, שוב לא הי' יכול לבוא עד שנקרא, אבל אחר שנקרא שוב הי' גבור כח כנ"ל כי הי' בתכלית הביטול מה שלא הי' בכח זולתו:
9
י׳היוצא לנו מכל מאמר הזה עצה נכונה לפני כל איש שאין אדם שלא יהי' לו מניעות שונות מבית ומחוץ, ובמדרש אין ברי' שאין הקב"ה מנסה אותה, ואך לעומת שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה ולזכור תמיד כי הוא שליח הש"י, בזה עצמו יחלוף כח הוא כח המשלח בהשליח ושום חומת ברזל לא יעמוד בפניו, וביותר מסוגל לזה שבת שהכתרים שניתנו לישראל באמרם נעשה ונשמע ונפרקו מהם זכה משה ונטלם, ואיתא בהאריז"ל שבשבת משה מחזירן לישראל, ואין הפירוש הכתרים עצמם שהרי הם היו חירות ממלאך המות וחירות ממלכיות, והרי נראה בחוש שבשבת נמי אין אנו בני חורין מאלו, ובודאי הפירוש שעי"כ נתעורר בישראל בצד מה בחי' נעשה ונשמע ללבוש מלאכות, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, שזהו תפארת ישראל שהם מלאכי ה' והם עטרת תפארת ביד ה', ואפשר שלעומת השני כתרים זוכין ישראל לזכור ושמור, וזהו ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, וזהו פתורא חדתא ומנרתא טבתא דנהרא על רישין:
10
י״אואפשר עוד לומר דכמו דהשני כתרים היו שניהם לסלק כחות החיצונים מלאך המות ושעבוד מלכיות כמו שאיתא בספה"ק, לעומתם הם השני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר כבש"ס שבת (קי"ט:), עון מקביל לשעבוד מלכיות, חטא מקביל למלאך המות, וכלשון אמרם ז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלי עון, ושעבוד מלכיות הוא בכלל יסורין, ולהם אנו אומרים שלום עליכם וכו' ברכוני לשלום, והיינו שמברכים לאדם ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר, ועי"ז נעשה האדם ראוי למיכל סעודתא במלכא, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ובאשר אין ענינם אלא עבודת סילוק ע"כ אומרים להם צאתכם לשלום, שאין להם עוד מה להוסיף, כי תוספת טובה אין לה גבול וסוף, אבל סילוק הרע אחר שנסתלק אין עוד:
11
י״בדעת הרמב"ן בפתיחתו לספר ויקרא שתכלית הכוונה הי' המשכן עצמו להשראת השכינה וצוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העוונות לסילוק שכינה עכ"ל, ויש להבין דא"כ למה בנין המשכן שזהו התכלית אינו דוחה שבת, והקרבנות שהם צורך המשכן וגורם קיומו לבד דוחה שבת, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אתמהה, ועוד לעת"ל שלא יהיו עונות כמ"ש והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ולא שייך כפרה א"כ שוב אין צורך בקרבנות, והרי מפורש בכתוב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וביחזקאל מונה והולך הקרבנות שלעת"ל, ובאמת דברמב"ם ריש הלכות בית הבחירה מפורש להיפוך שהבית הוא צורך הקרבנות, אך בזוה"ק (ד':) וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור וידבר ה' אליו ואודע לי' דזמינון ישראל למיחב קמי' ולאתמשכנא האי אוהל מועד בחובייהו וכו' מאוהל מועד מעסקי אוהל מועד דזמינון לאתמשכנא בחובייהו דישראל ולא יתקיים בקיומי' אבל אסוותא להאי אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הרי לך קרבנין דאגין על כלא עכ"ל, הרי מפורש כדברי הרמב"ן, ובאמת דגם בזוה"ק עצמו בהרבה מקומות דמיירי בסוד הקרבן משמע דיש ענינים נעלים בקרבנות לבד הכפרה, ועוד בדף (ג':) אמר לי' [הש"י למשה] משה חנוכא דביתא במאי בסעודתא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הה"ד באתי לגני אחותי כלה, משמע דלאו משום כפרה לבד קאתי, ועוד כמה מדרשי חכז"ל נוטין לכאן ולכאן:
12
י״גונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים ואלו ואלו דא"ח, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בהא דאמרו ז"ל ריש עירובין משכן אקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, כי יש בו שני ענינים, היינו ענין אחד הוא השראת השכינה שבא הקב"ה לשכון כבוד בתחתונים, ועוד יש בו ענין התועדות ישראל ומתקבצים בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד, מצד השראת השכינה שבו שהוא ממעלה למטה איקרי משכן על שם שהש"י שוכן בו, ומצד התועדות ישראל בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד שהוא ממטה למעלה איקרי מקדש, היינו שהוא מקום שישראל מתקדשים ומזמנין עצמן בו למקום עכ"ד:
13
י״דונראה לבאר דהנה בענין מה שהש"י שוכן בתחתונים הוא דוגמא לעילא שמלכות שמים מופיעה בעולמות שלמטה ללקט את חלקי הקדושה המפוזרים שמה כידוע למבינים, דוגמא זו הוא ענין השראת השכינה במשכן בכדי שכל חלקי הקדושה המפוזרים בעולם יתקבצו ויתמשכו אלי', אך כ"ז הוא כשישראל מתקדשין ונמשכין אחר הש"י לעומתם נמשכים אחר הש"י כל חלקי הקדושה שבעולם, וזהו מה שאמרו ז"ל ישראל מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ואם ח"ו להיפוך כתיב צור ילדך תשי, וכענין שכתב האריז"ל בהא דאמרו ז"ל לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שהפירוש שילקטו את כל חלקי הקדושה המפוזרים שמה, והקשה א"כ אם לא חטאו ישראל ולא הגלנו מארצנו איך הי' תיקון לחלקי קדושה אלה, ותירץ שאז הי' כחם יפה למשוך אליהם מרחוק את כל חלקי הקדושה אף ממקומות הרחוקים, אך כשחטאו שוב אין כחם יפה וצריכין לחזור עלייהו למקומותם, כעין זה יש לומר דכשישראל מתקדשים ונמשכים אחר הש"י מוסיפין כח בגבורה של מעלה והשכינה ששורה במשכן ממשכת אחרי' כל חלקי הקדושה ממקומות הרחוקים, ואם ח"ו להיפוך מתישין כחו של מעלה כביכול ואין בהמשכן כח למשוך מרחוק, וישראל מוכרחים ללכת גולה להדר אבתרייהו, והמשכן מתמשכן בעונותם:
14
ט״וובזה יש לפרש הא דמשכן איקרי מקדש ומקדש משכן דתרווייהו קשורים ותלוים זה בזה דאי לא הא לא קיימו הא:
15
ט״זוהנה ידוע שיש שני סוגי קרבנות, סוג הראשון הם שבאין לכפר כחטאת ואשם ועולה על מחויבי עשה והרהור הלב וכדומה. וסוג השני שהם באים להפיק רצון לבד היינו להעלות חלקי הקדושה מדומם צומח חי, ובכלל זה התמידין שאיתא במדרש אחותי רעיתי מפרנסני בשני תמידין בכל יום והיינו העלאת חלקי הקדושה, ואף שהם נמי מכפרים כבמדרש לא לן אדם בירושלים ובידו עון תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים על עבירות של יום, מ"מ עיקרם לאו לכפרה קאתי אלא שממילא גורם כפרה, ובכלל סוג זה להעלות נמי נפשות המגולגלות כמ"ש הרח"ו כי נפש החוטאת והגיע עונשה להתגלגל בבע"ח מזמין הש"י שיקריבו בהמה זו לקרבן וע"י שחיטתה ושריפתה וכו' נתקנה ועולה לריח ניחוח לה למקום שנחצבה, עכ"ד:
16
י״זויש לומר ששני מיני קרבנות אלו מקבילים לשני שמות מקדש ומשכן, שלשם מקדש שיהיו ישראל מקודשים ומזומנים אליו ית"ש היפוך החטאים והעונות שהם המבדילים ומסך מבדיל כמ"ש כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם, לזה נתבקש הקרבנות שבאין לכפר ולרצות להסיר מסך המבדיל זה, ולשם משכן שענינו להמשיך אחריו כל חלקי הקדושה ונשמות ההולכים מדחי אל דחי, לזה נתבקש שאר קרבנות הציבור והיחיד שתעודתן לקרב הכחות ולהעלות את חלקי הקדושה:
17
י״חולפי"ז מובן שכל דברי חכמים קיימים, דקרבנות הבאין לכפר הם לצורך המשכן כדי שלא יגרמו העונות ח"ו ומתישין כח גבורה של מעלה ואין המשכן יכול לפעול תעודתו, וזהו כדברי הרמב"ן והזוה"ק (ד':), ויבוא בדקדוק לשון הזוה"ק מאוהל מועד מעסקי אוהל מועד, והיינו דשם אוהל מועד הוא ע"ש התועדות ישראל ומתקדשין ומזומנים לאביהם שבשמים שזה מקביל לשם מקדש כנ"ל, לזה שפיר אמר שהקרבנות הם אסוותא לזה, אך גוף המשכן ותעודתו שהוא להמשיך אחר הש"י כל חלקי הקדושה ונשמות ההולכים מדחי אל דחי, כל עצמו של המשכן והשראת השכינה בו הוא צורך הקרבנות שתעודתם לקרב את הכחות ולהעלות את כל חלקי הקדושה, וכל המשכות של המשכן הוא רק ע"י הקרבנות אלו, והמשכן הוא בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות כלשון הרמב"ם ריש הלכות בית הבחירה, והשכינה ששוכנת בו מקבלתם כלשון הזוה"ק דף (ג':) כמ"ש באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי וגו', זהו כל קרבנות הציבור תמידין ומוספין וע"ז איתא במדרש רעיתי מפרנסני כנ"ל [לבד שעירי החטאות שבמוספין בר"ח ויו"ט הבאין לכפר ונחשבין תחת סוג הראשון] וכן כל קרבנות היחיד הבאין רק לרצות ולא לכפר, וכן יהיו כל קרבנות שלעת"ל, שאז לא יהי' צורך בקרבנות הבאין לכפר, וזה שאנו אומרים במוסף ר"ח מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, היינו השעירים שהיו עד אז באין לחטאת לכפר אז נעשה ברצון, והפירוש בשביל רצון היינו לעורר רצון למעלה לקבל את כל חלקי הקדושה שנקבצו ובאו:
18
י״טולפי האמור שוב לא קשה לדעת הרמב"ן למה אין בנין בהמ"ק דוחה שבת אחר שהקרבנות שהם רק לצורך קיום המשכן דוחים את השבת, ולהנ"ל אין כאן קושיא שהקרבנות שהם צורך המשכן היינו שבאין לכפר ליתנייהו בשבת כלל, וכל קרבנות שבת תמידין ומוספין ובזיכין אדרבה המשכן הוא לצורכם, וקרבנות שבת הם רק לרצון היינו לעורר בחי' הרצון למעלה לקבל את כל הנברר בששת ימי המעשה, שכל הנברר בששת ימי המעשה יש לו עלי' בשבת שהוא זמן עליית העולמות, אבל קרבן חטאת לכפר אין בו, ואפי' כשחל בו יו"ט או ר"ח דקרב בו שעיר החטאת של יו"ט, יש לומר דאז השעיר אינו באותה בחי' הבא כשחל בחול אלא כעין לעתיד כנ"ל ששעירי עזים נעשה ברצון וכנ"ל, מעתה מובן הטעם דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת:
19
כ׳ואכתי פש גבן ליתן טעם למה אין בבהמ"ק דוחה יו"ט, דכשחל בחול הרי יש בו שעיר לכפר שהוא צורך המשכן כנ"ל, ובפשיטות יש לומר שאינו דומה דחיית יו"ט של בנין בהמ"ק לדחיית יו"ט של קרבן החטאת לומר דמאחר שהצורך וההכנה דוחה כ"ש התכלית כנ"ל, דאף בהדיוט כה"ג מותר, ואף דלכם ולא לגבוה, מ"מ זה שהוא צורך ומצות יו"ט אינו בגדר הדחי', ועוד יש לומר שכבר דחו התמידין ויתר המוספין:
20
כ״אבמדרש [בשמות של משרע"ה], חבר שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים, ד"א חבר שהעביר את הפורענות מלבוא בעולם, יש לפרש דהאי דבר אחר הוא נוסף על פירוש הראשון, והיינו דבשביל שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים בשביל זה עצמו העביר את הפורענות מלבוא בעולם, והוא עפמ"ש לא יגורך רע שבמקום שהאיר אור פני מלך חיים בורחין משם כל כחות הרעות, והוא טהרת השקה שנעשה חיבור לבור ומקוה מים שהם טהורים ואין הטומאה שולטת שם בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן כחות החיצונים שמהם הפרעניות באה לעולם, כשישראל מחוברין לאביהן שבשמים בהכרח שכחות החיצונים בורחים משם:
21
כ״בובזה יש לפרש דברי הש"ס מגילה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן בשקליו חשב להכניס את ישראל תחת רשות כחות הטומאה שלו, וזהו מספר עשרת אלפים ככר כסף לקבל עשרה כתרין דמסאבותא, שהי' המן משתמש בכולן, וזהו ענין עשרת בני המן, וזה שהקדים שקליהם לשקליו שענין השקלים כבר הגדנו שהוא חיבור כל הכחות שהם עשרה במספר באביהן שבשמים בכלל ובפרט ולזה בא המספר עשר גרה, ועושין מכל השקלים כלל אחד שהוא אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש בלב שלם, ובשביל זה עצמו כחות הטומאה של המן לא שלטו בהם כלל כאמור לא יגורך רע, וזה עצמו הוא מה שאמר המן אייתי מלא קומצי דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי, כי הקומץ נקרא בלשון הכתוב אזכרתה, ובאמצעות הקומץ נעשה הכל מחובר לגבוה, וזהו לשון עומר שהוא לשון קיבוץ וקישור כמו עומרי תבואה, וזה עצמו שדחה את שקלי המן:
22
כ״גבזמירות מחל מלאכה בו סופי להכריח, על כן אכבס בו לבי כבורית, הלשון על כן צריך פירוש, ונראה לפרש עפי"ד הרמב"ם שמעונשן של עבירות אתה למד שכרן של מצות, וע"כ מחמת חילול שבת דהעונש הוא כרת מכלל דבשמירת שבת זוכין להדבק במקור מים חיים את ה', ובאשר אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ע"כ אכבס בו לבי כבורית:
23
כ״דבמדרש אין הקב"ה נגלה על נביאי אומה"ע אלא בלילה וכו' אבל נביאי ישראל ביום, פירוש דלילה הוא זמן שביתת הטבע וכל הנבראים יש בהם בחינת שינה, ובאשר אומה"ע טבעם רע שמקור מוצאם ממקום טומאה, ע"כ אי אפשר שיהי' נגלה על נביאיהם אלא בלילה בעת שביתת הטבע, אבל ישראל גם טבעם קודש ע"כ נגלה עליהם ביום שגם טבעם מוכן לנבואה:
24