שם משמואל, וישלח ד׳Shem MiShmuel, Vayishlach 4

א׳שנת תרע"ה.

ב׳במדר"ת ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים וגו' אמר רבי יהונתן בשעה שהי' יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהם עד שבא משיח לפיכך וסרה קנאת אפרים, עכ"ל:

ג׳ויש להבין וכי מלאכי השרת בעלי קניגין הם ובאו להתענג על ראיית הקניגיא, ועוד הלוא צורת המלאך הוא שליח הש"י ולא לעצמו כלל, ועוד מה זה דמסיים לפיכך וסרה קנאת אפרים דמשמע דבשביל הא ירידת המלאכים דלעיל מיני' סרה קנאת אפרים, דליכא למימר דאביאת משיח קאי דלא שייך למימר לפיכך אלא אז, וגם בתחילת המאמר ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים משמע נמי דלאו אביאת משיח קאי, ואינו מובן מה ענין זה לזה:

ד׳ונראה דהנה במרכבת יחזקאל פני ארי' אל הימין ופני השור אל השמאל, והנה ידוע דימין הוא חסד ימין מקרבת, ושמאל הוא גבורה שמאל דוחה את מה שאינו ראוי, והנה אמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת רחמים ושתפה למדת הדין, ומשמע דהתכלית הוא מדת הרחמים ע"כ הקדימו, דאל"ה הי' די לשתף מדת הרחמים למדת הדין כדי שיהא העולם ראוי להתקיים, ומדהקדים מדת הרחמים מוכרח לומר דזה התכלית ומדת הרחמים גדול במעלה ממדת הדין, והא דהצריך לשתף את מדת הדין כלל, דאל"ה הי' כחות הרעות מתפשטין בעולם יותר מדי, והי' רעת האדם רבה, לזה באה מדת הדין ליתן קץ וגבול לכל דבר לבל יתפשט יותר מהראוי לו:

ה׳ולפי"ז יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו מדחה את כחות הרעות לבל יתפשטו חוץ מגבולם ומדחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו, וזה הי' מדתו של יוסף הצדיק במה שהי' סור מרע הדחה את כחות הרעות בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם, וזה שבמדרש יוסף והיינו דשני מיני יצה"ר כנ"ל אחד מהם יתלבן ויכלל בקדושה והוא יצה"ר של תאוה כדאיתא בזוה"ק שאלמלא היצה"ר לא הי' חדוותא דשמעתתא, וא"כ יש לו שורש בקדושה, ולעתיד ידחה ממנו הזוהמא וישאר מנוקה ומלובן, אבל יצה"ר של שקר להטעות את השכל לאמור לרע טוב אין לו שום ענין ושורש בקדושה, כי בקדושה אינו נמצא כלל ענין השקר והטעה, וע"כ כל עבירות שבתורה יכול להיות להם היתר לשעתו עפ"י נביא כגון אליהו בהר הכרמל חוץ מעבודה זרה שהנביא ההוא יהרג, והכל מטעם זה שכל עבירות יש תמורתם בקדושה וכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן רחמנא, אבל ע"ז ששורשו טעות ושקר אין לו מציאות שורש בקדושה כלל וע"כ אין לו היתר לעולם, וע"כ עמלק ששורשו שקר כמ"ש במק"א וכמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך מיעקב הנקרא ישורון ועמלק הוא מלשון עקלקלות עכ"ד, ואף אנו נאמר כי יעקב אמתי הוא ועמלק הוא שקר ע"כ לא יהי' לו שום תיקון לעתיד וכן הא דכתיב ולא יהי' שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו, ולכאורה יקשה א"כ כל האומות נמי בודאי לא יתקיימו בלתי מתוקנים, אך להנ"ל יובן דהנה במדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, וא"כ שם עשו מורה על שקר וזה לא ישאר לעתיד וזהו בעושה מעשה עשו היינו עיקר מהותו, אבל שאר האומות שמהותם יכול להשתנות לקדושה ישאר שמם ומהותם בקדושה, ולפי הנ"ל דנגד שני מיני יצה"ר הם משיח בן יוסף ומשיח ב"ד, משיח ב"י יבער את יצה"ר של פגם השכל זה נקרא מלחמה בהחלט שימחה את שמם כנ"ל, ובזה יובן דברי המדרש ואחר עד עתה עד שלא נולד שטנו של אותו האיש שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, אבל משיח ב"ד שהוא נגד פגם הלב לא יהי' צריך ללחום עמהם למחות את שמם כלל אלא ממילא יתבררו ויתלבנו ויכללו בקדושה, ואין זה נקרא מלחמה כלל:

ו׳ולפי האמור יובן הא שרמז לעשו שכל בטחונו שהי' על קליפת שור וחמור הנה נכזבה תוחלתו כי הנם נעשים נכנעים אליו, וזהו ויהי לי היינו שהם עתה לי ולא לך הם בהחלט, והם נכנעום לשור וחמור דקדושה שהם שני המשיחים:

ז׳ויש לומר עוד שעל שני אלה מורה שם ישראל דבזוה"ק שיר משמאלא אל בימינא, שיר משמאלא דהיינו דביקות ותשוקה שבלב שבצד שמאל שבאדם והוא תיקון הלב, אל מימינא שהוא הארת המוח כידוע בשם אל שבי"ג מדות של רחמים, וסימנך אל ה' ויאר לנו, והוא תיקון המוח ובאשר זכה יעקב ותיקן הלב והמוח כנ"ל ע"כ זכה לשם ישראל:

ח׳ולפי"ז יובן ברכת המלאך שלא מצינו שם במה ברכו אלא מה שקראו שם ישראל, והיינו לעומת שנגע בכף ירכו פגם המוח והלב בדורות הבאים הכריחו יעקב להודות לו שהוא תיקן זה, וסוף כל סוף יהי' התיקון בכל ישראל, שלכן כל זרעו נקראים בשם ישראל, ולפי"ז יובן מדוע דחק יעקב את השעה ולא שמע אל המלאך שבכה והתחנן לו להמתין עד בית אל שהקב"ה עצמו יקראהו בשם ישראל, והטעם כנ"ל כי זה השם מורה על התיקון כנ"ל שבזה התגבר על כחו של עשו כנ"ל, והנה אחר שנפטר יעקב אבינו מעשו ומלבן נאמר בו ויחן את פני העיר שקבע תחומין וזה שמירת שבת כבמדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת, והיינו שאחר שנשתלם יעקב ונכנעו אליו כל הכחות חיצונים ותיקן פגם המוח והלב זכה לשבת, וקצת מעין זה הוא בכל איש ישראל, כי שני אלה הוא בשבת זכור ושמור, שבת דלילא ושבת דיממא, שבת דלילא הוא שמור, שהוא בלב והוא הזמן שנתעורר בכל ישראל אהבה ודביקות לאביהן שבשמים לעומת שמשליכין מעליהם עול חשבונות הרבים מטרדת הל"ט מלאכות, וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, והוא תיקון פגם הלב מאהבת חיצוניות, שבת דיממא הוא זכור שהוא במוח ובו הארת חדשים כידוע, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי וכו' ובזמירות ימינא ושמאלא וכו' כי בשבת יש הארה גדולה משני המשיחים ואלמלי שמרו ישראל וכו' מיד נגאלין, ועכ"פ כל איש לפי ערך שמירתו את השבת בזכור ושמור נתקן בצד מה פגימת המוח והלב שבו:

ט׳ובזה יש לפרש מה דכתיב בחריש ובקציר תשבות וחכז"ל דקדקו מאי אריא חריש וקציר כל ל"ט מלאכות נמי ודרשו יצא קצירת העומר או אפקי קרא לשביעית כידוע, אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולהנ"ל יש לומר עפ"י דברי המדרש ריש ויגש הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר, חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף, ע"כ בא הכתוב לרמז דבשמורת שבת זוכין מעין שני המשיחין המכונים חורש וקוצר, ודו"ק:

י׳ותעבור המנחה על פניו פירש"י בשם מדרש אגדה אף הוא שרוי בכעס שהי' צריך לכל זה, יש להבין מה בא הכתוב להשמיענו שבודאי בלתי אפשר שלא הי' שרוי בכעס על עשו שבא להורגו, ונראה שהי' בכעס על עצמו מדוע איננו בוטח בה' כראוי דאלמלי כן לא הי' כלל עליו מורא בשר ודם, וכמאמר הכתוב ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, והי' בכעס על עצמו שהי' צריך לכל זה וכמדת הצדיקים שתמיד מוצאים חסרון בעצמם היפוך מדת עשו שהי' תמיד איש שלם בעיני עצמו ולא מצא אצלו שום חסרון, ובהכעס והרוגז שהי' לו על עצמו הגביה את מדת הרוגז והכעס שבעולם להקדושה, ומזה עצמו בא שנתבטל רוגזו של עשו, אך שוב הי' מתירא שאחר הנחת הרוגז יתקרב אצלו וכמו שפירשו המפורשים בכתוב הצילני נא מיד אחי היינו שלא יהי' לו אחוה עמי, ויותר הי' ירא מטובתו מרעתו, אך במה שהי' עתה היפוך לגמרי ממדתו של עשו כנ"ל, נעשה תוספות פירוד בנפשותם ולא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים, וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה:

י״אותקע כף ירך יעקב וגו' ויאמר שלחני וגו', ונראה שזה רמז על עתיד אף שיהי' זמן שזרעו של יעקב יהי' בשפל המצב מאד, שע"ז באה הרמז של ותקע כף ירך יעקב, מ"מ הנחשלים האלו עוד בכחם להתגבר על שרו של עשו, כמו שהתגבר יעקב עליו אף אחר תקיעת הכף, וזה נותן חיזוק לימינו אלה שמצב ישראל מוזר מאד ברוחניות ובגשמיות, אל נתיאש ח"ו אלא נתחזק עליו בכל עוז ובעזרתו ית"ש נעשה חיל ונתגבר עליו:

י״בבמדרש רבי שמעון אמר מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, ודעת הרבה מראשונים שמעלת המלאך גדול ממעלת האדם, ונראה דאלו ואלו דא"ח דאיתא בספר שערי אורה שגם המלאך מורכב מגוף ונפש, וע"כ כשנערוך מהות גוף של אדם קרוץ מחומר למהות גוף המלאך שגם גופו רוחני בודאי מעלת המלאך גדול, אך כשנערוך מעלת נשמתו של אדם למעלת נשמתו של המלאך מעלת נשמת האדם גדול שהוא פנימי ביותר וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ואיתא בשער הקדושה להרח"ו חלק ג' שער ב' כי אור מחצב הנשמות פנימי ועליון מן אור מחצב המלכים עיו"ש באריכות, וע"כ אם האדם הולך אחר נשמתו ומבטל את הגוף להנשמה להיות כעבד נשמע בכל בחינותיו איש הזה נחשב מהותו הנשמה ושוב מעלתו גדולה ממלאך, אבל אם עושה את הגוף עיקר מהותו הוא הגוף אלא שיש בו נשמה, וגוף המלאך מעלתו גדולה כנ"ל:

י״גוהנה לפי"ז איש העושה ועובד כפי כחו וטבעו עדיין לא נגע בכח נשמתו, ובמהות גופו המלאך גדול, וע"כ עדיין יש בכח המלאכים המקטרגים ולהיצה"ר להמציא לו מניעות שונות להפריעהו מעבודתו, אך אם עובד בכח גדול למעלה מכפי טבעו והרגלו בזה מעורר כח הנשמה, וכמ"ש בזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה בכוחך דא נשמתא דבר נש, הרי דאם עובד בכח גדול נחשב ומתיחס מעשיו להנשמה, וכבר השרשנו שבמהות הנשמה מעלת האדם גדלה, ע"כ אין ביכולת מלאכים המקטריגים והיצה"ר בכללם להפריעהו ולמנעו, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד ונקרא אשר לא עבדו, שמאה פעמים הי' אז ההרגל וע"כ הרי עדיין לא עבד בכח נשמתו ואין זה נחשב כלל עבודה לעומת עבודה בכח נשמתו:

י״דוהנה זה עצמו הי' ביעקב שנבחן מעלתו ועבודתו שהי' בבית לבן אם הי' בשלימות גמור, ע"י שנאבק עמו המלאך, ובאשר יעקב הי' כל מהותו הנשמה כי כל עבודתו הי' למעלה מטבע אנושי ע"כ נצח להמלאך ותקף בו בכח באמרו אליו לא אשלחך כי אם ברכתני:

ט״ווהנה שבת הוא יומא דנשמתא, וע"כ איש הזוכה לקבל שבת כראוי, נתעלה ביום השבת ומעלתו גדולה ממעלת המלאך, וזה ענין שלום עליכם שאנו אומרים בשבת, ושוב נתרחק ממנו כל המניעות והמכשולים והמעצורים:

ט״זבמדרש ואהליבמה ילדה וגו' הה"ד איך נחפשו עשו רבי סימון אמר קליפת בצליא כ"כ למה גליתי מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שביניהם וכמה ממזרים העמיד רב אמר שלשה ר' לוי אמר ארבעה, נראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שאמרו ז"ל שמסורת הוא שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן קטנן של שבטים כי עשו נמשל לחזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ורשעתו הי' בהסתר ובהעלם וכל מדרגה נסתרת ונעלמת מן העין הוא יותר גבוה, ובסטרא דקדושה אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואת זלע"ז עשה אלקים, וכל מדריגת הטומאה היא בנגלה כדכתיב ויקרא בקול גדול וכל שהוא בנסתר יש לו קירוב בצד מה אל הקדושה ומזה נתירא יעקב עד שנולד יוסף שמדריגתו פנימית נעלמת בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה אף כי כל ישראל הם פנימים יוסף היא פנימית שבפנימית, וע"כ היא קטנן של שבטים כי כל דבר שהיא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה ודפח"ח, וכאשר נסתכל בכתוב נראה שלא נכתב בפירוש בכתוב שהי' עשו רשע אלא עפ"י פי' של תורת שבעל פה כי מה שכתוב שהי' איש יודע ציד איש שדה עדיין אינו מבורר שהי' בזה דבר רשעת ותדע שהרי יצחק ידע מזה כדכתיב כי ציד בפיו ועכ"ז הי' סבור שהוא צדיק, ומ"ש ויבז עשו את הבכירה אינו מפורש שביזה את הבכורה מצד עבודתו של מקום כי הי' לו התנצלות בשביל המעלה והשררה שבו אלא שהתורה שבע"פ גלתה לנו מה הי' בפנימית, כי תורה שבכתב כתובה על קלף בהתגלות ע"כ לא נכתב בה אלא הדבר כמו שהוא הדור בלבושו, והתורה שבע"פ הוא התגלות פנימית תורה שבכתב וע"כ לא נכרתה ברית עם ישראל אלא על תושבע"פ כי הברית היא שיהי' ישראל פנימים דבקים במקום וזה רק באמצעית תושבע"פ, זולת בפרשה זו נחפשו עשו נבעו מצפוניו ונגלה מסתריו שנכתב בתושב"כ את מסתריו שהוליד ממזרים, ובזה ניטל ממנו כחו הגדול, ובזה יש לפרש מחלוקותם כמה ממזרים העמיד דהנה ידוע שמספר שלשה הוא בקדושה רזא דמהימנותא כבזוה"ק פ' בא כי השנים הם לשני צדדים והאמצעי פנימי ביניהם ומחברם, ומספר ארבעה נוטה לצדדין ומתפשט רחוק מהשורש מכל צד ע"כ מספר ארבע מלכיות שבעולם המתנגדין למלכות שמים כמבואר במהר"ל בספר נר מצוה וכמו שנראה בחוש שעושין שתי וערב להורות התפשטות לארבע רוחות, והנה עשו שנגלה מצפוניו ונדחה מהפנים אל החיצוניות יצדק לומר שנדחה ממספר שלשה אל מספר ארבעה, וע"כ רב אמר שלשה אזיל בתר מה שנדחה ממנו והיינו שהי' לבוש במספר שלשה וניטל ממנו זה הלבוש, ור' לוי אמר ארבעה אזיל בתר המספר שנדחה אליו והוא מספר ארבעה:

י״זולפי האמור יש ליתן טעם על ג' סעודות בשבת ששבת הוא לגמרי פנימית יומא דנשמתא ע"כ יש בו ג' סעודות להורות שאפי' האכילה שהיא דבר גשמי נמי הוא פנימי: