שם משמואל, יתרו ט׳Shem MiShmuel, Yitro 9
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳וישמע יתרו, במכילתא מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שהיא כתובה בצדו דברי ר' יהושע, ר"א [המודעי] אומר מ"ת שמע ובא שבשעה שניתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם וכו', ר"א אומר קי"ם שמע ובא שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו וכו', ויש להבין מי סני לומר ששמע העשר מכות שבמצרים, שמדין קרובה למצרים, ועוד שיתרו מיועצי פרעה הי', לא יתכן לומר שלא שמע מכל העשר מכתו, וכל מה שעבר מענין החרטומים שתחילה חשבו שכשפים הוא עושה עמהם, ופרעה הקשה לשלח את ישראל עד ששלח בהם אותותיו ומופתים גדולים ורעים בפרעה ובכל ביתו לעיני כל, עד שנתבררו דברי משה, וא"כ אף שי"ל דהמכילתא דייק מכפילא דלישנא אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, משמע דהא דאשר עשה וגומר לאו היינו היציאה, ולא ס"ל כרש"י דהא קאי על ירידת המן ובאר, מ"מ שפיר מצי למימר דקאי על העשר מכות שהם ענין בפ"ע, מבלעדי היציאה שבהן נתבררה מציאות ה' ויכולת והשגחה, ועוד במה פליגי, וכבר דברנו מזה:
2
ג׳ונראה עוד לומר דהנה בזוה"ק הקשה וכי יתרו שמע וכ"ע לא שמעו אלא כ"ע שמעו ולא אתברו והאי שמע ואיתבר עכ"ל, ועדיין אינו מובן דבשלמא אם כתיב וישמע וימס לבבו הי' ניחא, אבל לא כתיב אצא וישמע לבד, א"כ העיקר חסר מן הספר, ונראה דהנה בלתי מובן דמאחר שביצי"מ נתגלה האלקות לכל העולם, וכמ"ש שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, וכבמכילתא הנ"ל שבמ"ת זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם, וקי"ס שמעת מסוף העולם ועד סופו, וגם העשר מכות ויצי"מ כן, כי אז היתה מלכות מצרים מושלת בכל העולם כבמדרש, ולא יתכן לומר שלא ידעו מכל מה שעבר בעיר מטרפולין שלהם, מדוע כל העולם לא השליכו את אלילי כספם. ואלילי זהבם ובאו לכרוע כל ברך לה' ולבוא בנקרת הצורים מפני פחד ה' ומהדר גאונו, כמו שיהי' לעתיד ב"ב:
3
ד׳ונראה דהנה כתיב ואל זועם בכל יום, ובש"ס ברכות (ז'.) וע"ז (ד'.) משמע דזהו מסדר הבריאה ובכל יום בתלת שעי קמייתא, ויש להבין מה צורך יש בזה לסדר הבריאה, ועוד הרי ידוע ששם אל הוא שם החסד, וכמו שהביא רש"י בשם המכילתא לקמן ל"ד ו' עיי"ש, ולשם זה מתייחס רק חסד ורחמים ולא כעס וזעם, ולא עוד אלא דהוא בתלת שעי קמייתא שאז הוא זמן שליטת החסד, וכבר פרשנו במק"א דהיות כתיב עולם חסד יבנה, ולמה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, אלא מפני שראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת הרחמים ושחפה למדת הדין ומ"מ בלי מדת הדין כלל לא נברא, והרי עולם חסד יבנה, אך הטעם מבואר המקובלים דלולא מדת הדין והצמצום שממנו בא ההסתר, עד שנדמה ליש ונפרד בפ"ע, לא הי' העולם יכול להבראות כי הי' מתבטל במציאות, וא"כ מדת הדין זו היא צורך ותועלת למדת החסד, למען יצא לפועל בנין עולם בכללי שהוא בחסד, והנה אנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ע"כ כמו בתחלת הבריאה הי' צורך מדת הדין בצמצום והסתר, דאל"ה הי' מתבטל במציאות, כן נמי חידוש מעשה בראשית שבכל יום יש בו צורך למדת הדין והצמצום וההסתר, וזהו הענין הכעס שבכל יום על עובדי רצונו, שנמשך מחמת שליטת הדין, וע"כ דווקא בתלת שעי קמייחא שהוא זמן שליטת החסד, שאז הוא זמן התחדשות מעשה בראשית כמו מאז עולם חסד יבנה, וכמ"ש חדשים לבקרים וגו', מוכרח להשתתף עמו מדה"ד:
4
ה׳ולפי"ז יש לומר דמחמת מדה"ד והצמצום וההסתר ששולטים בעולם, זה עצמו הוא מסוה ע"פ כל הנבראים שרואין ואינם רואים, שומעין ואינם שומעין את האלקית בעולם, ואפי' כשרואין את הנסים והנפלאות בפועל, אינם נותנים הדברים אל לבם כי העינים והאזנים הם רק שערי הלב, ובזוה"ק שהלב הוא ג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, ומסתמא כן נמי האזנים, והצמצום וההסתר הוא מסוה ומכסה על הלב, וי"ל מחמת הסתר זה נתהוה יצה"ר שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ושני מפתחי הלב הם שני מיני שערים, היינו העינים והאזנים, וכמו שיצה"ר בפרע, כן, בכלל עמלק הוא קליפה המכסה על הלב של כלל העולם, ואינו מניח שהראי' ושמיעת דבר אלקי יכנסו להלב ויתפעל ויתרגש בהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן הי' חלישת עמלק קודם מ"ת, כי בעוד קליפת עמלק בתוקפה גם מ"ת עם כל הנפלאות קולות וברקים וקול השופר חזק מאד צא הי' מועיל, ועל כולם הי' תירוץ לעמלק לאטום את הלבבות ולהחשיך את העינים שלא יראו ולא ישמעו ולא יבינו, עכ"ד, וכל זה מחמת שיש מדה"ד הקדוש בעולם וממנו הצמצום וההסתר, עד שנסתעף ממני גם כחות חיצונים המסתירים עוד יותר ויותר, כדאיתא בשערי אורה, וע"כ לעת"ל כשימחה זכר עמלק, וכל הרשעה כולה בעשן תכלה ולא ישאר רק דינים הקדושים וצמצום לצורך קיומו של עולם, כתיב ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות מוריך, ובאדר"נ כל זמן שזרע של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, והנה בזה"ז הלב מכוסה ואטום, עד שמעצמן של דברים הנראים והנשמעים אינם נכנסים לעומק הלב, ונשארים בחוץ ולעומת שבאו כן ילכו, הא למה זה דומה לנכנס בפרוזדור דרך פתח אחד ויוצא מן הפרוזדור דרך פתח השני שבו ולא נכנס לטרקלין כלל, וצריכין ליגיעה והתאמצות לקרוע את מסוה ומכסה הלב עד שירדו לתוך עומק הלב וכולי האי ואולי אבל בלי יגיעת נפש, הוא רואה ואינו רואה באמת שומע ואינו שומע באמת, כ' הראי' והשמיעה בלתי נכנסים ללב איננם קרוים ראי' ושמיעה כלל, וכענין (שבישעי' ו' ט') ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, ובאמת שזה מפלאות תמים דעות, שעם הראי' והשמיעה עדיין לא יראה ולא יבין, וכמו שהגיד הרה"ק אדמו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק מה גדלו מעשיך ה' מה מאד עמקו מחשבותיך שיהי' במציאות "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" כי היאומן כי יסופר אם לא ראינו זה בעינינו, וכמו שבלתי אפשר להבין איך היו הצמצום וההסתר בתחילת הבריאה:
5
ו׳ונראה שבמה שהאדם מתחזק ומתגבר נגד הטבע שמשכתו למה שהוא כי הטבע היא עצמה ההסתר והצמצום, וכמו דאיתא בספה"ק דאלקים דהוא שם הדין והצמצום הוא בגימטריא הטבע. ואדם המתגבר על הטבע לעומתו מסתלק מסוה ומכסה הטבע מעל פני לבו, באותה מדה ובאותו ענין, ואז נפקחו עיניו ואזניו לראות ולשמוע באותו ענין מה שלא ראה ושמע מקודם לכן, וע"כ איתא בזוה"ק דלעומת שהאדם בורח מהחיצוניות בא לעומתו בקדושה, ומה"ט הוא, כי בריחה היא למעלה מן הסדר, כי הילוך הוא עדיין בסדר, אבל בריחה היא למעלה מן סדר הטבע, וע"כ לעומת הבריחה שהוא קורע את הטבע ממנו, לעומתו נקרע סגור לבו, ונדחה הטבע ומסוה ומסך המבדיל, ואז רואה ושומע באותו ענין מה שראוי לראות ולשמוע, ונדבק נפשו בו וזוכה לעומתו בקדושה:
6
ז׳והנה בהאריז"ל שיתרו הוא שורש קין, וכן מפורש בכתוב שנקרא קין כי אם יהי' לבער קין, וכן כתיב וחבר הקיני נפרד מקין, וידוע דקין הי' בתכלית הרע, ועבר על שלש עבירות שהם שורש כל עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, ע"ז במה שכפר ואמר לית דין ולית דיין, ג"ע שבא על אשתו של הבל שהיא התאומה יתירה שנולדה עם הבל, שפ"ד שהרג את הבל, וע"כ יתרו שהי' גלגול קין, חטאים הקודמים היו מושכים אותו לכל הרע ולשלשה עבירות אלה, וידוע שחטאים מגלגול הקדום מושכים לאותן חטאים ממש, והיינו עבירה גוררת עבירה, אך יתרו התגבר על טבעו ועשה להיפוך, לעומת חטא ע"ז וגרם שנמשך אחרי' ביותר עד שלא הניח ע"ז שלא עבדה, התגבר על טבעו ופירש מע"ז וביסר עלי', ולעומת חטא ג"ע ושפ"ד איתא ברח"ו שהיינו הא דנתן את צפורה בתו למשה, שהיא התאומה יתירה של הבל ונתנה למשה שהוא גלגול הבל, וכן הוא במדרש שמונה דברים שכתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח, בעשו כתיב נשים בציון ענו וביתרו כתיב ויתן את צפורה בתו למשה, ולעומת שהרג את הבל החי' את משה שהוא גלגול הבל וכמ"ש קראן לו ויאכל לחם, ובודאי אלו איש אחר עשה כן שלא הי' נמשך אחר ע"ז ג"ע ושפ"ד לא הי' כ"כ רבותא, אבל יתרו שחטא הקדום הי' מושך ותוקף אותו בכח, ואעפי"כ התגבר על הטבע וברח מכל אלה ועשה להיפוך, זהו רבותא גדולה, ולפי דברינו הנ"ל לעומת שהוא ברח ודחה את הטבע, זכה שבאותו ענין נקרע סגור לבו ונדחה הטבע והמסוה ומכסה לבו, וראה ושמע באמת מה שלא שמע מקודם לכן:
7
ח׳ומעתה יובנו דברי הזוה"ק כ"ע שמעו ולא אתברו ויתרו שמע ואתבר, היינו שנשבר המכסה ומסוה שעל לבו ונכנסה השמיעה לעומק הלב עד שנתרגש ונתפעל, אבל כ"ע לא אתברו, וא"כ השמיעה איננה נקראת שמיעה באמת, וא"כ במה שאמר הכתוב וישמע יתרו היינו שנקראה שמיעה באמת בזה גילה הכתוב ששמע ואתבר, וא"כ אין העיקר חסר מן הספר כלל:
8
ט׳והנה יתרו שברח מכחות חיצונים שנתהוו מחטאים הקודמים שהיו תוקפים אותו, ומושכים אותו בכח לע"ז ג"ע שפ"ד, זכה שלעומתם בא בקדושה, וי"ל דלעומת שלשה אלה מקבילים מ"ת וקי"ס ומלחמת עמלק, מ"ת הוא היפוך ג"ע, כי ג"ע הוא חיבור הנמאס, והיפוך מזה הוא הדביקות בתירה שהיא אילת אהבים ויעלת חן דדי' ירווך בכל עת, וברמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה, כי זה היפוך מזה, ובש"ס ר"ה (ד.) רמזו ענין זה שאמרו ז"ל בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאו"ה, קי"ס היא היפוך ע"ז שאמרו זה אלי ואנוהו, היפוך מע"ז שהאומר אלי אתה לע"ז הרי הוא בסקילה, מלחמת עמלק הוא היפוך שפ"ד, ואף שזה פשוט שעמלק בא ללוק דמן של ישראל ככלב כלשון נוטריקון שמו עם לק, וכן דרשו ז"ל על בלק, ובזוה"ק שכל כחי של בלק שהי' בו שתי אותות אחרונות של עמלק, ובפדר"א עמד על הדרך כדוב שכול להמית אם על בנים, עוד מילתא עמיקתא הוא, דהנה כבר אמרנו מה שמיתת אדם נקראה בשם שפ"ד, ואף החונק ולא יצא ממנו דם, וכאמרם ז"ל אך את דמכם לנפשותכם אדרוש להביא החונק א"ע אעפ"י שלא יצא ממנו דם, ולא עוד אלא אפי' מת על מטתו נקרא בשם שפ"ד, וכתנחומא ריש פ' נח בחוה שגרמה לו מיתה לאדה"ר ושפכה את דמו וכו' תשפך דמה ותשמור את נדתה כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה עכ"ל, ואף שאדה"ר מת על מטתו ולא נהרג נמי קרוא שפ"ד, והטעם עפימ"ש האריז"ל שרביעית דם שבאדם הוא הממוצע בין הגוף והנפש, וע"כ מיתת האדם שהוא פירוד בין הגוף והנפש מכונה בשם שפ"ד, כלומר סילוק הממוצע שמחברן, וע"כ עמלק שהוא קוצץ בן קוצץ והוא המפריד למעלה ולמטה, וכמ"ש שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק מן העולם, ע"כ קליפת עמלק היא עצמה ענין שפ"ד, וע"כ יתרו שברח משלשה כחות חיצונים המושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, זכה שנסתלק מסוה ומכסה לבו וראה ושמע את ההיפוך משלשה אלו בעומק הלב, עד שנתפעל ונתרגש ועזב את ביתו ואת כל רכושו ובא להמדבר להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, בעוד שכל העולם אף ששמעו ממ"ת ומקי"ס וממלחמת עמלק לא היתה שמיעה באמת, שהי' לב כ"ע אטום ומכוסה ומסוה פרושה על פני לבבם:
9
י׳והנה דוגמא זו היא יום השבת לישראל, שכל ששת ימי המעשה טרודין בפרנסה ובטורח מלאכה והצמצום וההסתר גדול מאד עד שכמעט רואין ואינם רואין שומעין ואינם שומעין, וע"י כן כחות החיצונים שהם תוצאות שלש עבירות הנ"ל, תוקפין אותם בכח ומושכין אותם לעבירות תוצאות שלש הנ"ל ואביזרייהו, אך ישראל מתחזקים בכל עוז וקורעין את המסוה והמכסה מעל לוח לבם ועוסקים בתורה ותפלה ובמצות מעשיות, היפוך הטבע שמושכת למה שהיא, לכן נתקיים בהם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וזוכין לראות ולשמוע בעומק הלב, כי נסתלק המסוה, ולעומת שלא היו נמשכין בששת ימי המעשה אחר ג' עבירות ואביזרייהו, זוכין לג' סעודות שבת שאין למעלה מעונג, וי"ל שג' סעודות שהם בזכות אברהם יצחק ויעקב שהם תקנו את חטא אדה"ר שהי' פתוך בי"ג עבירות אלו, והם נותנים עוז ותעצומות לישראל שלא להמשך אחרי כחות חיצונים אלו, הם מקבילים לשלשה הנ"ל, מ"ת, וקי"ס, ומלחמת עמלק, מ"ת מתייחס לאברהם, שמדתו חסד, ע"כ בזכותו זכו ישראל לתורת חסד, כמ"ש מהר"ל בס' התפארת, ויומתק מאד לפי דברינו הנ"ל שתורה היא היפוך מג"ע, וידוע דאברהם תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, כמ"ש מהר"ל בכמה דוכתי, קי"ס מתייחסת ליצחק שהי' במדת הדין, כברש"י מלמד שהיו ישראל נתונים בדין, וכפי שאמרנו בש"ק העבר שהיינו הך דאמרו ז"ל שהים נקרע בזכותו של יוסף, בזכות וינס הים ראה וינס, כי ביוסף נתעברה נשמת יצחק נוטריקון קץ חי, וחי הוא מדתו של יוסף בסוד עוד יוסף חי, וקי"ס היא היפוך ע"ז שאמרו זה אלי ואנוהו, וידוע שיצחק תיקן חטא ע"ז, מלחמת עתלק מתייחס ליעקב, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי יעקב הוא היפוך עמלק שיעקב שמו ישראל וישרון נגזר מלשון ישר היפוך עמלק שהוא לשון עיקול ועקלקלות, ויומתק עוד עם מה שהגדנו למעלה שענין עמלק הוא שפ"ד, וידוע שיעקב הוא כלול בתרין מחבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, היפוך עמלק המפריד, וע"כ יעקב לא ראה טפת קרי מימיו, מפני שהי' מסולק לגמרי משפ"ד, וע"כ בג' סעודות אלו המתייחסות לאברהם יצחק ויעקב זוכין ישראל שיפתח לבם לשמוע שמועה אמיתית, להתפעל ולהתרגש בצד מה כל אחד ואחד לפי ערכו, משלשה דברים אלו מ"ת וקי"ס ומלחמת עמלק, וכמו יתרו שזכה לכל אלה בסיבת הבריחה מדבר ההיפוך:
10
י״אומעתה נבוא לביאור המכילתא, דהנה ידוע דהמדות כלולות המה, וכמו בג' סעודות של שבת אף שכל אחת יש לה ענין בפ"ע, מ"מ הענין שבשתי סעודות האחרות כלולות עמה, וכמו שאנו אומרים בכל סעודה, בערב היא סעודתא דעתיקא וחקל תפוחין קדישין וזעיר אנפין אתיין לסעדא בהדי', וכן ביום דהיא סעודתא דעתיקא וחקל תפיחין קדישין וזעיר אנפין אתיין לסעדא בהדי', וכן במנחה דשבתא דהיא סעודתא דזעיר אנפין ועתיקא קדישא וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדי', וכן הוא ברעיא מהיימנא (צ"ב.) תלת דרגין אינון וכולהו אקרין שבת, כבית עלאה שבת דיומא שבת דליליא וכלהו חד ואקרי כלא שבת וכל חד כד איהו שליטא נטיל לחברי' וזמין לון בהדי' דההוא שלטנא דילי' וכד האי אתי לעלמא כלהו אתיין לזמינן בהדי' כד אתא ליליא זמין בהדי' לשבת דיממא וכו' כיון דהאי אתיא שבת עלאה אתמשך עלי' כו':
11
י״בודוגמא זו איתא במדרש פ' מטות שלש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם, זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל וכו', ופרשנו במק"א שזכה באחת מהם מחילא נמשכו שנים האחרים וכלולין בי', והיינו דשלש מתנות אלו הם היפוך ע"ז ג"ע ושפ"ד, חכמה ישרה היא היפוך ע"ז שכל ענינה הוא שכל משובש חכמה מקולקלת כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות ע"ז, גבורה היא היפוך שפ"ד שהיא גבורה רעה, ואיזהו גבור הכובש את יצרו, ולעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, עושר הוא היפוך ג"ע כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ורועה זונות יאבד הון, וכאשר אדם זוכה לענין שהוא היפוך מע"ז זה מושך אוחו להשתלם בענין שהוא היפוך מג"ע ושפ"ד, וכן אם אדם זוכה להיות היפוך מג"ע, זה מושך אותו להשתלם בענין שהוא היפוך מע"ז וג"ע, וכמו שלשת האבות שהם היפוך ג' אלו כלולים הי' כידועו ובמדרש ריש תולדות רמזו זה הענין אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם, יעקב נקרא שמו ישראל יצחק נקרא שמו ישראל אברהם נקרא ישראל וכו' עיי"ש:
12
י״גומעתה יש לפרש דברי תנאי דמכילתא במה הי' השתלמותו ראש וראשון, אם מענין ג"ע, א"כ זכה לעומתו שמ"ת שמע ובא שהוא היפוך ג"ע כנ"ל, ואם מענין ע"ז א"כ זכה לעומתו שקריעת י"ס שמע ובא ואם מענין שפ"ד א"כ זכה לעומתו שמלחמת עמלק שמע ובא, ומ"מ זה מודה לדברי זה וזה מודה לדברי זה, שכולם מודים שזכה לשמוע כל שלשתן, אלא דאפיליגי מאיזה ענין שמע ובא, היינו איזה ראשון שבאמצעותו זכה לאינך:
13
י״דענין מה שזכה יתרו שתאמר פרשת מינוי הדייניים ע"י ובעצתו, ובליקוטי תורה איתא מחמת שהי' שורש קין שאמר לית דין ולית דיין לכן חידש עתה פרשת דיינים עכ"ד, ויש להוסיף ולומר דלא לבד לצורך תקונו הי' הדבר שראתה עינו מה שלא ראתה עיני של משה, אלא טעמא רבה איכא, דהנה אמרו ז"ל גר משפט כתיב בי', ולכאורה אינו מובן דמשפט שייך בין שני בעלי דינים, אבל גירותו של זה אינו חב לזולתו כלל, וי"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין קידוש החודש, דבש"ס ר"פ ראוהו ב"ד דצריך שלשה משום דקרי לי' רחמנא משפט, משום דבמיעוט הירח יש שליטה לכחות החיצונים ובקידוש החודש מסתלקין, א"כ זה המשפט שבקידוש החודש שמתברר שאין להם עוד שליטה עכ"ד, וכמו כן י"ל בגר, דהנה ידוע דנפש הגר ממנו הייא, אלא שהיתה שבוי' בידי החיצונים יושבת חושך ודוממת אבל קץ שם לחושך עד שנשלם קיצה אז מתעוררת מתרדמתה ומקשקשת במעי' להתגייר, וכחות החיצונים מונעים בפני', וע"ז יש משפט אם יש להם עוד שליטה עלי', וזהו שגר צריך שלשה והם ב"ד שפוסקין שמעתה אין להם עלי' עוד שליטה, ויוצא הגרות לפועל וכחות החיצונים מסתלקין, וכן היא ענין מילה דבמדרש ריש וירא דרשו הא דכתיב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, על מילת העבדים כי הערלה יש לה שליטה וחפיא על ברית קודש, וכמו למטה כן כביכול למעלה כבזוה"ק (ח"ג מ"ד.) דהא בההיא זימנא דמתכנשא עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערא עובדא לעילא עכ"ל, וע"כ מילה נתראה משפט כבמדרש הנ"ל שהמשפט מברר שמעתה אין להערלה עוד שליטה, וע"כ יתרו שנתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט כמ"ש הרמב"ן בהא דויבוא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים ביום חתונתו כי חתן דמים הוא עכ"ל, והנה הוא כל צורתו ומהותו במדה"ד והמשפט כי כקטן שנולד דמי ולולא בירור הדין והמשפט לא הי' נולד, ע"כ לו נאה ולו יאה לראות מה שלא ראתה עינו של משה במצות מינוי הדיינים:
14
ט״ואתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', ויש לדקדק בלשון ועתה דמשמע דרק עתה מחוייבים לשמוע בקולו ולא מקדמת דנא אתמהה, ולכאורה יותר יוצדק לומר והי' אם שמוע וגו':
15
ט״זונראה דהנה בירושלמי דעבדים פטורים מק"ש דכתיב שמע ישראל וגו' ה' אחד יצא זה שיש לו שני אדונים, וכן בזוה"ק ריש בהר בפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה, דלא הוה עצנא במצרים עול דלעילא וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפות באתרא, וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דב"נ עד דאשתכח גבי' בהאי עול עכ"ל:
16
י״זוהנה בכאן כתיב שמוע תשמעו בקולו, וכפל הלשון נראה לפרש עפ"מ שהגדנו במק"א מענין קדימת נעשה לנשמע, שע"ז אמרו ז"ל מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו, והיינו דבפשיטות אינו מובן איך שייך העשי' טרם השמיעה, שאם לא שמע עדיין מהיכן ידע לעשות, אבל הפירוש נשמע היא לעמוד הכן על המשמר ומצפה שיבוא אליו הציווי מה לעשות עוד, על היפוך העושה לשלם את חובו ולפטור ממנו, וזהו ענין המלאכים שכי מהותם הוא השליחות, וע"כ נקרא מלאך מלשון שליח, וכמו אדם חי מדבר שזה מהותו, וע"כ הם להוטים אחר השליחות כמו אדם שלהוט אחר חייו, וע"י עשיית השליחות הם מחליפין כח בהתחדש חיותם, ולהוטים עוד יותר אחר שליחות חדשה, וכן לעולם, וע"כ אצלם מחשבין לעולה העשי' קודם השמיעה, וז"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו, כי העשי' היא לתועלת השמיעה, וכן היתה כוונת ישראל במה שהקדימו עשי' לשמיעה, שהעשי' לא תהי' אצלם כפוטר את חובו, אלא כמו ששואב חיים חדשים לעמוד על המשמר, ולצפות לעת בוא דברו שנית:
17
י״חוזה עצמו יש לפרש בכפל הלשון שמוע תשמעו שתיבת שמוע הוא מקור ושם דבר לא שם הפעולה, ועל שמיעה באופן הנ"ל יצדק לשון מקור שהוא היה תמיד הכן לשמוע, וזה עצמו הוא הענין עול מלכות שמים שאין הכוונה כמו עול בו"ד שרוצה לפטור ממנו, אלא אדרבה שזה רצונו לעמוד הכן כנ"ל, וזה כמו ענין עול מלכות שמים במלאכים, וזה עצמו הוא כוונת קבלת עול מלכות שמים בק"ש, ובאופן זה מובן שא"א בעוד דהוא כפות באחרא, דאם הוא כפות ומשועבד לאחרא, אף שלפעמים אין עליו עבודת האחרא, מ"מ אי אפשר שיהי' עומד הכן לעשות ככל אשר יצוה, שהרי עבודת האחרים עליו:
18
י״טונראה דלאו דווקא אם עבודת אחרים עליו בגשמית, אלא אפי' גם ברוחנית שכחות החיצונים מושלים עליו, ומכ"ש הוא כאמרם ז"ל רשעים הם ברשות לבם שא"א לקבל עליהם עול מלכות שמים באופן הנ"ל:
19
כ׳ולפי האמור יובנו מקראי קודש הנצב פתח דברינו, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, כי דרך הוא הממוצע בין מקום שהלך ממנו בין מקום שהלך לשם, ובאמצעות הדרך יש חיבור וצירוף לשני המקומות, אך באשר רצה השי"ת להפריד אח ישראל מכל עניני מצרים, בין ברוחנית בין בגשמית, נשא אותם על כנפי נשרים ששם אין שום דרך אפי' לעוף השמים, שהרי הנשר פורח למעלה מכולם, וזהו משל על כי הפריד את ישראל ממצרים עד שאין להם עוד שום צירוף וחיבור למצרים, הן בגשמית הן ברוחנית, שנטהרו מטומאת מצרים ויצאו לחירות, עולם, ע"כ עתה עתה דווקא אפשר לקבל עומ"ש על אופן הנ"ל, וזהו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי שהוא מקור כנ"ל:
20
כ״אועוד י"ל באופן אחר בסגנון הנ"ל, דהנה ידוע דג' אבות הם מאירים ללב ישראל וכל דיעה ישרה ומדה נכונה בישראל מינייהו הוא, כי הם ע"ה כל ישעם וכל חפצם להעמיד אומה שלימה וקהל ועדה קדושה עובדי השי"ת, ובזוה"ק שנוטריקון שבת ש' בת, ש' הוא שלשה אבות, בת היא כנס"י, והיינו נמו ירח שמקבלת אור השמש מאירה גם היא, כן כנס"י מאירה מחמת קבלתה אור משלשת האבות, אך כמו ירח אם יש דבר המבדיל בינה ובין אור השמש, כגון גוף הארץ או כוכב שנכנס ביניהם אז הוא ליקוי הלבנה והולכת קודרנית, כן כנס"י אם ח"ו גברו עוונות אז ניתן רשות לכחות חיצונים לקטרג ולחפוא על סיהרא, וכבזוה"ק ח"ג (ק':) אמר ר"א כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסיא בי' סיהרא והאיך אתכסיא אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסיא ולא נהיר וע"ד מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ"ש סיהרא דאתכסיא ולא נהירא עכ"ל, וע"כ בשבת דכל דינין מתעברין מינה נעשה צירוף וחיבור ש' עם בת יושב כנס"י להיות גוף מאיר, ובסגנון אחד כנס"י למעלה ולמטה, וע"כ בגלות מצרים שהיו ישראל כעובר במעי בהמה הי' כח טומאת מצרים מבדיל בין ישראל לשלשת האבות, והיו ישראל יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל, אך אחר היציאה שנסתלק לגמרי כח מצרים, ונשא אותם על כנפי נשרים מעופפים בגובה הרקיע עד שאין שום דבר להאפיל בפניהם את אור שלשת האבות, שבו כל ישראל מאירים והנצנים נראו בארץ, ויצאו לפועל כח האבות שנטעו בישראל, וזהו שמזכיר בכתוב הזה שלשה דברים, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, שגם זה מן התנאים, כמו שאמר הקדוש הרבי ר' דוד זצללה"ה מלעלוב והייתם לי סגולה כמו סגול בכל צד שאתה מהפכו ישאר תמונתו עליו כן ישראל לא ישתנו במאורעות הזמן, ותמיד ישארו באמונתם, וי"ל ששלשה תנאים אלו בישראל מכח שלשת האבות "שמוע תשמעו בקולי" בזכות אברהם דמצינו בו לשון זה, כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי "ושמרתם את בריתי" בזכות יצחק דכתיב ואת בריתי אקים את יצחק "והייתם לי סגולה" בזכות יעקב כמ"ש כי יעקב בחר לו י"ק ישראל לסגולתו, וזש"ה ועתה אחר שנשא אותם למעלה מהעננים החשוכים שהם כחות מצרים כבודו עליך יראה, היינו כח ג' האבות:
21
כ״בוממוצא הדברים שבכל שבת בכח כל איש ישראל לעורר בקרבו שלשה דברים אלה בזכות שלשת האבות:
22
כ״גויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ויש לדקדק בלשון ויקרא לזקני הלוא שם היו עומדים ומצפים על ירידתו מן ההר, ועוד שהרי לקמן כ"ד ג' שנאמרה בד' לחודש כתיב ויבוא משה ויספר לעם, ולמה בכאן כתיב לשון קריאה:
23
כ״דונראה דהנה יש לדקדק עוד מה דכתיב וישם לפניהם, והרי בריש משפטים פירש"י בהא דכתיב שם אשר תשים לפניהם א"ל הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק והלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצעי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם עכ"ל, ולפי"ז מסתמא גם הכא דכתיב וישם לפניהם נמי צריך לפרש טעמי הדברים ופירושיהם, כמו אשר תשים דהתם, דהלשון אחד מגזירת שימה, והרי כאן כתיב אלה הדברים אשר תדבר אל בנ"י, פירש"י לא פחות ולא יותר, וכמו שפירש הרב בעל אוה"ח שלא יפרש דברי ה' לישראל אלא יאמר הדברים כמו שהן עיי"ש, וא"כ איך יוצדק כאן הלשון שימה לפניהם:
24
כ״הונראה דבוודאי במלות קצרות אלו נכלל כל מרבית יעודים הטובים שייעד לישראל בכל התורה כולה, מאחר שאלו הם דברי הברית והתנאים שבינו ובין ישראל, ואף שלפי קט הבנתינו אין אנו מבינים כ"כ, מ"מ השי"ת ידע את מקומה והבין דרכה, כי הוא מדבר על אוזן שומעת, וע"כ נצטוה מרע"ה שלא יפחת ולא ייתר ולא ישחית הכוונה הצפונה וטמונה באותן הדברים, אך באמת לפי מצבן שצ ישראל אז קודם מ"ת עדיין לא הגיעו למדריגה זו שיראו ויבינו באותן מלות קצרות כל האוצרות של יעודים הטובים הצפונים בהם, ע"כ הבין משרע"ה מה שעליו שמהצורך להכין לבבם מקודם להעלותם למדריגה גבוהה עד שיראו ויבינו במלות קצרות אלו כל הנדרש, וע"כ כתיב ויקרא לזקני העם, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקר הנאמר בבלעם ובין ויקרא כנאמר במרע"ה, שויקר משמע שהדיבור בא אליו במקום שהוא שם, וכמשל הזוה"ק למצורע הדופק על הפתח שמושיטין לו בקשתו לאחורי הפתח שלא יכנוס ויטנף את הפלטין, אבל ויקרא משמע שקרא אותו שיתקרב הלום אל הדיבור, וכמו אוהבו של מלך הדופק על הפתח שקורין אותו לכנוס להפלטין לפני המלך, כן זה שמעלין ומגביהין אותו לקראת הדיבור עכ"ד, וע"כ ה"נ כתיב ויקרא לזקני העם, היינו שקרא וקירב והגביהם לקראת הדברים, וכאשר הגביהם למעלה יתירה שוב ראו והבינו במלות קצרות אלו כל טוב הצפון בהם, ואז יוצדק הלשון וישם לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
25
כ״ווי"ל עוד שמרע"ה דייק לעשות ככה ממה שנאמר לו הלשון ותגיד לבנ"י שמתורגם ותחוי, והיינו שתראה אותם שהם יראו מעצמם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס ותגיד לבנ"י דברים הקשים כגידין, שבמה שהראם הענין ראו עד היכן הדברים מגיעים הן לטוב והן ח"ו להיפוך, זה עצמו היו דברים קשים כגידין מחייבי המציאות עכ"ד, ולפי דרכינו נאות לומר שהראה אותם מה שנכלל במלות קצרות אלו כנ"ל, ומזה דייק מרע"ה שהכוונה להגביהם. עד שיראו ויבינו וזהו ויקרא:
26
כ״זאך לקמן כ"ד ג' הנאמר ביום ד' ששם לא נצטוה שלא יפחת ולא יותר והי' רשאי להטעימם את הדברים באריכות, לא כתיב שם לשון ויקרא אלא ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, דמשמע ספירת דברים באריכות, וכענין דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם להבינם טעמי הדבר ופירושו:
27
כ״חולפי דרכינו הנ"ל במלת ויקרא יתפרש לנו מקראי קודש דכתיב וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, ויאמר ה' אל משה רד העד בעם וגו', ובמדרש אותה שעה ביקש הקב"ה ליתן להם את התורה ולדבר עמהם והי' משה עומד וכו' אמר הקב"ה אני מגלה להם את הרקיע ואומר אנכי ה' אלקיך הם אומרים מי אמר הקב"ה או משה, אלא ירד משה ואח"כ אני אומר וכו' עד שמשה יורד נגלה הקב"ה שנאמר וירד משה אל העם מיד וידבר אלקים, ויש להבין א"כ למה קרא אותו כלל, שהרי אין שם שום דיבור למשה אלא לך רד, ואם הכוונה לא היתה להתראה אלא להפליגו בדברים שירד ולא יעמוד בראש ההר בשעת הדברות, לא הי' לו לקרותו כלל וממילא הי' נשאר על עמדו למטה:
28
כ״טאך לפי דרכינו י"ל עפ"י דברי הש"ס יבמות (קה:) וכי משה הי' הגון ללמוד תורה מפי הגבורה, וע"כ היתה עצת ה' שקרא את משה אל ראש ההר והיינו שהגביה אותו למעלה רמה ונשאה, וז"ש אל ראש ההר, אף שכבר כתיב וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ובידוע שלשם קרא אותו, אלא להורות בא שהגביה אותו למעלה ראש מקום שהשכינה שם, כדי שעכ"פ לשעתו יהי' הגון לקבל את התורה מפי הגבורה, אך שוב באשר הי' משה אז בדרגין עלאין מאד נעלה, שוב יש חשש שישראל לא יבינו להפריש בין דיבור ה' לדיבור של משה, כי משה הי' אז מאד נעלה מהם, ע"כ נצטוה שעם כל מעלתו ודרגין שלו ירד ויתחבר עצמו לישראל, ואז ידעו ישראל כי השי"ת בכבודו ובעצמו מדבר עמהם, ונראה שלבד זה יהי' תועלת עצים לישראל שיהיו אז דבקים במשה באשר אז הי' עמהם למטה ובאשר מרע"ה הי' אז בדרגין עלאין גם הם הדבקים בו כמוהו שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ומחמת זה יהיו גם הם הגונים לשעתם ללמוד תורה מפי הגבורה:
29
