שם משמואל, וישלח י״בShem MiShmuel, Vayishlach 12

א׳שנת תרפ"א.

ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, ויש להתבונן בענין הפרשה שרבו הדקדוקים, וגם בעיקר ענין השליחות, שבזוה"ק שיפה עשה יעקב ובמדרש שלא עשה יפה וקראו עליו מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, לדרכו הי' מהלך וכו', ובודאי לא יתכן לומר שנעלם זה מיעקב:

ג׳ונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה במדרש שלהי ויצא ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה הרי ס' רבוא מחנים הרי ק"כ רבוא, א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזביון לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו, והנה הכל תמהו מאחר שהי' לו כ"כ מלאכים א"כ מוכח שהוא נרצה להשי"ת, ומה הי' לו עוד להתיירא מעשו, הרי מלאך אחד הי' די לכל מחנה סנחריב, ועוד למה צריך למלאכים בשליחות הזאת, ולמה לא סגי באחד עד שנצרך ליטול מאלו ומאלו, וכבר דברנו מזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

ד׳ונראה דהנה אמרו ז"ל לעולם יהא אדם שמאל דוחה וימין מקרבת, ונראה שענין זה נוקב והולך בכלל ובפרט, ויש לומר שבכלל דברים אלו באדם עצמו, שיש שני דרכים לקרב א"ע להש"י, שמאל דוחה את חלקי הרע כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם את יצה"ט על יצה"ר, ובדחיית חלקי הרע ממילא נתגלה חלקי הטוב שנמצא בכל אדם טמון בקירות לבו כמ"ש מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ופירש בעל חובת הלבבות שכמו שמים עמוקים נמצאים בעומק הארץ ואין חסר אלא להסר את מעבה האדמה ואז ממילא יתגלה ויתראה המים, כן בכל איש נמצא עצה טמון בלבו ואין חסר אלא איש תבונות המסיר את אוטם הלב, ואז ממילא תצא העצה לאור וזה הוא ידלנה, ויש דרך לקרב עצמו להשי"ת ע"י להפיח אור התורה בלבו ולהלהיב לבו באהבה פעם אחר פעם, וזהו ימין מקרבת הוא הארת האהבה, וברש"י פרשת ק"ש ומהו האהבה והיו הדברים האלה אשר אנכי, שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, ועי"ז ממילא ידחו חלקי הרע וכמו בבריאתו של עולם שהי' חושך ע"פ תהום והי' ראשית דבר ויאמר אלקים יהי אור, וממילא כל אהבת חיצוניות בטלין ואינם תופסין מקום, ואף שעדיין אי אפשר שיהי' האהבה בלבו של אדם בשלימות בעוד מצואתו לא רחץ, מ"מ משלו משל מעט אור ידחה רב חושך:

ה׳ונראה שזה נמי הי' ענין אברהם ויצחק, אברהם איש החסד איחה את כל באי העולם שהפיח בהן אור אלקי ומשכם באהבת אלקית אף לאותן שכסבור ערביים הם וחשדן שמשתחוים לאבק שברגליהם, מ"מ משכם בעבותות האהבה, ומובן שסעודת אברהם לא דבר קל הי', והי' בו חלקי קדושה מרובה לעורר לב האדם לאהבה, וזהו מדת ימין מקרבת, קו ימין שהוא חסד, והאהבה, חסד לאברהם, אבל יצחק מדה אחרת הי' בו שהוא הכניס יראת ה' טהורה בלב האדם וידע כי אית דין ואית דיין ופחד ממי שראוי ליפחד וזהו קו שמאל מדת הגבורה, ובזה סילק האוטם הלב ועי"ז ממילא ע"י סילוק החושך יאיר האור, וזהו מדת שמאל דוחה, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק (קמ"ח:) ויקרא אלקים לאור יום דא אברהם וכו' כד"א הולך ואור עד נכון היום, ולחושך קרא לילה דא יצחק דאיהו חושך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגווי' וכו' ואף שדברים אלו על דרך האמת נאמרים מ"מ לפי דרכינו יש להן נמי פירוש עפ"י פשוטו, דאברהם התחיל בהארות אלקית בלב אדם וזהו ויקרא אלקים לאור יום וע"י כן הולך ואור עד נכון היום שזהו שלימת האדם, היינו סילוק החושך, ולחושך קרא לילה זהו יצחק דאיהו חושך, היינו שמדתו בענין החושך תחילה לסלקו מלב האדם ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגווי' כענין שכתוב ויאר את הלילה, וי"ל שזה עצמו הוא במדרש בראשית ריש פרשה ג' ר' יהודה אומר האורה נבראת תחילה משל למלך שביקש לבנות פלטין והי' אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תימליוסים כך האורה נבראת תחילה, ור' נחמי' אמר העולם נברא תחילה משל למלך שבנה פלטין ועיטרה בנרות ופנסין, ולפי דרכינו יתפרש שזהו הארה על מדת אברהם ימין מקרבת ברישא וזהו האורה נבראת תחילה, וזהו הארה על מדת יצחק שמאל דוחה ברישא:

ו׳ובזה יש לפרש ענין הבארות שחפרו אברהם ויצחק בשוה, וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם סתמום פלשתים אחרי מות אברהם וישב יצחק ויחפור אותם, כי חפירת הבארות הי' פועל דמיוני לסילוק מעבה האבן הסותם את הלב, ואברהם הי' מדתו ימין מקרבת היינו שהאיר בלב האנשים אהבת ה' אבל באשר זה לא הי' בהם תפיסת יד המקבלים את האהבה והכל הי' כח אברהם על כן בהסתלק אברהם מהעולם הי' כח ביד פלשתים לסותמם, אבל יצחק שמדתו הי' רק סילוק החושך ברישא, והאהבה הי' שוב מפאת האדם בעצמו זה הי' לו קיום ביותר כידוע שכח האדם שנסתעף מזולתו איננו בר קיימא כמו כח שיש לאדם בעצמו תפיסת יד בו:

ז׳והנה יעקב כלול הוה והי' בו מדות אברהם ויצחק שניהם יחד שמאל דוחה וימין מקרבת קו הימין וקו השמאל, והנה לעומתו הי' עשו נמי כלול ברשע, ובלשון המקובלים ז"א דקליפה והיינו שהי' כולל כל מדות הרעות והוא רוצח איש הדמים הקליפה מצד שמאל, אדמוני, וברש"י סימן הוא שיהי' שופך דמים, ועוד זאת הי' בעל תאוה יתירה דבוק בערוה וכבמדרש פרשה צ"ד שהי' היפוך מיוסף הצדיק, זה פירש מהערוה וזה נדבק בערוה, ומובן שכמו מדתו של יוסף בעצם שומר הברית כן להיפוך כך הי' מדתו של עשו בעצם דבוק בערוה, א"כ הוא כלול ברשע הן מקו הימין והן מקו השמאל:

ח׳והנה במדרש למה שלח יעקב אצלו שלוחים אלא כך אמר אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, והיינו שלא הי' כוונתו לדחותו מעליו ולפייסו לבד, אלא הכוונה הי' להפכו לקדושה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שאותן המלאכים ששלח לו הם אותן שנבראו ממצות ומעש"ט של יעקב ואותם שלח לתוך לבו של עשו לעוררהו בתשובה עכ"ד, והוספנו לומר יען הי' בעשו נבלע נשמות גבוהות מאד שהם הגרים שיצאו מעשו שנפק מהם ר' מאיר וכדומה ובאמצעות אותן המלאכים שיבואו לתוך לבו התעוררו הנשמות כי מצא מין את מינו וניעור, והם יטו את לבו להתהפך לטוב, וכעין שבש"ס פסחים (קיח.) בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חמ"ו לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש, א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבים את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפניה ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, ופרשנו הא דאין גבורתו של הקב"ה בכך מפני שזה אינו מראה אלא שכחו של הקב"ה מתגבר ומנצח את האש ואין זה כ"כ רבותא אלא כמו גבור המנצח את החלוש ממנו ומ"מ הרי החלש יש לו נמי מציאות חלוש עכ"פ אלא כבודו של הקב"ה להראות שכל הנמצאים אין להם שום מציאות אלא מאמיתת המצאו ית"ש, ובדין הי' שהאש לא ישרוף נגד רצון השי"ת, אבל ההסתר והצמצום כ"כ גדול עד שאפי' כח הנעלם שבהאש איננו מרגיש אבל כשאני שר של אש ארד לתוכה יתעלה כח האש מן ההסתר כי מצא מין את מינו וניעור ואז לא תפעול האש אלא מה שהוא ברצון השי"ת, וזהו ואצנן מפנים ואקדיח מבחוץ, ומצינו ג"כ בבע"ח שיש להם הרגש בצד מה, כאמרם ז"ל אלי' בא לעיר כלבים שמחים וכו', וכענין זה י"ל בשליחת המלאכים לתוך לבו של עשו, וק"ו הדברים אם האש הגשמי מתעורר בירידת המלאך לתוכה מכ"ש נשמות קדושות שהי' מובלעים בעשו, מה גם לפי דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאותן המלאכים הם הנבראים ממצות ומעש"ט שיש להם שייכות ביותר לנשמות הצדיקים, כמו שמצינו ביעקב אבינו כשהי' רבקה עוברת על פתח בכ"נ ובתי מדרשות הי' יעקב מפרכס לצאת, ומובן האיך הי' נשמות אלו מתעוררים לרגלי מלאכים אלו להטות לבב עשו לתשובה ולהתהפך לקדושה:

ט׳ולפי האמור יתפרש מה שנצרך לשליחות זו מלאכים ויובן נמי מה שנצרך למלאכים סגיאין ונטל מאלו ומאלו, כי עשו הי' כלול ברשע כמו להבדיל יעקב בקדושה, והיינו מקו הימין ומקו השמאל כנ"ל, וע"כ להפוך לבבו לטוב הי' נמי נצרך משתי מחנות אלו, מקו הימין לעורר בו את הנשמות ששורשם בימין סטרא דאברהם ואלו משמאל לעורר את הנשמות ששורשם בשמאל סטרא דיצחק:

י׳ובזה יובן מה שברש"י ויקרא שם המקום מחנים שתי מחנות של חו"ל ושל א"י, ובמדרש שנטל מאלו ומאלו ושלח פרוזביון לפניו ובשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגדנו לעיל שאלו המלאכים נבראו ממצות ומעש"ט של יעקב, וי"ל שדברים אחדים ומותאמים המה, דהנה כבר הגדנו במק"א מענין א"י עפ"י מאמרם ז"ל למה נקרא ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ נראה ששם ארץ לעולם נגזר מלשון רצון וארץ ישראל הוא נגזר מלשון רצון ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים וארץ העמים הוא רצון העמים, וע"כ י"ל שממצות שהאדם עושה באהבה ודביקות נבראים מלאכי א"י, ובכלל הם מ"ע רמ"ח איברים דמלכא שהם מוסיפין דביקות והמשכת הלב לאבוהון שבשמים, וממצות ל"ת שהם לדחות כחות החיצונים ורצון אחר הגשמית מהן נבראו מלאכי חו"ל, א"כ דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הם מותאמים עם דברי המדרש, שממ"ע של יעקב נבראו מלאכי א"י וממצות ל"ת מלאכי חו"ל, והם מחנים שתי מחנות, ונטל מאלו ומאלו לשלוח לעשו, כי מלאכי א"י הנבראים ממצ"ע הם מתייחסים לקו הימין ומלאכי חו"ל הנבראים ממצות ל"ת הם מתייחסים לקו השמאל, והם מסוגלים לעורר הנשמות ששורשם מקו הימין ומקו השמאל כנ"ל:

י״אומיושב נמי למה הי' מתיירא אחרי ראותו שהוא מסובב ממחנות מלאכים, ולפי דרכינו י"ל דלאו משום יראה ופחד התחיל בענין זה אלא כוונתו הי' לתקנו ולהפכו לקדושה, ואם עלה בידו הי' זה תיקון כללי והי' כל העולם מתוקן כמו לעתיד, כי עשו הוא ראשית גוים כי ממנו ירש עמלק להיות נקרא ראשית גוים, ומצינו בעשו שנקרא ראשון כבמדרש ובגמ' בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, ואחר הראשית והראשון נגררים כל השייכים אליו, וע"כ אם הי' עשו מתוקן הי' אז תיקון כל העולם בכללו, ומובן שענין זה נאות ליעק"א מובחר שבאבות לעשות גמר ותיקון הכללי, ומה שכתוב ויירא ויצר לו יתבאר לפנינו בעזהי"ת.

י״בומעתה נבוא בעזה"י לביאור הכתובים, דהנה כתיב וישלח יעקב מלאכים לפניו וכבר דקדקנו דלשון לפניו שייך באם הי' כוונתו לבוא אחריהם ארצה שעיר אבל לא מצינו זה וכברש"י ל"ג י"ד, והרמב"ן שם כתב שהי' ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר וכ"כ בראש הפרשה בעבור היות נגב א"י ע"י אדום ואביו יושב בארץ הנגב יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם עכ"ל, ואחר המחילה מכ"ק ז"ל דברי קדשו נפלאו ממני, שהרי ארץ אדום נגב חברון וארץ הגלעד מזרחית צפונית לחברון וכך הי' נסיעתו לשכם שהוא צפונית ממש לחברון, והדרך משכם להר שעיר יתכן לעבור דרך חברון, ומ"מ לא יתכן בשום אופן לומר שמארץ גלעד לחברון הוא דרך ארץ שעיר, וזה פשוט להרואה במפת הארץ, וא"כ תיבת לפניו לכאורה בלתי מובן, אך לפי דרכינו יתכן לומר שמאחר שהי' הכוונה לעוררהו בתשובה שיהפוך לבו לקדושה, מראש כך הי' דעתו של יעקב שהנשמות יעוררו את לבו לטובה, אז ילך יעקב בעצמו לארץ שעיר לסייעהו לתשובה שלימה בהבטת עיניו הקדושים בו ושעשו יביט בפני יעקב היפוך אמרם ז"ל אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שבהסתכלות בו נעשה מחובר לטמא, ומובן להיפוך שבהסתכלות בפני אדם קדוש נעשה מחובר לטהור, והוא סיוע גדולה להחפצים להתקדש [ואפשר מה"ט מחויב אדם להקביל פני רבו בשבת ויו"ט שאז פניו יותר בהירים והסתכלות בו מועיל ביותר] ובפשיטות נמי כושל יקימון מליו של יעקב ודיבוריו הקדושים הי' דופקים על מיתרי לבו, וע"כ אם הי' מתעורר לתשובה הי' בדעתו של יעקב לילך אצלו לשעיר ויוצדק תיבת לפניו:

י״גויש לפרש נמי הלשון אל עשו אחיו, אף שהי' די לומר אל עשו לבד שאין אחר בעולם, או אל אחיו שאין לו אח אחר אלא הוא, ולפי דרכינו י"ל שבא לומר שזה טעם שליחת המלאכים מאלו ומאלו כנ"ל, כי עשו הוא הידוע ברשעו כבמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, אבל הוא אחיו שכמו שהוא כלול בקדושה כן הוא נמי כלול בטומאה מקו הימין ומקו השמאל כנ"ל, ע"כ הוא צריך לכל אלה:

י״דוהוסיף ארצה שעיר שדה אדום, אף שהי' די באחד מהן לבד וכמ"ש לקמן עד אשר אבוא אל אדוני שעירה ולא הוצרך להוסיף שדה אדום, ולפי דרכינו י"ל שבא להורות שהמקום כלול בטומאה נאות אליו, עפ"י מה שהגדנו לעיל שא"י הוא רצון של ישראל וארץ העמים הוא רצון של העמים לטנופא דהאי עלמא ושעיר מפורש בכתוב לקמן שהי' מקום ממזרים וענה חותנו של עשו ממזר הי' והביא פסולים לעולם, א"כ ארץ שעיר פירושו רצון של שעיר דהיינו רצון של תאוה מגונה הוא הקליפה מצד קו הימין כמו עשו שהי' דבוק בערוה כנ"ל, ובזוה"ק (קע"ב:) מאן שעיר דא אשה זרה של נכר, וי"ל שזה מושך לזה וערוה ואל נכר אחד מושך לשני, מ"מ מבואר ששעיר הוא קליפת ערוה, ושדה אדום הוא מעורר על רציחה ושפ"ד והוא שדה דאתלטיא מקום הדמים, ובמדרש הוא אדום ארצו אדומה שנאמר ארצה שעיר שדה אדום קליפה מצד קו השמאל:

ט״וולפי האמור יש לפרש הא דעם לבן גרתי שפירש"י גרתי בגימטריא תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ולכאורה אינו מובן האם חשב יעקב למצוא חן בעיניו בשביל ששמר תרי"ג מצות, ואדרבא בודאי הי' עשו מואם באחרים העושין וכקוץ מכאיב יהי' זה בעיניו, אך לפי דרכינו י"ל דהנה תרי"ג מצות הם כוללים כל חלקי האדם מכל צד רמ"ח מצ"ע כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידים, ובכלל מצ"ע הם מקו הימין ומצות ל"ת מקו השמאל, א"כ בזה הודיעו כי הוא כלול בקדושה לעומת שהא כלול בטומאה, ולא יהי' בעיני עצמו כמתיאש אחר שהוא כלול בטומאה, כי באשר הוא כלול בקדושה מכל צד בידו לתקנו ולהפכו לקדושה:

ט״זוזה ויהי לי שור וחמור שידוע ששור הוא מקו השמאל וחמור מקו הימין, ובמדרש שרמז לו על שני משיחים שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו [והפירוש משיח בן יוסף] וחמור זה משיח בן דוד שנאמר עני ורוכב על החמור, והיינו דהנה נראה תעודת שני משיחים שמשיח בן יוסף יבוא לבער כחות החיצונים, ואין זרעו של עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, ומשיח בן דוד להמשיך אור אלוק בעולם אחר סילוק החושך של גליות וכחות החיצונים, ושני אלו מקבילים, לעומת שמאל דוחה זה משיח בן יוסף, וימין מקרבת זה משיח בן דוד, מדות יצחק ואברהם כנ"ל, כי מאחר שיעקב בעצמו כלול הוה זכה בשביל זה לשני משיחים, וכבר הם לו שזכה בהם ע"כ בכחו לסייעהו כנ"ל:

י״זוי"ל עוד בפשיטות, דהנה פרט בכאן חמשה דברים שור וחמור צאן ועבד ושפחה, שהם לעומת חלקי הנפש, נפש רוח ונשמה חי' יחידה, וחמש הרגשות באדם, ראי' שמיעה ריח טעם מישוש, ובודאי הם זה לעומת זה, וחמשה הוא התכללות ומאחד הנפרדים, כי מספר ארבע מורה על פירוד לכל צד, והחמישי הוא המאחד את כל החלקים מכל צדדים, ע"כ יש בכחו להפוך את רשעת עשו שהוא מכל צד, כי עשו אין בו כח החמישי המאחד שהוא ענפין מתפרדין, ואף שעשו נמי כלול ברשעו מ"מ אינו מתאחד אלא מפוזר ומפורד כבמדרש כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת [ובודאי מה"ט עושין שתי וערב, ואף שהם אינם יודעים ענין זה מזלייהו חזי]:

י״חאך כל זה מדבר הכתוב בכוונת יעקב, אבל המלאכים לא הלכו עד שעיר אלא פגשוהו בדרך, וברמב"ן כי עשו לא קיבל השלוחים ולא נתן להם רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל, ויש להוסיף ולומר שאף שהם מלאכים אשר לא יעצרום הגשם והי' יכולין לבוא לפניו בלי רשותו ולירד לתוך לבו, אבל עפימ"ש האריז"ל בהא דאני ולא מלאך וגו' דמחמת גודל הטומאה שהי' שם אפי' מלאך לא הי' ביכולתו לעמוד שם שלא יתגשם, וכך מצאתי רמז לזה במדרש שמות פרשה י"ח סימן ח', וכן י"ל בעשו שהי' מוקף כ"כ בטומאה שאפי' מלאך הי' נעשה מגושם, וע"כ לא יכלו לבוא לפניו, ובזה י"ל הטעם שהפכו ממה שאמר יעקב אל עשו אחיו, והם הפכו ואמרו אל אחיך אל עשו, כי יעקב סבר שיהפך לקדושה וסוף כל סוף יהי' אחיו נמי בקדושה, הגם כי עתה הוא אחיו במה שהוא כלול אבל לא בענין קדושה מ"מ יש בו רמז על העתיד שהוא חפץ לעשותו אחיו ממש אפי' בקדושה, וסופו יהי' באחוה ממש, אבל הם השיבו לו שסופו הוא עשו ואין לקוות ממנו שיהפך לקדושה, וזהו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, היינו כמו שאתה כלול ממחנות המלאכים מכל צד, כן לעומתך הוא בטומאה, מוקף מכל צד בטומאה, וזהו לקראתך בשוה לך, ומספר ארבע מאות הם לעומת ד' גוליירין בישין, וארבע אישות הזמה כידוע, והם לעומת ארבעת נשי יעקב בקדושה, וס"ם רוכב עליהן שגימטריא אותיותיו שבטומאה הם ס"ם גי' מאה ע"כ הם ד' מאות איש:

י״טוי"ל עוד דכתיב ארבע מאות איש עמו, וכבר הגדנו ההפרש בין עמו לאתו, שאתו משמע טפל לו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו אבל עמו משמע בשוה לו, ונראה שזה דקדוק המדרש ריש לקיש אמר עמו כעמו מה הוא שהוא גבור ויכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש כך כל אחד ואחד מהם עשוי על ארבע מאות איש, והנה ידוע שהם ענפין מתפרדין, ולכאורה לא שייך לומר אצלם עמו דמשמע אחדות שנעשים כאחד, וי"ל טעם להא דנתחדש ליעקב יראה ופחד מעשו, שלעיל דקדקנו הלא רבים אשר עמו מאשר את עשו ואפי' מלאך אחד הי' די לכל מחנה סנחריב מה גם ק"כ רבוא מלאכים שהי' עמו, וגם טעם הרמב"ן שפחד שמא יגרום החטא נמי אינו מובן, שהרי מזה עצמו שנשתלח לו כ"כ מלאכים קדושים הי' לו לידע שהוא נרצה להשי"ת, וכבר הגדנו כי תחילת השליחות לא הי' מחמת יראה אלא כדי לעשות גמר התיקון, אלא אחר החזרת השלוחים שאמרו וארבע מאות איש עמו שלשון עמו לא שייך בהם שהרי הם ענפין מתפרדין, ע"כ התיירא פן יש אתו כחות קדושים, וזהו שבמדרש שמא בא אלי מכח כיבוד אב שמא בא עלי מכח ישיבת א"י, וזהו שגרם לו היראה אחר שאי אפשר לתקנו אלא לדחותו שוב יש לחוש מפני כחות הקדושה שיש בו, ודומה לזה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב על הים וישאו בנ"י את עיניהם ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד וגו' שלכאורה איננו מובן מה הי' היראה הלא כבר ראו אותות ומופתים למכביר, אך ברש"י והנה מצרים בלב אחד כאיש אחד, וידוע שזה לא נמצא בטומאה שהם ענפין מתפרדין, ע"כ כשראו שהמצריים הם בלב אחד כאיש אחד, חשבו שבודאי יש אצלם עתה כחות קדושות ומזה נתייראו, אך האומנם שהי' כן שכ"ז הי' מפאת כחות קדושות אבל הי' זה כדי לקרב לבם של ישראל לתשובה ולא ח"ו לעזור למצרים עכ"ד, וכן י"ל נמי בהא דנתיירא יעקב מפני שחשב שבודאי כחות קדושות עם עשו, ובאמת שגם זה כך הי' בשביל שנתאוה הקב"ה לתפלתו ע"כ נשלח לו כחות קדושות:

כ׳ולפי"ז יתיישב דקדוק הכתובים שתחילה כתוב וארבע מאות איש עמו וביעקב כתיב את העם אשר אתו, והיינו כי כשזה קם זה נופל וחשב יעקב שנסתלק ממנו כח זה, וגם זה יכול להיות אמת שנעשה לשעתו כן כדי שירבה בתפלה אתר שיראה כחות קדושות אצל עשו שאינם נמצאום אצלו, וכתיב וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש כתיב נמי הלשון עמו, אך כשעשה יעקב כל מה שהי' בכחו והתפלה וההשתוית לשכינה אז שוב ניטל מהם כח קדוש זה, וע"כ הי' נשמטים אחד אחד, ולא עוד אלא שעשו עצמו אף שלא ידע שמאחריו נשמטו אחד אחד מ"מ אמר אציגה נא עמך מן העם אשר "אתי" ולא אמר "עמי" כי אז לא הי' נחשבים עמו אלא אתו:

כ״אולפי דרכינו יש לפרש הא דויחץ את העם אשר אתו לשתי מחנות, כי אחר שחשב שנסתלק ממנו כח האחדות, שוב אחז צדיק דרכו שעכ"פ יש לו להתאמץ בכחו של קו הימין ובכחו של קו שמאל, אלו בכח מ"ע ואלו בכח מצל"ת, אף שהם בלתי נחשבים כאחד, ואולי חשב שפגמו במ"ע או במצות ל"ת, ואותם יעלו בידו להכהו והי' המחנה הנשאר שלא נפגם לפליטה, ואח"כ כאשר ראה את עשו בא ועמו ד"מ איש חלקם עוד לד' חלקים לד' נשיו לעמוד נגד הד' מאות איש, שאמרנו לעיל שהם כחות ארבע אישות הזמה בקליפה נגד ד' נשי יעקב:

כ״בקיצור הדברים מכל מה שהארכנו שתחילה הי' בדעת יעקב לתקן את עשו ולהפכו לקדושה, וזה מצוה גדולה נאות ליעקאע"ה לעשות גמר תיקון הכללי, אך אח"כ כשראה שלא עלה בידו התחיל תקופה אחרת שנתיירא מכחות קדושה שהרגיש בו וכל השתדלותו הי' רק להצלה ממנו:

כ״גומעתה יתפרש לנו דברי הזוה"ק והמדרש שאו"א דא"ח, שהזוה"ק מדבר מתחילת השליחות, שהי' בדעתו של יעקב ע"כ יפה עשה, והמדרש מדבר מסוף כל סוף שלא עלה בידו שוב תפסו עליו שלא יפה עשה למפרע, וכל דברי חכמים קיימים:

כ״דונראה לומר דאף שלא עלה בידו של יעקב כוונתו הראשונה, מ"מ לא יגע לריק, והענין להפוך את החיצוניות לקדושה עלה בידו להוריש לזרעו אחריו, והוא שבת זכור ושמור, שמור זה שמאל דוחה הכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל מלאכתו וטרדת פרנסתו, ואח"כ זוכין לזכור הוא ימין מקרבת, ובשבת הכל שב למקורו לקדושה, וע"כ יעקב אחר מעשה דעשו כתיב בי' ויחן את פני העיר ואמרו ז"ל שקבע תחומין הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן, ובודאי הוא בעצמו אף מקודם לכן שימר את השבת שהאבות קיימו כל התורה, אך במה שכתוב כאן להדיא הוא להורות שירש זה לבניו, שכל דבר מפורש להדיא הוא קנין עולם ביותר בלי שינוי, ע"כ הוא מסוגל יותר להוריש לבניו, וזהו אחר כל ענין הפרשה של עשו: