שם משמואל, יתרו ה׳Shem MiShmuel, Yitro 5
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳במכילתא מה שמיעה שמע ובא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שכתובה בצדו ר' אליעזר [המודעי] אומר מתן תורה שמע ובא וכו', רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, וכבר פרשנו באיזה אופנים, ונראה עוד לומר דהנה לכאורה קשה בדברי המכילתא מה זו שאלה מה שמיעה שמע ובא הלא מפורש בכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו', אך נראה דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שיתרו הוא גלגול קין, וכבר פרשנו מה דאיתא בזוה"ק שקין הוא קנא דמסאבותא, דכמו שיש קן צפור בקדושה ובתקה"ז שהבנים הם חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, כן לעומתם בטומאה בעלי שבע מדות רעות וקין הוא קנא דמסאבותא היינו שהיו בו כל השבע מדות הרעות יחדיו בעצם, וכן יתרו נמי שהי' גלגול קין היו בו כל שבע מדות רעות, וע"כ נקרא קין כמ"ש כי אם יהי' לבער קין, ותבר הקני נפרד מקין, שהי' נמי קנא דמסאבותא, וע"כ לא הניח ע"ז שלא עבדה, שע"ז היא כחות פרטיים זה עבד לאש וזה למים וכדומה, וזה שהי' בו כל כחות וכל מדות רעות בעצם, הי' נמשך לכל ע"ז שבעולם פעם התגבר בו זה הכח, הי' נמשך לע"ז זו, ופעם לזו, אך כבר הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמכל מה שאדם בורח מצד הטומאה בא לעומתו להקדושה, וכמ"ש בזוה"ק דמשרע"ה דמשום ויברח משה מפני פרעה בא לעומתו וישב על הבאר שהיא באר מים חיים הידוע, וע"כ יתרו שהי' נמי מוקף מכל צד בכחות הרעות קנא דמסאבותא, והשליך הכל מנגד פניו, ויברח אל תחת כנפי השכינה, בא לעומתו לקן צפור דקדושה, והיו בו כל שבע מדות טובות בעצם יחד, והיינו הך דשבע שמות שנקרא לו:
2
ג׳אך יש להבין איש שהי' מוטבע כ"כ בכחות הרעות מאין בא שהרהיב עוז בנפשו להשליך את כל מהותו ולאחוז כ"כ במעלה רמה ונשאה, והאמין בעצמו כי לא אבדה תקותו לישב ברומו של עולם, כי מטבע כחות הרעות לרפות את ידי הבא לטהר ולהפיל עליו תרדמת יאוש הנורא, מה גם אז שעוד לא היתה כזאת מעולם, והוא הי' הראשון בענין זה ולא הי' לו ממי ללמוד, ולא עוד אלא שנראה שאז בעת נסי יציאת מצרים והים שהי' מפורסם בכל העולם וכתיב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, שלא התעוררו כל העולם כולו להשליך את אליליהם מלבוא ולחסות תחת כנפי השכינה [ולפי השקפה שטחית אולי היתה היום כזאת אותות ומופתים מפורסמים הי' כל העולם באין לחסות תחת כנפי השכינה, וכמו שבאמת כן יהי' לעתיד לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון], מהאי טעמא הוא שלעומת שרגזו וחרדו ורעדה אחזתם שהי' להם להתעורר נפלו בפח יאוש הנורא, וזה שבמכילתא מה שמיעה שמע ובא שהתמי' הוא מאין התעורר לבוא אף ששמע כל הנסים, מ"מ עדיין תמי' ורבותא מדוע לא נפל גם הוא ברשת יאוש הנורא ככל האומות אז, אף שכולם שמעו לא התעורר מי מהם לבוא, ובודאי מצא בין כל האותות והמופתים ענין מורה על ענינו שלא להתיאש ולהתחזק ולהתעודד, בזה התעוררו התנאים ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, ר' אלעזר המודעי אומר קריעת ים סוף שמע ובא, ר' אליעזר אומר מתן תורה שמע ובא, ונפתח במה דסליק מיני' מתן תורה שמע ובא:
3
ד׳והנה בש"ס שבת שמרע"ה השיב למלאכים שקטרגו לומר חמדה גנוזה וכו' אתה נותנה לבשר ודם, השיב להם משרע"ה תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה וכו' עד קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם, וכבר דקדקנו שבודאי המלאכים לא רצו התורה בלבושה זה דיני דארבעה אבות נזיקין וכדומה שאין להם שייכות בענינים אלו, אלא ברוחנית התורה, וא"כ מה זה תשובה, ופרשנו שלפי רוממות התורה א"א לשום נברא, ואפי' מלאכים הקדושים, להיות להם שום דיבוק להתורה, כי אורייתא וקב"ה כולא חד, אלא מפני הבריחה שבורחים מדברים הגשמיים זוכין לעומתו למעלות רמות ונשאות עד אין קץ, וכמ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הזוה"ק שמפני שברח משה מפני פרעה זכה לעומתו לישב על הבאר כנ"ל, וא"כ יפה השיב להם משרע"ה אתה שאין לכם פחיתות וגשם וחומר ואין לכם ממה לברוח, איך תוכלו להיות צכם דביקות להתורה, ואם כי אתם רוצים ברוחניות לבד ולא בלבושה זה, המניעה עוד יותר גדולה, כי בלתי לבושה זה בודאי לא יוכל שום נברא לקרב אלי', ומיד הודו לו מלאכי השרת, כי זו טענה נצחית שאין עלי' תשובה:
4
ה׳ולפי"ז יש לומר שיתרו הבין ענין זה וירד לתוך עמקו של דבר, או שמע הטענה והתשובה של משה, או הי' חכם ומבין מדעתו, שכל נתינת התורה לתחתונים היא מחמת שיש להם ממה לברוח, וע"כ הוא שהנהו מוקף כ"כ בכחות הרעות לא כ"ש שאם ישליך הכל ויברח אל תחת כנפי השכינה שיבוא למעלות רמות ונשאות, ולו נאה ולו יאה יותר מהכל, מחמת שהרע שבו יותר מהכל, ובאמת שזה לימוד גדול וחיזוק לכל איש ואיש שישים על לבו בהתבוננו על רוע מצבו ויצר סוכן בנו שאדרבה לו נאה ולו יאה לזכות למעלות רמות, מה גם בעודו בימי הנעורים ורתיחת הדמים בוער בו, אז היא שעת יותר מוכשר לברוח ולהתרומם על כנפי נשרים:
5
ו׳וכן מ"ד קריעת ים סוף שמע ובא, כי הנה אמרו ז"ל הים ראה וינס, מה ראה ארונו של יוסף ראה שנאמר וינס ויצא החוצה, עוד אמרו בזכות אברהם נבקע היה, וי"א בזכות יעקב, ובמכילתא מונה והולך כמה זכותים שהיו ביד ישראל שמפני זה נקרע להם הים, ויש לפרש דכולם אית להו ג"ש דוינם, בזכות וינס ויצא החוצה הים ראה וינס, והיינו דהנה קרי"ס היתה בה שני ענינים, בפשיטות דרך לעבור בו גאולים ולהטביע את מצרים ולזה הי' די שהמים יעמדו נד אחד כמו בירדן, אך באמת הי' קי"ס באופן עוד יותר נעלה, והיינו שהי' התגלות אלקית עצום מאד, ואמרו ז"ל ראתה שפחה על הים, שמחמת זה הים ראה וינס, כי לשון ניסה מורה מפני פחד נזק ועתיד, כי הי' לו פחד ביטול במציאות, וכמ"ש הזוה"ק בעתיקא תליא מילתא, ולשון עתיקא פי' כ"ק אבו אדמו"ר זצללה"ה מלשון ויעתק משם, המעתיק הרים היינו שאין לשום נברא שייכות אליו, וע"כ בהתגלות בחי' זו על הים ברח מפני פחד ביטול במציאות, ואף שאין המים בעלי דעה והרגש, אך אין לך דבר למטה שאין לו שורש למעלה, או שתאמר בלשון שר של ים, וכמו שהי' למעלה נעשה כך למטה, ומה שהי' קריעת ים סוף באופן זה ולא סגי לי' בפשיטות שיהיו המים נפעלים מחמת רצון השי"ת, כמו יתר האותות והמופתים שמי היאור נהפכו לדם וכדומה, זה הי' בזכות יוסף וינס ויצא החוצה, ולא הספיק לזה זכותים שמנה במכילתא, כי כל אלה לא הספיק אלא שיהי' דרך לעבור גאולים ולהטביע את מצרים כנ"ל, אבל לזכות להתגלות בחי' עתיקא שאין לשום נברא שייכות בו, לא אפשר שיבוא מחמת שום זכות אלא דווקא מחמת הבריחה מדבר חיצוני וטומאה בכח גדול מאד למעלה מעבע אנושי, כמו שאמרה המטרונה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והי' עומד בכל חומו הי' עושה את הדבר הזה, הרי שהי' בכח גדול והעתקה מטבע האנושית, ע"כ בזכותו הי' באין לדרגין גבוהין כ"כ בעתיקא תליא מילתא, והוא הארה למעלה למעלה גבוה מכל סדר הנבראים:
6
ז׳וכאשר שמע יתרו זה התעורר מאד שלו נאה ולו יאה להשליך את כל שבעה כחות הרעות כנ"ל, ולא יפלא שגם הוא ישיג מעלות רמות, ובאמת ראה יפה שהקישו הכתוב ליוסף שנאמר מבנות פוטיאל ואמרו ז"ל מבנות יוסף שפטפט ביצרו ומבנות יתרו שפיטם עגלים לע"ז, והיתכן שיספר הכתוב בגנותו של צדיק זה שנתגייר לשם שמים, ואפי' להדיוט זה אסור כאמרם ז"ל אם הי' גר לא יאמר לו אתמול אכל נבילות וטריפות וזכור מעשיך הראשונים, מה גם שהכתוב מדבר מיחוס הכהנים איך יתכן שיטיל בו דופי, אך הוא הדבר שבשבחו דיבר הכתוב שהיו מעשיו דומים למעשה יוסף הצדיק שברח כנ"ל, כן הי' יתרו שהי' כ"כ דבוק בע"ז וברח ממנה:
7
ח׳ובזה יש לפרש פלוגתא דר' יהושע ור"א המודעי במכילתא, כהן מדין ר' יהושע אומר כומר הי' ור"א המודעי אומר שר הי', ופירש המפרש דר"א המודעי ס"צ דאין סברא שהכתוב יספר בגנותו שהי' כומר לע"ז, ור' יהושע אומר אדרבה דרבותא קמ"ל אעפ"י שהי' כומר הניח אומנותו ובא, ולדברינו ימתקו הדברים עוד יותר שזהו שבחו ולא גניתו, שעי"ז זכה למעלות רמות ונשאות, ובזה עצמו השמיענו הכתוב מה שזכה, ואלמלא ידענו שהי' כומר לע"ז מקודם לא היינו יודעים מעלתו שזכה:
8
ט׳ומ"ד מלחמת עמלק שמע ובא הוא נמי באופן הנ"ל, והיינו כי כבר דקדקנו למה הי' דינו של עמלק כ"כ בתכלית העונש למחות שמו לגמרי מעוה"ז ומעוה"ב, ונשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גרים מזרע עמלק, ואפי' בהמה של עמלק נצטוו להחרים שלא יאמרו בהמה זו של עמלק היתה, והיו אומות שעשו עמנו רעות ואכזריות מאד מאד אלף פעמים ככה, וכשדים שהחריבו את ביתנו ושפכו אא דמנו כמים באכזריות נוראה, והיו מניחין את התינוק בכנפי' דאמי' ואומרים לאביו קום שחטהו, והגלנו מארצינו באופן רע ומר ערומים בלי לבוש והטעינום שקים מלאים חול ואבני רחיים ולא הי' מניחין אותן להנפש מעט להשיב את רוחם ונשמתם, וכאשר הי' אחד עמד מעט הי' מחתכין אותו אברים אברים עד הוציאם באופן רע ומר כזה מכל הארץ עד בואם אל נהרות בבל מהלך כמה ימים, וכן חורבן בית שני ודורו של שמד שהי' מלבנים כדריות של ברזל ומניחין תחת שתייהן ומשיאין את נפשותיהם מהם, ועוד עשו עמנו כהנה וכהנה ועל כולם לא נחתם גזר דין עונש נמרץ כמו על עמלק, אך הטעם יש לומר מפני שהי' בו שורש טוב מיצחק אע"ה, ואיתא בתנדב"א שאליפז צוה את עמלק בנו תדע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל, רצונך שתזכה עמהם לך ושמש אותם ותחפור להם בארות בעת יצאו ממצרים וכו' כיון שידע רשומו של דבר נהפך לאויב ורודף את ישראל, הרי כי נקודה ושורש טוב הי' בו מאליפז שהי' גדל בחיקו של יצחק, אבל הרשע הזה ימ"ש ברח משורש קדושה זה, וע"כ כמו שאמרנו שהבורח מן הטומאה בא לעומתו לקדושה רמה ונשאה שא"א להגיע אלי' בשום זכות אלא מחמת הבריחה מצד ההיפוך, כן נמי את זה לעומת זה עשה אלקים שיש שער הנון בטומאה, ועוד עמוק יותר מזה, שא"א להגיע שם ע"י מעשים רעים אלא מחמת הבריחה מצד ההיפוך, וע"כ עמלק שהי' בו שורש קדוש וברח ממנו בא לעומתו לעומק הטומאה שלא הגיע אלי' אדם זולתו, והנה נאבד שמו וזכרו עדי עד:
9
י׳וע"כ יתרו ששמע מלחמת עמלק ועונשו מזה השכיל לידע אם במדת פורענות כך שהבורח מהקדושה בא לעומתו לעומק שאול ואבדון, מדה טובה שהיא מרובה ממדת פורענות עאכו"כ שהבורח מהטומאה יבוא לעומתו לקדושה רמה ונשאה:
10
י״אוכל שלשה תנאים אמרו ענין אחד, מר אמר ככה ומר אמר ככה, שבשביל ששמע ענין זה נשאו לבו לקרבה אל תחת כנפי השכינה, ולפי האמור ניחא שאלת המכילתא והתשובה מה שמיעה שמע ובא, שהקשינו הלא מפורש בכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', שעל כרחנו שמיעה של יתרו עודפת שזה מפורש בכתוב כל העולם ולא יתרו לבדו, ולמה לא באו גם הם, ועוד אם כפשוטו מלת את מיותר והי' לו לומר וישמע יתרו כל אשר וגו', אלא בודאי הפי' ששמע דבר עם כל אשר וגו' ואת כמו עם, וזה ששאל מה שמיעה שמע ובא, היינו שבשבילה נשאו לבו לבוא, מה שלא הרגיש זולתו, וע"ז השיבו מר כדאית לי' ומר כדאית לי':
11
י״בויש לומר שכל דברי חכמים קיימים, ומר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי, והיינו דשלשה דברים אלו מקבילים לחכמה בינה ודעת, תורה מקבילה לחכמה ואורייתא מחכמה עלאה נפקת, קריעת ים סוף מקבילה לבינה, והיינו שנפתחו נ' שערי בינה, וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', וע"כ על היש לקו חמשים מכות, שהכל הי' בחינת נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, לישראל נפתח נ' שערי בינה ולמצרים נמשך מזה חמשים מכות, עמלק הוא דעת דקליפה כידוע בספרים, וכמו בקדושה יראת ה' ראשית דעת, בקליפה הוא בהיפוך ונאמר בעמלק ולא ירא אלקים [ובזה יתפרש לנו דברי המכילתא בפרשת ויבוא עמלק, בחר לנו אנשים ר' יהושע אמר אנשים גבורים ר' אליעזר המודעי אמר יראי חטא, והיינו שמובן שלמלחמת עמלק נתבקש אנשים שיהיו גדולים בקדושה, לכה"פ כמוהו בקליפה, וע"כ אמר ר' יהושע גבורים, כי איזה גבור הכובש את יצרו, והוא בחי' הבריחה מיצה"ר כענין יוסף כנ"ל, ור' אליעזר המודעי אומר יראי חטא לעומת מדתו של עמלק דעת דקליפה ולא ירא אלקים, יהיו הם יראי אלקים ראשית דעת דקדושה]:
12
י״גוא"כ ר' יהושע מדבר מבחי' דעת שיתרו הוכיח ממלחמת עמלק שבכחו לבוא לבחי' דעת דקדושה, ור' אליעזר המודעי מדבר מבחי' בינה שהוכיח מקריעת ים סוף שבכחו לבוא לבחי' חכמה, וכלהו איתנייהו שמשלשה אלה הוכיח שלשה אלה:
13
י״דונראה לומר שדוגמא לדברים אלה יש בשבת, דהנה כבר דקדקנו דבכל מקום שמוזכר בכתוב שמירת שבת מוקדם לו ששת ימי המעשה, ויש לומר טעם לזה עפ"י דברי המדרש ריש חקת בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון, העוה"ב מעוה"ז, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק רבו הרי"ם זצללה"ה מגור דבשביל שמתרחק מעוה"ז זוכה בעוה"ב, ולפי דרכנו יובנו הדברים היטב, דלפי מעלת ורוממות עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י הבריחה והתרחקות מעוה"ז באין לעומתו בעוה"ב, וכל כמה שהאדם מתרחק מעוה"ז באותה מדה זוכה לעומתו בעוה"ב, והנה שבת היא מעין עוה"ב, נמי לפי רוממותה אי אפשר לאדם לזכות בו, היינו שיהי' השבת קולטתו, אלא בשביל מה שהאדם בורח מששת ימי המעשה והמלאכה וטרדת פרנסתו, וזה מרומז בדברי הש"ס בהאי סבא דנקט תרי מדאני אסא ורהט, ובש"ס ב"ק בע"ש שרץ ברשות, כי אז הוא זמן בריחה וניסה מימי החול, ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' ושלא יהרהר אחר מלאכה, אלא זה בתורה וזה בתפלה בעונג ואהבה ורצון כל אחד עד מקום שידו מגעת, בזה באין לעומת ימי החול להשבת, וכפי מסת הבריחה מימי החול זוכין שהשבת יהי' קולטתו, והוא ממש כענין עוה"ב מעוה"ז, ויש לומר עוד רמז שזוכין בשבת לבחי' חכמה בינה ודעת ע"י שלשה מצות, נר שבת, וקידוש, והבדלה, נר שבת הוא בחכמה שהוא מקביל למאמר השני שבעשרה מאמרות יהי אור, קידוש היא בבינה כדאיתא בזוה"ק משום שנא' וקדשת את הלוים, ומכדי כל קידושא בורא פרי הגפן אמר ברישא, וידוע ששורש היין הוא בינה, הבדלה היא בדעת כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין והבן:
14
ט״ואת כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל, ויש לדקדק בכפל הלשון ובשינוי השמות, ובזוה"ק את כל אשר עשה אלקים שמא דא דאגין על משה ועל ישראל ולא אתעדי מינייהו בגלותא ולבתר שמא עלאה אפיק לון ממצרים, ונראה דענין שמא דא דאגין עלייהו ולא אתעדי מינייהו בגלותא, דלכאורה שם זה הוא מדת הדין, ולאו לאגנא קאתי, אלא שהי' מדת הדין מתוחה נגדם, ויותר הי' יוצדק בזה שם הרחמים, כמ"ש ויתן אותם לרחמים לפני שוביהם, שלא יאבדו ח"ו בתוקף הגלות, אך באשר כתיב והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, כי הסתרת פנים הוא גרוע מהכל, וכאמרם ז"ל אין לך נבואה קשה כאותה שנאמרה ואנכי אסתיר פני מבית יעקב, כי בסילוק השמירה מתפשטין כחות הרעות בלי גבול, וע"כ כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות, שהוא בלי גבול ומספר, אך ע"י שם אלקים אף שהוא מדת הדין המתוח מ"מ הוא שם הצמצום וגבול, וע"כ זה השם שהי' עמם בגלותא הוא שם גבול וגדר להתפשטות הגלות שלא יתפשט יותר מהנגזר על היפוך הסתרת פנים כנ"ל:
15
ט״זובדוגמא זו יש לפרש אלקים שנאמר בעשרת הדברות וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור, אף שהתורה בשמו הגדול נתנה, מ"מ הי' הדיבור בשבי. אלקים, וכמו שאמרו ז"ל בדקדוק לשונם מפי הגבורה שמענום, כי כתיב נפשי יצאה בדברו, ובכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, אלא שהוריד עליהם טל שעתיד להחיות בו את המתים והחזיר בהם נשמתם, ומ"מ הי' צריך שיהיו הדברות בצמצום מאד שלא יתבטלו לגמרי במציאות הן גופם הן נשמתם, וכענין מעשה בראשית שהי' בשם אלקים שם הצמצום, דאל"ה הי' מתבטל העולם במציאות, כן נמי הי' במתן תורה, דאלמלא שהיו הדברות ע"י צמצום היו מתבטלין במציאות, ע"כ הי' ע"י שם זה שצמצם הדיבור שיהי' באופן שישארו במציאות והוא מעין שם זה שהי' עמם במצרים, אלא ששם גרם שלא יתפשט הגלות יותר מכפי שיעור הנגזר, ובמתן תורה גרם שלא יתפשטו הדברות יותר מכפי אשר יוכלין שאת:
16
י״זויש לומר שזהו הענין תלתא אלקים הנזכר בויכלו, כי מחמת קדושת שבת שהעולם שב למקורו הי' לו להתבטל במציאות, ע"ז נגזר שם אלקים, שבהשיבה למקור נמי יש בחי' הצמצום, וימתקו הדברים עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ויכל אלקים ביום השביעי שתרגום ושיצי, היינו שנסתלק מדת המצמצום שהי' בכל ששת ימי המעשה, עכת"ד, אך עדיין צריך למודעי, הלא כתיב תיכף ויברך אלקים את יום השביעי, ולדברנו הנ"ל יבוא לנכון, שמחמת סילוק מדת הצמצום שהי' בכל ששת ימי המעשה יש שוב לחוש לביטול במציאות ע"י ברכת שבת, ע"ז כתיב ויברך אלקים, שברכת שבת נמי היתה בצמצום, ומפני כן לא נתבטל במציאות, וכמו שהי' יציאת הבריאה לפועל ע"י שם אלקים [וכשנפסק לצאת עוד אל הפועל נסתלק שם הצמצום ביציאת הבריאה אל הפועל] כמו כן ברכת שבת באה עם שם המצמצם את הבריאה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, היינו ששם המצמצם את הבריאה, נסתלק בסילוק יציאת הבריאה עוד אל הפועל, ע"כ הוצרך שם מצמצם עם הברכה, ודו"ק:
17
י״חוישתחו וישק לו ברש"י איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה, ובמכילתא הלשון איני יודע מ' השתחוה למי ומי נשק למי וכו' הוי אומר לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, נראה לפרש ענין השתחואה והנשיקין משה ליתרו, עפימ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במה ששלח יתרו למשה אני חותנך יתרו בא אליך צא בגיני, שאיננו ח"ו בקשת הכבוד, אלא שביקש ממשה שיצא ממדריגתו הפנימית והנעלמת וישפיל את עצמו אליו בכדי שיהי' ביכולת יתרו להדבק בו, ויתעלה אתו בעלותו חזרה למדריגתו, וזה הוא הענין שהשתחוה משה ליתרו היינו שהשפיל את עצמו אליו, וענין הנשיקין הוא התדבקות רוחא ברוחא, שאחר שהשפיל א"ע אליו הדביק רוח שלו ברוחו, ובזה העלה את יתרו למדריגות גבוהות, והוא כעין הנשיקין שנאמרו בנעמי לרות מערפה, שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכוונת נעמי לדבק רוחה ברוחן כדי להעלותן עמה, אך אצל ערפה לא הועיל שרוחה הי' נמשך אחר רוח נעמי שהכניסה בה, וזה ותשק ערפה לחמותה, היינו שהחזירה רוחה אלי' והיא שבה אל עמה ואל אלהיה ורוח דבקה בה, שנמשכה אחר נעמי, וכן הי' הענין במשה ויתרו, שרוח יתרו נמשך תיכף אליו, וע"כ כתיב וישאלו איש לרעהו, אף שרעהו למעוטי גוי, וזה הי' עוד טרם נתגייר תיכף בראותו אותו, מ"מ מאחר שרוחו נדבק בו ונמשך אליו שוב נקרא רעהו, וכענין שכתוב בנעמי ורות ותלכנה שתיהן, ואמרו ז"ל כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי:
18
י״טודוגמא דידי' יש לומר נמי במתן תורה דהדברות נקראו נשיקין, כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו, והיינו עפ"י מה שאמרו ז"ל ביבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וק"ו לישראל, ע"כ היו הדברות בבחי' נשיקין שהדיבור עצמו נדבק ברוחן, ובזה נתעלו שיהיו ראויין לשעתן ללמוד תורה מפי הגבורה:
19
כ׳ובזה יש לפרש תועלת מה שנאמרו תחילה כל הדברות בדיבור אחד, מה שא"א לאדם לומר כן, וחזר ופי' כל דיבור בפ"ע, וכבר דקדקנו שכמו שא"א לאדם לומר כן כך א"א לאדם לשמוע שני דברות כאחד, וא"כ למה נאמרו תחילה כל הדברות יחד, אך לפי דברנו זה יש לומר שתחילה הנשיקין להעלותם שיהי' ביכלתם לשמוע אח"כ הדיברות כל דיבור בפ"ע, ולולא שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה היו נשארין כן לעולם, אך מפני שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, ומחלו על התדבקותם בהדיבור אבדו מעלתם זה, ושוב אינם ראויים לימוד תורה מפי הגבורה:
20
כ״אויש לומר ששבת עצמו נמי יש לה סגולה זו, שלרגלי רוממותה אין האדם הגון לקבל את השבת, אלא שהנשמות יתירות יורדין ומתדבקין בנשמת ישראל בבחי' נשיקין כדי להעלותן להיות ראוין לקבל את השבת, וזהו ויסב בת זוגי' דהוות פרישא:
21
כ״בבמדרש באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו', ונראה לפרש דהנה במדרש פ' כ"ה שהמן ירד לישראל באלוש, ולמה באלוש בזנות שאמר אברהם לושי ועשי עוגות, וכבר אמרנו דיש לתמוה למה כשבאו האורחים לאברהם אבינו אז הוצרך לאפות ולא היתה הפת מצוי' מאז כתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא הפת מצוי' לעניים, ואם להאכיל להם פת חמה, הלוא בירושלמי שבת פת חמה חמתה בצדה, כלומר שגורם חולי חמימות ר"ל, ופרשנו עפ"י מאמר זוה"ק (ס"ב:) ר' ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותא קמי' קוב"ה אמר לא נתקין סעודתא עד דתתייהב מבי מלכא, ובודאי היינו הרוחניות שבו, דגשם המאכל כבר הי' בתוך ביתו אלא בתיקונו שיהא ראוי לאכילה ומשך לתוכו רוחניות, וידועין דברי האריז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יתי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו על מוצא פי' ה' שיש בהלחם, וע"כ לא תיקנו לר' ייסא המאכל טרם המשיך לתוכו ע"י התפלה רוחניות ממוצא פי ה', והנה אברהם אבינו המשיך את כל באי עולם אחר הש"י במה שהאכילום והשקום כבמדרש, ואף שבכל מקום המאכל מגשם ובו הי' להיפוך שבאמצעות המאכל עורר בקרבם כח רוחני, והטעם יש לומר מפני שבכל מקום הרוחניות שבמאכל מוטבע כלו בחלק הגשמי שבו, אך ידוע שיש שני סוגי אדם, יש שהרוחנית שבו מוטבע בהחומר והחומר מושל עליו מכל צד, עד שאיננו ניכר כלל שיש בו רוחנית, וכבהמה המה להם, ויש אנשי המעלה שהם לגמרי להיפוך, ובדברי מהר"ל נקראים הראשונים שכל או צורה מוטבע בחומר, והאחרונים שכל או צורה מובדלת, ויש בין זה לזה כמה מדריגות, והבחי' שביניהם הוא התשוקה, מי שתשוקתו לדברים חומריים זה לאות ששכלו או צורתו מוטבעת בתומר, ומי שתשוקתו לדברים רוחניים הוא לאות ששכלו או צורתו נבדלת, וכן הבינונים כל כמה שיש להם תשוקה לרוחניות היא לאות שבאותה מדה ומשקל נמי שכלו וצורתו נבדלתי ואך המאכל לעולם הרוחנית שבו מוטבע ומוקף מכל צד, ואינו נרגש הרוחניות שבו, וע"כ המאכל מגשם, אך אברהם אבינו המשיך לתוך המאכל רוחניות נעלה ומרומם שלא הי' נעשה מוטבע בגשם המאכל, והיינו דגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, וממצות הכנסת אורחים עצמה שקיים המשיך אור המצוה לתוך המאכל, וזה האור לרגלי רוממותו לא הי' נעשה מוטבע בגשם המאכל, ע"כ לא היו מתקנין את המאכל עד אחר ביאת האורחים והכניסם בביתו וקיים בהם מצות הכנסת אורחים, וכעין ר' ייסא שלא תיקנו לו המאכל קודם התפלה:
22
כ״גולפי הדברים האלה יש לפרש נמי ההפרש שבין אוכלי המן לשאר המאכלים, ששאר המאכלים חלק הרוחני הוא מוטבע בחלק הגשם, אך המן הרוחנית שבו לא הי' מוטבע בהגשם שבו, ע"כ לא הי' מגשם ולא הי' מביא שום תכונה רעה בנפש, אדרבה הי' מפקח השכל כמ"ש האבן עזרא, ובודאי לאו השכל בלבד מיירי אלא כל בחינות הרוחניות נקראים בשם שכל, [ובודאי צדיקים גמורים גם היום במאכלם יש רוחניות שאינו מוטבע בחומר, והדברים עתיקים וכבר דברנו מזה]:
23
כ״דוהנה בש"ס יומא לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ופי' הרמב"ן שהענין שאמר ר' עקיבא הוא שקיום מלאכי השרת הוא בזיו השכינה, והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון השי"ת, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונים מדבר אחד, ור' ישמעאל תפסו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדות האור, שהרי קיומם באור העליון עצמו עכ"ל, ולפי דרכנו יובנו דברי ר' עקיבא שהרי אף שנתגשם המן, מ"מ אין חלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם כלל, ועל חלקי הזן שבו שפיר יוצדק לומר שהוא מאכל מלאכי השרת, אלא שאדם האוכל את המן לוקח את חלקי הזן ע"י אמצעי והוא גשם המן, ומלאכי השרת אין צריכין לאמצעי זה, הא למה זה דומה לשני בני אדם אחד אוכל בכף ואחד אוכל בידיו, ושניהם אוכלין מאכל אחד שלא נוכל לומר שיש שינוי במאכלם כי הכף איננו מחלק המאכל אלא אמצעי להוביל את המאכל לפיו, כן הוא בענין אוכלי המן שגשם המן אינו נתאחד עם חלקי הזן שבו אלא אמצעי שחלקי הזן יבואו לקרבו, ואינו דומה לשאר מאכלים שחלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם ונעשים הוא והם דבר אחד:
24
כ״הוע"כ אאע"ה שהמשיך להמאכל שנתן לפני האורחים זיו העליון בלתי מוטבע בגשם המאכל, הי' כענין המן, ע"כ הי' נמי מפקח השכל, וע"כ הי' כח במאכל זה לעורר את האוכלו להכיר את מי שאמר והי' העולם, ובאמצעות סעודתו לאורחים המשיך את לבם להדבק בהשי"ת, ועם זה איך הי' מאכל גם למלאכי השרת, דבב"ר פ' מ"ח וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין, ראשון ראשון מסתלק, אך בשמות רבה פ' מ"ז המשל אומר אזלת וקרתא וכו' למטה שיש אכילה ושתי' ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, א"ר יוחנן נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק, ובמד"ר, מפורש נמי שאכלו ממש, ונראה שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שמאחר שרוחנית המאכל לא הי' מוטבע בגשם, ולא הי' אלא הרכבה שכונית, ע"כ חלק הגשם ראשון ראשון נסתלק ונשרף בהבל פיהם, וחלק הרוחני שבו הי' למזון להם, שבאשר זיו העליון שבו לא הי' מוטבע בחומר המאכי, הי' חומר המאכל נשרף בהבל ומזיו העליון שבו היו ניזונין, ואם ה' הרוחנית שבו מוטבע בהגשם שלו כאשר נשרף הגשם בהבל פיהם לא הי' נשאר הרוחנית עומד לבדו, וכמו כל מאכל כאשר נשרף ונעשה גחלת אין בו עוד הרוחניות להזין את האדם:
25
כ״וולפי"ז יובן למה הי' המן בזכות אברהם שאמר לושי ועשי עגות, שהי' מכין מאכל כעין זה למלאכים, ועם זה יובן הא דצר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אבינו, ואמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, דהנה קטרוג המלאכים שאמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקש ליתנה לבו"ד, היינו שהתורה כמו שהיא בטהרתה בעולם עליון אי אפשר לבו"ד לקבלה, אלא בלבושה דהאי עלמא בדברים הנהוגים בזה העולם, וחשבו מלאכי השרת שזה בודאי תכהה אור התורה שתהי' מוטבעת תוך לבוש זה, וע"כ בקשו לשורפו בהבל פיהם, היינו להראות שאפי' הבל פיהם שורף הגשמי, מה גם התורה, וע"כ בודאי תצטרך להתגשם, וכענין מוצא פי ה' שיש בהמאכל שיהי' מיכן להזין את האדם שהוא מוטבע בגשם המאכל, ע"ז אמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, היינו שאף מאכלו הגשמי שהמשיך בו רוחניות, לא הי' הרוחניות מוטבע בהחומר עד שהי' מאכל לכם, ומכ"ש התורה אף שתשכון למטה בלבוש ענינים גשמיים לא תהי' מוטבעת בהלבוש אלא עומדת בטהרתה צורה נבדלת כנ"ל, ולפי האמור יובן מה שאמר אדמו"ר הקדוש הר"ר בונם מפרשיסחא זצללה"ה שכל הדברים השיגו השפלה בחורבן בהמ"ק לבד תורה שהיא בטהרתה כאז כן עתה, ולפי דברינו יובן שמאחר שאיננה מוטבעת בלבושא דהאי עלמא ע"כ אין מאורעות דהאי עלמא נוגעים אלי' כלל, ודו"ק:
26
כ״זוקצת דמיון לזה היא סעודת שבת שהוא זכר למן נמי אין הרוחניות שבמאכלי שבת נטבע בגשם המאכל כשאר מאכלי חול, וע"כ איתא בכתבי האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, ויהי' זה טעם לשבח למה שאמרנו במק"א שכמו שתורה לא קבלה השתנות בחורבן בית המקדש כן נמי שבת:
27