שם משמואל, וישלח ח׳Shem MiShmuel, Vayishlach 8

א׳שנת תרע"ז.

ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' כל הפרשה ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו' והי' המחנה הנשאר לפליטה, וברש"י התקין עצמו לשלשה דברים, לדורן, ולתפלה, ולמלחמה, ויש להבין דבתחילה מה קסבר שלא הוצרך לשלשה אלה, האם לא ידע זדון עשו ורוע לבבו מאז, ובדברים לא יוסר עבד, ואם חשב אולי נשתנה ועשה תשובה לא הי' צריך לקרותו אדני ולהכניע א"ע לפניו ביד המלאכים, ומה נתחדש מדברי המלאכים עד שנתיירא מאד, ואין סברא לומר שנתחדש לו שיש תחת ידו ארבע מאות איש ומהם נתיירא, כי גנאי הדבר ליעקב שנתיירא מזרוע בשר, כי הוא לא חשב שתושיע לו זרועו, אלא ישועת ה', ואחת הוא מחנה קטנה או גדולה, ומלאך אחד הרג את כל מחנה סנחרב, והוא שמסובב בשני מחנות מלאכים לא כ"ש שארבע מאות איש לא תפס אצלו מקום כלל:

ג׳ונראה עפי"מ דאיתא בס' מג"ע שכוונת עשו שהתחתן בישמעאל הי' לבוא על יעקב בשני סוגי כחות חיצונות כחות ישמעאל מימין שהוא קליפת חמור, וכחות עשו מצד השמאל קליפת שור המזיק עכת"ד, ולפי"ז פירשנו דברי המדרש סוף ויצא שנטל מאלו ומאלו [הם משני מחנות מלאכים] ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים, ולכאורה אינו מובן למה לא סגי לי' במלאך אחד והוצרך למלאכים טובא, ומשני מחנות ולא ממחנה האחת, ולהנ"ל יש לומר שבאשר ידע שעשו בא עליו בכחות חיצוניות משני הצדדין מקו ימין ומקו שמאל, ע"כ למען להכניע את שני סוגי כחות אלו, שלח לעומתם מלאכים משני מחנות מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, מלאכי א"י מתיחסין לימין [כי א"י מתיחסת לימין בסוד אחותי בת אבי כידוע למבינים] ומלאכי חו"ל מתיחסין לשמאל, וזהו ששלח לאמור לו ויהי לי שור וחמור, היינו שורש שור וחמור דקדושה, וע"כ אל יחשוב עוד שבכחו לבוא עליו בכח שור וחמור דקליפה כי שורשם בקדושה לי המה, ומובן שאינם יכולין להזיק לו מאומה, אך הטעם שלא הועילו להכניע את כחות רעות הנ"ל י"ל, דהנה אמרם ז"ל אין מלאך אחד עושה שני שליחות, ומ"מ מלאך שריפה את אברהם הלך להציל את לוט, ומשמע משום שמלאכים הם בלתי כלולים, אלא זה שמצד ימין הוא כולו מסוג ימין בלתי התכללות מצד שמאל, וכן זה שמצד שמאל הוא כולו מסוג שמאל, זה של מים וזה של אש, או חציו מים וחציו אש, אבל אינם כמו שמים שהם פתוכים מאש ומים יחד, וזהו שאמרו ז"ל עושה שלום במרומיו מיכאל של מים וגבריאל אש ואין זה מכבה את זה, ובמדרש שיר השירים פרשה ג' מסיים בה א"ר אבין לא סוף דבר בין מלאך למלאך אלא אפי' בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקב"ה עושה שלום ביניהם, ולא קאמר יותר רבותא שבמלאך אחד פתוך אש ומים כמו שאמר שם בברד של מצרים אש וברד פתוכין זה בזה משמע שאינם פתוכים וכלולים, אלא המים בפ"ע והאש בפ"ע, וע"כ מלאך אחד אינו עושה שתי שליחיות, היינו כששתי השליחיות משני סוגים, וע"כ לרפאות את אברהם ולהציל את לוט שהם מסוג אחד עושה מלאך אחד אלא ששני שליחיות משני סוגים אין מלאך אחד עושה מפני שאינם כלוליים, וזהו כח אדם יותר ממלאכים שאדם הוא כלול שידוע שמספרו מ"ה כמספר שם הוי' במלואו במילוי אלפין, אבל מלאך אין בו זה הענין [האומנם שאיתא בפייט תפילת גשם כנאבק לו שר בלול מאש וממים, אך י"ל שלשון בלול יש לפרש אפי' בלתי התכללות כמ"ש בלותי בשמן רענן שפרש"י מלשון בלול אף שאינו פתוך אלא משוח בשמן המשחה] וע"כ י"ל שמטעם זה לא הועילו להכניע את עשו שבא מכח שני צדדין הגם שהם ענפין מתפרדין ואין בהם התכללות, מ"מ ידוע שלהכניע את זולתו צריכין לכח גדול יותר משל זולתו, ובאשר המלאכים אין בהם מדת התכללות אף שלכח עשו וישמעאל נמי אין בהם התכללות, מכל מקום לא היו יכולים להכריעם על כרחם שלא בטובתם, ויעקב חשב שמכל מקום אולי יתעוררו בו חלקי הנשמות שהיו טבועים בו ומעצמו יעשה תשובה, וזהו שבמדרש שלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, הלשון אם הוא לשון ספק, כי לא הי' מוכרח, והמלאכים השיבו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, מספר ארבע מקביל לארבע צדדין, היינו שעשו הולך לקראתו, בצירוף כחות חיצוניות מכל צד, ובשביל זה נתיירא מאד כי לא נסה באלה לעמוד נגד כחות חיצוניות מכל צד:

ד׳ולפי האמור יתבאר הענין שהתקין עצמו לשלשה דברים הללו, לדורן, לתפלה, ולמלחמה, והיינו אחר שראה שנתבקש לו כח גדול בקדושה יותר מכחו של עשו בטומאה להכריעו שלא בטובתו, ע"כ הבין שמוכרח שהוא עצמו יתראה אליו כי יעקב כלול היה, וידוע שמהרכבה והתכללות נתהווה כח עצום מה שלא הי' נמצא בהפרטים, ובאשר עשו וישמעאל אין בהם מדת התכללות שהם ענפין מתפרדין כנ"ל, א"כ כחו גדול ועצום מכחם בטומאה, ובכח זה יכריעם בהכרח, וזה הוא הענין השלשה דברים הללו, לדורן היא מדת החסד מדתו של אאע"ה שקירב את העולם תחת כנפי השכינה ע"י שהאכילם והשקם, ובאמצעות הטובות שקיבלו ממנו הי' להם חיבור עמו עי"ז נפח בהם זיקי אש קדוש והחזירם למוטב, כן הי' ענין דורן של יעקב לעשו, שבאמצעות הדורן יהי' לו חיבור עמו, למלחמה הוא מדתו של יצחק מדת הגבורה לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, וי"ל שבהדורן עצמו הי' פתוך בו ענין מלחמה, והיינו שע"י החיבור שבאמצעות הדורן יתהווה אחת משתי אלה, או שיחזירם למוטב ואם לא עכ"פ חלקי הטוב ונשמות קדושות שהיו טבועים בעשו יתעוררו ויתמשכו אחר יעקב והוא ישאר ריק מכל זיק קדוש, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין נעמי ורות וערפה שתחילה כתיב ותשק להן, כי נשיקין הוא התדבקות רוחא ברוחא, והיינו שהכניסה בהן חלק מרוחה שיהי' מקשקש בהן להתעורר להתגייר, ורות התעוררה ונדבקה בנעמי ונתגיירה, אבל ערפה שנשארה בשבירתה כתיב ותשק ערפה לחמותה, היינו שכל חלקי הטוב שהי' בה בצירוף האי רוחא שהכניסה בה נעמי, חזרו ונדבקו בנעמי והיא נשארה ריק מכל ניצוץ קדוש, וזהו שאמרו ז"ל יבוא בן נשיקה ויפול ביד בן דבוקה [היינו גלית בן ערפה ביד דוד בן רות] שכל כח הסט"א אינו אלא מפאת ניצוץ הקדוש שבו, וערפה בהנשיקין לנעמי נשארה ריק מכל ניצוץ קדוש ע"כ נפל בנה גלית ביד דוד עכ"ד, וכן נמי הי' ענין יעקב ועשו שבאמצעות הדורן אם לא יתעורר לחזור למוטב יתמשך ממנו כל חלקי הטוב ויתדבקו ביעקב, ואז שוב אינו מתיירא מחרבו של עשו אדרבה יפול תחת חרבו של יעקב כמו בן הנשיקה ביד בן הדביקה וכן הי' באמת שכל חלק הטוב שהי' בעשו נמשך ממנו ונדבק ביעקב, וזהו שכתב וישקהו ויבכו ולא כתיב וישקו זה לזה אלא וישקהו היינו עשו ליעקב, והוא ממש כענין הנשיקין של ערפה לנעמי, וע"כ איתא בזוה"ק דאלו היה ידע עשו חכמה דא יקטיל לי' לגרמי' ולא ייתי לדא, והנה בא"ע ובמזרחי וג"א מדברים מאין המציאו ז"ל שהתקין עצמו למלחמה, ולפי דרכינו הפירוש כנ"ל שבהדורן עצמו הי' דו פרצופין או שיחזירהו למוטב או שיכריעהו לפי חרבו, ומ"מ הנה נכלל בזה מדת אברהם חסד ומדת יצחק גבורה, ולתפלה הוא מדתו של יעקב בעצמו שתפלה פירושו חיבור מלשון נפתולי אלקים נפתלתי, וכך הוא מדתו של יעקב בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, שמחבר את כל העולמות ממעלה מעלה עד מטה מטה, וע"כ תיקן תפילת הערב היינו לחבר אף עולם החושך וההסתר, וע"כ שלשה דברים הללו דורון תפילה ומלחמה מקבילים למדת אברהם יצחק ויעקב והוא כלול מכולם, ובכח זה בהכרח יכריע את כחות עשו וישמעאל וכן הי':

ה׳ובדוגמא זו י"ל דכן הוא בשבת, ובזוה"ק דשבת הוא נוטריקון שין בת, שין הוא ג' אבות ובת הוא כנסת ישראל כלול לון, ובמהר"ל דשבת מקביל לכל המועדים יחד, וידוע דשלשה מועדים הם בזכות אברהם יצחק ויעקב, ושבת כולל כולם, וזהו שאנו אומרים בזמירות ימינא ושמלא ובנייהו כלה, ימינא ושמאלא הם מדת אברהם ויצחק, ובנייהו כלה הוא יעקב מלשון כלול, וגם הוא מלשון כלות הנפש שעולה למעלה ומתדבק בשורשו כענין יעקב בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה:

ו׳עם לבן גרתי פירש"י גרתי בגימטריא תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, ויש להבין מה נ"מ זה לעשו האם חשב שעשו הרשע ישא לו פנים בשביל ששמר תרי"ג מצות הלא כקוץ הם בעיניו, והוא מואס באחרים העושים, ונראה דוודאי לא שוטה הי' עשו כ"כ שיתפאר בלבבו שיעשה רע ליעקב היפוך הברכות שברכו אביו, אדרבה הרי נראה שיקרים וחשובים הי' בעיניו הברכות עד לאחת, וישא קולו ויבך על מה שלקח יעקב ממנו הברכות, אך נראה שכוונת עשו שיתקיים הברכות ליעקב בפנימיות, כי גם עשו הבין אף שהברכות נראין גשמיים, מעוטף בהם ענינים רוחניים גבוהים ורמים, וחשב שיספיק ליעקב ענינים הרוחניים, אבל בחיצוניות יגבר הוא עליו ויכה בו כרצונו וידכאהו תחת רגליו, וכך הוא מדתם של הרשעים שחושבים הרוחניות והגשמיות עוה"ז ועוה"ב לשני ענינים מופרדים ואינם תלויים זה בזה, ומחל ליעקב הרוחניות והוא יהי' לו הגשמיות, אבל באמת שני העולמות הגשמיות והרוחניות מתאחדים ולא מתפרדים, ובמדרש ר' פ' חקת מי יתן טהור מטמא עוה"ב מעוה"ז, והיינו שמתנהגות עוה"ז בקדושה ולשם שמים זוכין לעוה"ב, וכל יעודים הטובים הגשמיים הוא להיות הלב פנוי לזכות לעוה"ב, וזה נצרך לזה:

ז׳והנה איתא בספה"ק שבמחשבה דיבור ומעשה המצוות זוכין לשלימות גוף ונפש ושכל, היינו שבמחשבת האדם ועיון בתורה משלימין ומתקנין את השכל ובדיבור בתורה וכן כל מצוות התלויין בדיבור כגון ק"ש ותפלה וכדומה משלים ומתקן את הנפש, ובמעשה המצוות בפועל משלים ומתקן את הגוף, ונראה עוד לומר שלזכות לשתי שולחנות היינו יעודים הגשמיים בצירוף הרוחניים, בלתי אפשר אלא ע"י תיקון הגוף שהוא בחיצוניות זוכין נמי ליעודים הגשמיים שהם בחיצוניות, הגם דאחר שנתנה התורה אי אפשר השלמת הנפש והשכל בלתי השלמת הגוף, ע"י מעשה המצוות בפועל, כי אפילו יחשוב כל היום וידבר בתורה ורזין דאוריתא, אם לא יניח תפילין ויאכל מצה וכדומה בכל מצוות מעשיות, אין לו כלום, וכאמרם ז"ל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, והדברים הנ"ל אין להם ענין אלא קודם מ"ת שלא הי' אור המצוות מוגבלים במעשים ידועים, וכדאיתא בזוה"ק שיעקאע"ה כיון בהמקלות סוד התפילין אז הי' שייך לומר דהאורות לבד בלתי עשה להם מעשה בפועל לא הי' מתקנים אלא הפנימיות ולא חיצוניות האדם:

ח׳ולפי האמור יובן נמי מה ששלח לו שקיים התרי"ג מצות, היינו שקיימם בפועל וע"כ נשלם נמי בחי' הגוף שהוא החיצוניות שבו, וע"כ גם עוה"ז הגשמי מוכן הוא אליו ואל יחשוב עוד שיספיק ליעקב רק הרוחניות לבד ובחיצוניות ישלוט עשו עליו, וע"כ מוטב שיתפייס וישלים עמו:

ט׳ברש"י עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר וכו', ד"א ותרי"ג מצות שמרתי, נראה דשני הפירושים תלויים זה בזה ובקנה אחד עולים, כי איתא בספה"ק כי נשמת הצדיקים הם גרים בעוה"ז, ובפשיטות מפני שהם זוכרין תמיד שאין כאן מקום קביעתם אלא כאורח העובר ממקום למקום, וכאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, שאין הפרוזדור מקום קבוע ומנוחה אלא שעוברין דרך עליו, וזהו לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר בעיני עצמי, וזהו עצמו הוא שהתרי"ג מצות שמרתי, שבוודאי מי שתכלית כוונתו להתענג בתענוגי עוה"ז המצות הם עליו למשא ורובץ תחת משאו, אלא מחמת שהייתי כגר בעוה"ז ותכלית הכוונה היא עוה"ב, ע"כ נקל הי' בעיני לשמור התרי"ג מצות:

י׳במדרש ד"א ויחן את פני העיר נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן, ויש לדקדק מדוע שמירת שבת של יעקב כתיב בתחומין ולא בעיקר מלאכת שבת, והרבה דיעות שתחומין הוא רק מדרבנן, ונראה לפרש דהנה בש"ס שבת (קנ"ב.) כי הולך אדם אל בית עולמו, א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו, משל למלך ב"ו שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהם נכנסין כולם בשער אחד נכנסין כשהם לנים כאו"א נותנין לו מדור לפי כבודו, ובמהרש"א דגבי צדיקים נמי הכל נכנסין בשער אחד היינו בשער ג"ע מיהו גם שם כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו:

י״אוהנה באשר היות שבת מעין עוה"ב יש לומר שג"כ יש בו שתי בחי' האלו, בחי' שהכל נכנסין בו בשער אחד והוא שבת רזא דאחד, ובחי' השני' שכל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו כן נמי בשבת כל אחד לפי מה שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואינה דומה הארה ועונג של זה לשל זה, ויש לומר שלעומת שתי בחי' אלו הם שתי עניני אזהרות, אזהרה ממלאכה, ואזהרת תחומין, ממלאכה מוזהרים כל ישראל בשוה השפל שבשפלים והגדול שבגדולים, אבל תחומין כל איש ואיש יש לו תחומו בפ"ע אלפים ממקום רגליו, אזהרת מלאכה שהוא לכל ישראל בשוה מקביל לבחי' ראשונה שהכל נכנסין בו בשער אחד, ולעומתו זוכין לשבת רזא דאחד, אזהרת תחומין מקביל לבחי' השני' שכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וכמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ודרשינן מיני' תחומין, ויש לומר נמי דזהו ענין זכור ושמור בשבת דשמור הוא ממלאכה שהוא שוה בכל ישראל והוא שכולם נכנסים בשער אחד, שבת הוא רזא דאחד והוא שבת דלילא כבזוה"ק דשמור הוא שבת דלילא, ולזה זוכין בשמירה מלאכה, ועיין בזוה"ק (קע"ב.) מאן מלאכה דא אספקלריא דלא נהרא דבה איתעביד עבידתא דעלמא, וזכור הוא שבת דיממא שהמוחין מאירים, והוא הארת שורש נשמת כל או"א לפי מה שהוא, זכור בגימטריא ע"ב קס"א שם הוי' אהי' במלואו כידוע מדברי האריז"ל, והוא ענין אזהרת תחומין לפי דרכנו כנ"ל, ונראה שהוא בינה עולם החירות כמ"ש האריז"ל בפירוש ברוך כבוד ה' ממקומו, ועי' בקהלת יעקב ערך מקום ד', א"כ הפירוש ממקומו באתר דנשמתי' אחידא תמן, והיינו דכל איש ואיש מאיר בו שורש נשמתו ומשם שואב העונג:

י״בולפי האמור יש ליתן טעם מה שעל מלאכה יש עונש מיתה, ועל תחומין אינו אלא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, שאזהרת מלאכה שמקביל להא שכולם נכנסים בשער אחד אית בי' דינא וע"כ מחללי' דמפורש בזוה"ק דאעייל סט"א בחלל דילה, הוא עושה בו דין ועונש, וע"כ תחומין דמאן דעבר עלי' הוא גורם שנשמתי' לא מתקשרא באתר דאחידא תמן, אך אין שם לא דין ולא עונש, כי שמה הוא עולם החירות ומאן דזכה זכה ומאן דלא זכה לא זכה, אבל עדיין לא נדחה מלכנוס בשער האחד, ע"כ אין בו לא עונש מיתה ולא עונש מלקות והבן הדברים כי נכונים המה למוצאי דעת:

י״גובזה יש לפרש דברי הש"ס שבת (פ"ז:) דשבת דמרה כתיב כאשר צוך ד' אלהיך, אמר ר"י אמר רב כאשר צוך במרה, מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד, דהנה נראה דביציאת מצרים היו ישראל נרצים מצד הכלל וע"ז מורה מצוות הפסח שה לבית אבות, מה שה אין להם אלא קול אחד כן ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וכן הא דראשו על כרעיו ועל קרבו, שמורה על התאחדות כל קהל עדת ישראל, וזהו שאמרו ז"ל כל מידי דליתא בציבור ליתא ביחיד ופירש"י שמצות הפסח לכל ישראל נאמרה ומה שכל יחיד עושה פסח הוא מחמת שהוא כאבר מאברי הכלל, וע"כ סבר ר' יהודה דאין שוחטין את הפסח על היחיד וחכמים דאיפלגי עלוי' הוא משום דגם כל יחיד ויחיד הוא חלק מחלקי הכלל, ומ"מ השוחט את הפסח בבמת יחיד לוקה משום לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, אך כשספרו ישראל חושבנא לדכיותא, זכו להיות נרצים גם מצד הפרט, וזה הי' במ"ת שכל אחד הי' לו מחיצה בפ"ע אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', והוא כענין בעוה"ב כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו, וע"כ במרה שעדיין לא שלמו ימי הספירה אף שניתן להם השבת, לא ניתן אלא זה שהוא בכלל ישראל בשוה, כענין כולן נכנסין בשער אחד כנ"ל, וע"כ נאסר להן אז מלאכה בשבת אבל אתחומין לא איפקוד, שלבחי' זו שיהי' לכל פרט ופרט הארה ועונג בפ"ע עדיין לא זכו לזה עד מתן תורה:

י״דוהנה יעקב בבואו מפדן ארם דכתיב ויבוא יעקב שלם ואמרו ז"ל שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, ובספר גור ארי' למהר"ל על שבת דג' שלימיות אלו מקבילין לגוף ונפש ושכל, וכבר אמרנו במק"א ששלימיות השכל הוא מצד הפרט שאין דעתן של ב"א שוות, וע"כ מאחר שזכה לזה שכל צדיק יש לו מדור לפי כבודו, זכה נמי למצוות תחום שבת שמקביל לענין זה:

ט״וויש לומר עוד עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, הטעם שצריכין לשתי שבתות, כי לזכות לשבת בשלימות א"א אלא בהכנה שלימה בששת ימי המעשה כענין אמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל גם זאת הכנה שלימה בששת ימי המעשה כדבעי הוא קשה מאד וצריכין לזה לסייע משבת הקדום, דאף שנסתלק, מ"מ נשאר רשימו ממנו, וזה מסייע להכנה בששת ימי המעשה כדבעי לזכות לשלימת השבת אחר ימי המעשה, וזהו שתי בחי' שיש בשבת, שבת דקודם ימי המעשה ושבת דאחר ימי המעשה, וזהו דאיפלגי בש"ס שבת המהלך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת אי מונה ששה ושובת יום אחד כברייתו של עולם, או שובת יום אחד ומונה ששה כאדה"ר, וזהו ענין השתי שבתות שצריכין לגאולה עכ"ד, ויש לומר דיעקב קודם יציאתו מבית אביו איש תם יושב אוהלים, הי' בבחי' שבת דקודם ימי המעשה והליכתו ללבן והשתדלותו עם עשו הי' דוגמת ששת ימי המעשה, וזהו נרמז במדרש שברכת גליות שלו פסיק בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, שש צרות הם דוגמת ששת ימי המעשה, ואח"כ ויבוא יעקב שלם הוא שבת דאחר ימי המעשה שזה התכלית:

ט״זוהנה ישראל שיצאו ממצרים זכו תיכף ליו"ט ראשון של פסח הנקרא שבת כמ"ש ממחרת השבת יניפנו הכהן, אבל הוא דוגמת שבת דקודם ימי המעשה, וכמו אדה"ר שנכנס לשבת מיד כן ישראל שנכנסו תחת כנפי השכינה זכו לכנוס לשבת מיד, וידוע שכל האורות הופיעו ביום ראשון אבל נסתלקו עד שזכו ישראל להם אחר שמנו חושבנא לדכיותא, ומ"מ נשאר הרשימו להחזיק מעמד להתטהר ולזכות למ"ת, ונחשבו אלו הימים כמו ששת ימי המעשה בין שתי שבתות ובמ"ת זכו לשבת שאחר ימי המעשה, וי"ל דמה"ט במרה אתחומין לא איפקדו שעדיין לא הי' להם שבת בשלימות אלא שבת דקודם ימי המעשה, וע"כ נמי יעקב דכל זמן גלותו הי' כענין שבת דקודם ימי המעשה לא הי' לו מצוות תחומין:

י״זולפי האמור מובן שהזכיר הכתוב מעלת יעקב ששמר את השבת במצוות תחומין ולא במצוות מלאכה, שמצוות תחומין מורה על מעלה יותר גדולה ובכלל מאתים מנה:

י״חויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' יש להתבונן בישיבת יעקב בארץ ישראל שהי' בשלשה מקומות, ראשונה בשכם, ישיבה שני' בבית אל, כמ"ש קום עלה בית אל ושב שם, ישיבה שלישית בחברון כמ"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו שהי' בחברון ומשם שלח את יוסף כמ"ש וישלחהו מעמק חברון שבוודאי לא הי' במקרה:

י״טונראה דהנה בש"ס פסחים (פ"ח.) ואר"א מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא יעקב שם המקום בית אל, וברש"י הר המורי' ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו: שקראו בית, מקום מיושב:

כ׳ונראה לפרש ענין חלופי השמות, דהנה ענין הר הוא מרומם ונשא וחזק כמ"ש על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות, וכתיב מי אתה הר הגדול לפני זרובבל, ודוגמתו באדם להיות לבבו מוגבה ומרומם בדרכי הש"י ויהי' חזק ואיתן שאפי' כל הרוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו, וכל המלעיגים עליו יהי' שפלים בעיניו ויבטלם בלבו, וזה הי' מדתו של אאע"ה שעם כל השפלתו בעיני עצמו נגד השי"ת וכאמרו ואנכי עפר ואפר, הי' נגד כל המתנגדים עליו כהר גבוה וחזק ואיתן, וע"כ נקרא איתן כמ"ש משכיל לאיתן האזרחי, וברמב"ם כיון כיון שנגמל איתן הזה, ואף שכל האבות נקראו איתנים כבש"ס ר"ה ירח האיתנים שנולדו בו איתני עולם, ומטעם זה נקראו נמי הרים כמ"ש שמעו הרים את ריב ה', ואמרו ז"ל אין הרים אלא האבות, מ"מ אאע"ה מצטיין במדה זו בוותר, שהי' איש אחד בעולם בעוד החושך גבר בעולם, והוא ע"ה התאמץ וקרא בקול גדול בשם ה' בתוך הגוים אשר לא שמעו את שמעו, ולא ראו את כבודו, ושיבר את הצלמים למרות רוח נמרוד שהפילו לתוך כבשן האש, ואאע"ה השכיל שגם כחו וחזקו ואיתנו זה לא ממנו הוא אלא מאת ה' היתה זאת והוא הנותן לו כח לעשות חיל, ע"כ קרא שם המקדש שבאמצעותו יורד השפע להנבראים בשם הר, באשר מדתו מדת הר משם תוצאותיו:

כ״איצחק קראו שדה כי שדה הוא לשון הפקר כאמרם ז"ל להבדיל בין טהור לטמא על עשו איש שדה שהפקיר עצמו כשדה, אבל יצחק הפקיר עצמו נגד השי"ת כשדה ועם כל גבורותיו מדת הגבורה הי' בטל בתכלית הביטול להשי"ת והקריב את עצמו לקרבן ומסר עצמו לשחיטה לעשות רצונו ית"ש ולא הי' חושב מציאות עצמו למציאות נגד רצון השי"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין מצות מס"נ על קדושת השי"ת, שהוא כמו שחיטת הבהמות לצורך האדם שבמקום צורך האדם אין מציאת הבהמה נחשב מציאות, כן אלפי אלפים פעמים ככה במקום השי"ת, אין מציאות האדם נחשב מציאות כלל, והשכיל שגם דעת זו מאת השי"ת היתה לו ע"כ קרא שם המקום שדה:

כ״ביעקב קראו בית כי בית הוא לשון קיום לו ולזרעו אחריו לדורותם, כמ"ש בדהמע"ה שמואל ב' ז'. י"א, וכ"ז. כי מעט פסולת בהשורש, לדורות הבאים יפרה פרי רשע, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק שורש פורה ראש ולענה, וע"כ אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, יצחק עשו ואליפז, אבל יעקב הי' מטתו שלימה בלי שום פסולת, שכבר כלה כל הפסולת לצאת, וע"כ בלתי יעקב לא הי' עוד זרע אברהם ויצחק בטוח שיעמיד ויתמיד בזרעם ענין האלקי לעולם ולעולמי עולמים, אלא ביעקב שהי' בלי פסולת העמיד י"ב שבטים שברית כרותה עמהם לעולם ולעולמי עולמים [ואולי יש לפרש בזה מה שאמרו ז"ל אברהם לא ניצל מתוך כבשן האש אלא מפני שיעקב עתיד לצאת ממנו] וניתן הסימן אליו במה שי"ב אבנים ששם תחת ראשו במקום המקדש נתאחדו זו לזו כבמדרש, להורות שמשם זכה לכל זה ע"כ קרא שם המקדש בית:

כ״גולפי האמור יש לפרש ענין שלשה מקומות שנתיישב בהן יעקב בא"י בבואו מפדן ארם, דהנה יעקב כלול הוה, ובו הי' כלול גם מדת אברהם ויצחק וכתיב ויבא יעקב שלם ואמרו ז"ל שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, וכתב מהר"ל ששלשה אלו הם שלימיות גוף ונפש ושכל, והם לעומת שלימיות אברהם יצחק ויעקב כמו שדברנו בזה הרבה פעמים, וע"כ ישיבה הראשונה שלו הי' בשכם כי שכם הוא לשון חלק היינו הגבהת הלב בדרכי ה' לאמור בשבילי נברא העולם והוא מדת אברהם שקראו הר כנ"ל, וזה הי' תחילת הכיבוש הן באברהם הן ביעקב והן בישראל באי הארץ, והוא רמז להתחלת האדם בעבודת ה' שצריך להיות בחוזק גדול והגבהת הלב בדרכי ה' לאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ואין חוזק כחסידות בתחילתו, כי בידים רפות ובביטול בעלמא לא סגי לי' בהתחלת עבודה פן יהי' כמתיאש, כי זה מתחבולות היצה"ר לרפות ידי העובדים ולהפילם ביאוש הנורא הגרוע מן הכל, וכמו שבלעם יצא לקראת פנחס וי"ב אלף שהלכו להכות את מדין והי' בלעם משיאן עצה רעה אמר להם אם בשהייתם ששים ריבוא לא יכולתם להן בי"ב אלף אתם באים להלחם, כן היצה"ר מרפה תמיד ידי העובדים ונצרך לזה התחזקות גדול, ע"כ ישיבתו הראשונה הי' בשכם מדת אברהם שקראו הר, ישיבה שני' הי' בבית אל שזהו מדתו שקראו בית והקדישו לבית אלקים לעולם כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתה, ישיבה שלישית בחברון ארץ מגורי אביו מדתו של יצחק שקראו שדה: