שם משמואל, וישלח ה׳Shem MiShmuel, Vayishlach 5

א׳שנת תרע"ד.

ב׳במדרש ויהי לי שור וחמור שור זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה יששכר דכתיב יששכר חמור גרם ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק וכו' ובניו של יששכר יודעין מה הקב"ה עושה בעולמו, ונראה לפרש דהנה איתא במג"ע דהא שהלך עשו להתחתן בישמעאל הי' עצה רעה לבוא על יעקב משני צדדים מצד הימין ששם שורש קליפת ישמעאל ומצד שמאל זה עשו תרין גיזרין בישין שור וחמור, עכת"ד, ויש לפרש כי ידוע שהקליפה מצד ימין מושך לחסד דקליפה שהוא תאוות רעות, והוא חמור תכלית החומר, אשר בשר חמורים בשרם, וישמעאל נקרא פרא אדם פרא זה חמור הבר, והיינו שחמור של ישוב אף שהוא תגבורת התאוה מ"מ עודנו בגדר וגבול, אבל חמור הבר זהו התמכרות לתאוות רעות בלי גבול וגדר, כל תועבה העובר חק וגבול אנושי, והקליפה מצד שמאל מושך לגסות הרוח וע"ז ורציחה ושפ"ד, והוא קליפת שור ששורשו מהשמאל פני שור מהשמאל, ובהשתלשל למטה נעשה שור המזיק, וקרן השור מורה על גסות הרוח והוא שורש ע"ז ושניות לאמור אני ואפסי עוד וממנו נמשך שלא להחשיב בעיניו שום דבר ולדכא תחת רגליו כל אסירי הארץ, כאלו אין שום דבר במציאות זולתו, ובש"ס ב"ק לא הרי הקרן שכוונתו להזיק, וזה עשו וקרניא עשר מיני' יקומין והוא אדמוני סימן שהא שופך דמים כברש"י והוא עיף מרציחה, וכל זה נמשך מגסות רוחו כל שניות וע"ז ושפ"ד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לדבר מש"ס ר"ה פרה כיון דקיימי גלדי גלדי, בקיצור הדברים שהי' כוונתו רעה לבוא על יעקב בכחות חיצונים מכל צד להכניס ח"ו ביעקב מחשבות רעות יצרא בישא דע"ז ג"ע ושפ"ד, ג"ע מימין ע"ז ושפ"ד משמאל:

ג׳והנה בש"ס ע"ז (ה:) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם נמסרים ביד יצרם וכו' פירש"י משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם, ויש להבין מה שפרט בכאן תורה וגמילות חסדים יותר מכל המצות שבתורה, ונראה לפי האמור ששני מיני יצה"ר הבאים על האדם מימין ומשמאל קליפת שור וחמור כנ"ל ע"כ לבטל מהם שני מיני יצה"ר אלה מקביל תורה וגמילות חסדים, והיינו דהדבק בתורה מוציאתו מהיות דבק בתאוות וכמו שאמרו ז"ל גדולה מזו אמרו יפנה לבו לדברי תורה שאין מחשבת עריות מתגבר אלא בלב הפנוי מן החכמה והוא מבטל קליפת חמור, וגמילות חסדים נמשך מפאת ביטולו להש"י והרי הכל בריאותיו כמוהו כמוהם הוא היפוך ע"ז רציחה ושפ"ד זה מבטל קליפת שור, וכשעוסקים בתורה וגמילות חסדים משלחים ומשליכים מעליהם שני מיני יצה"ר אלה:

ד׳והנה בש"ס ב"ק (י"ז.) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים וכו' זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם, ופירש"י יוסף איקרי שור דכתיב בכור שורו הדר לו, ונראה דש"ס ע"ז והש"ס ב"ק הם דברים אחדים דכמו שיש שור וחמור דקליפה עשו וישמעאל כן יש לעומתו שור וחמור בקדושה, והיינו דשור הקליפה היא גסות הרוח, וכוונתו להזיק, ושור בקדושה לגבה לבו בדרכי הש"י, ורב תבואות בכח שור, ולעומת קרן הקליפה כמ"ש ולרשעים אל תרימו קרן שנמשך ממנו גסות הרוח ושניות וע"ז ובקדושה הוא רמה קרני בה' שהעבודה להש"י בכח גדול ובהתלהבות יתירה ובזה מושך כל מיני השפעות וחיות, ובזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) חדוה דבר נש משך לגבי' חדוה אחרא עלאה, ובודאי חיות והתלהבות בעבודה מושך חיים וזה רב תבואות בכח שור ברוחניות, ומזה נמשך גמילות חסדים גם בפועל וזהו מדתו של יוסף בכור שורו הדר לו שהי' תמיד בחדוה ובחיות מוגבה לבו בדרכי הש"י אפי' בכל מה שעבר עליו, וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שר המשקים והאופים, וכתיב ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו שבאשר הי' מדתו שומר הברית שנקרא חי והי' כל עבודתו בחיות ובהתלהבות ובנהירא דאנפין, ע"כ נמשך ממנו שהי' זן ומפרנס מדת גמילות חסדים, והיא שור דקדושה הפוך עשו שור דקליפה, וזה שבמדרש פ' צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום זה בעל קרנים וזה בעל קרנים, חמור דקדושה הוא לעומת חמור דקליפה שהוא למלאות תאוות נפשו וחומרו וחמור דקדושה הוא אוהב תורה ויט שכמו לסבול עול תורה ולעומת תאוות הרעות שמוסיף והולך כמ"ש הרמב"ן בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה כענין שאמרו ז"ל משביעו רעב לעומתו בקדושה אוהב תורה לא ישבע טעמי תורה, אך לא בגיאות ח"ו אלא נכנע כחמור ומקבל עליו עול תורה כחמור למשא, וזה מדתו של יששכר חמור גרם וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול, וע"כ העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני השבטים יוסף ויששכר שהם שור וחמור דקדושה ומשליכין את שני מיני יצה"ר עשו וישמעאל שור וחמור דקליפה:

ה׳ולפי האמור יובן דברי המדרש ששלח יעקב לעשו ויהי לי שור וחמור, דלעומת שהי' עשו בוטח בשני גיזרין בישין שיש לו שור וחמור דקליפה, שלח לו יעקב כי יש לו השורש שור וחמור שהוא בקדושה יוסף ויששכר ושוב אין לו כח לעשו לעמוד כנגדו שבהופיע השורש בטל אליו המסתעפים ומשתלשלין ממנו:

ו׳ועם מה שכתבנו יש ליתן טעם לשבח למה הי' נצרך לשלוח מלאכים רבים למ"ד מלאכים ממש ולא הי' סגיא במלאך אחד וכי לצוותא או לעזר הם צריכין ומלאך אחד המית את כל מחנה סנחרב שהי' מאה ושמונים אלף איש, אך יובן בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות ידוע שמכל מצוה נברא מלאך ואותם המלאכים שנעשו ממצותיו של יעקב אותם שלח לעשו שיבואו תוך לבו לעוררהו בתשובה וזה שאיתא במדרש שלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שבאשר הויתם ממצות ומעש"ט הם מסוגלים ביותר לעורר בלבו אהבת המצות ומעש"ט, ולפי האמור יש לומר ששלח להכניע קליפת שור וחמור שבלבו, והיינו ע"י מצות ומעש"ט המתיחסים לשור וחמור דקדושה, וע"כ הי' נצרך למלאכים מתיחסים לצד הימין ולצד השמאל ולא הי' סגיא לי' באחד:

ז׳ויש לומר שבשבת זוכין לשתי אלה בקדושה שידוע שמוסף שבת הוא יוסף נצרך להיות בחדוה בנהירו דאנפין רמה קרני בה', ואמרו ז"ל ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פנים של אדם בשבת כמו בחול והוא נקרא קרן כמ"ש במרע"ה כי קרן עור פניו וכתיב וקרנים מידו לו והוא קרן השור בקדושה תרוממנה קרנות צדיק וצדיק נקרא מי שהוא שומר הברית מדתו של יוסף, וכתיב נמי כל שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע היפוך ממה דכתיב ויהי ער בכור יהודה רע, ולעומת שאדם שומר הברית מושך ברכה מהשבת כי מני' שיתא יומין מתברכין כמ"ש ביוסף ויוסף הוא המשביר ויכלכל יוסף כנ"ל, גם בשבת הוא מדת יששכר כי שבת יעשה כולו תורה ודכ"ע בשבת נתנה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, והוא ביטול בחי' שור וחמור דקליפה עשו וישמעאל, וימינא ושמאלא ובינייהו כלה, כי כלה היא מלשון כלתה נפשי אל ה' זה אי אפשר כי אם לעומת השלמה מימין ומשמאל, וזה זכור ושמור שמור הוא מדת לילה והוא חמור דקדושה והוא ימינא שבהכנסת שבת שאדם מרגיש קדושת שבת ומעריך את עצמו לעומת קדושת שבת נעשה נכנע ומתאוה ומשתוקק ומקבל על עצמו על להבא ומקיים ויט שכמו לסבול, זכור הוא מדת יום רמה קרני בה' והוא שור דקדושה והוא שמאלא, ורק אז ובינייהו כלה זוכין להיות בבחי' כלות הנפש כלתה נפשי לה', ובדוגמת המלאכים שאמרנו שהם נתהוו מהמצות ומעש"ט של יעקב אבינו שמתיחסים לימין ושמאל כן נמי בשבת באין יחד המלאכים שנתהוו ממצות ומעש"ט שעושין בכל ששת ימי המעשה המתיחסים לימין ושמאל והם המסייעין לאדם לזכות לשבת שהוא שלימות מימין ומשמאל ולהם אנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום, וע"כ שבת הוא גאולה, כי כל הגליות הוא מעשו וישמעאל שהם כלל הע' שרים ל"ה מימין ול"ה משמאל כידוע:

ח׳במדרש ויבוא יעקב שלם, בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וכו', נראה דהנה כתיב והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, ובזוה"ק דעשו כאל אחר הוה ויעקב לא יסגוד לההוא סטרא ולההוא חולקא כלל וכו' והוא עבר לפניהם מאי והוא דא שכינתא דהוה אזלא קמי' וכו' כיון דחמא יעקב אמר הא עידן לסגדא קמי דקב"ה דהוה אזיל קמי' כרע וסגד שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ולא כתיב וישתחו לעשו וכו', ונראה דשבע השתחואות הי' שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש"י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחי' מדותיו להש"י ניצל מעשו, כי כל הרעה הבאה ח"ו לאדם הוא רק מפאת מעט פסולת שנמצא בו, כטבע הזבוב שאינו עומד אלא במקום מכה, ובאשר יעקב ביטל מהותו ועצמותו להש"י שוב לא הי' מקום לעשו לשלוט בו, וכענין למקום יפה ברחת שאמר בלעם כשראה את הקני, וממילא כשזה קם זה נופל כדמיון כף מאזנים כשזה עולה זה יורד, וע"כ נתבטל כחו של עשו שבע כחות הטומאה שהביא נחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו, וכבר אמרנו שהוא כדמיון המובא בפ"ב דקידושין בההוא מזיק דהוה בי רבנן דאידמי לרב אחא כתנינא בשבע רישוותא ובכל כריעה דכרע נתר חד רישא, והנה מובן דלאו כל אדם ביכולתו לבטל עצמו כרגע להש"י באופן כזה, אלא שיעקב אחר כל עבודתו כל ימיו לשרש מקרבו כל בחי' וכל תנועה אשר לא לה' המה, וזה עצמו הצילו תמיד מכל צרותיו, אלא שבכאן לגבי דעשו שהי' בו כל שבע כחות הטומאה יחדיו, הי' צריך לדבוק בהש"י בכל שבע מדות יחדיו שלזה מרמזין השבע השתחויות, וע"כ אחר שנפטר מעשו כתיב ויבוא יעקב שלם שמעתה הי' שלם מכל צד, וזהו שהביא המדרש קרא דבשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רעה, דכל שבע הצרות הנמשכים מז' כחות הטומאה לא יוכלו ליגע בו:

ט׳ויש לומר דבדוגמא זו הוא שבת יום השביעי, דכל יום הוא לעומת מדה מיוחדת ובשבת הוא כולל הכל ולעומת שהאדם מבטל בכל יום ויום מדתו לרצון הש"י זוכה בשבת לדבוק בהש"י בכל בחינותיו וממילא נושע מכל צרותיו כאמרם ז"ל יכולה היא שתרחם, ובודאי שהשבת עצמו מסייע לאדם שיהי' ביכלתו לבוא לבחי' זו, ואולי מקביל לענין זה ז' ברכות שבתפלות שבת, וכמו כן ארבע תפלות ושלש סעודות שהם שבע:

י׳בש"ס שבת (ל"ג:) ויבוא יעקב שלם ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, נראה לפרש ענין מטבע שווקים מרחצאות שהוא מקביל לענין שלמעלה שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו שפירושו בגוף ובנפש ובשכל והוא כענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, שבכל לבבך הוא הגוף ובכל נפשך זה הנפש ובכל מאודך שדרשו בכל ממונך זה השכל כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות נתיב אהבת ה' עי"ש, וכן נמי הא דשלם בגופו זה הגוף שלם בתורתו זה הנפש, כי האבות שהם עצמם הי' שורשי התורה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' דברי המדרש ויקרא פ' ב' שהאבות נקראו תמימי דרך שקיימו את התורה עד שלא נתנה, היינו שהם עצמם הי' שורשי התורה וזה שאיתא במדרש סוף ויגש ועד עכשיו שלא נתנה תורה וכו' ר' לוי אמר מעצמו למד תורה שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, וע"כ מתיחס התורה לנפש של אבות, ואינם כמו שאר אנשים שהתורה הוא מתיחס להשכל שלהם שהוא דבר נוסף על מהותו, אבל האבות מהותם הי' התורה והם והיא דבר אחד ע"כ הנאמר ביעקב שלם בתורתו היא שלימות נפשו, שלם בממונו זה היא שלימות שכלו כמ"ש בשם מהר"ל שבכל מאודך שדרשו זה ממונך הוא השכל [וכן מצאתי בגור ארי' שבת למהר"ל ששלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו הוא כענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אלא שהוא מסדר באופן אחר שלא עפ"י דרכו בנתיבות הנ"ל]:

י״אובזה יש לפרש מחלוקת רב ושמואל ור' יוחנן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה הלשון תיקן להם יש לפרש שיהי' על צד הטוב ולא על הצד הרע, וסבר רב מטבע תיקן להם היינו שיהי' הממון שלהם מתוקן והיא שלימות השכלי כנ"ל שהממון מתיחס לשכל ושמואל אמר שווקים תיקן להם היינו שיהיו השווקום שלהם מתוקנים היפוך ממה שאמר רשב"י על מלכות הרשעה תקנו שווקים להושיב בהם זונות, ויעקב תיקן להם שווקים שיהי' השווקים מתוקנים על צד הטוב לסחורה ולהצטרכות נפש האדם כמו שדרשו בארצות החיים זה מקום שווקים, ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם זה שלימות הגוף להסר הזוהמא גשמיות ורוחניות, והם שלשה מיני שלימות גוף ונפש ושכל, ואף שכל אחד מודה לחבירו מחלקותם הוא במה התחיל לתקנם זה אמר שהתחיל לתקנם מצד השכל ואחריו נמשך אינך שלימיות, וזה אמר שהתחיל מצד הנפש, וזה אמר שהתחיל מצד הגוף, ומ"מ כולם מודים שאחר שכתוב ויבוא יעקב שלם שפירושו בגוף ונפש ושכל, התחיל לתקן גם את זולתו בשלשה מיני שלימיות אלה, כענין שאמרו ז"ל התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים:

י״בויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח וגו' וכן כתיב ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל ביתאל וגו' ואח"כ וירא אלקים אל יעקב עוד וגו' ויקרא את שמו ישראל וגו' ויצב יעקב מצבה ויסך עלי' נסך וגו' ויקרא יעקב את שם המקום וגו' אלקים ביתאל, ובספורנו ויסך עלי' נסך והשלים נדרו שנדר באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, ויש להתבונן מדוע נצטוה תחילה לעשות מזבח ולמה לא הציב המצבה לשלם הנדר בראשונה תיכף והמתין עד אחר מראה השני', ונראה לפרש בהקדם מה שפרשנו ענין ההפרש שבין מזבח למצבה ומצבה היתה אהובה בימי האבות ועכשיו שונאה, כי מזבח הוא של אבנים הרבה והיינו שהעבודה להשי"ת איננה מצד הפרט אלא מצד הכלל ואין לנו אלא כהן אחד ומזבח אחד שכל ישראל מתאחדים בבית אחד ומכח קיבוץ כולם נעשה מזבח אחד להקריב עליו לגבוה והיינו טעמא דשחוטי חוץ, ואליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות עפ"י הנבואה עשה תיקון מעט ככתוב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ה' אליו ישראל יהי' שמך, והיינו שעשה פועל דמיוני שיתאחדו במזבח זה כל הי"ב שבטים, וע"כ נבחר רק מזבח ולא מצבה, שמצבה היא של אבן אחת ומורה על פרטות ולא על התאחדות כלל ישראל, אך היתה אהובה בימי האבות היינו שהם עצמם הי' כל הכלל ואין זולתם:

י״גוהנה לא מצינו מצבה כי אם ביעקב ולא באברהם ויצחק אף שאחד הי' אברהם ולא הי' זולתו, ויש לומר הטעם שבאשר הי' לאברהם מדה פרטית אברהם בחסד יצחק בגבורה עדיין לא הי' שלימים כמו יעקב שהי' כלול, וע"כ ביעקב נתאחדו הי"ב אבנים ששם מראשותיו ונעשו אחד ולא כן באברהם ויצחק, וע"כ מצינו ענין מצבה של אבן אחת נמי רק ביעקב, והנה יעקב נדר והי' ה' לי לאלקים כפי הזוה"ק וכן דעת הרמב"ן שגם זה מן הנדר, ויש לפרש שהנדר הי' שיגיע בעבודתו כ"כ למעלה למעלה שיהי' כ"כ כלול עד שהשם הוי' שהוא הנהגת עולם במדת רחמים והשם אלקים שהוא דין יהי' אצלו לאחדים אף שגם מאז כלול הי', מ"מ הי' כענין צירוף שני המדות כמו שני כחות באדם אחד ומ"מ הי' שני כחות, אבל נדר שיגיע כ"כ למעלה גבוה מעל גבוה טרם התחלקות עד שיהי' ממש אצלו הכל אחד ולא שני כחות מצורפין והוא מצד עוצם ביטולו להש"י עד שלא נשאר לו שום מהות יצירה רק ביטול, והדברים עמוקים ואי אפשר לפרש יותר ותן לחכם ויחכם עוד, ובזכות זה נקרא שמו ישראל אותיות לי ראש שהיא ראשית המציאות:

י״דולפי האמור יובן שקודם שנקרא שמו ישראל אף שהי' כלול מ"מ הי' כעין צירוף שני כוחות עדיין הי' נאות לו מזבח שהוא קיבוץ מאבנים הרבה, אך אחר שזכה במעלתו ונקרא ישראל עשה מצבה וקיים הנדר והי' ה' לי לאלקים הא חדא, והאבן הזאת וגו' הא תרתי, ולהם ענין אחד, ומעתה באים הכתובים כסדרן שבתחילה נצטוה לעשות מזבח מפני שעוד לא נקרא ישראל ואח"כ נקרא ישראל ואח"כ הציב המצבה ונשלם הנדר:

ט״וולפי האמור יובן שמקום המזבח קרא אל ביתאל כי שם אל הוא רחמים שאז עדיין נתבקש לו רחמים, אך אחר שזכה במעלתו ושילם הנדר והי' הוי' לי לאלקים נקרא למקום אלקים בית אל [וכמו שכבר דקדקנו מנגינות הטעמים שמלת שם שלפני תיבת אלקים מנוגן בתביר שהוא מפסיק וא"כ אלקים הוא נסמך לתיבת בית אל, וא"כ נקרא המקום אלקים בית אל] שהיא שם מדת הדין שאז הי' אצלו הכל בהשואה אחת:

ט״זבמדרש התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה וכו' כך אומה"ע הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם והללו אומרים בשבילנו נברא העולם אמר להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעין בשביל מי נברא העולם הה"ד כי הנה היום בא בוער כתנור וגו':

י״זויש להבין הלא יעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות עשו נטל עוה"ז ויעקב עוה"ב ומה זאת שאמרו האומות בשבילנו נברא העולם ואטו בשופטני עסקינן שאמרו שתכלית בריאת העולם הי' העוה"ז הכלה ונפסד וכל תאוותיו נמבזות, ואי אינם יכולין ליתן מעצור לרוחם, מ"מ אינם כ"כ טפשים שלא לידע שלעתיד יעקב ירש את עוה"ב, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בדברי המדרש במי שהוא מודה בשני עולמות ודקדק הלא גם הגוים אומרים ומזכירין בפיהם עוה"ב, אלא הפירוש הוא שמודה ששניהם אחד ואין עוה"ז נפרד להיות יש בפ"ע, וכעין שבמדרש מי יתן טהור מטמא עוה"ב מעוה"ז, עכ"ד, ובזה יש לפרש שע"ז העולם מריבים האומות זה עם זה עשו אומר שבשבילו נברא עוה"ז וישמעאל אומר בשבילו, אבל באמת העוה"ז ומלואו נמי לא נברא אלא בשביל ישראל כדי שיזכו על ידו לעוה"ב כי לגודל מעלת עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שמתרחק מעוה"ז ומכסיפין דילי' וזה פנימית הכוונה בבריאות עוה"ז, והאומות נוטלין את חיצוניותם להתענג בתענוגיו וחושבין שזה תכלית הכוונה בבריאותו, והוא ממש כמשל התבן והקש שכל הויתם אינו אלא לשמירת הדגן שבתוכו ועל ידם יגדל הדגן כי אי אפשר בענין אחר והשוטה חושב זה לעיקר, ובדוגמא זו יש לומר שבת וששת ימי המעשה ששבת היא מעין עוה"ב, אך א"א לזכות בו אלא ע"י הטורח ועבודה בסור מרע ועשה טוב ובבירור הפסולת בששת ימי המעשה מזה עצמו זוכין לשבת כמו שמשלו משל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת: