שם משמואל, וישלח ט׳Shem MiShmuel, Vayishlach 9
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וגו' הדקדוקים בפרשה זו רבו ולמה לו כל השליחות ובמדרש לדרכו הי' מהלך ואתה משלח אצלו ואומר כה אמר עבדך יעקב וקראו עליו המקרא מחזיק באזני כלב וגו' ועוד מקראות מראין שלא יפה עשה, אבל בודאי גם יעקב ידע את כל אלה ומה טעמו בזה:
2
ג׳ועוד מה נתחדש לו היראה אחר חזורתם של המלאכים, וכי תחילה לא שיער בנפשו את זדון לב עשו, ובודאי לא מחמת הד' מאות איש שהלכו עמו נתיירא כי יעקב לא בטח בזרוע בשר שיהי' נ"מ בין מחנה קטן לגדול, ועוד כי רבים אשר אתו שני מחנות מלאכים אשר אף אחד מהם די והותר להמית את כל מחנה עשו כרגע, אפי' יהי' אלפים פעמים ככה, וצא ולמד ממלאך אחד במחנה סנחריב:
3
ד׳ועיקר בלתי מובן למה נתיירא הרי כבר הובטח מאת השי"ת זה פעמים בהליכתו לבית לבן, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו' ובעודו בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, ובמדרש שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו מרע"ה ויעק"א וכו' מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז, והטעם שמא יגרום החטא, אבל עדיין אינו מובן, שצדיקים הללו מארי דחושבנא איך יתכן שלא ידעו בעצמם אם חטאו או לא, ובשלמא מרע"ה שחטא ישראל הי' נמי מעכב ניחא, אבל יעקאע"ה שהכל תלוי בו בעצמו שבניו עדיין לא הי' בני עונשין שב"ד של מעלה אינן מענישין פחות מבן עשרים הכל תלוי בו, ובו בעצמו בודאי חשב וידע אם חטא או לא ולמה נתיירא:
4
ה׳וברמב"ן שהי' מתיירא אולי אפי' משיצא משם [מבית לבן שהובטח בשמירה] חטא בבואו בברית עם לבן עובד ע"ז או בדבר אחר ושגיאות מי יבין עכ"ל, ולא זכיתי להבין הלא כריתת ברית עם לבן לא הי' אלא שלא יעברו זה ע"ז למלחמה, ולא לברית אהבה כלל ומה חטא הוא זה אחרי שארץ לבן איננו מנחלת ה', ועוד ז"ש או בדבר אחר ושגיאות מי יבין, הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כי מאחר שפשפש ולא מצא מה לו עוד לעשות, ובוודאי עוד לא יחשוב ה' לו עון, ועוד הלא ראה שני מחנות מלאכים סובבים אותו, ומזה עצמו הי' לו להבין שאיננו חוטא ח"ו:
5
ו׳ועוד יש להתבונן כפל הלשון בכל מקום עשו ואחיו, מי לא ידע שאין לו אלא אחד ושמו עשו, וא"כ כשהזכיר אחד מהם או אחיו או עשו הי' די, ולמה הזכירו בשני סימנים, ולא עוד אלא פעם מקדים תיבת עשו לאחיו ופעם מקדים אחיו לעשו, הלא דבר הוא, וגם בכפל לשון ויירא ויצר לו התעוררו ז"ל במדרש:
6
ז׳ונראה דהנה בפסוק ויאמר כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו, ויש להבין דעפ"י פשוט הי' סגי לשליחת הזה איש אחד מעבדיו ובידו מכתב ולמה השתמש במלאכים קדושים, ולא עוד אלא שלא הסתפק במלאך אחד אלא במלאכים טובא, ומה הי' הענין שנטל מאלו ומאלו, ולא ממחנה אחת, וכבר דברנו בפרשה זו ובדקדוקי' אבל אין ביהמ"ד בלי חידוש, ונראה דהנה בש"ס סנהדרין (כ"ד.) א"ר אושעיא מאי דכתיב ואקח שני מקלוח לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זל"ז בהלכה, חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה [פירש"י מחבלים בלשון עז וחימה מקשין זה לזה, ובני א"י נוחין יחד ומעיינים יחד ומתקנין זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור] ויאמר אלי אלה שני בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עלי', יצהר א"ר יצחק אלו ת"ח שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית ושנים זיתים עלי' אלו ת"ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית:
7
ח׳ויש להבין כי התורה אחת הוא ועל צדיקים הללו שמושלום על הטבע כאמרם ז"ל ידענא דזוטרי דאית בכו מחי' מתים, למה יפעל עליהם כל כך שינוי אוירים והמקומות:
8
ט׳וי"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה שא"י ושבת הם בסגנון אחד שידוע שא"י הוא אוקלים האמצעי, שלשה אוקלימים לצפון ושלשה לדרום, וא"י אוקלים השביעי באמצעי, כמו שבת תלתא יומי קמי שבתא ותלתא יומי דאחר שבתא ושבת הוא יום השביעי באמצע, וזו וזו הם נקודה הפנימית, עכת"ד הצריך לעניננו, ויש להוסיף ולומר כי ארץ הוא לשון רצון כאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וא"י הוא דוגמת רצון של ישראל שהוא אביהן שבשמים כמ"ש קוה קויתי ה', וארץ העמים הוא דוגמת רצון של העמים איש לבצעו, וע"כ א"י ושבת ענין אחד להם אהבה ורצון ודביקות, כי שבת אין העבודה בהתמרמרות הנפש וברוגז יצה"ט על יצה"ר אלא באהבה ורצון ודביקות, וכבר פרשנו דברי הזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין דקאי על האדם עצמו בתוך חדרי לבו, ובזוה"ק בראשית (מ"ח:) בפסוק והי' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומעבודה הקשה וגו' דריש לי' על שבת דיתנשי מינייהו כל מלין דחול וכל צערין וכל עקין, ובזוה"ק ח"ב (פ"ט.) ונייחין בנייחא שלים מתנשי מכלהו כל רוגזין כל דינין וכל פלחנא קשין, וכן הוא ענין א"י שמושך לעבודה באהבה ודביקות, אך חו"ל ארץ העמים רצון של העמים כנ"ל, הוא דוגמת ימי חול שנריך שעבודת ה' יהי' בדיחוי הפסולת ומחשבות שונות וזרות רודפין אחר האדם, ומחמת שהאדם בורח מהם בכח ומרגיז יצה"ט על יצה"ר ונפשו מרה לו זוכה לבוא לעומתו בקדושה, וכבר הגדנו ששבת וימי החול הם דוגמת עץ החיים ועץ הדעת טו"ר, שעץ החיים מוסיף חיים והתלהבות הקדושה, ועץ הדטו"ר נמי לא לרעה נברא, אלא ע"י שהאדם מתרחק ממנו ודוחה אותו בא לעומתו בקדושה עליונה, ושניהם נבראו לתועלת ולתקן את האדם, אלא זה לזכות את האדם ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, ע"כ שניהם בשורש אחד נבראו, בדוגמא זו הם שבת וימי חול, שבת זוכין ע"י אהבה ודביקות ולא ע"ו רוגז וביטוש את כחות הרעות שבו אלא מחמת האהבה ודביקות חלקי הרע ממילא נכללין בקדושה ואם לאו הם כלין והולכין, וכמו שהגיד אדמו"ר הגה"ק מהרי"ם מגור זצללה"ה שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', היינו אפי' בענין מלאכת ועבודת שמים, וכבזוה"ק הנ"ל ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך דדריש לי' על שבת, אך בימי החול זוכין ע"י סור מרע, היינו להרגיז היצה"ט על היצה"ר וביטוש ודיחוי כחות וחלקי הרע שבו, ובזה מבררין את חלקי הטוב כידוע, זולת השרידים ובני עלי' שאף בימי החול עבודתם רק באהבה ודביקות והם נקראים שבתות דחול, ובדוגמא זו הוא ההפרש בין א"י לחו"ל, שבא"י העבודה באהבה ודביקות כענין שבת, ובחו"ל העבודה בסור מרע רוגז על עצמו וביטוש כחות נפשו להכניעם להקדושה ע"כ שלא בטובתם:
9
י׳ולפי האמור יובן שזה גורם ההפרש בין ת"ח שבא"י לבין ת"ח שבבבל, שהשלימים האלו כפי עבודתם עבודת הקודש כן הי' כל מהותם כי זה כל חיותם, וע"כ ת"ח שבא"י שסדר עבודתם הוא באהבה ודביקות, הי' מושך שכל סדר הנהגתם עם זולתם ודיבורם עמהם הי' הכל באהבה ונוחין זה לזה, אבל ת"ח שבבבל שכל סדר עבודתם בסור מרע וביטוש כחות נפשו ורוגז על עצמו הי' מושך נמי את כל סדר הנהגתם ודיבורם עם זולתם בלשון עז וחימה מקשין זה על זה בהלכה:
10
י״אוהנה בש"ס נדרים (כ.) מאן מלאכי השרת רבנן וכן בש"ס קידושין (ע"ב.) א"ל רבי ללוי וכו' הראני ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת, רמזו בזה כי מלאכי השרת ות"ח בחד מחקלא סלקי, ולפי"ז י"ל דהיינו ההפרש שבין מלאכי א"י לבין מלאכי חו"ל כענין ההפרש שבין ת"ח שבא"י לבין ת"ח שבחו"ל, שמלאכי א"י משפיעין באדם וממשיכין אותו לאהבה ורצון, ומלאכי חו"ל לרוגז וחימה, וישראל הקדושים נוטלין את כל אלה לעבודת ה', אלו לאהבת ה' ודביקות ועשה טוב, ואלו להרגיז את יצה"ט על יצה"ר וחימה עזה על כחות הרעות, והרשעים משתמשין בשפע ההוא לרע ר"ל, נוטלין את האהבה לחיצוניות ואת הרוגז ואת החימה להשחית ולבלע את זולתם, וכבש"ס נדרים (כ"ב.) קא תמה ר' יוחנן [על מעשה רציחה שמסופר שם] מכדי כתיב ונתן ה' לך לב רגז בבבל כתיב, א"ל ההוא שעתא לא עברינן ירדנא, ובר"ן שם בבבל כתיב, והאיך גבר כעסו של אותו בן מחוזא כ"כ להרוג את חבירו, האי שעתא לא עברינן ירדנא ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות, והיוצא לנו מזה שלעומת קדושת המקום שולט שם מדות האדם, ולפי דרכינו זהו ענין מלאכי א"י ומלאכי חו"ל:
11
י״בולפי האמור יאיר לנו נתיב בענין שליחת יעקב לעשו, דהנה כבר הגדנו בשם מגלה עמוקות שכוונת עשו שהתחתן בישמעאל, שעשו קליפת שור מצד שמאל וישמעאל קליפת חמור מצד הימין, בכדי לבוא על יעקב משני הצדדין בתרין גזירין בישין אלו עכת"ד, ובפשיטות יש לפרש דקליפת עשו שור היינו שור המזיק, והם הידים ידי עשו לרצוח ולהשחית כמו שור נגח שכוונתו להזיק, וקליפת ישמעאל חמור היינו חומר ותאוה רעה כמ"ש והוא יהי' פרא אדם, ופרא הוא חמור הבר, כמו שפירש הספורנו, והיינו התמכרות לתאוות רעות יוצא מגדר הישוב, וכוונת עשו לבוא עליו משני צדדים, היינו או בחרבו הקשה כענין שור המזיק, או להתקרב אליו ולהראות לו פנים של אהבה ואחוה, ועי"ז יכניס בו הרהורים רעים למשכהו ברשת התאוה כידוע מענין הרשעים שפוגמים את הצדיקים בהתחברותם ובמחשבתם הרע, ומענין איסור הסתכלות בצלם אדם רשע, ובמדרש קהלת א' אמרין לר' יונתן אזיל גליג לאמך דלא הפכת ולא אסתכלת בן דאילו הפכת ואסתכלת בן יותר ממה דהוינן פרחין בתרך הוית פרח בתרן, ונראה דזהו כפל לשון בכל הפרשה עשו ואחיו היינו עשו להרוג ולהשחית כשור המזיק, ואחיו למשכהו ברשת התאוה כחמור הבר, ובאמת שיותר הי' מתיירא יעקב מקליפת חמור ממה שהי' מתיירא מקליפת שור וכמו שאיתא בספה"ק בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שהי' מתיירא ביותר מהאחוה שלו ממה שהי' מתיירא מבחי' עשו שבו שהוא חרבו הקשה, ובפשיטות הטעם כענין אמרם ז"ל שהמחטיא לאדם קשה מן ההורגו, שההורגו הורגו בעוה"ז והמחטיאו הורגו בעוה"ז ובעוה"ב, ובכאן יובן עוד יותר שאז ח"ו יתקיים בו והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך, ואז יהי' סיפק בידו להורגו בפועל ממש, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, ומיושב כפל הלשון אחיו ועשו בכל הפרשה:
12
י״גולפי האמור יתפרש ענין שליחת המלאכים, דהנה בפסוק ויפגעו בו מלאכי אלקים פירש"י שבאו לקראתו מלאכי א"י ללוותו לארץ, ויקרא שם המקום מחנים, שתי מחנות של חו"ל שבאו עמו עד כאן ושל א"י שבאו לקראתו, ולעיל אמרנו בענין מלאכי א"י שהם המשפיעין באדם אהבה ורצון, ומלאכי חו"ל משפיעין באדם ענין רוגז להרגיז יצה"ט על יצה"ר ולהסתער עליו בחימה עזה, וע"כ להכניע את שתי כחות רעות דהיינו קליפת שור וקליפת חמור כנ"ל נטל משני מחנות מלאכים, היינו מלאכי א"י ומלאכי חוץ לארץ, מלאכי א"י להשפיע אהבה ודביקות אלקית וזה מוציא מאהבות חיצוניות, שבמקום שאהבה אלקית מצוי' כל אהבות שבעולם אינם תופסין מקום כלל, ומלאכי חוץ לארץ להשפיע רוגז דקדושה ודיחוי כחות רעות בחימה עזה, זה מוציא מכעס וחימה של שור המזיק, ויש לומר ג"כ להיפוך שמלאכי א"י שהם המשפיעים אהבה ישככו את רוגז וכעס וחימה של שור המזיק, ומלאכי חו"ל שהם המשפיעים רוגז וחימה עזה להדחות כחות רעות, הם ידחו את תאוות רעות של קליפת חמור, ובוודאי ששניהם אמת, שלעומת פועל כחות הרעות יתכן ביותר דרך השני, ולעומת הנפעל שלא יתפעל מכחות הרעות יתכן ביותר דרך הראשון, וצד השוה שבהן ששני כחות מלאכים ממלאכי א"י וממלאכי חו"ל מסוגלים להכניע את שתי כחות רעות שור וחמור שהי' עשו בוטח בהם ולהושיע את המתירא מהם, ולפי האמור יתפרש הא דויהי לי שור וחמור הוינו שורשם בקדושה שהם השני מחנות, שור שורשו במלאכי חו"ל וחמור במלאכי א"י, ע"כ הזכירם בלשון יחיד, ששורשם הוא באחדות ודו"ק:
13
י״דולפי האמור מיושב מה שהשתמש במלאכי עליון, ולא הסתפק בשליח אחד מעבדיו, ולא הסתפק במלאך אחד אלא מלאכים טובא משתי המחנות:
14
ט״וולפי האמור יש ליישב מה שדקדקנו על שינוי לשון הכתוב, פעם מקדים עשו לאחיו, ופעם מקדים אחיו לעשו, דהנה השליחות בראשונה הי' ארצה שעיר שדה אדום ארץ הדמים, ושם שולט קליפת שור המזיק ולב רגז ורציחה ביותר, וע"כ העיקר הי' להכניע קליפת שור ברישא והדר קליפת חמור, ע"כ כתיב אל עשו אחיו, הקדים עשו לאחיו לפי דרכינו הנ"ל, שתיבת עשו הוא קליפת שור, אך המלאכים בתשובתם הקדימו לומר אל אחיך והדר אל עשו, כי הם הי' אומרום וגם הולך לקראתך, וברמב"ן פירש שמהרה יפגשו זה את זה, ואז הי' בארץ הגלעד, ואף שאיננה קדושה כא"י שמעבר הירדן מערבי וע"כ עדיין שולט שמה לב רגז ורציחה, וכאמרם ז"ל גלעד נפישי רוצחים וכבש"ס נדרים הנ"ל האי שעתא לא עברינן ירדנא ובהר"ן משום שלא נתקדשה להבאת העומר ולמקצת קדושות, מ"מ מובן שא"א שישלוט בה כ"כ לב רגז ורציחה כארץ אדום ארץ הדמים, שהרי גלעד הוא מנחלת ישראל והוא ממוצע בין א"י לחו"ל, וע"כ איננו שולט שם לב רגז ככל שאר חו"ל, ומכ"ש לעומת ארץ אדום ארץ הדמים שבוודאי איננו שולט שם כמו בארץ אדום, וע"כ שם שוב יש להתירא מקליפת חמור ביותר, ע"כ הקדימו תיבת אחיך לתיבת עשו:
15
ט״זולפי האמור יתיישב נמי מה שניתוסף לו יראה ופחד אחר תשובת המלאכים אף כי גם מקודם ידע זדון עשו, כי מקודם הי' חשוב להכניעו בעודו בשעיר ארץ אדום ששם קליפת שור העיקר ואח"כ הי' נקל להכניע גם קליפת חמור בהיותו לבדו, אבל אחר השליחות נתוודע שמקודם יש לו להתגבר על קליפת חמור שהוא יותר קשה וממנה מתיירא ביותר כנ"ל:
16
י״זויתיישב נמי עיקר הקושיא למה הי' מתיירא כלל שכבר הובטח בשמירה פעמים, ומה זה שאמרו ז"ל שמא יגרום החטא הלוא הי' ממארי דחושבנא והי' יודע בנפשו אם חטא או לא, וגם הי' רואה מחנות מלאכים סובבים אותו ובוודאי לא יסובבו לאיש חוטא, ולפי דרכינו י"ל שאין הפירוש שהי' ירא שמא חטא לשעבר, אלא הי' מתיירא מקליפת חמור, והיינו עפ"י דברי רש"י בפסוק שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך ושם אהי' עמך אבל בעודך מחובר לטמא א"א להשרות שכינתי עליך, וא"כ לבד מה שהי' מתיירא ממנו פן ימשוך אותו ברשתו לפוגמו, נתיירא מהאחוה לבדה שבל יתחבר עמו עשו ח"ו, ואז כשיהי' מחובר לטמא בוודאי יסתלק השכינה ממנו ובודאי עם סילוק שכינה יסתלקו נמי כל מחנות המלאכים, ושוב יהי' בלי שמירה ואז שוב יש לו ליירא מחרבו הקשה זה קליפת שור, וזהו הפירוש שמא יגרום החטא, היינו זה החטא שיהי' מחובר לטמא, ובזה יש לפרש כפל הלשון ויירא ויצר לו "ויירא" מחרבו הקשה, ואף שהובטח בשמירה מ"מ אין לסמוך ע"ז מחמת "ויצר לו" היינו מן האחוה שלו וזה יסלק השמירה, וזה שאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו הקדים לומר מיד אחי שנתיירא בראש וראשון מן האחוה שלו שהוא קליפת חמור, ואף שיעלה בידו להתחזק שלא יתפגם, מ"מ יסתלק השמירה ושוב ירא אנכי פן יבוא והכני אם על בנים:
17
י״חולפי האמור יש לפרש כוונתו של יעקב מעיקרא למה לו כל השליחות הזאת ודי לצרה בשעתו אם יתוודע שעשו בא להלחם עמו, וכמו שתפסו עליו במדרש מכמה מקראות, אך לפי דרכינו י"ל שכוונת יעקב הי' שיותר טוב לשלוח לו לשעיר שדה אדום ארץ הדמים, ששם שולט קליפת השור ביותר, והכעס והרוגז לא יניחנו להטמין השנאה ולהראות לו פנים שוחקות ובקרבו ישים ארבו למשכהו ברשת קליפת חמור, וזהו איננו כל כך מסוכן משימתין עד יבוא לארץ ושם אין כ"כ לב רגז ויהי' ביכולתו לעצור בפני המשטמה ויבוא עליו בקליפת חמור שהוא מסוכנת מכל צד, פן ח"ו באמת יפגמהו, ואז מוטב לו ליהרג בעוה"ז ולמות זכאי ולא ליהרג בעוה"ז ובעוה"ב ולמות חייב, ואפי' אם יהי' ביכולתו להתחזק בכל מיני חיזוק שלא יפגמהו, ע"כ בהתחברו עם הרשע יסתלק ממנו השמירה ושוב יפול ח"ו לפני חרבו הקשה, ע"כ התחכם לשלוח המלאכים ארצה שעיר שדה אדום, והמלאכים של שני המחנות יכניעו את שתי הקליפות אחת לאחת, קליפת שור ששולט שם בראשונה וקליפת חמור באחרונה, ובודאי היתה עצה טובה, אבל מאת ה' היתה זאת שכבר יצא מארצו ארץ הדמים ובא עד ארץ הגלעד ששם שלט קליפת חמור בראש וראשון בכדי להביא אותו בנסיון היותר גדול שלא יהי' נתפתה ח"ו כחוט השערה להאחוה שלו, וזה הי' עצת יעקב בהכריעות והשתחויות, וקראו בכל פעם אדוני למען לא יהי' לו שום התחברות עמו, וי"ל בטעם ההשתחויות שלא יביט בפניו כלל ואפי' בדברו עמו הי' תמיד פניו כבושין לארץ, מחמת שהי' מתיירא מאיסור הסתכלות בצלם אדם רשע ומטעם הנ"ל וממדרש קהלת, וע"כ וישקהו עשו ליעקב אבל לא יעקב לעשו כי לא הגביה את פניו אליו כלל:
18
י״טוממוצא הדברים לימוד גדול לזרעו של יעקב בהיותינו בגלות בין בני עשו ומחייתינו ועסקינו עמהם שיותר יש להתיירא מהתקרבות שלהם ממה שיש להתיירא מחרבם הקשה מטעמים הנ"ל ודי אזהרה למבין:
19
כ׳קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו' ברש"י נתמעטו זכיותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי וכו' וכן בש"ס שבת (ל"ב:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, א"ר חנין מאי קרא קטונתי מכל החסדים ומכל האמת פירש"י הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו', ויש להבין הלא חסד הוא פירושו אעפ"י שאינו כדאי ואין מגיע לו כלום, ואמת פירושו שמגיע לו עפ"י דין כבש"ס ע"ז (ד':) בהא דלא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד משום דשלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, וא"כ בשלמא אמת שהוא לפי שורת הדין בשכר זכיותיו שייך לומר שמנכין לו משכר זכיותיו בשביל האמת שנעשה עמו, אבל חסד שאיננו בשכר זכיותיו כלל איך שייך לומר שמנכין לו משכר זכיותיו בשביל חסד הנעשה עמו, ואם מחשבין כנגד הזכיות שוב לא יהי' במדת חסד, ובר מן דין יש להבין איך שייך לומר חסד ואמת שניהם יחד, דאם חסד איננו אמת ואם אמת איננו חסד, כבש"ס ע"ז הנ"ל, ובש"ס ר"ה (י"ז:) ר"א רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ועוד שם אילפי ואמרו לה אולפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת ותירץ דזה בתחילה וזהו בסוף, פירש"י כשרואה שאין העולם מתקיים בדין וכאן לא שייך תירוץ זה:
20
כ״אונראה דהנה יש להבין הלשון נתמעטו זכיותי משמע שהי' מחזיק א"ע שהי' לו זכיות שמגיע לו עבורן שכר, ואינו מובן שלא כך הוא מדת הצדיקים שכל שהוא צדיק יותר גדול יודע עוד יותר שעדיין לא התחיל למלאות חובת כל היצורים, ובמדרש פרשת ואתחנן א"ר יוחנן מכאן אתה למד שאין לו לברי' כלום אצל בוראו שהרי משה רבם של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים, ונראה לפרש עפ"י מה שכתוב באברהם למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט, וכבר פרשנו שבצדקה מעוררין למעלה מדה במדה כמו שישראל עושין צדקה עם מי שאין לו עליהם חוב של כלום, כן יתן להם השי"ת את החיים ואת הטוב אף שאין מגיע להם בשכר זכיותיהם כלום אלא בחסד גמור, אבל יש חשש שא"כ גם עשו וכדומה יבואו בטענת חסד ובקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, לזה בא זכות ישראל שעושין את המשפט ומעוררין בזה בשמים מדת המשפט, היינו שע"ז עצמו יהי' משפט מי הוא הראוי לעשות עמו חסד חנם, וע"כ שתי המדות צדקה ומשפט צריכין זה לזה, דבצדקה לבד הי' מעוררין חסד לבד והי' כל אפין שוין, ובמשפט לבד הי' מעוררין רק דינים, ע"כ תרווייהו יחד צריכי:
21
כ״בולפי"ז יש לפרש נמי ביעקב דאמר מכל החסדים ומכל האמת שהכל הי' במדת חסד, אבל מ"מ הי' נמי במדת האמת לעמוד על קו הדין מי הוא הראוי לעשות עמו חסד, דבלי מדת אמת הי' גם עשו בא בטענתו להיות כל אפין שוין, הגם שלא הי' בא בטענת חסד ליתן לו כח ושליטה להרוג את יעקב, מ"מ הי' בא בטענתו שיהי' עכ"פ שוה לו, וזה גרע עוד יותר, כי האחוה שלו גרוע יותר מחרבו הקשה וכבמאמר הקדום וע"כ הבין יעקב שכל מה שנעשה לו הי' בשתי מדות האלו יחדיו, וזה שאמר קטונתי וגו' שנתמעט זכיותיו אפי' זכות קטן כזה לחשבהו עכ"פ ראוי לעשות עמו חסד, ומעתה מוצא א"ע שאינו ראוי לעשות עמו חסד כלל, אלא שיעשה למען התורה הקדושה, וכבמדרש באותה שעה אמר אבינו יעקב לפני הקב"ה רבש"ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אם יבוא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחד ס"ת שאתה עתיד ליתן בסיני מי יקרא בו, ומכאן לימוד גדול איך לעמוד ולבקש רחמים:
22
כ״גבמדרש ר' ברכי' בשם ר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו, נראה לפרש דהנה במדרש ריש בראשית אימתי נבראו מלאכים ר"י אמר בשני נבראו הה"ד המקרה במים עליותיו וגו' וכתיב עושה מלאכיו רוחות, ר"ח אמר בחמישי נבראו מלאכים דכתיב ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתיב בשתים יעופף, ונראה דוודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים וכל דברי חכמים קיימין, ויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל שפע היורד מן השמים צריכה להתגשם למען יהי' ביכולת התחתונים לסובלו, מחמת זה היא נמסרת מעולם לעולם וממלאך למלאך שכל אחד נמוך מחבירו עד הגלגלים והמזלות כדי שיתעבה בכל מקום יותר ויותר עד שיתגשם ויהי' ראוי לפני עולם הגשמי, וכ"כ להיפוך כל מעשה התחתונים ועבודתם שהוא בגשמיות, למען יהי' ראוי לעשות מהם עטרה לחי עולמים הוא עולה מעולם לעולם וממלאך למלאך עד שנדחה הגשמיות בכל מקום יותר ויותר עד שנעשה רוחני, וזהו הענין דאיתא בספה"ק שהמלאכים מנשקים את התפלות בעליותם, היינו שבהתחברותם להם בנשיקותיהם מפרידין מהם את הגשמיות, וכן הנשמות בעלותם מעוה"ז הם מזככין אותם ומפרידין מהם את הגשמיות עכ"ד, ויש להוסיף ולומר ששני סוגי מלאכים הם, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות משני סוגים, וע"כ מלאכים המעבים ומגשמים השפע אינם אותן המזככין ומדקדקין את העבודות ואת התפלות ואת הנשמות, ויש לומר שאותן המזככין את העולה ממטה למעלה הם המלאכים בעלי השיר כי כל ענין שירה הוא עלי' ממטה למעלה, וכמהותם שהם בעלי השיר עלי' ממטה למעלה כן נמי משמשין לזכך ולהעלות, שזה מסוג אחד, וכענין מלאך שריפה את אברהם והציל נמי את לוט ואיננו נחשב כשתי שליחות, באשר הוא מסוג אחד, אבל מלאכים המעבים ומגשימים את שפע היורדת ממעלה למטה שהוא לגמרי מסוג אחר בהכרח לומר שאחרים הם:
23
כ״דולפי"ז יש לומר דאותן מלאכים המעבים ומגשימים את השפע בכדי שיהי' התחתונים יכולין לסבלו, הם נבראו בשני שהרי העולם הי' נמתח ומתגשם והולך, ע"כ הי' הצורך לאותן מלאכים, אבל מלאכים לזכך ולדקדק העולה ממטה למעלה שהם הם מלאכי השיר עדיין לא הי' צורך בהם עד יום החמישי שנבראו בעלי נפש התנועה, ובש"ס ר"ה (ל"א.) בחמישי היו אומרים הרנינו ע"ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו, ולהכין את הכל ליום הששי שיברא האדם ויעבוד ויתפלל, לזה הצורך באותן מלאכים, בכן יש לפרש שר' יוחנן מדבר מאותן מלאכים המעבין ומגשימים שהם נבראו בשני, וע"כ הביא ראי' מקרא דהמקרה במים עליותיו וסמיך לי' עושה מלאכיו רוחות שהם צורך להם בהתגשמות העולם, ור"ח מדבר ממלאכי השיר שהם נבראו בחמישי, וע"כ הביא המקרא ועוף יעופף על הארץ וכתיב בשתים יעופף שפירשו ז"ל שבשתים אומרים שירה שנאמר בשתים יעופף, הרי שר' חנינא מדבר ממלאכי השיר, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
24
כ״הוהנה ברמב"ם ריש הלכות ע"ז שבימי דור אנוש נשתבשו בע"ז בחושבם שכמו שרצון המלך שיכבדו את משרתיו כן רצונו יתב"ש לכבד את משטרי השמים שבאמצעותם מנהיג השי"ת את העולם, ע"כ נשתבשו לעבוד את האמצעים לקבל על ידם השפע, ומרעה אל רעה יצאו עד שכחשו בה' ואמרו לא הוא עיי"ש באריכות, ומובן שכל שורש ע"ז נצמח מפאת מציאת האמצעים בין השי"ת לבין התחתונים, וע"כ לעתיד שאז יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו לישראל מה פעל אל, מובן שישראל לא יהיו צריכין לאמצעות המלאכים לקבל השפע באמצעותם, וכן כל העולם באשר הכל יהיו טפלים לישראל ויתקיים מ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ישובו כל העולם כמו עבד כהן או בהמתו שאוכלים בתרומה, ולא יצטרכו לאמצעות המלאכים, ואז ממילא יתבטל השורש שממנו נסתעף כל ענין ע"ז, ומעתה יובן מ"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והפירוש לבדו בלי אמצעות המלאכים, כי התחתונים יתעלו למעלה, וכלפי שעד אז הי' המלאכים שנבראו ביום השני מגשמים את השפעה כדי שיהי' נאות לגשם התחתונים אז לא יצטרכו לזה כי לא יהי' הגשם כ"כ עכור ויקבלו כל העולם באמצעות ישראל, וע"כ סמיך לי' והאלילים כליל יחלוף, כי בהסתלקות האמצעים מורידי השפע יסתלק ענין האלילים:
25
כ״ווהנה ביעקב כתיב ויותר יעקב לבדו, היינו דמעיקרא כתיב ויעבור את מעבור יבוק, והנה כל מחנהו הי' מעבר הנהר מזה והוא לבדו מעבר הנהר מזה, וכל מחנות המלאכים היו עם מחנהו ועזבו אותו לבדו להורות מעלתו שהוא דבוק בהשי"ת בלי אמצעות המלאכים, וע"כ גבר על המלאך הנאבק עמו, כי המלאך עם כל מעלתו עדיין צריך לאמצעי כמ"ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, אבל יעקב צורת תם חקוקה בכסא דבוק בלי אמצעי, ע"כ גבר על המלאך, והנה לעומת שכל עליות ודביקות האדם למעלה הוא באמצעות המלאכים מלאכי השיר כנ"ל, שמזככין את הנשמות ואת התפלות ואת כל עבודת התחתונים, יעק"א ע"ה לא הוצרך לאמצעותם, ולפי האמור יובן שהא דויותר יעקב לבדו הוא בסגנון המאמר ונשגב ה' לבדו, אלא שמקרא דויותר יעקב לבדו מדבר שהי' לבדו בלתי אמצעית מלאכי השיר שנבראו ביים החמישי, והא דנשגב ה' לבדו מדבר לבדו בלתי אמצעית מלאכי הורדת השפע שנבראו ביום השני שלזה שייך הלשון נשגב להנהיג ולהשפיע להעולם:
26
כ״זוי"ל שמכאן זוכין ישראל בשבת לנחלת יעקב, שבזוה"ק שבימי החול היחוד באמצעות מט"ט ובשבת בלתי אמצעי אלא בצדיק חי עלמין:
27
כ״חבמדרש ויבא יעקב שלם ר"ח בר אבא פתח אם זך וישר אתה ושלם נות צדקך וגו', כי עתה יעיר עליך עתיד הקב"ה להתעורר עליך ולשלם כל צדקות שעשית, ולפי שכתוב ויעקב איש תם יושב אוהלים לפיכך ויבא יעקב שלם, ר"ב פתח ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, ותגזר אומר ויקם לך זה יעקב ועל דרכיך נגה אור על שני דרכיך נגה אור לפי שכתוב אם יהי' אלקים עמדי וגו' והנה אנכי עמך ושמרתיך, ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבוא יעקב שלם:
28
כ״טויש להבין מהו שפרט ליעקב דווקא הא דיושב אוהלים שלפיכך ויבא יעקב שלם כאלו זה מקביל לזה מדה כנגד מדה, ואינו מובן למה, ואם בא לומר מחמת שהי' צדיק לא הי' צריך לפרט זה דוקא, כי מי לא ידע שיעקב הי' צדיק, וגם בכתוב מפורש שהי' נביא ה', ובוודאי זה מעלה גדולה מבפשיטת יושב אוהלים, שכמה וכמה יושבי אוהלים של תורה ולא הי' נביאים, וגם דברי ר' ברכי' בלתי מובן מהו שני דרכיך:
29
ל׳ונראה לפרש דהנה ידוע שיעאע"ה כלול הוה והי' מחבר עלמא עלאה בעלמא תתאה, וזהו יושב אוהלים דמשמע תרי דהיינו עלמא עלאה אוהל לאה ועלמא תתאה אוהל רחל כידוע מזוה"ק, ודוגמתו באדם הוא המוח דוגמת עלמא עלאה, והלב דוגמת עלמא תתאה, וזהו שפתח ר"ח בר אבא אם זך וישר אתה, שני דברים, זך הוא בשכל והמוח וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה במ"ש שמן זית זך כתית למאור ולא כתית למנחות, כי המנורה הוא בשכל הנקרא אור כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, וע"כ צריך שיהי' זך רומז לשכל מזוכך ובלשון מהר"ל שכל הנבדל, משא"כ שמן למנחות, דבמדרש שרומז למעש"ט עכ"ד, וכן נראה כי במנחות כתיב נפש, ויש להוסיף ולומר בטעמו של דבר, שידוע שהכבד שואב את כל חלקי הזן מהמאכל ומשלח את הצלול שבו להלב, והלב משלח את שהוא צלול ביותר ויותר דק להמוח, וע"כ טבע הלב שאינו כ"כ צלול כמו המוח שניזון מהצלול שבצלול, ובתקה"ז זכאה ליבא דלא קרב לגבה עציבא דטחול וכעס דמרה, מכלל שהלב עלול שמקרב אליו פסולת דכבד ומרה, וע"כ אין לקוות מהלב שיהי' כ"כ זך וצלול כמו המוח, ע"כ זך הוא בשכל, וישר הוא בלב וכמ"ש אודך ביושר לבב, וע"כ אם זך וישר אתה פתר לי' ביעקב שהי' לו שלימות המוח והשכל ושלימות המדות שבלב, וזהו יושב אוהלים, ונראה דלעומת שתי אלה השכל שבמוח ומדות ישרות שבלב הי' לו מירוק בכפלים, לבן, ועשו, לבן הי' קלקולו בשכל ומתועב בע"ז וכישוף ביותר, ובזוה"ק כולי עלמא הוו ידעי דלבן הוה רב חכימין וחרשין וקוסמין ומאן דבעי לאובדא בחרשוי לא אשתזיב מני', וזה הי' מירוק ליעקב בבחי' השכל, ויובנו ביותר הדברים עפי"מ שפירשנו דברי הש"ס חולין (ז':) האי אתתא דהוה קא מהדרא למישקל עפרא מתותי כרעי' דר' חנינא [ברש"י ולעשות כשפים ולהמיתו] אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך אין עוד מלבדו כתיב, והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', עכ"ל, ואף שאין מדרך הצדיקים לסמוך על מעשיהם הטובים, מ"מ ענין כשפין הוא מכחות חיצונים שכל מציאותם הוא מצד ההסתר והצמצום עד שנראה לוש נפרד לעצמו, אבל באמת הם אפס ואין, ומסתברא דכל כחם הוא על האיש שאיננו כ"כ מזוכך שכלו כאלו רואה בעיניו שאין עוד מלבדו ונראה לו שיש בהם מציאת ויש, אבל לאיש שמזוכך שכלו ורואה אותם כמו שהם באמת אפס ואין, לעומת זה הם באמת אפס ואין בלי שום כח להזיקו, וע"כ ר' חנינא דנפיש זכותי' אין הפי' מצות ומעש"ט אלא זיכוך השכל והי' רואה בעיניו ממש שאין עוד מלבדו, וכל ההסתרות לא הספיקו להחשיך את העינים, ע"כ לא הי' ר' חנינא מתיירא כלל, וכך הי' הענין ביעקב אע"ה בבית לבן שלא הועיל נגדו שום כישוף, מה"ט מפני שהי' שכלו זך ובהיר בשחקים:
30
ל״אוכן נגד עשו שהי' מקולקל בכל המדות שבלב, כבמדרש שהי' דבוק בערוה הוא פגם מקו הימין, והי' רוצא אדמוני איש הדמים שהוא פגם מקו השמאל, וכל אלה הם היפוך יעק"א ע"ה שהי' לבו ישר מכל צד, ואולי מטעם זה נקרא ישורון, ע"כ על יעק"א ע"ה יוצדק הלשון אם זך וישר אתה, זך מצד השכל עמד לו כנגד לבן, וישר מצד הלב עמד לו כנגד עשו, והי' שלם מכל צד הן בשכל והן ביושר לבב, וע"כ כמו שהי' שלם בעצמו מכל צד, הי' שכרו מדה במדה שניתן לו מהשמים שלימות בכל דבר, וזהו שכתוב בו ויבא יעקב שלם, ובמדרש שלם בגופו שלם בבניו שלם בממונו שלם בתורתו, שלם בגופו ובבניו הוא במדת שבלב, שלם בממונו ובתורתו הוא במוח ושכל וכמ"ש מהר"ל אהא שכתוב בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, זה גוף ונפש ושכל, הרי דממונו הוא השכל:
31
ל״בוכן יש לפרש דברי ר"ב שפתח מותגזר אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור שני דרכך, היינו דרכו בשכל, ודרכו במדות שבלב, אם יהי' אלקים עמדי ושמרני וגו' וכן ושמרתיך בכל אשר תלך, ששמירה הוא בלב כמו שהביא רש"י בעלמא הכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך, והיינו שלעומת שאדם שומר את ד"ת בלבו לעומתו הוא נשמר כבמדרש נרי בידך זה התורה ונרך בידי זה הנפש אם אתה תשמר את נרי אני משמר את נרך, ושבתי בשלום אל בית אבי, בית אבי זהו השכל הנקרא אב, ויש לומר נמי דשתי דרכיך הם שמירה במצות ל"ת וזריזות במצות עשה, והוא סור מרע, ועשה טוב, כי יש שדרכו בקודש להתקרב ע"י היראה שלא יתקלקל ע"י מעשים בלתי ראוים, וזה מדת היראה, ויש שדרכו בקודש להתקרב ע"י מדת האהבה בעשיית מצ"ע, וזהו אם יהי' אלקים עמדי ושמרני, וכן ושמרתיך בכל אשר תלך, זהו מדת היראה שלא יתקלקל ע"י מעשים בלתי ראוים, ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים זהו מדת האהבה בעשיית מצ"ע, סור מרע ועשה טוב, ובזכות שתי אלה זכה לויבא יעקב שלם, וכנ"ל, וההפרש שבין דרשת רחב"א לבין ר"ב, שלרחב"א שבזכות יושב אוהלים דמעיקרא זכה למה שזכה, והוא בחי' עשה טוב, ולר"ב בזכות שניהם סור מרע ועשה טוב, והבחירה מהרע בגלותו, ובוודאי תרווייהו איתנייהו, דמחמת בחי' עשה טוב דמעיקרא הי' נוגע לו עד דכדוכה של נפש והחזיק מעמד וכמ"ש אוהבי ה' שנאו רע, שהשנאה לרע הוא כפי מסת אהבת הטוב, ומחמת גודל האהבה שהי' נקשר מעיקרא לבחי' הטוב והי' יושב אוהלים, הי' השנאה לרע עצום מאד, והי' מתיירא ונזהר מאד ונטמן בבית עבר י"ד שנים לחזק את ידו בתורה, ולעומת שהי' משמר א"ע מכל משמר זכה לשמירה בחי' הלב, ושב אל בית אביו בשלום בבחי' המות והשכל ולא נדבק בו ח"ו מאומה, וזכה למה שזכה:
32
ל״גבמדרש ויחן את פני העיר נכנס בע"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבע"י, הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן:
33
ל״דויש להתבונן מדוע לא מצינו שמירת שבת ביעקב עד כאן שהי' בן צ"ט שנה, ובפשיטות י"ל היות ידוע משני האותות שבת וברית מילה, וכמו שבת זכור ושמור, כן במילה חיתוך ופריעה, וכמו מצות מילה שלא זכה בה אברהם עד היותו בן צ"ט שנה, כן מצות השבת ביעק"א, והטעם בשניהם אחד הוא כי ידוע שעשרה כחות בנפש, והם כלולים זה בזה ועולין מאה ומאה הוא נקודה פנימית שבפנימית, וע"כ כל עוד שלא הגיע אברהם לנקודה זו עוד לא הזיק לו הערלה, וכענין שאמר הכוזרי אין טומאה אלא במקום קדושה, וע"כ נימול בהיותו בן צ"ט לזכות לנקודה זו בטהרה, וכעין זה הי' ביעק"א ע"ה שאז זכה בנחלתו נחלת יעקב, וע"כ נכתב בו אז שמירת שבת בפירוש:
34
ל״האבל עוד לאלוק מילין בזה עפי"מ שהגדנו בש"ק תולדות ויצא, שיעקב הוא דוגמת עץ החיים דביקות בעצם, ועשו נברא דוגמת עהדטו"ר, היינו כמו עץ הדטו"ר שלא נברא לרע ח"ו אלא לזכות ע"י למעלות רמות ונשגבות, ע"י הריחוק והבריחה ממנו לבוא לעומתו לדעת דקדושה, כן הי' ענין עשו שנברא עם כל בחי' הרעות למען יכוף את יצרו ויברח מהרע, וע"י כן יבוא לעומתו בקדושה, וכמו שיזכה יעקב ע"י עשה טוב יזכה עשו ע"י סור מרע, וע"כ נבראו בבטן אחת כמו עץ החיים ועץ הדטו"ר בשורש אחד, וכמו סור מרע ועשה טוב שניהם יחד נכללו במספר תרי"ג מצות, אך עשו זדון לבו השיאו למאס בטוב ולבחור ברע, וע"כ הי' עצת רבקה למסור גם את זה ליעקב, אבל באשר אין ליעקב רע בטבעו ואין לו ממה לברוח, הי' עצתה שילך לגלות ויהי' לו מניעות ודברים המבלבלים וצרת לבן וצרת עשו והכינו רשת לפעמיו למשכו לרע, ומ"מ הוא התחזק נגדם, ע"כ זכה נמי מחמת הבריחה וסור מרע, ותחת אשר עד שקיבל את הברכות הי' יעקב בשלוה יושב אוהלים, אחר שקיבל את הברכות התחיל לו תקופה חדשה בשלשלת חייו רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', וכחות רעות הי' רודפין אחריו והוא בורח מהם, ובשביל כל אלה זכה למעלה עוד יותר עליונה:
35
ל״וונראה ששתי תקופות אלו הם כדמיון שבת וששת ימי המעשה, כי התקופה שלפני קבלות הברכות שהי' יעקאע"ה איש תם יושב אוהלים וכל עסקו הי' בבחי' עשה טוב כדוגמת עץ החיים, הי' בבחי' שבת לעומת תקופה השני' שאחר קבלת הברכות שנטל עליו בחי' הבריחה וסור מרע בדוגמת עץ הדעת טו"ר שהוא בבחי' ששת ימי המעשה, וי"ל ששתי תקופות האלו הוא כמו אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, היינו שבת קודם ששת ימי המעשה:
36
ל״זוהנה כבר הגדנו במק"א בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני בחי' בשבת, שבת קודם ששת ימי המעשה כענין אדה"ר, ושבת שהוא אחר ימי המעשה כברייתו של עולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, וכמו שרמזו ז"ל בש"ס שבת המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת חד אמר מונה ששה ואח"כ שובת יום אחד כברייתו של עולם וחד אמר שובת יום אחד ומונה ששה כאדה"ר עכ"ד, וכבר הגדנו שהתכלית הוא שבת אחר ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכמו עוה"ב אחר עוה"ז, ושבת שקודם ימי המעשה איננו התכלית אלא כדי להפיח רוח חיים באדם כדי שיחזיק מעמד בימי המעשה שלאחריו שלא יטבע בחומר הטבע והטרדה והמלאכה שיזכה ע"י לשבת הבאה שאחר ימי המעשה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כי לשמירת שבת כראוי לו אי אפשר לבוא אלא למי שטרח בששת ימי המעשה הקודמים בתורה ותפילה מצות ומעש"ט כדבעי, וגם זה קשה מאד אלא בשביל שמירת שבת הקדום יכולין להחזיק מעמד בימי המעשה שלאחריו, א"כ צריכין לשתי שבתות שבת ראשונה להחזיק מעמד בימי המעשה שלאחריו, ועי"ז זוכין לשבת שני' שלאחריו לשמור את השבת כראוי לו ואז זוכין לגאולה שלימה עכ"ד, ועפ"י הדברים האלו הסברתי לי מה שאמר אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר מה שאנו אומרים בזמירות כל מקדש שביעי כראוי לו, ולא פירש אחריו מאומה, כל שומר שבת כדת מחללו, פירש אחריו שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו, כי בשמירת שבת כראוי לו אין בכח הפה לומר בו שכר, אלא שומר שבת כדת מחללו בזה י"ל בו שכר עפ"י פעלו, ולפי דברינו הנ"ל י"ל ששבת ראשונה עדיין איננו התכלית שמירת שבת כראוי לו, אלא עכ"פ היא שמירה מחללו, וזוכין בשבילו עפ"י פעלו שיהי' הששת ימי המעשה כדבעי, ואז זוכין לשבת שני' לקדש את השבת כראוי לו, ועי"ז זוכין לתכלית הכל ולא שייך לומר בפרט, אלא יותר מכל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב:
37
ל״חובדוגמא זו נאמר שהי' תקופת ימי חייו של יעק"א ע"ה עד שקיבל את הברכות שבת שקודם ימי המעשה, ומיום צאתו מבית אביו עד שבא יעקב שלם עיר שכם שנפטר מלבן ומעשו ויצא מבין שיני אריות לשלום, הי' כענין ששת ימי המעשה אשר עליהם כתיב בשש צרות יצילך, ומאז והלאה הוא דוגמת שבת שאחר ימי המעשה תכלית הכל:
38
ל״טולפי האמור שתכלית שבת הוא שבת שאחר ימי המעשה יובן מדוע אשר עד אז לא כתיב בי' שמירת שבת בפירוש, שזה הענין עדיין לא הי' לו עד אז:
39
מ׳ונראה שכל מאורעותיו אלה של יעק"א ע"ה הי' לפועל דמיוני לדורותיו שתחילה בצאת ישראל ממצרים [שנת תרפ"ב] הי' יום ראשון יו"ט של פסח הנקרא שבת כמ"ש במנחת העומר ממחרת השבת יניפנו הכהן, ואח"כ היו סופרין מ"ט יומין לדכיותא למתן תורה, ואח"כ זכו למתן תורה, והנה יום ראשון של פסח הי' כמו שבת דקודם ימי המעשה וכמו אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצות שבת מיד, דוגמא זו היו ישראל בצאתם ממצרים ונכנסו תחת כנפי השכינה, זכו ליו"ט הראשון של פסח הנקרא שבת מיד, וידוע בספה"ק שאז היו מאירין כל האורות יחד ואף שנסתלקו עד שחזרו וזכו להם ביום מ"ת מ"מ הרשימו נשאר וזה סייע להם להתטהר ביומי דדכיותא, וכמו שבת דקודם ימי המעשה אף שנסתלק אחר השבת נשאר הרשימו לימי המעשה להחזיק מעמיד כנ"ל, ואח"כ זכו למ"ת וכמו שבת לאחר ימי המעשה, ואם לא חטאו בעגל הי' אז גמר התיקון, וכענין אם שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, אבל מחמת החטא חזר ונתקלקל הענין, ונחשב חשבון אחר שיציאת מצרים ומה שזכו לקריעת ים סוף [ע"כ משנת תרפ"ב] וקבלו את התורה ונעשו בני חורין ממה"מ ומשעבוד מלכיות ונעשו כדוגמת עץ החיים כדמיון שהי' יעקב קודם שקיבל את הברכות הכל נחשב שבת קודם ימי המעשה, ומעת החטא כל המאורעות והגליות עד גאולה העתידה הוא כדמיון ימי המעשה והעבודה, ואח"כ נזכה לגאולה שלימה לבחי' שבת שאחר ימי המעשה אכי"ר ב"ב:
40