שם משמואל, וישלח ז׳Shem MiShmuel, Vayishlach 7

א׳שנת תרע"ו.

ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו, ברש"י מלאכים ממש, ויש לדקדק למה שלח מלאכים טובא ולא סגיא לי' במלאך אחד, ובמדרש שלהי ויצא ויקרא שם המקום ההוא מחנים מחנה הרי ס' רבוא מחנים הרי ק"ך רבוא א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו ע"כ, משמע שמלאכים טובא הטעם כדי שיהי' מאלו ומאלו, דמלאך אחד הי' בהכרח ממחנה אחת, ומ"מ הוא גופא טעמא בעי מה נ"מ אם הם ממחנה אחת אי משתי מחנות, שהם לא אמרו מדעתם דבר אלא מה שהי' שימה בפיהם מפי יעקב, מה נ"מ אם יהי' אלו או אלו, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

ג׳ונראה דהנה בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו איתא בספרים שיותר הי' ירא מהאחוה והקירוב של עשו ממה שהי' ירא מהריגתו וע"כ כפל תפלתו מיד אחי מיד עשו, וי"ל עוד בלשון אחר דהנה במגלה עמוקות שעשו התחתן בישמעאל כדי לבוא על יעקב משני צדדים מצד ימין הוא ישמעאל קליפת חמור ומצד שמאל הוא עשו קליפת שור והם שני גיזרין בישין, עכת"ד, ויש להסביר דבריו בפשיטות, דהנה במהות ישמעאל ועשו ישמעאל מפורש בתורה ידו בכל פירש"י לסטים [ואף שבמכילתא פרשת יתרו שבני ישמעאל לא רצו לקבל את התורה משום דכתיב בה לא תגנוב ואמרו שבזו הברכה נתברך אביהם דכתיב והוא יהי' פרא אדם וכתיב כי גנב גנבתי, כבר פירש הזית רענן שעל הילקוט דהיינו גנבת נפשות ולא תברא על רש"י שפירש לסטים דהיינו גזלן, ובאמת דגונב נפשות נמי היינו גזלן דההפרש בין גנב לגזלן, הוא שגזלן הוא לדעת וגנב הוא שלא לדעת, והוא שורש השקר ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה ח"ו, שמפני טעם זה החמירה תורה בגנב מבגזלן, וגונב נפשות נמי הרי הנגנב יודע ואינו עושה שקר], אך מהות עשו הוא שורש השקר ובמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, ועוד שם כשחושב את העבירות שעבר עשו הרשע באותו יום ר' אמר אף גנב המד"א אם גנבים באו לך וגו' ואף דמקרא זה לא נשמע אלא שגנבים באו עליו, מ"מ דייק מינה שהוא עצמו הי' גנב שהקב"ה מודד מדה במדה, ומשמע שמהותו הי' כן ולא מקרה הי', שהרי אתה אומר שעונשו שגנבים יבואו עליו, ואם הי' מקרה לבד הי' העונש נמי מקרה ולא יתכן שיזכור הכתוב עונש מקרי, וממוצא הדברים שישמעאל מהותו גזלן ועשו מהותו גנב שורש השקר וממנו נסתעף שניות וע"ז:

ד׳ונראה דשני מיני רשעות אלו הם מקבילים לשכל ונפש, דשקר הוא בשכל והוא כח חיצוני המעור עיני האדם המושכת לאמור לרע טוב ולטוב רע, וגזל הוא בנפש, היינו דצורת נפש האדם להיות משתוקקת למעלה כי נפש הוא לשון רצון כמ"ש אם יש את נפשכם וכברש"י חולין וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והמשתוקק לדבר שאינו ראוי הוא גזלן שגוזל את התשוקה ממקום הראוי להיות, וע"כ כל תאוה שאינה ראוי' נקרא גזל:

ה׳ולפי האמור יובן דברי המג"ע דעשו וישמעאל הם קליפת שור וחמור דהנה שור יש בו ענין שכלי כמ"ש ידע שור קונהו שיש בו ידיעה והכרה, ודוגמתו באדם היא לידע כל פעול כי אתה פעלתו ולהבין כל יציר כי אתה יצרתו, וזהו השכל הישר, אך קליפת שור הוא להיפוך להתגאה לומר אני ואפסי עוד תכלית השקר, כי באמת אין לשום נמצא מציאות מבלעדו ית"ש, וחמור יש בו ענין הכנעה לסבול עול ואינו מבעט, ודוגמתו באדם להיות נכנע לרצון הש"י כמ"ש יששכר חמור גרם וגו' ויט שכמו לסבול, ואינו בעל נפש רחבה להתאוות להתענג בתענוגים, וקליפת חמור הוא בהיפוך תכלית החומר ובעל נפש רחבה ובעל תאוה החומרית, והם קליפת שור וחמור, חמור מימין להכניס באדם תאוות חומריות בנפש, ושור משמאל להכניס באדם כח הטעה והשקר להחליק בעיניו כל רע להראותו לו פנים שכך חובתו וכך יפה לו, ואולי עוד להתברך בלבבו שעוד מצוה עושה, ושני כחות הטומאה אלה הם דוגמת גנב וגזלן, זה לגנוב את לב האדם ולהטעותו, וזה לגזול את תשוקתו ממקום הראוי למקום שאינו ראוי, וכוונת עשו הי' לרדוף את יעקב להכניס בו שני כחות הטומאה אלה, והנה כח השקר והטעה האדם אינו מרגיש כי ברע הוא ויצה"ר דומה לו כאח דורש טובתו ומיעצו לטובה, אבל כח התגברות התאוה במקום שאינו ראוי הוא אף שיודע שזה עבירה מ"מ כח הרע תקפתו עד שאינו יכול ליתן מעצור לרוחו, והוא כגזלן לדעת, ובמדרש מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו דקאי על יצה"ר יש לך גזלן גדול מזה:

ו׳ובזה יש לפרש כפל הלשון, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי יעקאע"ה ידע שעשו בא עליו בשני כחות הטומאה אלה, שור וחמור, מיד אחי מתיחס לגנב כמסתתר לדורש טובתו כרע כאח לו הוא קליפת שור, מיד עשו מתיחס לגזלן לתקפהו בכח התאוה והוא קליפת חמור:

ז׳ולפי דרכנו זה יתפרש לנו דברי השליחות ויהי לי שור וחמור דבזוה"ק דאינון תרי גזרי דינין בישין דסליק בידי' מלבן שהי' רב חכומין וחרשין וקוסמין ור' יצחק שם הקשה וכי יאות הוא ליעקב דהוה קדישא לומר דאסתאב בלבן ובחרשוי ור' יוסי אמר שהלשון משתמע לתרי אפי ויעקב כוון לכוונה אחרת ולעשו הי' נדמה דאינון תרין גזרי דינין בישין, אך במדרש איתא ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו וחמור זה מלך המשיח, והיינו שני המשיחים, ונראה לפרש באופן שיהי' דברי הזוה"ק והמדרש מותאמים, דהנה יוסף הוא ראש ישראל כבמדרש פ' ויחי שאמר יוסף לאחיו אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, והיינו שהוא המשפיע בישראל את השכל הישר להכיר ולדעת את ה' היפוך מדת השקר של עשו, וע"כ נקרא יוסף שור והוא שור דקדושה ידע שור קונהו וכנ"ל, ולעומת שעשו הוא שור המזיק המטעה את בני אדם בשקרותיו, הי' יוסף שור דקדושה, וע"כ יוסף הוא שטנו של עשו, וכן יהי' תעודת משיח בן יוסף לעתיד להוסיף בישראל שכל ודעת לידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו, וע"כ אין בני עשו נופלים אלא ביד בני' של רחל, והנה דוד המע"ה שהי' ענינו להשתוקק לאלקות והי' נכנע מאוד ובעינו עצמו הי' חרפת אדם ובזוי עם, אמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, והוא ענין חמור דקדושה היפוך תאוה חומרית של ישמעאל וזה תעודת מלך המשיח שהוא ישפיע בישראל מדה זו:

ח׳והנה ידוע שכל הנשמות נתערבו בין החיצונים מחמת חטא אדה"ר, ולהוציא הנשמות מבין החיצונים הוא דבר קשה מאד ובתחבולות גדולות כמבואר בדברי האריז"ל, והנה הנשמות שנתערבו בין כחות חיצונות בודאי שנתערבו כל אחת בדבר ההיפוך לו נשמה שמקו הימין דקדושה בכחות החיצונים שמסתעפים מצד הימין וכדומה, וע"כ נשמת משיח בן יוסף הי' בעירוב בקליפת עשו, שור דקדושה בשור דטומאה, ונשמת דהמע"ה הי' בעירוב בקליפת ישמעאל, חמור דקדושה בחמור דטומאה:

ט׳ולפי"ז יובן מאמר השליחות ויהי לי שור וחמור היינו שור וחמור דטומאה מעתה נכנעים לי כפירושו של זוה"ק, ומפני זה עצמו יש לו שני המשיחים שהם שור וחמור דקדושה כפירושו של המדרש שמעתה אין ביכולת שור וחמור דטומאה למנוע אותם לצאת לפועל, והרי הם כאלו הם מעתה בידי, וזהו ששלח אל עשו שמעתה אין לך לבכוח בתרין גזרי דינין בישין שור וחמור אשר אתה בוטח בהן ולבוא עלי, כי כבר הוצאתי את בלעם מפיהם ואין להם עוד כח כי ידוע שכל כח הסט"א הוא מפאת חלקי הקדושה שנתערב בהן, וע"כ מוטב לך שתשליך מידך את כחות השני גזרי דינין בישין כי סוף כל סוף לא תעשה חיל עמם כלל ע"כ לא תאבה ללכת כפעם בפעם לקראת נחשים, ורק סטרא דקדושה ימצא חן בעיניך, וזהו ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך:

י׳ולפי האמור יתפרש לנו ענין המלאכים שהוצרך לשליחות זו ולא סגיא לי' בשלוחי בו"ד, דהנה שליחות הנ"ל יתכן לאיש ישר הולך ושני הדרכים שוים לפניו ובידו לבחור זה או זה, לאיש כזה יתכן השליחות וכענין שכתוב טעמו וראו כי טוב וגו', אבל עשו שזדון לבו עבר כל חוק וגבול והתמכר כ"כ לכחות החיצונים עד שנעשה מרכבה לטומאה, ואינו רוצה לטעום כלל ולא יחפוץ כסיל בתבונה מה בצע בשליחות זו אליו אך זאת ידוע שכל הנמצא בתחתונים שורשו בעליונים, ולכל אשר בתחתונים יש מלאך ושר עליהם בעליונים וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם כמו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ובהופיע שר של אותו דבר אליו בהכרח ישתנה לטוב לשעתו עכ"פ, וכבר פרשנו מאמר הש"ס פסחים בשעה שהושלך חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן עמד יורקמי שר הברד ואמר אני ארד ואציל את הצדיקים הללו מתוך כבשן האש עמד גבריאל ואמר אין כבודו של הקב"ה בכך שאתה שר של מים והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש וארד ואצנן מבפנים ואקדיח מבחוץ, ופרשנו וכמדומה לי שכן הוא בבעל עקידה שכבוד ה' הוא שהכל בטל אליו כי כל הנמצאים הם רק מאמיתת המצאו, והיינו שבאמת לא הי' ראוי האש לשרוף כל שהוא נגד רצון ה' אלא מחמת ההסתר והצמצום אין האש מרגיש, אבל כששר של אש יורד לתוכו בהכרח שמסיר ההסתר והצמצום בצד מה, ע"כ שוב אינו שורף לנגד רצון ה', וזהו כבוד ה', ודוגמא זו נאמר אפי' באדם רשע כשנסתכל בפני המלאך אף שהוא בלבוש גשמי או אפי' באדם גדול וקדוש בהכרח שנתעורר מעט לשעתו עכ"פ, ועוד מצינו להבדיל להיפוך שאסור להסתכל בפני רשע ואיתא בספה"ק שהסתכלות בפני רשע גורם תכונה רעה בנפש, ובמדרש קהלת דאמרו מינאי לר' יונתן אלמלי הפכת ואסתכלת בן יותר היית פרח אבתרנא ממה דאנן פרחין בתרך, ע"כ הי' עצת יעקב לשלוח אליו מלאכים ממש, ועי"כ יתעורר עכ"פ לשמוע ולהסתכל בענין השליחות:

י״אולפי האמור נבוא לביאור דברי המדרש שנטל מאלו ומאלו לשלח פרוזבין לפניו, דהנה השני מחנות מלאכים פירש"י שהם מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהם מקבילים למלאכי שבת ומלאכי חול, דמלאכי א"י הם מלאכי שבת ומלאכי חו"ל הם מלאכי חול עכת"ד הצריך לענינינו, ויש להוסיף בה דברים עפי"מ שהגיד הוא זצללה"ה לאשר מכל מצוה נולד מלאך ואותם מלאכים שלח יעקב לעשו עכת"ד, ויש לומר דמלאכי שבת ומלאכי חול נמי דבהיות שבת יומא דנשמתא שהוא השכל שבאדם ע"כ במה שהאדם עובד עבודתו בהשכל ודעה מזה נבראו מלאכי שבת, ובמה שהאדם עובד בהתפעלות הנפש שהוא בלב מזה נולדו מלאכי חול, ויש לומר עוד דזה עצמו הוא ההפרש שבין מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, דא"י נקרא ראש עפרות תבל, והוא בערך חו"ל כערך הראש לערך הגוף, ע"כ העבודה בשכל נבראו מהם מלאכי א"י שהם מלאכי שבת, והעבודה בנפש נולד ממנה מלאכי חו"ל שהם מלאכי חול, ויש לומר שהם דוגמת שני המשיחים שידוע שמוסף שבת הוא יוסף ולעיל אמרנו שערך יוסף לערך שאר השבטים הוא כערך הראש להגוף, ע"כ מלאכי שבת מסלקים מישראל כל מיני הטעה ודרך שקר, ודוד המע"ה ידוע שהי' מהותו השתוקקות וצמאון לאלקית, וידוע דכל שהאדם עומד מבחוץ יגדל הצמאון ביותר, וכן הוא אומר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה', ודוגמא זו בימי חול שהאדם יורד ממעלתו ומטריד את חושיו בטרדת מלאכה והפרנסה והוא עומד וצוח כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה', ובשביל שעומד מבחוץ מגדיל הצמאון והתמרמרות הנפש וכמו שאיתא בספרים בענין צער הנשמה שעומדת בחוץ ואינן מניחין אותה ליכנס שזה צער יותר מיסורי גיהנם, ובתשוקה זו שאדם רואה את עצמו מבחוץ משתוקק עוד יותר מזה נבראו מלאכי חו"ל והם מסלקים מנפשות ישראל תאוות והשתוקקות חומריות:

י״בומעתה מובן שנתבקשו לעורר את עשו שיפן דעתו ורצונו לדברי השליחות נדרש שיהי' שני מיני מלאכים, מלאכי א"י שהם מלאכי שבת לעורר בו מעלת הראש והשכל להסתכל בשכל הישר ולא בעקום ושקר, וממלאכי חוץ לארץ שהם מלאכי חול לעורר בו רצון שיבחור בטוב אחר שיבין וישכיל שהוא טוב היפוך שני כחות חיצוניות קליפת שור וחמור כנ"ל:

י״גוהנה באם הי' המלאכים באו לפני עשו והביט בפניהם בודאי היתה עצת יעקב טובה, אך הרשע הזה לא נתן להם רשות כלל שיעמדו לפניו כמ"ש הרמב"ן, ע"כ נשאר עצת יעקב מעל, ועדיין הי' אוחז בקליפת שור וחמור תרין גזרין בישין לבוא אל יעקב משני צדדין, וזה שאמרו המלאכים באנו אל אחיך אל עשו, היינו שעדיין הוא בא עליך באחיך הרומז לקליפת שור, אל עשו רומז לקליפת חמור, כנ"ל:

י״דובזה יש לפרש כפל הלשון ויירא ויצר לו, שמפני קליפת שור שהוא טומאה בשכל כנ"ל יוצדק לומר לשון ויירא דבחכמה תמן יראה אותיות ראי', ומפני קליפת חמור שהוא טומאה בנפש לגבור בה כח התאוה יוצדק לשון ויצר היינו שבמדות שבנפש תמן שייך מצרים, כי ידוע דבשכל אין מגיע שם המצרים אלא מהמדות ולמטה וזה ויחץ וכו' לשתי מחנות, היינו לפי שורש הנשמה, אלו מסוגלים ביותר לעמוד נגד קליפת שור ואלו נגד קליפת חמור:

ט״וולפי דרכנו זה יש לפרש מה שסידר בתפלתו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, היינו שיעקב אע"ה שיער בנפשו שכל כחו מאז לעמוד נגד תרין גזירין בישין לא ממנו הי' אלא יד ה' עשתה זאת, כי במה שהשי"ת מתחסד עם האדם, וחסד הוא אהבה, כמים פנים אל פנים גורם נמי אהבה להש"י, ואהבה זו מוציאתו מיד אהבות חיצוניות שהוא קליפת חמור ומדת האמת גורמת נמי באדם לסלק השקר שהוא קליפת שור כנ"ל, ועתה הייתי לשתי מחנות כנ"ל, שזה נמשך מפאת החסד והאמת, ע"כ התפלל הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שגם עתה יעשה עמו חסד להצילו מיד תרין גזרין בישין הרמוזין באחי ובעשו:

ט״זולפי האמור יש לפרש השני שמות יעקב וישראל, והא דאהדרא קרא שם יעקב, כי יעקב הוא מלשון עקב דהיינו הכנעה היפוך נפש רחבה, וזה סילוק כח התאוה קליפת חמור, וישראל הוא ישר אל היינו שיש בו שכל ישר נסמך לתיבת אל כמו הררי אל, והיינו שהוא בתכלית ישרות השכל היפוך קליפת שור שהוא השקר, אך שכל ישר בלתי אפשר שיהי' לאדם טרם הוא מסולק מתאוות חיצוניות וכמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכבר דברנו בפרט זה הרבה, וע"כ אי אפשר שיהי' שמו ישראל בלתי שם יעקב כי אם יצוייר בלתי שם יעקב שהוא שם מורה על סילוק התאוה אי אפשר שיהי' שמו ישראל:

י״זויש לפרש ששני מתנות טובות אלו הנחיל יעקב לבניו, ומהם השני אותות שיש בכל ישראל תמיד, אות ברית מילה הוא סילוק ערלה המושך לתאוה, ואות תפילין הוא שלימות כח השכל לסלק את השקר ותפילין הוא לשון מחשבה מלשון ראות פניך לא פללתי, וגם הוקש כל התורה לתפילין ותורה כתיב בה אמת שמסלק את השקר וכן תפילין דאיקשי הדדי, ובשבת דלאו זמן תפילין במקומו אות שבת יומא דנשמתא שהוא בשכל ומוסף שבת הוא יוסף כנ"ל:

י״חוישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו ויירא יעקב מאוד וייצר לו וגו', משמע שנתוסף לו יראה ופחד מדברי המלאכים ואינו מובן מה החדשות שנתודע מה שלא ידע מקודם, וכי לא הכיר מקודם את זדון עשו ורשעתו, אלא שחשב אולי יתפייס ולא נתפייס, ואין זה תוספות וחידוש פחד, ואין לומר שנתחדש אצלו שיש לו ארבע מאות איש ההולכים לרגלו זה דוחק, כי מאז ידע שהוא מושל בשעיר שהרי שלח המלאכים לשעיר, ובהכרח לומר שידע כי שמה אוה למושב לו באשר הי' להם לשר כמ"ש הרמב"ן ובודאי שהבין שיש לו חיל אנשים ההולכים לרגלו, ומה זה חידוש:

י״טונראה דהנה על הים כתיב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלא יראו מזרוע בשר שהרי כבר ראו בעיניהם נסים מפליאים ומכות בכורות שברגע אחד מתו רבים, והשי"ת יכול לעשות גם עם כל ההמון הזה להמיתם כרגע, אבל הפחד הי' מפני שראו את מצרים נוסע אחריהם שפירש"י בלב אחד כאיש אחד, שזה ענין קדושה שהסט"א הם ענפין מתפרדין, וכאשר ראום כאיש אחד חשבו שיש להם עתה כח מהקדושה ומזה נתייראו, ובאמת כן הי' אבל הכוונה לעורר לבב ישראל לתשובה ע"כ ניתן בהם כח קדוש, ודפח"ח, ויש לומר נמי בנ"ד דכתיב ארבע מאות איש עמו ולא כתיב אנשים אלא איש לשון יחיד שרומז שהם כאיש אחד בלב אחד ועוד דכתיב "עמו" ולא כתיב אתו, ובמדרש עמו כעמו מה הוא ממונה על ד' מאות וכו' כי ידוע דעמו משמע שווין עמו, וכענין שאמרו ז"ל בע"ע עמך במאכל עמך במשתה, והיינו שהם דבקים בעשו ושוין עמו בדעה אחת, ע"כ נמי ממונים ע"ד מאות כמותו, ושפט יעקב שזה נצמח מכח קדוש, ובזה יובן דברי המדרש שיעקב חשב תאמר שבא עלי מכח כיבוד אב, או מכח ישיבת א"י, והיינו מכח דבר של קדושה ע"כ נמצא בו האחדות שהוא כח קדושה, ובשביל זה כתיב ויירא יעקב מאוד כלשון שכתוב על הים וייראו מאד:

כ׳ובזה יש לפרש עוד מ"ש וייצר לו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הוות ידוע שנחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים, ואין להאומות וכחות הרעות שום יניקה ממנו, ועתה כשראה שעשו הולך לקראתו בכח גדול חשב שהוא בעצמו גרם לו זה ששלח אליו מלאכים והשיג גיאות מזה ע"כ הרשיע עוד יותר, וזהו ענין מצרים שצד הרע יש לו יניקה ממנו עכת"ד, ויש לפרש על דרך זה באופן אחר בהקדם דברי קדשו זצללה"ה בדברי המדרש אסתר בימים ההם כשבת המלך וגו' שהי' מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ואמרו בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין אמר להם הקב"ה תנו ימים כנגד ימים שנאמר בימים ההמה ראיתי בירושלים דורכים גתות ומביאים ערמות בשבת, ופי' הוא זצללה"ה דשאלת המלאכים הי' הלא בהמ"ק משוש כל הארץ חרוב ומאין נמצא בעולם מנוחה ושמחה שהרשע הזה יושב ועושה מרזיחין והשיב להם הקב"ה שזה נצמח מפאת חילול שבת ששבת הוא מנוחה וכשישראל פוגמים בשבת ח"ו לוקחים אומה"ע המנוחה, ודפח"ח, ולפי האמור יש לפרש הא דוהנה מצרים נוסע אחריהם בלב אחד כאיש אחד, דהנה בסיני כתיב ויחן שם ישראל וגו' ואמרו ז"ל כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות הי' בתרעומות ובמחלוקות, וכן אתה מוצא כתיב תיכף ביציאתם ממצרים ויסעו ויחנו שמשמעו בתרעומות ובמחלוקות, והדבר יפלא מאין הי' להם אז תרעומות ומחלוקות שאז לא הי' ביניהם שום מסחר וקנין ודין ודברים, והי' להם לכל אחד ואחד עושר למכביר כמ"ש ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ואמרו ז"ל אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הי' לו תשעים חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ועוד שמחת יצי"מ הי' צריך למנוע מהם שום מחלוקה כידוע שאדם בעת שמחתו יכול לסבול אפי' שונאו כמ"ש הרב בכוונת המקוה, וא"כ לפי השכל הי' צריך להיות אז אחדות שלימה בתכלית ביניהם, ומ"מ הי' להיפיך בתרעומות ובמחלוקות, ע"כ נסתעף מזה שהמצרים לקחו האחדות, וכענין תנו ימים כנגד ימים הנ"ל, ובסנגון זה יש לומר שהי' יעקב מתמה מאין נמשך לעשו כח אחדות ע"כ יצאו לידון שבודאי פגם הוא בענין אחדות ע"כ לקח עשו כח האחדות, והיינו עפ"מ שהגדנו במק"א דהיות כל הנמצאים ואפי' חלק הרע שבעולם כולם נמצאים מאמיתת המצאו ית"ש והכל בתכלית היחוד כי אין עוד מלבדו ואיך אפשר שצד הרע יחנגד לקדושה כאמרם ז"ל למה נקראו כשפים שמכאישין פמליא של מעלה, אך זה הוא מפאת הצמצום וההסתר עד שנדמה ליש בפני עצמו עד שיכול להתנגד להקדושה, ומ"מ באשר זה נמשך רק מפאת ההסתר אין להם שליטה על איש אשר אחדות השי"ת מאיר לנגדו ואין הסתר לנגד עיניו, והנה כתב הרמב"ן שיעקב אבינו הי' מתירא אולי חטא בבואו בברית עם לבן עוע"ז וכו', ויש לומר בפשיטות עפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל אולי חטא בבואו בברית עם לבן, אך לא מחמת הברית אלא על שכתוב ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם וגו' הרי שקרא להם אחיו, ויובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאיש זר בתוך האגודה מקלקל את כל האגודה וראייתו מש"ס סנהדרין דאם לולב צריך אגד אי אגיד עמו מין חמישי גרוע ועומד הוא, וע"כ נתיירא שמחמת האחוה עם אנשי לבן נפגם אצלו ההתאחדות [ולכאורה יש להבין שהרי לא הי' שם ברית אהבה ואחדות אלא פירוד שיסתרו ויפרדו איש מאת רעהו ולא יעבור האחד על שכנגדו לרעה, אבל יובן עפ"מ שאיתא בספה"ק שלא יוסיף יעקב להמשיך כמו שעשה עד כה, ואף שמעתה איננו עוד אתו, יתבאר עפ"י דברי האריז"ל שבאם לא חטאו ישראל ולא ירדו בגלות הי' להם כח למשוך אליהם לא"י כל חלקי הקדושה וכשחטאו צריכין להדורי עלייהו, ומובן ק"ו ליעקב אחר שזכה למה שזכה] ויש להוסיף בה דברים שיעק"א ע"ה חשב לעצמו חטא במה שהתיירא ממנו, כי הי' לו לידע שמצד אחדות השי"ת אין כח בשום נברא לעשות נגד רצונו ית"ש, ותלה חטא בעצמו שכריתת ברית עם לבן או גם היראה מפני עשו עד ששלח שליחים להתפייס הוא פגם בידיעת אחדות השי"ת, וע"כ שמחמת שהוא פגם בידיעת באחדות ה' לקח עשו ממנו כח האחדות, וזהו ויצר לו היינו שמעתה יש לו מצרים ועל דרך שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דרכו:

כ״אובזה יש לפרש עצת יעקב ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות, ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, היינו שי"ב שבטי יעקב הם כלל האחדות כידוע מענין י"ב גבולי אלכסון וי"ב מזלות וי"ב חדשי השנה, וכל מחנה יעקב הם נכללין באחדות זה, ואולי מצד פגימתו במדת האחדות מגיע ענשו שיבוא עשו אל המחנה האחת והכהו לקלקל האחדות שלו:

כ״בונראה לומר שיעק"א ע"ה קיבל עליו את הדין, ובשביל קבלתו את הדין הרי הוא כאלו קיבל העונש בפועל ונעתר לו ה' וניטל כח האחדות מעשו וחזר ליעקב וכענין דבש"ס ע"ז מאחר שקבלת עליך את הדין דימוס פטור אתה, וע"כ נתפרד החבילה וד"מ איש נשמטו אחד אחד, ובמדרש ריש וישב כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, ולפי דרכנו יתפרש שחזר אליו כח האחדות וזה הצילו מיד עשו, וע"כ הי' תפלתו שגורה בפיו אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו' ובזוה"ק אעטר ואקשר קשורא בקשורא חד כדקא חזי, ואחר זה לקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו והוא דוגמת שעיר המשתלח לעזאזל אחר התפלה שהי' במקום שעיר הנעשה בפנים לקשר קשורא כדקא יאות, והוא כאמרם ז"ל עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו:

כ״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש ויותר יעקב לבדו אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא כן ביעקב כתיב ויותר יעקב לבדו, דהנה בגלות שמלכות הרשעה מושלת בעולם נתקיים עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה ולעתיד לא ישאר מלכות וממשלה כי אם לקדושי עליונים שהם מרכבה למלכות שמים וזה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ובדוגמא זו יעקב אחר שתיקן כח האחדות שלו לא נשאר כי אם עצם בחי' יעקב שבו לבדו וכל חושיו וכחותיו הי' בידו לאחדים להכנע להשו"ת, וזה עצמו הוא ענין שבע השתחואות של יעקב דבזוה"ק איתא שהשתחוה לשכינה העוברת לפניו, והשתחואה הי' ביטול והי' מבטל כל שבע מדותיו להשי"ת כאחד, וזה עצמו הי' ההצלה מן עשו והד"מ איש נשמטו ממנו אחד אחד, וכבמדרש ריש וישב תנא כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו:

כ״דועם דברינו זה יתבאר דקדוק עצום דבעשו כתיב ארבע מאות איש "עמו" וביעקב כתיב ויחץ את העם אשר אתו ובסוף אמר עשו ליעקב אציגה נא "עמך" מן העם אשר "אתי" עפ"י דברינו הנ"ל בההפרש שבין עמו לאתו, והיינו דבתחילה הי' בעשו כח האחדות וע"כ כתיב אצלו לשון עמו, ובאשר יעקב פגם בכח האחדות כתיב אצלו אתו, אך אח"כ כשתיקן הכל חזר האחדות ליעקב ונסתלק מן עשו, ע"כ עשו עצמו אמר אציגה נא "עמך" שאצלך הוא כח אחדות מן העם אשר "אתי" שאצלי אין שוב כח האחדות:

כ״הוירץ עשו לקראתו וישקהו במדרש אמר ר' שמעון בן אלעזר בכ"מ שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב הנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו א"ל ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעק"א כעמוד של שיש וכו', ויש לדקדק מ"ש של שיש דנקט ולא מתכות שהוא דבר קשה, ובכל מקום שבא להמשיל דבר קשה משלהו לברזל ונחושת, כענין שכתוב והי' שמיך אשר על ראשך כברזל וגו' וכן ברזל ונחושת מנעליך, ונראה דהנה בעיקר מחלוקתם אם בא לנשכו או שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו יש לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים מקוימים כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו עפ"מ שפרשו המפרשים בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו שיותר הי' ירא מהאחוה והקירוב וחיבור של עשו ממה שהי' ירא מחרבו הקשה, והיינו שלא יטמא אותו בדביקתו אליו למשכו ברשתו ולהכניס בו כחות רעות המושכים לרע, והי' ירא גם מחרבו פן יבא והכני אם על בנים, והנה מה שנכמרו רחמיו עליו באותה פעם שייך לומר על חלק ההריגה בחרבו שלא יכהו אם על בנים, אבל על חלק מה שהי' ירא ממנו שלא יטמאהו ע"ז אינני שייך שימנע מחמת שנכמרו רחמיו עליו, אדרבה שמחמת שנכמרו רחמיו הי' יותר משתדל להיות אתו כאיש אחד חברים בכל תאוה רעה, וע"כ שניהם אחת שנכמרו רחמיו עליו באותה פעם ונשקו בכל לבו היינו שסילק ממנו הרציחה אבל בא לנשכו הוינו להטיל בו זוהמא וטומאה ע"י דביקתו אצלו והנשוקין הוא התדבקות רוחא ברוחא והוא כדמיון נשיכת נחש להטיל בו ארס, וז"ש ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא בודאי שניהם אמת היינו הכתב והנקודה זה מורה על שנכמרו רחמיו עליו שלא יהרגנו וזה מורה שרצה להטיל בו זוהמא וטומאה, אך בזה שוב נעשה צוארו של יעקאע"ה כעמוד של שיש, היינו כמו שיש שאינו מקבל טומאה דכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה לאו בני קבולי טומאה נינהו, ומש"ה לא קאמר כברזל ונחושת דפשוטי כלי מתכות טמאין:

כ״וונראה שזכה יעק"א לזה שהי' צוארו כעמוד של שיש שאינו מקבל טומאה מחמת שהי' מצטער ע"ז יותר מהריגתו, ואם בהכרח הי' מגיעו אחת משתי אלה הי' בוחר יותר בהריגתו מהתחברותו אליו, וזה כלל גדול בכל איש שבאם באמת ניחא לי' שיהרג ואל יעבור עבירה להכעיס את בוראו ח"ו שוב ניצל מלהזדמן לפניו איסור זה, וכך שמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הגאון מהרי"מ זצל"ה מגור דבר התולעים השכיחים בימי הקיץ במאכל ומשקה שאדם שניחא לי' באמת ליחנק באכילתו ולא יבלע אחד מהם שוב אין מזדמנין לפניו וניצל מהם:

כ״זויבוא יעקב שלם עיר שכם בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר, במדרש נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרה ששימר יעקב את השבת קודם שניתן, נראה דהנה יש לדקדק בכתוב דלכאורה בבואו מפדן ארם מיותר, דהרי כל הפרשיות מספרים סדר נסיעתו מפדן ארם עד בואו ליצחק אביו לחברון, א"כ מי לא ידע שביאתו הוא מפדן ארם, ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי רש"י בפסוק וישלחהו מעמק חברון מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, דהעצה העמוקה של אאע"ה הי' היות שידוע בטבע אנשים שכל דבר שאדם מורגל בו א"א שיהי' חביב עליו כ"כ כמו דבר חדש, מה גם שבאם אדם נולד על ברכי זה הדבר ומורגל בו מתולדתו ולא ידע זולתו א"א שיהי' חביב כ"כ על האדם, והנה ישראל מלידה ומבטן ומהריון נולדו ונתגדלו על ברכי הקדושה מה גם זרע האבות שהי' מלאכים רגילין ותדורין אצלו כאנשים, לאט לאט אפשר שיתקרר אצלם האהבה והחביבות לדבר קדושה, ע"כ הי' עצה עמוקה שלו שירדו לגלות ויתעלם מהם שפע הקדושה, וכאשר יגאלו יהי' הקדושה חביבה עליהם עד לאחת ודפח"ח, וכבר הזכרנו זה, והנה ידוע שיעקב אבינו היות דוגמא לכנסת ישראל ומאורעותיו הם דוגמא למאורעות ישראל וגלות יעקב הי' דוגמא לגלות ישראל, וכמו שגלות ישראל הי' כדי כשיגאלו יכירו את יתרון האור מתוך החושך, כן נמי הי' ביעקאע"ה שהי' מגודל בבית אברהם ויצחק והי' יושב אוהלים ולא ידע מזולת הקדושה וכן ממעלת ארץ הקדושה לא הרגיש באשר לא ראה זולתה, ע"כ הי' לו הגלות לבית לבן לתועלת לו נמי בענין הזה למען יכיר את מתיקת האור מתוך החושך ויכיר את מעלת א"י לעומת שאר ארצות, ויהי' מעלת חן לפניו ביתר שאת.

כ״חוהנה בסיני כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירש הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא שלשון ויחן הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו מ"מ מצא גם דרך חבירו ג"כ חן לפניו וע"כ היו כאיש אחד בלב אחד, ודפח"ח, וכ"כ אף אנו נאמר ויחן את פני העיר היינו שמצא חן בעיניו שאחר שנוכח מהות המקומות והערים של חו"ל ואפי' של עבר הירדן, הבין יתרון מעלת א"י מתוך חושך של שאר המקומות זולתה, והיתה מעלת חן לפניו מאד, ומעתה יובן מה שכתוב בבואו מפדן היינו שהחן שהיתה מעלה לפניו הי' מחמת ביאתו מפדן ארם והי' ניכר לו יתרון האור מתוך החושך:

כ״טוהנה ידוע כי שלש חנות הן וכו' והמתין ושמר זה לשבת וכענין לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ושמרו בני ישראל את השבת כמ"ש בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל, וזהו שקבע תחומין הדא אמרה ששמר יעקב את השבת, ויש לומר שמעין זה ישראל נשואי חן לפני הקב"ה בשבת וכנסת ישראל יהי' בן זוגך, והבן הדברים: