שם משמואל, וישלחShem MiShmuel, Vayishlach
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳ויהי לי שור וחמור במ"ר שור זה משוח מלחמה כו' חמור זה מלך המשיח שנא' עני ורוכב על חמור צאן אלו ישראל כו' ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם ע"כ, ביאור הדברים נראה דלכאורה צריכין להבין מה תועלת בזה השליחות להגיד לו כ"ז, ועוד מדוע נרמזו השני משיחים בשור ובחמור דווקא, וכשנתבונן הענין שיוצטרך לעתיד לשני משיחים הוא דאיתא בס' הישר לר"ת באשר שיש באדם שני חלקים גוף ונפש, בכן הם מושכים לשני דברים הגוף לדברים גופנים חומריים והנפש לגיאות, אחר שהנפש הוא ממקום עליון גבוה, והגיאות בשורשו הוא ג"כ ממקום גבוה, וכ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע אמר שהעיקר יצה"ר מגיאות הוא אצל אדם שכבר נסתלק ממנו התאוה עכתדה"ק, ובאשר שישראל בגלות הם בשפל המצב צריכין לסלק מהם מקודם החומר והתאוות הגופניות והוא ע"י שמירת הברית וזה כחו של יוסף וזה יפעול אצלם משיח בן יוסף ואח"כ כשיסולק מהם החומר והתאוות שאז מתגברת היצה"ר מגיאות והתנשאות ע"ז יבא מלך המשיח שהוא דהמע"ה שהוא ראש בעלי הכנעה, להכניע אותם לעבדות השי"ת, ולבטל היֶשות להיות בטל להשי"ת וכל זה יש גם בשבת דהנה בשבת האדם יש לו נפש יתירה והוא השתוקקת לקדושה הופוך תאוות החומר והוא ענין משיח בן יוסף ושבת בעצמו הוא יוסף כנודע ובאמצעות משיח בן יוסף יזכו ישראל להיות מסולק מכל התאוות החומריות ובשבת יש הארה מזה, אך אחר שנפשו מתעלה יש שוב חשש גיאות והתנשאות כנ"ל, בכן בא שבת ג"כ ומבטלו דשבת היא שביתה וביטול היש והוא כח משיח בן דוד וא"כ יש בשבת שני כחות של השני משיחים, וזהו מ"ש בזמירות על חדא תרתי נהורא לה ימטי, ועתה מובן מה שמשיח בן יוסף נרמז בשור, דשור עיקר לחרישה ובגמ' מה דרכו של חרישה לרפויי ארעא, וזה עבדות המשיח בן יוסף לרכך את הלב האבן וכמ"ש והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ומשיח בן דוד נרמז בחמור שרומז על הכנעה עני ורוכב על החמור כמ"ש יששכר חמור גרם ויט שכמו לסבול וגו' וז"ש במ"ר צאן אלו ישראל וכו' דצאן אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכמ"ש חז"ל, ועבד ושפחה כמ"ש כעיני עבדים אל יד אדוניהם, היינו שלא יהי' להם שום מציאות בפני עצמם בלתי פניהם כלפי מעלה, וזה תכלית המכוון והנה במ"ר שמה ששלח יעקב אליו שרצה להחזירו בתשובה, ולכן שלח לו כ"ז להגיד לו שזה הוא עיקר תכלית הבריאה, וז"ש ויהי לי וגו' שכבר יש לו כל זה ובכן שלח אליו למצוא חן בעיניך, הכוונה שזה הדרך ימצא חן בעיניו:
2
ג׳קטנתי מכל החסדים וגו' נראה לבאר עפ"י דברי התנחומא וז"ל פגעה בו כת ראשונה נפלו עליו הכוהו ושברוהו, אמר להם הניחוני שאני בן בנו של אברהם הוסיפו להכותו, אמר להם הניחוני שאני בנו של יצחק הוסיפו להכותו ע"כ ולכאורה למה הוסיפו עוד להכותו בשביל זה, אך הטעם אחרי שהי' לו אבות הקדושים א"כ הקושיא עליו יותר חזקה למה הרשיע כ"כ, דכן הוא האמת שכל אדם נשפט לפי המקום ולפי הזמן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' תשובה וז"ש יע"א ע"ה קטנתי וגו' רצונו לומר אחר שיש לו כל כך חסדים ואמת א"כ הוקטן מעשיו בעיניו לומר שלא עשה כלום:
3
ד׳במ"ר אין כאל ומי כאל ישרון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ד' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו, ע"כ. נראה ביאור הדברים, הנה בריאת העולם הי' ע"י צמצום וע"י כן יש לו קיום לכל הבריאה דאל"כ הי' בלתי אפשר לכל הבריאה להתקיים כי הי' מתבטל במציאות, אך ע"י הצמצום שוב יוכל לבוא לידי שניות ח"ו ולהתנשא ולאמר אני אמליך, משא"כ לעתיד שכתוב ונשגב ד' לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו אז יתבטלו כל השניות, והנה ביעאע"ה כתיב בו ויעבר את מעבר יב"ק, וידוע כי יב"ק היא יחוד ברכה קדושה, דענין יחוד ברכה וקדושה היא שייכת רק דווקא במקום שנמצא כנגד ויש להתדמות שיש שניות שייך לומר יחוד, וכן ברכה וקדושה, וכמ"ש יתרון האור מן החושך, דאם יש חשכות שייך לומר האור, ויעקב שעבר את מעבר יבק היינו שהתדבק א"ע במקום הגבוה מאד עד שאין שייך שמה שום התדמות משניות ח"ו, ולמעלה מכל הנבראים, וז"ש ויותר יעקב לבדו, דשם הוא לבדו הוא, דשום בריאה לא יכול לבוא ולהתדבק שמה ולכך נצחו להמלאך, דהמלאכים נבראו בשני ואחר שיעקב התדבק כ"כ גבוה א"כ במציאותו לא יכול המלאך לעמוד נגדו, וזה כוונת המדרש כמו לעתיד יהי' ונשגב ד' לבדו שיתבטלו כל הצמצומים והתדמות השניות, כן הי' ויותר יעקב לבדו שהתדבק במעלה העליונה עד מאוד שאין כל נברא יכול להתדבק שם ורק יעקב לבדו:
4
ה׳ובזה נוכל להבין ענין שבע השתחויות עד גשתו עד אחיו, דהנה בקידושין (כט:) הוה ההיא מזיק בי רבנן דאביי ורב אחי בר יעקב עאל ובת בההוא בי רבנן אידמי לי' כתנינא דשבעה רישוותי' כל כריעה דכרעי' נתר חד רישא וכתב המהרש"א בח"א דז' רישין דתנינא הם ז' כחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם ע"כ, ונראה דז' כחות הטומאה הם מת ושרץ ונבילה, זיבה נדה יולדת וצרעת, וידוע דז' כחות הטומאה הם כנגד שבעת ימי הבנין, דלמעלה משבעת ימי הבנין אין להם שום שליטה, וידוע דעשו היא מזעיר אנפין דקליפה, והיינו שכל שבעה כחות הטומאה הי' נכללין בו, ויעקב אבינו שעבר את מעבר יב"ק נמצא עולה למעלה מז' ימי הבנין, בכן בכל כריעה שכרע נתר לי' חד רישא, וסילק ופירד ממנו שבעה כחות הטומאה ונשאר בו בעשו רק החלק הטוב, שהי' בראשו נשמות גבוהות וזהו אחיו של יעקב, וזהו עד גשתו עד אחיו, ואם הי' נשאר עומד כאשר העמיד אותו יעקב הי' נשאר טוב, אך מחמת גיאותו חזר לכמו שהי' וכמ"ש וישב עשו ביום ההוא לדרכו כי באותו הרגע שדיבר עמו יעקב הי' טוב אך אח"כ נפל ממדריגתו, והנה בשבת האדם נתעלה וממילא נפרדו ממנו כחות הרע, ואם הי' האדם מחזיק א"ע כל ימי השבוע ממה שנשאר לו משבת הי' האדם גדול מאוד, אך אם יפול ח"ו הלא שב הוא לקדמותו ומזה יוצא לנו תוכחת מוסר שיחזיק אדם א"ע במדרגתו משבת כנ"ל, כי ע"ז גם יעקב לא הועיל לעשו:
5
ו׳ויחץ וגו' והצאן וגו' לשני מחנות ולהבין מדוע לא חצה את החמורים נראה דהנה חמור רמז למלך המשיח כנ"ל ממדרש וכשהאדם בהכנעה אין לו לירא משום מזיק וכחות חיצונים, דהידים ידי עשו, ואין להם כח אלא בגלוי כמ"ש חז"ל מה ידים מאבראי, והכנעה היא בסתר, וז"ש חז"ל הוי קביל וקיים בית אפל אין פותחין את חלונו לראות את נגעו, והבן היטב:
6
ז׳בגמ' יעקב אהדרי' קרא הטעם יש לומר דהנה הרבי ר"ב זצוקלצה"ה מפרשיסחא אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך היינו שהברכות ישיגוך במקומך, היינו שכל הברכה באה רק ע"י הכנעה ושבירת הלב, לכן יזהר שבל יתגאה אחר השגת הברכה, והברכה ישיגוך במקומך הראשון בהכנעה ושבירת הלב, עכתדה"ק, והנה יעקב הוא בחי' עקביים וכל השם ישראל זכה עי"ז שהי' בחי' עקביים, ואל"כ לא זכה לזה ולכן נצרך שישאר לו שם יעקב היינו שגם אחר השגת שם ישראל ישאר בהכנעה וז"ש שמך יעקב לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהי' שמך, ולכאורה אינו מובן הלשון "אם" אך אם הוא תנאי, היינו שלא יקרא שמך יעקב רק כאשר אם יהי' שמו ישראל אבל אם יהי' שמו ישראל אז שוב יהי' שמו יעקב, וז"ש בזוה"ק דבחד זימנא שקרא לו הקב"ה ישראל סגי, היינו כנ"ל מחמת שאם הוא תנאי:
7
ח׳נראה שיעקב בחיר שבאבות עשה דרך ושביל לארבע הגליות, ובית לבן הוא כנגד גלות בבל כמ"ש חז"ל על גלות בבל היכן אני משגרן לבית אמן פסחים (פ"ז:) ועשו הוא כנגד גלות מדי להרוג ולאבד, וחשש על עשו פן יבא והכני אם על בנים וצרת דינה כנגד גלות יון להבעל לטפסר תחילה, וצרת יוסף היא כנגד גלות אדום ואין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, והבן, והארבע תפלות של שבת הם תיקון כנגד הגליות, דהשלש תפלות הם כנגד שלשת האבות שהם היו כנגד השלשה גליות כמבואר במהר"ל ז"ל, ומוסף הוא כנגד יוסף וזהו תיקון על גלות הארוך הזה:
8
ט׳שנת תרע"ב.
9
י׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו', ויש לדקדק בתיבת "לפניו" שנראה לכאורה מיותר, שלפניו לא יוצדק אלא אם הי' הוא בא אחריהם, אבל מאחר שהשליחות הי' לשעיר שלא הלך כלל יעקב לשם כמו שפירשו בפסוק עד אשר אבוא אל אדוני שעירה עי"ש, וגם עוד לא ידע שעשו הולך לקראתו שיפגשהו שהרי שלח המלאכים לשעיר, לכאורה לא יוצדק תיבת לפניו, ועוד יש לדקדק שתיבות "ויצו אותם" נמי מיותר:
10
י״אונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שהשתמש יעקב במלאכי עליון ולא סגי לי' בשלוחי בו"ד, עפ"י דברי המדרש שאמר אשלח לו שליחים אם יחזור בתשובה, ולהחזירהו בתשובה לא סגי לי' בלאו הכי עכת"ד, ויש לבאר דבריו ז"ל, דהנה בודאי לא הטעה יעקב עצמו שיהפך כושי עורו ובדברים מועטים האלה יחזור בתשובה אחרי שדר זה כמה בביתו של יצחק אביו שהוא גדול יותר מהמלאך ובודאי רצה למשוך את לבו ולקרבו להקדושה ולא חשך ממנו דברים טובים מאלה, ואם זה לא הועיל לו, איך יש לקוות שיחזור בתשובה ע"י שליחות זה:
11
י״באך יובן בהקדם הענין שני משיחים שיהי' לישראל ב"ב משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שמשיח ב"י ע"י ימחה זרעו של עמלק והמלחמה עם זרע עשו כי אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, וכמו בחיצוניות כן ברוחניות שיסיר את מסך המבדיל בעד לב בני ישראל ויקרע את סגור לבם וירכך את לב האבן עד אח"כ יבוא משיח ב"ד וימצא לב בשר מוכן וראוי לקבל את האור כי טוב שימשך מלמעלה, ובזוה"ק ח"ג (קנ"ג) על משיח ב"ד לאתבא לצדיקיא בתיובתא, ולכאורה יותר יוצדק לומר לאתבא את רשיעיא, אך נראה שזה יעשה ע"י משיח ב"י שיתבער הרע על ידו, ובמדרש בטל יצה"ר מן העולם הכל באין תחת כנפיו של הקב"ה, וידוע ששורש היצה"ר הוא נחש הקדמוני שרו של עשו, וכאשר משיח ב"י יכלה זרעו של עשו למטה בהכרח שנפל כבר שרו למעלה כמאה"כ יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, וא"כ כל הרשעים יעשו תשובה, אך אחר ביעור חמץ ימשוך משיח ב"ד אורות גדולות מאד ויאר את עיני ישראל ויטע בלבבם אהבה יתירה להדבק בשם ד' עד אשר אפי' הצדיקים ימצאו עצמם אשמים על קוצר עבודה, וזהו לאתבא צדיקיא בתיובתא. ויש לומר עוד שאחרי התשובה ע"י משיח ב"י ישובו הכל להיות צדיקים, וכולם יהי' נכללים בלאתבא צדיקיא בתיובתא, ולפי"ז יהי' ענין משיח ב"י כדמיון חורש לרפויי ארעא כדי לקבל הזריעה שע"י משיח ב"ד, וכענין שאמר הכתוב הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו':
12
י״גובדוגמא זו הוא יום הששי מדתו של יוסף ששי לשבעה צדיקים לשבעת ימי הבנין, ובש"ס עירובין בני בר רב דיתבו בתעניתא במעלי יומא דשבתא שהיא לרכך את קשיות לב האבן כדי שיקבל אח"כ הנשמה יתירה ביום הש"ק, כי בש"ק עצמו אין זמן תענית והתמרמרות הנפש וצוחין אף עקתין בטלין ושביתין, וזה צריך לעשות ביום הששי להכין את הלב לשבת, וזה הוא ענין משיח ב"י כנ"ל:
13
י״דובזה יובן דברי המדרש ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, ובודאי הכוונה על משיח ב"י כמו הכתוב בכור שורו הנאמר ביוסף, ויש להבין למה שינה לקראותו בשם משוח מלחמה שהוא כהן נשאל בשמונה בגדים האומר הפסוקים הנאמרים בפ' שופטים, אך יובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שנצרך למשוח מלחמה מיוחד שזה כל עבודתו לאמור איזה פסוקים בעת שיארע באחד הזמנים מלחמה, ואמר הטעם כי שמה אין אזהרה על מעשה רק על מחשבת הלב אל ירך לבבכם וגו' שזה איננו כמעט ביד האדם, והי' צריך לזה איש קדוש רם וגדול מאד מאד שדיבורו יעשה רושם בלב השומע, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה דברים דהנה שם כתיב ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי היא שיושיע אתכם, ויש להבין מאי שייטי דק"ש הכא, אך הענין דהנה באשר כל הנבראים נבראים מאמיתת המצאו אינו מובן איך ביכולת שום נמצא לפעול שום פעולה נגד רצונו יתברך, אך זה מפלאות תמים דעים שהסתיר אורו מהנבראים צימצים אחר צימצום עד שיכול לדמות שהוא דבר יש ונפרד בפני עצמו ואינו מרגיש רצון הש"י, אבל באמת אין עוד מלבדו שמלא כל הארץ כבודו אחר בריאת העולם כמו קודם בריאת העולם, וע"כ לעתיד שנאמר ונגלה כבוד ה' נאמר כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי בהתגלות כבוד ה' שוב אין בכח המים לשטוף ואש לכות ולהבה להבעיר נגד רצון הש"י, באשר אין נמצא כי אם אמיתת המצאו, והנה כבר פרשנו דברי הש"ס חולין (ז:) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ואעפי"כ האי אתתא דקא מהדרא למשקל עפרא מתחות כרעא דר' חנינא למיעבד לי' כשפים ואמר לה שקילי אין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים, משום דר' חנינא נפיש זכותי' ואף שאין מדרך הצדיקים לסמוך על מעשיהם הטובים ויעקב יוכיח, כבר אמרנו הטעם דאין הפי' זכותי' מעשים טובים שבידו רק שהי' מזוכך מאד ולאיש שהוא מזוכך מאד והוא רואה בעיניו שמלא כל הארץ כבודו, אין לכשפים שום שליטה שהרי כל מציאת הכשפים היא רק מצד הצימצום והסתרת אורו יתברך שמו, וכעין סיגנון זה נוכל לאמור בענין משוח מלחמה דהנה כל מה ששייך לירא ממלחמת האויבים הוא רק מצד ההסתר והצימצום דאל"כ אין בכח החרב לחתוך וכדומה נגד רצונו יתברך רק מפאת ההסתר כנ"ל, והנה משוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים וידוע ששבעה הוא במספר שבעת ימי הבנין ומספר שמונה הוא למעלה משבעת ימי הבנין, וכנור של לעתיד יהי' של שמונה נימין, ויש בו ענין לעתיד, ובכח קדושתו הוא מאיר בלב ישראל לראות בעינים ממש שמלא כל הארץ כבודו והכל בטל ואפס ואין נגד רצונו יתברך, ושאין בכח החרב לחתוך כנ"ל, ואז באמת אין החרב שולט וכדומה ולא הי' להם עוד ממה לירא, ולפ"ז יובן שייטי דק"ש שהוא יחוד הש"י הכא. ולפ"ז יובן שענין משוח מלחמה ומשיח ב"י לעתיד הם בסיגנון אחד כי זה כל פעולתם להסיר המסכים המבדילים המסתירים אור הש"י כנ"ל, וע"כ נקרא משיח ב"י משוח מלחמה ע"צ השאלה באשר מוזכר אצל משיח ב"ד שור זה משיח ב"י וחמור זה משיח ב"ד לכן כינה את משיח ב"י בשם משוח מלחמה להורות על ענינו מה בינו לבין משיח ב"ד:
14
ט״ווהנה בענין עשו איתא בספרם שהי' בו נשמות גבוהות מאד ואלו רצה הי' יכול להיות אדם גדול מאד ולא לחנם טעה בו יצחק אבינו ע"ה, ונראה דהנה ידוע שס"מ הוא שרו של עשו, שסוף השם הוא שם קרוש ולעתיד יביא הקב"ה את היצה"ר ושוחטו, היינו שיפריד ממנו חלק הטוב להיות מלאך קדוש והחלק הרע יכלה, ובודאי דוגמא שלו הוא עשו למטה שיש בו ג"כ חלק טוב מלובש בתוך חלקי הרע, ויש לומר שזה שרמזו ז"ל במדרש יש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים וקא חשיב לי' לעשו, וידוע ששם של דבר הוא קיומו כמ"ש הרשב"א בתשובה, וקיומו של דבר הוא הפנימיות שבו כמו שנשמה של אדם שהיא הפנימיות שבו הוא קיומו וכשהנשמה נפרדת ממנו הוא כלה ונרקב ונאבד, וזהו שעשו שמו נאה היינו הפנימיות שבו אך מעשיו כעורים, וכמו ששרו לעתיד שיִשָחֵט ויתפרד ממנו חלק הטוב לשארית, והרע יכלה, כן עשו למטה, כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו ואמרו ז"ל בעושה מעשה עשו, אבל חלקי הטוב יתברר ממנו ויהי' לו שארית בארץ, וזהו שאמרו ז"ל עתיד חזיר לטהר ורמזו ז"ל על עשו שנמשל לחזיר, ואפשר שכן יהי' גם בפשיטות כאשר יטהר השורש למעלה יטהר החזיר למטה, וע"כ לעתיד נאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', כי עשו הוא ראשית של כל האומות כדכתיב ויצא הראשון, ואמרו ז"ל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, הרי ששמו ראשון ולא ראשון למלתי' דווקא, וממנו ירש עמלק להיות נקרא ראשית גוים, וממילא כאשר יכלה חלקי הרע שבעשו ויתברר חלקי הטוב לשארית, אחרי הראשית יגרור הכל היינו כל האומות שהוא ראשית להם, ויתברר גם מהם חלקי הטוב, וזה אז אהפוך וגו'. וע"כ תמצא כשנדמה ליצחק וחשב שעשו הוא מתוקן אמר לו שא נא כליך וגו' ובמדרש שזה ארבע מלכיות, היינו שהוא יגביהם משפל מצבם, כמו שיהי' לעתיד שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' אך אדרבה הוא הי' בתכלית הרוע ובאשר כל הגוים נמשכין אחריו נתקלקלו עוד יותר, וכמו שר שלו שאיתא במדרשות שהי' שר גדול בעל י"ב כנפים [ומספר י"ב ידוע שהיא נגד י"ב גבולי אלכסון] ומרד בקונו, וכדוגמא זו הי' עשו למטה:
15
ט״זוהנה יעקב כשבא מבית לבן עם כל השלימיות כבמדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד, וצאן אלו ישראל וכו' חשב יעקב מחשבות שהגיע העת לתקן את כל העולם כמו שיהי' באמת לעתיד, והיינו לתקן בראשונה את עשו ואחריו כל אדם ימשוך כנ"ל, אך לעתיד באשר כבר יצאו ממנו כל נשמות הגבוהות ר"מ ורע"ק ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ועובדי' גר אדומי הי', ולא ישאר בו רק מעט חלקי הטוב זעיר שם זעיר שם, ולעומת זה מאז עד לעתיד הֵרע לעשות ונשתאב בו כ"כ חלקי הרע לא יהיו להם תקנה כי אם לכלותם ולקיים בהם ולא יהי' שריד לבית עשו, ורק המעט טוב שבו לבד יהי' לפליטה, אבל באם הי' מתוקן בימי יעקב בעוד הי' בו כל נשמות הגבוהות ולא נשתאב בו עוד כ"כ חלקי הרע הי' התיקון לגמרי באופן אחר נעלה מאד ולא הי' צריך כלי' ומחיית שמו, אלא שהכל הי' נכלל בקדושה, וחשב יעקב שראשית מעשה התיקון צריך להיות על סדר העתיד היינו תחילה ענין משיח ב"י להפריד ממנו כחות הטומאה שנדבק בהם, ואח"כ להסיר ממנו קשיות הלב, ואח"כ ליטע בלבו אור הקדושה, והנה ראשית דבר חשב שבעוד גאותו ורום לבו קיימת אין תרופה, כי כל מה שיוסיף להאיר לבבו מתוך החושך יתגאה עוד יותר, ובזוה"ק שיש קליפות שהן עננין חשוכין שכל האור שיבוא בהן נשתקע בתוך החושך כמו שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה וכבר דברנו מזה במק"א שהוא קליפת הגיאות, ע"כ שלח יעקב אליו מלאכים והנה מלאך צורתו ביטול שהוא בטל בתכלית להש"י, וכבר דברנו מזה במק"א, וע"כ אין לו שם קבוע באשר אין לו שום בחי' עצמית, ובאשר יבואו המלאכים אל לבו יגרום לו הכנעה, וכאשר יכנע מעט אז יפרדו ממנו בהכרח עכ"פ לשעתו כל כחות הטומאה שאין להם נייחה בלב בלתי מתגאה, וזה פירוש הדברים ששלח לו אם יחזור בתשובה ולכאורה בלתי מובן, וכך הי' צריך לומר ששלח לו שיחזור בתשובה, והלשון אם יחזור בלתי מובן, אך יש לומר ששני שליחות הי' ראשית שיבואו המלאכים אל לבו שעי"ז יכנע וישבור לבו בקרבו ויעשה תשובה בצד מה, ואז רק אז יעשו שליחות השני, היינו שיאמרו לו המאמר עם לבן גרתי, ובזה יסיר את קשיות לבו כעין מעשה משיח ב"י וזה ששלח לו ויהי לי שור שהיא משיח ב"י היינו שבידו להסיר את קשה ערפו ולטהר לבבו, וחמור זה משיח ב"ד לטעת בלבו אורות קדושים וכו', אך כל זה אחר שיראו בו שנעשה נכנע, ואם הי' כן הי' באמת בדעת יעקב ללכת אצלו לשעיר לתקנו לגמרי, אך עשו בזדון לבו לא קיבל את השליחים ולא שם דעתו להכנע מעט וע"כ לא אמרו כלל השליחות השני, ומיושב קושית היפ"ת מאין ידע עשו שהוא רומז לו ענין המשיחים, ולהנ"ל יובן שבאם הי' נעשה ונכנע הי' הנשמות הגבוהות שבו מאירין בו והי' באמת ידע הכל, ומיושב תיבת לפניו שהי' נראה לכאורה מיותר, ומעתה יבוא בתכלית הדקדוק, היינו קודם שילך הוא אליו בעצמו לתקנו יביאו בו המלאכים להכניעו, ויבוא בדקדוק מה שנאמר ויצו אותם, והיינו מפני שזה שליחת שני' כי שליחת ראשונה אין בו לא אומר ולא דברים, אלא יבואו אל לבו למען ישיג ע"י הכנעה, ורק אח"כ כשיפעלו אצלו הכנעה, אז מתחיל שליחת השני' לאומרם לו המאמר עם לבן גרתי, וזה רק אם יחזור בתשובה, היינו שישם אל לבו הכנעה בצד מה ויבואו דברי המדרש בדקדוק, אך עשו זדון לבו השיאו ולא נעשה נכנע כלל ע"כ לא אמרו לו כלל שליחת השני' כמ"ש הרמב"ן שעשו לא נתן להם רשות שיבואו לפניו, ולפי דרכנו לא נתחייבו כלל בשליחת שני' בלי הכנעתו, ולפי"ז לא הי' שום מקום עוד שילך אצלו לשעיר באשר עדיין איננו בבחי' תיקון עד לעתיד שיתקיים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ומשפט משמש לשון בירור דברים כמ"ש רש"י, היינו שלעתיד יברר ע"כ את חלקי קדושה ממנו, אך אז יהי' ברוח משפט וברוח בער ולא ישאר ממנו רק חלקי קדושה זעיר שם זעיר שם, והשאר יתקיים בו וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, אבל באם הי' נכנע והי' נתקן בימי יעקב הי' מתוקן כולו וכל הכחות שבו הי' נכללין בהקדושה כנ"ל:
16
י״זובזה תוכחת מגולה לכל איש ואיש אף שסוף כל סוף לא ישאר פרסה מאיש הישראלי חוץ לגבול הקדושה והכל יתוקן לעתיד בין רוצין בין אינם רוצים וכמאה"כ חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אבל החילוק הוא שבאופן זה ח"ו כמה וכמה חלקי האדם לא יתקנו כ"כ מהרה זולת חלקי הקדושה לבד, והשאר כמה צרופין אחר צרופין יתברר מעט מעט כמאמר הכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף וגו', אבל כשאדם עושה תשובה ומקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אפי' אם עדיין איננו כ"כ בשלימות, מ"מ יבוא יום ויתוקן כל חלקי האדם בפעם אחת כל קומתו שלימה אמן כי"ר ב"ב:
17
י״חבמד"ר ולמה עם לבן גרתי ואחר עד עתה מפני שלא נולד שטנו של אותו האיש אבל עכשו נולד וכו', ויש לפרש דהנה כתיב ויגע בכף ירך יעקב וכתיב והוא צולע על יריכו ואיתא בספרים שפגע במדת נצח, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, עפ"י מאמר המגיד הקדוש מקאזיניץ, מי יעלה בהר ה' ויותר רבותא מי יקום במקום קדשו, היינו שיהי' לו עמידה וקיום ולא יפול ממדריגתו, וזהו מדת נצח, והנה ביעקב אבינו ע"ה לא פגם כלל וכל יומוי בחד קטירא אתקטר, אלא בדורות הבאים הטיל פגם כי מאד קשה להשאר בדביקתו, וכבמדרש והשיבו את האבן עפ"י הבאר למקומה עכ"ד, ומזה מוכח שעשו יש לו כח הנצח בקליפה דאל"ה לא הי' שר של עשו יכול לפגום בנצח דקדושה, וכן כתיב בו ועברתם שמרה נצח, וע"כ אף שיעקב בהשתחויתו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו הפריד ממנו ז' כחות הטומאה, כעין רב אחא בר יעקב בקידושין דהוה האי מזיק בי רבנן דאידמי לי' בשבע רישוותא ובכל כריעה דכרע נתר חד רישא וכמו שאמרנו זה אשתקד, עכ"ז כתיב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה שחזר תיכף לסורו, והכל מפני מדת נצח דקליפה שהי' בו, אך לעומתו הי' יוסף הצדיק הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, ועמד בנסיונו אחר כל אלה הצרות ולא נפגם ח"ו, זהו מדת נצח דקדושה, ושורשו מפאת שמירת הברית וברית תרגום קים והשומר בריתו הוא חי וקים בלי שינוי, ולהיפך עשו נדבק בערוה כבמדרש פ' צ"ט ע"כ הוא נצח דקליפה שאינו נשתנה מטומאתו, וע"כ כשנולד יוסף נתחזק מדת נצח דקדושה, וכמו שמברכין ברואה קשת זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו, וע"כ שוב לא נתירא מעשו:
18
י״טויש לומר עוד שיעקב בעצמו לא נתירא מעשו מחוזקו, אלא נתירא שקליפת עשו לא יעכב את יוסף מלבוא לעולם. וכיון שנולד סר יראתו ממנו:
19
כ׳ויהי לי שור וחמור צאן ועבד, ברש"י לשוורים הרבה קורא שור, ויש להבין שהרי כמה פעמים נכתב גם בלשון רבים, ויש לומר דהנה במדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד וצאן אלו ישראל וכו' ולכאורה נראין דברים רחוקים מפשט, אבל באמת הם דברים קרובים מאד, והיינו עפ"י מה שכתבנו במק"א הטעם דלא נזכר בתורה יעודים הרוחניים, ואמרנו דידוע מכתבי האר"י ז"ל שהשפעה העוברת מעולם לעולם אינה מתרוקן אלא מתרבה והוא כמדליק מנר לנר, וא"כ השפעות הבאים מכוכבים ומזלות יכול להיות שהוא רק בעולם דלמטה, אבל השפעות ישראל שהם מהש"י בעצמו וא"כ אם הגיעה למטה שיתברך גם הגשמיי הרי הוא עוברת דרך כל העולמות ואינו מתרוקן אלא מתרבה כנ"ל, הרי בהכרח הוא כולל כל היעודים הרוחניים בכל עולם ועולם כמו שהוא, בעולם הנשמות שם הוא יעוד הנשמות וכדומה, וע"ד זה יש לומר בברכת יעקב אע"ה שבאה ממקור העליון משורש כל דבר ודבר, למשל משורש שור היינו ממקור העליון ששור נשפע משם בא לו שור הגשמי. והנה שורש שור הוא ג"כ שורש משיח ב"י הנקרא שור, וכן כולם, אלא שבהשתלשל למטה למטה ברבות הצימצומים נעשה שור גשמי אבל למעלה היא ענין רוחני גדול מאד, וע"כ הוא קרוב מאד לפשיטו של מקרא והפשט והדרש הם דבר אחד. ולפי"ז יוצדק שפיר מה שנכתב שור וחמור להורות על שורשו שהוא אחד וממנו נסתעף הפרטים והבן:
20
כ״אוהנה שבת הוא נחלת יעקב וברכת שבת הוא ממקור הברכות שישראל מתדבקין בשבת במקור השפעה וממנו משתלשל למטה כל השפעות הגשמיות וכל שיתא יומין מיני' מתברכין וזה שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא וגו', ובזוה"ק ח"ב (פ"ח.) כיון דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח בי', אלא הכי תאנא וכו' ואינו מובן כ"כ התירוץ, ולהנ"ל יובן התירוץ דבשבת באין לשורש ומקור הברכה, ואף שאינה באה לעוה"ז כי מן לא הי' יורד מרשות היחיד יחידו של עולם לרשות הרבים שהיא עוה"ז, מ"מ במקומו זורח הוא שם, ולעולם הגשמי משתלשל ויורד בימי המעשה, והוא כעין מה שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור וגו' משיח ב"י ומשיח ב"ד, אף שעדיין לא בא לזה העולם מ"מ הרי הי' לו השורש למעלה ואימתי שיהי' הזמן שיצטרכו בזה העולם אז יבואו, כן הוא ביום השבת:
21
כ״בוירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו ויבכו. ברש"י נקוד על וישקהו לומר שלא נשקו בכל לבו, אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותו פעם ונשקו בכל לבו. ויש להבין וכי רשב"י בא ליפות את עשו, ונראה שכיון לדבר פנימי נכבד, כי יש להתבונן שלא נאמר וישקו זה לזה כמו שנאמר ויבכו ששניהם בכו, אבל הנשיקה הי' רק עשו ליעקב. והענין הוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש יבוא בן נשיקה [זה גלות הפלישתי שהי' בן ערפה שנאמר בה ותשק ערפה לחמותה] ויפיל ביד בן דבוקה [זה דוד בן רות שנאמר בה ורות דבקה בה] כי בתחילה נאמר שם ותשק להן [נעמי לרות וערפה] ואח"כ אחר דברי נעמי נאמר ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, והיינו כי נשיקה הוא התדבקות רוחא ברוחא, ובהנשיקין של נעמי להן נתנה בהן מרוחה הקדושה שיקשקש בהן, ואם הן בפנימיות טוב יתאחדו רוח ברוח עד שיבוא לידי גירות באמת, ואם רצונם להתגייר הוא רק משפה ולחוץ לא יתאחדו הרוחות ורק המעט קדושה שעדיין נשאר בהן מבעליהן ימשך מהן ויתדבק ברוחה הקדושה, וזה ותשק ערפה לחמותה היינו שהשיבה את האי רוחא שנתנה בה נעמי מקודם ונחדבק בנעמי, וממילא את המעט טוב שהי' בה מבעלה נמשך אחר נעמי ונשארה ריק משום דבר קדושה, ורות שפנימיותה הי' טוב דבקה בה, ובאשר הסט"א כל חיותו הוא מהמעט קדושה שהאיר בה וזה בן הנשיקה שנפרד ממנה כל חלקי הטוב ע"כ נפל לפני בן הדבוקה. ודפח"ח, וכענין זה יש לומר דהנה יעקב בהשתחויות הכניס בו חלקי קדושה ואם התעורר להיטב מעשיו הי' נדבק ביעקב והי' לו תיקון, אך באשר נשאר כמו שהי' הי' הנשיקין שלו ליעקב כעין הנשיקין של ערפה שהשיב ליעקב כל חלקי הקדושה שהכניס בו, ובאשר הי' בו נשמות גבוהות מאד כמו שחכמים הגידו, נדבקו אז הנשמות ההם בהחלקי קדושה שהכניס בו יעקב וכולם נמשכו ובאו ליעקב, ומזה נסתעף מה שהי' להם עלי' אח"כ מבין שני הסט"א, ובכן יעקב לא נשק לעשו כי כבר הכניס בו חלקי קדושה בהשתחויות ולא הי' צריך להנשיקין אדרבה הרי הרגיש שהי' ללא יועיל והוא משיב לו מה שהכניס בו. והנה הנשמות הגבוהות שהי' בעשו הי' טמונים בו עמוק עמוק מאד שלא הי' ביכלתם לצאת ממנו כ"כ מהרה עד אחר הרבה דורות וע"כ אם לא הי' הנשיקין מעומק הלב לא הי' נגיעה עדיין בנשמות ההם, וזה שאמר רשב"י שנכמרו רחמיו עליו באותו פעם ונשקו בכל לבו וע"כ הי' עלי' לנשמות ההם:
22
כ״גויבוא יעקב שלם עיר שכם וכתב הרמב"ן שהמעשה הזה הי' רמז לזרעו שהמקום ההיא יכבש תחילה לפניהם טרם הורישו יושבי הארץ וכמו שפירש באברהם שנאמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, ויש להתבונן מדוע באמת כבשו תחילה שכם טרם הורישו יושבי הארץ, ולא עוד אלא שבאותו יום שעברו את הירדן באו תיכף להר גריזים והר עיבל שהיא מקום שכם, והוא רחוק מהירדן ששים מיל כבש"ס סוטה, הלא דבר הוא, ונראה עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שכם בן חמור שכתיב בו והוא חפץ בבת יעקב, היינו לא מפאת צורתה רק מפני שהיא בת יעקב, ושכם הוא מלשון חלק כמ"ש ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, והיא חשב שיש לו ג"כ חלק במציאת עולם אף במדריגת יעקב, וזה היפוך בחי' גר צדק שצריך שיאמר יודע אני ואיני כדאי כבש"ס יבמות, עכת"ד הצריך לענינינו, והנה נראה שגם המקום באשר שמו שכם נמי יש בו טבע ההיא, היינו שטבע המקום גרם ביושביו טבע התנשאות שיהי' כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל, רמז לזה חתיכה הראוי' להתכבד שאינה בטילה, והנה מדה זו אי טב לית טב מינה ואי ביש לית ביש מינה, ולטוב היא כאשר יאמר בשבילי נברא העולם עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך ואם אין אני לי מי לי, ויהי' עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי השם, ואם לביש ח"ו היא מדת עשו הרשע וגורם גסות הרוח ועז פנים עד שאין תרופה למכתו, וכבר אמרנו שמדה זו היא קליפה שנקרא בזוה"ק עננין חשוכין שכל אור שבא בהן נשקע במקומו וכדמיון שבע פרות הרעות שנאמר בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחילה, והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו לרהב עוז בנפשו לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ואם לא תדרוך נפשו עוז כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת הקודש כבזוה"ק באריכות פ' שלח שפי' ע"צ הרמז כל פרשת מרגלים בענין זה, אך צריך לזה שמירה יתירה לבל יצא שכרו בהפסדו שימשוך מזה התנשאות יתירה וגסות הרוח ועזות מצח לקיים ירהבו נער בזקן ונקלה בנכבד, וסוף סוף מאומה מהטוב שבה לא נשאר בידו רק חלקי הרע:
23
כ״דוהנה בתחילת כיבוש הארץ שהי' צריכים להתחזקות גדול כי מלחמת העמים הי' קשה עליהם מתחלה ועד סוף כמ"ש הרמב"ן, ע"כ הי' הציווי שראשית בואם בארץ יהי' במקום שכם למען יקנו בנפשם מדת התחזקות וידרכו נפשם עוז, אך באשר מדה זו צריכה שמירה יתירה כנ"ל לזה באו תחלה למקום הזה אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ויעקב שהוא מלשון עקב שכל ענינו שהי' בעצמו בבחי' עקב כמו שדברנו הרבה מזה, הם הם הי' בכוחם להאציל על מקום זה רוח מבינתם שיהי' מדת המקום רק על צד הטוב כנ"ל, וזה יש לפרש ויבוא יעקב שלם היינו שבחי' יעקב שהיא מלשון עקב הי' אצלו בשלימות מחמת זה בא עיר שכם:
24
כ״הובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל על שכם שהוא מקום מוכן לפרעניות בו עינו את דינה בו קלקלו השבטים בו נחלקה מלכות ב"ד, וח"ו לומר שחכז"ל דברו בגנאי עיר אחת בארץ ישראל ומה גם עיר שיעקב אע"ה נתן ליוסף במתנה בודאי אין בה ח"ו שום שמץ פסול, אך הוא הדבר שאמרו שמטבע המקום לגרום ביושביו טבע התנשאות ואי טב לית טב מיני', אך כל דבר טוב ומועיל צריך לשמירה ביותר כנ"ל, וע"כ תמצא בכל שלשה אלה שחשבו, זה הענין הי' בעוכרם, שם עינו את דינה שכבר כתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששכם הי' בו מדת העזות וגאות, ולפי דרכנו טבע המקום גרם לו ומה שלא השתמש במדה זו לטוב נהפוך לו לרועץ, וכן שם קלקלו השבטים כמבואר שלא הי' רוצים להיות נכנעים ליוסף שהוא צדיק יסוד עולם והם ראו את עצמם לחלק ועיין גור ארי' פ' וישב בענין חשד של השבטים שהי' אוכלין אבר מן החי, וגם זה נוכל לומר שטבע המקום גרם כנ"ל, ובמה ששם נתחלקה מלכות ב"ד הדבר מבואר שלא הי' רוצים להכנע למלכות ב"ד ולבהמ"ק והכל ענין אחד ומעיד על גודל המקום ולא על גריעותו ח"ו, והענין הוא לימוד גדול ותוכחת מגולה להבאים לעבוד עבודת הקודש איך לפלס כל מדה בפלס השכל שיהי' נוכח ה' דרכו, כי בכל מדה טובה יש דבר מה להיפוך:
25
כ״וויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר אתו שם אלקים בית אל, הנה תיבת שם מניגין בתביר שהוא מפסיק וא"כ שם המקום, אלקים בית אל, וזה מבואר, ולמעלה ויבוא יעקב לוזה וגו' ויקרא למקום אל בית אל, ויש להבין השינוי, ונראה דלמעלה הי' קודם שנקרא מפי הקב"ה שמו ישראל ולא הי' נשלם מדתו קרא למקום אל בית אל כי שם אל הוא מדת הרחמים כבמכילתא, והיינו כי לא הרהיב עוז בנפשו שיהי' לו מציאות רק במדת הרחמים, אבל אח"כ כשנתבשר בשם ישראל שהוא שם כולל כמו שכתבנו למעלה בשם תקוני הזוהר שיר משמאלא אל מימינא, אז קרא למקום, אלקים בית אל, שזה שם מדת הדין, ובזה קיים נדרו שנדר והי' ה' לי לאלקים כידוע פירושו בדברי המקובלים:
26
כ״זשנת תרע"ג.
27
כ״חבמדרש ויהי לי שור וגו' רבנן אמרי שור זה משיח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור וצאן אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' עכ"ל, נראה לפרש דהנה במדרש שלהי ויצא כמה מלאכים הי' חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ ר' הונא בשם ר' אייבו אמר ס' רבוא רבנן אמרי ק"ך רבוא וכו' אמר ר' יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים וגו', ויש להבין למה לא הי' סגי לי' מלאכים ממחנה אחת אלא שנטל מאלו ומאלו, ויש לפרש עפ"י מה שאמרנו במחלוקתם כמה מלאכים חלים ומרקדים וכו' שאתיא הא כהך מחלוקת בפרשה ע"ג כמה כלבים הי' ליעק"א ר' לוי אמר ששים רבוא כלבים ורבנן אמרו מאה ועשרים רבוא, ויובן הפירוש עפ"י דברי המד"ת בפ' ויצא פיסקא ג' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ומהו יפול משלימין לו כענין שנאמר וממנשה נפלו על דוד עכ"ל, וכן משמע בזוה"ק (קעד:) עיי"ש, והנה בש"ס שבת בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובשעה שחטאו ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקו מהם, וטעם שמלה"ש היו ס' רבוא והמלאכי חבלה היו ק"ך. יש לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי נעשה ונשמע הוא בלב ומוח שהוא נפש ושכל, נעשה הוא בנפש היינו ברצון אפי' בלי הוראת השכל ונשמע הוא מצד השכל עכ"ד, והנה בקדושה הנפש והשכל הם אחדים ע"כ כנגדם לקשור השני כתרים הוא שליחות אחת, אבל כשחטאו והי' פירוד בין המוח והלב שלא מה שהמוח משכיל הלב מתאוה, וע"כ ליטול מהם השני כתרים שהם כנגדם נצרך לכל אחד מלאך מיוחד שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, והי' כנגד כל אחד מישראל שני מלאכי חבלה, וכשזוכין משלימין לו כנ"ל במדרש תנחומא יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כי זה שכנגד הלב מתיחס לשמאל שמשכן הלב בצד שמאל של אדם, וזה שכנגד המוח מתיחס לימין וידוע כי החכמה בקו הימין ובינה בקו השמאל והלב מבין, הרי כי השכל ימין והלב שמאל:
28
כ״טומעתה יובן המחלוקת של ר' לוי ורבנן דהנה זלע"ז עשה אלקים דכמו שיש ס' רבוא נשמות בקדושה יש לעומתם בטומאה וכשזוכין נעשין אותן שבטומאה נכנעין להקדושה, והנה יעקב אבינו נכלל בו כל ס' רבוא נשמות ישראל וכשזכה נכנעו אליו כל הס' רבוא שלעומתם בטומאה, וזהו הרמז בס' רבוא כלבים שחזרו להיות שומרי צאנו של יעקב, זהו דעת ר' לוי, ורבנן אמרו ק"ך רבוא כלבים היינו שהענינים שהם לעומת הנשמה שבקדושה יש לחשוב שנים לכל אחד זה לעומת המוח וזה לעומת הלב, כי המוח והלב שבטומאה הם בלתי מחאחדים כנ"ל, ובזה יש לפרש דברי המדרש דמסיים ולא פליגי מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר חד כלב ומאן דאמר ק"ך רבוא לכל עדר שני כלבים, והיינו דזה חשב מספר הענינים מה שהוא לעומת נשמה הקדושה והם ס' רבוא לעומת ס' רבוא נשמות שבקדושה, וזה חשב שנים לכל אחד לעומת המוח לבד ולעומת הלב לבד ומ"מ ר' לוי ורבנן שניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שזה חשבו אחד וזה חשבו שנים:
29
ל׳ומעתה יובן מחלוקת ר"ה בשם ר' אייבו ורבנן, דהנה ידוע דלעומת עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה זוכין אח"כ ביום השבת הארה מן השמים, ורמזו בזה מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואיתא בספרים שגלות יעקב בבית לבן לברר חלקי הקדושה, הי' כעין ששת ימי המעשה לעומת יום השבח, וע"כ אחר שבא יעקב שלם עיר שכם נכתב בו תיכף שמירת שבת, כי ביאתו אח"כ לא"י הי' כעין שבת אחר ששת ימי המעשה, וע"כ לעומת עבודתו בבית לבן להכניע הס' רבוא או הק"ך רבוא ענינים חיצונים שהם לעומת ס' רבוא נשמות ישראל שבקדושה, זכה לעומתם כשבא בגבול א"י למלאכים קדושים מלאכי השרת ממש, וזהו ויפגעו בו מלאכי אלקים, וע"כ ר' לוי שחושב ס' רבוא כלבים שנכנעו כנ"ל זכה לעומתם לס' רבוא מלאכי השרת, ורבנן לשיטתייהו שהי' ק"ך רבוא כלבים סברי שזכה לעומתם לק"ך רבוא מלה"ש:
30
ל״אולפי האמור יובן דברי ר' יודן שנטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו עפ"י מה שאמרנו בש"ק ויצא בשם המג"ע שכוונתו של עשו הי' לבוא על יעקב שהוא קו לבוא, וכו', ואף החיות מתרפאין שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא ונחש עפר לחמו וכו' ד"א זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל וכו' ארי' זה יהודה שנאמר גור ארי' יהודה כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וכו' לפיכך ואת יהודה שלח לפניו, נראה דהנה בבריאת העולם שהיו שמים וארץ על מכונם והיו קשורים התחתון בעליון עד סיבה ראשונה, וע"כ לא הי' בהם מדת הטרף וכמ"ש הרמב"ן בפרשת נח כי כתיב הנה נתתי וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם, ואח"כ במבול שנשתנה סדרי בראשית ונעשו כולם נפרדים משורשם נשתנו טבעם לטרוף ולאכול קצתם את קצתם, וע"כ לעתיד שישוב חיבור העולמות כמו שהי' קודם חטא אדה"ר, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי דעת הוא לשון חיבור, היינו שמפאת שהארץ תשוב לחיבורה בעליונים ישובו גם החיות לטבעם שהי' בעת היצירה, אך הנחש שגם קודם חטא אדה"ר הי' נפרד וע"כ הסית את אדה"ר ואמר לה"ר על בוראו ע"כ מה יועיל לו חיבור של העתיד וע"כ ישאר בקללתו ונחש עפר לחמו, ולפי"ז יש לפרש גם הד"א דקאי על השבטים נמי מהאי טעמא דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו', והוא ענין אחד עם פי' הראשון דקאי על חיות ממש שענין אחד לשני הפירושים, וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק:
31
ל״בוילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, משמע שמקודם נתקבץ הכסף ביד יוסף ואח"כ כשקיבץ את הכל הביא את כל הכסף יחד לבית פרעה, ויש להבין למה הי' לו טורח הזה ולא נמסר כסף המכר של כל יום ויום לאוצר המלך כהמנהג, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בראשון ובשני, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות הי' כל השתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש גדול באמת, וכסף וזהב הגשמי הי' רק לבוש לזה, ולפי"ז מובן אשר כסף וזהב של יעקב לא הי' צריך לבוא מקודם ליד מצרים עכת"ד, לפי"ז יש לומר דבכוונה עשה יוסף שלא הלך הכסף ישר לאוצרות פרעה אלא תחילה באו תחת ידו, וכן ברוחניות הי' בא כל רצוניות והשתוקקות הגשמים והחומרים אליו והוא זככם ודקדקם מקודם עד שלא היו כ"כ מגושם, כדי שיהי' אח"כ ביכולת ישראל ללקחם להקדושה, כי באם לא הי' נעשו מקודם מזוכך ביד יוסף לא הי' בכח ישראל להפכם מבירא עמיקתא טנופא דכסופא דהאי עלמא לאיגרא רמא הוא רצוניות והשתוקקת תורה ועבודת ה' אדרבה הי' חשש שלא ימשכו את רצון ישראל למה שהם בגשמיות:
32
ל״גשנת תרע"ה.
33
ל״דבמדר"ת ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים וגו' אמר רבי יהונתן בשעה שהי' יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהם עד שבא משיח לפיכך וסרה קנאת אפרים, עכ"ל:
34
ל״הויש להבין וכי מלאכי השרת בעלי קניגין הם ובאו להתענג על ראיית הקניגיא, ועוד הלוא צורת המלאך הוא שליח הש"י ולא לעצמו כלל, ועוד מה זה דמסיים לפיכך וסרה קנאת אפרים דמשמע דבשביל הא ירידת המלאכים דלעיל מיני' סרה קנאת אפרים, דליכא למימר דאביאת משיח קאי דלא שייך למימר לפיכך אלא אז, וגם בתחילת המאמר ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים משמע נמי דלאו אביאת משיח קאי, ואינו מובן מה ענין זה לזה:
35
ל״וונראה דהנה במרכבת יחזקאל פני ארי' אל הימין ופני השור אל השמאל, והנה ידוע דימין הוא חסד ימין מקרבת, ושמאל הוא גבורה שמאל דוחה את מה שאינו ראוי, והנה אמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת רחמים ושתפה למדת הדין, ומשמע דהתכלית הוא מדת הרחמים ע"כ הקדימו, דאל"ה הי' די לשתף מדת הרחמים למדת הדין כדי שיהא העולם ראוי להתקיים, ומדהקדים מדת הרחמים מוכרח לומר דזה התכלית ומדת הרחמים גדול במעלה ממדת הדין, והא דהצריך לשתף את מדת הדין כלל, דאל"ה הי' כחות הרעות מתפשטין בעולם יותר מדי, והי' רעת האדם רבה, לזה באה מדת הדין ליתן קץ וגבול לכל דבר לבל יתפשט יותר מהראוי לו:
36
ל״זולפי"ז יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו מדחה את כחות הרעות לבל יתפשטו חוץ מגבולם ומדחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו, וזה הי' מדתו של יוסף הצדיק במה שהי' סור מרע הדחה את כחות הרעות בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם, וזה שבמדרש יוסף והיינו דשני מיני יצה"ר כנ"ל אחד מהם יתלבן ויכלל בקדושה והוא יצה"ר של תאוה כדאיתא בזוה"ק שאלמלא היצה"ר לא הי' חדוותא דשמעתתא, וא"כ יש לו שורש בקדושה, ולעתיד ידחה ממנו הזוהמא וישאר מנוקה ומלובן, אבל יצה"ר של שקר להטעות את השכל לאמור לרע טוב אין לו שום ענין ושורש בקדושה, כי בקדושה אינו נמצא כלל ענין השקר והטעה, וע"כ כל עבירות שבתורה יכול להיות להם היתר לשעתו עפ"י נביא כגון אליהו בהר הכרמל חוץ מעבודה זרה שהנביא ההוא יהרג, והכל מטעם זה שכל עבירות יש תמורתם בקדושה וכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן רחמנא, אבל ע"ז ששורשו טעות ושקר אין לו מציאות שורש בקדושה כלל וע"כ אין לו היתר לעולם, וע"כ עמלק ששורשו שקר כמ"ש במק"א וכמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך מיעקב הנקרא ישורון ועמלק הוא מלשון עקלקלות עכ"ד, ואף אנו נאמר כי יעקב אמתי הוא ועמלק הוא שקר ע"כ לא יהי' לו שום תיקון לעתיד וכן הא דכתיב ולא יהי' שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו, ולכאורה יקשה א"כ כל האומות נמי בודאי לא יתקיימו בלתי מתוקנים, אך להנ"ל יובן דהנה במדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, וא"כ שם עשו מורה על שקר וזה לא ישאר לעתיד וזהו בעושה מעשה עשו היינו עיקר מהותו, אבל שאר האומות שמהותם יכול להשתנות לקדושה ישאר שמם ומהותם בקדושה, ולפי הנ"ל דנגד שני מיני יצה"ר הם משיח בן יוסף ומשיח ב"ד, משיח ב"י יבער את יצה"ר של פגם השכל זה נקרא מלחמה בהחלט שימחה את שמם כנ"ל, ובזה יובן דברי המדרש ואחר עד עתה עד שלא נולד שטנו של אותו האיש שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, אבל משיח ב"ד שהוא נגד פגם הלב לא יהי' צריך ללחום עמהם למחות את שמם כלל אלא ממילא יתבררו ויתלבנו ויכללו בקדושה, ואין זה נקרא מלחמה כלל:
37
ל״חולפי האמור יובן הא שרמז לעשו שכל בטחונו שהי' על קליפת שור וחמור הנה נכזבה תוחלתו כי הנם נעשים נכנעים אליו, וזהו ויהי לי היינו שהם עתה לי ולא לך הם בהחלט, והם נכנעום לשור וחמור דקדושה שהם שני המשיחים:
38
ל״טויש לומר עוד שעל שני אלה מורה שם ישראל דבזוה"ק שיר משמאלא אל בימינא, שיר משמאלא דהיינו דביקות ותשוקה שבלב שבצד שמאל שבאדם והוא תיקון הלב, אל מימינא שהוא הארת המוח כידוע בשם אל שבי"ג מדות של רחמים, וסימנך אל ה' ויאר לנו, והוא תיקון המוח ובאשר זכה יעקב ותיקן הלב והמוח כנ"ל ע"כ זכה לשם ישראל:
39
מ׳ולפי"ז יובן ברכת המלאך שלא מצינו שם במה ברכו אלא מה שקראו שם ישראל, והיינו לעומת שנגע בכף ירכו פגם המוח והלב בדורות הבאים הכריחו יעקב להודות לו שהוא תיקן זה, וסוף כל סוף יהי' התיקון בכל ישראל, שלכן כל זרעו נקראים בשם ישראל, ולפי"ז יובן מדוע דחק יעקב את השעה ולא שמע אל המלאך שבכה והתחנן לו להמתין עד בית אל שהקב"ה עצמו יקראהו בשם ישראל, והטעם כנ"ל כי זה השם מורה על התיקון כנ"ל שבזה התגבר על כחו של עשו כנ"ל, והנה אחר שנפטר יעקב אבינו מעשו ומלבן נאמר בו ויחן את פני העיר שקבע תחומין וזה שמירת שבת כבמדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת, והיינו שאחר שנשתלם יעקב ונכנעו אליו כל הכחות חיצונים ותיקן פגם המוח והלב זכה לשבת, וקצת מעין זה הוא בכל איש ישראל, כי שני אלה הוא בשבת זכור ושמור, שבת דלילא ושבת דיממא, שבת דלילא הוא שמור, שהוא בלב והוא הזמן שנתעורר בכל ישראל אהבה ודביקות לאביהן שבשמים לעומת שמשליכין מעליהם עול חשבונות הרבים מטרדת הל"ט מלאכות, וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, והוא תיקון פגם הלב מאהבת חיצוניות, שבת דיממא הוא זכור שהוא במוח ובו הארת חדשים כידוע, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי וכו' ובזמירות ימינא ושמאלא וכו' כי בשבת יש הארה גדולה משני המשיחים ואלמלי שמרו ישראל וכו' מיד נגאלין, ועכ"פ כל איש לפי ערך שמירתו את השבת בזכור ושמור נתקן בצד מה פגימת המוח והלב שבו:
40
מ״אובזה יש לפרש מה דכתיב בחריש ובקציר תשבות וחכז"ל דקדקו מאי אריא חריש וקציר כל ל"ט מלאכות נמי ודרשו יצא קצירת העומר או אפקי קרא לשביעית כידוע, אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולהנ"ל יש לומר עפ"י דברי המדרש ריש ויגש הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר, חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף, ע"כ בא הכתוב לרמז דבשמורת שבת זוכין מעין שני המשיחין המכונים חורש וקוצר, ודו"ק:
41
מ״בותעבור המנחה על פניו פירש"י בשם מדרש אגדה אף הוא שרוי בכעס שהי' צריך לכל זה, יש להבין מה בא הכתוב להשמיענו שבודאי בלתי אפשר שלא הי' שרוי בכעס על עשו שבא להורגו, ונראה שהי' בכעס על עצמו מדוע איננו בוטח בה' כראוי דאלמלי כן לא הי' כלל עליו מורא בשר ודם, וכמאמר הכתוב ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, והי' בכעס על עצמו שהי' צריך לכל זה וכמדת הצדיקים שתמיד מוצאים חסרון בעצמם היפוך מדת עשו שהי' תמיד איש שלם בעיני עצמו ולא מצא אצלו שום חסרון, ובהכעס והרוגז שהי' לו על עצמו הגביה את מדת הרוגז והכעס שבעולם להקדושה, ומזה עצמו בא שנתבטל רוגזו של עשו, אך שוב הי' מתירא שאחר הנחת הרוגז יתקרב אצלו וכמו שפירשו המפורשים בכתוב הצילני נא מיד אחי היינו שלא יהי' לו אחוה עמי, ויותר הי' ירא מטובתו מרעתו, אך במה שהי' עתה היפוך לגמרי ממדתו של עשו כנ"ל, נעשה תוספות פירוד בנפשותם ולא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים, וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה:
42
מ״גותקע כף ירך יעקב וגו' ויאמר שלחני וגו', ונראה שזה רמז על עתיד אף שיהי' זמן שזרעו של יעקב יהי' בשפל המצב מאד, שע"ז באה הרמז של ותקע כף ירך יעקב, מ"מ הנחשלים האלו עוד בכחם להתגבר על שרו של עשו, כמו שהתגבר יעקב עליו אף אחר תקיעת הכף, וזה נותן חיזוק לימינו אלה שמצב ישראל מוזר מאד ברוחניות ובגשמיות, אל נתיאש ח"ו אלא נתחזק עליו בכל עוז ובעזרתו ית"ש נעשה חיל ונתגבר עליו:
43
מ״דבמדרש רבי שמעון אמר מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, ודעת הרבה מראשונים שמעלת המלאך גדול ממעלת האדם, ונראה דאלו ואלו דא"ח דאיתא בספר שערי אורה שגם המלאך מורכב מגוף ונפש, וע"כ כשנערוך מהות גוף של אדם קרוץ מחומר למהות גוף המלאך שגם גופו רוחני בודאי מעלת המלאך גדול, אך כשנערוך מעלת נשמתו של אדם למעלת נשמתו של המלאך מעלת נשמת האדם גדול שהוא פנימי ביותר וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ואיתא בשער הקדושה להרח"ו חלק ג' שער ב' כי אור מחצב הנשמות פנימי ועליון מן אור מחצב המלכים עיו"ש באריכות, וע"כ אם האדם הולך אחר נשמתו ומבטל את הגוף להנשמה להיות כעבד נשמע בכל בחינותיו איש הזה נחשב מהותו הנשמה ושוב מעלתו גדולה ממלאך, אבל אם עושה את הגוף עיקר מהותו הוא הגוף אלא שיש בו נשמה, וגוף המלאך מעלתו גדולה כנ"ל:
44
מ״הוהנה לפי"ז איש העושה ועובד כפי כחו וטבעו עדיין לא נגע בכח נשמתו, ובמהות גופו המלאך גדול, וע"כ עדיין יש בכח המלאכים המקטרגים ולהיצה"ר להמציא לו מניעות שונות להפריעהו מעבודתו, אך אם עובד בכח גדול למעלה מכפי טבעו והרגלו בזה מעורר כח הנשמה, וכמ"ש בזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה בכוחך דא נשמתא דבר נש, הרי דאם עובד בכח גדול נחשב ומתיחס מעשיו להנשמה, וכבר השרשנו שבמהות הנשמה מעלת האדם גדלה, ע"כ אין ביכולת מלאכים המקטריגים והיצה"ר בכללם להפריעהו ולמנעו, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד ונקרא אשר לא עבדו, שמאה פעמים הי' אז ההרגל וע"כ הרי עדיין לא עבד בכח נשמתו ואין זה נחשב כלל עבודה לעומת עבודה בכח נשמתו:
45
מ״ווהנה זה עצמו הי' ביעקב שנבחן מעלתו ועבודתו שהי' בבית לבן אם הי' בשלימות גמור, ע"י שנאבק עמו המלאך, ובאשר יעקב הי' כל מהותו הנשמה כי כל עבודתו הי' למעלה מטבע אנושי ע"כ נצח להמלאך ותקף בו בכח באמרו אליו לא אשלחך כי אם ברכתני:
46
מ״זוהנה שבת הוא יומא דנשמתא, וע"כ איש הזוכה לקבל שבת כראוי, נתעלה ביום השבת ומעלתו גדולה ממעלת המלאך, וזה ענין שלום עליכם שאנו אומרים בשבת, ושוב נתרחק ממנו כל המניעות והמכשולים והמעצורים:
47
מ״חבמדרש ואהליבמה ילדה וגו' הה"ד איך נחפשו עשו רבי סימון אמר קליפת בצליא כ"כ למה גליתי מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שביניהם וכמה ממזרים העמיד רב אמר שלשה ר' לוי אמר ארבעה, נראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שאמרו ז"ל שמסורת הוא שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן קטנן של שבטים כי עשו נמשל לחזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ורשעתו הי' בהסתר ובהעלם וכל מדרגה נסתרת ונעלמת מן העין הוא יותר גבוה, ובסטרא דקדושה אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואת זלע"ז עשה אלקים, וכל מדריגת הטומאה היא בנגלה כדכתיב ויקרא בקול גדול וכל שהוא בנסתר יש לו קירוב בצד מה אל הקדושה ומזה נתירא יעקב עד שנולד יוסף שמדריגתו פנימית נעלמת בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה אף כי כל ישראל הם פנימים יוסף היא פנימית שבפנימית, וע"כ היא קטנן של שבטים כי כל דבר שהיא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה ודפח"ח, וכאשר נסתכל בכתוב נראה שלא נכתב בפירוש בכתוב שהי' עשו רשע אלא עפ"י פי' של תורת שבעל פה כי מה שכתוב שהי' איש יודע ציד איש שדה עדיין אינו מבורר שהי' בזה דבר רשעת ותדע שהרי יצחק ידע מזה כדכתיב כי ציד בפיו ועכ"ז הי' סבור שהוא צדיק, ומ"ש ויבז עשו את הבכירה אינו מפורש שביזה את הבכורה מצד עבודתו של מקום כי הי' לו התנצלות בשביל המעלה והשררה שבו אלא שהתורה שבע"פ גלתה לנו מה הי' בפנימית, כי תורה שבכתב כתובה על קלף בהתגלות ע"כ לא נכתב בה אלא הדבר כמו שהוא הדור בלבושו, והתורה שבע"פ הוא התגלות פנימית תורה שבכתב וע"כ לא נכרתה ברית עם ישראל אלא על תושבע"פ כי הברית היא שיהי' ישראל פנימים דבקים במקום וזה רק באמצעית תושבע"פ, זולת בפרשה זו נחפשו עשו נבעו מצפוניו ונגלה מסתריו שנכתב בתושב"כ את מסתריו שהוליד ממזרים, ובזה ניטל ממנו כחו הגדול, ובזה יש לפרש מחלוקותם כמה ממזרים העמיד דהנה ידוע שמספר שלשה הוא בקדושה רזא דמהימנותא כבזוה"ק פ' בא כי השנים הם לשני צדדים והאמצעי פנימי ביניהם ומחברם, ומספר ארבעה נוטה לצדדין ומתפשט רחוק מהשורש מכל צד ע"כ מספר ארבע מלכיות שבעולם המתנגדין למלכות שמים כמבואר במהר"ל בספר נר מצוה וכמו שנראה בחוש שעושין שתי וערב להורות התפשטות לארבע רוחות, והנה עשו שנגלה מצפוניו ונדחה מהפנים אל החיצוניות יצדק לומר שנדחה ממספר שלשה אל מספר ארבעה, וע"כ רב אמר שלשה אזיל בתר מה שנדחה ממנו והיינו שהי' לבוש במספר שלשה וניטל ממנו זה הלבוש, ור' לוי אמר ארבעה אזיל בתר המספר שנדחה אליו והוא מספר ארבעה:
48
מ״טולפי האמור יש ליתן טעם על ג' סעודות בשבת ששבת הוא לגמרי פנימית יומא דנשמתא ע"כ יש בו ג' סעודות להורות שאפי' האכילה שהיא דבר גשמי נמי הוא פנימי:
49
נ׳שנת תרע"ד.
50
נ״אבמדרש ויהי לי שור וחמור שור זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה יששכר דכתיב יששכר חמור גרם ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק וכו' ובניו של יששכר יודעין מה הקב"ה עושה בעולמו, ונראה לפרש דהנה איתא במג"ע דהא שהלך עשו להתחתן בישמעאל הי' עצה רעה לבוא על יעקב משני צדדים מצד הימין ששם שורש קליפת ישמעאל ומצד שמאל זה עשו תרין גיזרין בישין שור וחמור, עכת"ד, ויש לפרש כי ידוע שהקליפה מצד ימין מושך לחסד דקליפה שהוא תאוות רעות, והוא חמור תכלית החומר, אשר בשר חמורים בשרם, וישמעאל נקרא פרא אדם פרא זה חמור הבר, והיינו שחמור של ישוב אף שהוא תגבורת התאוה מ"מ עודנו בגדר וגבול, אבל חמור הבר זהו התמכרות לתאוות רעות בלי גבול וגדר, כל תועבה העובר חק וגבול אנושי, והקליפה מצד שמאל מושך לגסות הרוח וע"ז ורציחה ושפ"ד, והוא קליפת שור ששורשו מהשמאל פני שור מהשמאל, ובהשתלשל למטה נעשה שור המזיק, וקרן השור מורה על גסות הרוח והוא שורש ע"ז ושניות לאמור אני ואפסי עוד וממנו נמשך שלא להחשיב בעיניו שום דבר ולדכא תחת רגליו כל אסירי הארץ, כאלו אין שום דבר במציאות זולתו, ובש"ס ב"ק לא הרי הקרן שכוונתו להזיק, וזה עשו וקרניא עשר מיני' יקומין והוא אדמוני סימן שהא שופך דמים כברש"י והוא עיף מרציחה, וכל זה נמשך מגסות רוחו כל שניות וע"ז ושפ"ד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לדבר מש"ס ר"ה פרה כיון דקיימי גלדי גלדי, בקיצור הדברים שהי' כוונתו רעה לבוא על יעקב בכחות חיצונים מכל צד להכניס ח"ו ביעקב מחשבות רעות יצרא בישא דע"ז ג"ע ושפ"ד, ג"ע מימין ע"ז ושפ"ד משמאל:
51
נ״בוהנה בש"ס ע"ז (ה:) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם נמסרים ביד יצרם וכו' פירש"י משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם, ויש להבין מה שפרט בכאן תורה וגמילות חסדים יותר מכל המצות שבתורה, ונראה לפי האמור ששני מיני יצה"ר הבאים על האדם מימין ומשמאל קליפת שור וחמור כנ"ל ע"כ לבטל מהם שני מיני יצה"ר אלה מקביל תורה וגמילות חסדים, והיינו דהדבק בתורה מוציאתו מהיות דבק בתאוות וכמו שאמרו ז"ל גדולה מזו אמרו יפנה לבו לדברי תורה שאין מחשבת עריות מתגבר אלא בלב הפנוי מן החכמה והוא מבטל קליפת חמור, וגמילות חסדים נמשך מפאת ביטולו להש"י והרי הכל בריאותיו כמוהו כמוהם הוא היפוך ע"ז רציחה ושפ"ד זה מבטל קליפת שור, וכשעוסקים בתורה וגמילות חסדים משלחים ומשליכים מעליהם שני מיני יצה"ר אלה:
52
נ״גוהנה בש"ס ב"ק (י"ז.) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים וכו' זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם, ופירש"י יוסף איקרי שור דכתיב בכור שורו הדר לו, ונראה דש"ס ע"ז והש"ס ב"ק הם דברים אחדים דכמו שיש שור וחמור דקליפה עשו וישמעאל כן יש לעומתו שור וחמור בקדושה, והיינו דשור הקליפה היא גסות הרוח, וכוונתו להזיק, ושור בקדושה לגבה לבו בדרכי הש"י, ורב תבואות בכח שור, ולעומת קרן הקליפה כמ"ש ולרשעים אל תרימו קרן שנמשך ממנו גסות הרוח ושניות וע"ז ובקדושה הוא רמה קרני בה' שהעבודה להש"י בכח גדול ובהתלהבות יתירה ובזה מושך כל מיני השפעות וחיות, ובזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) חדוה דבר נש משך לגבי' חדוה אחרא עלאה, ובודאי חיות והתלהבות בעבודה מושך חיים וזה רב תבואות בכח שור ברוחניות, ומזה נמשך גמילות חסדים גם בפועל וזהו מדתו של יוסף בכור שורו הדר לו שהי' תמיד בחדוה ובחיות מוגבה לבו בדרכי הש"י אפי' בכל מה שעבר עליו, וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שר המשקים והאופים, וכתיב ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו שבאשר הי' מדתו שומר הברית שנקרא חי והי' כל עבודתו בחיות ובהתלהבות ובנהירא דאנפין, ע"כ נמשך ממנו שהי' זן ומפרנס מדת גמילות חסדים, והיא שור דקדושה הפוך עשו שור דקליפה, וזה שבמדרש פ' צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום זה בעל קרנים וזה בעל קרנים, חמור דקדושה הוא לעומת חמור דקליפה שהוא למלאות תאוות נפשו וחומרו וחמור דקדושה הוא אוהב תורה ויט שכמו לסבול עול תורה ולעומת תאוות הרעות שמוסיף והולך כמ"ש הרמב"ן בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה כענין שאמרו ז"ל משביעו רעב לעומתו בקדושה אוהב תורה לא ישבע טעמי תורה, אך לא בגיאות ח"ו אלא נכנע כחמור ומקבל עליו עול תורה כחמור למשא, וזה מדתו של יששכר חמור גרם וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול, וע"כ העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני השבטים יוסף ויששכר שהם שור וחמור דקדושה ומשליכין את שני מיני יצה"ר עשו וישמעאל שור וחמור דקליפה:
53
נ״דולפי האמור יובן דברי המדרש ששלח יעקב לעשו ויהי לי שור וחמור, דלעומת שהי' עשו בוטח בשני גיזרין בישין שיש לו שור וחמור דקליפה, שלח לו יעקב כי יש לו השורש שור וחמור שהוא בקדושה יוסף ויששכר ושוב אין לו כח לעשו לעמוד כנגדו שבהופיע השורש בטל אליו המסתעפים ומשתלשלין ממנו:
54
נ״הועם מה שכתבנו יש ליתן טעם לשבח למה הי' נצרך לשלוח מלאכים רבים למ"ד מלאכים ממש ולא הי' סגיא במלאך אחד וכי לצוותא או לעזר הם צריכין ומלאך אחד המית את כל מחנה סנחרב שהי' מאה ושמונים אלף איש, אך יובן בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות ידוע שמכל מצוה נברא מלאך ואותם המלאכים שנעשו ממצותיו של יעקב אותם שלח לעשו שיבואו תוך לבו לעוררהו בתשובה וזה שאיתא במדרש שלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שבאשר הויתם ממצות ומעש"ט הם מסוגלים ביותר לעורר בלבו אהבת המצות ומעש"ט, ולפי האמור יש לומר ששלח להכניע קליפת שור וחמור שבלבו, והיינו ע"י מצות ומעש"ט המתיחסים לשור וחמור דקדושה, וע"כ הי' נצרך למלאכים מתיחסים לצד הימין ולצד השמאל ולא הי' סגיא לי' באחד:
55
נ״וויש לומר שבשבת זוכין לשתי אלה בקדושה שידוע שמוסף שבת הוא יוסף נצרך להיות בחדוה בנהירו דאנפין רמה קרני בה', ואמרו ז"ל ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פנים של אדם בשבת כמו בחול והוא נקרא קרן כמ"ש במרע"ה כי קרן עור פניו וכתיב וקרנים מידו לו והוא קרן השור בקדושה תרוממנה קרנות צדיק וצדיק נקרא מי שהוא שומר הברית מדתו של יוסף, וכתיב נמי כל שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע היפוך ממה דכתיב ויהי ער בכור יהודה רע, ולעומת שאדם שומר הברית מושך ברכה מהשבת כי מני' שיתא יומין מתברכין כמ"ש ביוסף ויוסף הוא המשביר ויכלכל יוסף כנ"ל, גם בשבת הוא מדת יששכר כי שבת יעשה כולו תורה ודכ"ע בשבת נתנה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, והוא ביטול בחי' שור וחמור דקליפה עשו וישמעאל, וימינא ושמאלא ובינייהו כלה, כי כלה היא מלשון כלתה נפשי אל ה' זה אי אפשר כי אם לעומת השלמה מימין ומשמאל, וזה זכור ושמור שמור הוא מדת לילה והוא חמור דקדושה והוא ימינא שבהכנסת שבת שאדם מרגיש קדושת שבת ומעריך את עצמו לעומת קדושת שבת נעשה נכנע ומתאוה ומשתוקק ומקבל על עצמו על להבא ומקיים ויט שכמו לסבול, זכור הוא מדת יום רמה קרני בה' והוא שור דקדושה והוא שמאלא, ורק אז ובינייהו כלה זוכין להיות בבחי' כלות הנפש כלתה נפשי לה', ובדוגמת המלאכים שאמרנו שהם נתהוו מהמצות ומעש"ט של יעקב אבינו שמתיחסים לימין ושמאל כן נמי בשבת באין יחד המלאכים שנתהוו ממצות ומעש"ט שעושין בכל ששת ימי המעשה המתיחסים לימין ושמאל והם המסייעין לאדם לזכות לשבת שהוא שלימות מימין ומשמאל ולהם אנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום, וע"כ שבת הוא גאולה, כי כל הגליות הוא מעשו וישמעאל שהם כלל הע' שרים ל"ה מימין ול"ה משמאל כידוע:
56
נ״זבמדרש ויבוא יעקב שלם, בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וכו', נראה דהנה כתיב והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, ובזוה"ק דעשו כאל אחר הוה ויעקב לא יסגוד לההוא סטרא ולההוא חולקא כלל וכו' והוא עבר לפניהם מאי והוא דא שכינתא דהוה אזלא קמי' וכו' כיון דחמא יעקב אמר הא עידן לסגדא קמי דקב"ה דהוה אזיל קמי' כרע וסגד שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ולא כתיב וישתחו לעשו וכו', ונראה דשבע השתחואות הי' שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש"י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחי' מדותיו להש"י ניצל מעשו, כי כל הרעה הבאה ח"ו לאדם הוא רק מפאת מעט פסולת שנמצא בו, כטבע הזבוב שאינו עומד אלא במקום מכה, ובאשר יעקב ביטל מהותו ועצמותו להש"י שוב לא הי' מקום לעשו לשלוט בו, וכענין למקום יפה ברחת שאמר בלעם כשראה את הקני, וממילא כשזה קם זה נופל כדמיון כף מאזנים כשזה עולה זה יורד, וע"כ נתבטל כחו של עשו שבע כחות הטומאה שהביא נחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו, וכבר אמרנו שהוא כדמיון המובא בפ"ב דקידושין בההוא מזיק דהוה בי רבנן דאידמי לרב אחא כתנינא בשבע רישוותא ובכל כריעה דכרע נתר חד רישא, והנה מובן דלאו כל אדם ביכולתו לבטל עצמו כרגע להש"י באופן כזה, אלא שיעקב אחר כל עבודתו כל ימיו לשרש מקרבו כל בחי' וכל תנועה אשר לא לה' המה, וזה עצמו הצילו תמיד מכל צרותיו, אלא שבכאן לגבי דעשו שהי' בו כל שבע כחות הטומאה יחדיו, הי' צריך לדבוק בהש"י בכל שבע מדות יחדיו שלזה מרמזין השבע השתחויות, וע"כ אחר שנפטר מעשו כתיב ויבוא יעקב שלם שמעתה הי' שלם מכל צד, וזהו שהביא המדרש קרא דבשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רעה, דכל שבע הצרות הנמשכים מז' כחות הטומאה לא יוכלו ליגע בו:
57
נ״חויש לומר דבדוגמא זו הוא שבת יום השביעי, דכל יום הוא לעומת מדה מיוחדת ובשבת הוא כולל הכל ולעומת שהאדם מבטל בכל יום ויום מדתו לרצון הש"י זוכה בשבת לדבוק בהש"י בכל בחינותיו וממילא נושע מכל צרותיו כאמרם ז"ל יכולה היא שתרחם, ובודאי שהשבת עצמו מסייע לאדם שיהי' ביכלתו לבוא לבחי' זו, ואולי מקביל לענין זה ז' ברכות שבתפלות שבת, וכמו כן ארבע תפלות ושלש סעודות שהם שבע:
58
נ״טבש"ס שבת (ל"ג:) ויבוא יעקב שלם ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, נראה לפרש ענין מטבע שווקים מרחצאות שהוא מקביל לענין שלמעלה שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו שפירושו בגוף ובנפש ובשכל והוא כענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, שבכל לבבך הוא הגוף ובכל נפשך זה הנפש ובכל מאודך שדרשו בכל ממונך זה השכל כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות נתיב אהבת ה' עי"ש, וכן נמי הא דשלם בגופו זה הגוף שלם בתורתו זה הנפש, כי האבות שהם עצמם הי' שורשי התורה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' דברי המדרש ויקרא פ' ב' שהאבות נקראו תמימי דרך שקיימו את התורה עד שלא נתנה, היינו שהם עצמם הי' שורשי התורה וזה שאיתא במדרש סוף ויגש ועד עכשיו שלא נתנה תורה וכו' ר' לוי אמר מעצמו למד תורה שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, וע"כ מתיחס התורה לנפש של אבות, ואינם כמו שאר אנשים שהתורה הוא מתיחס להשכל שלהם שהוא דבר נוסף על מהותו, אבל האבות מהותם הי' התורה והם והיא דבר אחד ע"כ הנאמר ביעקב שלם בתורתו היא שלימות נפשו, שלם בממונו זה היא שלימות שכלו כמ"ש בשם מהר"ל שבכל מאודך שדרשו זה ממונך הוא השכל [וכן מצאתי בגור ארי' שבת למהר"ל ששלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו הוא כענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אלא שהוא מסדר באופן אחר שלא עפ"י דרכו בנתיבות הנ"ל]:
59
ס׳ובזה יש לפרש מחלוקת רב ושמואל ור' יוחנן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה הלשון תיקן להם יש לפרש שיהי' על צד הטוב ולא על הצד הרע, וסבר רב מטבע תיקן להם היינו שיהי' הממון שלהם מתוקן והיא שלימות השכלי כנ"ל שהממון מתיחס לשכל ושמואל אמר שווקים תיקן להם היינו שיהיו השווקום שלהם מתוקנים היפוך ממה שאמר רשב"י על מלכות הרשעה תקנו שווקים להושיב בהם זונות, ויעקב תיקן להם שווקים שיהי' השווקים מתוקנים על צד הטוב לסחורה ולהצטרכות נפש האדם כמו שדרשו בארצות החיים זה מקום שווקים, ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם זה שלימות הגוף להסר הזוהמא גשמיות ורוחניות, והם שלשה מיני שלימות גוף ונפש ושכל, ואף שכל אחד מודה לחבירו מחלקותם הוא במה התחיל לתקנם זה אמר שהתחיל לתקנם מצד השכל ואחריו נמשך אינך שלימיות, וזה אמר שהתחיל מצד הנפש, וזה אמר שהתחיל מצד הגוף, ומ"מ כולם מודים שאחר שכתוב ויבוא יעקב שלם שפירושו בגוף ונפש ושכל, התחיל לתקן גם את זולתו בשלשה מיני שלימיות אלה, כענין שאמרו ז"ל התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים:
60
ס״אויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח וגו' וכן כתיב ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל ביתאל וגו' ואח"כ וירא אלקים אל יעקב עוד וגו' ויקרא את שמו ישראל וגו' ויצב יעקב מצבה ויסך עלי' נסך וגו' ויקרא יעקב את שם המקום וגו' אלקים ביתאל, ובספורנו ויסך עלי' נסך והשלים נדרו שנדר באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, ויש להתבונן מדוע נצטוה תחילה לעשות מזבח ולמה לא הציב המצבה לשלם הנדר בראשונה תיכף והמתין עד אחר מראה השני', ונראה לפרש בהקדם מה שפרשנו ענין ההפרש שבין מזבח למצבה ומצבה היתה אהובה בימי האבות ועכשיו שונאה, כי מזבח הוא של אבנים הרבה והיינו שהעבודה להשי"ת איננה מצד הפרט אלא מצד הכלל ואין לנו אלא כהן אחד ומזבח אחד שכל ישראל מתאחדים בבית אחד ומכח קיבוץ כולם נעשה מזבח אחד להקריב עליו לגבוה והיינו טעמא דשחוטי חוץ, ואליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות עפ"י הנבואה עשה תיקון מעט ככתוב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ה' אליו ישראל יהי' שמך, והיינו שעשה פועל דמיוני שיתאחדו במזבח זה כל הי"ב שבטים, וע"כ נבחר רק מזבח ולא מצבה, שמצבה היא של אבן אחת ומורה על פרטות ולא על התאחדות כלל ישראל, אך היתה אהובה בימי האבות היינו שהם עצמם הי' כל הכלל ואין זולתם:
61
ס״בוהנה לא מצינו מצבה כי אם ביעקב ולא באברהם ויצחק אף שאחד הי' אברהם ולא הי' זולתו, ויש לומר הטעם שבאשר הי' לאברהם מדה פרטית אברהם בחסד יצחק בגבורה עדיין לא הי' שלימים כמו יעקב שהי' כלול, וע"כ ביעקב נתאחדו הי"ב אבנים ששם מראשותיו ונעשו אחד ולא כן באברהם ויצחק, וע"כ מצינו ענין מצבה של אבן אחת נמי רק ביעקב, והנה יעקב נדר והי' ה' לי לאלקים כפי הזוה"ק וכן דעת הרמב"ן שגם זה מן הנדר, ויש לפרש שהנדר הי' שיגיע בעבודתו כ"כ למעלה למעלה שיהי' כ"כ כלול עד שהשם הוי' שהוא הנהגת עולם במדת רחמים והשם אלקים שהוא דין יהי' אצלו לאחדים אף שגם מאז כלול הי', מ"מ הי' כענין צירוף שני המדות כמו שני כחות באדם אחד ומ"מ הי' שני כחות, אבל נדר שיגיע כ"כ למעלה גבוה מעל גבוה טרם התחלקות עד שיהי' ממש אצלו הכל אחד ולא שני כחות מצורפין והוא מצד עוצם ביטולו להש"י עד שלא נשאר לו שום מהות יצירה רק ביטול, והדברים עמוקים ואי אפשר לפרש יותר ותן לחכם ויחכם עוד, ובזכות זה נקרא שמו ישראל אותיות לי ראש שהיא ראשית המציאות:
62
ס״גולפי האמור יובן שקודם שנקרא שמו ישראל אף שהי' כלול מ"מ הי' כעין צירוף שני כוחות עדיין הי' נאות לו מזבח שהוא קיבוץ מאבנים הרבה, אך אחר שזכה במעלתו ונקרא ישראל עשה מצבה וקיים הנדר והי' ה' לי לאלקים הא חדא, והאבן הזאת וגו' הא תרתי, ולהם ענין אחד, ומעתה באים הכתובים כסדרן שבתחילה נצטוה לעשות מזבח מפני שעוד לא נקרא ישראל ואח"כ נקרא ישראל ואח"כ הציב המצבה ונשלם הנדר:
63
ס״דולפי האמור יובן שמקום המזבח קרא אל ביתאל כי שם אל הוא רחמים שאז עדיין נתבקש לו רחמים, אך אחר שזכה במעלתו ושילם הנדר והי' הוי' לי לאלקים נקרא למקום אלקים בית אל [וכמו שכבר דקדקנו מנגינות הטעמים שמלת שם שלפני תיבת אלקים מנוגן בתביר שהוא מפסיק וא"כ אלקים הוא נסמך לתיבת בית אל, וא"כ נקרא המקום אלקים בית אל] שהיא שם מדת הדין שאז הי' אצלו הכל בהשואה אחת:
64
ס״הבמדרש התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה וכו' כך אומה"ע הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם והללו אומרים בשבילנו נברא העולם אמר להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעין בשביל מי נברא העולם הה"ד כי הנה היום בא בוער כתנור וגו':
65
ס״וויש להבין הלא יעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות עשו נטל עוה"ז ויעקב עוה"ב ומה זאת שאמרו האומות בשבילנו נברא העולם ואטו בשופטני עסקינן שאמרו שתכלית בריאת העולם הי' העוה"ז הכלה ונפסד וכל תאוותיו נמבזות, ואי אינם יכולין ליתן מעצור לרוחם, מ"מ אינם כ"כ טפשים שלא לידע שלעתיד יעקב ירש את עוה"ב, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בדברי המדרש במי שהוא מודה בשני עולמות ודקדק הלא גם הגוים אומרים ומזכירין בפיהם עוה"ב, אלא הפירוש הוא שמודה ששניהם אחד ואין עוה"ז נפרד להיות יש בפ"ע, וכעין שבמדרש מי יתן טהור מטמא עוה"ב מעוה"ז, עכ"ד, ובזה יש לפרש שע"ז העולם מריבים האומות זה עם זה עשו אומר שבשבילו נברא עוה"ז וישמעאל אומר בשבילו, אבל באמת העוה"ז ומלואו נמי לא נברא אלא בשביל ישראל כדי שיזכו על ידו לעוה"ב כי לגודל מעלת עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שמתרחק מעוה"ז ומכסיפין דילי' וזה פנימית הכוונה בבריאות עוה"ז, והאומות נוטלין את חיצוניותם להתענג בתענוגיו וחושבין שזה תכלית הכוונה בבריאותו, והוא ממש כמשל התבן והקש שכל הויתם אינו אלא לשמירת הדגן שבתוכו ועל ידם יגדל הדגן כי אי אפשר בענין אחר והשוטה חושב זה לעיקר, ובדוגמא זו יש לומר שבת וששת ימי המעשה ששבת היא מעין עוה"ב, אך א"א לזכות בו אלא ע"י הטורח ועבודה בסור מרע ועשה טוב ובבירור הפסולת בששת ימי המעשה מזה עצמו זוכין לשבת כמו שמשלו משל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת:
66
ס״זשנת תרע"ה.
67
ס״חכה תאמרון לאדוני לעשו עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגו' וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, יש להתבונן בענין הפרשה השליחות והתשובה ומספר הד' מאות איש שבודאי לא במקרה הי', וגם הא דהתקין עצמו לדורן לתפלה ולמלחמה, ונראה דהנה פרט בכאן חמשה דברים שור וחמור צאן עבד ושפחה, אך במדרש שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור צאן אלו ישראל שנאמר ואתן צאני וגו' ועבד ושפחה שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה וגו' הרי שכלל עבד ושפחה כאחד ואין כאן אלא ד' דברים, וכן בפ' י"ב שור זה יוסף חמור זה יששכר צאן אלו ישראל ועבד זה דוד ושפחה זו אביגיל נראה דעבד ושפחה נחשבים כאחד כי האשה נתכללית בבעלה, ובודאי מספר ד' נמי איננו במקרה, וגם למה פרט דברים אלו לבד ולא פרט נמי גמלים:
68
ס״טונראה לפרש דהנה בזוה"ק (קמ"ב.) בס"ת יעקב שלימו נטל אינון מקלות תפילין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפילין, עכ"ל, ויש לומר דהא שבחר יעקב להשתדל בענין מצות תפילין דוקא עפי"מ דאיתא בשער הקדושה להרח"ו שבכל דבר ודבר יש בו ארבע אותיות הוי' והוא חיותו של הדבר, עכ"ד, והנה ידוע שכל כח וענין הסט"א הוא לכסות ולהאפיל עד שלא יתגלה האלקית בעולם, ולעת"ל כתיב ולא יכנף עוד מוריך, וכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, ומזה הי' השתדלות האבות הקדושים לגלות את פני הלוט הלוט ולהקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' עד שיתגלה ויתראה אחדות ה' בעולם שכל הנבראים הם נמצאים מאמיתת המצאו ואין עוד מלבדו, אלא ד' אותיות הוי' בלבד, והנה בזוה"ק שד' פרשיות שבתפילין מקבילים לד' אותיות הוי' יוד קדש, הא והי' כי יביאך, ואו שמע, הא והי' אם שמוע, ויש לומר דזה הוא שאמרו ז"ל אתקש כל התורה כולה לתפילין והרי זה בא ללמד ונמצא למד היינו דתפילין הוא כלל התורה כולה, דכמו דכל התורה כולה הוא שמו של הקב"ה, כן הוא תפילין, וכמו שבאמצעות התורה מחגלה כבוד ה' בעולם כן הוא באמצעות התפילין, ויש לומר עוד דהנה ידוע דארבע מאות עלמין דכסופין הם שזוכין ישראל ונראה ששורש מוצאם נמי ד' אותיות הוי' מאה לכל אות שידוע מענין התכללות עשר פעמום עשר והוא ענין מאה ברכות בכל יום והדברים עתיקים, ולפי"ז מובן הטעם דהשתדלות יעקב בבית לבן שבירר לחלקו סטרין דקדישין, הי' כענין מצות תפילין מקביל לד' חותיות הוי' שיהי' כבוד ה' בעולם בהתגלות כנ"ל, ויזכה לד' מאות עלמין דכסופין:
69
ע׳ונראה עוד לומר דהנה ידוע שבאדם יש גוף ונפש ושכל וכח עליון המחבר את כולם והוא צלם אלקים שבאשר גבוה מהכל ביכולתו להקיף ולחבר את הכל ובלשון המקובלים נקרא נפש רוח ונשמה ונשמה לנשמה והם מקבילים נמי לד' אותיות הוי', וע"כ בהשתדלותו בבית לבן לברר כנ"ל זכה להשתלם בכל ארבעת חלקי האדם, ובשביל זה זכה לת' עלמין דכסיפין:
70
ע״אוהנה את זה לעומת זה עשה אלקים כמו ד' אותיות הוי' בקדושה שכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו והם שורש וחיות המציאות כולו, לעומתם יש בטומאה ד' כחות רעות שהם שורש חרבן ושממון מחריבי המציאות, והם ד' גוליירין בישין עון משחית אף וחמה, וכנגדם באדם ד' מרות מרה לבנה מרה אדומה מרה ירוקה מרה שחורה, ובזוה"ק שהמרה הוא גיהנם באדם, וידוע דברי המהר"ל שענין גיהנם הוא העדר המציאות והוא מקביל לד' אשות הזמה הידועים, ובאשר כח בעליהם הוא ס"ם נכלל בהם שגמטריא אותיות שלו שהם בטומאה היא מאה [כידוע ששתי אותיות הראשונים שלו הם בטומאה והאחרונים הוא שם קדוש] וכבר אמרנו במק"א שהם מאה כחות רעות, וע"כ ארבע אשות הזמה הם ד' מאות כחות טמאין מושכין למה שהן, והם בטומאה לעומת ת' עלמין דכסיפין בקדושה, והבורח מן ת' כחות רעות אלו זוכה לעומתם לת' עלמין דכסיפין:
71
ע״בויש לומר שגלות מצרים ת' שנה לכוונה זו היתה, היינו ששלטו אז ת' כחות רעות אלו בעולם, וכל מגמתם הי' למשוך את ישראל ברשתם, וישראל התאמצו בכל עוז שלא להמשך אחריהם, אדרבה ד' דברים הי' בהם שאין כל העולם כולו כדאי להם כלשון המכילתא פ' בא ובזכות ד' דברים אלו נגאלו ממצרים ע"כ זכו לעומתם לקבלת התורה שורש ת' עלמין דכסיפין, כל דבר ודבר עולה למאה עפ"י חשבון הנ"ל:
72
ע״גוהנה יעקב ועשו, זה מרכבה לקדושה ועשו מרכבה לטומאה, ולעומת שיעקב הי' שלם בכל ד' חלק' האדם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, הי' עשו עע"ז ומג"ע ושפ"ד שזה קלקול בגוף וזה בנפש וזה בשכל כמ"ש המהר"ל, ולעומת שהי' יעקב שלם בצלם אלקים המחבר כנ"ל הי' עשו קוצץ ונרגן מפריד אלוף, יעקב הי' שורש החיום כמאמר הכתוב והחכמה תחי' את בעלי', ועשו שורש המיתה כמ"ש ימותו ולא בחכמה, ובאשר כל כח כולל מאה הי' לו לעומתם ד' מאות איש ובכחות אלו בא לקראת יעקב:
73
ע״דולפי האמור יש לפרש הא דשלח לו יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה שהם ד' דברים שהרי עבד ושפחה חדא חשיב כנ"ל, דהנה במדרש סי' י"ב שור זה יוסף חמור זה יששכר וצאן אלו ישראל ועבד ושפחה הוא דוד ואביגיל, ובמדרש הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, ובאמת זה הי' מדתו של דהמע"ה להיות בטל בתכלית אל הש"י עד שלא הי' לו שום מציאות בפ"ע וכל ספר תהלים מלא מזה, ובכן יש לומר שד' דברים אלו מקבילים לשלימות ד' חלקי האדם, שור יש בו כח שכלי כמ"ש ידע שור קונהו, ולעומתו באדם כח הכרה שכלית להכיר מי בראו ולידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו' וכח שכלי שמשכנו בראש מתיחס ליוסף כבמדרש שיוסף בערך השבטים הוא כערך ראש להגוף, ועוד הרי מדתו צדיק שומר הברית שזה תלוי במוח ואין קישוי אלא לדעת, ע"כ זכה לדעת דקדושה, וע"כ נקרא יוסף שור כמ"ש בכור שורו הדר לו, חמור מדתו הכנעה וסובל המשא ואינו מבעט, ולעומתו באדם כענין שכתוב יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול, והוא כח נפשי, צאן הוא הנמשך אחר הרועה ואין לו אלא קול אחד כך אין לישראל אלא קול אחד לאביהם שבשמים, והם נמשכין אחר הש"י מטבעם אף בלי התחכמות ואף בזמן שהשכל אינו מאיר וזה שלימות הגוף כמו שאמרנו כבר במק"א, ועבד ושפחה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' שזה תכלית בחי' הביטול, והוא בחי' חכמה כח מה כנודע, ולעומת הביטול זוכה לצלם אלקים שמקיף הכל כנ"ל, והיינו הך דאיתא במדרש שעבד זה דוד כי אבא יסד ברתא וזוכה למלוכה בשביל הביטול והבן:
74
ע״הוזה ששלח לו יעקב עם לבן גרתי ושם עשיתי כל הברורים וענין ד' פרשיות של תפילין, וע"כ ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה כנ"ל שלעומת ד' פרשיות כנ"ל זכיתי לד' דברים שלימות ד' חלקי האדם, וזהו שהשיבו לו המלאכים באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך היינו כמו שאתה נוכח ה' דרכך לירש ת' עלמין דכסיפין, כן הוא הולך להתנגד לך עם ת' כחות הרעות כנ"ל:
75
ע״וולפי האמור יש לומר ולפרש הא דהתקין עצמו לדורן ולתפלה ולמלחמה, היינו שהזדיין עצמו בכל חלקיו גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, דורן הוא ממון שמתיחס לשכל כמ"ש מהר"ל בנתיבות שבכל מאודך שפירשו ז"ל בכל ממונך הוא בשכל, תפלה הוא בנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני ה', ולמלחמה הוא כח הגוף, ובזוה"ק כי כל מאני קרבא נמסר למדה זו והבן, ועל גביהן הכריעות והשתחואות להש"י שבע פעמים עד גשתו עד אחיו שבזוה"ק שהשתחוה לשכינה שהוא תכלית הביטול חכמה כח מה כנ"ל שבשביל זה זכה לשלימות צלם אלקים, והזדיין בד' כחות אלו וביטל בזה ת' כחות הרעות של עשו, וע"כ הד' מאות איש היו נשתמטין אחד אחד:
76
ע״זויש רמז בפסוק ראשון של הדורן עזים מאתים וגו' שנמצא בפסוק זה עשרה ממין גמטריא ארבע מאות היינו שמסר לעשו מספר ת' כסיפין דהאי עלמא כדי לזכות כנגדן ת' עלמין דכסיפין דההוא עלמא:
77
ע״חונראה דבשבת שהוא נחלת יעקב זוכה כל איש לפי מה שהוא שמץ מנהו הנ"ל באמצעות ד' מצות קידוש והבדלה על הכוס וידוע שהוא בשכל כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מניין, תפלה בנפש, שביתה ממלאכה הוא בגוף, סעודות שבת שהוא עונג שבת ואין למעלה מעונג זהו שלימות צלם אלקים, וע"כ ברכו במאור פנים, ומאחר שזוכין לד' דברים שבקדושה שוב אין אומרים ויהי רחום לדחות הד' גוליירין בישין שממילא בטלין כמו הד' מאות איש של עשו שהי' נשמטין אחד אחד שלא יכוו בגחלתו של יעקב:
78
ע״טויחן את פני העיר, במדרש נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן, ויש להבין למה נכתב דוקא במקום זה, ונראה עפי"מ אשר חכמים הגידו דכשארץ ישראל בשפל המצב צריכה לצדיק גדול שיגביהנה משפל מצבה, והנה אז קודם ירושה וישיבה בודאי לא היתה א"י כ"כ במרום המעלה, ותדע שהיתה פטורה מתרומות ומעשרות, ובודאי כשנכנס בה יעקב הגביה אותה במדריגה גבוה ממה שהיתה קודם שנכנס בה, ויש לומר שנסתייע משבת כי צורת שבת שהעולם שב למקורו, כידוע מענין עליית העולמות שבשבת, ובאור החיים שהעולם לא נברא להתקיים אלא עד יום השבת ושבת שבה כל הבריאה למקורה וחזר ונתחדש להתקיים עד שבת הבא וכן לעולם, ובאשר צורת שבת הוא עליות העולמות ע"כ נסתייע יעקב בשמירת שבת להגבהת א"י ע"כ נכתב כאן:
79
פ׳ויש לומר שזהו ענין דברי המדרש במילה עד שיראה פני המטרונה תחילה, כי האדם ע"י מצות מילה עולה במדריגה תחת גדפי שכינתא כמ"ש בזוה"ק וצריכין להסתייע משמירת שבת וכענין א"י כנ"ל:
80
פ״אשנת תרע"ו.
81
פ״בוישלח יעקב מלאכים לפניו, ברש"י מלאכים ממש, ויש לדקדק למה שלח מלאכים טובא ולא סגיא לי' במלאך אחד, ובמדרש שלהי ויצא ויקרא שם המקום ההוא מחנים מחנה הרי ס' רבוא מחנים הרי ק"ך רבוא א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו ע"כ, משמע שמלאכים טובא הטעם כדי שיהי' מאלו ומאלו, דמלאך אחד הי' בהכרח ממחנה אחת, ומ"מ הוא גופא טעמא בעי מה נ"מ אם הם ממחנה אחת אי משתי מחנות, שהם לא אמרו מדעתם דבר אלא מה שהי' שימה בפיהם מפי יעקב, מה נ"מ אם יהי' אלו או אלו, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:
82
פ״גונראה דהנה בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו איתא בספרים שיותר הי' ירא מהאחוה והקירוב של עשו ממה שהי' ירא מהריגתו וע"כ כפל תפלתו מיד אחי מיד עשו, וי"ל עוד בלשון אחר דהנה במגלה עמוקות שעשו התחתן בישמעאל כדי לבוא על יעקב משני צדדים מצד ימין הוא ישמעאל קליפת חמור ומצד שמאל הוא עשו קליפת שור והם שני גיזרין בישין, עכת"ד, ויש להסביר דבריו בפשיטות, דהנה במהות ישמעאל ועשו ישמעאל מפורש בתורה ידו בכל פירש"י לסטים [ואף שבמכילתא פרשת יתרו שבני ישמעאל לא רצו לקבל את התורה משום דכתיב בה לא תגנוב ואמרו שבזו הברכה נתברך אביהם דכתיב והוא יהי' פרא אדם וכתיב כי גנב גנבתי, כבר פירש הזית רענן שעל הילקוט דהיינו גנבת נפשות ולא תברא על רש"י שפירש לסטים דהיינו גזלן, ובאמת דגונב נפשות נמי היינו גזלן דההפרש בין גנב לגזלן, הוא שגזלן הוא לדעת וגנב הוא שלא לדעת, והוא שורש השקר ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה ח"ו, שמפני טעם זה החמירה תורה בגנב מבגזלן, וגונב נפשות נמי הרי הנגנב יודע ואינו עושה שקר], אך מהות עשו הוא שורש השקר ובמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, ועוד שם כשחושב את העבירות שעבר עשו הרשע באותו יום ר' אמר אף גנב המד"א אם גנבים באו לך וגו' ואף דמקרא זה לא נשמע אלא שגנבים באו עליו, מ"מ דייק מינה שהוא עצמו הי' גנב שהקב"ה מודד מדה במדה, ומשמע שמהותו הי' כן ולא מקרה הי', שהרי אתה אומר שעונשו שגנבים יבואו עליו, ואם הי' מקרה לבד הי' העונש נמי מקרה ולא יתכן שיזכור הכתוב עונש מקרי, וממוצא הדברים שישמעאל מהותו גזלן ועשו מהותו גנב שורש השקר וממנו נסתעף שניות וע"ז:
83
פ״דונראה דשני מיני רשעות אלו הם מקבילים לשכל ונפש, דשקר הוא בשכל והוא כח חיצוני המעור עיני האדם המושכת לאמור לרע טוב ולטוב רע, וגזל הוא בנפש, היינו דצורת נפש האדם להיות משתוקקת למעלה כי נפש הוא לשון רצון כמ"ש אם יש את נפשכם וכברש"י חולין וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והמשתוקק לדבר שאינו ראוי הוא גזלן שגוזל את התשוקה ממקום הראוי להיות, וע"כ כל תאוה שאינה ראוי' נקרא גזל:
84
פ״הולפי האמור יובן דברי המג"ע דעשו וישמעאל הם קליפת שור וחמור דהנה שור יש בו ענין שכלי כמ"ש ידע שור קונהו שיש בו ידיעה והכרה, ודוגמתו באדם היא לידע כל פעול כי אתה פעלתו ולהבין כל יציר כי אתה יצרתו, וזהו השכל הישר, אך קליפת שור הוא להיפוך להתגאה לומר אני ואפסי עוד תכלית השקר, כי באמת אין לשום נמצא מציאות מבלעדו ית"ש, וחמור יש בו ענין הכנעה לסבול עול ואינו מבעט, ודוגמתו באדם להיות נכנע לרצון הש"י כמ"ש יששכר חמור גרם וגו' ויט שכמו לסבול, ואינו בעל נפש רחבה להתאוות להתענג בתענוגים, וקליפת חמור הוא בהיפוך תכלית החומר ובעל נפש רחבה ובעל תאוה החומרית, והם קליפת שור וחמור, חמור מימין להכניס באדם תאוות חומריות בנפש, ושור משמאל להכניס באדם כח הטעה והשקר להחליק בעיניו כל רע להראותו לו פנים שכך חובתו וכך יפה לו, ואולי עוד להתברך בלבבו שעוד מצוה עושה, ושני כחות הטומאה אלה הם דוגמת גנב וגזלן, זה לגנוב את לב האדם ולהטעותו, וזה לגזול את תשוקתו ממקום הראוי למקום שאינו ראוי, וכוונת עשו הי' לרדוף את יעקב להכניס בו שני כחות הטומאה אלה, והנה כח השקר והטעה האדם אינו מרגיש כי ברע הוא ויצה"ר דומה לו כאח דורש טובתו ומיעצו לטובה, אבל כח התגברות התאוה במקום שאינו ראוי הוא אף שיודע שזה עבירה מ"מ כח הרע תקפתו עד שאינו יכול ליתן מעצור לרוחו, והוא כגזלן לדעת, ובמדרש מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו דקאי על יצה"ר יש לך גזלן גדול מזה:
85
פ״וובזה יש לפרש כפל הלשון, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי יעקאע"ה ידע שעשו בא עליו בשני כחות הטומאה אלה, שור וחמור, מיד אחי מתיחס לגנב כמסתתר לדורש טובתו כרע כאח לו הוא קליפת שור, מיד עשו מתיחס לגזלן לתקפהו בכח התאוה והוא קליפת חמור:
86
פ״זולפי דרכנו זה יתפרש לנו דברי השליחות ויהי לי שור וחמור דבזוה"ק דאינון תרי גזרי דינין בישין דסליק בידי' מלבן שהי' רב חכומין וחרשין וקוסמין ור' יצחק שם הקשה וכי יאות הוא ליעקב דהוה קדישא לומר דאסתאב בלבן ובחרשוי ור' יוסי אמר שהלשון משתמע לתרי אפי ויעקב כוון לכוונה אחרת ולעשו הי' נדמה דאינון תרין גזרי דינין בישין, אך במדרש איתא ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו וחמור זה מלך המשיח, והיינו שני המשיחים, ונראה לפרש באופן שיהי' דברי הזוה"ק והמדרש מותאמים, דהנה יוסף הוא ראש ישראל כבמדרש פ' ויחי שאמר יוסף לאחיו אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, והיינו שהוא המשפיע בישראל את השכל הישר להכיר ולדעת את ה' היפוך מדת השקר של עשו, וע"כ נקרא יוסף שור והוא שור דקדושה ידע שור קונהו וכנ"ל, ולעומת שעשו הוא שור המזיק המטעה את בני אדם בשקרותיו, הי' יוסף שור דקדושה, וע"כ יוסף הוא שטנו של עשו, וכן יהי' תעודת משיח בן יוסף לעתיד להוסיף בישראל שכל ודעת לידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו, וע"כ אין בני עשו נופלים אלא ביד בני' של רחל, והנה דוד המע"ה שהי' ענינו להשתוקק לאלקות והי' נכנע מאוד ובעינו עצמו הי' חרפת אדם ובזוי עם, אמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, והוא ענין חמור דקדושה היפוך תאוה חומרית של ישמעאל וזה תעודת מלך המשיח שהוא ישפיע בישראל מדה זו:
87
פ״חוהנה ידוע שכל הנשמות נתערבו בין החיצונים מחמת חטא אדה"ר, ולהוציא הנשמות מבין החיצונים הוא דבר קשה מאד ובתחבולות גדולות כמבואר בדברי האריז"ל, והנה הנשמות שנתערבו בין כחות חיצונות בודאי שנתערבו כל אחת בדבר ההיפוך לו נשמה שמקו הימין דקדושה בכחות החיצונים שמסתעפים מצד הימין וכדומה, וע"כ נשמת משיח בן יוסף הי' בעירוב בקליפת עשו, שור דקדושה בשור דטומאה, ונשמת דהמע"ה הי' בעירוב בקליפת ישמעאל, חמור דקדושה בחמור דטומאה:
88
פ״טולפי"ז יובן מאמר השליחות ויהי לי שור וחמור היינו שור וחמור דטומאה מעתה נכנעים לי כפירושו של זוה"ק, ומפני זה עצמו יש לו שני המשיחים שהם שור וחמור דקדושה כפירושו של המדרש שמעתה אין ביכולת שור וחמור דטומאה למנוע אותם לצאת לפועל, והרי הם כאלו הם מעתה בידי, וזהו ששלח אל עשו שמעתה אין לך לבכוח בתרין גזרי דינין בישין שור וחמור אשר אתה בוטח בהן ולבוא עלי, כי כבר הוצאתי את בלעם מפיהם ואין להם עוד כח כי ידוע שכל כח הסט"א הוא מפאת חלקי הקדושה שנתערב בהן, וע"כ מוטב לך שתשליך מידך את כחות השני גזרי דינין בישין כי סוף כל סוף לא תעשה חיל עמם כלל ע"כ לא תאבה ללכת כפעם בפעם לקראת נחשים, ורק סטרא דקדושה ימצא חן בעיניך, וזהו ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך:
89
צ׳ולפי האמור יתפרש לנו ענין המלאכים שהוצרך לשליחות זו ולא סגיא לי' בשלוחי בו"ד, דהנה שליחות הנ"ל יתכן לאיש ישר הולך ושני הדרכים שוים לפניו ובידו לבחור זה או זה, לאיש כזה יתכן השליחות וכענין שכתוב טעמו וראו כי טוב וגו', אבל עשו שזדון לבו עבר כל חוק וגבול והתמכר כ"כ לכחות החיצונים עד שנעשה מרכבה לטומאה, ואינו רוצה לטעום כלל ולא יחפוץ כסיל בתבונה מה בצע בשליחות זו אליו אך זאת ידוע שכל הנמצא בתחתונים שורשו בעליונים, ולכל אשר בתחתונים יש מלאך ושר עליהם בעליונים וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם כמו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ובהופיע שר של אותו דבר אליו בהכרח ישתנה לטוב לשעתו עכ"פ, וכבר פרשנו מאמר הש"ס פסחים בשעה שהושלך חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן עמד יורקמי שר הברד ואמר אני ארד ואציל את הצדיקים הללו מתוך כבשן האש עמד גבריאל ואמר אין כבודו של הקב"ה בכך שאתה שר של מים והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש וארד ואצנן מבפנים ואקדיח מבחוץ, ופרשנו וכמדומה לי שכן הוא בבעל עקידה שכבוד ה' הוא שהכל בטל אליו כי כל הנמצאים הם רק מאמיתת המצאו, והיינו שבאמת לא הי' ראוי האש לשרוף כל שהוא נגד רצון ה' אלא מחמת ההסתר והצמצום אין האש מרגיש, אבל כששר של אש יורד לתוכו בהכרח שמסיר ההסתר והצמצום בצד מה, ע"כ שוב אינו שורף לנגד רצון ה', וזהו כבוד ה', ודוגמא זו נאמר אפי' באדם רשע כשנסתכל בפני המלאך אף שהוא בלבוש גשמי או אפי' באדם גדול וקדוש בהכרח שנתעורר מעט לשעתו עכ"פ, ועוד מצינו להבדיל להיפוך שאסור להסתכל בפני רשע ואיתא בספה"ק שהסתכלות בפני רשע גורם תכונה רעה בנפש, ובמדרש קהלת דאמרו מינאי לר' יונתן אלמלי הפכת ואסתכלת בן יותר היית פרח אבתרנא ממה דאנן פרחין בתרך, ע"כ הי' עצת יעקב לשלוח אליו מלאכים ממש, ועי"כ יתעורר עכ"פ לשמוע ולהסתכל בענין השליחות:
90
צ״אולפי האמור נבוא לביאור דברי המדרש שנטל מאלו ומאלו לשלח פרוזבין לפניו, דהנה השני מחנות מלאכים פירש"י שהם מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהם מקבילים למלאכי שבת ומלאכי חול, דמלאכי א"י הם מלאכי שבת ומלאכי חו"ל הם מלאכי חול עכת"ד הצריך לענינינו, ויש להוסיף בה דברים עפי"מ שהגיד הוא זצללה"ה לאשר מכל מצוה נולד מלאך ואותם מלאכים שלח יעקב לעשו עכת"ד, ויש לומר דמלאכי שבת ומלאכי חול נמי דבהיות שבת יומא דנשמתא שהוא השכל שבאדם ע"כ במה שהאדם עובד עבודתו בהשכל ודעה מזה נבראו מלאכי שבת, ובמה שהאדם עובד בהתפעלות הנפש שהוא בלב מזה נולדו מלאכי חול, ויש לומר עוד דזה עצמו הוא ההפרש שבין מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, דא"י נקרא ראש עפרות תבל, והוא בערך חו"ל כערך הראש לערך הגוף, ע"כ העבודה בשכל נבראו מהם מלאכי א"י שהם מלאכי שבת, והעבודה בנפש נולד ממנה מלאכי חו"ל שהם מלאכי חול, ויש לומר שהם דוגמת שני המשיחים שידוע שמוסף שבת הוא יוסף ולעיל אמרנו שערך יוסף לערך שאר השבטים הוא כערך הראש להגוף, ע"כ מלאכי שבת מסלקים מישראל כל מיני הטעה ודרך שקר, ודוד המע"ה ידוע שהי' מהותו השתוקקות וצמאון לאלקית, וידוע דכל שהאדם עומד מבחוץ יגדל הצמאון ביותר, וכן הוא אומר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה', ודוגמא זו בימי חול שהאדם יורד ממעלתו ומטריד את חושיו בטרדת מלאכה והפרנסה והוא עומד וצוח כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה', ובשביל שעומד מבחוץ מגדיל הצמאון והתמרמרות הנפש וכמו שאיתא בספרים בענין צער הנשמה שעומדת בחוץ ואינן מניחין אותה ליכנס שזה צער יותר מיסורי גיהנם, ובתשוקה זו שאדם רואה את עצמו מבחוץ משתוקק עוד יותר מזה נבראו מלאכי חו"ל והם מסלקים מנפשות ישראל תאוות והשתוקקות חומריות:
91
צ״בומעתה מובן שנתבקשו לעורר את עשו שיפן דעתו ורצונו לדברי השליחות נדרש שיהי' שני מיני מלאכים, מלאכי א"י שהם מלאכי שבת לעורר בו מעלת הראש והשכל להסתכל בשכל הישר ולא בעקום ושקר, וממלאכי חוץ לארץ שהם מלאכי חול לעורר בו רצון שיבחור בטוב אחר שיבין וישכיל שהוא טוב היפוך שני כחות חיצוניות קליפת שור וחמור כנ"ל:
92
צ״גוהנה באם הי' המלאכים באו לפני עשו והביט בפניהם בודאי היתה עצת יעקב טובה, אך הרשע הזה לא נתן להם רשות כלל שיעמדו לפניו כמ"ש הרמב"ן, ע"כ נשאר עצת יעקב מעל, ועדיין הי' אוחז בקליפת שור וחמור תרין גזרין בישין לבוא אל יעקב משני צדדין, וזה שאמרו המלאכים באנו אל אחיך אל עשו, היינו שעדיין הוא בא עליך באחיך הרומז לקליפת שור, אל עשו רומז לקליפת חמור, כנ"ל:
93
צ״דובזה יש לפרש כפל הלשון ויירא ויצר לו, שמפני קליפת שור שהוא טומאה בשכל כנ"ל יוצדק לומר לשון ויירא דבחכמה תמן יראה אותיות ראי', ומפני קליפת חמור שהוא טומאה בנפש לגבור בה כח התאוה יוצדק לשון ויצר היינו שבמדות שבנפש תמן שייך מצרים, כי ידוע דבשכל אין מגיע שם המצרים אלא מהמדות ולמטה וזה ויחץ וכו' לשתי מחנות, היינו לפי שורש הנשמה, אלו מסוגלים ביותר לעמוד נגד קליפת שור ואלו נגד קליפת חמור:
94
צ״הולפי דרכנו זה יש לפרש מה שסידר בתפלתו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, היינו שיעקב אע"ה שיער בנפשו שכל כחו מאז לעמוד נגד תרין גזירין בישין לא ממנו הי' אלא יד ה' עשתה זאת, כי במה שהשי"ת מתחסד עם האדם, וחסד הוא אהבה, כמים פנים אל פנים גורם נמי אהבה להש"י, ואהבה זו מוציאתו מיד אהבות חיצוניות שהוא קליפת חמור ומדת האמת גורמת נמי באדם לסלק השקר שהוא קליפת שור כנ"ל, ועתה הייתי לשתי מחנות כנ"ל, שזה נמשך מפאת החסד והאמת, ע"כ התפלל הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שגם עתה יעשה עמו חסד להצילו מיד תרין גזרין בישין הרמוזין באחי ובעשו:
95
צ״וולפי האמור יש לפרש השני שמות יעקב וישראל, והא דאהדרא קרא שם יעקב, כי יעקב הוא מלשון עקב דהיינו הכנעה היפוך נפש רחבה, וזה סילוק כח התאוה קליפת חמור, וישראל הוא ישר אל היינו שיש בו שכל ישר נסמך לתיבת אל כמו הררי אל, והיינו שהוא בתכלית ישרות השכל היפוך קליפת שור שהוא השקר, אך שכל ישר בלתי אפשר שיהי' לאדם טרם הוא מסולק מתאוות חיצוניות וכמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכבר דברנו בפרט זה הרבה, וע"כ אי אפשר שיהי' שמו ישראל בלתי שם יעקב כי אם יצוייר בלתי שם יעקב שהוא שם מורה על סילוק התאוה אי אפשר שיהי' שמו ישראל:
96
צ״זויש לפרש ששני מתנות טובות אלו הנחיל יעקב לבניו, ומהם השני אותות שיש בכל ישראל תמיד, אות ברית מילה הוא סילוק ערלה המושך לתאוה, ואות תפילין הוא שלימות כח השכל לסלק את השקר ותפילין הוא לשון מחשבה מלשון ראות פניך לא פללתי, וגם הוקש כל התורה לתפילין ותורה כתיב בה אמת שמסלק את השקר וכן תפילין דאיקשי הדדי, ובשבת דלאו זמן תפילין במקומו אות שבת יומא דנשמתא שהוא בשכל ומוסף שבת הוא יוסף כנ"ל:
97
צ״חוישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו ויירא יעקב מאוד וייצר לו וגו', משמע שנתוסף לו יראה ופחד מדברי המלאכים ואינו מובן מה החדשות שנתודע מה שלא ידע מקודם, וכי לא הכיר מקודם את זדון עשו ורשעתו, אלא שחשב אולי יתפייס ולא נתפייס, ואין זה תוספות וחידוש פחד, ואין לומר שנתחדש אצלו שיש לו ארבע מאות איש ההולכים לרגלו זה דוחק, כי מאז ידע שהוא מושל בשעיר שהרי שלח המלאכים לשעיר, ובהכרח לומר שידע כי שמה אוה למושב לו באשר הי' להם לשר כמ"ש הרמב"ן ובודאי שהבין שיש לו חיל אנשים ההולכים לרגלו, ומה זה חידוש:
98
צ״טונראה דהנה על הים כתיב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלא יראו מזרוע בשר שהרי כבר ראו בעיניהם נסים מפליאים ומכות בכורות שברגע אחד מתו רבים, והשי"ת יכול לעשות גם עם כל ההמון הזה להמיתם כרגע, אבל הפחד הי' מפני שראו את מצרים נוסע אחריהם שפירש"י בלב אחד כאיש אחד, שזה ענין קדושה שהסט"א הם ענפין מתפרדין, וכאשר ראום כאיש אחד חשבו שיש להם עתה כח מהקדושה ומזה נתייראו, ובאמת כן הי' אבל הכוונה לעורר לבב ישראל לתשובה ע"כ ניתן בהם כח קדוש, ודפח"ח, ויש לומר נמי בנ"ד דכתיב ארבע מאות איש עמו ולא כתיב אנשים אלא איש לשון יחיד שרומז שהם כאיש אחד בלב אחד ועוד דכתיב "עמו" ולא כתיב אתו, ובמדרש עמו כעמו מה הוא ממונה על ד' מאות וכו' כי ידוע דעמו משמע שווין עמו, וכענין שאמרו ז"ל בע"ע עמך במאכל עמך במשתה, והיינו שהם דבקים בעשו ושוין עמו בדעה אחת, ע"כ נמי ממונים ע"ד מאות כמותו, ושפט יעקב שזה נצמח מכח קדוש, ובזה יובן דברי המדרש שיעקב חשב תאמר שבא עלי מכח כיבוד אב, או מכח ישיבת א"י, והיינו מכח דבר של קדושה ע"כ נמצא בו האחדות שהוא כח קדושה, ובשביל זה כתיב ויירא יעקב מאוד כלשון שכתוב על הים וייראו מאד:
99
ק׳ובזה יש לפרש עוד מ"ש וייצר לו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הוות ידוע שנחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים, ואין להאומות וכחות הרעות שום יניקה ממנו, ועתה כשראה שעשו הולך לקראתו בכח גדול חשב שהוא בעצמו גרם לו זה ששלח אליו מלאכים והשיג גיאות מזה ע"כ הרשיע עוד יותר, וזהו ענין מצרים שצד הרע יש לו יניקה ממנו עכת"ד, ויש לפרש על דרך זה באופן אחר בהקדם דברי קדשו זצללה"ה בדברי המדרש אסתר בימים ההם כשבת המלך וגו' שהי' מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ואמרו בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין אמר להם הקב"ה תנו ימים כנגד ימים שנאמר בימים ההמה ראיתי בירושלים דורכים גתות ומביאים ערמות בשבת, ופי' הוא זצללה"ה דשאלת המלאכים הי' הלא בהמ"ק משוש כל הארץ חרוב ומאין נמצא בעולם מנוחה ושמחה שהרשע הזה יושב ועושה מרזיחין והשיב להם הקב"ה שזה נצמח מפאת חילול שבת ששבת הוא מנוחה וכשישראל פוגמים בשבת ח"ו לוקחים אומה"ע המנוחה, ודפח"ח, ולפי האמור יש לפרש הא דוהנה מצרים נוסע אחריהם בלב אחד כאיש אחד, דהנה בסיני כתיב ויחן שם ישראל וגו' ואמרו ז"ל כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות הי' בתרעומות ובמחלוקות, וכן אתה מוצא כתיב תיכף ביציאתם ממצרים ויסעו ויחנו שמשמעו בתרעומות ובמחלוקות, והדבר יפלא מאין הי' להם אז תרעומות ומחלוקות שאז לא הי' ביניהם שום מסחר וקנין ודין ודברים, והי' להם לכל אחד ואחד עושר למכביר כמ"ש ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ואמרו ז"ל אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הי' לו תשעים חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ועוד שמחת יצי"מ הי' צריך למנוע מהם שום מחלוקה כידוע שאדם בעת שמחתו יכול לסבול אפי' שונאו כמ"ש הרב בכוונת המקוה, וא"כ לפי השכל הי' צריך להיות אז אחדות שלימה בתכלית ביניהם, ומ"מ הי' להיפיך בתרעומות ובמחלוקות, ע"כ נסתעף מזה שהמצרים לקחו האחדות, וכענין תנו ימים כנגד ימים הנ"ל, ובסנגון זה יש לומר שהי' יעקב מתמה מאין נמשך לעשו כח אחדות ע"כ יצאו לידון שבודאי פגם הוא בענין אחדות ע"כ לקח עשו כח האחדות, והיינו עפ"מ שהגדנו במק"א דהיות כל הנמצאים ואפי' חלק הרע שבעולם כולם נמצאים מאמיתת המצאו ית"ש והכל בתכלית היחוד כי אין עוד מלבדו ואיך אפשר שצד הרע יחנגד לקדושה כאמרם ז"ל למה נקראו כשפים שמכאישין פמליא של מעלה, אך זה הוא מפאת הצמצום וההסתר עד שנדמה ליש בפני עצמו עד שיכול להתנגד להקדושה, ומ"מ באשר זה נמשך רק מפאת ההסתר אין להם שליטה על איש אשר אחדות השי"ת מאיר לנגדו ואין הסתר לנגד עיניו, והנה כתב הרמב"ן שיעקב אבינו הי' מתירא אולי חטא בבואו בברית עם לבן עוע"ז וכו', ויש לומר בפשיטות עפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל אולי חטא בבואו בברית עם לבן, אך לא מחמת הברית אלא על שכתוב ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם וגו' הרי שקרא להם אחיו, ויובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאיש זר בתוך האגודה מקלקל את כל האגודה וראייתו מש"ס סנהדרין דאם לולב צריך אגד אי אגיד עמו מין חמישי גרוע ועומד הוא, וע"כ נתיירא שמחמת האחוה עם אנשי לבן נפגם אצלו ההתאחדות [ולכאורה יש להבין שהרי לא הי' שם ברית אהבה ואחדות אלא פירוד שיסתרו ויפרדו איש מאת רעהו ולא יעבור האחד על שכנגדו לרעה, אבל יובן עפ"מ שאיתא בספה"ק שלא יוסיף יעקב להמשיך כמו שעשה עד כה, ואף שמעתה איננו עוד אתו, יתבאר עפ"י דברי האריז"ל שבאם לא חטאו ישראל ולא ירדו בגלות הי' להם כח למשוך אליהם לא"י כל חלקי הקדושה וכשחטאו צריכין להדורי עלייהו, ומובן ק"ו ליעקב אחר שזכה למה שזכה] ויש להוסיף בה דברים שיעק"א ע"ה חשב לעצמו חטא במה שהתיירא ממנו, כי הי' לו לידע שמצד אחדות השי"ת אין כח בשום נברא לעשות נגד רצונו ית"ש, ותלה חטא בעצמו שכריתת ברית עם לבן או גם היראה מפני עשו עד ששלח שליחים להתפייס הוא פגם בידיעת אחדות השי"ת, וע"כ שמחמת שהוא פגם בידיעת באחדות ה' לקח עשו ממנו כח האחדות, וזהו ויצר לו היינו שמעתה יש לו מצרים ועל דרך שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דרכו:
100
ק״אובזה יש לפרש עצת יעקב ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות, ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, היינו שי"ב שבטי יעקב הם כלל האחדות כידוע מענין י"ב גבולי אלכסון וי"ב מזלות וי"ב חדשי השנה, וכל מחנה יעקב הם נכללין באחדות זה, ואולי מצד פגימתו במדת האחדות מגיע ענשו שיבוא עשו אל המחנה האחת והכהו לקלקל האחדות שלו:
101
ק״בונראה לומר שיעק"א ע"ה קיבל עליו את הדין, ובשביל קבלתו את הדין הרי הוא כאלו קיבל העונש בפועל ונעתר לו ה' וניטל כח האחדות מעשו וחזר ליעקב וכענין דבש"ס ע"ז מאחר שקבלת עליך את הדין דימוס פטור אתה, וע"כ נתפרד החבילה וד"מ איש נשמטו אחד אחד, ובמדרש ריש וישב כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, ולפי דרכנו יתפרש שחזר אליו כח האחדות וזה הצילו מיד עשו, וע"כ הי' תפלתו שגורה בפיו אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו' ובזוה"ק אעטר ואקשר קשורא בקשורא חד כדקא חזי, ואחר זה לקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו והוא דוגמת שעיר המשתלח לעזאזל אחר התפלה שהי' במקום שעיר הנעשה בפנים לקשר קשורא כדקא יאות, והוא כאמרם ז"ל עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו:
102
ק״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש ויותר יעקב לבדו אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא כן ביעקב כתיב ויותר יעקב לבדו, דהנה בגלות שמלכות הרשעה מושלת בעולם נתקיים עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה ולעתיד לא ישאר מלכות וממשלה כי אם לקדושי עליונים שהם מרכבה למלכות שמים וזה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ובדוגמא זו יעקב אחר שתיקן כח האחדות שלו לא נשאר כי אם עצם בחי' יעקב שבו לבדו וכל חושיו וכחותיו הי' בידו לאחדים להכנע להשו"ת, וזה עצמו הוא ענין שבע השתחואות של יעקב דבזוה"ק איתא שהשתחוה לשכינה העוברת לפניו, והשתחואה הי' ביטול והי' מבטל כל שבע מדותיו להשי"ת כאחד, וזה עצמו הי' ההצלה מן עשו והד"מ איש נשמטו ממנו אחד אחד, וכבמדרש ריש וישב תנא כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו:
103
ק״דועם דברינו זה יתבאר דקדוק עצום דבעשו כתיב ארבע מאות איש "עמו" וביעקב כתיב ויחץ את העם אשר אתו ובסוף אמר עשו ליעקב אציגה נא "עמך" מן העם אשר "אתי" עפ"י דברינו הנ"ל בההפרש שבין עמו לאתו, והיינו דבתחילה הי' בעשו כח האחדות וע"כ כתיב אצלו לשון עמו, ובאשר יעקב פגם בכח האחדות כתיב אצלו אתו, אך אח"כ כשתיקן הכל חזר האחדות ליעקב ונסתלק מן עשו, ע"כ עשו עצמו אמר אציגה נא "עמך" שאצלך הוא כח אחדות מן העם אשר "אתי" שאצלי אין שוב כח האחדות:
104
ק״הוירץ עשו לקראתו וישקהו במדרש אמר ר' שמעון בן אלעזר בכ"מ שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב הנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו א"ל ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעק"א כעמוד של שיש וכו', ויש לדקדק מ"ש של שיש דנקט ולא מתכות שהוא דבר קשה, ובכל מקום שבא להמשיל דבר קשה משלהו לברזל ונחושת, כענין שכתוב והי' שמיך אשר על ראשך כברזל וגו' וכן ברזל ונחושת מנעליך, ונראה דהנה בעיקר מחלוקתם אם בא לנשכו או שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו יש לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים מקוימים כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו עפ"מ שפרשו המפרשים בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו שיותר הי' ירא מהאחוה והקירוב וחיבור של עשו ממה שהי' ירא מחרבו הקשה, והיינו שלא יטמא אותו בדביקתו אליו למשכו ברשתו ולהכניס בו כחות רעות המושכים לרע, והי' ירא גם מחרבו פן יבא והכני אם על בנים, והנה מה שנכמרו רחמיו עליו באותה פעם שייך לומר על חלק ההריגה בחרבו שלא יכהו אם על בנים, אבל על חלק מה שהי' ירא ממנו שלא יטמאהו ע"ז אינני שייך שימנע מחמת שנכמרו רחמיו עליו, אדרבה שמחמת שנכמרו רחמיו הי' יותר משתדל להיות אתו כאיש אחד חברים בכל תאוה רעה, וע"כ שניהם אחת שנכמרו רחמיו עליו באותה פעם ונשקו בכל לבו היינו שסילק ממנו הרציחה אבל בא לנשכו הוינו להטיל בו זוהמא וטומאה ע"י דביקתו אצלו והנשוקין הוא התדבקות רוחא ברוחא והוא כדמיון נשיכת נחש להטיל בו ארס, וז"ש ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא בודאי שניהם אמת היינו הכתב והנקודה זה מורה על שנכמרו רחמיו עליו שלא יהרגנו וזה מורה שרצה להטיל בו זוהמא וטומאה, אך בזה שוב נעשה צוארו של יעקאע"ה כעמוד של שיש, היינו כמו שיש שאינו מקבל טומאה דכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה לאו בני קבולי טומאה נינהו, ומש"ה לא קאמר כברזל ונחושת דפשוטי כלי מתכות טמאין:
105
ק״וונראה שזכה יעק"א לזה שהי' צוארו כעמוד של שיש שאינו מקבל טומאה מחמת שהי' מצטער ע"ז יותר מהריגתו, ואם בהכרח הי' מגיעו אחת משתי אלה הי' בוחר יותר בהריגתו מהתחברותו אליו, וזה כלל גדול בכל איש שבאם באמת ניחא לי' שיהרג ואל יעבור עבירה להכעיס את בוראו ח"ו שוב ניצל מלהזדמן לפניו איסור זה, וכך שמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הגאון מהרי"מ זצל"ה מגור דבר התולעים השכיחים בימי הקיץ במאכל ומשקה שאדם שניחא לי' באמת ליחנק באכילתו ולא יבלע אחד מהם שוב אין מזדמנין לפניו וניצל מהם:
106
ק״זויבוא יעקב שלם עיר שכם בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר, במדרש נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרה ששימר יעקב את השבת קודם שניתן, נראה דהנה יש לדקדק בכתוב דלכאורה בבואו מפדן ארם מיותר, דהרי כל הפרשיות מספרים סדר נסיעתו מפדן ארם עד בואו ליצחק אביו לחברון, א"כ מי לא ידע שביאתו הוא מפדן ארם, ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי רש"י בפסוק וישלחהו מעמק חברון מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, דהעצה העמוקה של אאע"ה הי' היות שידוע בטבע אנשים שכל דבר שאדם מורגל בו א"א שיהי' חביב עליו כ"כ כמו דבר חדש, מה גם שבאם אדם נולד על ברכי זה הדבר ומורגל בו מתולדתו ולא ידע זולתו א"א שיהי' חביב כ"כ על האדם, והנה ישראל מלידה ומבטן ומהריון נולדו ונתגדלו על ברכי הקדושה מה גם זרע האבות שהי' מלאכים רגילין ותדורין אצלו כאנשים, לאט לאט אפשר שיתקרר אצלם האהבה והחביבות לדבר קדושה, ע"כ הי' עצה עמוקה שלו שירדו לגלות ויתעלם מהם שפע הקדושה, וכאשר יגאלו יהי' הקדושה חביבה עליהם עד לאחת ודפח"ח, וכבר הזכרנו זה, והנה ידוע שיעקב אבינו היות דוגמא לכנסת ישראל ומאורעותיו הם דוגמא למאורעות ישראל וגלות יעקב הי' דוגמא לגלות ישראל, וכמו שגלות ישראל הי' כדי כשיגאלו יכירו את יתרון האור מתוך החושך, כן נמי הי' ביעקאע"ה שהי' מגודל בבית אברהם ויצחק והי' יושב אוהלים ולא ידע מזולת הקדושה וכן ממעלת ארץ הקדושה לא הרגיש באשר לא ראה זולתה, ע"כ הי' לו הגלות לבית לבן לתועלת לו נמי בענין הזה למען יכיר את מתיקת האור מתוך החושך ויכיר את מעלת א"י לעומת שאר ארצות, ויהי' מעלת חן לפניו ביתר שאת.
107
ק״חוהנה בסיני כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירש הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא שלשון ויחן הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו מ"מ מצא גם דרך חבירו ג"כ חן לפניו וע"כ היו כאיש אחד בלב אחד, ודפח"ח, וכ"כ אף אנו נאמר ויחן את פני העיר היינו שמצא חן בעיניו שאחר שנוכח מהות המקומות והערים של חו"ל ואפי' של עבר הירדן, הבין יתרון מעלת א"י מתוך חושך של שאר המקומות זולתה, והיתה מעלת חן לפניו מאד, ומעתה יובן מה שכתוב בבואו מפדן היינו שהחן שהיתה מעלה לפניו הי' מחמת ביאתו מפדן ארם והי' ניכר לו יתרון האור מתוך החושך:
108
ק״טוהנה ידוע כי שלש חנות הן וכו' והמתין ושמר זה לשבת וכענין לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ושמרו בני ישראל את השבת כמ"ש בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל, וזהו שקבע תחומין הדא אמרה ששמר יעקב את השבת, ויש לומר שמעין זה ישראל נשואי חן לפני הקב"ה בשבת וכנסת ישראל יהי' בן זוגך, והבן הדברים:
109
ק״ישנת תרע"ז.
110
קי״אוישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' כל הפרשה ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו' והי' המחנה הנשאר לפליטה, וברש"י התקין עצמו לשלשה דברים, לדורן, ולתפלה, ולמלחמה, ויש להבין דבתחילה מה קסבר שלא הוצרך לשלשה אלה, האם לא ידע זדון עשו ורוע לבבו מאז, ובדברים לא יוסר עבד, ואם חשב אולי נשתנה ועשה תשובה לא הי' צריך לקרותו אדני ולהכניע א"ע לפניו ביד המלאכים, ומה נתחדש מדברי המלאכים עד שנתיירא מאד, ואין סברא לומר שנתחדש לו שיש תחת ידו ארבע מאות איש ומהם נתיירא, כי גנאי הדבר ליעקב שנתיירא מזרוע בשר, כי הוא לא חשב שתושיע לו זרועו, אלא ישועת ה', ואחת הוא מחנה קטנה או גדולה, ומלאך אחד הרג את כל מחנה סנחרב, והוא שמסובב בשני מחנות מלאכים לא כ"ש שארבע מאות איש לא תפס אצלו מקום כלל:
111
קי״בונראה עפי"מ דאיתא בס' מג"ע שכוונת עשו שהתחתן בישמעאל הי' לבוא על יעקב בשני סוגי כחות חיצונות כחות ישמעאל מימין שהוא קליפת חמור, וכחות עשו מצד השמאל קליפת שור המזיק עכת"ד, ולפי"ז פירשנו דברי המדרש סוף ויצא שנטל מאלו ומאלו [הם משני מחנות מלאכים] ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים, ולכאורה אינו מובן למה לא סגי לי' במלאך אחד והוצרך למלאכים טובא, ומשני מחנות ולא ממחנה האחת, ולהנ"ל יש לומר שבאשר ידע שעשו בא עליו בכחות חיצוניות משני הצדדין מקו ימין ומקו שמאל, ע"כ למען להכניע את שני סוגי כחות אלו, שלח לעומתם מלאכים משני מחנות מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, מלאכי א"י מתיחסין לימין [כי א"י מתיחסת לימין בסוד אחותי בת אבי כידוע למבינים] ומלאכי חו"ל מתיחסין לשמאל, וזהו ששלח לאמור לו ויהי לי שור וחמור, היינו שורש שור וחמור דקדושה, וע"כ אל יחשוב עוד שבכחו לבוא עליו בכח שור וחמור דקליפה כי שורשם בקדושה לי המה, ומובן שאינם יכולין להזיק לו מאומה, אך הטעם שלא הועילו להכניע את כחות רעות הנ"ל י"ל, דהנה אמרם ז"ל אין מלאך אחד עושה שני שליחות, ומ"מ מלאך שריפה את אברהם הלך להציל את לוט, ומשמע משום שמלאכים הם בלתי כלולים, אלא זה שמצד ימין הוא כולו מסוג ימין בלתי התכללות מצד שמאל, וכן זה שמצד שמאל הוא כולו מסוג שמאל, זה של מים וזה של אש, או חציו מים וחציו אש, אבל אינם כמו שמים שהם פתוכים מאש ומים יחד, וזהו שאמרו ז"ל עושה שלום במרומיו מיכאל של מים וגבריאל אש ואין זה מכבה את זה, ובמדרש שיר השירים פרשה ג' מסיים בה א"ר אבין לא סוף דבר בין מלאך למלאך אלא אפי' בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקב"ה עושה שלום ביניהם, ולא קאמר יותר רבותא שבמלאך אחד פתוך אש ומים כמו שאמר שם בברד של מצרים אש וברד פתוכין זה בזה משמע שאינם פתוכים וכלולים, אלא המים בפ"ע והאש בפ"ע, וע"כ מלאך אחד אינו עושה שתי שליחיות, היינו כששתי השליחיות משני סוגים, וע"כ לרפאות את אברהם ולהציל את לוט שהם מסוג אחד עושה מלאך אחד אלא ששני שליחיות משני סוגים אין מלאך אחד עושה מפני שאינם כלוליים, וזהו כח אדם יותר ממלאכים שאדם הוא כלול שידוע שמספרו מ"ה כמספר שם הוי' במלואו במילוי אלפין, אבל מלאך אין בו זה הענין [האומנם שאיתא בפייט תפילת גשם כנאבק לו שר בלול מאש וממים, אך י"ל שלשון בלול יש לפרש אפי' בלתי התכללות כמ"ש בלותי בשמן רענן שפרש"י מלשון בלול אף שאינו פתוך אלא משוח בשמן המשחה] וע"כ י"ל שמטעם זה לא הועילו להכניע את עשו שבא מכח שני צדדין הגם שהם ענפין מתפרדין ואין בהם התכללות, מ"מ ידוע שלהכניע את זולתו צריכין לכח גדול יותר משל זולתו, ובאשר המלאכים אין בהם מדת התכללות אף שלכח עשו וישמעאל נמי אין בהם התכללות, מכל מקום לא היו יכולים להכריעם על כרחם שלא בטובתם, ויעקב חשב שמכל מקום אולי יתעוררו בו חלקי הנשמות שהיו טבועים בו ומעצמו יעשה תשובה, וזהו שבמדרש שלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, הלשון אם הוא לשון ספק, כי לא הי' מוכרח, והמלאכים השיבו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, מספר ארבע מקביל לארבע צדדין, היינו שעשו הולך לקראתו, בצירוף כחות חיצוניות מכל צד, ובשביל זה נתיירא מאד כי לא נסה באלה לעמוד נגד כחות חיצוניות מכל צד:
112
קי״גולפי האמור יתבאר הענין שהתקין עצמו לשלשה דברים הללו, לדורן, לתפלה, ולמלחמה, והיינו אחר שראה שנתבקש לו כח גדול בקדושה יותר מכחו של עשו בטומאה להכריעו שלא בטובתו, ע"כ הבין שמוכרח שהוא עצמו יתראה אליו כי יעקב כלול היה, וידוע שמהרכבה והתכללות נתהווה כח עצום מה שלא הי' נמצא בהפרטים, ובאשר עשו וישמעאל אין בהם מדת התכללות שהם ענפין מתפרדין כנ"ל, א"כ כחו גדול ועצום מכחם בטומאה, ובכח זה יכריעם בהכרח, וזה הוא הענין השלשה דברים הללו, לדורן היא מדת החסד מדתו של אאע"ה שקירב את העולם תחת כנפי השכינה ע"י שהאכילם והשקם, ובאמצעות הטובות שקיבלו ממנו הי' להם חיבור עמו עי"ז נפח בהם זיקי אש קדוש והחזירם למוטב, כן הי' ענין דורן של יעקב לעשו, שבאמצעות הדורן יהי' לו חיבור עמו, למלחמה הוא מדתו של יצחק מדת הגבורה לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, וי"ל שבהדורן עצמו הי' פתוך בו ענין מלחמה, והיינו שע"י החיבור שבאמצעות הדורן יתהווה אחת משתי אלה, או שיחזירם למוטב ואם לא עכ"פ חלקי הטוב ונשמות קדושות שהיו טבועים בעשו יתעוררו ויתמשכו אחר יעקב והוא ישאר ריק מכל זיק קדוש, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין נעמי ורות וערפה שתחילה כתיב ותשק להן, כי נשיקין הוא התדבקות רוחא ברוחא, והיינו שהכניסה בהן חלק מרוחה שיהי' מקשקש בהן להתעורר להתגייר, ורות התעוררה ונדבקה בנעמי ונתגיירה, אבל ערפה שנשארה בשבירתה כתיב ותשק ערפה לחמותה, היינו שכל חלקי הטוב שהי' בה בצירוף האי רוחא שהכניסה בה נעמי, חזרו ונדבקו בנעמי והיא נשארה ריק מכל ניצוץ קדוש, וזהו שאמרו ז"ל יבוא בן נשיקה ויפול ביד בן דבוקה [היינו גלית בן ערפה ביד דוד בן רות] שכל כח הסט"א אינו אלא מפאת ניצוץ הקדוש שבו, וערפה בהנשיקין לנעמי נשארה ריק מכל ניצוץ קדוש ע"כ נפל בנה גלית ביד דוד עכ"ד, וכן נמי הי' ענין יעקב ועשו שבאמצעות הדורן אם לא יתעורר לחזור למוטב יתמשך ממנו כל חלקי הטוב ויתדבקו ביעקב, ואז שוב אינו מתיירא מחרבו של עשו אדרבה יפול תחת חרבו של יעקב כמו בן הנשיקה ביד בן הדביקה וכן הי' באמת שכל חלק הטוב שהי' בעשו נמשך ממנו ונדבק ביעקב, וזהו שכתב וישקהו ויבכו ולא כתיב וישקו זה לזה אלא וישקהו היינו עשו ליעקב, והוא ממש כענין הנשיקין של ערפה לנעמי, וע"כ איתא בזוה"ק דאלו היה ידע עשו חכמה דא יקטיל לי' לגרמי' ולא ייתי לדא, והנה בא"ע ובמזרחי וג"א מדברים מאין המציאו ז"ל שהתקין עצמו למלחמה, ולפי דרכינו הפירוש כנ"ל שבהדורן עצמו הי' דו פרצופין או שיחזירהו למוטב או שיכריעהו לפי חרבו, ומ"מ הנה נכלל בזה מדת אברהם חסד ומדת יצחק גבורה, ולתפלה הוא מדתו של יעקב בעצמו שתפלה פירושו חיבור מלשון נפתולי אלקים נפתלתי, וכך הוא מדתו של יעקב בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, שמחבר את כל העולמות ממעלה מעלה עד מטה מטה, וע"כ תיקן תפילת הערב היינו לחבר אף עולם החושך וההסתר, וע"כ שלשה דברים הללו דורון תפילה ומלחמה מקבילים למדת אברהם יצחק ויעקב והוא כלול מכולם, ובכח זה בהכרח יכריע את כחות עשו וישמעאל וכן הי':
113
קי״דובדוגמא זו י"ל דכן הוא בשבת, ובזוה"ק דשבת הוא נוטריקון שין בת, שין הוא ג' אבות ובת הוא כנסת ישראל כלול לון, ובמהר"ל דשבת מקביל לכל המועדים יחד, וידוע דשלשה מועדים הם בזכות אברהם יצחק ויעקב, ושבת כולל כולם, וזהו שאנו אומרים בזמירות ימינא ושמלא ובנייהו כלה, ימינא ושמאלא הם מדת אברהם ויצחק, ובנייהו כלה הוא יעקב מלשון כלול, וגם הוא מלשון כלות הנפש שעולה למעלה ומתדבק בשורשו כענין יעקב בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה:
114
קי״העם לבן גרתי פירש"י גרתי בגימטריא תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, ויש להבין מה נ"מ זה לעשו האם חשב שעשו הרשע ישא לו פנים בשביל ששמר תרי"ג מצות הלא כקוץ הם בעיניו, והוא מואס באחרים העושים, ונראה דוודאי לא שוטה הי' עשו כ"כ שיתפאר בלבבו שיעשה רע ליעקב היפוך הברכות שברכו אביו, אדרבה הרי נראה שיקרים וחשובים הי' בעיניו הברכות עד לאחת, וישא קולו ויבך על מה שלקח יעקב ממנו הברכות, אך נראה שכוונת עשו שיתקיים הברכות ליעקב בפנימיות, כי גם עשו הבין אף שהברכות נראין גשמיים, מעוטף בהם ענינים רוחניים גבוהים ורמים, וחשב שיספיק ליעקב ענינים הרוחניים, אבל בחיצוניות יגבר הוא עליו ויכה בו כרצונו וידכאהו תחת רגליו, וכך הוא מדתם של הרשעים שחושבים הרוחניות והגשמיות עוה"ז ועוה"ב לשני ענינים מופרדים ואינם תלויים זה בזה, ומחל ליעקב הרוחניות והוא יהי' לו הגשמיות, אבל באמת שני העולמות הגשמיות והרוחניות מתאחדים ולא מתפרדים, ובמדרש ר' פ' חקת מי יתן טהור מטמא עוה"ב מעוה"ז, והיינו שמתנהגות עוה"ז בקדושה ולשם שמים זוכין לעוה"ב, וכל יעודים הטובים הגשמיים הוא להיות הלב פנוי לזכות לעוה"ב, וזה נצרך לזה:
115
קי״ווהנה איתא בספה"ק שבמחשבה דיבור ומעשה המצוות זוכין לשלימות גוף ונפש ושכל, היינו שבמחשבת האדם ועיון בתורה משלימין ומתקנין את השכל ובדיבור בתורה וכן כל מצוות התלויין בדיבור כגון ק"ש ותפלה וכדומה משלים ומתקן את הנפש, ובמעשה המצוות בפועל משלים ומתקן את הגוף, ונראה עוד לומר שלזכות לשתי שולחנות היינו יעודים הגשמיים בצירוף הרוחניים, בלתי אפשר אלא ע"י תיקון הגוף שהוא בחיצוניות זוכין נמי ליעודים הגשמיים שהם בחיצוניות, הגם דאחר שנתנה התורה אי אפשר השלמת הנפש והשכל בלתי השלמת הגוף, ע"י מעשה המצוות בפועל, כי אפילו יחשוב כל היום וידבר בתורה ורזין דאוריתא, אם לא יניח תפילין ויאכל מצה וכדומה בכל מצוות מעשיות, אין לו כלום, וכאמרם ז"ל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, והדברים הנ"ל אין להם ענין אלא קודם מ"ת שלא הי' אור המצוות מוגבלים במעשים ידועים, וכדאיתא בזוה"ק שיעקאע"ה כיון בהמקלות סוד התפילין אז הי' שייך לומר דהאורות לבד בלתי עשה להם מעשה בפועל לא הי' מתקנים אלא הפנימיות ולא חיצוניות האדם:
116
קי״זולפי האמור יובן נמי מה ששלח לו שקיים התרי"ג מצות, היינו שקיימם בפועל וע"כ נשלם נמי בחי' הגוף שהוא החיצוניות שבו, וע"כ גם עוה"ז הגשמי מוכן הוא אליו ואל יחשוב עוד שיספיק ליעקב רק הרוחניות לבד ובחיצוניות ישלוט עשו עליו, וע"כ מוטב שיתפייס וישלים עמו:
117
קי״חברש"י עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר וכו', ד"א ותרי"ג מצות שמרתי, נראה דשני הפירושים תלויים זה בזה ובקנה אחד עולים, כי איתא בספה"ק כי נשמת הצדיקים הם גרים בעוה"ז, ובפשיטות מפני שהם זוכרין תמיד שאין כאן מקום קביעתם אלא כאורח העובר ממקום למקום, וכאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, שאין הפרוזדור מקום קבוע ומנוחה אלא שעוברין דרך עליו, וזהו לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר בעיני עצמי, וזהו עצמו הוא שהתרי"ג מצות שמרתי, שבוודאי מי שתכלית כוונתו להתענג בתענוגי עוה"ז המצות הם עליו למשא ורובץ תחת משאו, אלא מחמת שהייתי כגר בעוה"ז ותכלית הכוונה היא עוה"ב, ע"כ נקל הי' בעיני לשמור התרי"ג מצות:
118
קי״טבמדרש ד"א ויחן את פני העיר נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן, ויש לדקדק מדוע שמירת שבת של יעקב כתיב בתחומין ולא בעיקר מלאכת שבת, והרבה דיעות שתחומין הוא רק מדרבנן, ונראה לפרש דהנה בש"ס שבת (קנ"ב.) כי הולך אדם אל בית עולמו, א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו, משל למלך ב"ו שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהם נכנסין כולם בשער אחד נכנסין כשהם לנים כאו"א נותנין לו מדור לפי כבודו, ובמהרש"א דגבי צדיקים נמי הכל נכנסין בשער אחד היינו בשער ג"ע מיהו גם שם כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו:
119
ק״כוהנה באשר היות שבת מעין עוה"ב יש לומר שג"כ יש בו שתי בחי' האלו, בחי' שהכל נכנסין בו בשער אחד והוא שבת רזא דאחד, ובחי' השני' שכל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו כן נמי בשבת כל אחד לפי מה שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואינה דומה הארה ועונג של זה לשל זה, ויש לומר שלעומת שתי בחי' אלו הם שתי עניני אזהרות, אזהרה ממלאכה, ואזהרת תחומין, ממלאכה מוזהרים כל ישראל בשוה השפל שבשפלים והגדול שבגדולים, אבל תחומין כל איש ואיש יש לו תחומו בפ"ע אלפים ממקום רגליו, אזהרת מלאכה שהוא לכל ישראל בשוה מקביל לבחי' ראשונה שהכל נכנסין בו בשער אחד, ולעומתו זוכין לשבת רזא דאחד, אזהרת תחומין מקביל לבחי' השני' שכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וכמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ודרשינן מיני' תחומין, ויש לומר נמי דזהו ענין זכור ושמור בשבת דשמור הוא ממלאכה שהוא שוה בכל ישראל והוא שכולם נכנסים בשער אחד, שבת הוא רזא דאחד והוא שבת דלילא כבזוה"ק דשמור הוא שבת דלילא, ולזה זוכין בשמירה מלאכה, ועיין בזוה"ק (קע"ב.) מאן מלאכה דא אספקלריא דלא נהרא דבה איתעביד עבידתא דעלמא, וזכור הוא שבת דיממא שהמוחין מאירים, והוא הארת שורש נשמת כל או"א לפי מה שהוא, זכור בגימטריא ע"ב קס"א שם הוי' אהי' במלואו כידוע מדברי האריז"ל, והוא ענין אזהרת תחומין לפי דרכנו כנ"ל, ונראה שהוא בינה עולם החירות כמ"ש האריז"ל בפירוש ברוך כבוד ה' ממקומו, ועי' בקהלת יעקב ערך מקום ד', א"כ הפירוש ממקומו באתר דנשמתי' אחידא תמן, והיינו דכל איש ואיש מאיר בו שורש נשמתו ומשם שואב העונג:
120
קכ״אולפי האמור יש ליתן טעם מה שעל מלאכה יש עונש מיתה, ועל תחומין אינו אלא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, שאזהרת מלאכה שמקביל להא שכולם נכנסים בשער אחד אית בי' דינא וע"כ מחללי' דמפורש בזוה"ק דאעייל סט"א בחלל דילה, הוא עושה בו דין ועונש, וע"כ תחומין דמאן דעבר עלי' הוא גורם שנשמתי' לא מתקשרא באתר דאחידא תמן, אך אין שם לא דין ולא עונש, כי שמה הוא עולם החירות ומאן דזכה זכה ומאן דלא זכה לא זכה, אבל עדיין לא נדחה מלכנוס בשער האחד, ע"כ אין בו לא עונש מיתה ולא עונש מלקות והבן הדברים כי נכונים המה למוצאי דעת:
121
קכ״בובזה יש לפרש דברי הש"ס שבת (פ"ז:) דשבת דמרה כתיב כאשר צוך ד' אלהיך, אמר ר"י אמר רב כאשר צוך במרה, מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד, דהנה נראה דביציאת מצרים היו ישראל נרצים מצד הכלל וע"ז מורה מצוות הפסח שה לבית אבות, מה שה אין להם אלא קול אחד כן ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וכן הא דראשו על כרעיו ועל קרבו, שמורה על התאחדות כל קהל עדת ישראל, וזהו שאמרו ז"ל כל מידי דליתא בציבור ליתא ביחיד ופירש"י שמצות הפסח לכל ישראל נאמרה ומה שכל יחיד עושה פסח הוא מחמת שהוא כאבר מאברי הכלל, וע"כ סבר ר' יהודה דאין שוחטין את הפסח על היחיד וחכמים דאיפלגי עלוי' הוא משום דגם כל יחיד ויחיד הוא חלק מחלקי הכלל, ומ"מ השוחט את הפסח בבמת יחיד לוקה משום לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, אך כשספרו ישראל חושבנא לדכיותא, זכו להיות נרצים גם מצד הפרט, וזה הי' במ"ת שכל אחד הי' לו מחיצה בפ"ע אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', והוא כענין בעוה"ב כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו, וע"כ במרה שעדיין לא שלמו ימי הספירה אף שניתן להם השבת, לא ניתן אלא זה שהוא בכלל ישראל בשוה, כענין כולן נכנסין בשער אחד כנ"ל, וע"כ נאסר להן אז מלאכה בשבת אבל אתחומין לא איפקוד, שלבחי' זו שיהי' לכל פרט ופרט הארה ועונג בפ"ע עדיין לא זכו לזה עד מתן תורה:
122
קכ״גוהנה יעקב בבואו מפדן ארם דכתיב ויבוא יעקב שלם ואמרו ז"ל שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, ובספר גור ארי' למהר"ל על שבת דג' שלימיות אלו מקבילין לגוף ונפש ושכל, וכבר אמרנו במק"א ששלימיות השכל הוא מצד הפרט שאין דעתן של ב"א שוות, וע"כ מאחר שזכה לזה שכל צדיק יש לו מדור לפי כבודו, זכה נמי למצוות תחום שבת שמקביל לענין זה:
123
קכ״דויש לומר עוד עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, הטעם שצריכין לשתי שבתות, כי לזכות לשבת בשלימות א"א אלא בהכנה שלימה בששת ימי המעשה כענין אמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל גם זאת הכנה שלימה בששת ימי המעשה כדבעי הוא קשה מאד וצריכין לזה לסייע משבת הקדום, דאף שנסתלק, מ"מ נשאר רשימו ממנו, וזה מסייע להכנה בששת ימי המעשה כדבעי לזכות לשלימת השבת אחר ימי המעשה, וזהו שתי בחי' שיש בשבת, שבת דקודם ימי המעשה ושבת דאחר ימי המעשה, וזהו דאיפלגי בש"ס שבת המהלך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת אי מונה ששה ושובת יום אחד כברייתו של עולם, או שובת יום אחד ומונה ששה כאדה"ר, וזהו ענין השתי שבתות שצריכין לגאולה עכ"ד, ויש לומר דיעקב קודם יציאתו מבית אביו איש תם יושב אוהלים, הי' בבחי' שבת דקודם ימי המעשה והליכתו ללבן והשתדלותו עם עשו הי' דוגמת ששת ימי המעשה, וזהו נרמז במדרש שברכת גליות שלו פסיק בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, שש צרות הם דוגמת ששת ימי המעשה, ואח"כ ויבוא יעקב שלם הוא שבת דאחר ימי המעשה שזה התכלית:
124
קכ״הוהנה ישראל שיצאו ממצרים זכו תיכף ליו"ט ראשון של פסח הנקרא שבת כמ"ש ממחרת השבת יניפנו הכהן, אבל הוא דוגמת שבת דקודם ימי המעשה, וכמו אדה"ר שנכנס לשבת מיד כן ישראל שנכנסו תחת כנפי השכינה זכו לכנוס לשבת מיד, וידוע שכל האורות הופיעו ביום ראשון אבל נסתלקו עד שזכו ישראל להם אחר שמנו חושבנא לדכיותא, ומ"מ נשאר הרשימו להחזיק מעמד להתטהר ולזכות למ"ת, ונחשבו אלו הימים כמו ששת ימי המעשה בין שתי שבתות ובמ"ת זכו לשבת שאחר ימי המעשה, וי"ל דמה"ט במרה אתחומין לא איפקדו שעדיין לא הי' להם שבת בשלימות אלא שבת דקודם ימי המעשה, וע"כ נמי יעקב דכל זמן גלותו הי' כענין שבת דקודם ימי המעשה לא הי' לו מצוות תחומין:
125
קכ״וולפי האמור מובן שהזכיר הכתוב מעלת יעקב ששמר את השבת במצוות תחומין ולא במצוות מלאכה, שמצוות תחומין מורה על מעלה יותר גדולה ובכלל מאתים מנה:
126
קכ״זויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' יש להתבונן בישיבת יעקב בארץ ישראל שהי' בשלשה מקומות, ראשונה בשכם, ישיבה שני' בבית אל, כמ"ש קום עלה בית אל ושב שם, ישיבה שלישית בחברון כמ"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו שהי' בחברון ומשם שלח את יוסף כמ"ש וישלחהו מעמק חברון שבוודאי לא הי' במקרה:
127
קכ״חונראה דהנה בש"ס פסחים (פ"ח.) ואר"א מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא יעקב שם המקום בית אל, וברש"י הר המורי' ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו: שקראו בית, מקום מיושב:
128
קכ״טונראה לפרש ענין חלופי השמות, דהנה ענין הר הוא מרומם ונשא וחזק כמ"ש על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות, וכתיב מי אתה הר הגדול לפני זרובבל, ודוגמתו באדם להיות לבבו מוגבה ומרומם בדרכי הש"י ויהי' חזק ואיתן שאפי' כל הרוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו, וכל המלעיגים עליו יהי' שפלים בעיניו ויבטלם בלבו, וזה הי' מדתו של אאע"ה שעם כל השפלתו בעיני עצמו נגד השי"ת וכאמרו ואנכי עפר ואפר, הי' נגד כל המתנגדים עליו כהר גבוה וחזק ואיתן, וע"כ נקרא איתן כמ"ש משכיל לאיתן האזרחי, וברמב"ם כיון כיון שנגמל איתן הזה, ואף שכל האבות נקראו איתנים כבש"ס ר"ה ירח האיתנים שנולדו בו איתני עולם, ומטעם זה נקראו נמי הרים כמ"ש שמעו הרים את ריב ה', ואמרו ז"ל אין הרים אלא האבות, מ"מ אאע"ה מצטיין במדה זו בוותר, שהי' איש אחד בעולם בעוד החושך גבר בעולם, והוא ע"ה התאמץ וקרא בקול גדול בשם ה' בתוך הגוים אשר לא שמעו את שמעו, ולא ראו את כבודו, ושיבר את הצלמים למרות רוח נמרוד שהפילו לתוך כבשן האש, ואאע"ה השכיל שגם כחו וחזקו ואיתנו זה לא ממנו הוא אלא מאת ה' היתה זאת והוא הנותן לו כח לעשות חיל, ע"כ קרא שם המקדש שבאמצעותו יורד השפע להנבראים בשם הר, באשר מדתו מדת הר משם תוצאותיו:
129
ק״ליצחק קראו שדה כי שדה הוא לשון הפקר כאמרם ז"ל להבדיל בין טהור לטמא על עשו איש שדה שהפקיר עצמו כשדה, אבל יצחק הפקיר עצמו נגד השי"ת כשדה ועם כל גבורותיו מדת הגבורה הי' בטל בתכלית הביטול להשי"ת והקריב את עצמו לקרבן ומסר עצמו לשחיטה לעשות רצונו ית"ש ולא הי' חושב מציאות עצמו למציאות נגד רצון השי"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין מצות מס"נ על קדושת השי"ת, שהוא כמו שחיטת הבהמות לצורך האדם שבמקום צורך האדם אין מציאת הבהמה נחשב מציאות, כן אלפי אלפים פעמים ככה במקום השי"ת, אין מציאות האדם נחשב מציאות כלל, והשכיל שגם דעת זו מאת השי"ת היתה לו ע"כ קרא שם המקום שדה:
130
קל״איעקב קראו בית כי בית הוא לשון קיום לו ולזרעו אחריו לדורותם, כמ"ש בדהמע"ה שמואל ב' ז'. י"א, וכ"ז. כי מעט פסולת בהשורש, לדורות הבאים יפרה פרי רשע, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק שורש פורה ראש ולענה, וע"כ אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, יצחק עשו ואליפז, אבל יעקב הי' מטתו שלימה בלי שום פסולת, שכבר כלה כל הפסולת לצאת, וע"כ בלתי יעקב לא הי' עוד זרע אברהם ויצחק בטוח שיעמיד ויתמיד בזרעם ענין האלקי לעולם ולעולמי עולמים, אלא ביעקב שהי' בלי פסולת העמיד י"ב שבטים שברית כרותה עמהם לעולם ולעולמי עולמים [ואולי יש לפרש בזה מה שאמרו ז"ל אברהם לא ניצל מתוך כבשן האש אלא מפני שיעקב עתיד לצאת ממנו] וניתן הסימן אליו במה שי"ב אבנים ששם תחת ראשו במקום המקדש נתאחדו זו לזו כבמדרש, להורות שמשם זכה לכל זה ע"כ קרא שם המקדש בית:
131
קל״בולפי האמור יש לפרש ענין שלשה מקומות שנתיישב בהן יעקב בא"י בבואו מפדן ארם, דהנה יעקב כלול הוה, ובו הי' כלול גם מדת אברהם ויצחק וכתיב ויבא יעקב שלם ואמרו ז"ל שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, וכתב מהר"ל ששלשה אלו הם שלימיות גוף ונפש ושכל, והם לעומת שלימיות אברהם יצחק ויעקב כמו שדברנו בזה הרבה פעמים, וע"כ ישיבה הראשונה שלו הי' בשכם כי שכם הוא לשון חלק היינו הגבהת הלב בדרכי ה' לאמור בשבילי נברא העולם והוא מדת אברהם שקראו הר כנ"ל, וזה הי' תחילת הכיבוש הן באברהם הן ביעקב והן בישראל באי הארץ, והוא רמז להתחלת האדם בעבודת ה' שצריך להיות בחוזק גדול והגבהת הלב בדרכי ה' לאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ואין חוזק כחסידות בתחילתו, כי בידים רפות ובביטול בעלמא לא סגי לי' בהתחלת עבודה פן יהי' כמתיאש, כי זה מתחבולות היצה"ר לרפות ידי העובדים ולהפילם ביאוש הנורא הגרוע מן הכל, וכמו שבלעם יצא לקראת פנחס וי"ב אלף שהלכו להכות את מדין והי' בלעם משיאן עצה רעה אמר להם אם בשהייתם ששים ריבוא לא יכולתם להן בי"ב אלף אתם באים להלחם, כן היצה"ר מרפה תמיד ידי העובדים ונצרך לזה התחזקות גדול, ע"כ ישיבתו הראשונה הי' בשכם מדת אברהם שקראו הר, ישיבה שני' הי' בבית אל שזהו מדתו שקראו בית והקדישו לבית אלקים לעולם כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתה, ישיבה שלישית בחברון ארץ מגורי אביו מדתו של יצחק שקראו שדה:
132
קל״גשנת תרע"ח.
133
קל״דוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וגו' הדקדוקים בפרשה זו רבו ולמה לו כל השליחות ובמדרש לדרכו הי' מהלך ואתה משלח אצלו ואומר כה אמר עבדך יעקב וקראו עליו המקרא מחזיק באזני כלב וגו' ועוד מקראות מראין שלא יפה עשה, אבל בודאי גם יעקב ידע את כל אלה ומה טעמו בזה:
134
קל״הועוד מה נתחדש לו היראה אחר חזורתם של המלאכים, וכי תחילה לא שיער בנפשו את זדון לב עשו, ובודאי לא מחמת הד' מאות איש שהלכו עמו נתיירא כי יעקב לא בטח בזרוע בשר שיהי' נ"מ בין מחנה קטן לגדול, ועוד כי רבים אשר אתו שני מחנות מלאכים אשר אף אחד מהם די והותר להמית את כל מחנה עשו כרגע, אפי' יהי' אלפים פעמים ככה, וצא ולמד ממלאך אחד במחנה סנחריב:
135
קל״וועיקר בלתי מובן למה נתיירא הרי כבר הובטח מאת השי"ת זה פעמים בהליכתו לבית לבן, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו' ובעודו בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, ובמדרש שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו מרע"ה ויעק"א וכו' מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז, והטעם שמא יגרום החטא, אבל עדיין אינו מובן, שצדיקים הללו מארי דחושבנא איך יתכן שלא ידעו בעצמם אם חטאו או לא, ובשלמא מרע"ה שחטא ישראל הי' נמי מעכב ניחא, אבל יעקאע"ה שהכל תלוי בו בעצמו שבניו עדיין לא הי' בני עונשין שב"ד של מעלה אינן מענישין פחות מבן עשרים הכל תלוי בו, ובו בעצמו בודאי חשב וידע אם חטא או לא ולמה נתיירא:
136
קל״זוברמב"ן שהי' מתיירא אולי אפי' משיצא משם [מבית לבן שהובטח בשמירה] חטא בבואו בברית עם לבן עובד ע"ז או בדבר אחר ושגיאות מי יבין עכ"ל, ולא זכיתי להבין הלא כריתת ברית עם לבן לא הי' אלא שלא יעברו זה ע"ז למלחמה, ולא לברית אהבה כלל ומה חטא הוא זה אחרי שארץ לבן איננו מנחלת ה', ועוד ז"ש או בדבר אחר ושגיאות מי יבין, הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כי מאחר שפשפש ולא מצא מה לו עוד לעשות, ובוודאי עוד לא יחשוב ה' לו עון, ועוד הלא ראה שני מחנות מלאכים סובבים אותו, ומזה עצמו הי' לו להבין שאיננו חוטא ח"ו:
137
קל״חועוד יש להתבונן כפל הלשון בכל מקום עשו ואחיו, מי לא ידע שאין לו אלא אחד ושמו עשו, וא"כ כשהזכיר אחד מהם או אחיו או עשו הי' די, ולמה הזכירו בשני סימנים, ולא עוד אלא פעם מקדים תיבת עשו לאחיו ופעם מקדים אחיו לעשו, הלא דבר הוא, וגם בכפל לשון ויירא ויצר לו התעוררו ז"ל במדרש:
138
קל״טונראה דהנה בפסוק ויאמר כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו, ויש להבין דעפ"י פשוט הי' סגי לשליחת הזה איש אחד מעבדיו ובידו מכתב ולמה השתמש במלאכים קדושים, ולא עוד אלא שלא הסתפק במלאך אחד אלא במלאכים טובא, ומה הי' הענין שנטל מאלו ומאלו, ולא ממחנה אחת, וכבר דברנו בפרשה זו ובדקדוקי' אבל אין ביהמ"ד בלי חידוש, ונראה דהנה בש"ס סנהדרין (כ"ד.) א"ר אושעיא מאי דכתיב ואקח שני מקלוח לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זל"ז בהלכה, חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה [פירש"י מחבלים בלשון עז וחימה מקשין זה לזה, ובני א"י נוחין יחד ומעיינים יחד ומתקנין זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור] ויאמר אלי אלה שני בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עלי', יצהר א"ר יצחק אלו ת"ח שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית ושנים זיתים עלי' אלו ת"ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית:
139
ק״מויש להבין כי התורה אחת הוא ועל צדיקים הללו שמושלום על הטבע כאמרם ז"ל ידענא דזוטרי דאית בכו מחי' מתים, למה יפעל עליהם כל כך שינוי אוירים והמקומות:
140
קמ״אוי"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה שא"י ושבת הם בסגנון אחד שידוע שא"י הוא אוקלים האמצעי, שלשה אוקלימים לצפון ושלשה לדרום, וא"י אוקלים השביעי באמצעי, כמו שבת תלתא יומי קמי שבתא ותלתא יומי דאחר שבתא ושבת הוא יום השביעי באמצע, וזו וזו הם נקודה הפנימית, עכת"ד הצריך לעניננו, ויש להוסיף ולומר כי ארץ הוא לשון רצון כאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וא"י הוא דוגמת רצון של ישראל שהוא אביהן שבשמים כמ"ש קוה קויתי ה', וארץ העמים הוא דוגמת רצון של העמים איש לבצעו, וע"כ א"י ושבת ענין אחד להם אהבה ורצון ודביקות, כי שבת אין העבודה בהתמרמרות הנפש וברוגז יצה"ט על יצה"ר אלא באהבה ורצון ודביקות, וכבר פרשנו דברי הזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין דקאי על האדם עצמו בתוך חדרי לבו, ובזוה"ק בראשית (מ"ח:) בפסוק והי' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומעבודה הקשה וגו' דריש לי' על שבת דיתנשי מינייהו כל מלין דחול וכל צערין וכל עקין, ובזוה"ק ח"ב (פ"ט.) ונייחין בנייחא שלים מתנשי מכלהו כל רוגזין כל דינין וכל פלחנא קשין, וכן הוא ענין א"י שמושך לעבודה באהבה ודביקות, אך חו"ל ארץ העמים רצון של העמים כנ"ל, הוא דוגמת ימי חול שנריך שעבודת ה' יהי' בדיחוי הפסולת ומחשבות שונות וזרות רודפין אחר האדם, ומחמת שהאדם בורח מהם בכח ומרגיז יצה"ט על יצה"ר ונפשו מרה לו זוכה לבוא לעומתו בקדושה, וכבר הגדנו ששבת וימי החול הם דוגמת עץ החיים ועץ הדעת טו"ר, שעץ החיים מוסיף חיים והתלהבות הקדושה, ועץ הדטו"ר נמי לא לרעה נברא, אלא ע"י שהאדם מתרחק ממנו ודוחה אותו בא לעומתו בקדושה עליונה, ושניהם נבראו לתועלת ולתקן את האדם, אלא זה לזכות את האדם ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, ע"כ שניהם בשורש אחד נבראו, בדוגמא זו הם שבת וימי חול, שבת זוכין ע"י אהבה ודביקות ולא ע"ו רוגז וביטוש את כחות הרעות שבו אלא מחמת האהבה ודביקות חלקי הרע ממילא נכללין בקדושה ואם לאו הם כלין והולכין, וכמו שהגיד אדמו"ר הגה"ק מהרי"ם מגור זצללה"ה שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', היינו אפי' בענין מלאכת ועבודת שמים, וכבזוה"ק הנ"ל ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך דדריש לי' על שבת, אך בימי החול זוכין ע"י סור מרע, היינו להרגיז היצה"ט על היצה"ר וביטוש ודיחוי כחות וחלקי הרע שבו, ובזה מבררין את חלקי הטוב כידוע, זולת השרידים ובני עלי' שאף בימי החול עבודתם רק באהבה ודביקות והם נקראים שבתות דחול, ובדוגמא זו הוא ההפרש בין א"י לחו"ל, שבא"י העבודה באהבה ודביקות כענין שבת, ובחו"ל העבודה בסור מרע רוגז על עצמו וביטוש כחות נפשו להכניעם להקדושה ע"כ שלא בטובתם:
141
קמ״בולפי האמור יובן שזה גורם ההפרש בין ת"ח שבא"י לבין ת"ח שבבבל, שהשלימים האלו כפי עבודתם עבודת הקודש כן הי' כל מהותם כי זה כל חיותם, וע"כ ת"ח שבא"י שסדר עבודתם הוא באהבה ודביקות, הי' מושך שכל סדר הנהגתם עם זולתם ודיבורם עמהם הי' הכל באהבה ונוחין זה לזה, אבל ת"ח שבבבל שכל סדר עבודתם בסור מרע וביטוש כחות נפשו ורוגז על עצמו הי' מושך נמי את כל סדר הנהגתם ודיבורם עם זולתם בלשון עז וחימה מקשין זה על זה בהלכה:
142
קמ״גוהנה בש"ס נדרים (כ.) מאן מלאכי השרת רבנן וכן בש"ס קידושין (ע"ב.) א"ל רבי ללוי וכו' הראני ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת, רמזו בזה כי מלאכי השרת ות"ח בחד מחקלא סלקי, ולפי"ז י"ל דהיינו ההפרש שבין מלאכי א"י לבין מלאכי חו"ל כענין ההפרש שבין ת"ח שבא"י לבין ת"ח שבחו"ל, שמלאכי א"י משפיעין באדם וממשיכין אותו לאהבה ורצון, ומלאכי חו"ל לרוגז וחימה, וישראל הקדושים נוטלין את כל אלה לעבודת ה', אלו לאהבת ה' ודביקות ועשה טוב, ואלו להרגיז את יצה"ט על יצה"ר וחימה עזה על כחות הרעות, והרשעים משתמשין בשפע ההוא לרע ר"ל, נוטלין את האהבה לחיצוניות ואת הרוגז ואת החימה להשחית ולבלע את זולתם, וכבש"ס נדרים (כ"ב.) קא תמה ר' יוחנן [על מעשה רציחה שמסופר שם] מכדי כתיב ונתן ה' לך לב רגז בבבל כתיב, א"ל ההוא שעתא לא עברינן ירדנא, ובר"ן שם בבבל כתיב, והאיך גבר כעסו של אותו בן מחוזא כ"כ להרוג את חבירו, האי שעתא לא עברינן ירדנא ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות, והיוצא לנו מזה שלעומת קדושת המקום שולט שם מדות האדם, ולפי דרכינו זהו ענין מלאכי א"י ומלאכי חו"ל:
143
קמ״דולפי האמור יאיר לנו נתיב בענין שליחת יעקב לעשו, דהנה כבר הגדנו בשם מגלה עמוקות שכוונת עשו שהתחתן בישמעאל, שעשו קליפת שור מצד שמאל וישמעאל קליפת חמור מצד הימין, בכדי לבוא על יעקב משני הצדדין בתרין גזירין בישין אלו עכת"ד, ובפשיטות יש לפרש דקליפת עשו שור היינו שור המזיק, והם הידים ידי עשו לרצוח ולהשחית כמו שור נגח שכוונתו להזיק, וקליפת ישמעאל חמור היינו חומר ותאוה רעה כמ"ש והוא יהי' פרא אדם, ופרא הוא חמור הבר, כמו שפירש הספורנו, והיינו התמכרות לתאוות רעות יוצא מגדר הישוב, וכוונת עשו לבוא עליו משני צדדים, היינו או בחרבו הקשה כענין שור המזיק, או להתקרב אליו ולהראות לו פנים של אהבה ואחוה, ועי"ז יכניס בו הרהורים רעים למשכהו ברשת התאוה כידוע מענין הרשעים שפוגמים את הצדיקים בהתחברותם ובמחשבתם הרע, ומענין איסור הסתכלות בצלם אדם רשע, ובמדרש קהלת א' אמרין לר' יונתן אזיל גליג לאמך דלא הפכת ולא אסתכלת בן דאילו הפכת ואסתכלת בן יותר ממה דהוינן פרחין בתרך הוית פרח בתרן, ונראה דזהו כפל לשון בכל הפרשה עשו ואחיו היינו עשו להרוג ולהשחית כשור המזיק, ואחיו למשכהו ברשת התאוה כחמור הבר, ובאמת שיותר הי' מתיירא יעקב מקליפת חמור ממה שהי' מתיירא מקליפת שור וכמו שאיתא בספה"ק בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שהי' מתיירא ביותר מהאחוה שלו ממה שהי' מתיירא מבחי' עשו שבו שהוא חרבו הקשה, ובפשיטות הטעם כענין אמרם ז"ל שהמחטיא לאדם קשה מן ההורגו, שההורגו הורגו בעוה"ז והמחטיאו הורגו בעוה"ז ובעוה"ב, ובכאן יובן עוד יותר שאז ח"ו יתקיים בו והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך, ואז יהי' סיפק בידו להורגו בפועל ממש, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, ומיושב כפל הלשון אחיו ועשו בכל הפרשה:
144
קמ״הולפי האמור יתפרש ענין שליחת המלאכים, דהנה בפסוק ויפגעו בו מלאכי אלקים פירש"י שבאו לקראתו מלאכי א"י ללוותו לארץ, ויקרא שם המקום מחנים, שתי מחנות של חו"ל שבאו עמו עד כאן ושל א"י שבאו לקראתו, ולעיל אמרנו בענין מלאכי א"י שהם המשפיעין באדם אהבה ורצון, ומלאכי חו"ל משפיעין באדם ענין רוגז להרגיז יצה"ט על יצה"ר ולהסתער עליו בחימה עזה, וע"כ להכניע את שתי כחות רעות דהיינו קליפת שור וקליפת חמור כנ"ל נטל משני מחנות מלאכים, היינו מלאכי א"י ומלאכי חוץ לארץ, מלאכי א"י להשפיע אהבה ודביקות אלקית וזה מוציא מאהבות חיצוניות, שבמקום שאהבה אלקית מצוי' כל אהבות שבעולם אינם תופסין מקום כלל, ומלאכי חוץ לארץ להשפיע רוגז דקדושה ודיחוי כחות רעות בחימה עזה, זה מוציא מכעס וחימה של שור המזיק, ויש לומר ג"כ להיפוך שמלאכי א"י שהם המשפיעים אהבה ישככו את רוגז וכעס וחימה של שור המזיק, ומלאכי חו"ל שהם המשפיעים רוגז וחימה עזה להדחות כחות רעות, הם ידחו את תאוות רעות של קליפת חמור, ובוודאי ששניהם אמת, שלעומת פועל כחות הרעות יתכן ביותר דרך השני, ולעומת הנפעל שלא יתפעל מכחות הרעות יתכן ביותר דרך הראשון, וצד השוה שבהן ששני כחות מלאכים ממלאכי א"י וממלאכי חו"ל מסוגלים להכניע את שתי כחות רעות שור וחמור שהי' עשו בוטח בהם ולהושיע את המתירא מהם, ולפי האמור יתפרש הא דויהי לי שור וחמור הוינו שורשם בקדושה שהם השני מחנות, שור שורשו במלאכי חו"ל וחמור במלאכי א"י, ע"כ הזכירם בלשון יחיד, ששורשם הוא באחדות ודו"ק:
145
קמ״וולפי האמור מיושב מה שהשתמש במלאכי עליון, ולא הסתפק בשליח אחד מעבדיו, ולא הסתפק במלאך אחד אלא מלאכים טובא משתי המחנות:
146
קמ״זולפי האמור יש ליישב מה שדקדקנו על שינוי לשון הכתוב, פעם מקדים עשו לאחיו, ופעם מקדים אחיו לעשו, דהנה השליחות בראשונה הי' ארצה שעיר שדה אדום ארץ הדמים, ושם שולט קליפת שור המזיק ולב רגז ורציחה ביותר, וע"כ העיקר הי' להכניע קליפת שור ברישא והדר קליפת חמור, ע"כ כתיב אל עשו אחיו, הקדים עשו לאחיו לפי דרכינו הנ"ל, שתיבת עשו הוא קליפת שור, אך המלאכים בתשובתם הקדימו לומר אל אחיך והדר אל עשו, כי הם הי' אומרום וגם הולך לקראתך, וברמב"ן פירש שמהרה יפגשו זה את זה, ואז הי' בארץ הגלעד, ואף שאיננה קדושה כא"י שמעבר הירדן מערבי וע"כ עדיין שולט שמה לב רגז ורציחה, וכאמרם ז"ל גלעד נפישי רוצחים וכבש"ס נדרים הנ"ל האי שעתא לא עברינן ירדנא ובהר"ן משום שלא נתקדשה להבאת העומר ולמקצת קדושות, מ"מ מובן שא"א שישלוט בה כ"כ לב רגז ורציחה כארץ אדום ארץ הדמים, שהרי גלעד הוא מנחלת ישראל והוא ממוצע בין א"י לחו"ל, וע"כ איננו שולט שם לב רגז ככל שאר חו"ל, ומכ"ש לעומת ארץ אדום ארץ הדמים שבוודאי איננו שולט שם כמו בארץ אדום, וע"כ שם שוב יש להתירא מקליפת חמור ביותר, ע"כ הקדימו תיבת אחיך לתיבת עשו:
147
קמ״חולפי האמור יתיישב נמי מה שניתוסף לו יראה ופחד אחר תשובת המלאכים אף כי גם מקודם ידע זדון עשו, כי מקודם הי' חשוב להכניעו בעודו בשעיר ארץ אדום ששם קליפת שור העיקר ואח"כ הי' נקל להכניע גם קליפת חמור בהיותו לבדו, אבל אחר השליחות נתוודע שמקודם יש לו להתגבר על קליפת חמור שהוא יותר קשה וממנה מתיירא ביותר כנ"ל:
148
קמ״טויתיישב נמי עיקר הקושיא למה הי' מתיירא כלל שכבר הובטח בשמירה פעמים, ומה זה שאמרו ז"ל שמא יגרום החטא הלוא הי' ממארי דחושבנא והי' יודע בנפשו אם חטא או לא, וגם הי' רואה מחנות מלאכים סובבים אותו ובוודאי לא יסובבו לאיש חוטא, ולפי דרכינו י"ל שאין הפירוש שהי' ירא שמא חטא לשעבר, אלא הי' מתיירא מקליפת חמור, והיינו עפ"י דברי רש"י בפסוק שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך ושם אהי' עמך אבל בעודך מחובר לטמא א"א להשרות שכינתי עליך, וא"כ לבד מה שהי' מתיירא ממנו פן ימשוך אותו ברשתו לפוגמו, נתיירא מהאחוה לבדה שבל יתחבר עמו עשו ח"ו, ואז כשיהי' מחובר לטמא בוודאי יסתלק השכינה ממנו ובודאי עם סילוק שכינה יסתלקו נמי כל מחנות המלאכים, ושוב יהי' בלי שמירה ואז שוב יש לו ליירא מחרבו הקשה זה קליפת שור, וזהו הפירוש שמא יגרום החטא, היינו זה החטא שיהי' מחובר לטמא, ובזה יש לפרש כפל הלשון ויירא ויצר לו "ויירא" מחרבו הקשה, ואף שהובטח בשמירה מ"מ אין לסמוך ע"ז מחמת "ויצר לו" היינו מן האחוה שלו וזה יסלק השמירה, וזה שאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו הקדים לומר מיד אחי שנתיירא בראש וראשון מן האחוה שלו שהוא קליפת חמור, ואף שיעלה בידו להתחזק שלא יתפגם, מ"מ יסתלק השמירה ושוב ירא אנכי פן יבוא והכני אם על בנים:
149
ק״נולפי האמור יש לפרש כוונתו של יעקב מעיקרא למה לו כל השליחות הזאת ודי לצרה בשעתו אם יתוודע שעשו בא להלחם עמו, וכמו שתפסו עליו במדרש מכמה מקראות, אך לפי דרכינו י"ל שכוונת יעקב הי' שיותר טוב לשלוח לו לשעיר שדה אדום ארץ הדמים, ששם שולט קליפת השור ביותר, והכעס והרוגז לא יניחנו להטמין השנאה ולהראות לו פנים שוחקות ובקרבו ישים ארבו למשכהו ברשת קליפת חמור, וזהו איננו כל כך מסוכן משימתין עד יבוא לארץ ושם אין כ"כ לב רגז ויהי' ביכולתו לעצור בפני המשטמה ויבוא עליו בקליפת חמור שהוא מסוכנת מכל צד, פן ח"ו באמת יפגמהו, ואז מוטב לו ליהרג בעוה"ז ולמות זכאי ולא ליהרג בעוה"ז ובעוה"ב ולמות חייב, ואפי' אם יהי' ביכולתו להתחזק בכל מיני חיזוק שלא יפגמהו, ע"כ בהתחברו עם הרשע יסתלק ממנו השמירה ושוב יפול ח"ו לפני חרבו הקשה, ע"כ התחכם לשלוח המלאכים ארצה שעיר שדה אדום, והמלאכים של שני המחנות יכניעו את שתי הקליפות אחת לאחת, קליפת שור ששולט שם בראשונה וקליפת חמור באחרונה, ובודאי היתה עצה טובה, אבל מאת ה' היתה זאת שכבר יצא מארצו ארץ הדמים ובא עד ארץ הגלעד ששם שלט קליפת חמור בראש וראשון בכדי להביא אותו בנסיון היותר גדול שלא יהי' נתפתה ח"ו כחוט השערה להאחוה שלו, וזה הי' עצת יעקב בהכריעות והשתחויות, וקראו בכל פעם אדוני למען לא יהי' לו שום התחברות עמו, וי"ל בטעם ההשתחויות שלא יביט בפניו כלל ואפי' בדברו עמו הי' תמיד פניו כבושין לארץ, מחמת שהי' מתיירא מאיסור הסתכלות בצלם אדם רשע ומטעם הנ"ל וממדרש קהלת, וע"כ וישקהו עשו ליעקב אבל לא יעקב לעשו כי לא הגביה את פניו אליו כלל:
150
קנ״אוממוצא הדברים לימוד גדול לזרעו של יעקב בהיותינו בגלות בין בני עשו ומחייתינו ועסקינו עמהם שיותר יש להתיירא מהתקרבות שלהם ממה שיש להתיירא מחרבם הקשה מטעמים הנ"ל ודי אזהרה למבין:
151
קנ״בקטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו' ברש"י נתמעטו זכיותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי וכו' וכן בש"ס שבת (ל"ב:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, א"ר חנין מאי קרא קטונתי מכל החסדים ומכל האמת פירש"י הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו', ויש להבין הלא חסד הוא פירושו אעפ"י שאינו כדאי ואין מגיע לו כלום, ואמת פירושו שמגיע לו עפ"י דין כבש"ס ע"ז (ד':) בהא דלא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד משום דשלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, וא"כ בשלמא אמת שהוא לפי שורת הדין בשכר זכיותיו שייך לומר שמנכין לו משכר זכיותיו בשביל האמת שנעשה עמו, אבל חסד שאיננו בשכר זכיותיו כלל איך שייך לומר שמנכין לו משכר זכיותיו בשביל חסד הנעשה עמו, ואם מחשבין כנגד הזכיות שוב לא יהי' במדת חסד, ובר מן דין יש להבין איך שייך לומר חסד ואמת שניהם יחד, דאם חסד איננו אמת ואם אמת איננו חסד, כבש"ס ע"ז הנ"ל, ובש"ס ר"ה (י"ז:) ר"א רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ועוד שם אילפי ואמרו לה אולפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת ותירץ דזה בתחילה וזהו בסוף, פירש"י כשרואה שאין העולם מתקיים בדין וכאן לא שייך תירוץ זה:
152
קנ״גונראה דהנה יש להבין הלשון נתמעטו זכיותי משמע שהי' מחזיק א"ע שהי' לו זכיות שמגיע לו עבורן שכר, ואינו מובן שלא כך הוא מדת הצדיקים שכל שהוא צדיק יותר גדול יודע עוד יותר שעדיין לא התחיל למלאות חובת כל היצורים, ובמדרש פרשת ואתחנן א"ר יוחנן מכאן אתה למד שאין לו לברי' כלום אצל בוראו שהרי משה רבם של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים, ונראה לפרש עפ"י מה שכתוב באברהם למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט, וכבר פרשנו שבצדקה מעוררין למעלה מדה במדה כמו שישראל עושין צדקה עם מי שאין לו עליהם חוב של כלום, כן יתן להם השי"ת את החיים ואת הטוב אף שאין מגיע להם בשכר זכיותיהם כלום אלא בחסד גמור, אבל יש חשש שא"כ גם עשו וכדומה יבואו בטענת חסד ובקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, לזה בא זכות ישראל שעושין את המשפט ומעוררין בזה בשמים מדת המשפט, היינו שע"ז עצמו יהי' משפט מי הוא הראוי לעשות עמו חסד חנם, וע"כ שתי המדות צדקה ומשפט צריכין זה לזה, דבצדקה לבד הי' מעוררין חסד לבד והי' כל אפין שוין, ובמשפט לבד הי' מעוררין רק דינים, ע"כ תרווייהו יחד צריכי:
153
קנ״דולפי"ז יש לפרש נמי ביעקב דאמר מכל החסדים ומכל האמת שהכל הי' במדת חסד, אבל מ"מ הי' נמי במדת האמת לעמוד על קו הדין מי הוא הראוי לעשות עמו חסד, דבלי מדת אמת הי' גם עשו בא בטענתו להיות כל אפין שוין, הגם שלא הי' בא בטענת חסד ליתן לו כח ושליטה להרוג את יעקב, מ"מ הי' בא בטענתו שיהי' עכ"פ שוה לו, וזה גרע עוד יותר, כי האחוה שלו גרוע יותר מחרבו הקשה וכבמאמר הקדום וע"כ הבין יעקב שכל מה שנעשה לו הי' בשתי מדות האלו יחדיו, וזה שאמר קטונתי וגו' שנתמעט זכיותיו אפי' זכות קטן כזה לחשבהו עכ"פ ראוי לעשות עמו חסד, ומעתה מוצא א"ע שאינו ראוי לעשות עמו חסד כלל, אלא שיעשה למען התורה הקדושה, וכבמדרש באותה שעה אמר אבינו יעקב לפני הקב"ה רבש"ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אם יבוא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחד ס"ת שאתה עתיד ליתן בסיני מי יקרא בו, ומכאן לימוד גדול איך לעמוד ולבקש רחמים:
154
קנ״הבמדרש ר' ברכי' בשם ר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו, נראה לפרש דהנה במדרש ריש בראשית אימתי נבראו מלאכים ר"י אמר בשני נבראו הה"ד המקרה במים עליותיו וגו' וכתיב עושה מלאכיו רוחות, ר"ח אמר בחמישי נבראו מלאכים דכתיב ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתיב בשתים יעופף, ונראה דוודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים וכל דברי חכמים קיימין, ויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל שפע היורד מן השמים צריכה להתגשם למען יהי' ביכולת התחתונים לסובלו, מחמת זה היא נמסרת מעולם לעולם וממלאך למלאך שכל אחד נמוך מחבירו עד הגלגלים והמזלות כדי שיתעבה בכל מקום יותר ויותר עד שיתגשם ויהי' ראוי לפני עולם הגשמי, וכ"כ להיפוך כל מעשה התחתונים ועבודתם שהוא בגשמיות, למען יהי' ראוי לעשות מהם עטרה לחי עולמים הוא עולה מעולם לעולם וממלאך למלאך עד שנדחה הגשמיות בכל מקום יותר ויותר עד שנעשה רוחני, וזהו הענין דאיתא בספה"ק שהמלאכים מנשקים את התפלות בעליותם, היינו שבהתחברותם להם בנשיקותיהם מפרידין מהם את הגשמיות, וכן הנשמות בעלותם מעוה"ז הם מזככין אותם ומפרידין מהם את הגשמיות עכ"ד, ויש להוסיף ולומר ששני סוגי מלאכים הם, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות משני סוגים, וע"כ מלאכים המעבים ומגשמים השפע אינם אותן המזככין ומדקדקין את העבודות ואת התפלות ואת הנשמות, ויש לומר שאותן המזככין את העולה ממטה למעלה הם המלאכים בעלי השיר כי כל ענין שירה הוא עלי' ממטה למעלה, וכמהותם שהם בעלי השיר עלי' ממטה למעלה כן נמי משמשין לזכך ולהעלות, שזה מסוג אחד, וכענין מלאך שריפה את אברהם והציל נמי את לוט ואיננו נחשב כשתי שליחות, באשר הוא מסוג אחד, אבל מלאכים המעבים ומגשימים את שפע היורדת ממעלה למטה שהוא לגמרי מסוג אחר בהכרח לומר שאחרים הם:
155
קנ״וולפי"ז יש לומר דאותן מלאכים המעבים ומגשימים את השפע בכדי שיהי' התחתונים יכולין לסבלו, הם נבראו בשני שהרי העולם הי' נמתח ומתגשם והולך, ע"כ הי' הצורך לאותן מלאכים, אבל מלאכים לזכך ולדקדק העולה ממטה למעלה שהם הם מלאכי השיר עדיין לא הי' צורך בהם עד יום החמישי שנבראו בעלי נפש התנועה, ובש"ס ר"ה (ל"א.) בחמישי היו אומרים הרנינו ע"ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו, ולהכין את הכל ליום הששי שיברא האדם ויעבוד ויתפלל, לזה הצורך באותן מלאכים, בכן יש לפרש שר' יוחנן מדבר מאותן מלאכים המעבין ומגשימים שהם נבראו בשני, וע"כ הביא ראי' מקרא דהמקרה במים עליותיו וסמיך לי' עושה מלאכיו רוחות שהם צורך להם בהתגשמות העולם, ור"ח מדבר ממלאכי השיר שהם נבראו בחמישי, וע"כ הביא המקרא ועוף יעופף על הארץ וכתיב בשתים יעופף שפירשו ז"ל שבשתים אומרים שירה שנאמר בשתים יעופף, הרי שר' חנינא מדבר ממלאכי השיר, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
156
קנ״זוהנה ברמב"ם ריש הלכות ע"ז שבימי דור אנוש נשתבשו בע"ז בחושבם שכמו שרצון המלך שיכבדו את משרתיו כן רצונו יתב"ש לכבד את משטרי השמים שבאמצעותם מנהיג השי"ת את העולם, ע"כ נשתבשו לעבוד את האמצעים לקבל על ידם השפע, ומרעה אל רעה יצאו עד שכחשו בה' ואמרו לא הוא עיי"ש באריכות, ומובן שכל שורש ע"ז נצמח מפאת מציאת האמצעים בין השי"ת לבין התחתונים, וע"כ לעתיד שאז יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו לישראל מה פעל אל, מובן שישראל לא יהיו צריכין לאמצעות המלאכים לקבל השפע באמצעותם, וכן כל העולם באשר הכל יהיו טפלים לישראל ויתקיים מ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ישובו כל העולם כמו עבד כהן או בהמתו שאוכלים בתרומה, ולא יצטרכו לאמצעות המלאכים, ואז ממילא יתבטל השורש שממנו נסתעף כל ענין ע"ז, ומעתה יובן מ"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והפירוש לבדו בלי אמצעות המלאכים, כי התחתונים יתעלו למעלה, וכלפי שעד אז הי' המלאכים שנבראו ביום השני מגשמים את השפעה כדי שיהי' נאות לגשם התחתונים אז לא יצטרכו לזה כי לא יהי' הגשם כ"כ עכור ויקבלו כל העולם באמצעות ישראל, וע"כ סמיך לי' והאלילים כליל יחלוף, כי בהסתלקות האמצעים מורידי השפע יסתלק ענין האלילים:
157
קנ״חוהנה ביעקב כתיב ויותר יעקב לבדו, היינו דמעיקרא כתיב ויעבור את מעבור יבוק, והנה כל מחנהו הי' מעבר הנהר מזה והוא לבדו מעבר הנהר מזה, וכל מחנות המלאכים היו עם מחנהו ועזבו אותו לבדו להורות מעלתו שהוא דבוק בהשי"ת בלי אמצעות המלאכים, וע"כ גבר על המלאך הנאבק עמו, כי המלאך עם כל מעלתו עדיין צריך לאמצעי כמ"ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, אבל יעקב צורת תם חקוקה בכסא דבוק בלי אמצעי, ע"כ גבר על המלאך, והנה לעומת שכל עליות ודביקות האדם למעלה הוא באמצעות המלאכים מלאכי השיר כנ"ל, שמזככין את הנשמות ואת התפלות ואת כל עבודת התחתונים, יעק"א ע"ה לא הוצרך לאמצעותם, ולפי האמור יובן שהא דויותר יעקב לבדו הוא בסגנון המאמר ונשגב ה' לבדו, אלא שמקרא דויותר יעקב לבדו מדבר שהי' לבדו בלתי אמצעית מלאכי השיר שנבראו ביים החמישי, והא דנשגב ה' לבדו מדבר לבדו בלתי אמצעית מלאכי הורדת השפע שנבראו ביום השני שלזה שייך הלשון נשגב להנהיג ולהשפיע להעולם:
158
קנ״טוי"ל שמכאן זוכין ישראל בשבת לנחלת יעקב, שבזוה"ק שבימי החול היחוד באמצעות מט"ט ובשבת בלתי אמצעי אלא בצדיק חי עלמין:
159
ק״סבמדרש ויבא יעקב שלם ר"ח בר אבא פתח אם זך וישר אתה ושלם נות צדקך וגו', כי עתה יעיר עליך עתיד הקב"ה להתעורר עליך ולשלם כל צדקות שעשית, ולפי שכתוב ויעקב איש תם יושב אוהלים לפיכך ויבא יעקב שלם, ר"ב פתח ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, ותגזר אומר ויקם לך זה יעקב ועל דרכיך נגה אור על שני דרכיך נגה אור לפי שכתוב אם יהי' אלקים עמדי וגו' והנה אנכי עמך ושמרתיך, ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבוא יעקב שלם:
160
קס״אויש להבין מהו שפרט ליעקב דווקא הא דיושב אוהלים שלפיכך ויבא יעקב שלם כאלו זה מקביל לזה מדה כנגד מדה, ואינו מובן למה, ואם בא לומר מחמת שהי' צדיק לא הי' צריך לפרט זה דוקא, כי מי לא ידע שיעקב הי' צדיק, וגם בכתוב מפורש שהי' נביא ה', ובוודאי זה מעלה גדולה מבפשיטת יושב אוהלים, שכמה וכמה יושבי אוהלים של תורה ולא הי' נביאים, וגם דברי ר' ברכי' בלתי מובן מהו שני דרכיך:
161
קס״בונראה לפרש דהנה ידוע שיעאע"ה כלול הוה והי' מחבר עלמא עלאה בעלמא תתאה, וזהו יושב אוהלים דמשמע תרי דהיינו עלמא עלאה אוהל לאה ועלמא תתאה אוהל רחל כידוע מזוה"ק, ודוגמתו באדם הוא המוח דוגמת עלמא עלאה, והלב דוגמת עלמא תתאה, וזהו שפתח ר"ח בר אבא אם זך וישר אתה, שני דברים, זך הוא בשכל והמוח וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה במ"ש שמן זית זך כתית למאור ולא כתית למנחות, כי המנורה הוא בשכל הנקרא אור כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, וע"כ צריך שיהי' זך רומז לשכל מזוכך ובלשון מהר"ל שכל הנבדל, משא"כ שמן למנחות, דבמדרש שרומז למעש"ט עכ"ד, וכן נראה כי במנחות כתיב נפש, ויש להוסיף ולומר בטעמו של דבר, שידוע שהכבד שואב את כל חלקי הזן מהמאכל ומשלח את הצלול שבו להלב, והלב משלח את שהוא צלול ביותר ויותר דק להמוח, וע"כ טבע הלב שאינו כ"כ צלול כמו המוח שניזון מהצלול שבצלול, ובתקה"ז זכאה ליבא דלא קרב לגבה עציבא דטחול וכעס דמרה, מכלל שהלב עלול שמקרב אליו פסולת דכבד ומרה, וע"כ אין לקוות מהלב שיהי' כ"כ זך וצלול כמו המוח, ע"כ זך הוא בשכל, וישר הוא בלב וכמ"ש אודך ביושר לבב, וע"כ אם זך וישר אתה פתר לי' ביעקב שהי' לו שלימות המוח והשכל ושלימות המדות שבלב, וזהו יושב אוהלים, ונראה דלעומת שתי אלה השכל שבמוח ומדות ישרות שבלב הי' לו מירוק בכפלים, לבן, ועשו, לבן הי' קלקולו בשכל ומתועב בע"ז וכישוף ביותר, ובזוה"ק כולי עלמא הוו ידעי דלבן הוה רב חכימין וחרשין וקוסמין ומאן דבעי לאובדא בחרשוי לא אשתזיב מני', וזה הי' מירוק ליעקב בבחי' השכל, ויובנו ביותר הדברים עפי"מ שפירשנו דברי הש"ס חולין (ז':) האי אתתא דהוה קא מהדרא למישקל עפרא מתותי כרעי' דר' חנינא [ברש"י ולעשות כשפים ולהמיתו] אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך אין עוד מלבדו כתיב, והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', עכ"ל, ואף שאין מדרך הצדיקים לסמוך על מעשיהם הטובים, מ"מ ענין כשפין הוא מכחות חיצונים שכל מציאותם הוא מצד ההסתר והצמצום עד שנראה לוש נפרד לעצמו, אבל באמת הם אפס ואין, ומסתברא דכל כחם הוא על האיש שאיננו כ"כ מזוכך שכלו כאלו רואה בעיניו שאין עוד מלבדו ונראה לו שיש בהם מציאת ויש, אבל לאיש שמזוכך שכלו ורואה אותם כמו שהם באמת אפס ואין, לעומת זה הם באמת אפס ואין בלי שום כח להזיקו, וע"כ ר' חנינא דנפיש זכותי' אין הפי' מצות ומעש"ט אלא זיכוך השכל והי' רואה בעיניו ממש שאין עוד מלבדו, וכל ההסתרות לא הספיקו להחשיך את העינים, ע"כ לא הי' ר' חנינא מתיירא כלל, וכך הי' הענין ביעקב אע"ה בבית לבן שלא הועיל נגדו שום כישוף, מה"ט מפני שהי' שכלו זך ובהיר בשחקים:
162
קס״גוכן נגד עשו שהי' מקולקל בכל המדות שבלב, כבמדרש שהי' דבוק בערוה הוא פגם מקו הימין, והי' רוצא אדמוני איש הדמים שהוא פגם מקו השמאל, וכל אלה הם היפוך יעק"א ע"ה שהי' לבו ישר מכל צד, ואולי מטעם זה נקרא ישורון, ע"כ על יעק"א ע"ה יוצדק הלשון אם זך וישר אתה, זך מצד השכל עמד לו כנגד לבן, וישר מצד הלב עמד לו כנגד עשו, והי' שלם מכל צד הן בשכל והן ביושר לבב, וע"כ כמו שהי' שלם בעצמו מכל צד, הי' שכרו מדה במדה שניתן לו מהשמים שלימות בכל דבר, וזהו שכתוב בו ויבא יעקב שלם, ובמדרש שלם בגופו שלם בבניו שלם בממונו שלם בתורתו, שלם בגופו ובבניו הוא במדת שבלב, שלם בממונו ובתורתו הוא במוח ושכל וכמ"ש מהר"ל אהא שכתוב בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, זה גוף ונפש ושכל, הרי דממונו הוא השכל:
163
קס״דוכן יש לפרש דברי ר"ב שפתח מותגזר אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור שני דרכך, היינו דרכו בשכל, ודרכו במדות שבלב, אם יהי' אלקים עמדי ושמרני וגו' וכן ושמרתיך בכל אשר תלך, ששמירה הוא בלב כמו שהביא רש"י בעלמא הכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך, והיינו שלעומת שאדם שומר את ד"ת בלבו לעומתו הוא נשמר כבמדרש נרי בידך זה התורה ונרך בידי זה הנפש אם אתה תשמר את נרי אני משמר את נרך, ושבתי בשלום אל בית אבי, בית אבי זהו השכל הנקרא אב, ויש לומר נמי דשתי דרכיך הם שמירה במצות ל"ת וזריזות במצות עשה, והוא סור מרע, ועשה טוב, כי יש שדרכו בקודש להתקרב ע"י היראה שלא יתקלקל ע"י מעשים בלתי ראוים, וזה מדת היראה, ויש שדרכו בקודש להתקרב ע"י מדת האהבה בעשיית מצ"ע, וזהו אם יהי' אלקים עמדי ושמרני, וכן ושמרתיך בכל אשר תלך, זהו מדת היראה שלא יתקלקל ע"י מעשים בלתי ראוים, ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים זהו מדת האהבה בעשיית מצ"ע, סור מרע ועשה טוב, ובזכות שתי אלה זכה לויבא יעקב שלם, וכנ"ל, וההפרש שבין דרשת רחב"א לבין ר"ב, שלרחב"א שבזכות יושב אוהלים דמעיקרא זכה למה שזכה, והוא בחי' עשה טוב, ולר"ב בזכות שניהם סור מרע ועשה טוב, והבחירה מהרע בגלותו, ובוודאי תרווייהו איתנייהו, דמחמת בחי' עשה טוב דמעיקרא הי' נוגע לו עד דכדוכה של נפש והחזיק מעמד וכמ"ש אוהבי ה' שנאו רע, שהשנאה לרע הוא כפי מסת אהבת הטוב, ומחמת גודל האהבה שהי' נקשר מעיקרא לבחי' הטוב והי' יושב אוהלים, הי' השנאה לרע עצום מאד, והי' מתיירא ונזהר מאד ונטמן בבית עבר י"ד שנים לחזק את ידו בתורה, ולעומת שהי' משמר א"ע מכל משמר זכה לשמירה בחי' הלב, ושב אל בית אביו בשלום בבחי' המות והשכל ולא נדבק בו ח"ו מאומה, וזכה למה שזכה:
164
קס״הבמדרש ויחן את פני העיר נכנס בע"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבע"י, הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן:
165
קס״וויש להתבונן מדוע לא מצינו שמירת שבת ביעקב עד כאן שהי' בן צ"ט שנה, ובפשיטות י"ל היות ידוע משני האותות שבת וברית מילה, וכמו שבת זכור ושמור, כן במילה חיתוך ופריעה, וכמו מצות מילה שלא זכה בה אברהם עד היותו בן צ"ט שנה, כן מצות השבת ביעק"א, והטעם בשניהם אחד הוא כי ידוע שעשרה כחות בנפש, והם כלולים זה בזה ועולין מאה ומאה הוא נקודה פנימית שבפנימית, וע"כ כל עוד שלא הגיע אברהם לנקודה זו עוד לא הזיק לו הערלה, וכענין שאמר הכוזרי אין טומאה אלא במקום קדושה, וע"כ נימול בהיותו בן צ"ט לזכות לנקודה זו בטהרה, וכעין זה הי' ביעק"א ע"ה שאז זכה בנחלתו נחלת יעקב, וע"כ נכתב בו אז שמירת שבת בפירוש:
166
קס״זאבל עוד לאלוק מילין בזה עפי"מ שהגדנו בש"ק תולדות ויצא, שיעקב הוא דוגמת עץ החיים דביקות בעצם, ועשו נברא דוגמת עהדטו"ר, היינו כמו עץ הדטו"ר שלא נברא לרע ח"ו אלא לזכות ע"י למעלות רמות ונשגבות, ע"י הריחוק והבריחה ממנו לבוא לעומתו לדעת דקדושה, כן הי' ענין עשו שנברא עם כל בחי' הרעות למען יכוף את יצרו ויברח מהרע, וע"י כן יבוא לעומתו בקדושה, וכמו שיזכה יעקב ע"י עשה טוב יזכה עשו ע"י סור מרע, וע"כ נבראו בבטן אחת כמו עץ החיים ועץ הדטו"ר בשורש אחד, וכמו סור מרע ועשה טוב שניהם יחד נכללו במספר תרי"ג מצות, אך עשו זדון לבו השיאו למאס בטוב ולבחור ברע, וע"כ הי' עצת רבקה למסור גם את זה ליעקב, אבל באשר אין ליעקב רע בטבעו ואין לו ממה לברוח, הי' עצתה שילך לגלות ויהי' לו מניעות ודברים המבלבלים וצרת לבן וצרת עשו והכינו רשת לפעמיו למשכו לרע, ומ"מ הוא התחזק נגדם, ע"כ זכה נמי מחמת הבריחה וסור מרע, ותחת אשר עד שקיבל את הברכות הי' יעקב בשלוה יושב אוהלים, אחר שקיבל את הברכות התחיל לו תקופה חדשה בשלשלת חייו רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', וכחות רעות הי' רודפין אחריו והוא בורח מהם, ובשביל כל אלה זכה למעלה עוד יותר עליונה:
167
קס״חונראה ששתי תקופות אלו הם כדמיון שבת וששת ימי המעשה, כי התקופה שלפני קבלות הברכות שהי' יעקאע"ה איש תם יושב אוהלים וכל עסקו הי' בבחי' עשה טוב כדוגמת עץ החיים, הי' בבחי' שבת לעומת תקופה השני' שאחר קבלת הברכות שנטל עליו בחי' הבריחה וסור מרע בדוגמת עץ הדעת טו"ר שהוא בבחי' ששת ימי המעשה, וי"ל ששתי תקופות האלו הוא כמו אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, היינו שבת קודם ששת ימי המעשה:
168
קס״טוהנה כבר הגדנו במק"א בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני בחי' בשבת, שבת קודם ששת ימי המעשה כענין אדה"ר, ושבת שהוא אחר ימי המעשה כברייתו של עולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, וכמו שרמזו ז"ל בש"ס שבת המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת חד אמר מונה ששה ואח"כ שובת יום אחד כברייתו של עולם וחד אמר שובת יום אחד ומונה ששה כאדה"ר עכ"ד, וכבר הגדנו שהתכלית הוא שבת אחר ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכמו עוה"ב אחר עוה"ז, ושבת שקודם ימי המעשה איננו התכלית אלא כדי להפיח רוח חיים באדם כדי שיחזיק מעמד בימי המעשה שלאחריו שלא יטבע בחומר הטבע והטרדה והמלאכה שיזכה ע"י לשבת הבאה שאחר ימי המעשה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כי לשמירת שבת כראוי לו אי אפשר לבוא אלא למי שטרח בששת ימי המעשה הקודמים בתורה ותפילה מצות ומעש"ט כדבעי, וגם זה קשה מאד אלא בשביל שמירת שבת הקדום יכולין להחזיק מעמד בימי המעשה שלאחריו, א"כ צריכין לשתי שבתות שבת ראשונה להחזיק מעמד בימי המעשה שלאחריו, ועי"ז זוכין לשבת שני' שלאחריו לשמור את השבת כראוי לו ואז זוכין לגאולה שלימה עכ"ד, ועפ"י הדברים האלו הסברתי לי מה שאמר אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר מה שאנו אומרים בזמירות כל מקדש שביעי כראוי לו, ולא פירש אחריו מאומה, כל שומר שבת כדת מחללו, פירש אחריו שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו, כי בשמירת שבת כראוי לו אין בכח הפה לומר בו שכר, אלא שומר שבת כדת מחללו בזה י"ל בו שכר עפ"י פעלו, ולפי דברינו הנ"ל י"ל ששבת ראשונה עדיין איננו התכלית שמירת שבת כראוי לו, אלא עכ"פ היא שמירה מחללו, וזוכין בשבילו עפ"י פעלו שיהי' הששת ימי המעשה כדבעי, ואז זוכין לשבת שני' לקדש את השבת כראוי לו, ועי"ז זוכין לתכלית הכל ולא שייך לומר בפרט, אלא יותר מכל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב:
169
ק״עובדוגמא זו נאמר שהי' תקופת ימי חייו של יעק"א ע"ה עד שקיבל את הברכות שבת שקודם ימי המעשה, ומיום צאתו מבית אביו עד שבא יעקב שלם עיר שכם שנפטר מלבן ומעשו ויצא מבין שיני אריות לשלום, הי' כענין ששת ימי המעשה אשר עליהם כתיב בשש צרות יצילך, ומאז והלאה הוא דוגמת שבת שאחר ימי המעשה תכלית הכל:
170
קע״אולפי האמור שתכלית שבת הוא שבת שאחר ימי המעשה יובן מדוע אשר עד אז לא כתיב בי' שמירת שבת בפירוש, שזה הענין עדיין לא הי' לו עד אז:
171
קע״בונראה שכל מאורעותיו אלה של יעק"א ע"ה הי' לפועל דמיוני לדורותיו שתחילה בצאת ישראל ממצרים [שנת תרפ"ב] הי' יום ראשון יו"ט של פסח הנקרא שבת כמ"ש במנחת העומר ממחרת השבת יניפנו הכהן, ואח"כ היו סופרין מ"ט יומין לדכיותא למתן תורה, ואח"כ זכו למתן תורה, והנה יום ראשון של פסח הי' כמו שבת דקודם ימי המעשה וכמו אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצות שבת מיד, דוגמא זו היו ישראל בצאתם ממצרים ונכנסו תחת כנפי השכינה, זכו ליו"ט הראשון של פסח הנקרא שבת מיד, וידוע בספה"ק שאז היו מאירין כל האורות יחד ואף שנסתלקו עד שחזרו וזכו להם ביום מ"ת מ"מ הרשימו נשאר וזה סייע להם להתטהר ביומי דדכיותא, וכמו שבת דקודם ימי המעשה אף שנסתלק אחר השבת נשאר הרשימו לימי המעשה להחזיק מעמיד כנ"ל, ואח"כ זכו למ"ת וכמו שבת לאחר ימי המעשה, ואם לא חטאו בעגל הי' אז גמר התיקון, וכענין אם שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, אבל מחמת החטא חזר ונתקלקל הענין, ונחשב חשבון אחר שיציאת מצרים ומה שזכו לקריעת ים סוף [ע"כ משנת תרפ"ב] וקבלו את התורה ונעשו בני חורין ממה"מ ומשעבוד מלכיות ונעשו כדוגמת עץ החיים כדמיון שהי' יעקב קודם שקיבל את הברכות הכל נחשב שבת קודם ימי המעשה, ומעת החטא כל המאורעות והגליות עד גאולה העתידה הוא כדמיון ימי המעשה והעבודה, ואח"כ נזכה לגאולה שלימה לבחי' שבת שאחר ימי המעשה אכי"ר ב"ב:
172
קע״גשנת תרע"ט.
173
קע״דוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו', ויש לדקדק דתיבת לפניו לכאורה אין לו שייכות, דלפניו שייך לומר שהוא בעצמו בא אחריהם והם מקדימים ללכת לפניו, אבל יעקב לא הי' דעתו כלל ללכת לשעיר כברש"י לפנינו במ"ש עד אשר אבוא אל אדוני שעירה שלא הי' דעתו ללכת לשעיר אלא שהרחיב לו את הדרך עיי"ש, וא"כ לא שייך לומר לפניו, ועוד ארצה שעיר שדה אדום נראה לכאורה מיותר, דמה נ"מ אם הוא בהר שעיר או בזולתו, כי אין המקום גורם אלא הוא גורם, ולא עוד אלא שהאריך לומר סימן בתוך סימן ארצה שעיר שדה אדום, וגם תיבות ויצו אותם נראה לכאורה מיותר, והי' די באומרו וישלח וגו' לאמר כה תאמרון, או כסגנון שכתוב וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל, ולמה כתוב כל אריכות הלז, וגם מה ששלח לאמר לו ויהי לי שור וחמור דבפשיטות י"ל כמ"ש הרמב"ן שירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ, אך במדרש שור זה משוח מלחמה וחמור זה משיח בן דוד, ויש להבין מה ענינו לשלוח זה לעשו ומה נ"מ לו בזה, ובעיקר השליחות ע"י מלאכים הקדושים יש להבין, למה השתמש במלאכים קדושים במקום שהי' די באגרת על יד אחד מעבדיו, וברוב הדקדוקים כבר דברנו בהם אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
174
קע״הונראה דהנה בשליחות של מרע"ה למלך אדום נעברה נא בארצך הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם ספה"ק שכוונת מרע"ה לעבור בארץ אדום הי', שבעברו שמה הי' מכניע כחו של מלך אדום ומלך אדום הרגיש בזה שיחלש כל כחו ע"כ לא נתן רשות לעבור בו עכת"ד, ויש לבאר הענין, דהנה ידוע דהר שעיר שם עוקר משכנו של ס"ם ומשרייתי', ומפורש בישעי' ל"ד י"ד אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח, ומפורש בזוה"ק (ל"ג:) דזאת היא הרשעה הידוע [ודלא כהרד"ק שהיא חי' שצועקת בלילה או עוף שעף בלילה], והנה בזוה"ק ח"ג (רנ"א) דיש קליפות שנקראין עננין חשוכין דמכסיין על נהורין דכל כך חשוכא דלהון עד דלא יכלין נהורין לאנהרא לון, וכענין שבע פרות הרעות שבחלום פרעה דכתיב ותאכלנה וגו' ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בחחילה, והגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה דזהו קליפת גסות הרוח, שכאשר יופיע באיש ההוא הארה אלקית לעוררהו להחזורו למוטב, מזה עצמו יגיס רוחו עוד יותר עכ"ד, ונראה שזה עיקר הרע של עשו שעליו נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו שפירשו ז"ל בעושה מעשה עשו, היינו שיש בו מדתו של עשו גסות הרוח ע"כ אין לו תקנה, [דבעודו ברשעתו הוא בכלל הרשעים שלהבה תלהטם, א"ו שאין בו אלא זה שעושה מעשה עשו דהיינו גסות רוחו] וע"כ גם יצחק לא הי' יכול להחזירהו למוטב בהופיע בו הארה אלקית, כי גם מזה הי' משיג גסות הרוח עוד יותר ויותר:
175
קע״וונראה שכל תוקף כחו של עשו וגסות הרוח שבו הכל נסתעף מחמת מקומו הטמא הר שעיר, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי מקומו של אדם למטה הוא שורשו למעלה, עכ"ד, וכל ענין תוקף וגסות הרוח שבאדם נמשך מצד שורשו למעלה כמ"ש בספר הישר לר"ת שבאשר נפש האדם הוא מהעליונים הוא מושך לגיאות עכת"ד, ומובן שמי ששורשו בקדושה נמשך משורשו הגבהת הלב בדרכי ה', שהוא ענין התנשאות וגיאות בקדושה, ומי ששורשו בטומאה נמשך משורשו גסות הרוח לאמר אני ואפסי עוד ולדכא תחת רגליו כל אסורי ארץ וכעס ורציחה כמהותו של עשו הרשע והי' מקומו מותאם אליו, וע"כ במדרש הוא אדום וארצו אדומה, ואולי יצוייר בלתי מקור מקומו טמא זה הר שעיר כנ"ל, לא הי' לו כ"כ תוקף וגסות הרוח:
176
קע״זולפי האמור יובן מה שמרע"ה חשב לעבור בארץ אדום להכניע כחו של אדום, כי באם הופיע מרע"ה וכל ישראל ועמהם ארון הברית ודגלי מדבר שמה, בהכרח הי' נדחה משם ס"ם ומשרייתי' ועכ"פ הי' נעשה נכנע, וכענין מ"ש בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) בטעם הליכת ישראל במדבר דאיהו אתר ושלטנו דס"ם חייבא בגין לתברא תוקפי' וחילי' וכו', ולא עוד אלא שהר שעיר הי' שב להיות מנחלת ישראל כמו לעתיד שירשו ישראל את קני וקניזי וקדמוני שהם עמון ומואב ושעיר, והי' נשאר עשו בלי מקום, ויש לומר עוד בלשון אחר, שכמו שצורת מרע"ה ומהותו הוא להיות בטל תמוד לרצון השי"ת וכמו מלאך וכמו שדברנו בזה באריכות במק"א, וע"כ נקרא מלאך כמ"ש וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ובמדרש והלא משה הי' וכו' כי הי' כמו מלאך העומד תמיד הכין לקבל השליחות ולא הי' צריך שום הכנה לנבואה, כן הי' פועל נמי בטבע הארץ, שכמו מהותו של הצדיק כן מכניס נמי בטבע הארץ שהוא שמה, וע"כ כשהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, וי"ל שזהו ענין מ"ש כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיי, ואמרו ז"ל אף שאינו מא"י כל שכבשוהו ישראל יש בו קדושת א"י, וכך הי' ראוי להיות סוריא שכבש דוד המע"ה, אלא שהי' קושיא עליו סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות, ע"כ נקרא רק כיבוש יחיד כבספרי, וע"כ אין רחוק לומר שבאם הי' מרע"ה בא לארץ אדום היתה נעשית נכנע ובטל להקדושה ושב להיות מנחלת ישראל כנ"ל, ושוב לא הי' שמה מקום לס"ם ומשרייתי' ולא לבני עשו בפועל, וממילא שוב גם בני עשו מאחר שהי' נחשבים בלי מקום למטה הי' נסתלק גם שורשם למעלה ואז בהכרח הי' נשפל תוקפם וגסות רוחם, כי כל תוקפם וגסות רוחם נסתעף ממקומם שלמטה ומשורשם שלמעלה כנ"ל, ואולי לזה רמזו חכז"ל כלבא שב שנין בלא מאתי' לא נבח, והרמז על עשו ועמלק כלבין דחציפין, ועכ"פ אי אפשר שיהי' עוד בתוקף הגסות רוח והחוצפה יתירה כמקדם, ואחר סילוק הגסות רוח שוב יהי' מקום לתקנו בהופיע עליו הארה אלקית, זה הי' כוונת מרע"ה לעבור דרך ארץ אדום, אך מלך אדום הרגיש זה ולא נתנם לעבור בגבולו, והתחזק עוד יותר בגיאותו כברש"י שם אתם מתגאים וכו' ואני מתגאה במה שהורישני אבא וכתיב ויצא אדום לקראתו וגו' ולשון לקראתו משמע שהי' מחזיק עצמו בשוה לו למרע"ה להבדיל, וע"כ ויט ישראל מעליו בראותם שכעת עודנו עומד בגאותו ורום לבבו, ושוב אי אפשר להתתקן כנ"ל עד לעת"ל ב"ב:
177
קע״חקיצור הדברים שמרע"ה חשב להכניע מקודם את ארץ אדום ולהשיב אותה לקדושה שתהי' מנחלת ישראל עד שלא תהי' עוד מקומו של עשו וישאר בלי מקום, ככלבא בלי מאתי', ואז בהכרח יכנע לבבו הערל ויסלק גסות רוחו ואז יהי' אפשר להופיע עליו הארת אלקית לתקנו, ומלך אדום הרגיש זה ע"כ לא נתן את ישראל עבור בגבולו, ע"כ בלתי אפשר לתקנו עד עת קץ:
178
קע״טוי"ל דזהו ענין שני המשיחים לעתיד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, דמשיח בן דוד ימשוך לעולם התגלות אלקית, אך מקודם זה צריכין להסר את גסות הרוח מלב העולם וחוצפה יתירה של עמלק, דבלא"ה העננין מכסיין על נהורין כבזוה"ק הנ"ל, ע"כ בוא יבוא מקודם משיח בן יוסף והוא יגמור את כל המלחמות עד שיכניע אותם, והיינו דהנה הגדנו לעיל שהיפוך מדת הגיאות בטומאה הוא לעומתו בקדושה הגבהת הלב בדרכי ה', וי"ל שבטומאה הוא קרן שור המזיק זה עשו וע"ז נאמר ולרשעים אל תרימו קרן, ובקדושה הגבהת הלב בדרכי ה' הוא קרן ישראל והוא מדתו של יוסף דכתיב בי' וקרני ראם קרניו, ובמ"ר פרשה צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום זה בעל קרנים וזה בעל קרנים זה בעל קרנים בכור שורו הדר לו וזה בעל קרנים ועל קרניא עשר די בראשי', ולפי דרכינו יתפרש הענין שזה גס רוח קרן שור המזיק כנ"ל, כי שור הוא אחד מהגיאים שנבראו בעולם ומהגסות רוח שבו מסתעף שהוא מזיק בקרן, וזה בעל קרנים שיש לו גובה לב בדרכי ה' לא ישוב מפני כל, וכשזה קם זה נופל, ע"כ בהופיע משיח בן יוסף בעולם, אז הצדיקים וכל ישראל עמם יגבהו לבם בדרכי ה' וירום קרן ישראל ואז יתקיים וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, וי"ל עוד דזאת ידוע דפגם ברית כופף את הקומה ואינו מניח להגביה הלב בדרכי השי"ת, אך בזכותו של משיח בן יוסף שמדת יוסף הוא שמירת הברית, יופיע בישראל מדת הגבהת הלב וזהו תרוממנה קרנות צדיק וכל ישראל נטרי ברית צדיק איקרי, ואפי' הנחשלים יעשו תשובה ויקבלו עליהם להיות שומרי ברית מאז והלאה עכ"פ, ושוב יאמר ועמך כולם צדיקים, ואז בהכרח יסתלק מעשו ראשית גוים וכל העולם עמו את גסות רוחם, וזה יגרום גם ניצוח המלחמה בפועל, וזה יהי' הכנה טובה לאורות של משיח בן דוד:
179
ק״פוי"ל שכסגנון ששלח מרע"ה למלך אדום וכוונתו כנ"ל, כן הי' ענין שליחת יעק"א לעשו, והיינו ששלח מלאכי מעלה ארצה שעיר שדה אדום, ארצה שעיר רמז על משכן ס"ם ומשירייתי' וכענין שכתוב ישעי' ל"ד י"ד ושעיר אל רעהו יקרא, אותיות דדין כאותיות דדין, ויגיד עליו רעהו סיומא דקרא אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח, א"כ כל הפסוק מדבר מכחות ההם, שדה אדום הוא מקום עשו למטה, והכוונה הי' שכאשר יבואו המלאכים שמה אף באין אומר ואין דברים כמו שהם בבחי' הביטול כנ"ל, כך יהיו גורמים הכנעה בצד מה לטבע הארץ וכחותי', וכענין אמרם ז"ל אליהו בא לעיר כלבים שמחים, שגם כחות השפלים ככלבים מרגישים ברוחניות של אליהו, וכן נמי רוחניות המלאכים שמהותם הוא ביטול והכנעה יגרום לכחות הארץ ביטול והכנעה בצד מה, ומחמת זה יטהר הארץ ותשוב להיות ראוי' לישראל, ולא תהי' עוד מקומו של עשו, וישאר ככלבא בלי מאתי', ואז בהכרח יכנע גם הוא, וכאשר ירגישו המלאכים בעשו שהשיג הכנעה בצד מה, אז יציעו לפניו דברי שליחותם, והיינו ויהי לי שור וחמור, שור זה משוח מלחמה וחמור זה משיח בן יוסף, זה להכניע גסות רוח של העולם, וזה למשוך התגלות אלקית בארץ, וכן וצאן אלו ישראל וכו', היינו שאז ישראל יעשו חיל ויעמדו ברומו של עולם, ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, היינו שמציאות אלו דברים הרוחניים ישאו חן בעיניו וישתוקק גם הוא לכמו אלה, ואם כה יהי' אז הי' בדעתו של יעקב באמת ללכת לשעיר לתקנו ולקרבו ולהופיע עליו הארת אלקית ולהכניס בו הרהורי תשובה, עד שישוב לטוב ולעשות כהכוונה ביצירתו בתחילה, שיהי' ראוי להיות אחיו של יעקב:
180
קפ״אומעתה יתיישב בעזה"י כל הדקדוקים, ונפרטם אחת לאחת, וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש, ואין קושיא למה השתמש במלאכים קדושים שהי' די באגרת, ולפי דרכינו כל עצמו של השליחות הוא מחמת היותם מלאכי מעלה כדי שיתפעלו כחות הארץ שמה להכנע כנ"ל, וכן מ"ש לפניו, היינו משום שחשב באמת ללכת הוא בעצמו שמה לתקנו ולהופיע עליו הארה אלקית, ושלח את המלאכים שיקדימו ללכת לפניו להכניעו להיישיר דרך לפני הארת האלקית כנ"ל, והאי אל עשו אחיו אלפניו קאי שיעקב בעצמו לא יהי' לו מה לעשות במקום ההוא אלא לתקן את עשו אחיו, כי הכנעת המקום לשדד רבצו של ס"ם ומשירייתי' זה יהי' נעשה ע"י המלאכים כנ"ל, וכך שיעור הכתוב לפניו אל עשו אחיו, היינו קודם שהוא בעצמו ילך לתקן את עשו ולעשותו אחיו, ושליחת המלאכים להכניע הוא ארצה שעיר שדה אדום, היינו מקום משכן ס"ם ומשירייתי' זהו ארצה שעיר כנ"ל, שדה אדום הוא מקום עשו, וע"כ ארצה שעיר שדה אדום איננו מיותר כלל, כי זהו כל עצמו של השליחות, אבל אל עשו עדיין לא נשתלחו כלל, ובתחילה אין להם דבר עמו, ומעתה התחיל בחלק השני מהשליחות, היינו כשירגישו בחי' ביטול והכנעה בטבע הארץ ובעשו אז מתחיל שליחות אחרת שיסבו פניהם אל עשו ויאמרו לו כה אמר עבדך יעקב, וע"כ תיבות ויצו אותם שוב איננו מיותר, שמעתה מתחיל שליחות האחרת, אך לא כן הי' הדבר, שהשלוחים לא הספיקו ללכת אליו לשעיר ופגשו אותו בדרך כמ"ש הרמב"ן ז"ל, וא"כ לא נכנעה ארץ אדום כלל ועשו נשאר בגיאותו, וזה שאמרו השלוחים וגם הולך לקראתך, היינו בשוה לך בלתי נכנע כלל, וכסגנון הלשון שכתוב במלך אדום ויצא אדום לקראתו, ובכן שוב לא הי' בדעתו של יעקב ללכת לשעיר להופיע עליו הארה אלקית, כי לא יועיל מפני עננין חשוכין דמכסיין על נהורין, וע"כ לקמן פירש"י שלהרחיב את הדרך אמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, וזה יתקיים לעתיד כמ"ש ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והפירוש שהמושיעים שבהר ציון יעלו להר עשו לשפוט אותו, והיינו שבבואם שמה יכנעו כחות הארץ בהכרח, ובזה תצא הר עשו מן הטומאה ותשוב לקדושה להיות מנחלת ישראל וישאר עשו בלי מקום כנ"ל, ואז יהי' מקום לתקן את חלקי הקדושה הנשאר בעשו וסוף המעשה במחשבת יעק"א ומרע"ה תחילה אכי"ר ב"ב:
181
קפ״בשנת תר"פ.
182
קפ״גוישלח יעקב מלאכים וגו' בפרשה זו רבו הדקדוקים, ובעיקר הדבר למה נתיירא אחר הבטחת השי"ת פעמים, ובמדרש שמא יגרום החטא, והרמב"ן ז"ל אסברא לה שמא מחמת ביאתו בברית עם לבן, וזה תימה שברית זה הי' שיתרחקו זה מזה ולא ברית הקירוב כמפורש בכתוב, ועוד שתיכף אחר זה כתיב ויפגעו בו מלאכי אלקים, ובודאי אם הי' בזה שום צד חטא אי אפשר שיזכה למלאכי אלקים, מה גם לפירוש הזוה"ק שאחר שזכה למעלתו הגדולה הי' המלאכים נכנעים אליו לא כמקודם דכתיב ויפגע במקום עיי"ש, ועוד יש לדקדק למה הי' נצרך לשני מיני מלאכים מלאכי חו"ל ומלאכי א"י כבמדרש סוף ויצא, וגם שינוי לשון הכתוב פעם מקדים עשו לאחיו ופעם מקדים אחיו לעשו:
183
קפ״דונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דא"י שהיא אוקלים שביעי האמצעי שלשה מכאן ושלשה מכאן, הוא דומה לשבת יומא שביעאה תלת יומי קמי שבתא ותלת יומי לאחר שבתא, וכמו שיש מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, כן יש מלאכי שבת ומלאכי חול, עכת"ד הצריך לענינינו, ויש להתבונן בשינוי מלאכים אלו מה עבידתייהו, ונראה דהנה בב"ר פ"א אימתי נבראו מלאכים ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים דכתיב המקרה במים עליותיו וכתיב עושה מלאכיו רוחות, ר' חנינא אמר בחמישי נבראו המלאכים הדא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ וכתיב ובשתים יעופף, וכבר אמרנו לפרש שאלו ואלו דא"ח ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגו, ויובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהשפעה היוצא מעולם העליון הוא רוחני ובתכלית הדקות, וכמו שהיא אי אפשר לתחתונים לסבלה אלא באמצעות המלאכים הוא מתעבה וכן ממלאך למלאך עד שנעשית ליש גשמי, וכן התפלות והעבודות שעולין למעלה המלאכים מחבקים ומנשקין אותה עד שמפרידין ממנה את העפריריות ועושין אותה רוחני שתהי' ראוי לעלות למעלה, כי העליונים אינן יכולין לסבול אפי' מדא דהאי עלמא עכ"ד, ולפי האמור י"ל דהנה בבריאת שמים וארץ שאמרו ז"ל שהיו נמתחין והולכים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל כמה שהיו מתרחקין מהשורש היו מתגשמין והולכין עכ"ד, וא"כ מובן שהי' נצרך למלאכים לעבות ולגשם את השפעה, וע"כ י"ל שאלו המלאכים נבראו ביום שני, אך המלאכים המעלין את התפלות והעבודות ממטה למעלה יוצדק לומר שנבראו בחמישי, שיהיו מוכנים ליום הששי להעלות את התפלות ועבודת אדה"ר, ולזה יוצדקו הראיות מהכתובים, דר"י מייתי ראי' מהמקרה במים עליותיו שהוא צורך הבריאה, ור"ח מעוף יעופף על הארץ שהוא ענין שירה כאמרם ז"ל ובשתים יעופף, שבאלו אומרים שירה, ורמזו ז"ל במתניתין כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, וא"כ ר"י מיירי מאלו המלאכים המשמשים לגשם ולעבות את השפעה ממעלה למטה והם נבראו בשני, ור"ח מיירי מאותן המלאכים המשמשין לזכך ולהעלות ממטה למעלה והם נבראין בחמישי:
184
קפ״הולפי האמור י"ל דהיינו נמי השינוי בין מלאכי חול ובין מלאכי שבת, דידוע דבחול הוא זמן הורדת השפע ממעלה למטה, והמן הי' יורד כל ששת הימים, וכמו תחילת הבריאה שששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ שהי' ירידת השפע ממעלה למטה, ובשבת הוא זמן עליית העולמות ממטה למעלה והמן לא הי' יורד בו, וע"כ מלאכי חול הם המשמשים להורדת השפע כנ"ל שנבראו בשני, ומלאכי שבת הם המשמשים להעליות העולמות והתפילות והודאות כמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, והם נבראו בחמישי כנ"ל, וזה עצמו י"ל ההפרש בין מלאכי א"י ובין מלאכי חו"ל והוא עפ"י מאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ צורת א"י הוא להשתוקק לאלקית והוא ארץ ישראל שפירושו רצון ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים וכמ"ש קוה קויתי ה', אך ארץ העמים פירושו רצון של העמים שהוא רק לקבל השפעות דהאי עלמא, וע"כ מלאכי א"י שצורתה השתוקקת ממטה למעלה הם הנבראים בחמישי כנ"ל, אבל מלאכי חו"ל הם הנבראים בשני המשמשים להורדת השפע כנ"ל:
185
קפ״ווהנה בזוה"ק שדוגמת מלאכי השרת לעילא הם ישראל לתתא, ולפי האמור שיש שני סוגי מלאכים לעילא, כן נמי הם שני סוגי עבודת ישראל לתתא, והיינו שדוגמת מלאכי שבת וא"י לעילא, יש צדיקים שכל ענינם הוא שירות ותשבחות נהירו דאנפין השתוקקות ממטה למעלה ויגבה לבם בדרכי ה' ובהתרוממות הנפש וכמ"ש רמה קרני בה', וזה ענין יוסף הצדיק, וע"כ כתיב בי' בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, והם קרנות צדיק, ויש צדיקים שענינם לסבול עול תורה וכמ"ש יששכר חמור גרם וגו' ויט שכמו לסבול, ומואס בתענוגי עוה"ז ויערב ויומתק לו שפע אלקי מכל חללי דעלמא, והם דוגמת מלאכי חול וחו"ל המשמשים להורדת שפע אלקי כנ"ל, ושני סוגי הצדיקים הם נקראים שור וחמור דקדושה יוסף הצדיק שור ויששכר חמור, ועליהם רמז בתנדב"א לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, השור מתגאה בהעול אשר עליו, והחמור נכנע וסובל:
186
קפ״זוהנה זה לעומת זה עשה אלקים מלאכי חבלה לעילא ורשעים למטה, יש שענינם גסות הרוח ולדכא תחת רגליו כל אסורי ארץ והם נקראים שור המזיק קרני רשעים, ויש שענינם התמכרות לתאוות רעות אשר בשר חמורים בשרם, ונראה שהם שני כחות רעות, נחש, וקסם, נחש כוונתו להזיק וכמו קרן השור דלא להנאתו קעביד, וע"כ נקרא כח רע זה בשם נחש, והוא נחש הקדמוני עבדא דמריד במארי', וקסם הוא התמשכות התאוה כלשון הכתוב מקסם חלק, ובזוה"ק ח"ג (ר"ז.) מסטרא דנחש נפיק שור מסטרא דקסם נפיק חמור, וברח"ו שזה דכורא וזה נוקבא:
187
קפ״חוהנה יעקב כלול הוה וע"כ הי' כולל שני סוגי הצדיקים הנ"ל, והי' צריך מירוק בגלות שהוא כנגדו בקליפה כלול משתי כחות הרעות, וזהו לבן הארמי שהי' מנחש וקוסם יחד כבזוה"ק בקסמוי ובחרשוי, וע"כ לבן ביקש לעקור את הכל, הכל דווקא מכל צד, ויעקב עמד כנגד כולם, ובמדרש שט"ו שיר המעלות אמר בבית לבן או כל ספר תהלים, זה מקביל למלאכי שבת וא"י שנבראו בחמישי, וגם מה שקיבל על עצמו עבדות שבע שנים, שלכאורה אינו מובן למה הי' לו להקדים ולא המתין על לבן שיקדים ויאמר אולי יאמר בפחות מזה, וכמנהג המוכרים שמקדימין לומר כמה הוא המחיר, אבל הענין הוא שלהוציא את רחל מבית לבן הוא ענין גדול רומז לעליונים כמ"ש בזוה"ק, ע"כ נטה הוא שכמו לסבול העבדות שבע שנים מקביל למ"ש הזוה"ק בטעם דהמע"ה שתחילת מלכותו הי' בחברון שבע שנים, וזה מקביל למלאכי חול וחו"ל כנ"ל שנבראו בשני, ובכח כלול זה עמד כנגד לבן ע"כ כשנפרד ממנו זכה לעומתו לשני כתי מלאכים מלאכי חו"ל ומלאכי א"י יחד:
188
קפ״טוהנה כבר הגדנו דברי מג"ע שכוונת עשו שהתחתן בישמעאל שהוא פרא אדם פרא הוא חמור הבר לבוא על יעקב משני צדדים תרין גזרין בישין שור וחמור, עשו מצד עצמו קליפת שור המזיק וישמעאל הוא קליפת חמור, וי"ל שמטעם זה שלח המלאכים אל עשו משני סוגי מלאכים אלו מלאכי א"י להכניע את קליפת שור, ומלאכי חו"ל להכניע את קליפת חמור, וזה שרמז לעשו ויהי לי שור וחמור, היינו שהם לי בקדושה וכשזה קם זה נופל, וזהו שבמדרש שור זה יוסף וחמור זה יששכר:
189
ק״צוהנה כתיב אל עשו אחיו, ויתבאר עפמ"ש בספה"ק בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שיותר הי' מתיירא מן האחוה שלו שלא יפגמהו, ממה שהי' מתיירא מחרבו הקשה המתייחס לעשו הרשע, ולפי דרכינו האחוה שלו הוא קליפת חמור היינו להוטת התאוה כחו הרע של ישמעאל, עשו הוא קליפת שור קרן שור המזיק, ומ"מ באשר קליפת שור הוא כח עצמיי שלו, וקליפת אמור הוא מה שלקא מישמעאל, אף שהי' מתיירא מהאחוה שלו ביותר, מ"מ באשר קליפת שור הוא כח עצמו שלו הקדימו בראשונה, וכמו להבדיל מי שיש לפניו שתי תפילות תפילת חובה ותפילת תשלומין מקדים את של חובה, כן נמי להכניע את כח רע זה של עשו העומד לפניו, יש להקדים מלהכניע את כח רע שהוא לקוח מישמעאל, שחשב שבודאי זה יותר חזק, ע"כ הקדימו בדבריו בראשונה, אך המלאכים בחזירתם אמרו באנו אל אחיך אל עשו הקדימו לומר אחיך, והיינו שעשו מתאמץ בקליפת של ישמעאל ביותר, וזהו וארבע מאות איש עמו, דידוע שיש בקדושה ד' מאות עלמין דכסיפין ולעומתו בטומאה הד' מאות איש הם בכסיפין ותאוות רעות, וע"כ נתיירא ביותר שמא ח"ו יפגמהו להטיל בו ארס של כח רע זה, ושוב יתקיים בו והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, ושוב בודאי יפול ח"ו בחרבו הקשה, וזהו שמא יגרום החטא, היינו לא מה שעבר, שידע בחשבונו הצודק שלא חטא, אבל התיירא שמא האחוה שלו יגרום את החטא להבא, וזה שאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שעתה גם הוא הקדים אחיו ליד עשו, וזהו שהתקין עצמו לדורון לתפלה ולמלחמה, התפלה הוא להשי"ת ודורון ומלחמה הוא נגד עשו, דורון להמתיק הקליפה של האחוה ולמלחמה להמתיק הקליפה של עשו, ויש לומר נמי להיפוך שדורון להמתיק הקליפה של גסות רוחו של עשו, כי בהדורון הוא מראה הכנעה, ומלחמה הוא התרחקות ממנו הוא לעומת האחוה קליפת ישמעאל, יהי' איך שיהי', שתי אלה הם לעומת שתי כחות הרעות, מיד אחי, מיד עשו, ומה שלא הי' יכול להכניע ע"י שני כתות המלאכים מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, התקין א"ע להכניע בדורון ובמלחמה, ולא סוף דבר מלחמה ממש, כי לבסוף לא הצריך לה אלא כחות המלחמה שלקח לתוך מורשי לבו הם הכניעו בעשו את הנצרך, וע"ז אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ודוגמת דאיתא במדרשות שלעתיד לבוא בישיבת מעלה יבוא עשו וישב בראש כולם, ואף שאין חסר שמה מלאכים שומרי החומות כולם לא יהי' להם כח להדחותו עד שיבוא הקב"ה בכבודו ובעצמו ויזרקהו לחוץ, דוגמת זה הי' כאן עד שיעקאע"ה בעצמו הכניעהו:
190
קצ״אעם לבן גרתי פירש"י גרתי בגימטריא תרי"ג כלומר תרי"ג מצות שמרתי, ויש להבין הלא כקוץ מכאוב הוא זה בעיני עשו, שבודאי הי' מואס באחרים העושים, וא"כ היתכן שיחשוב יעקב שבשביל זה ישא עשו פניו:
191
קצ״בונראה שהרשעים האלו בודאי הי' יודעים מענין הרוחנית, והרי עד כמה הי' יקר בעיניו הברכות של יצחק אביו, שלפי השערת הכופרים לגמרי מה יתן ומה יוסיף לו הברכות, אלא ודאי שידע שיש כח רוחני במציאות, אבל זדון לבו השיאו לומר שיש מציאות גשמית מבלעדי הרוחנית, וזה מדת כל הרשעים כגון בלעם ובלק וכדומה כמו שהגדנו במקומו שכוונת הרשעים אלו הי' לגרשם שלא יכנסו לארץ, אף שישראל במדבר היו במעלה רמה מאד, ובמדרש שאוה"ע היו אומרים עליהם אלהות הם אלו שאין תשמישם אלא באש, אבל הרשעים האלו הי' מוחלים לישראל ענין זה הרוחני אלא שיסיעו עצמם מהגשמית, והגשמית ישאר להם להתענג בטנופי דהאי עלמא, אבל לא כך הי' הכוונה אלא שישראל ינחלו גם הגשמית ויזככו אותו ע"י מצוותי' של תורה עד שיעלה הגשמית גם הוא במעלותיו ושניהם כאחד טובים כפרוזדור וטרקלין, כאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ובלתי הפרוזדור אי אפשר לכנוס לטרקלין, וכמו שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בהא דאמרו ז"ל במי שמודה בשני העולמות, אף שגם הגוים מזכירים בפיהם עוה"ב, אך יתרון הוא לישראל שיודעים ששני עולמות הם אחד וזוכין לזה בשביל זה עכ"ד, ובודאי גם עשו אי אפשר שחשב שיבטל את ברכת יצחק אביו ליעקב שאף אחרי הודעו שהי' יעקב אמר גם ברוך יהי', אלא חשב היות שבברכות אלו מעוטף דברים עליונים רוחניים חשב להפריד הרוחניות מגשמיות, ושיעקב יסתפק בחלק הרוחני שבהם ובעוה"ב והגשמית ישאר לו לבדו, וכמו שאמרו ז"ל שחלקו את העולמות זה יטול עוה"ז וזה יטול עוה"ב, אך לא כך הי' הכוונה אלא שגם עוה"ז יהי' ליעקב וכפרוזדור כנ"ל:
192
קצ״גוהנה בחובת הלבבות ששכר מצות עבור חלק הנגלה שבהם זוכין בעולם הנגלה הוא עוה"ז, ובחלק המצפון שבהם זוכין לעולם המצפון, ובדברי המקובלים מפורש עוד יותר, שהמצות הם במחשבה דיבור ומעשה במחשבה זוכין לעולם המחשבה הוא עוה"ב, ובדיבור זוכין לג"ע התחתון, ובמעשה לעולם העשי', ומעתה יובן מה ששלח לאמר לו את תרי"ג מצות שמרתי בפועל, א"כ גם עולם הגשמי יתקדש על ידי ושוא לך מחשבותיך להפריד כנ"ל, ומוטב לך להשלים אתי ודרכי ימצא חן בעיניך:
193
קצ״דבמדרש בראשית פ' י"א ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ירש את העולם שלא במדה שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ וגו', ויש להבין הלא באברהם נמי כתיב וישמור משמרתי חקותי ותורותי, ובמדרש שם ר' יונתן משם ר' יוחנן אמר אפי' הלכות עירובי חצירות הי' אברהם יודע, ובפרשה צ"ה אפי' עירובי תבשילין הי' אברהם יודע, א"כ הרי כתיב שמירת שבת גם גבי אברהם, וברש"י שאין כתיב בו שמירת שבת בפירוש אלא וישמור משמרתי, ועדיין אינו מובן שגם ביעקב הלא לא הוזכר בפירוש שמירת שבת אלא שחכז"ל קבלו בתורה שבע"פ הפירוש נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין, א"כ גם באברהם קבלו בתורה שבע"פ שהפירוש וישמור משמרתי וגו' קאי על שמירת שבת וא"כ מאי אולמא האי מהאי:
194
קצ״הונראה לפרש דהנה כבר דקדקנו למה הזכיר ביעקב שמירת שבת בתחומין שאין בו מיתה וכרת, ולא במלאכה גמורה, והתירוץ לזה עפי"מ שבש"ס שבת וקמיפלגי בשבת דמרה דמר סבר אתחומין לא אפקיד, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיציאת מצרים הי' מצד הכלל וע"ז מורה מצות פסח ראשו על כרעיו, ואין שוחטין את הפסח על היחיד והשוחט את הפסח בבמת יחיד לוקה, כי עדיין לא עלו במעלה הגדולה לכל יחיד ויחיד, אבל בסיני זכו להיות נרצה גם כל יחיד ויחיד, וע"כ במרה עדיין לא הי' נרצים אלא מצד הכלל ולא מצד הפרט, והנה בכל מלאכת שבת כל ישראל מוזהרין בכל מלאכה זה כמו זה, אבל תחומין כל אחד יש לו תחומו בפני עצמו, ע"כ מר סבר דבמרה שהיו נרצים רק מצד הכלל לא הי' מוזהרים בשבת אלא ממלאכה שכל הכלל שוין בה, אבל לא בתחומין שהוא מחולק לכל יחיד ויחיד עכ"ד:
195
קצ״וולפי זה י"ל דהיינו טעמא דהכתוב הזכיר שמירת שבת ביעקב במצות תחומין, דיעק"א דכתיב בי' ויבוא יעקב שלם שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, ועוד שיעקב כלול הוה זכה לכל השלימות כמו ישראל במ"ת שזכו למצות תחומין כנ"ל, והוא רבותא יותר מאזהרת מלאכה, שהרי במרה אמלאכה איפקדו ואתחומין לא איפקדו:
196
קצ״זומעתה י"ל לפי גירסתינו באברהם אפי' עירובי חצירות וביותר לפי הגירסא אפי' עירובי תבשילין הי' אברהם יודע, עדיין אין זה רבותא כ"כ כמו ביעקב דמיירי מעירובי תחומין:
197
קצ״חויש להסביר הדברים מה ענין יש לזה עם ירושת הארץ שלא במדה, ונראה דענין שיהי' אדם נרצה מצד הכלל אף שאיננו נרצה מצד הפרט, הוא מחמת שעכ"פ הוא כאבר מהכלל, זה יש לו נקודה טובה זו וזה זו אשר בצירוף כולם מתקבץ עכ"פ קומה אחת שלימה, וע"כ כמו שבאדם שלם נרצים גם אבריו הפרטים, כן בכלל ישראל שהכלל לעולם נרצה שאי אפשר שלא יתקבץ מבין כולם קומה שלימה, ע"כ שוב גם הפרטים אף שאינם נרצים מצד עצמם, הם נרצים מצד שהם כאברי הכלל, והנה האבות, אף שכל אחד מהם הוא עצמו הכלל ישראל, מ"מ הרי יש לו נמי צורתו הפרטית שהוא מצטיין בה ביותר, וכמו אברהם במדת החסד, וכדומה, וע"כ אף שהי' נרצה להשי"ת שהרי הוא עצמו הוא הכלל, מ"מ מצד צורתו הפרטית הוא מצטיין ביותר מצד מדה פרטית, אבל יעק"א כלול הוא וא"כ צורתו הפרטית נמי שלימה מכל צד, והנה להיות האדם נרצה להשי"ת צריך שיהי' שלם מכל צד, וע"כ אברהם נמי הי' נרצה אבל רק מצד חלק הכללי שבו שכל הכלל תלוי בו אבל יעק"א ע"ה נרצה נמי מצד צורתו הפרטית:
198
קצ״טוע"כ אברהם אף שכתוב בו נמי שמירת שבת, מ"מ הוא רק במלאכה שנאסר לכל הכלל בשוה זה כמו זה באותה מעשה, כמו שנרצה מצד כח הכללי שבו, אבל יעק"א ע"ה שנרצה גם מצד צורתו הפרטית כתיב בו ענין התחומין שהוא לכל פרט ופרט תחום אחר, וידוע שכמו למטה יש לכל אחד תחומו, כן למעלה מקום דנשמתי' אחידא תמן, וזהו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקומו למטה גורם מקומו למעלה, וע"כ נמי לענין ירושת הארץ נמי יעקב שהי' כלול שצורתו הפרטית הי' נמי כולל כל השלימות בלי גבול ומדה פרטית, ושע"כ כתיב בי' שמירת התחומין, ירש את הארץ נמי למעלה מכל גבול ומדה פרטית, משא"כ באברהם כמו שצורתו הפרטית הי' בגבול ומדה מיוחדת, ולא כתיב בו שמירת התחומין מטעם הנ"ל, ע"כ לא ירש את הארץ אלא נמי בגבול ומדה:
199
ר׳קום עלה בית אל, ברש"י לפי שאחרת בדרך [הכוונה שאחרת את נדרך] נענשת ובא לך זאת מבתך, ויש להבין איך הוא זה מדה במדה, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם נדרו של יעקב כי באשר הי' נתיירא שלא יבוא ח"ו לידי שלש עבירות כבמדרש, והי' רואה א"ע אבוד ח"ו בדרך הטבע, ע"כ נאחז למעלה מן הטבע, וזהו נדר נ' דר שער הנון עכ"ד, ונראה להוסיף עוד דברים דהנה כל היראה שלו הי' מחמת הכישוף של לבן שלא יכנוס בו ח"ו רוח רעה המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והנה ידוע שבית הסתרים אינו מקבל טומאה, כי כחות החיצונים אין להם רשות אלא במה שבגלוי, ואמרנו שזה הענין שנטמן בבית עבר, והיינו שהי' נטמן בתורה עד שלא הי' נראה להחיצונים ובכח זה הלך לבית לבן, ומ"מ באשר הי' עוד נתיירא שלא יהי' נגלה שמה לפני כחות הטומאה נאחז בנדר שהוא שער הנון שהוא למעלה מהמצרים, ושם הי' נכסה מעיני החיצונים עד שהי' נחשב שאינו בזה העולם וכעין תיבת נח שהי' נטמן שמה עד שלא הי' נחשב שהוא בזה העולם כבזוה"ק, וז"ש ותרם מעל הארץ, היינו שהתיבה הי' מתרוממת מכלל הארץ, וכן נמי יעקב אחר שנאחז בשער החמשים הי' נטמן מעין כל רואה, הם כחות רעות שהו' מתנקשין אחריו, אך כיון שאיחר את נדרו פגם בזה, וע"כ שוב נתגלה ובאה לו זאת מבתו שכתוב וירא אותה שכם, כי הראי' של כחות החיצונים גרמו לראיית שכם, והדברים עתיקים
200
ר״אשנת תרפ"א.
201
ר״בוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, ויש להתבונן בענין הפרשה שרבו הדקדוקים, וגם בעיקר ענין השליחות, שבזוה"ק שיפה עשה יעקב ובמדרש שלא עשה יפה וקראו עליו מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, לדרכו הי' מהלך וכו', ובודאי לא יתכן לומר שנעלם זה מיעקב:
202
ר״גונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה במדרש שלהי ויצא ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה הרי ס' רבוא מחנים הרי ק"כ רבוא, א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזביון לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו, והנה הכל תמהו מאחר שהי' לו כ"כ מלאכים א"כ מוכח שהוא נרצה להשי"ת, ומה הי' לו עוד להתיירא מעשו, הרי מלאך אחד הי' די לכל מחנה סנחריב, ועוד למה צריך למלאכים בשליחות הזאת, ולמה לא סגי באחד עד שנצרך ליטול מאלו ומאלו, וכבר דברנו מזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
203
ר״דונראה דהנה אמרו ז"ל לעולם יהא אדם שמאל דוחה וימין מקרבת, ונראה שענין זה נוקב והולך בכלל ובפרט, ויש לומר שבכלל דברים אלו באדם עצמו, שיש שני דרכים לקרב א"ע להש"י, שמאל דוחה את חלקי הרע כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם את יצה"ט על יצה"ר, ובדחיית חלקי הרע ממילא נתגלה חלקי הטוב שנמצא בכל אדם טמון בקירות לבו כמ"ש מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ופירש בעל חובת הלבבות שכמו שמים עמוקים נמצאים בעומק הארץ ואין חסר אלא להסר את מעבה האדמה ואז ממילא יתגלה ויתראה המים, כן בכל איש נמצא עצה טמון בלבו ואין חסר אלא איש תבונות המסיר את אוטם הלב, ואז ממילא תצא העצה לאור וזה הוא ידלנה, ויש דרך לקרב עצמו להשי"ת ע"י להפיח אור התורה בלבו ולהלהיב לבו באהבה פעם אחר פעם, וזהו ימין מקרבת הוא הארת האהבה, וברש"י פרשת ק"ש ומהו האהבה והיו הדברים האלה אשר אנכי, שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, ועי"ז ממילא ידחו חלקי הרע וכמו בבריאתו של עולם שהי' חושך ע"פ תהום והי' ראשית דבר ויאמר אלקים יהי אור, וממילא כל אהבת חיצוניות בטלין ואינם תופסין מקום, ואף שעדיין אי אפשר שיהי' האהבה בלבו של אדם בשלימות בעוד מצואתו לא רחץ, מ"מ משלו משל מעט אור ידחה רב חושך:
204
ר״הונראה שזה נמי הי' ענין אברהם ויצחק, אברהם איש החסד איחה את כל באי העולם שהפיח בהן אור אלקי ומשכם באהבת אלקית אף לאותן שכסבור ערביים הם וחשדן שמשתחוים לאבק שברגליהם, מ"מ משכם בעבותות האהבה, ומובן שסעודת אברהם לא דבר קל הי', והי' בו חלקי קדושה מרובה לעורר לב האדם לאהבה, וזהו מדת ימין מקרבת, קו ימין שהוא חסד, והאהבה, חסד לאברהם, אבל יצחק מדה אחרת הי' בו שהוא הכניס יראת ה' טהורה בלב האדם וידע כי אית דין ואית דיין ופחד ממי שראוי ליפחד וזהו קו שמאל מדת הגבורה, ובזה סילק האוטם הלב ועי"ז ממילא ע"י סילוק החושך יאיר האור, וזהו מדת שמאל דוחה, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק (קמ"ח:) ויקרא אלקים לאור יום דא אברהם וכו' כד"א הולך ואור עד נכון היום, ולחושך קרא לילה דא יצחק דאיהו חושך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגווי' וכו' ואף שדברים אלו על דרך האמת נאמרים מ"מ לפי דרכינו יש להן נמי פירוש עפ"י פשוטו, דאברהם התחיל בהארות אלקית בלב אדם וזהו ויקרא אלקים לאור יום וע"י כן הולך ואור עד נכון היום שזהו שלימת האדם, היינו סילוק החושך, ולחושך קרא לילה זהו יצחק דאיהו חושך, היינו שמדתו בענין החושך תחילה לסלקו מלב האדם ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגווי' כענין שכתוב ויאר את הלילה, וי"ל שזה עצמו הוא במדרש בראשית ריש פרשה ג' ר' יהודה אומר האורה נבראת תחילה משל למלך שביקש לבנות פלטין והי' אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תימליוסים כך האורה נבראת תחילה, ור' נחמי' אמר העולם נברא תחילה משל למלך שבנה פלטין ועיטרה בנרות ופנסין, ולפי דרכינו יתפרש שזהו הארה על מדת אברהם ימין מקרבת ברישא וזהו האורה נבראת תחילה, וזהו הארה על מדת יצחק שמאל דוחה ברישא:
205
ר״וובזה יש לפרש ענין הבארות שחפרו אברהם ויצחק בשוה, וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם סתמום פלשתים אחרי מות אברהם וישב יצחק ויחפור אותם, כי חפירת הבארות הי' פועל דמיוני לסילוק מעבה האבן הסותם את הלב, ואברהם הי' מדתו ימין מקרבת היינו שהאיר בלב האנשים אהבת ה' אבל באשר זה לא הי' בהם תפיסת יד המקבלים את האהבה והכל הי' כח אברהם על כן בהסתלק אברהם מהעולם הי' כח ביד פלשתים לסותמם, אבל יצחק שמדתו הי' רק סילוק החושך ברישא, והאהבה הי' שוב מפאת האדם בעצמו זה הי' לו קיום ביותר כידוע שכח האדם שנסתעף מזולתו איננו בר קיימא כמו כח שיש לאדם בעצמו תפיסת יד בו:
206
ר״זוהנה יעקב כלול הוה והי' בו מדות אברהם ויצחק שניהם יחד שמאל דוחה וימין מקרבת קו הימין וקו השמאל, והנה לעומתו הי' עשו נמי כלול ברשע, ובלשון המקובלים ז"א דקליפה והיינו שהי' כולל כל מדות הרעות והוא רוצח איש הדמים הקליפה מצד שמאל, אדמוני, וברש"י סימן הוא שיהי' שופך דמים, ועוד זאת הי' בעל תאוה יתירה דבוק בערוה וכבמדרש פרשה צ"ד שהי' היפוך מיוסף הצדיק, זה פירש מהערוה וזה נדבק בערוה, ומובן שכמו מדתו של יוסף בעצם שומר הברית כן להיפוך כך הי' מדתו של עשו בעצם דבוק בערוה, א"כ הוא כלול ברשע הן מקו הימין והן מקו השמאל:
207
ר״חוהנה במדרש למה שלח יעקב אצלו שלוחים אלא כך אמר אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, והיינו שלא הי' כוונתו לדחותו מעליו ולפייסו לבד, אלא הכוונה הי' להפכו לקדושה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שאותן המלאכים ששלח לו הם אותן שנבראו ממצות ומעש"ט של יעקב ואותם שלח לתוך לבו של עשו לעוררהו בתשובה עכ"ד, והוספנו לומר יען הי' בעשו נבלע נשמות גבוהות מאד שהם הגרים שיצאו מעשו שנפק מהם ר' מאיר וכדומה ובאמצעות אותן המלאכים שיבואו לתוך לבו התעוררו הנשמות כי מצא מין את מינו וניעור, והם יטו את לבו להתהפך לטוב, וכעין שבש"ס פסחים (קיח.) בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חמ"ו לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש, א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבים את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפניה ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, ופרשנו הא דאין גבורתו של הקב"ה בכך מפני שזה אינו מראה אלא שכחו של הקב"ה מתגבר ומנצח את האש ואין זה כ"כ רבותא אלא כמו גבור המנצח את החלוש ממנו ומ"מ הרי החלש יש לו נמי מציאות חלוש עכ"פ אלא כבודו של הקב"ה להראות שכל הנמצאים אין להם שום מציאות אלא מאמיתת המצאו ית"ש, ובדין הי' שהאש לא ישרוף נגד רצון השי"ת, אבל ההסתר והצמצום כ"כ גדול עד שאפי' כח הנעלם שבהאש איננו מרגיש אבל כשאני שר של אש ארד לתוכה יתעלה כח האש מן ההסתר כי מצא מין את מינו וניעור ואז לא תפעול האש אלא מה שהוא ברצון השי"ת, וזהו ואצנן מפנים ואקדיח מבחוץ, ומצינו ג"כ בבע"ח שיש להם הרגש בצד מה, כאמרם ז"ל אלי' בא לעיר כלבים שמחים וכו', וכענין זה י"ל בשליחת המלאכים לתוך לבו של עשו, וק"ו הדברים אם האש הגשמי מתעורר בירידת המלאך לתוכה מכ"ש נשמות קדושות שהי' מובלעים בעשו, מה גם לפי דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאותן המלאכים הם הנבראים ממצות ומעש"ט שיש להם שייכות ביותר לנשמות הצדיקים, כמו שמצינו ביעקב אבינו כשהי' רבקה עוברת על פתח בכ"נ ובתי מדרשות הי' יעקב מפרכס לצאת, ומובן האיך הי' נשמות אלו מתעוררים לרגלי מלאכים אלו להטות לבב עשו לתשובה ולהתהפך לקדושה:
208
ר״טולפי האמור יתפרש מה שנצרך לשליחות זו מלאכים ויובן נמי מה שנצרך למלאכים סגיאין ונטל מאלו ומאלו, כי עשו הי' כלול ברשע כמו להבדיל יעקב בקדושה, והיינו מקו הימין ומקו השמאל כנ"ל, וע"כ להפוך לבבו לטוב הי' נמי נצרך משתי מחנות אלו, מקו הימין לעורר בו את הנשמות ששורשם בימין סטרא דאברהם ואלו משמאל לעורר את הנשמות ששורשם בשמאל סטרא דיצחק:
209
ר״יובזה יובן מה שברש"י ויקרא שם המקום מחנים שתי מחנות של חו"ל ושל א"י, ובמדרש שנטל מאלו ומאלו ושלח פרוזביון לפניו ובשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגדנו לעיל שאלו המלאכים נבראו ממצות ומעש"ט של יעקב, וי"ל שדברים אחדים ומותאמים המה, דהנה כבר הגדנו במק"א מענין א"י עפ"י מאמרם ז"ל למה נקרא ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ נראה ששם ארץ לעולם נגזר מלשון רצון וארץ ישראל הוא נגזר מלשון רצון ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים וארץ העמים הוא רצון העמים, וע"כ י"ל שממצות שהאדם עושה באהבה ודביקות נבראים מלאכי א"י, ובכלל הם מ"ע רמ"ח איברים דמלכא שהם מוסיפין דביקות והמשכת הלב לאבוהון שבשמים, וממצות ל"ת שהם לדחות כחות החיצונים ורצון אחר הגשמית מהן נבראו מלאכי חו"ל, א"כ דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הם מותאמים עם דברי המדרש, שממ"ע של יעקב נבראו מלאכי א"י וממצות ל"ת מלאכי חו"ל, והם מחנים שתי מחנות, ונטל מאלו ומאלו לשלוח לעשו, כי מלאכי א"י הנבראים ממצ"ע הם מתייחסים לקו הימין ומלאכי חו"ל הנבראים ממצות ל"ת הם מתייחסים לקו השמאל, והם מסוגלים לעורר הנשמות ששורשם מקו הימין ומקו השמאל כנ"ל:
210
רי״אומיושב נמי למה הי' מתיירא אחרי ראותו שהוא מסובב ממחנות מלאכים, ולפי דרכינו י"ל דלאו משום יראה ופחד התחיל בענין זה אלא כוונתו הי' לתקנו ולהפכו לקדושה, ואם עלה בידו הי' זה תיקון כללי והי' כל העולם מתוקן כמו לעתיד, כי עשו הוא ראשית גוים כי ממנו ירש עמלק להיות נקרא ראשית גוים, ומצינו בעשו שנקרא ראשון כבמדרש ובגמ' בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, ואחר הראשית והראשון נגררים כל השייכים אליו, וע"כ אם הי' עשו מתוקן הי' אז תיקון כל העולם בכללו, ומובן שענין זה נאות ליעק"א מובחר שבאבות לעשות גמר ותיקון הכללי, ומה שכתוב ויירא ויצר לו יתבאר לפנינו בעזהי"ת.
211
רי״בומעתה נבוא בעזה"י לביאור הכתובים, דהנה כתיב וישלח יעקב מלאכים לפניו וכבר דקדקנו דלשון לפניו שייך באם הי' כוונתו לבוא אחריהם ארצה שעיר אבל לא מצינו זה וכברש"י ל"ג י"ד, והרמב"ן שם כתב שהי' ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר וכ"כ בראש הפרשה בעבור היות נגב א"י ע"י אדום ואביו יושב בארץ הנגב יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם עכ"ל, ואחר המחילה מכ"ק ז"ל דברי קדשו נפלאו ממני, שהרי ארץ אדום נגב חברון וארץ הגלעד מזרחית צפונית לחברון וכך הי' נסיעתו לשכם שהוא צפונית ממש לחברון, והדרך משכם להר שעיר יתכן לעבור דרך חברון, ומ"מ לא יתכן בשום אופן לומר שמארץ גלעד לחברון הוא דרך ארץ שעיר, וזה פשוט להרואה במפת הארץ, וא"כ תיבת לפניו לכאורה בלתי מובן, אך לפי דרכינו יתכן לומר שמאחר שהי' הכוונה לעוררהו בתשובה שיהפוך לבו לקדושה, מראש כך הי' דעתו של יעקב שהנשמות יעוררו את לבו לטובה, אז ילך יעקב בעצמו לארץ שעיר לסייעהו לתשובה שלימה בהבטת עיניו הקדושים בו ושעשו יביט בפני יעקב היפוך אמרם ז"ל אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שבהסתכלות בו נעשה מחובר לטמא, ומובן להיפוך שבהסתכלות בפני אדם קדוש נעשה מחובר לטהור, והוא סיוע גדולה להחפצים להתקדש [ואפשר מה"ט מחויב אדם להקביל פני רבו בשבת ויו"ט שאז פניו יותר בהירים והסתכלות בו מועיל ביותר] ובפשיטות נמי כושל יקימון מליו של יעקב ודיבוריו הקדושים הי' דופקים על מיתרי לבו, וע"כ אם הי' מתעורר לתשובה הי' בדעתו של יעקב לילך אצלו לשעיר ויוצדק תיבת לפניו:
212
רי״גויש לפרש נמי הלשון אל עשו אחיו, אף שהי' די לומר אל עשו לבד שאין אחר בעולם, או אל אחיו שאין לו אח אחר אלא הוא, ולפי דרכינו י"ל שבא לומר שזה טעם שליחת המלאכים מאלו ומאלו כנ"ל, כי עשו הוא הידוע ברשעו כבמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, אבל הוא אחיו שכמו שהוא כלול בקדושה כן הוא נמי כלול בטומאה מקו הימין ומקו השמאל כנ"ל, ע"כ הוא צריך לכל אלה:
213
רי״דוהוסיף ארצה שעיר שדה אדום, אף שהי' די באחד מהן לבד וכמ"ש לקמן עד אשר אבוא אל אדוני שעירה ולא הוצרך להוסיף שדה אדום, ולפי דרכינו י"ל שבא להורות שהמקום כלול בטומאה נאות אליו, עפ"י מה שהגדנו לעיל שא"י הוא רצון של ישראל וארץ העמים הוא רצון של העמים לטנופא דהאי עלמא ושעיר מפורש בכתוב לקמן שהי' מקום ממזרים וענה חותנו של עשו ממזר הי' והביא פסולים לעולם, א"כ ארץ שעיר פירושו רצון של שעיר דהיינו רצון של תאוה מגונה הוא הקליפה מצד קו הימין כמו עשו שהי' דבוק בערוה כנ"ל, ובזוה"ק (קע"ב:) מאן שעיר דא אשה זרה של נכר, וי"ל שזה מושך לזה וערוה ואל נכר אחד מושך לשני, מ"מ מבואר ששעיר הוא קליפת ערוה, ושדה אדום הוא מעורר על רציחה ושפ"ד והוא שדה דאתלטיא מקום הדמים, ובמדרש הוא אדום ארצו אדומה שנאמר ארצה שעיר שדה אדום קליפה מצד קו השמאל:
214
רי״הולפי האמור יש לפרש הא דעם לבן גרתי שפירש"י גרתי בגימטריא תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ולכאורה אינו מובן האם חשב יעקב למצוא חן בעיניו בשביל ששמר תרי"ג מצות, ואדרבא בודאי הי' עשו מואם באחרים העושין וכקוץ מכאיב יהי' זה בעיניו, אך לפי דרכינו י"ל דהנה תרי"ג מצות הם כוללים כל חלקי האדם מכל צד רמ"ח מצ"ע כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידים, ובכלל מצ"ע הם מקו הימין ומצות ל"ת מקו השמאל, א"כ בזה הודיעו כי הוא כלול בקדושה לעומת שהא כלול בטומאה, ולא יהי' בעיני עצמו כמתיאש אחר שהוא כלול בטומאה, כי באשר הוא כלול בקדושה מכל צד בידו לתקנו ולהפכו לקדושה:
215
רי״ווזה ויהי לי שור וחמור שידוע ששור הוא מקו השמאל וחמור מקו הימין, ובמדרש שרמז לו על שני משיחים שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו [והפירוש משיח בן יוסף] וחמור זה משיח בן דוד שנאמר עני ורוכב על החמור, והיינו דהנה נראה תעודת שני משיחים שמשיח בן יוסף יבוא לבער כחות החיצונים, ואין זרעו של עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, ומשיח בן דוד להמשיך אור אלוק בעולם אחר סילוק החושך של גליות וכחות החיצונים, ושני אלו מקבילים, לעומת שמאל דוחה זה משיח בן יוסף, וימין מקרבת זה משיח בן דוד, מדות יצחק ואברהם כנ"ל, כי מאחר שיעקב בעצמו כלול הוה זכה בשביל זה לשני משיחים, וכבר הם לו שזכה בהם ע"כ בכחו לסייעהו כנ"ל:
216
רי״זוי"ל עוד בפשיטות, דהנה פרט בכאן חמשה דברים שור וחמור צאן ועבד ושפחה, שהם לעומת חלקי הנפש, נפש רוח ונשמה חי' יחידה, וחמש הרגשות באדם, ראי' שמיעה ריח טעם מישוש, ובודאי הם זה לעומת זה, וחמשה הוא התכללות ומאחד הנפרדים, כי מספר ארבע מורה על פירוד לכל צד, והחמישי הוא המאחד את כל החלקים מכל צדדים, ע"כ יש בכחו להפוך את רשעת עשו שהוא מכל צד, כי עשו אין בו כח החמישי המאחד שהוא ענפין מתפרדין, ואף שעשו נמי כלול ברשעו מ"מ אינו מתאחד אלא מפוזר ומפורד כבמדרש כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת [ובודאי מה"ט עושין שתי וערב, ואף שהם אינם יודעים ענין זה מזלייהו חזי]:
217
רי״חאך כל זה מדבר הכתוב בכוונת יעקב, אבל המלאכים לא הלכו עד שעיר אלא פגשוהו בדרך, וברמב"ן כי עשו לא קיבל השלוחים ולא נתן להם רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל, ויש להוסיף ולומר שאף שהם מלאכים אשר לא יעצרום הגשם והי' יכולין לבוא לפניו בלי רשותו ולירד לתוך לבו, אבל עפימ"ש האריז"ל בהא דאני ולא מלאך וגו' דמחמת גודל הטומאה שהי' שם אפי' מלאך לא הי' ביכולתו לעמוד שם שלא יתגשם, וכך מצאתי רמז לזה במדרש שמות פרשה י"ח סימן ח', וכן י"ל בעשו שהי' מוקף כ"כ בטומאה שאפי' מלאך הי' נעשה מגושם, וע"כ לא יכלו לבוא לפניו, ובזה י"ל הטעם שהפכו ממה שאמר יעקב אל עשו אחיו, והם הפכו ואמרו אל אחיך אל עשו, כי יעקב סבר שיהפך לקדושה וסוף כל סוף יהי' אחיו נמי בקדושה, הגם כי עתה הוא אחיו במה שהוא כלול אבל לא בענין קדושה מ"מ יש בו רמז על העתיד שהוא חפץ לעשותו אחיו ממש אפי' בקדושה, וסופו יהי' באחוה ממש, אבל הם השיבו לו שסופו הוא עשו ואין לקוות ממנו שיהפך לקדושה, וזהו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, היינו כמו שאתה כלול ממחנות המלאכים מכל צד, כן לעומתך הוא בטומאה, מוקף מכל צד בטומאה, וזהו לקראתך בשוה לך, ומספר ארבע מאות הם לעומת ד' גוליירין בישין, וארבע אישות הזמה כידוע, והם לעומת ארבעת נשי יעקב בקדושה, וס"ם רוכב עליהן שגימטריא אותיותיו שבטומאה הם ס"ם גי' מאה ע"כ הם ד' מאות איש:
218
רי״טוי"ל עוד דכתיב ארבע מאות איש עמו, וכבר הגדנו ההפרש בין עמו לאתו, שאתו משמע טפל לו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו אבל עמו משמע בשוה לו, ונראה שזה דקדוק המדרש ריש לקיש אמר עמו כעמו מה הוא שהוא גבור ויכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש כך כל אחד ואחד מהם עשוי על ארבע מאות איש, והנה ידוע שהם ענפין מתפרדין, ולכאורה לא שייך לומר אצלם עמו דמשמע אחדות שנעשים כאחד, וי"ל טעם להא דנתחדש ליעקב יראה ופחד מעשו, שלעיל דקדקנו הלא רבים אשר עמו מאשר את עשו ואפי' מלאך אחד הי' די לכל מחנה סנחריב מה גם ק"כ רבוא מלאכים שהי' עמו, וגם טעם הרמב"ן שפחד שמא יגרום החטא נמי אינו מובן, שהרי מזה עצמו שנשתלח לו כ"כ מלאכים קדושים הי' לו לידע שהוא נרצה להשי"ת, וכבר הגדנו כי תחילת השליחות לא הי' מחמת יראה אלא כדי לעשות גמר התיקון, אלא אחר החזרת השלוחים שאמרו וארבע מאות איש עמו שלשון עמו לא שייך בהם שהרי הם ענפין מתפרדין, ע"כ התיירא פן יש אתו כחות קדושים, וזהו שבמדרש שמא בא אלי מכח כיבוד אב שמא בא עלי מכח ישיבת א"י, וזהו שגרם לו היראה אחר שאי אפשר לתקנו אלא לדחותו שוב יש לחוש מפני כחות הקדושה שיש בו, ודומה לזה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב על הים וישאו בנ"י את עיניהם ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד וגו' שלכאורה איננו מובן מה הי' היראה הלא כבר ראו אותות ומופתים למכביר, אך ברש"י והנה מצרים בלב אחד כאיש אחד, וידוע שזה לא נמצא בטומאה שהם ענפין מתפרדין, ע"כ כשראו שהמצריים הם בלב אחד כאיש אחד, חשבו שבודאי יש אצלם עתה כחות קדושות ומזה נתייראו, אך האומנם שהי' כן שכ"ז הי' מפאת כחות קדושות אבל הי' זה כדי לקרב לבם של ישראל לתשובה ולא ח"ו לעזור למצרים עכ"ד, וכן י"ל נמי בהא דנתיירא יעקב מפני שחשב שבודאי כחות קדושות עם עשו, ובאמת שגם זה כך הי' בשביל שנתאוה הקב"ה לתפלתו ע"כ נשלח לו כחות קדושות:
219
ר״כולפי"ז יתיישב דקדוק הכתובים שתחילה כתוב וארבע מאות איש עמו וביעקב כתיב את העם אשר אתו, והיינו כי כשזה קם זה נופל וחשב יעקב שנסתלק ממנו כח זה, וגם זה יכול להיות אמת שנעשה לשעתו כן כדי שירבה בתפלה אתר שיראה כחות קדושות אצל עשו שאינם נמצאום אצלו, וכתיב וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש כתיב נמי הלשון עמו, אך כשעשה יעקב כל מה שהי' בכחו והתפלה וההשתוית לשכינה אז שוב ניטל מהם כח קדוש זה, וע"כ הי' נשמטים אחד אחד, ולא עוד אלא שעשו עצמו אף שלא ידע שמאחריו נשמטו אחד אחד מ"מ אמר אציגה נא עמך מן העם אשר "אתי" ולא אמר "עמי" כי אז לא הי' נחשבים עמו אלא אתו:
220
רכ״אולפי דרכינו יש לפרש הא דויחץ את העם אשר אתו לשתי מחנות, כי אחר שחשב שנסתלק ממנו כח האחדות, שוב אחז צדיק דרכו שעכ"פ יש לו להתאמץ בכחו של קו הימין ובכחו של קו שמאל, אלו בכח מ"ע ואלו בכח מצל"ת, אף שהם בלתי נחשבים כאחד, ואולי חשב שפגמו במ"ע או במצות ל"ת, ואותם יעלו בידו להכהו והי' המחנה הנשאר שלא נפגם לפליטה, ואח"כ כאשר ראה את עשו בא ועמו ד"מ איש חלקם עוד לד' חלקים לד' נשיו לעמוד נגד הד' מאות איש, שאמרנו לעיל שהם כחות ארבע אישות הזמה בקליפה נגד ד' נשי יעקב:
221
רכ״בקיצור הדברים מכל מה שהארכנו שתחילה הי' בדעת יעקב לתקן את עשו ולהפכו לקדושה, וזה מצוה גדולה נאות ליעקאע"ה לעשות גמר תיקון הכללי, אך אח"כ כשראה שלא עלה בידו התחיל תקופה אחרת שנתיירא מכחות קדושה שהרגיש בו וכל השתדלותו הי' רק להצלה ממנו:
222
רכ״גומעתה יתפרש לנו דברי הזוה"ק והמדרש שאו"א דא"ח, שהזוה"ק מדבר מתחילת השליחות, שהי' בדעתו של יעקב ע"כ יפה עשה, והמדרש מדבר מסוף כל סוף שלא עלה בידו שוב תפסו עליו שלא יפה עשה למפרע, וכל דברי חכמים קיימים:
223
רכ״דונראה לומר דאף שלא עלה בידו של יעקב כוונתו הראשונה, מ"מ לא יגע לריק, והענין להפוך את החיצוניות לקדושה עלה בידו להוריש לזרעו אחריו, והוא שבת זכור ושמור, שמור זה שמאל דוחה הכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל מלאכתו וטרדת פרנסתו, ואח"כ זוכין לזכור הוא ימין מקרבת, ובשבת הכל שב למקורו לקדושה, וע"כ יעקב אחר מעשה דעשו כתיב בי' ויחן את פני העיר ואמרו ז"ל שקבע תחומין הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן, ובודאי הוא בעצמו אף מקודם לכן שימר את השבת שהאבות קיימו כל התורה, אך במה שכתוב כאן להדיא הוא להורות שירש זה לבניו, שכל דבר מפורש להדיא הוא קנין עולם ביותר בלי שינוי, ע"כ הוא מסוגל יותר להוריש לבניו, וזהו אחר כל ענין הפרשה של עשו:
224
רכ״השנת תרפ"ג.
225
רכ״ובמדרש ויחן את פני העיר נכנס בע"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעו"י הדא אמרת ששמר יעקב את השבח קודם שניתן, ויש להבין למה לא נזכר שמירת שבת מל"ט מלאכות ולא נזכר רק תחומין שאינו אלא בלאו, ועוד למה לא נזכר בו שמירת שבת עד הנה, ונראה דהנה במדרש ויבוא יעקב שלם ר"ח ב"א פתח אם זך וישר אתה וגו' ישלם נות צדקיך אם זך וישר אתה היית אין כתיב כאן אלא אתה הא לשעבר לא הי' צדיק כי אתה יעיר עליך עתיד הקב"ה להתעורר עליך ולשלם לך כל צדקות שעשית, ולפי שכתוב יעקב איש תם יושב אוהלים, לפיכך ויבוא יעקב שלם, ויש להבין דמאחר שדורש המקרא על יעקב יקשה איך יתכן לומר דלשעבר לא הי' צדיק, ועוד הרי מסיים ולפי שכתוב ויעקב איש תם יושב אוהלים וזה הי' לשעבר, ובסמוך עוד במדרש ר"ב פתח ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור על שני דרכיך נגה אור, לפי שכתוב אם יהי' אלקים עמדי וגו' והנה אנכי עמך ושמרתיך ושבתי בשלום אל בית אבי וכתיב ויבוא יעקב שלם, ויש לפרש דשני דרכיך היינו זה שכתוב ושמרני וה' השיבו ושמרתיך, וידוע דשמירה הוא הלב כברש"י בעלמא משום דכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך, והיינו כעין שמירת המקדש, שלא יכנוס בו ערל וטמא, כן הלב צריך שמירה מהרהורים רעים, וח"ו אם מהרהר הרי כמכניס טומאה במקדש, ויעקב נתיירא מזה ואמר ושמרני כאמרם ז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו והובטח בשמירה, והנה הוא שלם בבחי' הלב, הרי זה דרך אחד המוביל אל הצלחה העליונה, ועוד זאת אמר ושבתי בשלום אל בית אבי וזה בבחי' השכל, שהחכמה נקרא אב ועל זה הובטח והשיבותיך אל האדמה הזאת, ויש לפרש שלשון אדמה מקביל ללשון אדמה לעליון, ומזה נגזר שם אדם, ובזה הובטח בבחי' השכל, וזה הוא דרך השני המוביל אל הצלחה העליונה, וזהו שבמדרש על שני דרכיך נגה אור, וזהו שדורש ויבוא יעקב שלם שלימות מכל צד הן בבחי' הלב והן בבחי' השכל, ויש לפרש על דרך זה גם דברי ר"ח בר"א אם זך וישר אתה, זך הוא בחי' השכל כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דזך כתית למאור וכבר הזכרנו זה, וישר הוא בבחי' הלב כמ"ש אודך ביושר לבב, וי"ל אף דזה הי' לו מאז כמ"ש ויעקב איש תם יושב אוהלים, דבזוה"ק דהוא עלמא עלאה ועלמא תתאה דדוגמתו באדם המוח והלב, וכאשר היו לאחדים בידו לשם ה', כמ"ש בזוה"ק יעקב כולא לשמא דקב"ה, בזה עצמו הי' מייחד עלמא עלאה ועלמא תתאה, מכל מקום הי' נצרך לזה צירוף ומירוק בכפלים לבן ועשו, לעומת שני אוהלים, וע"כ כשיצא לשלום מבין שני אריות אלו אז נקרא צדיק שלם מכל צד, ולעומת ערך שלימתו עתה הי' נקרא שמעיקרא לא הי' צדיק, וכבזוה"ק שצדיק נקרא כשבא עובדא לידו, וזה שבמדרש הא לשעבר לא הי' צדיק, היינו כשנערוך מה שהי' מאז איש תם יושב אוהלים, לעומת שכתוב ויבוא יעקב שלם, לא קרב זה אל זה, ומעתה אתי דברי המדרש כפשטו שעתיד הקב"ה להתעורר עליך ולשלם כל הצדקות שעשית, וזה נערך כלפי מה שכתוב בו ויעקב איש תם יושב אוהלים, יתראה היתרון שבין שני העתים וזהו הא לשעבר לא:
226
רכ״זולפי האמור יתפרש דברי המדרש שבריש דברינו, דהנה שמירת שבת שהוא בשני ענינים שמירה ממלאכה ותחומין, יש לומר היות שמירה ממלאכה הוא לכל ישראל בשוה זה כמו זה, אבל תחומין כל אחד ואחד יש לו בפני עצמו, ולזה הוא בתוך התחום ולזה חוץ לתחום, ונראה שהם לעומת הלב והמוח, שבבחי' הלב כל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, ולעומת זה מקביל השמירה ממלאכות שיד כולן שוה בו, ובחי' השכל יש לכל אחד בפני עצמו שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בליבי', ולעומת זה מקביל מצות החחומין, דומה למה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש הגמרא דאיפלגי בשבת דמרה מר סבר אתחומין איפקד ומ"ס אתחומין לא איפקוד, כי זה מעלה יתירה שלא זכו לה ישראל עד מתן תורה, וי"ל שזה בכלל זכור ושמור דבזוה"ק זכור במוחא ושמור בליבא, וע"כ י"ל נמי דיעק"א ע"ה אף ששמר את השבת מעולם, מ"מ באשר שזכה לשלימותו אחר צירוף עשו ולבן, עד אז לא הי' לו תכלית השלימות כנ"ל, וע"כ לא מצינו בו מאז שמירת שבת להדיא, ומכ"ש שיש לומר שעדיין לא זכה למצוות תחומין, אך אחר שבא שלם מכל צד הן בבחי' הלב והן בבחי' השכל זכה לעומתו לשלימת מצוות השבת, וע"כ נכתב בו מצות חחומין, וממילא מכ"ש ששמר ממלאכה שהרי מצות תחומין הוא בבחי' השכל שהוא ממדריגה יתירה כנ"ל:
227
רכ״חיאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם וגו' וברש"י לפי שאיחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך, ובמדרש תפסו עלוו ואמרו בשביל שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו, ואמרו עוד ואם אין אתה עושה כן הרי אתה כעשו שנודר ואינו מקיים, ויש להבין יעקב שהי' כולא לשמא דקב"ה למה לא התעורר מעצמו לשלם את נדרו ועבר על בל תאחר:
228
רכ״טונראה דנדרו של יעקב הי' והי' ה' לי לאלקים כמ"ש הרמב"ן, ונראה שזה מעין לעתיד כמו שבאו בזה פסוקים רבים בדברי הנביאים, ובפשיטות נמי י"ל בלתי אמצעות המלאכים כמו לעתיד שיהי' מחיצת ישראל לפנים ממלה"ש, והנה יעוד זה לעתיד יתקיים אחר גמר התיקון וסילוק הארבע מלכיות, וכמו שבתפילת ר"ה ועולתה תקפץ פי' והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ואח"כ ותמלוך אתה הוא ה' אלקים לבדך וגו' ויעק"א ע"ה עשה פועל דמיוני לכל אלה, וע"כ הי' ענינו מעין שיעבוד ארבע מלכיות כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז לא שלותי מלבן וכו' ואותו פסוק עצמו דורש המדרש על הארבע מלכיות שלהי פ' בשלח, וכבר הגדנו במק"א איך אלו היו מקבילים לד' מלכיות, וע"כ חשב יעקב כמו שיעוד שעת"ל יהי' אחר סילוק ד' מלכיות כן צריך שיעבור עליו מקודם עניני כל אלו המקבילים לד' מלכיות, וכבר עבר עליו צרת לבן וצרת עשו שמקבילים למלכות בבל ומלכות מדי ועוד לו לעבור עליו עוד שנים האחרונים וינצל מכולם כמו שניצל מלבן ומעשו ואז יבוא למדריגה שלעתיד ויקיים את נדרו מעין לעתיד כנ"ל, ע"כ לא מיהר לשלם את נדרו וכמו שנזהרו ישראל שלא לדחוק את הקץ, וכסדר הכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב, אך לא כן הי' הכוונה, שליעקב בעצמו הי' דרכו דרך הקודש נאות לו, אבל באשר הי' פועל דמיוני לזרעו אחריו לא נאות דרך זה, ואדרבה צריך להקדים עשיית הטוב דאל"כ לא הי' בכחם לסור מרע ולהחזיק מעמד נגד כחות חיצונים אלו, ע"כ תיכף ביציאתם ממצרים ניתן להם התורה, ובכח התורה ומצותי' עמדו ישראל נגד כל הצרות וסבלו תלאות המדבר ארבעום שנה וכן לעולם נגד הארבע מלכיות שמושכין לג' עבירות חמורות ובכח הטוב דוחין את הרע עד לעת"ל שיתקיים כל יעודים הטובים, וע"כ לפי שנתאחר בדרך בא לו זאת מבתו שהוא צרת מלכות יון שגזרו תבעל לטפסר תחילה, להורות לו שהי' חסר לו קיום הנדר, ובכח זה הי' דוחה את כח מלכות יון ולא הי' אירע לו כל אלה, ואולי גם היוונים בשעתם לא הי' להם כ"כ כח בפועל לקיים את גזירתם, וי"ל דהנה במדרש ראוי הי' יעק"א לירד בשלשלאות למצרים אמר הקב"ה בני בכורי וכו', הטעם משום שקיים את נדרו, ואם לאו הי' ראוי לירד בשלשלאות:
229
ר״לולפי דרכינו זה יתפרש לנו מה שדקדקנו כבר שינוי לשון, שם המזבח תחילה קרא לו אל בית אל, ולבסוף אחר קיום הנדר אלקים בית אל [כי תיבת שם נקוד בתביר להפסיק מתיבת אלקים שנמשך לפניו לתיבת בית אל] דתחילה קודם קיום הנדר לא הגיע למעלה הגדולה מעין לעתיד וקרא לו אל בית אל שהוא שם של רחמים, עד אחר קיום הנדר הגיע למעלתו הגדולה מעין לעתיד ונתקיים והי' ה' לי לאלקים, ע"כ קרא לו אלקים בית אל:
230
רל״אוהנה כבר הגדנו שענין זה הי' נמי בהקדמת מנשה לאפרים או אפרים למנשה, שיוסף סבר להקדים סור מרע ואח"כ ועשה טוב, ויעקב סבר להקדים עשה טוב, שמנשה הוא ענין סור מרע וזה כי נשני אלקים את כל עמלי ובית אבי, ואפרים הוא עשה טוב וזה כי הפרני אלקים בארץ עניי, ולפי דרכינו הי' יוסף סבר כמו שסבר יעק"א ע"ה מעיקרא כי ליוסף בעצמו שהי' צדיק מתולדתו הי' דרך זה נאות, אבל יעקב אחר שראה שיש לו לעשות דרך לזרעו ושבאה לו זאת מבתו לפי שאיחר את נדרו, ע"כ כשבא מעשה מנשה ואפרים לידו הקדים את אפרים:
231
רל״בוי"ל דזה הענין אמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דשבת יש לו שני ענינים אחר ששת ימי המעשה כברייתו של עולם וקודם ששת ימי המעשה כאדה"ר, אחר ימי המעשה כדסבר יעקב מעיקרא, וקודם ימי המעשה כדסבר אח"כ, וא"כ שבת ראשונה נותן עוז וכח לששת ימי המעשה שיעשה הברורים כדבעי, ולעומתם זוכין לשבת השני' בשלימות מעין לעתיד, וע"כ מיד נגאלין:
232