שם משמואל, יתרו ו׳Shem MiShmuel, Yitro 6
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳במדרש ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך, ר' אליעזר אומר הקב"ה אמר לו צא ויאמר אל משה אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם שנאמר אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחוק שנאמר החלקי מקרוב אני נאום ה' אני הוא שקרבתי ליתרו ולא דחקתיו וכו' אף אתה קרבהו ואל תרחקהו:
2
ג׳ויש להבין בזה שאמר אני הוא שאני מרחיק, היתכן לומר שהקב"ה מרחק גרים, והלוא מקרא מלא הוא ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וכתיב (ישעי' מ"ה כ"ב) פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ, ואמרו ז"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא כל אפסי ארץ ואם הכוונה היא גר לשם דבר אחר ולבו בל עמו, זה לא נצרך להאמר, ומקרא מלא הוא כי לא לפניו חנף יבוא, ועוד מה מייתי מקרא האלקי מקרוב אני, דמשמע רק מקרב ולא מרחק, והיפ"ת משנה הגירסא וגורס ולא מרחיק:
3
ד׳ונראה לפרש עפ"י גירסא דידן, דהנה יש להבין למה מייתי המדרש בריש דבריו אני הוא שאמרתי והי' העולם, מה ענין הוא למאמר אני הוא שאני מקרב וכו', ועוד למה מייתי זה מקרא שיאמר אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ, מי סני קרא דאורייתא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, עד שהוצרך להביא מקרא דכתובים, ונראה דהנה אנו אומרים בזמירות משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם, ולכאורה הי' יותר יוצדק אל חפץ חסד או מלא רחמים, ומה ענין מדת קנא ונוקם להמשכת חסד, וכבר דברנו מזה, ויש לומר עוד דהענין מדת הדין של מעלה שממנה מדת קנא ונוקם ובעל חימה, אין הכוונה בהחלט לעונש ולנקמה, אלא להיישיר את האדם לדרך טובה, כמ"ש ויגל אזנם למוסר, או להכניע את גסות הרוח, או להדחות כחות חיצונים מן האדם, ובב"ר פרשה ט' סי' יוד א"ר הונא הנה טוב מאד זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת יסורין וכי מדת יסורין טוב מאד אתמהה אלא שעל ידה הבריות באין לחיי עוה"ב, וכן שלמה אומר ודרך חיים תוכחות מוסר אמרת צא וראה איזה דרך מביאה את האדם לחיי עוה"ב הוי אומר זו מדת היסורין, ונראה שהמדרש מייתי מקרא זה שלא תאמר שהטוב הכרוך בעקבותי' הוא רק בגורם ודרך אגב, אלא שכל ענינה היא להגיע על ידה לדרך חיים, וע"כ יוצדק בה לומר והנה טוב מאד, שכל מציאותה מתחילה היא רק לטובה, וזהו שאמרו שמאל דוחה וימין מקרבת, היינו שהשמאל דוחה למען יבוא מזה שאח"כ הא ימין מקרבת, וכמשל השותה סמים מרים לרפואה שאין הכוונה להשתי' אלא להרפואה הבאה ממנה, ולפי"ז איש משכיל כשמרגיש שח"ו מדת הדין מתיחה כנגדו אל יפול לבו עליו, אלא יהי' בעיניו כרופא נאמן המשתדל לרפאותו ומוסיף אהבה ודביקות בהשי"ת כמו איש שמוסיף אהבה לרופא חנם המשתדל ברפואתו ומשקהו סמים מרים וכדומה, ואפי' כשחותך ממנו אבר שעלתה נימא, וכענין שבמדרש ריש פרשת שמות, וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, אך זה בבן משכיל אלו ישראל, היפוך מאוה"ע דכתיב בהו והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ואלהיו ופנה למעלה, וזהו הפירוש משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם, היינו שידוע ששם אל הוא מדת הרחמים, וכן הוא במכילתא הובא ברש"י לקמן ל"ד פסוק ואו, ואל קנא ונוקם היינו שגם מה שהוא קנא ונוקם הוא ג"כ ממדת הרחמים שמורה על זה שם אל, וזה שאמר ליודעך אל קנא ונוקם אלו ישראל שיודעים שזהו ממדת הרחמים, להם תמשוך את חסדך, ובאמת בידיעה זאת ממתיקין את כל הדינים והיסורין מסתלקין כמ"ש בספה"ק:
4
ה׳ומ"מ יש לומר שמדה זו להיות השמאל דוחה בראשונה אינה נוהגת אלא באיש שיש בו חלקי הרע הצריכים כניעה וביטול, לזה צריך התנהגות מדה זו שע"י השמאל דוחה נכנע הרע, ועי"כ יכול לבוא לידי קירוב, אבל איש שעבודתו במדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, היינו שבמדה הרעה בעצמה עובד בה עבודתו לשמים, למשל גיאות היא מדה מגונה עד מאד, וצריך להכניעו ולבטלו, אבל איש שנוטל את הגיאות לעבודת ה', היינו שיצייר בנפשו שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו, כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ומראה את עצמו שכל העולם תלוי בו, כאמרם ז"ל לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב, וכל העולם כולו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וח"ו להיפוך להיפוך, וכמו כן בכל המדות שאין עבודתו להשריש ממנו את מדה זו בכללה אלא ליקח אותה לטוב, לאיש כזה איננו שייך להתנהג עמו במדת שמאל דוחה דבזה יחליש המדה שהיא נצרכת לטוב, מה גם לאיש שכבר זכה ונהפך מדותיו לטוב, לאיש כזה בודאי יותר נכון קירוב לגמרי בלתי ריחוק כלל, שבזה יותר יהי' ביכולתו לגבה לבו בדרכי ה', אבל איש שעבודתו במדת אתכפיא, אצלו שייכת מדת שמאל דוחה למען שיהא הימין מקרבת:
5
ו׳והנה האדם הוא עולם קטן והוא כדמיון עולם הגדול ושניהם בתכסיס אחד, וכמו שבעולם הקטן יש מדת השמאל דוחה, והיא כדי שימין יהי' מקרבת, כן הוא בעולם הגדול, דהנה כתיב עולם חסד יבנה, ומ"מ נברא במדת הדין דכתיב בראשית ברא אלקים, ואין אלקים אלא מדת הדין כידוע, ומבואר דמדת הדין היא צורך החסד, והטעם כדי שלא יהי' התפשטות כחות הרעות יותר מדאי, או כמו שאיתא במקובלים דאל"ה הי' מתבטל העולם במציאות ולא הי' אפשר להבראות, ויהי' מאיזה טעם שיהי', מ"מ זה מבואר שמדת הדין והצמצום הי' צורך מדת החסד, הרי שהעולם הגדול והקטן בתכסיס אחד, שמאל דוחה כדי שיהא הימין מקרבת:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש הכתוב אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ, כי שם אל הוא רחמים כנ"ל, וזה היתה כוונת הבריאה, וכמ"ש עולם חסד יבנה, ולצורך החסד והרחמים באה מדת הדין שהוא שם אלקים למען התכלית שיתקרב אח"כ במדת הרחמים שהוא שם הוי', וע"כ בשלשה שמות אלו נברא העולם:
7
ח׳והנה בענין שבת לששת ימי כמעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכך הוא הסדר שבששת ימי המעשה יהי' עבודת האדם בבחינת אתכפיא, ואז זוכין בשבת לבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא אך באם איננו בששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא, אינו יכול לזכות בשבת אלא לבחי' אתכפיא, עכת"ד:
8
ט׳ולפי האמור יובן מה שאנו אומרים בזמירות צוחין אף עקתין בטלין ושביתין, דבשבת שזוכין לבחי' אתהפכא אין נצרך לצוחין ועקתין שהוא שמאל דוחה כנ"ל, אך זה דווקא לאיש שטרח בששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא, כנ"ל, וע"כ אין קושיא ממה שנראה לפעמים שיש מציאות צוחין ועקתין גם בשבת, שבודאי לא הי' בששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא כיאות, והוא אינו זוכה בשבת אלא לבחי' אתכפיא, לאיש כזה יש במציאות שמאל דוחה שממנו תוצאות צוחין אף עקתין גם בשבת:
9
י׳והנה במדרש שיתרו הוא היפוך עמלק, וכבר אמרנו דאף שיש כמה אומות שעשו עמנו רעות רבות וצרות יותר מעמלק, מצרים שחטו תינוקות של ישראל ורחצו בדמם והשליכו את זכריהם ליאור וימררו אח חייהם וגו', וכן נבוכדנצר וכהנה וכהנה ששפכו את דמינו באכזריות חימה נורא מאוד יותר מעמלק, ומ"מ לא יצא דינם למחות את שמם לעולם ועד, כמו עמלק, ונשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ואמרנו הטעם שכחו של עמלק הי' באשר הי' אתו ניצוץ קדוש מיצחק אבינו והוא הפכו לרע, ע"כ הי' כחו כ"כ גדול, ומפני זה עצמו ענשו גדול מאד, מפני שהפך את הקדושה לטומאה, וע"כ הגיע ענשו שאין מקבלין גרים מעמלק, כי הגר שבודאי יש בו ניצוץ קדוש שהביאתו להתגייר, מ"מ גם גופו הבאה מטפה סרוחה נהפך להיות ישראל, ונהפכה הטומאה שבו לקדושה, אבל עמלק שהפך את ניצוץ הקדושה שהי' בו לטומאה, ענשו להיפוך נמי שלא יכול גוף עמלקי להתהפך לקדושה, ויש לומר עוד בלשון אחר עפי"מ דאיתא בזוה"ק פרשת פנחס דיש מיני קליפות שנקראין עננין חשוכין שכל אור הבא בהן נאבד, וכדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שכתוב בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה, וע"כ עמלק שהפך את ניצוץ הקדוש שבו לטומאה, בודאי מנייהו הוא, וע"כ אי אפשר שיבוא ממנו גר צדק, היינו שניצוץ הקדוש יהפוך את עמלקי לקדושה, אדרבה ניצוץ הקדוש שבא בו נאבד ונתהפך לטומאה, ובודאי הש"י מסיבות מהפך שלא יבוא לעולם ניצוץ הקדוש בתוך גוף עמלקי אחר שנשבע שאינו מקבל גרים ממנו, והוא ממסתורין של מלך שאין לנו רשות לדבר בו:
10
י״אאך יתרו הוא היפוך מעמלק, שיתרו הוא משורש קין שבזוה"ק שקין הוא קינא דמסאבותא, וכבר אמרנו שכמו שאיתא בחקה"ז שקן צפור דקדושה הוא קיבוץ כל המדות טובות, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, להבדיל לעומתו בטומאה הוא קיבוץ כל כוחות הרעות שבעולם, וע"כ לא הניח ע"ז שלא עבדה, ואת כל אלה הפך לקדושה, כי בכל כוחות אלו התעורר לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, והפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ שבע שמות נקרא לו, והיינו שאף שם יתר שהי' לו בעודו נכרי לא נדחה, שלכאורה שם זה הי' לו להשתקע ולא יזכר ולא יעלה על לב, כמ"ש הרמב"ן שכן דרך כל המתיהדים לכקרא בשם אחר, וכמ"ש הרמב"ם בטעם שינוי השם בבע"ת, כלומר איננו אותו שעשה אותן המעשים, וק"ו לגר שנתגייר, אך הוא הדבר שאינו דומה לגר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, והימים הראשונים יפלו והיו כלא היו, אלא שנתהפכו לקדושה, וכענין בע"ח שהזדונות עצמן נעשים כזכיות, וע"כ נקרא יתר בעודו נכרי משום שייתר פרשה אחת בתורה, שאיננו נחשב כאיש אחר כלל, אלא אותו איש עצמו שנהפך לקדושה ונקרא ע"ש סופו, והקורא לו שם זה בעודו נכרי נבא ואין יודע מה נבא, והנה הוא היפוך לגמרי מעמלק, שעמלק הפך הקדושה לטומאה, ויתרו הפך הטומאה לקדושה, וכמו שעמלק הוא היפוך שבת, כמבואר בפדר"א וכבר דברנו בו, כן יתרו הוא בחי' שבת, וימתקו הדברים עפי"מ שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששבת היא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא, מאחר שבששת ימי המעשה הי' בבחי' אתכפיא, כן נמי יתרו משעה שפירש מע"ז עוד טרם בא משה הי' בבחי' אתכפיא, ואח"כ כשנתן דעתו להתגייר הי' בבחי' אתהפכא:
11
י״בולפי האמור יובנו דברי המדרש הנצב פתח דברנו לפי גרסתינו, "אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם שנאמר אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ", היינו ששלשה שמות אלו מורין שראשית הכוונה לחסד ורחמים, ובשבילם שמאל דוחה כדי שתהי' אח"כ ימין מקרבת, שענין זה לא נשמע מפסוק בראשית, וע"כ אינו מביא פסוק בראשית אלא זה, והוא הקדמה טובה לענינינו שאמר "אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחוק", היינו שבשני אופנים הוא הנהגה העליונה, יש שמקרב לגמרי בלי שום ריחוק מקודם, והוא להעובד בבחי' אתהפכא כנ"ל, ויש שהוא מרחיק, אין הכוונה ריחוק בהחלט אלא שהקירוב הוא ע"י ריחוק שמקודם להעובד בבחי' אתכפיא, והוא כענין בריאת העולם בשלשה שמות כנ"ל, שהי' הריחוק כדי לקרב, וזה שנסתייע מהכתוב "האלקי' מקרוב אני", היינו שלעולם הנני מקרב ואפי' מה שנראה ריחוק אין זה בהחלט אלא כדי לקרב [ולבי אומר לי שיש לדקדק בדברי המדרש של אמר אני הוא שאני מרחק אלא שאני מרחיק, שזה מורה יותר שהריחוק הוא כדי לקרב, ודו"ק] "אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו", היינו קירוב בלתי ריחוק מקודם כלל, "אף אתה קרבהו אל תרחיקהו" דהנה אמרו ז"ל גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאה להתגייר, והוא ריחוק כדי שיתקרב בכח יותר, וכמו שכתוב בנעמי ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, אך ליתרו לא תעשה כן אלא קרבהו ואל תרחיקהו מקודם, ויתיישב כפל הלשון קרבהו ואל תרחיקהו, שלכאורה נראה כיתור דברים דבכלל קרבהו כ"ש שלא תרחיקהו, ועוד וכי תעלה על דעתך שמשה ירחיק את חותנו מלבוא להתקרב תחת כנפי השכינה, אבל לפי דרכנו בדקדוק נאמר שיתרו הוא בבחי' אתהפכא אין נצרך להרחיקהו כדי לקרבהו אלא לקרבהו לבד:
12
י״גבמדרש וישמע יתרו, הה"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, וכי בני אדם שוטים הם שנותנין לחמם על פני המים ועל מי אמר על יתרו שנתן לתמו למשה שנאמר קראן לו ויאכל לחם, הוי שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו למה כי ברוב הימים תמצאנו, ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם, נראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה באמרם ז"ל כל השקפה היא לרעה לבד מהשקפה הנאמרה במתנות עניים שהיא לטובה שנאמר השקיפה ממעון קדשך וברך וגו', כי עוה"ז הגשמי אינו יכול לסבול התגלות העליונים הרוחניים, וכענין שאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו, וע"כ כל השקפה שהיא התגלות העליונים בתחתונים היא לרעה, לבד במתנות עניים שבאמצעות המתנות נתחבר להעניים, וכתיב בהו מרום וקדוש אשכון ואת דכא, ע"כ יכולין לסבול ושוב מביא ברכה, עכת"ד, ויש לומר שזה נמי ענין גוי ששבת חייב מיתה, ובמדרש משל למלך ומטרונה שיושבין ומסיחים כל מי שמכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, היינו נמי שבשבת הוא התגלות אלקית, וזה משל מלך ומטרונה שיושבין ומסיחים, וזר המכניס ראשו ביניהם אינו יכול לסבול ומגיע לו המיתה:
13
י״דואפשר עוד לומר דגם בישראל נצרכת ההכנה לשבת מהאי טעמא והיא ההכנעה שמקודם השבת שיחשוב אדם את חשבון נפשו באיזה פנים בא לקבל שבת, והוא שאמרו ז"ל בני רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, והבבלים שובתין מתוך מריעין, הכל הוא משום אני את דכא, שנהי' יכולין לסבול את התגלות האלקית בשבת, וכן נמי הצדקות שמחלקין בע"ש הוא כעין מתנות עניים, ואפשר לומר שמהאי טעמא נמצא בישראל הצריכין למתנות זולתם, כי בדין הי' ששבת שהיא מקור הברכה וזכר למן לא הי' צריך לחסור לשום אדם מזונות לשבת, אלא כדי לזכות בהם, שבאמצעות המתנות והצדקות שעושין עמהם יש בכוחנו לסבול את השבת, כענין השקפה שבמתנות עניים, והוא כענין אמרם ז"ל שהתפלל דוד המע"ה יתיישב עולמך היינו שלא יהיו עניים, והשיב לו הש"י חסד ואמת מן ינצרוהו, שבלעדי חסד ואמת שנמצא בעולם לא הי' לעולם קיום ובשביל זה נמצאו עניים בעולם, כן נמי יש לומר לפי דרכנו שנמצא בישראל החסר להם מזונות לשבת מטעם הנ"ל, ונכון מאד להזהר בזה, מה גם אנשים שאין הזמן מספיק להם להכנת ההכנעה ודכאות לב כנ"ל שלריכין להתאמץ עכ"פ במתנות עניים:
14
ט״וויש לומר עוד דהא דאכילת קדשים ליתא בגוי נמי מהאי טעמא הוא, דבקדשים יש בהן התגלות ענין אלקי, וע"כ בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, וגוי אף שמצד השכל יכול להיות לו אחיזה בקדושה, וכמ"ש מהר"ל במאמרם ז"ל דמא בן נתינה שמו, וכבר הבאנו דבריו כמה פעמים, מ"מ אכילה שהיא ענין גופני והגוף שלו נבנה מטפה טמאה משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אינו יכול לסבול הקדושה שבקדשים ונהפך לו לרועץ, ומ"מ גר אחר שהביא קרבנו מותר באכילת קדשים, שכקטן שנולד דמי וחשוב כגופא אחרינא:
15
ט״זוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק במה שכתב חותן משה, הלוא אין קרבה לגוי וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומותר בקרובותיו מדאורייתא, ותירץ עפ"י דברי מהר"ל דיתרו לא הי' כמו גר דעלמא שנתבטל ממהותו הקדום להסתפח אל ישראל, אבל יתרו הי' כמו רע לישראל וע"כ איננו הקטן שנולד, עכת"ד:
16
י״זויש להוסיף בזה ביאור עפי"מ שהגדנו במאמר הקדום שיתרו לא השליך ממנו את מהותו הקדום אלא שבכוחותיו הקדומים בהם עצמם התעורר לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, והפך מתירא למיתקא וחשוכא לנהורא, וע"כ שם הראשון שהי' לו בעודו נכרי לא ניטל ממנו, ומ"מ מובן שאינו נחשב כגופא אחרינא, וכמו שחשוב קרובותיו קורבה ונקרא חותן משה כ"כ הי' בדין שיהי' אסור באכילת קדשים, היינו משום שגופו אינו יכול לסבול ויהפוך לו לרועץ, והרי משמע שאכילת לחם לפני האלקים הוא האכילה מן הזבחים שהביא, ע"ז הביא המדרש פסוק דשלח לחמך ע"פ המים, לומר שבאמצעות משרע"ה שנתחבר עמו בזה שהאכילו מקודם, כמ"ש קראן לו ויאכל לחם, היא כענין השקפה הנאמרה במתנות עניים שבאמצעות החיבור יכול לסבול:
17
י״חבמדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ וגו', אמרו ישראל כשעשית לנו נסים בים אמרנו לפניך עזי וזמרת וגו' הלא שמעה רחב ובאה ודבקה בך וכו' כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף הוי ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, כשעשית נסים בימי שלמה שנאמר ויתן עוז למלכו לא באת מלכת שבא ושבחה אותך וכו', כשהוצאת אותנו ממצרים ונתת לנו את התורה שנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן הלוא שמע יתרו ובא ונדבק בך הוי אליך גוים יבואו מאפסי ארץ:
18
י״טנראה לפרש עפ"י משנה דאבות הוי מסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הילך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטפה סרוחה וכו', ודקדקנו למה האריך התנא והדר מפרש ולא אמר ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת מטפה סרוחה, ואמרנו שתחילה מדבר מהנפש מאין באת ולא פירש והכוונה שהאדם יזכור וידע מעצמו מאין הוא בא לכאן, הלוא נפשו חלק אלוק ממעל, ולאן אתה הולך לאשתאבא בגופא דמלכא, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון קודם שיזכה לזה, והדר מדבר משפלות גופו, וכן מצאתי בשם האריז"ל בשינוי לשון קצת, והיינו שעיקר החסרון באדם שאינו מכיר מעלת נפשו, שבאם הי' מאיר לנגד עיניו מי הוא ומה מעלתו לא הי' אפשר לבוא לידי עבירה, אלא שחסר להאדם עוז שהוא "קוראזש" בל"א וכמו שאמר הרבי הקדוש ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא לרבו היהודי הקדוש ששאל אותו מה שמע חדשות בהיותו בדאנציג, ואמר ששמע אבידת ממון אינו כלום, ואב דת "קוראזש" הוא אבידה בכולו, עכ"ד, וזהו מלאכת היצה"ר ובזה מצודתו פרושה על כל החיים, שכאשר ניטל מהם "הקוראזש" והידים מתרשלים אז המה כעיר פרוצה אין חומה, ע"כ הקדימו התנא לחשבון שפלות גופו:
19
כ׳אך ישראל מלבד כל מתנות טובות ניתנה להם גם מתנה זו היינו מדת העוז, ומחמתם גם כל הנטפלים אליהם מקבלים מהם מדה זו, ועי"כ יכולין לבוא ולהתגייר, ומבלעדי זה אפי' כשהי' עולה על לבם ששקר נחלו אבותם ואין בם מועיל היו אבודים בהתיאשם, וזהו הפירוש עזי וזמרת י' היינו העוז שנתת בי בשביל זה הרהבתי עוז שלא להיות כמתיאש, והגבהתי את לבי בדרכי ה', וירדתי לים עד שבאו במים עד חוטמם, ומחמת זה באה לי הישועה, כאשר כבר אמרנו שכל הישועה באה מפאת הנסיון והתמימות שירדו לים, וזה הי' פרי העוז שניתן לי, ומחמת שלבשנו עוז באתה גם רחב ודבקה בך, אף שהיא היתה לילית הרשעה כמ"ש האר"י ז"ל, ובודאי הפירוש שבה מצאה לילית הרשעה קן לה, ע"כ היתה טמאת השם רבת המהומה, עד שאמרו ז"ל שלא הי' שר ונגיד בארץ ישראל שלא בא עני', וזנתה ארבעים שנה, ומ"מ כשעלה על דעתה להתגייר לא היתה כמתיאשת אלא לבשה עוז עד שהגיעה למדריגה גבוה מאד, דגיירה ונסבה יהושע, וכל זה באה לה מצד העוז שבישראל ומאחר שנתנה דעתה להתגייר, לבש, גם היא מדת העוז, וכענין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, וכן בשלמה המלך שנאמר ויתן עוז למלכו כל העולם שהי' אז נכנעים לשלמה המלך לבשו ג"כ עוז ובאת מלכת שבא ושבחה אותך, וכן יתרו שהי' מיועצי פרעה והי' יודע בעצמו עד כמה גדלה אשמתו, וגם לא הניח ע"ז שלא עבדה, וכמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה ששם יתר הוא מחמת שהי' בעצמו כיותרת בעולם, ומ"מ לבש עוז ובא ונדבק בך, וזה נסתעף מנתינת התורה לישראל שנקראת עוז, ומאתר שנתן דעתו להתגייר לבש ג"כ עוז כנ"ל ברות, וזה שאמר ה' עוזי, היינו העוז שניתן לי, ומעוזי היינו העוז הניתן ממנו גם על כל הנותן דעתו להתדבק לנו, ומנוסי ביום צרה, יש ג"כ מלשון הגבהה, היינו שביום צרה אינם ח"ו כמתיאשים, אלא אדרבה לובשים עוז ומגביהים לבם בדרכי ה' כמו שה' על הים, ובשביל זה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, ויש לומר שגם זה מסגולת שבת המגביה לב ישראל שבל יהיו כאבודים בענים וכמתיאשים לאמור שהי' עזבם, אלא שאעפ"כ רוצה ה' בישראל, כמו שאנו אומרים ורצה בנו, וזה שנא' בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם, שהשבת מביאה, דעת באדם, שבכל עת ובכל זמן הש"י מקדש את עמו ישראל, וזה מחזק, ידים רפות ומאמץ ברכים כושלות:
20
כ״אכל אשר דבר ה' נעשה, ויש לדקדק שכאן שהי' בשני בחודש אמרו נעשה לבד, ובחמישי לחודש שבו הי' כל הסדר שבסוף פרשת משפטים הוסיפו לומר ונשמע, למה לא אמרו גם בתחילה ונשמע, ועוד שלכאורה נראה שנעשה הוא מדריגה גדולה מנשמע, שבמדרש שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה שמרו עכ"פ נשמע, וידוע שבמעשה העגל אבדו מעלתם הגדולה וזהו שברתם נעשה, הרי שנעשה הוא מדריגה גדולה מנשמע, א"כ איך תחילה אחזו מעלה הגדולה לבד, ולבסוף הוסיפו גם מדריגה קטנה הימנה ואיך יתכן כזאת שבודאי הוסיפו במעלה ומעלין בקודש:
21
כ״בונראה דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להם מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע, ויש להבין מה רז יש בדבר שאין מבינים זה אלא מלאכי השרת, ורבותא הוא זה לישראל שנגלה להם סוד זה, ואם שזה הוא מעלה גדולה יותר, הוה לי' למימר בלשון כמה גדולים ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, כמו מלאכי השרת, אבל לשון סוד אין לו הבונה לכארה:
22
כ״גונראה דהנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וברש"י ממלכת כהנים שרים כמ"ש ובני דוד כהנים היו, ויש להבין שהרי מעולם לא נתאוו ישראל להיות שרים מושלים על האומות, ועיקר יעודי ישראל שיהיו פנוים לעסוק בתורה ובמצות, כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות תשובה, וכל היעודים בטובת עוה"ז הוא טפל כדי שיהי' לנו מנוחה לזכות לחיי העוה"ב, וכאן בתחילת היעודים הניח את העיקר ותפס את הטפל:
23
כ״דונראה לפרש ממלכת כהנים שרים היינו שיהי' כל איש ישראלי שר על עצמו ומושל ברוח, כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, וכאמרם ז"ל הצדיקים לבם ברשותם, וכמו שאמרו ז"ל באברהם אע"ה בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ובסוף נוסף לו ה"א המליכו על כל רמ"ח אברים, וזה עיקר ממשלה של אדם שיהי' בכוחו להכניע את כוחות גופו ונפשו לכל אשר יחפוץ יטכו, והוא מדת אתכפיא, והוסיף יאמור וגוי קדוש, שקדוש פירושו נבדל, היינו שיהי' נבדל מענינים אלו שנא יתאוה להם ולא יחפוץ בהם כלל, והוא מדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והם שתי מדות מדת אתכפיא ומדת אתהפכא, והוא כסדר הנכון שמקודם מכניעין את כוחות הרעות, ואח"כ כשזכה יתיר מהפכין גם את הרע לטוב:
24
כ״הונראה לומר שזה נמי ענין נעשה ונשמע, כי השמיעה היא בחי' אתכפיא כלשון כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, והיינו אפי' כשאינו מבין בשכלו ונדמה לו שצריך להיות בהיפוך, הוא כופה את דעתו ורצונו, וכן הוא בלשון הכתוב וישימהו דוד אל משמעתו, וכן לשמע אוזן ישמעו לי, וכן ובני עמון משמעתם, שכל אלו לשון עבד השומע לכל אשר יצוה, והוא חוקי המשמעת, ונעשה הוא מדת אתהפכא, היינו שאינו צריך להכין את לבו ולכוף את אזנו לשמוע, אלא עומד תמיד מוכן לעשות כי אין בו עוד פסולת שצריכין לכופהו, אך לפי"ז לעולם נשמע קודם לנעשה, שמקודם זוכין למדת אתכפיא להכניע את כוחות הממאנים, ואח"כ זוכין לנעשה שהות מדת אתהפכא, ולמה הקדימו נעשה לנשמע ושינוי מסדר היעוד ממלכת כהנים וגוי קדוש כנ"ל:
25
כ״ואך הנה במלאכי השרת שאין בהם פסולת כלל, ולא שייך בהם לכאורה מדת אתכפיא כלל, למה כתוב בהו שמיעה כלל, אחר שהקדמנו ששמיעה היא מדת אתכפיא, והרי כתוב עושי דברו לשמוע בקול דברו, מכלל דאית בהו נמי בחי' שמיעה, ואיך הוא זה, אך יובן עפי"מ שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ביחוד, כששאלתיו פירוש הדברים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, הלוא עול נקרא מה שהוא נגד הרצון, אבל מלאכי השרת שעבודתם בתכלית אהבה ושיר ודביקות, איך תצדק בהם לשון עול, והגיד לי שאצלם העול מה שאינם רשאים לגשת לפנים ממחיצתם, עכ"ד, ולפי"ז יובן ששייך במלאכים נמי מדת אתכפיא, היינו שכוכפים את רצונם ומכניעים את תאותם הבוער כרשפי אש לגשת לפנים ממחיצתם, ומ"מ מובן שאצלם מדת העשי' מקודם, שעומדים הכן לעשות ואינן צריכין שום הכנה וכפיפת הרצון לעשי', ואח"כ כשרצונם בוער עוד בקרבם לגשת הלאה, רק אז שייך אצלם בחי' השמיעה:
26
כ״זולפי האמור יובן הלשון מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שזה איננו לפי סדר אנושי, שהרי תחילה צריכין למדת אתכפיא, והדר זוכין למדת אתהפכא, אך ישראל היו אז באותה מעלה הגדולה שפסקה זוהמתן, ולא היתה שייכת בהם מדת אתכפיא, שהרי היו בלי שום צד הפסולת הממאן שצריכין לכפותו, וע"כ הקדימו העשי' מדת אתהפכא כנ"ל, ומ"מ צריכין למדת אתכפיא שלא יגישו לפנים מהמחיצה, וזהו רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שאיננו לפי סדר אנושי:
27
כ״חולפי"ז יש לומר שהכל כסדר נאמר, שאחר ששמעו את היעודים ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהוא שיהיו מושלים ברוחם, היינו מדת אתכפיא, ואח"כ מדת אתהפכא, השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, כי פסקה זוהמתן ואינם צריכין לכפוף רצונם ולהכניע תאותם, אלא עומדים הכן לעשי', שזה הוא ענין נעשה כנ"ל מדת אתהפכא, אך אח"כ כששמעו מצות הגבלה שהיא שלא לגשת לפנים ממחיצתם, הבינו שעדיין שייכת בהם מדת אתכפיא, כענין שמיעת מלאכי השרת כנ"ל הוסיפו לאמור גם נשמע, ומ"מ העשי' קודמת כמו מלאכי השרת:
28
כ״טבמדרש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור, בתכסיס של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר אתי מלבנון כלה למה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע, והוא פלא, והיפ"ת רצה להגיה ולהוסיף "לא" בתכסיס של מלכים, והוא עפ"י דברי המדרש שה"ש תמן תנינן נותנין זמן לבתולה שנים עשר חודש, אחשורוש דעה סרוחה הי' לו וכתוב ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים והכא אתי מלבנון כלה מחומר ולבנים ועשיתיך כלה עכ"ד, ועדיין אינו מיושב מה שייטי' הכא שהרי עברו מיציאת מצרים חמשים יום, ועוד מה ענין נעשה ונשמע לזה, ועוד שהרי עוד ביציאת מצרים נעשה זה, בעוד לא אמרו נעשה ונשמע, ושם יותר יוצדק לומר בזכות לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולי נראה לפרש לפי גרסתינו שיכאורה יש להבין איך נהיתה כזאת שבמ"ט ימים עלו ישראל מבירא עמיקתא הוא מ"ט שערי טומאה לאיגרא רמא עד שפסקה זוהמתן, ונראה שזה הי' מחמת שישראל התקשרו באהבה, ותשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, וכן שירת הים, והשתוקקות למתן תורה ומנו חשבנא לדכיותא, א"כ נהפך להם מ"ט שערי טומאה לזכיות, וזכו למ"ט שערי בינה, ואתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והנה במאמר הקדום אמרנו שישראל שאמרו נעשה הוא משום שזכו לבחי' אתהפכא עיי"ש:
29
ל׳ולפי האמור יש לומר שישראל זכו למ"ת גם מצד הדין שהי' בידם כ"כ זכותים שעצמו מלספר, שהרי מכל עונות הקודמים עד שהיו במ"ט שערי טומאה נעשה מהכל זכיות, וזה שאמר הכתוב וידבר אלקים שהוא מדת הדין, וכמו שאמרו ז"ל נופי הגבורה שמענום, ואף שבש"ס יבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ויש לומר דשאני ישראל שהי' להם כ"כ זכותים שעצמו מלספר, משא"כ משה רבינו ע"ה שלא הי' לו עונות הקודמים שיעשו מהם זכיות, ולפי"ז יובן מה שנאמר למשה במעשה העגל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, והלוא שקול משה ככל ישראל, והיתכן שכל גדולתו הוא בשביל ישראל, אך לפי דרכנו יובן כבש"ס יבמות שמשה לא הי' הגון ללמוד תורה מפי הגבורה משא"כ ישראל, וכ"ז מפני מרבית עונות הקודמות שנהפכו לזכיות, וזה עצמו הוא מה שאמרו נעשה ונשמע:
30
ל״אומעתה יתפרש המדרש לפי גרסתנו בפשיטות, הגם שביציאת מצרים לא נהג הקב"ה עמם בתכסיס של מלכים כדברי מדרש שה"ש הנ"ל, אתי מלבנון כלה מחומר ומלבנים ועשיתך כלה והוא מצד החסד, אבל כאן במ"ת כתיב וידבר אלקים שהוא מדת הדין, ומוכח שזכו לזה מצד הדין, ובתכסיס של מלכים, שנאמר אתי מלבנון כלה היינו ששם לא נהג עמם בתכסיס של מלכים, וכל כך למה, היינו למה ובמה זכו ישראל שיגיע להם מצד מדת הדין, בזכות שאמרו נעשה ונשמע שזו מדת אתהפכא כנ"ל:
31