שם משמואל, ויקרא ח׳Shem MiShmuel, Vayikra 8
א׳ויקרא ור"ח וחודש שנת תרע"ז
1
ב׳בפסיקתא פיסקא ד' שלח אורך ואמתך זה משה ואהרן שעל ידיהם שלח הקב"ה אורה לישראל ונגאלו ממצרים אימתי בחודש הזה לכם, ויש להבין כפל הלשון אורה לישראל ונגאלו ממצרים דהיינו הך, וגם הלשון שלח אורה צריך פירוש, ובביאור כדאמרינן בהגדה ומאפילה לאור גדול עכ"ד, אבל הלשון שלח אורה אינו מדוקדק ועוד מהו שמסיים אימתי בחודש הזה לכם, אינו מובן למה הוסיף תיבת "לכם" שאינה שייכת לזה כלל, והול"ל אימתי בחודש הזה:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה בהתחלת שעבוד מצרים נראה מדרשים חלוקים, במדרש ריש ויחי כיון שנפטר יעקב אבינו התחילה שעבוד מצרים על ישראל ורש"י הוסיף לאמור שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרות השעבוד שהתחילו לשעבדם, [ולפנינו יתבאר אי"ה מה טובה של הוספה זאת] ובמדרש שמות פרשה א' סימן ד' כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, ובסדר עולם פ"ג איתא שכ"ז שהי' לוי קיים לא נשתעבדו, וידוע שלוי האריך ימים מכל אחיו, ובמדרש שם סי' ח' כ"ז שהי' אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל, הרי שיש ד' חלוקות, מר סבר שהתחיל אחר פטירת יעק"א, ומ"ם אחר פטירת יוסף, ומ"ס אחר פטירת האחרון שבי"ב שבטים, ומ"ס אחר פטירת האחרון של ע' נפש שירדו למצרים:
3
ד׳ונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימין ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, דהנה ידוע במקובלים שכל הנשמות היו תלוים באדה"ר ושבחטא אדה"ר נפגמו הנשמות וירדו למטה ובאו בגילגול דור אנוש והוסיפו לחטוא, וכן בדור המבול, ובדור הפלגה, ובאנשי סדום, ובכולם הוסיפו לחטוא עד שבאו בגלגול במצרים למרק חטאם ולכלא פשע ולהתם חטאת, עד שיצאו נקיים, והנה חטא דור אנוש הוא ע"ז, ודור המבול ג"ע, ודור הפלגה שפ"ד [והטעם שמתיחס שפ"ד לדור הפלגה כבר הגדנו שהאדם מורכב נפש מהעליונים וגוף מהתחתונים, ובע"ח שער אבי"ע שרביעית דם הוא ממוצע, ע"כ כל מין הריגה אפי' חנק שלא יצא דם מכונה שפ"ד, דהיינו סילוק הממוצע שגורם הפירוד, וע"כ דור הפלגה שהי' ענינם פירוד בין עליונים לתחתונים הוא שורש שפ"ד עד שבאו לשפ"ד בפועל זה שואל לבנה וזה הביא טיט ועמד עליו ופצע את מוחו, והי' עונשם פירוד והפצה מדה במדה] ואנשי סדום היו כוללים כל אלה, והוסיפו עליהם שנאת חנם ששקול כשלשתן, כבמדרש ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, רעים אלו לאלו, וחטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד, והי' מגיע הפגם לארבע אותיות הוי' ב"ה וב"ש, וידוע שה"א אחרונה כוללת ומקבלת מג' אותיות הראשונות, ומהם שורש ארבע מלכיות שהרביעית שקולה או יתירה משלשתן, שהם מתנגדין למלכות שמים, וכבר הארכנו בזה במק"א למדי, וע"כ נשמות שנשתאב בהם רעת ארבע דורות אלו ונתגלגלו במצרים להתמרק, הי' נמשך עליהם שעבוד מצרים לעומת ארבעה אלו, אבל כל עוד שיעק"א הי' קיים לא הי' אפשר לכחות הרעות להתפשט, וידוע שיעק"א ע"ה הוא הרוח חיים שבישראל, ובזוה"ק ח"א (קס"ח.) א"ר ייסא אנא שמענא כל מאן דמסתכל בחלמי' וחמא לי' ליעק"א מקסטר בקוספוי [פירשו בו מתקשט במלבושיו] חיין אתוספין לי' עכ"ל, ובודאי הטעם משום דיעק"א הוא הרוח חיים שבישראל, ובפשיטות שמדתו של יעקב הוא יושב אוהלים באהלה של תורה שהיא כולה חיים והיא אור השכל שבישראל, וכמ"ש נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, ובזוה"ק ח"ג (י"א:) אור דא מהימנותא דקב"ה אור אקרי, וע"כ כשנפטר יעק"א נסתלק מישראל אור השכל ורוח החיים, ולעומתו נמשכו על ישראל כחות חיצונים שהם להיפוך, וכענין טעם הזוה"ק בטומאת מת, וכמו טעם הזוה"ק בנגף הבא ע"י מנין, וע"כ כמו שיעק"א ע"ה הי' אור השכל וחיים ומהימנותא דקב"ה דאקרי אור, היו הכחות חיצונים שנמשכו עליהם להיפוך חושך ולא אור צלמות ולא סדרים, ומשך לע"ז שנקרא מת כמ"ש זבחי מתים, והוא שכל מעוקם היפוך שכל הישר, והי' לישראל לנסיון וצרוף שהיו צריכין חיזוק מאד לבלי המשך אחריהם, וזהו שבמדרש שכיון שנפטר יעק"א התחילה שעבוד מצרים על ישראל, שאין הפי' שעבוד הגשמי אלא שעבוד הנפשי שהיו צריכין ללחום בכל עוז נגד כחות ההם, וזהו שהוסיף רש"י לבאר "שנסתם עיניהם ולבם של ישראל" שהוא אור השכל והחיות, וזהו צרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, והי' החושך מכסה ארץ היפוך אור השכל שהי' שופע כ"ז שיעק"א קיים, וע"ז נקרא חושך שמחשיך את העולם היפוך האור מהימנותא דקב"ה, כבמדרש במדבר בענין הדגלים, צפון משם החושך יוצא לעולם וכנגדו שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שנאמר את האחד נתן בדן, ועליו שבט אשר להאיר את החושך, וזהו שלעומת יעק"א ע"ה שהי' אור וחיות ישראל, בהתפטרותו נמשכו על ישראל כחות חיצונים מושכים לע"ז שהוא חושך ומות, וזה הי' מירוק לחטא דור אנוש:
4
ה׳מת יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית נמשכה עליהם קליפה לג"ע, וישראל היו צריכין ללחום עמה בכח גדול, וזה הי' לנסיון וצרוף ומירוק לחטא דור המבול, מתו השבטים שהי' ענינם וצדקתם לחבר שמים וארץ עליונים והתחתונים, וע"כ נקראו מטות כמ"ש ראשי המטות מלשון הטי', והיינו שהיו מטים עליונים לתחתונים ותחתונים להעליונים, וכעין שכתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, שעבודת כלנו השבטים היא עבודת הקישור, וזה שבמדרש שי"ב שבטים דוגמת י"ב מזלות ברקיע שעל ידם יורד השפע לעוה"ז, והוא היפוך ענין דור הפלגה לעשות פירוד בין הדבקים, שזהו ענין שפ"ד כנ"ל, ע"כ בעוד אחד מהשבטים קיים לא היתה קליפת שפיכת דמים שולטת, וכאשר מתו נמשכה על ישראל קליפה של שפ"ד והיתה מושכת לחטא שפ"ד ולחטא הידוע שהוא ענין שפ"ד ולהלבנת פנים של חבירו שהוא כאלו שופך דמים, ובמה שישראל לא היו נמשכים לחטאים אלו והי' להם מלחמה כבידה עם כחות חיצונים האלו, הי' זה להם לנסיון וצרוף ומירוק לחטא דור הפלגה:
5
ו׳והנה עד כה לא הי' שעבוד של מצרים עליהם בפועל לשעבד את הגופים אלא הי' שעבוד הנפש בלבד, והוא מקביל לשלשה מלכיות הראשונות שהם נגדיים לשלשה אותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה, אך שבעים נפש שהם מקבילים לשבעים שמות של ירושלים ושבעים שרים העליונים הסובבים את סא, והם יחדיו כנסת ישראל דלתתא ומרכבה לכנסת ישראל דלעילא דהיא ה"א האחרונה שבשם הוי' ב"ה, בעודם קיימין הי' ישראל מתאחדים כאיש אחד חברים, מתו השבעים הנפש נמשכה עליהם קליפה מושכת לפירוד הלבבות ושנאת חנם והוא פגם בכנסת ישראל ובחטא זה נכלל הכל, וכענין סדום כנ"ל, וזה הביא עליהם שעבוד הגוף בפועל, כמו שהגוף הוא כלי ונרתיק להנפש רוח ונשמה, ולעומת שבשלשה קליפות הראשונות שנמשכו עליהם שהיו נגדיים לשלשה אותיות הראשונות, והי' הדבר נוגע רק לנפש רוח ונשמה לבד שהם דוגמתם באדם, לא הי' שעבוד הגוף כלל, עתה שנמשכה עליהם קליפה רביעית זו שהיא נגד אות ה"א האחרונה שבשם, הי' חל השעבוד גם על הנרתיק שהוא הגוף שהיא דוגמתה באדם, ודבר זה ידוע למבינים:
6
ז׳קיצור הדברים בפטירת יעקאע"ה נמשכה על ישראל קליפה המחשכת את מאור העינים והשכל ומסלקת את החיות ומושכת לע"ז שהיא חושך ומות, מת יוסף נמשכה על ישראל קליפה המושכת לג"ע, מתו השבטים נמשכה על ישראל קליפה המושכת לשפ"ד, מתו השבעים נפש נמשכה על ישראל קליפה המושכת לפירוד לבבות ושנאת חנם ושעבוד הגוף בפועל, וזהו שאמרנו שכל דברי חכמים קיימין ומא"ח ומא"ח ולא פליגי:
7
ח׳ולפי האמור יש לומר דגם גאולת ישראל לסלק שעבוד מצרים נחלק לארבעה, ולעומת שבא השעבוד כן ילך בארבעה עתים מתחלפין, וכאשר נסתכל בכתוב נמצא ארבעה זמנים שבהם נשלמה הגאולה, היינו ר"ח ניסן שנאמר להם הפרשה של החודש הזה לכם, ובעשור לחודש שלקחו הפסח וקשרו בכרעי המטה והיו המצריים רואים אלהיהם קשור ביד ישראל ולא היו רשאים לומר להם דבר, ובי"ד שהי' זמן שחיטת הפסח ושמלו באותו הלילה, ואכילת הפסח בלילה ההוא ראשו על כרעיו וקרבו על מצות ומרורים ואז נשלם החירות בפועל:
8
ט׳ובאשר שעבוד הראשון הי' שנמשכה עליהם קליפה המחשכת מאור עינים והשכל ומסלקת את החיות ומושכת לע"ז, נסתלקה מהם בר"ח במאמר משכו וקחו לכם כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז, ומשה שכינה מדברת מתוך גרוגו בדיבורו אתעביד מעשה, וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, ע"כ בדיבורו בלבד האיר עיניהם ושכלם והחי' את נפשותם וחזר להם מה שאבדו בפטירת יעקאע"ה, ונסתלק מהם כח המושך לע"ז, שעבוד השני שהיתה נמשכת עליהם קליפה המושכת לג"ע, נסתלקה מהם בעשור לחודש שמסרו נפשם לקיים ציווי השי"ת, אף שחשבו שמצריים לא יניחום ויסקלם באבנים לא השגיחו על שום דבר, ולעומת שכח חיצוניי של ג"ע מושך למה שכל רמ"ח אבריו מרגישין, נעשו אז בהיפוך שכל בחינותם ורמ"ח אבריהם מסרו עבור קיום ציווי השי"ת, ונתקיים בהם והנה קמה אלומתי וגם נצבה בזכותו של יוסף, ומסירת הנפש זה סילק את כח חיצוני זה המושך לג"ע, וחזר להם מה שאבדו במיתת יוסף, שעבוד השלישי שהיתה נמשכת עליהם קליפה מושכת לשפ"ד שהיא סילוק החיבור וקישור עליונים ותחתונים, נסתלקה מהם בשחיטת הפסח בי"ד ובמילה שמלו באותו הלילה, ובדם פסח ודם מילה נאמר להם בדמיך חיי בדמיך חיי, היפוך שפיכת דמים שהוא פירוד, נעשו ישראל מקושרים ע"י דמים אלו, ודם הוא ממוצע וגורם הקישור כנ"ל, וזהו שבפסיקתא פיסקא ז' אחותי במצרים שנתאחו לי בשתי מצות בדם פסח ובדם מילה, וזהו כמו שאמרנו שבאמצעות דם זה נתאחו באביהן שבשמים, היפוך שפיכת דמים, וחזר להם מה שאבדו במיתת השבטים, וכשזה קם זה נופל, היינו שלעומת שישראל נעשו מקושרים באביהן שבשמים היפוך שפ"ד, נעשה שפיכת דמים במצרים כבמדרש, אתם שוחטים את הפסחים ואני שוחט את הבכורים, שעבוד הרביעי שנמשכה עליהם קליפה מושכת לפירוד לבבות ושנאת חנם וגרמה שעבוד הגוף בפועל, נסתלקה מהם בליל ט"ו באכילת הפסח למשפחות וראשו על כרעיו וקרבו ועל מצות ומרורים ובחבורה אחת, שכל אלה רומז על התאחדות כל חלקי ישראל כמו שבאו בספה"ק, וחזר להם מה שאבדו במיתת שבעים נפש, ונסתלק מהם שעבוד הגוף בפועל ויצאו לחירות כאמרם ז"ל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה:
9
י׳ולפי האמור יתבארו דברי הפסיקתא הנצבים בפתח דברנו בפשיטות, שבמאמר החודש הזה לכם שלח הקב"ה אורה לישראל היפוך מזה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל בפטירתו של יעקב שהחושך כסה ארץ, ומחמת זה נגאלו ממצרים ונתקיים בישראל שלח אורך ואמתך המה ינחוני, וא"כ הא דאמר שלח אורה לישראל ונגאלו ממצרים לא חדא הוא בכפל לשון אלא תרי מילי נינהו בעתים מתחלפין, שלח אורה לישראל הוא במאמר החודש הזה לכם בר"ח, והגאולה בליל ט"ו, והאי אימתי אשליחת האורה קאי, דעל הגאולה אין שייכת השאלה אימתי, כי זיל קרי בי רב הוא שהגאולה היתה בליל ט"ו, אלא אשליחת אורה קאי, והדברים מדוקדקין ומאירין מאד:
10
י״אויש לומר דהנה שבת הוא גאולה, יש בו נמי ארבעה חלקי גאולה הרוחניות בכל שבת, בהכנסת שבת הוא השליחת אורה ללב ישראל לסלק מהם חושך של טרדת ימי המעשה המחשיך מאור עינים והשכל, וזהו שאנו אומרים התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי וכו', והוא מקביל לחלק הגאולה ע"י המאמר החודש הזה לכם, תפילת שבת דליליא מקבלת לעומת העשור לחודש שהוא רגש כל הרמ"ח אבריו בקדושת שבת אחר שכולם מתעטרין בנשמתין חדתין, וזהו שאנו אומרים בתפלה זו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכבר פרשנו מלשון התכללות שהוא דרגא דיוסף כנישו דכל נהורין דאחיד בשמיא וארעא, קדושה שעל הכוס של יין מקבילה לחלק הגאולה של עשיית קרבן פסח שהוא קישור העליונים ותחתונים, וזהו קוראת לשבת שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבקידוש קוראין את השבת מלמעלה כלשון הקורא את חבירו ממקום למקום, סעודתא דחקל תפוחין קדישין מקבילה לחלק הגאולה שע"י אכילת הפסח אתכא דרחמנא סמכינא, והבן כל זה שא"א לבאר הכל בכתב ישמע חכם ויבן מדעתו:
11
י״בויש לומר עוד היות כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששבת יש בו שתי בחינות, מה שהוא אחר ימי המעשה כברייתא של עולם, וששת ימי המעשה הם הכנה לשבת, ויש נמי בחי' שבת שהוא קודם ימי המעשה דמני' שיתא יומין מתברכין עכת"ד, יש לומר נמי בהא דשבת הוא גאולה דכמו שהוא גאולה אחר ימי המעשה באופן דימי המעשה חשובין כמו הגלות ושבת גאולה, כן נמי קודם ימי המעשה דכמו קודם גלות מצרים היו שלשת האבות והשבטים שתקנו חטא אדה"ר כידוע, ושוב הי' בהם רוח חיים והחזיקו מעמד לבל יטמעו במצרים, בני ישראל נחתו בנ"י עלו, כן נמי השבת שקודם ימי המעשה הוא מעין האבות והשבטים שקודם גלות מצרים ונותן כח לישראל לבל יטמעו בגשמיות ימי המעשה ויהיו ראוין לגאולה של שבת הבאה, ומובן שכל זה הוא לפי מסת שמירת השבת הן קודם ימי המעשה והן אחריו, וזהו אם שמרו שתי שבתות מיד נגאלין אכי"ר ב"ב:
12