שם משמואל, יתרו ז׳Shem MiShmuel, Yitro 7
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳במדרש וישמע יתרו, הה"ד רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה כמד"א למען אחי ורעי, ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי אל תעזוב ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס לבית אחיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו וכו' אביכם כשהי' מושלך במדבר פתחתי לו באר מים ואתם עשיתם כך הוי טוב שכן קרוב מאח רחוק:
2
ג׳ויש להבין איזה שייכות יש למאמר זה עם ענין הפרשה, ומפרשי המדרש כתבו איידי דבעי למידרש קרא דטוב שכן קרוב על יתרו התחיל בדרוש אחר ומרישא דקרא, וכשאני לעצמי אמרתי לפרש בהקדם דברי הש"ס שלהי יומא, אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה, שנאמר לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', ויש לדקדק הלא מחזיר גרושתו אינו אסור אלא משנשאת ולא כשזינתה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש עפ"י דברי הש"ס שם כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר ויש להבין מי סני להש"ס למימר בהדיא נעשית לו כהיתר, והגיד היות ישראל נקשרין בקשר אמיץ לאביהן שבשמים, וכשאדם עובר עבירה נחלש חבל הכוסף, וכאשר שנה בה הותר הקשר, וזה רמז באמרו הותרה לו, כלומר הותר הקשר, וע"כ כשבא לאשמעינן דנעשה לו כהיתר אמר בלשון הותרה לו לרמז שהותר הקשר, וע"כ יש לומר דכשהוסיף ונשחרש בחטא נעשה רח"ל מקושר להסט"א, לעומת שמקודם החטא הי' מקושר באבינו שבשמיה, וע"כ כתיב ואת זנית רעים רבים, כאמרם ז"ל בש"ס נדה ימים שנים רבים שלשה, וא"כ הרי נקשרו לסט"א, וזה דומה למחזיר גרושתו משנשאת, דהיינו שנעשית אגודה לאיש אחר, כן זה שנעשה מקושר לסט"א ודפח"ח:
3
ד׳ויש להוסיף בה דברים, דהנה יש להבין הני תרי זימני דעבר ושנה בה מה עבידתייהו, ולמה לא נפסק הקשר בפעם אחת או ביותר מתרי זימני, כי אם בתרי זימני דווקא, ונראה לפרש דישראל הם קשורים בהקב"ה בנפש ובשכל היינו בלב ובמוח, בלב הוא התשוקה הנטועה בלב כאש בוערת לאביהן שבשמים, כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', ובכלל זה המדות כולם, בשכל הוא השכל הישר שכל התורה, ובשניהם ישראל נמשכין אחר השי"ת, השכל מצד עצמו, והלב מצד עצמו אפי' בלי הוראת השכל, אך עבירה מטמטמת לבו של אדם ואיננו עוד כ"כ להוט להשי"ת ונמשך אחריו כמקודם, ומ"מ השכל עוד לא נתקלקל ועוד בידו לעשות חשבין צודק עם נפשו בהשכל ודעת לאמור מה עשיתי ולמי עוללתי ככה, אך כשהוסיף ושנה באולתו נתקלקל גם השכל, וזהו כמ"ש ואור עיני גם הם אין אתי, שהוא כינוי להשכל, וכמו השוחד יעור עיני פקחים, וקשה מאד לעשות חשבון צודק עם נפשו, וזש"ה הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, נבל הוא במדות שבלב, ולא חכם הוא בשכל, והיינו הך דעבר ושנה הותר הקשר בין מצד הלב בין מצד השכל, וזהו הענין דבתרי זמני דווקא הותר הקשר, ומ"מ בעוד לא נתקשר להסט"א נקל לו להתעורר ולבקש רפואה למחלתו, אבל כשהוסיף להשתרש בחטא נעשה מקושר להסט"א בלב ובמוח, ולא הי' בדין שיתרפא עוד שהיא דומה לגרושתו משנשאת לאחר, אלא מחמת שתשובה דוחה את ל"ת שבתורה:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דרעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה כמ"ש למען אחי ורעי היינו מצד הלב שלב ישראל להוט ומשתוקק לדביקות אלקית, ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, היינו שאברהם נדבק בהקב"ה ע"י השכל הישר וחקירתו הזכה. ובמדרש רב לא הי' לו אב לא למדו אלא הי' שתי כליותיו נובעות חכמה, וזה הנחיל גם לבניו אחריו שיהי' שכלם ישר הולך ולנוכח ה' דרכו, אל תעזוב היינו שישגיח אדם בכל עת לעורר את לבו ולגלות האהבה המסתרת שבעומק הלב, וכן לצחצח את שכלו בתורה המישרת את השכל, ואם עזבת היינו ע"י שעבר ושנה שהותר לו הקשר הכפול במוח ולב, עכ"פ תן דעתך שלא תכנס לבית אתיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו, היינו שלא יתקשר בסט"א עכ"פ ע"י שישתרש בחטא הלב והמוח בישמעאל ועשו שהם מקור קלקול הלב והמוח, ישמעאל הוא פסולת החסד, והוא כח התאוה שבלב כסיל, ובמדרש אסתר עשרה חלקים של טפשות בעולם תשעה בישמעאלים ואחד בכל העולם, ועשו הוא קליפה יותר קשה המינה הנוגעת אף להשכל ונקרא איש יודע ציד, פירש"י לצוד ולרמות, היפוך יעקב איש תם שפירש"י מי שאינו חריף לרמות קרוי תם, ומכלל שעשו הוא חריף לרמות, ואמרו ז"ל יש חכמה באומות תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא, אך לא שכל הישר אלא שכל מעוקם המושך לע"ז, וממנו בא עמלק מלשון עקלקלות, כמי שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא שכל מעוקם ומעוקל היפוך ישראל שנקראו ישרון מלשון ישר. ובאשר כח רע שלי נוגע בשכל, יש בו כח מושך לחכמות חיצוניות ולבטל מד"ת שהוא גרוע מהכל, כאמרם ז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהמאור שבה הי' מחזירן למוטב, והנה כח רע של ישמעאל ועשו מקביל להא דרעך ורע אביך, דלעומת רעך ורע אביך שהוא קשר של ישראל באביהן שבשמים בלב ובשכל, אם עזבת ח"ו תן דעתך עכ"פ שלא תתקשר לסט"א בלב ובשכל שהוא ישמעאל ועשו:
5
ו׳והנה הכתוב מסיים טוב שכן קרוב מאח רחוק, ובסמוך דרש המדרש דשכן קרוב זה יתרו, ויש לומר דכלפי דהזהיר ברישא דקרא רעך ורע אביך אל תעזוב ובית אחיך אל תבוא ביום אידך, שהפירוש שלא תעזוב את קשר הלב והשכל באבינו שבשמים, ואם ח"ו עזבת עכ"פ אל תתקשר בישמעאל ועשו שהם היפכים, מסיים ע"ז טוב שכן קרוב מאח רחוק זה יתרו ומשמע דיתרו הי' היפוך מזה, שתחילה הי' מקישר בסט"א בלב ובמוח, ועזב את אלה ונתקשר בהשי"ת בלב ומוח, והיינו דיתרו הי' כומר לע"ז שהוא פגם השכל ושכל מעוקה, ובליקוטי תורה מהאריז"ל כי יש בס"א כהן מדין והוא נגד יסוד אבא שבקדושה, עכ"ל וידוע שיסוד אבא שבקדושה הוא קיבוץ כל חלקי החכמה, וא"כ יתרו שהי' כהן מדין הרי הי' מקושר להס"א בבחי' המוח והשכל, והנה כתיב ולכהן מדין שבע בנות, יש לפרש שהן לעומת כחות שבלב, והן שבע שמות שנקרא יצה"ר כבש"ס פ' החליל, וכענין שכתוב לעלוקה שתי בנות וזה הי' לו שבע בנות, ובמגלה עמוקות ולכהן מדין שבע בנות ז' טיפין דאזדריקי עיי"ש, ובהאריז"ל שיתרו הי' שורש קין, וכן נקרא מפורש בכתוב וירא את הקני וגו', כי אם יהי' לבער קין, וכתיב וחבר הקני נפרד מקין, ובזוה"ק שקין הי' קנא דמסאבותא, וכבר פרשנו עפ"י דברי הזוה"ק שקן צפור דקדושה הוא שבע כחות מישראל, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, שהם שבע מדות הטובות, וע"כ יש לומר דקנא דמסאבותא הוא להיפוך שבע מדות הרעות, וכל אלה הי' ביתרו, הרי שהי' מקושר להסט"א בלב, וא"כ הרי הי' מקושר בסט"א בלב ומוח דוגמת ישמעאל ועשו, אך הוא נתק והותר הקשר טמא זה, ועזב את שני סוגי כחות הרעות האלה ובא והתקשר לעומתן בקדושה, ולעומת כפי' מע"ז שהוא קשר הטמא זכה לעומתו להתקשר בשכל הקדושה, וע"כ במדרש כבוד חכמים ינחלו זה יתרו הרי שזכה שהכתוב קרא אותו בתואר חכם, והוסיף פרשה אחת בתורה בענין משפט, והמשפט ביחוד נקרא חכמה וכמו שנאמר בדברי שלמה המלך ששאל חכמה לעשות משפט וכמו שהגדנו טעמו של דבר בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשבתות שלפנינו עיי"ש, ואין מהצורך לכפול הדברים, וא"כ לעומת שהי' מקושר בשכל הטמא, זכה עתה לשלימות השכל בקדושה, וכן לעומת שהי' מקושר בלב טיפוש בכל מדה ומדה ביחוד לרע והם השבע בנות, זכה לעומתו לשבע שמות כמ"ש הרמב"ן שכן דרך המתיהדים לקרוא להם שם אחר, ופרשנו שהוא כאומר אינני אותו האיש שעשה אותן המעשים כמ"ש הרמב"ם בענין שינוי השם שבבעל תשובה, ויתרו באשר שנשתנה בכל שבע מדות מדה ומדה ביחוד נקרא שבע שמות, הרי שזכה להתקשר בקדושה בלב ובשכל:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ובמכילתא במחלוקת היא שנוי', ר' אליעזר ור' יהושע ור"א המודעי דס"ל דאחר מתן תורה בא יתרו אמר מ"ת שמע ובא, ורש"י שהביא כדעת שניהם בודאי ס"ל דלא פליגי אלא דמר אמר חדא ומא"ח ואלו ואלו דא"ח, ולא הביא דעת ר"א המודעי משום דלא אתיא אליבא דמ"ד קודם מ"ת בא יתרו, ע"כ לא הביא אלא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ולפי דרכנו הנ"ל יש לפרש דאלו שנים הי' לכל אחד מעלה כפולה בלב ובמוח, דהנה בזוה"ק ובהאריז"ל דבקריעת ים סוף נפתחו אורות גבוהות מאד, וע"כ ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ובמהר"ל דמים הם חומרים וקריעת ים סוף הוא שנדחה החומר בפניהם, וכבר אמרנו דהא והא איתנייהו, דבמה שנפתחו אורות גדולות זכו ישראל להשלמת השכל, ובמה שנדחה החומר זכו ישראל להזדככות הלב ומדות טובות ושעל שם זה נקראו ישראל עברים עברו ים, וג' מדות טובות בישראל וכו', א"כ בקריעת ים סוף זכו ישראל לשלימות הלב ושלימות המוח, וכן במלחמת עמלק מלשון עקלקלות שהוא שכל מעוקם כמו שהגדנו לעיל, והוא פגם השכל, והוא רצה לפגום את ישראל במוח, ועם זה כתיב אשר קרך בדרך וברש"י צננך והפשירך מרתיחתך, ופרשו כת הקודמים שרצה להכניס בישראל מדת הקרירות על היפוך מ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', וזה פגם הלב, וכשגברו ישראל ונצחום השיגו ישראל מעלת מוח ולב, ולר"א המודעי מ"ת שמע ובא, כי מ"ת היא שלימות המוח ושלימות הלב יחדיו, ודבר זה ידוע וא"צ להאריך בו, וזהו שיתרו התעורר במוח ולב לבוא תחת כנפי השכינה בשביל ששמע מדברים אלו שישראל נשלמו במוח ולב:
7
ח׳ויש לומר עוד ששלשה דברים אלו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומ"ת, מתייחסים לשלשת האבות, קריעת ים סוף מתייחסת לאברהם, ובמדרש בזכות אברהם קרע להם את הים, ואז נדבקו ישראל באביהן שבשמים בשירה ודביקות וע"ז נאמר פי' פתחה בחכמה כבמדרש, והוא מדתו של אברהם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, מלחמת עמלק מתייחסת ליצחק וכתיב ויתלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וידוע שחרב הוא מדת הדין מדתו של יצחק, ותורה היא מדתו של יעקב כידוע, והיינו מאחר שמצא בישראל שלשה מדריגות אלה שהם כוללים הכל, לפיכך בא ונדבק בהם:
8
ט׳ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, ופירש הרמב"ן שמשה פרט בכאן שלשה דברים, כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, היינו להתפלל על חוליהם ולהודיעם אם נשמעה תפלתם, ועוד כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי, היינו שהנני שופע אותם בין איש לרעהו, ועוד שאני מלמד להם את התורה, ונראה דשלשה דברים אלה מקבילים לנפש רוח ונשמה, תפלה על חוליהם מתייחסת לנפש כמ"ש ואשפכה את נפשי לפני ה', והיינו כי תפלה היא מלשון דיבוק וחיבור, והנה כתיב בירמי' אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשו בעם הזה, פירש"י שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומקודם החזירם בתשובה ואח"כ בקשו עליהם רחמים, ואתה שאינך יכול להחזירם בתשובה אין לך לבקש רחמים עליהם, וע"כ מרע"ה כי התפלל על חוליהם הי' ראשית דברים שהדביק את נפשם בשורשם, ועי"ז עוררם בתשובה, כי כל החטאים הם רק מפאת ריחוק הנפש מהשורש, וכאשר הדביק נפשם בשורשם ממילא התעוררו בתשובה ובתפלה ואז הועילה להם תפלת משה עליהם, משפט מתייחס לרוח, כמ"ש (בישעי' כ"ח) ביום ההוא יהי' ה' צבאת לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט, ובמגילה (ט"ו:) ולרוח משפט לדן את יצרו, פירש"י לשופטים את רוחם, והיינו שבמה שמרע"ה הי' שופט לכם הכניס בהם רוח משפט, שיהי' כל אחד שופט את רוחו, תורה מתייחסת לנשמה שהיא השכל שבאדם, נמו שאיתא בספרים הקדושים וכבר הזכרנו זה:
9
י׳ויש לומר היות כי שבת היא בחי' משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, יש כל שלשה אלה בשבת, כי שבת היא זמן תפלה ביותר, אפי' לאנשים הטרודים בכל ימי המעשה ואינם יכולים לכוון בתפלה, עליהם עכ"פ בשבת באשר אז הנפשות נדבקים בשורשם להתאמץ לכוון בתפלה בהשתפכות הנפש, וע"כ יש בו שירות ותשבחות יתירות ותפלה יתירה, רוח משפט יש נמי בשבת ביותר, כאמרם ז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש, והקושיא ידועה שאדרבה כיון ששבת נתוסף הנפש, ורק ביציאת השבת אבדה נפש ולא כששבת, והגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת אז נפקח עיני איש, ויודע ומבין את מצבו ואז צועק וי שהנני כאבדה ממש ונפשי נאבדה, עכ"ד, והנה זה רוח משפט לברר את מעשיו ולקבל על עצמו על להבא, לימוד התורה הוא נמי ביותר בשבת יומא דנשמתא, ובתדב"א שבת יעשה כולו תורה, הרי שבשבת מתנת משה זוכין ישראל לכל שלשה דברים שהוא עושה לעם:
10
י״אויש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות חדי חצדי חקלא בדיבור ובקלא וכו' קדם רבון עלמין במלין סתימין תגלין פתגמין ותימרון חידושא, שכמו שבהשתלם אדם בגוף ונפש ושכל בא בו בחי' הדיבור כמ"ש מהר"ל, שדיבור הוא חותם האדם, באשר בא רק ע"י הרכבת שלשה אלה, כן נמי להיות יוצאין מלב רגש דיבורים קדושים הוא נמי בהשתלמות נפש רוח ונשמה ברוחניות, וע"כ בשבת שנשלמו שלשה אלה, אמרינן חדו חצדי חקלא בדיבור ובקלא וגו' תגלון פתגמין וגו':
11
י״בויגד משה את דברי העם אל ה', בש"ס שבת שהגיד שקבלו ישראל עליהם מצוות הגבלה ויש, להבין למה לא נאמר נמי שהגיד בחמישי בחודש שקבלו עליהם ישראל בארבעה בו מצות פרישה:
12
י״גונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל שפתח המקום לבני עשו וישמעאל לקבל את התורה ולא רצו, כדי שלא יהי' לכם אח"כ פתתון פה למה לא נתנה התורה להם, וקשה דאכתי יאמרו כלום אמרת להם שיש בתורה מצות שהוא היפוך טבעם כמו שאמר לבני עשו שכתוב בה לא תרצח וכו', ואולי אם הי' יודעין נמי לא קבלוה, והגיד היות טבע ישראל להשתוקק לאביהן שבשמים, היפוך מצות הגבלה לעמוד מרחוק, ועכ"ז ישראל קבלו עליהם מצוה זו, הנם רואין שישראל קבלו אף מה שהוא היפוך טבעם, ודפח"ח:
13
י״דולפי"ז יש לומר דהא דהצריך משה להגיד שיקבלו עליהם מצות הגבלה מה"ט הוא, באשר זה רבותא יתירה שדבר זה הוא היפוך טבעם, ואעפי"כ קבלו עליהם, וממילא מצות פרישה שאיננה היפוך טבעם ואדרבה ישראל קדושים הם, שוב איננו צורך להגיד שאין זה כ"כ רבותא, ואם מה שהוא רבותא יותר וקשה עליהם קבלו, זה שאיננו היפוך טבעם ואיננו כ"כ רבותא עאכו"כ:
14