שם משמואל, וישלח ג׳Shem MiShmuel, Vayishlach 3
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳במדרש ויהי לי שור וגו' רבנן אמרי שור זה משיח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור וצאן אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' עכ"ל, נראה לפרש דהנה במדרש שלהי ויצא כמה מלאכים הי' חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ ר' הונא בשם ר' אייבו אמר ס' רבוא רבנן אמרי ק"ך רבוא וכו' אמר ר' יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים וגו', ויש להבין למה לא הי' סגי לי' מלאכים ממחנה אחת אלא שנטל מאלו ומאלו, ויש לפרש עפ"י מה שאמרנו במחלוקתם כמה מלאכים חלים ומרקדים וכו' שאתיא הא כהך מחלוקת בפרשה ע"ג כמה כלבים הי' ליעק"א ר' לוי אמר ששים רבוא כלבים ורבנן אמרו מאה ועשרים רבוא, ויובן הפירוש עפ"י דברי המד"ת בפ' ויצא פיסקא ג' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ומהו יפול משלימין לו כענין שנאמר וממנשה נפלו על דוד עכ"ל, וכן משמע בזוה"ק (קעד:) עיי"ש, והנה בש"ס שבת בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובשעה שחטאו ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקו מהם, וטעם שמלה"ש היו ס' רבוא והמלאכי חבלה היו ק"ך. יש לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי נעשה ונשמע הוא בלב ומוח שהוא נפש ושכל, נעשה הוא בנפש היינו ברצון אפי' בלי הוראת השכל ונשמע הוא מצד השכל עכ"ד, והנה בקדושה הנפש והשכל הם אחדים ע"כ כנגדם לקשור השני כתרים הוא שליחות אחת, אבל כשחטאו והי' פירוד בין המוח והלב שלא מה שהמוח משכיל הלב מתאוה, וע"כ ליטול מהם השני כתרים שהם כנגדם נצרך לכל אחד מלאך מיוחד שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, והי' כנגד כל אחד מישראל שני מלאכי חבלה, וכשזוכין משלימין לו כנ"ל במדרש תנחומא יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כי זה שכנגד הלב מתיחס לשמאל שמשכן הלב בצד שמאל של אדם, וזה שכנגד המוח מתיחס לימין וידוע כי החכמה בקו הימין ובינה בקו השמאל והלב מבין, הרי כי השכל ימין והלב שמאל:
2
ג׳ומעתה יובן המחלוקת של ר' לוי ורבנן דהנה זלע"ז עשה אלקים דכמו שיש ס' רבוא נשמות בקדושה יש לעומתם בטומאה וכשזוכין נעשין אותן שבטומאה נכנעין להקדושה, והנה יעקב אבינו נכלל בו כל ס' רבוא נשמות ישראל וכשזכה נכנעו אליו כל הס' רבוא שלעומתם בטומאה, וזהו הרמז בס' רבוא כלבים שחזרו להיות שומרי צאנו של יעקב, זהו דעת ר' לוי, ורבנן אמרו ק"ך רבוא כלבים היינו שהענינים שהם לעומת הנשמה שבקדושה יש לחשוב שנים לכל אחד זה לעומת המוח וזה לעומת הלב, כי המוח והלב שבטומאה הם בלתי מחאחדים כנ"ל, ובזה יש לפרש דברי המדרש דמסיים ולא פליגי מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר חד כלב ומאן דאמר ק"ך רבוא לכל עדר שני כלבים, והיינו דזה חשב מספר הענינים מה שהוא לעומת נשמה הקדושה והם ס' רבוא לעומת ס' רבוא נשמות שבקדושה, וזה חשב שנים לכל אחד לעומת המוח לבד ולעומת הלב לבד ומ"מ ר' לוי ורבנן שניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שזה חשבו אחד וזה חשבו שנים:
3
ד׳ומעתה יובן מחלוקת ר"ה בשם ר' אייבו ורבנן, דהנה ידוע דלעומת עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה זוכין אח"כ ביום השבת הארה מן השמים, ורמזו בזה מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואיתא בספרים שגלות יעקב בבית לבן לברר חלקי הקדושה, הי' כעין ששת ימי המעשה לעומת יום השבח, וע"כ אחר שבא יעקב שלם עיר שכם נכתב בו תיכף שמירת שבת, כי ביאתו אח"כ לא"י הי' כעין שבת אחר ששת ימי המעשה, וע"כ לעומת עבודתו בבית לבן להכניע הס' רבוא או הק"ך רבוא ענינים חיצונים שהם לעומת ס' רבוא נשמות ישראל שבקדושה, זכה לעומתם כשבא בגבול א"י למלאכים קדושים מלאכי השרת ממש, וזהו ויפגעו בו מלאכי אלקים, וע"כ ר' לוי שחושב ס' רבוא כלבים שנכנעו כנ"ל זכה לעומתם לס' רבוא מלאכי השרת, ורבנן לשיטתייהו שהי' ק"ך רבוא כלבים סברי שזכה לעומתם לק"ך רבוא מלה"ש:
4
ה׳ולפי האמור יובן דברי ר' יודן שנטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו עפ"י מה שאמרנו בש"ק ויצא בשם המג"ע שכוונתו של עשו הי' לבוא על יעקב שהוא קו לבוא, וכו', ואף החיות מתרפאין שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא ונחש עפר לחמו וכו' ד"א זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל וכו' ארי' זה יהודה שנאמר גור ארי' יהודה כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וכו' לפיכך ואת יהודה שלח לפניו, נראה דהנה בבריאת העולם שהיו שמים וארץ על מכונם והיו קשורים התחתון בעליון עד סיבה ראשונה, וע"כ לא הי' בהם מדת הטרף וכמ"ש הרמב"ן בפרשת נח כי כתיב הנה נתתי וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם, ואח"כ במבול שנשתנה סדרי בראשית ונעשו כולם נפרדים משורשם נשתנו טבעם לטרוף ולאכול קצתם את קצתם, וע"כ לעתיד שישוב חיבור העולמות כמו שהי' קודם חטא אדה"ר, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי דעת הוא לשון חיבור, היינו שמפאת שהארץ תשוב לחיבורה בעליונים ישובו גם החיות לטבעם שהי' בעת היצירה, אך הנחש שגם קודם חטא אדה"ר הי' נפרד וע"כ הסית את אדה"ר ואמר לה"ר על בוראו ע"כ מה יועיל לו חיבור של העתיד וע"כ ישאר בקללתו ונחש עפר לחמו, ולפי"ז יש לפרש גם הד"א דקאי על השבטים נמי מהאי טעמא דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו', והוא ענין אחד עם פי' הראשון דקאי על חיות ממש שענין אחד לשני הפירושים, וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק:
5
ו׳וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, משמע שמקודם נתקבץ הכסף ביד יוסף ואח"כ כשקיבץ את הכל הביא את כל הכסף יחד לבית פרעה, ויש להבין למה הי' לו טורח הזה ולא נמסר כסף המכר של כל יום ויום לאוצר המלך כהמנהג, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בראשון ובשני, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות הי' כל השתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש גדול באמת, וכסף וזהב הגשמי הי' רק לבוש לזה, ולפי"ז מובן אשר כסף וזהב של יעקב לא הי' צריך לבוא מקודם ליד מצרים עכת"ד, לפי"ז יש לומר דבכוונה עשה יוסף שלא הלך הכסף ישר לאוצרות פרעה אלא תחילה באו תחת ידו, וכן ברוחניות הי' בא כל רצוניות והשתוקקות הגשמים והחומרים אליו והוא זככם ודקדקם מקודם עד שלא היו כ"כ מגושם, כדי שיהי' אח"כ ביכולת ישראל ללקחם להקדושה, כי באם לא הי' נעשו מקודם מזוכך ביד יוסף לא הי' בכח ישראל להפכם מבירא עמיקתא טנופא דכסופא דהאי עלמא לאיגרא רמא הוא רצוניות והשתוקקת תורה ועבודת ה' אדרבה הי' חשש שלא ימשכו את רצון ישראל למה שהם בגשמיות:
6