שם משמואל, וישלח ב׳Shem MiShmuel, Vayishlach 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו', ויש לדקדק בתיבת "לפניו" שנראה לכאורה מיותר, שלפניו לא יוצדק אלא אם הי' הוא בא אחריהם, אבל מאחר שהשליחות הי' לשעיר שלא הלך כלל יעקב לשם כמו שפירשו בפסוק עד אשר אבוא אל אדוני שעירה עי"ש, וגם עוד לא ידע שעשו הולך לקראתו שיפגשהו שהרי שלח המלאכים לשעיר, לכאורה לא יוצדק תיבת לפניו, ועוד יש לדקדק שתיבות "ויצו אותם" נמי מיותר:

ג׳ונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שהשתמש יעקב במלאכי עליון ולא סגי לי' בשלוחי בו"ד, עפ"י דברי המדרש שאמר אשלח לו שליחים אם יחזור בתשובה, ולהחזירהו בתשובה לא סגי לי' בלאו הכי עכת"ד, ויש לבאר דבריו ז"ל, דהנה בודאי לא הטעה יעקב עצמו שיהפך כושי עורו ובדברים מועטים האלה יחזור בתשובה אחרי שדר זה כמה בביתו של יצחק אביו שהוא גדול יותר מהמלאך ובודאי רצה למשוך את לבו ולקרבו להקדושה ולא חשך ממנו דברים טובים מאלה, ואם זה לא הועיל לו, איך יש לקוות שיחזור בתשובה ע"י שליחות זה:

ד׳אך יובן בהקדם הענין שני משיחים שיהי' לישראל ב"ב משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שמשיח ב"י ע"י ימחה זרעו של עמלק והמלחמה עם זרע עשו כי אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, וכמו בחיצוניות כן ברוחניות שיסיר את מסך המבדיל בעד לב בני ישראל ויקרע את סגור לבם וירכך את לב האבן עד אח"כ יבוא משיח ב"ד וימצא לב בשר מוכן וראוי לקבל את האור כי טוב שימשך מלמעלה, ובזוה"ק ח"ג (קנ"ג) על משיח ב"ד לאתבא לצדיקיא בתיובתא, ולכאורה יותר יוצדק לומר לאתבא את רשיעיא, אך נראה שזה יעשה ע"י משיח ב"י שיתבער הרע על ידו, ובמדרש בטל יצה"ר מן העולם הכל באין תחת כנפיו של הקב"ה, וידוע ששורש היצה"ר הוא נחש הקדמוני שרו של עשו, וכאשר משיח ב"י יכלה זרעו של עשו למטה בהכרח שנפל כבר שרו למעלה כמאה"כ יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, וא"כ כל הרשעים יעשו תשובה, אך אחר ביעור חמץ ימשוך משיח ב"ד אורות גדולות מאד ויאר את עיני ישראל ויטע בלבבם אהבה יתירה להדבק בשם ד' עד אשר אפי' הצדיקים ימצאו עצמם אשמים על קוצר עבודה, וזהו לאתבא צדיקיא בתיובתא. ויש לומר עוד שאחרי התשובה ע"י משיח ב"י ישובו הכל להיות צדיקים, וכולם יהי' נכללים בלאתבא צדיקיא בתיובתא, ולפי"ז יהי' ענין משיח ב"י כדמיון חורש לרפויי ארעא כדי לקבל הזריעה שע"י משיח ב"ד, וכענין שאמר הכתוב הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו':

ה׳ובדוגמא זו הוא יום הששי מדתו של יוסף ששי לשבעה צדיקים לשבעת ימי הבנין, ובש"ס עירובין בני בר רב דיתבו בתעניתא במעלי יומא דשבתא שהיא לרכך את קשיות לב האבן כדי שיקבל אח"כ הנשמה יתירה ביום הש"ק, כי בש"ק עצמו אין זמן תענית והתמרמרות הנפש וצוחין אף עקתין בטלין ושביתין, וזה צריך לעשות ביום הששי להכין את הלב לשבת, וזה הוא ענין משיח ב"י כנ"ל:

ו׳ובזה יובן דברי המדרש ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, ובודאי הכוונה על משיח ב"י כמו הכתוב בכור שורו הנאמר ביוסף, ויש להבין למה שינה לקראותו בשם משוח מלחמה שהוא כהן נשאל בשמונה בגדים האומר הפסוקים הנאמרים בפ' שופטים, אך יובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שנצרך למשוח מלחמה מיוחד שזה כל עבודתו לאמור איזה פסוקים בעת שיארע באחד הזמנים מלחמה, ואמר הטעם כי שמה אין אזהרה על מעשה רק על מחשבת הלב אל ירך לבבכם וגו' שזה איננו כמעט ביד האדם, והי' צריך לזה איש קדוש רם וגדול מאד מאד שדיבורו יעשה רושם בלב השומע, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה דברים דהנה שם כתיב ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי היא שיושיע אתכם, ויש להבין מאי שייטי דק"ש הכא, אך הענין דהנה באשר כל הנבראים נבראים מאמיתת המצאו אינו מובן איך ביכולת שום נמצא לפעול שום פעולה נגד רצונו יתברך, אך זה מפלאות תמים דעים שהסתיר אורו מהנבראים צימצים אחר צימצום עד שיכול לדמות שהוא דבר יש ונפרד בפני עצמו ואינו מרגיש רצון הש"י, אבל באמת אין עוד מלבדו שמלא כל הארץ כבודו אחר בריאת העולם כמו קודם בריאת העולם, וע"כ לעתיד שנאמר ונגלה כבוד ה' נאמר כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי בהתגלות כבוד ה' שוב אין בכח המים לשטוף ואש לכות ולהבה להבעיר נגד רצון הש"י, באשר אין נמצא כי אם אמיתת המצאו, והנה כבר פרשנו דברי הש"ס חולין (ז:) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ואעפי"כ האי אתתא דקא מהדרא למשקל עפרא מתחות כרעא דר' חנינא למיעבד לי' כשפים ואמר לה שקילי אין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים, משום דר' חנינא נפיש זכותי' ואף שאין מדרך הצדיקים לסמוך על מעשיהם הטובים ויעקב יוכיח, כבר אמרנו הטעם דאין הפי' זכותי' מעשים טובים שבידו רק שהי' מזוכך מאד ולאיש שהוא מזוכך מאד והוא רואה בעיניו שמלא כל הארץ כבודו, אין לכשפים שום שליטה שהרי כל מציאת הכשפים היא רק מצד הצימצום והסתרת אורו יתברך שמו, וכעין סיגנון זה נוכל לאמור בענין משוח מלחמה דהנה כל מה ששייך לירא ממלחמת האויבים הוא רק מצד ההסתר והצימצום דאל"כ אין בכח החרב לחתוך וכדומה נגד רצונו יתברך רק מפאת ההסתר כנ"ל, והנה משוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים וידוע ששבעה הוא במספר שבעת ימי הבנין ומספר שמונה הוא למעלה משבעת ימי הבנין, וכנור של לעתיד יהי' של שמונה נימין, ויש בו ענין לעתיד, ובכח קדושתו הוא מאיר בלב ישראל לראות בעינים ממש שמלא כל הארץ כבודו והכל בטל ואפס ואין נגד רצונו יתברך, ושאין בכח החרב לחתוך כנ"ל, ואז באמת אין החרב שולט וכדומה ולא הי' להם עוד ממה לירא, ולפ"ז יובן שייטי דק"ש שהוא יחוד הש"י הכא. ולפ"ז יובן שענין משוח מלחמה ומשיח ב"י לעתיד הם בסיגנון אחד כי זה כל פעולתם להסיר המסכים המבדילים המסתירים אור הש"י כנ"ל, וע"כ נקרא משיח ב"י משוח מלחמה ע"צ השאלה באשר מוזכר אצל משיח ב"ד שור זה משיח ב"י וחמור זה משיח ב"ד לכן כינה את משיח ב"י בשם משוח מלחמה להורות על ענינו מה בינו לבין משיח ב"ד:

ז׳והנה בענין עשו איתא בספרם שהי' בו נשמות גבוהות מאד ואלו רצה הי' יכול להיות אדם גדול מאד ולא לחנם טעה בו יצחק אבינו ע"ה, ונראה דהנה ידוע שס"מ הוא שרו של עשו, שסוף השם הוא שם קרוש ולעתיד יביא הקב"ה את היצה"ר ושוחטו, היינו שיפריד ממנו חלק הטוב להיות מלאך קדוש והחלק הרע יכלה, ובודאי דוגמא שלו הוא עשו למטה שיש בו ג"כ חלק טוב מלובש בתוך חלקי הרע, ויש לומר שזה שרמזו ז"ל במדרש יש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים וקא חשיב לי' לעשו, וידוע ששם של דבר הוא קיומו כמ"ש הרשב"א בתשובה, וקיומו של דבר הוא הפנימיות שבו כמו שנשמה של אדם שהיא הפנימיות שבו הוא קיומו וכשהנשמה נפרדת ממנו הוא כלה ונרקב ונאבד, וזהו שעשו שמו נאה היינו הפנימיות שבו אך מעשיו כעורים, וכמו ששרו לעתיד שיִשָחֵט ויתפרד ממנו חלק הטוב לשארית, והרע יכלה, כן עשו למטה, כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו ואמרו ז"ל בעושה מעשה עשו, אבל חלקי הטוב יתברר ממנו ויהי' לו שארית בארץ, וזהו שאמרו ז"ל עתיד חזיר לטהר ורמזו ז"ל על עשו שנמשל לחזיר, ואפשר שכן יהי' גם בפשיטות כאשר יטהר השורש למעלה יטהר החזיר למטה, וע"כ לעתיד נאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', כי עשו הוא ראשית של כל האומות כדכתיב ויצא הראשון, ואמרו ז"ל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, הרי ששמו ראשון ולא ראשון למלתי' דווקא, וממנו ירש עמלק להיות נקרא ראשית גוים, וממילא כאשר יכלה חלקי הרע שבעשו ויתברר חלקי הטוב לשארית, אחרי הראשית יגרור הכל היינו כל האומות שהוא ראשית להם, ויתברר גם מהם חלקי הטוב, וזה אז אהפוך וגו'. וע"כ תמצא כשנדמה ליצחק וחשב שעשו הוא מתוקן אמר לו שא נא כליך וגו' ובמדרש שזה ארבע מלכיות, היינו שהוא יגביהם משפל מצבם, כמו שיהי' לעתיד שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' אך אדרבה הוא הי' בתכלית הרוע ובאשר כל הגוים נמשכין אחריו נתקלקלו עוד יותר, וכמו שר שלו שאיתא במדרשות שהי' שר גדול בעל י"ב כנפים [ומספר י"ב ידוע שהיא נגד י"ב גבולי אלכסון] ומרד בקונו, וכדוגמא זו הי' עשו למטה:

ח׳והנה יעקב כשבא מבית לבן עם כל השלימיות כבמדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד, וצאן אלו ישראל וכו' חשב יעקב מחשבות שהגיע העת לתקן את כל העולם כמו שיהי' באמת לעתיד, והיינו לתקן בראשונה את עשו ואחריו כל אדם ימשוך כנ"ל, אך לעתיד באשר כבר יצאו ממנו כל נשמות הגבוהות ר"מ ורע"ק ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ועובדי' גר אדומי הי', ולא ישאר בו רק מעט חלקי הטוב זעיר שם זעיר שם, ולעומת זה מאז עד לעתיד הֵרע לעשות ונשתאב בו כ"כ חלקי הרע לא יהיו להם תקנה כי אם לכלותם ולקיים בהם ולא יהי' שריד לבית עשו, ורק המעט טוב שבו לבד יהי' לפליטה, אבל באם הי' מתוקן בימי יעקב בעוד הי' בו כל נשמות הגבוהות ולא נשתאב בו עוד כ"כ חלקי הרע הי' התיקון לגמרי באופן אחר נעלה מאד ולא הי' צריך כלי' ומחיית שמו, אלא שהכל הי' נכלל בקדושה, וחשב יעקב שראשית מעשה התיקון צריך להיות על סדר העתיד היינו תחילה ענין משיח ב"י להפריד ממנו כחות הטומאה שנדבק בהם, ואח"כ להסיר ממנו קשיות הלב, ואח"כ ליטע בלבו אור הקדושה, והנה ראשית דבר חשב שבעוד גאותו ורום לבו קיימת אין תרופה, כי כל מה שיוסיף להאיר לבבו מתוך החושך יתגאה עוד יותר, ובזוה"ק שיש קליפות שהן עננין חשוכין שכל האור שיבוא בהן נשתקע בתוך החושך כמו שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה וכבר דברנו מזה במק"א שהוא קליפת הגיאות, ע"כ שלח יעקב אליו מלאכים והנה מלאך צורתו ביטול שהוא בטל בתכלית להש"י, וכבר דברנו מזה במק"א, וע"כ אין לו שם קבוע באשר אין לו שום בחי' עצמית, ובאשר יבואו המלאכים אל לבו יגרום לו הכנעה, וכאשר יכנע מעט אז יפרדו ממנו בהכרח עכ"פ לשעתו כל כחות הטומאה שאין להם נייחה בלב בלתי מתגאה, וזה פירוש הדברים ששלח לו אם יחזור בתשובה ולכאורה בלתי מובן, וכך הי' צריך לומר ששלח לו שיחזור בתשובה, והלשון אם יחזור בלתי מובן, אך יש לומר ששני שליחות הי' ראשית שיבואו המלאכים אל לבו שעי"ז יכנע וישבור לבו בקרבו ויעשה תשובה בצד מה, ואז רק אז יעשו שליחות השני, היינו שיאמרו לו המאמר עם לבן גרתי, ובזה יסיר את קשיות לבו כעין מעשה משיח ב"י וזה ששלח לו ויהי לי שור שהיא משיח ב"י היינו שבידו להסיר את קשה ערפו ולטהר לבבו, וחמור זה משיח ב"ד לטעת בלבו אורות קדושים וכו', אך כל זה אחר שיראו בו שנעשה נכנע, ואם הי' כן הי' באמת בדעת יעקב ללכת אצלו לשעיר לתקנו לגמרי, אך עשו בזדון לבו לא קיבל את השליחים ולא שם דעתו להכנע מעט וע"כ לא אמרו כלל השליחות השני, ומיושב קושית היפ"ת מאין ידע עשו שהוא רומז לו ענין המשיחים, ולהנ"ל יובן שבאם הי' נעשה ונכנע הי' הנשמות הגבוהות שבו מאירין בו והי' באמת ידע הכל, ומיושב תיבת לפניו שהי' נראה לכאורה מיותר, ומעתה יבוא בתכלית הדקדוק, היינו קודם שילך הוא אליו בעצמו לתקנו יביאו בו המלאכים להכניעו, ויבוא בדקדוק מה שנאמר ויצו אותם, והיינו מפני שזה שליחת שני' כי שליחת ראשונה אין בו לא אומר ולא דברים, אלא יבואו אל לבו למען ישיג ע"י הכנעה, ורק אח"כ כשיפעלו אצלו הכנעה, אז מתחיל שליחת השני' לאומרם לו המאמר עם לבן גרתי, וזה רק אם יחזור בתשובה, היינו שישם אל לבו הכנעה בצד מה ויבואו דברי המדרש בדקדוק, אך עשו זדון לבו השיאו ולא נעשה נכנע כלל ע"כ לא אמרו לו כלל שליחת השני' כמ"ש הרמב"ן שעשו לא נתן להם רשות שיבואו לפניו, ולפי דרכנו לא נתחייבו כלל בשליחת שני' בלי הכנעתו, ולפי"ז לא הי' שום מקום עוד שילך אצלו לשעיר באשר עדיין איננו בבחי' תיקון עד לעתיד שיתקיים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ומשפט משמש לשון בירור דברים כמ"ש רש"י, היינו שלעתיד יברר ע"כ את חלקי קדושה ממנו, אך אז יהי' ברוח משפט וברוח בער ולא ישאר ממנו רק חלקי קדושה זעיר שם זעיר שם, והשאר יתקיים בו וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, אבל באם הי' נכנע והי' נתקן בימי יעקב הי' מתוקן כולו וכל הכחות שבו הי' נכללין בהקדושה כנ"ל:

ט׳ובזה תוכחת מגולה לכל איש ואיש אף שסוף כל סוף לא ישאר פרסה מאיש הישראלי חוץ לגבול הקדושה והכל יתוקן לעתיד בין רוצין בין אינם רוצים וכמאה"כ חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אבל החילוק הוא שבאופן זה ח"ו כמה וכמה חלקי האדם לא יתקנו כ"כ מהרה זולת חלקי הקדושה לבד, והשאר כמה צרופין אחר צרופין יתברר מעט מעט כמאמר הכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף וגו', אבל כשאדם עושה תשובה ומקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אפי' אם עדיין איננו כ"כ בשלימות, מ"מ יבוא יום ויתוקן כל חלקי האדם בפעם אחת כל קומתו שלימה אמן כי"ר ב"ב:

י׳במד"ר ולמה עם לבן גרתי ואחר עד עתה מפני שלא נולד שטנו של אותו האיש אבל עכשו נולד וכו', ויש לפרש דהנה כתיב ויגע בכף ירך יעקב וכתיב והוא צולע על יריכו ואיתא בספרים שפגע במדת נצח, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, עפ"י מאמר המגיד הקדוש מקאזיניץ, מי יעלה בהר ה' ויותר רבותא מי יקום במקום קדשו, היינו שיהי' לו עמידה וקיום ולא יפול ממדריגתו, וזהו מדת נצח, והנה ביעקב אבינו ע"ה לא פגם כלל וכל יומוי בחד קטירא אתקטר, אלא בדורות הבאים הטיל פגם כי מאד קשה להשאר בדביקתו, וכבמדרש והשיבו את האבן עפ"י הבאר למקומה עכ"ד, ומזה מוכח שעשו יש לו כח הנצח בקליפה דאל"ה לא הי' שר של עשו יכול לפגום בנצח דקדושה, וכן כתיב בו ועברתם שמרה נצח, וע"כ אף שיעקב בהשתחויתו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו הפריד ממנו ז' כחות הטומאה, כעין רב אחא בר יעקב בקידושין דהוה האי מזיק בי רבנן דאידמי לי' בשבע רישוותא ובכל כריעה דכרע נתר חד רישא וכמו שאמרנו זה אשתקד, עכ"ז כתיב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה שחזר תיכף לסורו, והכל מפני מדת נצח דקליפה שהי' בו, אך לעומתו הי' יוסף הצדיק הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, ועמד בנסיונו אחר כל אלה הצרות ולא נפגם ח"ו, זהו מדת נצח דקדושה, ושורשו מפאת שמירת הברית וברית תרגום קים והשומר בריתו הוא חי וקים בלי שינוי, ולהיפך עשו נדבק בערוה כבמדרש פ' צ"ט ע"כ הוא נצח דקליפה שאינו נשתנה מטומאתו, וע"כ כשנולד יוסף נתחזק מדת נצח דקדושה, וכמו שמברכין ברואה קשת זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו, וע"כ שוב לא נתירא מעשו:

י״אויש לומר עוד שיעקב בעצמו לא נתירא מעשו מחוזקו, אלא נתירא שקליפת עשו לא יעכב את יוסף מלבוא לעולם. וכיון שנולד סר יראתו ממנו:

י״בויהי לי שור וחמור צאן ועבד, ברש"י לשוורים הרבה קורא שור, ויש להבין שהרי כמה פעמים נכתב גם בלשון רבים, ויש לומר דהנה במדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד וצאן אלו ישראל וכו' ולכאורה נראין דברים רחוקים מפשט, אבל באמת הם דברים קרובים מאד, והיינו עפ"י מה שכתבנו במק"א הטעם דלא נזכר בתורה יעודים הרוחניים, ואמרנו דידוע מכתבי האר"י ז"ל שהשפעה העוברת מעולם לעולם אינה מתרוקן אלא מתרבה והוא כמדליק מנר לנר, וא"כ השפעות הבאים מכוכבים ומזלות יכול להיות שהוא רק בעולם דלמטה, אבל השפעות ישראל שהם מהש"י בעצמו וא"כ אם הגיעה למטה שיתברך גם הגשמיי הרי הוא עוברת דרך כל העולמות ואינו מתרוקן אלא מתרבה כנ"ל, הרי בהכרח הוא כולל כל היעודים הרוחניים בכל עולם ועולם כמו שהוא, בעולם הנשמות שם הוא יעוד הנשמות וכדומה, וע"ד זה יש לומר בברכת יעקב אע"ה שבאה ממקור העליון משורש כל דבר ודבר, למשל משורש שור היינו ממקור העליון ששור נשפע משם בא לו שור הגשמי. והנה שורש שור הוא ג"כ שורש משיח ב"י הנקרא שור, וכן כולם, אלא שבהשתלשל למטה למטה ברבות הצימצומים נעשה שור גשמי אבל למעלה היא ענין רוחני גדול מאד, וע"כ הוא קרוב מאד לפשיטו של מקרא והפשט והדרש הם דבר אחד. ולפי"ז יוצדק שפיר מה שנכתב שור וחמור להורות על שורשו שהוא אחד וממנו נסתעף הפרטים והבן:

י״גוהנה שבת הוא נחלת יעקב וברכת שבת הוא ממקור הברכות שישראל מתדבקין בשבת במקור השפעה וממנו משתלשל למטה כל השפעות הגשמיות וכל שיתא יומין מיני' מתברכין וזה שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא וגו', ובזוה"ק ח"ב (פ"ח.) כיון דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח בי', אלא הכי תאנא וכו' ואינו מובן כ"כ התירוץ, ולהנ"ל יובן התירוץ דבשבת באין לשורש ומקור הברכה, ואף שאינה באה לעוה"ז כי מן לא הי' יורד מרשות היחיד יחידו של עולם לרשות הרבים שהיא עוה"ז, מ"מ במקומו זורח הוא שם, ולעולם הגשמי משתלשל ויורד בימי המעשה, והוא כעין מה שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור וגו' משיח ב"י ומשיח ב"ד, אף שעדיין לא בא לזה העולם מ"מ הרי הי' לו השורש למעלה ואימתי שיהי' הזמן שיצטרכו בזה העולם אז יבואו, כן הוא ביום השבת:

י״דוירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו ויבכו. ברש"י נקוד על וישקהו לומר שלא נשקו בכל לבו, אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותו פעם ונשקו בכל לבו. ויש להבין וכי רשב"י בא ליפות את עשו, ונראה שכיון לדבר פנימי נכבד, כי יש להתבונן שלא נאמר וישקו זה לזה כמו שנאמר ויבכו ששניהם בכו, אבל הנשיקה הי' רק עשו ליעקב. והענין הוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש יבוא בן נשיקה [זה גלות הפלישתי שהי' בן ערפה שנאמר בה ותשק ערפה לחמותה] ויפיל ביד בן דבוקה [זה דוד בן רות שנאמר בה ורות דבקה בה] כי בתחילה נאמר שם ותשק להן [נעמי לרות וערפה] ואח"כ אחר דברי נעמי נאמר ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, והיינו כי נשיקה הוא התדבקות רוחא ברוחא, ובהנשיקין של נעמי להן נתנה בהן מרוחה הקדושה שיקשקש בהן, ואם הן בפנימיות טוב יתאחדו רוח ברוח עד שיבוא לידי גירות באמת, ואם רצונם להתגייר הוא רק משפה ולחוץ לא יתאחדו הרוחות ורק המעט קדושה שעדיין נשאר בהן מבעליהן ימשך מהן ויתדבק ברוחה הקדושה, וזה ותשק ערפה לחמותה היינו שהשיבה את האי רוחא שנתנה בה נעמי מקודם ונחדבק בנעמי, וממילא את המעט טוב שהי' בה מבעלה נמשך אחר נעמי ונשארה ריק משום דבר קדושה, ורות שפנימיותה הי' טוב דבקה בה, ובאשר הסט"א כל חיותו הוא מהמעט קדושה שהאיר בה וזה בן הנשיקה שנפרד ממנה כל חלקי הטוב ע"כ נפל לפני בן הדבוקה. ודפח"ח, וכענין זה יש לומר דהנה יעקב בהשתחויות הכניס בו חלקי קדושה ואם התעורר להיטב מעשיו הי' נדבק ביעקב והי' לו תיקון, אך באשר נשאר כמו שהי' הי' הנשיקין שלו ליעקב כעין הנשיקין של ערפה שהשיב ליעקב כל חלקי הקדושה שהכניס בו, ובאשר הי' בו נשמות גבוהות מאד כמו שחכמים הגידו, נדבקו אז הנשמות ההם בהחלקי קדושה שהכניס בו יעקב וכולם נמשכו ובאו ליעקב, ומזה נסתעף מה שהי' להם עלי' אח"כ מבין שני הסט"א, ובכן יעקב לא נשק לעשו כי כבר הכניס בו חלקי קדושה בהשתחויות ולא הי' צריך להנשיקין אדרבה הרי הרגיש שהי' ללא יועיל והוא משיב לו מה שהכניס בו. והנה הנשמות הגבוהות שהי' בעשו הי' טמונים בו עמוק עמוק מאד שלא הי' ביכלתם לצאת ממנו כ"כ מהרה עד אחר הרבה דורות וע"כ אם לא הי' הנשיקין מעומק הלב לא הי' נגיעה עדיין בנשמות ההם, וזה שאמר רשב"י שנכמרו רחמיו עליו באותו פעם ונשקו בכל לבו וע"כ הי' עלי' לנשמות ההם:

ט״וויבוא יעקב שלם עיר שכם וכתב הרמב"ן שהמעשה הזה הי' רמז לזרעו שהמקום ההיא יכבש תחילה לפניהם טרם הורישו יושבי הארץ וכמו שפירש באברהם שנאמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, ויש להתבונן מדוע באמת כבשו תחילה שכם טרם הורישו יושבי הארץ, ולא עוד אלא שבאותו יום שעברו את הירדן באו תיכף להר גריזים והר עיבל שהיא מקום שכם, והוא רחוק מהירדן ששים מיל כבש"ס סוטה, הלא דבר הוא, ונראה עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שכם בן חמור שכתיב בו והוא חפץ בבת יעקב, היינו לא מפאת צורתה רק מפני שהיא בת יעקב, ושכם הוא מלשון חלק כמ"ש ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, והיא חשב שיש לו ג"כ חלק במציאת עולם אף במדריגת יעקב, וזה היפוך בחי' גר צדק שצריך שיאמר יודע אני ואיני כדאי כבש"ס יבמות, עכת"ד הצריך לענינינו, והנה נראה שגם המקום באשר שמו שכם נמי יש בו טבע ההיא, היינו שטבע המקום גרם ביושביו טבע התנשאות שיהי' כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל, רמז לזה חתיכה הראוי' להתכבד שאינה בטילה, והנה מדה זו אי טב לית טב מינה ואי ביש לית ביש מינה, ולטוב היא כאשר יאמר בשבילי נברא העולם עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך ואם אין אני לי מי לי, ויהי' עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי השם, ואם לביש ח"ו היא מדת עשו הרשע וגורם גסות הרוח ועז פנים עד שאין תרופה למכתו, וכבר אמרנו שמדה זו היא קליפה שנקרא בזוה"ק עננין חשוכין שכל אור שבא בהן נשקע במקומו וכדמיון שבע פרות הרעות שנאמר בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחילה, והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו לרהב עוז בנפשו לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ואם לא תדרוך נפשו עוז כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת הקודש כבזוה"ק באריכות פ' שלח שפי' ע"צ הרמז כל פרשת מרגלים בענין זה, אך צריך לזה שמירה יתירה לבל יצא שכרו בהפסדו שימשוך מזה התנשאות יתירה וגסות הרוח ועזות מצח לקיים ירהבו נער בזקן ונקלה בנכבד, וסוף סוף מאומה מהטוב שבה לא נשאר בידו רק חלקי הרע:

ט״זוהנה בתחילת כיבוש הארץ שהי' צריכים להתחזקות גדול כי מלחמת העמים הי' קשה עליהם מתחלה ועד סוף כמ"ש הרמב"ן, ע"כ הי' הציווי שראשית בואם בארץ יהי' במקום שכם למען יקנו בנפשם מדת התחזקות וידרכו נפשם עוז, אך באשר מדה זו צריכה שמירה יתירה כנ"ל לזה באו תחלה למקום הזה אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ויעקב שהוא מלשון עקב שכל ענינו שהי' בעצמו בבחי' עקב כמו שדברנו הרבה מזה, הם הם הי' בכוחם להאציל על מקום זה רוח מבינתם שיהי' מדת המקום רק על צד הטוב כנ"ל, וזה יש לפרש ויבוא יעקב שלם היינו שבחי' יעקב שהיא מלשון עקב הי' אצלו בשלימות מחמת זה בא עיר שכם:

י״זובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל על שכם שהוא מקום מוכן לפרעניות בו עינו את דינה בו קלקלו השבטים בו נחלקה מלכות ב"ד, וח"ו לומר שחכז"ל דברו בגנאי עיר אחת בארץ ישראל ומה גם עיר שיעקב אע"ה נתן ליוסף במתנה בודאי אין בה ח"ו שום שמץ פסול, אך הוא הדבר שאמרו שמטבע המקום לגרום ביושביו טבע התנשאות ואי טב לית טב מיני', אך כל דבר טוב ומועיל צריך לשמירה ביותר כנ"ל, וע"כ תמצא בכל שלשה אלה שחשבו, זה הענין הי' בעוכרם, שם עינו את דינה שכבר כתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששכם הי' בו מדת העזות וגאות, ולפי דרכנו טבע המקום גרם לו ומה שלא השתמש במדה זו לטוב נהפוך לו לרועץ, וכן שם קלקלו השבטים כמבואר שלא הי' רוצים להיות נכנעים ליוסף שהוא צדיק יסוד עולם והם ראו את עצמם לחלק ועיין גור ארי' פ' וישב בענין חשד של השבטים שהי' אוכלין אבר מן החי, וגם זה נוכל לומר שטבע המקום גרם כנ"ל, ובמה ששם נתחלקה מלכות ב"ד הדבר מבואר שלא הי' רוצים להכנע למלכות ב"ד ולבהמ"ק והכל ענין אחד ומעיד על גודל המקום ולא על גריעותו ח"ו, והענין הוא לימוד גדול ותוכחת מגולה להבאים לעבוד עבודת הקודש איך לפלס כל מדה בפלס השכל שיהי' נוכח ה' דרכו, כי בכל מדה טובה יש דבר מה להיפוך:

י״חויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר אתו שם אלקים בית אל, הנה תיבת שם מניגין בתביר שהוא מפסיק וא"כ שם המקום, אלקים בית אל, וזה מבואר, ולמעלה ויבוא יעקב לוזה וגו' ויקרא למקום אל בית אל, ויש להבין השינוי, ונראה דלמעלה הי' קודם שנקרא מפי הקב"ה שמו ישראל ולא הי' נשלם מדתו קרא למקום אל בית אל כי שם אל הוא מדת הרחמים כבמכילתא, והיינו כי לא הרהיב עוז בנפשו שיהי' לו מציאות רק במדת הרחמים, אבל אח"כ כשנתבשר בשם ישראל שהוא שם כולל כמו שכתבנו למעלה בשם תקוני הזוהר שיר משמאלא אל מימינא, אז קרא למקום, אלקים בית אל, שזה שם מדת הדין, ובזה קיים נדרו שנדר והי' ה' לי לאלקים כידוע פירושו בדברי המקובלים: