שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חייםShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim

א׳המצות שהוזכרו למעלה ציצית תפילין ומזוזה ומילה ומשא ומתן, לקחת מוסר מהם לג' שלימות שזכרתי למעלה, ויבואו עוד בארוכה לקמן במקומו, והם שלימות הנפש שהוא השכל, ושלימות הגוף, ושלימות הממון, אשר בחוט שלימות המשולש הזה נכלל הכל. כי תפילין בזרוע נגד הלב, ותפילין בראשו על המוח, הרי זכרון לשלימות השכל להמוח שהוא מדור החכמה, וללב שהוא מדור הבינה, כי הלב מבין כדי שיקדש אדם חכמתו ובינתו:

ב׳הציצית המסבבין את הגוף, לזכרון שלימות הגוף.^הגה"הוהנה יש לגוף ב' עניינים סוד כתנות אור, ועתה כתנות עור בסיבת חטא אדם הראשון שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) מושך בערלתו היה, ולעתיד יוחזר כתנות אור כשיתוקן כתנות עור בשלימות המעשים ובפרט במצות התלויות בגוף. על כן ציצית המסבבים את הגוף מורים על הגוף, כאשר הוא שם שלא יתור אחר לבבו ועיניו סרסורי עבירה, ומילה שהיא חתיכת הקליפות לגמרי וביטולם והיא סוד גילוי עטרה, ולעתיד בסוד כתנות אור יחזיר הקב"ה הכתרים אשר הם סוד העטרות שנטלו מהר חורב בהתנצלות ישראל את עדים, ואז שמחת עולם על ראשם כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, א), על כן עושים שמחה ביום המילה, כמו כן קבלוהו בשמחה (שם קל, א): כתב הציוני, שמנה חוטין יש בציצית. בחוט ראשון, לזכור מצות ועבירות התלויות בעין. בחוט השני, מצות ועבירות התלויות בפה. בחוט ג', בליעת הושט. בחוט הד', מצות ועבירות התלויות באזנו. בחוט הה', אף מריח, אף כועס. בחוט הו', מצות ועבירות התלויות בידים. ובחוט הז', מצות ועבירות התלויות ברגלים. בחוט הח', מצות ועבירות התלויות בערוה, עד כאן:

ג׳המזוזה אשר בפתח הבית עם הכניסה ויציאה אשר מאסף האדם אל ביתו מה שחננו ה' להכניס ולהוציא, והכל יהיה באמת ובאמונה סוד משא ומתן באמונה, דהיינו מה שהאדם מכניס לביתו, כלומר מה שמרויח, יהיה באמונה. גם אח"כ מה שמוציא יהיה באמונה, שלא יוציא לדברים בטלים לתאוה יתירה, רק יהיה הוצאתו הכל לשמים, הוא בעצמו יסתפק בהכרחיי, והמותר יוציא לתלמוד תורה ולעניים ולגמילות חסדים כפי הברכה אשר בירכו ה':

ד׳עוד יקח האדם מוסר ויזכור, כשהוא מעוטף בציצית ומלובש בתפילין וחתום באות ברית קודש, רצה לומר שנשאר בקדושתו שלא חטא בו, אז הוא חתום בחותמו של הקב"ה, חותם הקב"ה הוא אמת (שבת נה, א) סוד (שמות ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה שפירשו המקובלים אהי"ה פעמים אהי"ה דהיינו כ"א פעמים כ"א עולה אמת, ואהי"ה הם אותיות שם הוי"ה שאינו רק ג' אותיות, דהיינו יה"ו העולה אהי"ה, כי הה"א אחרונה כפולה. ותנן בספר יצירה שששה צירופי של יה"ו הם ששת חותמות של הששה קצוות, חותם רום וחותם תחת וחותם מזרח מערב צפון דרום, כדאיתא שם בארוכה והובא בספרי המקובלים. כן האדם המלובש בתפילין (עי' ברכות ו, א) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י) הרי הוא חותם רום, כי שכינה למעלה מראשו. וחותם במילה שהיא סיומא דגופא, (גם אסור לאדם להביא עצמו לידי קישוי בלא מצוה, נמצא המילה לצד הארץ, הרי ששת קצוות), הוא חותם תחת. וארבע ציצית לארבע רוחות:

ה׳וכן יזכור אדם בכל ו' ימי המעשה שנחתמו בששה חותמות הנ"ל, יתעורר בכל יום ויום מעין ברכתו. כתיב (דברים ד, לט) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הם רום ותחת המכוונים זה כנגד זה, כביכול בשמים ממעל זה הקב"ה, ועל הארץ מתחת זהו האדם הנעשה בצלם ודמות.^הגה"הואלו הששה ימים, דהיינו ג' ימים מקודם שבתא, וג' ימים אחר שבתא, עולים יה"ו, כי דה"ו דמקמי שבתא עולים י"ה, אחר כך אב"ג דלבתר שבתא עולים ו': ועל זה רומז יום אחד ויום הששי, יום אחד פירש רש"י ולפי סדר הפרשה כו' לפי שהיה יחידו של עולם כו', וביום ו' נברא האדם אשר הושם בארץ מתחת מכוון נגד המעלה. והנה כבר הוזכר למעלה בהקדמת תולדת אדם (חתימת ההקדמה רמזי אותיות ד"ה ממי"ן), כי ד' חומות העולם הם תשובה תפלה צדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, יעויין שם:

ו׳ביום השני (בראשית א, ו-ח) יהי רקיע כו' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזה הרקיע רומז בסודו לרקיע שעל ראשי החיות. וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי דרבי אליעזר פרק רביעי (סימן א), בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים כו', והלא השמים והארץ נבראו ביום א' שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא וגומר, ואיזה רקיע ברא ביום שני. א"ר אליעזר, רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיה רקיע וגומר, עד כאן. והוא סוד הכסא, כמו שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי. ובסוף מסכת יומא (פו, א), גדולה תשובה שמגעת עד הכסא. ואמר, יהי רקיע בתוך המים, זהו התשובה, שפכי לבך כמים (איכה ב, יט), פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט, קלו), ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב, ב), ועיקר התשובה מאהבה כדאיתא שם בסוף יומא, ועל זה נאמר (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:

ז׳יום ג' בריאת הצמחים וגדילתם על ידי תפילה, (בראשית ב, ה) וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגומר, להתפלל על הגשם:

ח׳יום ד' בריאת המאורות המורים על תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שהוזכרו רז"ל במדרשות, והאריכו המפרשים. ובמסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו, א), האי מאן דבד' בשבת, יהא גבר חכים, מאי טעמא, משום דאתלו ביה מאורות:

ט׳יום ה' בריאת הדגים, מורה עניינים על מעלת הצדקה, יש מפזר ונוסף, הקב"ה שולח ברכה. וכן בירך ה' את הדגים, ובני אדם מחסרין מהם, והם מאוד פרים ורבים. ועל זה בא הרמז (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים וגומר. ובפרק מי שהחשיך (שבת שם), האי מאן דבה' בשבתא, יהא גבר גומל חסדים. מאי טעמא, משום דאיברו ביה דגים ועופות. פירש רש"י (ד"ה דאיברו), שאין טורחין לאוכלין, אלא ניזונין בחסדו של הקב"ה, עד כאן לשונו. ועיקר הצדקה, היא ליתן מזונות המוכנים דמקרב הנייתא דעני, כעובדא דאתתא דאבא חלקיה (תענית כג, ב):

י׳הרי מבואר בכל מה שכתבתי סדר זמנים וסדר הימים וסדר השעות, ועניינם ורמיזתם ושמושם, מבואר בפנים שונות, וכולם שוים לטובה נותנים התעוררות בלב טהור להבין להשכיל בכל יום ויום מעין ברכותיו, להתעורר על ענין היום הזה ועל ענין אות השם המשמש בו להיות מרכבה אליו:

י״אכלל העולה, לעשות דבר יום ביומו מה שרומז, הן על פשוטו, דהיינו יום א' מורה על אחדותו יתברך, לקבוע בלבו אחדותו ית' להיות יראתו על פניו תמיד.^הגה"ההרי ד' רוחות ומעלה ומטה רומזים לשני כללים גדולים, יתן עיניו למטה ולבו למעלה:
האחד הענוה יתירה, שאף אם עושה הרבה ידמה בעיניו למועט. בתורה תנן במסכת אבות (ב, ח), אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. תשובה, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד. תפילה, (שם קב, א) תפילה לעני כי יעטוף, יתפלל כדל. מבקש [כ]משה רבינו ע"ה, (דברים ג, כג) ואתחנן, מתנת חנם. צדקה, אמר דוד (דה"א כט, יד) כי [ממך הכל ו]מידך נתנו לך. (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה וכו':
השני לבו למעלה, יעשה הכל לשמו ית', לא מיראה רק מאהבה, וזהו עבודה האמיתית, וכל זה נרמז באלפא בית"א דרדקי בפרק הבונה (שבת קד, א), אמרי ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותייהו. אלף בית, אלף בינה. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. מאי טעמא פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטיה כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דדלית מגימל, דליתן ליה בצינעא כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה' ו', זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל, ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן פשוט, נאמן כפוף. ס"ע, סמוך עניים. לישנא אחרינא, סימנין עשה בתורה וקנה אותו. פ' כפופה פ' פשוטה, פי פתוח פי סתום. צדיק כפופה וצדיק פשוטה, צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט. הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש. קוף, קדוש. רי"ש, רשע. מאי טעמא מהדר תגי' (לפנינו; אפיה) דקוף מרי"ש. אמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע. ומאי טעמא מהדריה תגיה דקוף לגבי רי"ש. אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותו. ומאי טעמא כרעיה דקוף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל, וליעול בהך. מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, לטהר מסייעין לו. שי"ן, שקר. תי"ו, אמת. מאי טעמא שקר מקרבא מיליה, אמת מרחקא מיליה. שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעא קאי, ואמת מלבן לבוניה. קושטא קאי, שיקרא לא קאי:
אלף בינה היא תורה. ג' פונה לד', כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, שצריך האדם להשכיל ולהתבונן מי שהוא דל, כי לפעמים יש כמה עניים חשובים ואינם מגלים את עצמם, על כן צריך להשכיל ולהתבונן על אדם כזה לראות מנין ומאין לו. ומצוה על הדל המוכרח לקבל להמציא עצמו, כהא דתנן (ירושלמי פאה לז, ב) הצריך ליטול ואינו נוטל, כשופך דמים. ה"ו זה שמו של הקב"ה היא התפילה, מפני מה ישראל אין נענין, שאינם יגיעים להתפלל בשם (עי' פס"ר כב, יב). אמרו רז"ל (ברכות כט, ב) לעולם לשתתף אדם בהדי ציבורא, להתפלל בלשון רבים. כלומר, לא יאמר אלהי יחנני רחמני וכיוצא בזה, רק ירגיל תמיד בכל התפילות ובקשות לומר בלשון רבים ולהוסיף אותיות נ"ו, דהיינו שיאמר אלהינו רחמנו גואלנו וכיוצא בזה. וכתב האלהי מהר"ם קורדוירא, כל נ"ו המורה על רבים, לדעתינו הרמז בתפארת ומלכות שאנחנו בני ישראל נשמותינו בסוד נ"ו, ותפארת נ' כפופה במלכות והשרשים והענפים הכל ענין אחד, וכל מה שאנחנו מתפללין הוא בסוד נשמתינו החקוקה שם, וע"י אנו פועלים בכוונתינו למעלה בספ"ר בשער הנשמה, עד כאן לשונו. הרי ה"ו סוד נ"ו וק"ל:
זן לחמו בלחמי מזון הנפש פשט תורה התמימה כו', חן לויית חן הם לראשך ע"י צדקה מטיב עמו בעולם הזה אוכל פירותיהן יש מפזר ונוסף, וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב, ג), אני בצדק כו' (שם יז, טו). הקרן קיים לעולם הבא, זהו ירושה. התפילה נעשית כתר פלפול שלי תפילת רבים כו', כמו שעושה כתר, כך נעשה לו כתר ועטרותיהן כו'. קוף ריש, מוזכר שם תשובה. אח"כ חוזר ופורט, סמוך עניים, הענין כי מזה מעלה גדולה שלא יבא לידי צדקה, עשה סימן מעלה גדולה וגדר לזכירת התורה. אח"כ מזכיר המעלות ללמוד וללמד, מאמר פתוח, כי פתוח כו' (דברים טו, ח). נאמן כפוף כו' צדיק כפוף כו', מדת ענוה, עיניו למטה עבודה אמיתית לשמו זהו אמת, אבל לשם עצמו זהו שקר. ואמת יש לו רגלים, עומד ומהלך על רגליו, ונתתי לך מהלכים בין העומדים (זכריה ג, ז). שקר מקרבין מיליה, כמו שכתב החכם רמ"ק, העובד לשם עצמו שכרו מתקרב בזה העולם, והעובד לשמו ית' שכרו צפון כו': יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד"ה והרוצה להזדווג). אח"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):

י״בועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:

י״גסדר הלילה ראשית דבר צריך לקשר הכנסת לילה ביציאת היום שעבר בעבודת הש"י בדבר מצוה או עסק התורה, וכן יציאת הלילה בהכנסת היום, ודבר זה מבואר בזוהר ורמוז בפסוק הנ"ל ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שיקשר הערב והבוקר הן בכניסתם הן ביציאתם והיו אחדות אחד ביחוד של עולם. וכבר רמזו זה רז"ל בתיקון ברכות קריאת שמע קודם קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, תקנו להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום, דהיינו יוצר אור ובורא חושך, מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להוציא מלב האפיקורסים הפוקרים ימ"ש האומרים מי שברא יום לא ברא לילה:

י״דועל זה רמז ג"כ הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר, דהיינו לילה ויום שהם ביחד יום, הכל בורא אחד בראם, והבורא ית' עשה סימן זה בבריאתם להראות דבר זה, דהיינו החמה בשקיעתה נעשה אדומה ומאירה כדי שיהיה החושך כלול מהאור. וכן היום קודם שמאיר הנה חשך גדול, כמו שתירגם אונקלס בפסוק (שמות י, כא) וימש חושך, בתר דיעדי קביל לילה, וכל זה להראות הכללות והאחדות, על כן צריך האדם לראות חק ולא יעבור שיחבר ויקשר הכניסה ביציאה בעסק התורה ובעבודת הש"י:

ט״ווהנה כבר הוזכר למעלה מענין התשובה, ביומו תתן שכרו (דברים כד, טו), שצריך האדם לעשות בכל יום ולפשפש במעשה היום באופן שיקויים (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר קודם שיכנס היום שאחריו. והנה אולי יהיה הזמן קצר, כי צריך לפשפש וגם לתקן המקולקל ולמצוא דרכים נכונים, והנה העת קצר, כי מגיע זמן התפילה, וזמן התקשרות הלילה ביום בעסק התורה, וזמן קריאת שמע וכיוצא בזה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. בשקיעות החמה להרהר בתשובה, ולעשות הסכמה בלבו שיפשפש ויתקן כל המעוות כשיהיה לו פנאי אח"כ קודם השכיבה, ואף שלא נגמרה התשובה בהערב השמש נקרא בעל תשובה, כדמיון הדין הפסוק מי שאינו רוצה לציית דינא כותבין עליו פתקא דשמתא, ומיד שאומר הא אתינא אע"ג שעדיין לא נעשה כפי מה שיורה הדין עליו קורעין פתקא הזו, כן בנדון הזה מיד שמהרהר תשובה ועושה הסכמה לעשות תשובה שלימה נקרא בעל תשובה, ובתנאי שאח"כ קודם השכיבה יגמור התשובה ותיקונה. ועל זה רמזו (ברכות יט, א), המהרהר אחר מטתו של תלמיד חכם כו', כי בודאי עושה תשובה קודם שהלך להמטה:

ט״זראשית דבר קבלת עול מלכות שמים קריאת שמע. תנן ריש ברכות, מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, והיא משעת צאת הכוכבים. וכתב רבינו יונה ריש ברכות וזה לשונו, הא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים, אבל פחות לא הוי לילה, דהכי אמרינן במסכת שבת (לה, ב) כוכב אחד הוי יום, ב' בין השמשות, ג' לילה. ואמרינן עלה, לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים. וכיון שכן, ואין הכל בקיאין בין בינונים לקטנים, צריך לזהר עד שיראו הקטנים כו', עד כאן לשונו:

י״זאך בכל ארצות אשכנז נהגו להקדים בתפלת ערבית קריאת שמע. וצדדו הפוסקים להמציא איזה טעם למנהג, כמו שבא דבריהם בארוכה, וסיים הטור (או"ח רלה) זה לשונו, וגם מתוך הדוחק נהגו כן, לפי שהצבור מתקבצים לתפלת המנחה, ואלו לא היו קוראים שמע ומתפללים ערבית עד צאת הכוכבים, היה הולך כל אחד לביתו והי' טורח עליהם להתקבץ אחר כך, ולא היו מתפללין, לפיכך נהגו כן. הרי שלא התיר להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים רק מטעם שהוא מתפלל עם הציבור, נמצא יחיד שהוא דר בכפר, או אם הוא בדרך שאז אין ציבור, צריך להמתין עד צאת הכוכבים:

י״חוכתב הכלב"ו בסימן ט', מאימתי קורין שמע בערבית, משעת יציאת הכוכבים. והעושה קודם לכן לא יצא, אלא אם כן בש"ץ במקום שיש שם חבר עיר, והטעם, משום (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאם יפסקו בין תפילת מנחה לתפילת ערבית וילכו איש לאוהליו, יתרשלו או ישכחו לחזור ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתם לגמרי. אבל במקום שאין שם חבר עיר, יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרא בזמנה שהוא צאת הכוכבים, ולא יקדים קודם לזה, עד כאן לשונו. וירא שמים יוצא ידי שניהם, יתפלל עם הצבור ויקרא קריאת שמע עם ברכותיה, ויתפלל ולא יפרוש מהם. ואח"כ ביציאת הכוכבים, יקרא קריאת שמע מתחלתה ועד סופה בדקדוק ובלי ברכה. וזה הדרך הוא הדרך המובחר משלשה דרכים המוזכרים בדברי רבינו יונה בריש ברכות. ומאחר שכוונתו לשם שמים, יאמר בשניהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י ההיא טמיר ונעלם:

י״טאל יקל בעיניך מה שקורא ק"ש ומתפלל עם הצבור, כי יש סמך למנהגם שהתירו בשעת הדחק אף שמקדימין הרבה. ויש להביא ראיה מיעקב אבינו, ויפגע במקום (בראשית כח, יא), תיקן תפילת ערבית והתפלל והיה עוד היום גדול, כי בפתע פתאום בא השמש שקעה החמה, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה (סנהדרין צה, ב). ואין לומר שיעקב אבינו ע"ה התפלל אבל לא קרא קריאת שמע עד הלילה, זה אינו, דכבר פסקו הפוסקים (עי' רמב"ם הל' תפלה ז, יח. ושו"ע או"ח רלו, ב) כר' יוחנן לסמוך גאולה לתפילה אפי' של ערבית, ולא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה באמצע תקנום (ברכות ד, ב). וזה לשון התוספות בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב), יעקב תיקן תפילת ערבית, תימה, דאמר בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) וילך חרנה (בראשית כח, י), כי מטא לחרן בעי למיהדר, אמר, אפשר שעברתי במקום כו'. אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למיהדר, וקשה למתניתין מפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים. ולפי מה שפירשנו דקיימא לן כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה, ניחא, ויפה מנהג שלנו, דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת, עכ"ל:

כ׳ולפי הפוסקים דפסקינן כמתניתין בצאת הכוכבים דווקא, ומצדדין טעם למנהג מפני הדוחק כו', צריך לומר דיעקב עשה כן מפני הדוחק, דהיינו שהיה מצטער על שעבר על מקום אבותיו ולא התפלל, יהיב דעתיה למיהדר והלך בזריזות לחזור למקום אבותיו ולהתפלל, והקב"ה הבוחן לבות עשה לו זה הנס של קפיצת הדרך, על כן הוצרך להתפלל מיד לקיים מצוה זו. הרי שיש סמך למנהג מפני הדוחק:

כ״אואח"כ בצאת הכוכבים יקרא קריאת שמע כולה שאז היא זמן דאורייתא, ואז שניהם כאחד טובים, וקורא אני עליהם (ישעיה מח, יג) יעמדו יחדיו:

כ״בבפרק קמא דברכות (ד, ב), תניא, חכמים עשו סיג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי, ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה, נמצא ישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא ק"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך. וכתבו שם תוספת (ד"ה וקורא ק"ש) על זה, והובא ג"כ בבית יוסף (או"ח רלה) זה לשונם, מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית, עד כאן לשונם. משמע מהתוספת, דווקא משהגיע זמן ק"ש של ערבית אין לו לאכול, אבל אם עדיין לא הגיע זמן ק"ש, כגון שהיה שעה או חצי שעה קודם לילה ודאי, דהיינו צאת הכוכבים, יכול להתחיל לאכול:

כ״גוכך כתב הטור בסימן רל"א על ההיא ברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא וכו', וזה לשונו, אלמא כשהגיע זמן קריאת שמע אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל, עד כאן. ומדכתב משהגיע זמן קריאת שמע, משמע אבל קודם זמן קריאת שמע, מותר להתחיל לאכול. וכן כתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה, וזה לשונו במשנה קמייתא דמסכת ברכות, ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין, דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן, עד שיקרא ק"ש ויתפלל וכו'. הרי לך בהדיא שכתב בפירושו דהיינו מצאת הכוכבים אסור לסעוד, משמע אבל קודם שהגיע זמן צאת הכוכבים, מותר לאכול:

כ״דומיהו הר"י כתב בריש משנה של ברכות נגד זה, זה לשונו שם, חכמים אומרים כו', עד תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב כו', ורצו לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם, אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע, אוכל ואשתה תחילה. אלא יש לו לקרות תחילה ולשנות עד יציאת הכוכבים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואח"כ יאכל כו'. מכלל דבריו אתה למד, דקודם זמנה נמי אסור לאכול:

כ״הוכתב הבית יוסף על זה בסימן הנזכר, דהיינו דווקא כמו חצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה, עד כאן. וכך כתב השלחן ערוך (רלה, ב). ובדברי הרב רבינו יונה מוכח בהדיא בברייתא זו, שמיירי בבא מן השדה קודם שהגיע זמן קריאת שמע, דאם בהגיע זמן ק"ש, איך אמר אם רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, והדר קורא קריאת שמע, כי בודאי בהגיע זמן קריאת שמע בודאי צריך לקרות ק"ש בתחילה, ואח"כ יקרא וישנה. וזהו תשובה נצחת על התוספת והמרדכי והטור ור' עובדיה. אלא על כרחך מיירי בשלא הגיע עדיין זמנה. וכן משמע לישנא דבא מן השדה בערב, ולא אמר בלילה, אלא רצו לומר בשעת שקיעת החמה, ומאותו הטעם אסור להתחיל לאכול כו'. ובזו הברייתא לא יש מחלוקת, אף רבן גמליאל דמתניתין דסבירא ליה בסוף זמן עד עמוד השחר ולא שייך הרחקה, מכל מקום בזה הסייג בתחלת זמנה לא פליג. וכך כתב רבינו יונה ריש ברכות:

כ״וולפי זה יש להקשות במשנה ראשונה דברכות, רבנן ורבן גמליאל במאי פליגי, מאחר דגם רבן גמליאל סבירא ליה דלכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד כשהגיע זמן ק"ש בצאת הכוכבים, ובדיעבד אם לא קרא בודאי יודו רבנן דאף לאחר חצות יקראו. שאם נאמר שלא יקרא כלל, קשה כיון דקריאת שמע דאורייתא, היאך יכולים חכמים לפטור הימנה:

כ״זוהרב רבינו יונה בריש ברכות נתעורר על קושיא זו, ותירץ בה שינויי דחיקי. מתחלה תירץ, דרבנן סבירא להו דלאחר חצות קורא בלא ברכות, ופלפל על זה. ואח"כ תירץ, דרבנן ס"ל דלא יקרא כלל, ויש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה. וזה לשונו, ונראה למורי הרב נר"י דסבירא להו לרבנן, שאפילו ק"ש שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצוה עצמה. דהא חזינן בלולב שמצותו מן התורה יום ראשון (ויקרא כג, מ), ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (סוכה מג, א). וגבי סדין בציצית נמי אעפ"י שהתורה חייבה אותו והתירה כלאים לענין הציצית, דכתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז, וסמיך ליה (שם יב) גדילים תעשה לך, דאלמא משמע שהסדין שהיא של פשתן עם התכלת שהוא צבוע על הצמר מותר מן התורה, אפי' הכי היו פוטרין אותו ב"ש גזירה משום כסות לילה. כלומר, שאעפ"י שאם היה לובש אותו ביום מחויב להטיל בו ציצית מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו שילבשנו בלא ציצית, כיון דלילה אינו זמן של ציצית, דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום, דכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם, דמשמע כל זמן שיש בו ראייה יש בו זכירה, וכל זמן שאין בו ראייה אין בו זכירה, וגזרו יום אטו לילה. הרי שחייב מן התורה שלא ללבוש טלית של פשתן ביום בלא ציצית של תכלת, ואפי' הכי פטרו אותו ב"ש ללובשו בלא תכלת משום גזירה דשמא ילבש אותו בלילה ויעבור משום לא תלבש שעטנז, ובהא הלכה כב"ש. הכי נמי אעפ"י שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא, עד כאן לשונו:

כ״חודבריו דחוקים בעיני, דודאי יש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשביל איזה חשש שיבא מצד אחר, כגון לולב בשבת, גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהיא איסור מצד אחר, ויהי' מצוה הנעשית בעבירה. וכן ציצית בסדין, גזרו משום שלא יהיה נעשית ע"י זה עבירה מצד אחד. אבל לבטל מצות קריאת שמע אחר חצות בשביל שיהא זריז לקרות פעם אחרת קודם חצות, מאי אולמא הך מהך, ועתה מבטלו מק"ש בודאי, ופעם אחר אם יבטל הוא ספק, זהו דוחק. ועוד קשה לכל פירושיו, מה השיב רבן גמליאל לבניו שהחכמים עשו משום הרחקה אבל בדין חייב, מכל מקום לפי פירוש הר"י ז"ל סבירא להו לרבנן דלא יקרא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, א"כ איך חייב לבניו לקרות, מאחר שרבנן ס"ל דלא יקרא, ורבן גמליאל הורה לבניו דהלכה כרבים כדאיתא בגמרא (ברכות ט, א) בפירוש המשנה זו, וזהו תמיה גדולה על רבינו יונה:

כ״טואין לי לתרץ דבריו אלא לומר, שלא היה גורס במשנה אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אלא היה גורס רשאין אתם לקרות, וגירסא זו יש באיזה נוסחאות. ורש"י בגמרא (ט, א ד"ה כוותי) כתב, לא גרסינן רשאין (לפנינו; מותרים) אלא חייבין, ואפילו גירסת רשאין לא אתי שפיר לפי שיטת רבינו יונה, דהדרא קשיא לדוכתא דאין כח ביד חכמים לעקור מצות קריאת שמע דאורייתא. מה תאמר, שעשו כן בשביל הרחקה, א"כ איך נתנו הרשות ביד אדם, היה להם לגזור כמו כל הגזירות:

ל׳על כן אין נראה בעיני כל הדברים, ואעפ"י שאין אני כדאי לחלוק אפי' אתלמיד דתלמידיו עד י' דורות, מכל מקום מלאני לבי לעיין במשנה הזו שהיא משנה ראשונה דשתא סדרא משנה, ואומר שהניח לי הרב מקום להתגדר, וקבל האמת ממי שאמרו:

ל״אוהנני אפרש המשנה כפי אשר פירשוה בגמרא שיש ג' מחלוקות בדבר. ר' אליעזר סבירא ליה, עד סוף האשמורה הראשונה. וחכמים אומרים, עד חצות. ורבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר, ופליגי בקרא דובשכבך (דברים ו, ז). ר' אליעזר ס"ל ובשכבך פירוש זמן שהולכים לשכוב, והוא עד שליש הלילה, שהוא סוף האשמורה הראשונה, ואח"כ כלה זמן קריאת שמע דלילה. וחכמים ורבן גמליאל סבירא להו ובשכבך פירושו כל זמן ששוכבין על המטה, וזהו כל הלילה. רק חכמים החמירו משום הרחקה, עד חצות. ובניו של רבן גמליאל שבאו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע, היו מסופקים בדעת החכמים אם הם מפרשים ובשכבך כמו ר' אליעזר, רק שרבנן סבירא להו שדרך בני אדם לילך ולשכוב הוא עד חצות הלילה, ומכאן ואילך כלה זמן קריאת שמע, נמצא שהן פטורין מקריאת שמע, כי אף שרבן גמליאל סבירא ליה כל הלילה, יחיד ורבים הלכה כרבים כדאיתא בגמרא. או רבנן ס"ל כרבן גמליאל בפירוש ובשכבך, שפירושו כל זמן ששוכבין דהיינו כל הלילה זמן ק"ש, ממילא מה שאמרו חכמים עד חצות הוא דווקא לכתחילה משום הרחקה, אבל בדיעבד מחויב לקרות עד שיעלה עמוד השחר. והשיב להם רבן גמליאל, חייבים אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, כי דברי חכמים אינם אלא לכתחילה ומשום הרחקה:

ל״בולענין הקושיא במאי פליגי רבן גמליאל וחכמים, מאחר ששניהם סבירא להו דלכתחילה יקרא בצאת הכוכבים, ובדיעבד סבירא להו דיקרא עד שיעלה עמוד השחר. נראה בעיני דפלוגתייהו היא בלכתחילה, אם אינו רוצה לאכול ולישן בלילה ההוא סבירא להו לרבנן דאפי' הכי אסור להתמהמה לכתחילה יותר מהחצות משום הרחקה. ורבן גמליאל לא חייש, כמו בתפילה שרשאי לאדם להמתין מלהתפלל בכל זמן שהוא זמן תפלה. ומה שכתבנו למעלה דרבן גמליאל מודה להאי ברייתא דלמעלה, היינו כדתניא שלא יאמר אוכל קימעא ואישן קימעא וחוטפתו שינה, אבל אם לא ירצה לאכול ולא לשתות ולא לישן ס"ל לרבן גמליאל דלכתחילה זמנה כל הלילה, ורבנן סבירא להו עד חצות ולא יותר, גזירה משום שמא ישן, מאחר שהלילה עלולה לזה:

ל״גגם יש לומר דפליגי בהתחיל בהיתר, בעוד היום גדול התחיל בסעודה גדולה עד תוך הלילה, דסבירא להו לרבנן דמחויב להפסיק בהגיע חצות לילה משום הרחקה. ורבן גמליאל סבירא להו דאין צריך להפסיק, ואז יבא הכל על נכון. ויהיה איך שיהיה, ההלכה כרבנן (רמב"ם הל' תפלה א, ט. שו"ע או"ח רלה, ג), וצריך אדם להרחיק מן העבירה ולחשוש כל החששות:

ל״דענין קריאת שמע דלילה וסודה, יתבאר לקמן אי"ה בבית התפלה

ל״הסדר הלילה מעמק הברכה של אבא מורי זלה"ה, עם הגה"ה שלי. טוב ללמוד כל הלילה סמוך לשכיבה, ואפילו בלילות היותר קצרים שבקיץ אפי' דבר מועט, כדי שישכוב מתוך דברי תורה. אמרו ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ג, ב), ובחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה יי חסדו כו'. ועוד כדי שתתקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ואם מצער הוא, וכמ"ש לעיל בשם בעל ברכת אברהם שהעיד אביו בשם מהר"י קולין רבו ז"ל, שכשהיו לו עסקים הרבה מהקהילות ולא היה ספק בידו ללמוד, היה פותח ספר אחד ביום וקורא שורה או שתי שורות ולא יותר, וכן בלילה, כדי לקיים והגית בו יומם ולילה, דאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב) בשעת הדחק. על כן כתב הטור בסימן רל"ח, ובענין לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום:

ל״וויותר בני הזהר במה שאמרו חז"ל (ויק"ר יט, א), אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה. גרסינן בעירובין בפרק הדר (עירובין סה, א), אמר ריש לקיש, לא איברי לילה אלא לגירסא. וגרסינן בפרק עושין פסין (שם יח, ב), אמר רב יודא אמר רב ירמי', כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, אינו חרב. הילכך כיון ששעות הלילה נוחין ורצוין ללמוד, המבטלן עונשו מרובה. כל שכן שאם יארע לאדם מקרה שלא השלים חוקו בלימוד היום, שישלימנו מיד בו בלילה ולא ידחנה כלל, כדאיתא בפרק הדר (שם סה, א) רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילה. פירוש, היה לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום, ופעמים שהיה טרוד ביום ולא היה יכול להשלימו, והיה משלימו מיד בלילה, עכ"ל אורח חיים במקום הנזכר:

ל״זוכתב עוד הטור יורה דעה בהלכות תלמוד תורה זה לשונו, אעפ"י שאדם חייב ללמוד ביום ובלילה, רוב חכמה מתקיימת בלילה. לפיכך מי שירצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשינה באכילה בשתייה בשיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. וכך כתב המיימוני בספר המדע בהלכות תלמוד תורה פרק ג' זה לשונו שם, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה כו'. וכבר כתבתי בזה במקצת בחיבורי הקטן אשר קראתיו ברי"ת אברהם על מאמר רז"ל שאמרו, תכלית הימים הלילות, יעיין שם. ויזהר כל אדם שיקשור הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה, וכך כתב הזוהר בענין אשמורת הבוקר, שיקשר לילה היוצא וגם יום הנכנס בתורה, וטעם אחד לשניהם בשוה, כי ראוי ונכון לקשר ולייחד מדת יום במדת לילה, ומדת לילה ביום, וזהו סוד (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והבן, ע"ל סימן י"א:

ל״חותורה היא שמירה גדולה שלא יטמא האדם בקרי בלילה, ושכבר ידעת שעון גדול הוצאות שכבת זרע לבטלה כדאיתא בפרק כל היד (נדה יג), ונזכר בכל הפוסקים, ובפרט באורח חיים סימן ר"מ. בעל ראשית חכמה האריך בחומר עבירה זו בשער הקדושה מאוד, עד שהעלה בשם הזוהר שכל העבירות שבעולם יש להם תשובה, חוץ מזו. והקשה על זה ראשית החכמה, והלא אין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפי' מנשה קבלו הקב"ה וכו', והאריך בזה. וכלל העולה ממה שאמרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאוד ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה כו', עד אמרו והנה איך שיהיה שמעינן מזה שהוצאת שכבת זרע לבטלה היא עבירה חמורה שסגרו דלתי התשובה בפניו, וצריך להעתיר ולהרבות הפצרות גדולות ולעשות עינויים קשים בגופו עד יפתח הפתח, כי הדלת הננעלת לא במהרה יפתח. ואם ילמוד אדם תורה קודם שכיבה, התורה משמרתו שלא יבא לידי כך כמו שאמרו רז"ל בפרק היה קורא (ברכות יד, א), א"ר חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו:

ל״טכבר נודע כי רע יקרא המוציא זרע לבטלה, בענין שדרשו ז"ל סוף סוטה בפסוק (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום כו', והיינו שלא יבא לידי תקלת קרי בלילה כשהיה שבע מדברי תורה, כי דברי תורה מרפא לחולי זה. ולכן ראוי לכל בעל תורה שלא ישכב עד שיקרא בתורה הרבה באופן שיהיה שבע. שכמו שהאדם שובע עצמו מאכילה עד אשר ילאה שלא יוכל לאכול יותר, כן ישבע עצמו מן התורה. ומי שלא עשה כן והולך לישן שלא מתוך דברי תורה, וראה קרי בלילה אפילו לאנסו, הרי זה מתחייב בנפשו המטומאה, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות ד, יג), ובפרט מי שאינו נשוי שלא לשכב לעולם לישן עד שיקרא בתורה הרבה. ומכל מקום אם עסק בתורה ביום והוא שבע ממנה, אין החיוב לו להאריך בתחלת הלילה בעסק התורה באופן שלא יוכל לקום באשמורת. והחכם עיניו בראשו, ויכלכל דבריו במשפט שיעסוק בתורה ביום עד שישבע, ובתחלת הלילה יעסוק בתורה ג"כ כדי שיקשור לילה ביום ע"י עסק התורה כי רב הוא כמו שידוע ליודעי חן. וכבר האריך בזה בעל ראשית חכמה בשער הנזכר, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך:

מ׳ואחר שלמד הרבה לשובע, קודם שישכוב יבדוק במעשיו, וזה לשון בעל ראשית חכמה בשער היראה, וסדר הלילה כך הוא, קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא, ולכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם לקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, כך כתוב בספר החסידים. ובזוהר (ח"ג קעח, א), דבכל לילה ולילה עד לא ישכב ועד לא נאים, בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההיא יומא מינייהו, ויבעא עלייהו רחמים. מאי טעמא בהאי שעתא, בגין דההוא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמא טעמין טעם דמותא. ובעי בהאי שעתא למיעבד חושבנא מעובדוי, ויודי עלייהו, בגין דאיהי שעתא דמותא, ואלין איקרין מארי דחושבנא, עד כאן לשונו. וסימן לדבר, (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, כי השינה טעם דמותא. וכן אמרו רז"ל (ברכות נז, ב), השינה אחד מס' במיתה. ובענין הוידוי, כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה עוד בשם הזוהר, שטוב מאוד שיבכה בהתודתו על עונותיו, שכאשר תעלה נשמתו ע"י דמעה בודאי שיעלה למעלה בקדושה, שכל השערים ננעלים חוץ משערי דמעות (ברכות לב, ב):

מ״אויקרא קריאת שמע, וצריך לדקדק בקריאת שמע שעל מטתו כמו בק"ש בבית הכנסת. ויקראנה באימה וביראה ובכוונה עצומה, כי רבים אומרים שעיקר קריאת שמע שאדם יוצא בה הוא במה שקורא לפני מטתו. ומה שאנו קורין בבית הכנסת, אינו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, כמו שהביא הטור דיעות בזה בסימן רל"ה, על כן יכוין בשניהם לעשות כרצון איש ואיש. ומיד אחר הקריאה ילך לישן, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי (ברכות ד, ב), אע"פ שקרא ק"ש בבית הכנסת, מצותה לקרותה על מטתו, ופירשו המפרשים, על מטתו היינו סמוך למטתו, כלומר בשעה שרוצה לילך לישן:

מ״בוכתב הכלבו בסימן כ"ט והביא בית יוסף בסימן רל"ט, ונהגו כל ישראל שאין אוכלים ושותים ואין מדברים אחר קריאת שמע שאומרים על מטתו, וסמכו אהאי קרא (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם כו', זו קריאת שמע (עי' ברכות ה, א), ודומו סלה, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב רבינו ירוחם בנ"ג ח"ב. וזה לשון מורי בשלחן ערוך שלו בסימן רל"ט (בהג"ה סעיף א), ויקרא קריאת שמע סמוך למטתו, ואין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל מטתו, אלא ישן מיד, שנאמר אמרו בלבבכם וגו'. ואם קורא קריאת שמע ולא יוכל לישן מיד, אז חוזר וקורא כמה פעמים זה אחר זה, עד שישתקע בשינה ושיהא קריאתו סמוך לשינתו, עד כאן לשונו. וכתב בהגהות מיימוני, והביאו הבית יוסף בסימן רל"ט, בפ"ז מהלכות תפילה, זה לשון ירושלמי, רבי זעירא היה קורא את שמע וחוזר וקורא כמה פעמים עד שהיה משתקע בשינה^הגה"העיין בבית יוסף בטור בסימן ס"א מזה, היאך קרי והדר קרי, הא אמרינן (ברכות לג, ב) האומר שמע שמע משתקין אותו. ובעל עין יעקב הביא זה הירושלמי במסכת ברכות וזה לשונו, ר' שמואל בר נחמני הוה קרי שמע, וחזר וקרי, עד דהוה משקע שנתו, שכתוב, מאי טעמא (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו וגומר. והקשה על זה בעל עין יעקב, והאיך הוה רשאי לומר שמע שמע, והלא הדין פשוט דכי אמר פסוק וכפליה משתקין אותו כפי פירוש רש"י, או הרי זה מגונה. ותירץ בלשון אחד זה לשונו, ואפשר לחדש, היינו דוקא כשאין מפסיק כלל, שאומר הפסוק פעם אחד, ותיכף ומיד חוזר לקרותו פעם שנית, שאז נראה כב' רשויות או כמתלוצץ. אבל רבי שמואל לא היה עושה כן, אבל כל כוונתו היתה שהתחלת שינתו תהיה תיכף בתורה, ולא יפסיק בנתיים במחשבתו במילי דעלמא, לכן היה קורא קריאת שמע ושוהה מעט לראות אולי תבא לו השינה מיד, ואם תתעכב זמן מה חוזר וקורא, וכן פעם אחרת, עד שקיים לעולם (שם) אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. ואפשר לפרש, והוה קרי וחזר וקרי, שלא היה שונה לקרות קריאת שמע פעמים, אלא היה חוזר וקורא פסוקים אחרים, כגון (שם לא, ו) בידך אפקיד רוחי, וכיוצא בו נכתב בגמרא שלנו, ואמר חוזר בערך אל הקריאה בתורה, ולא שהיה חוזר לקרות הפסוק עצמו שקרא כבר. ויצא לנו תועלת גדול מזה, והוא לקבוע בנפשותינו שורש אמוניי שאמרו חז"ל (אבות ב, א) וכל מעשיך בספר נכתבים, ובשעת השינה בלילה עולה למעלה נשמת כל חי איש יהודי לכתוב ולחתום מעשי היום, שנאמר (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום וכו', עד ולזאת הכוונה היה מכוין רבי שמואל בר נחמני לקרות ולחזור ולקרות עד שתפטר נפשו מתוך דברי תורה ולא מתוך מחשבות דברים בטלים, וקולר תלוי על צוארינו לנהוג כן, עד כאן לשונו, עד כאן הגה"ה:, ומכאן משמע שהקריאה קריאת שמע יהיה אחרון לקריאה סמוך לשינה^הגה"האבל בגמרא בפרק הרואה (ברכות ס, ב) משמע בהדיא ובכל הפסוקים דברכות המפיל אומר באחרונה, וכן ראיתי בקריאת שמע שסידר הגאון המקובל איש האלהים מהר"ם קורדווירא, והוא סידר ברכת המפיל באחרונה, ופשוט הוא. וכן כתב בהדיא בספר המוסר פ"ד דלאחר קריאת שמע יאמר ברכת המפיל, ומסתבר טעמו, כי איך יפסיק לברכת המפיל שהיא ברכת השינה, וכבר ידוע שאסור להפסיק בין הברכה לבין הענין שמברך עליה, ואע"ג דשינה אין בידו, ולפעמים מפסיק הרבה בעל כרחו בין הברכה לשינה, זו אינה כלום, דאונס פטריה רחמנא (ע"ז נד, א) ואין מחויב לתקן אלא דבר שתלוי בו. וכן הוא בספר אדם וחוה נתיב י"ג ח"כ זה לשונו שם, נכנס אדם לישן על מטתו, אומר אחר שקרא קריאת שמע ברוך אתה י' המפיל חבלי שינה על עיני, עד ברוך אתה י' המאיר לעולם כולו בכבודו, עד כאן הג"ה:, כך הוכיח רבינו ניסים גאון, עד כאן:

מ״גכתב התשב"ץ בסימן ר"ס זה לשונו, ואומר לישועתך בקריאת שמע בכל ששה פנים, לישועתך קויתי ה', לישועתך ה' קויתי, קויתי לישועתך ה', קויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קויתי, ה' קויתי לישועתך וכו', עד ואומר מזמור (תהלים קכב, א) שמחתי באומרים לי כו', כדי להזכיר ירושלים, ומתודה בכל לילה קודם שינה, וקורא עשרת הדברות בפרשת ואתחנן. וכך כתב רש"ל בתשובותיו עיין שם. מי שמטיל מים בלילה צריך להרחיק ד' אמות משם, וליטול ידיו ולחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה לברכת אשר יצר וכו'. ולא ישכב כשהוא שבע ביותר, עד שיתעכל המזון שבמעיו:

מ״דכתב הרמב"ם בספר המדע בהלכות דעות פרק ד' (ה) וזה לשונו, לא ישן אדם על פניו, ולא על ערפו, אלא על צדו. בתחלת הלילה, על צד שמאל. ובסוף הלילה, על צד ימין. ולא ישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחריו כמו שלש או ד' שעות, ולא ישן ביום, עד כאן לשונו. וכן הוא במנורת המאור בנר ו', והביאו בשבילי אמונה בנתיב ז', וסיים בה וזה לשונו, וטעם זה הוא, לפי שהכבד מונח לצד ימין, וכאשר יטה על צד שמאל אזי יהא הכבד על האצטומכא ויחממה בחומו, ובזה יתעכל המזון מהרה. ואחרי שנתעכל המזון, ראוי לו שיטה על צד ימין, כדי שתניח האצטומכא וירד פסולת המאכל, עד כאן לשונו. ויהרהר בתורה ובמצות עד שישן. ואל ירבה אדם באכילה גסה בלילה, שהוא מרבה שינה. וכן יזהר מלהשתכר ביין, כי היין מרבה שינה לפי הטבע:

מ״הוצריך האדם לעמוד בחצות לילה, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (ג, ב), אמר רב אחא הכי אמר דוד, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה וכו'. ואחר שיקיץ משנתו, ישבח ויודה להקב"ה שהקיץ משנתו לחיים. ובעל ראשית חכמה בשער הקדושה האריך בחיוב המוטל עלינו לקום בחצות הלילה על פי הזוהר, וכתב שם, שלא יאכל בלילה אלא ממיני מרקחת המושכת את הלב, ובזה יוכל לעמוד ברוב הלילה בעסק התורה בלי שינה וכו'. (כי אם הרבה יאכל, מרבים הקיטורים לעלות למוח, ולפי רוב הקיטורים והמעשנים ירבה השינה באדם). עד ובזוהר הקב"ה מחזיר הנשמות לישראל בחצות הלילה כדי שיתעסקו בתורה וכו', עד הרי היות חזרת הנשמות בחצות כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר לי הקב"ה נשמתי בשעה זו אלא כדי שאעסוק בתורה וכו', עד ואחר שביארנו החיוב המוטל עלינו לקום, והשכר כמה הוא, רצונינו לבאר עוד הערות על פי השכל כדי לזרז את האדם:

מ״ורבינו יונה כתב בריש ספר היראה, שבבוקר כאשר יתעורר האדם משנתו, ראוי שיתן אהבת הבורא בלבו שהטיב עמו שהחזיר נשמתו אליו, שכמה שכבו על מטתן ולא קמו. ועל זה אנו אומרים, המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואז לא ישב על מטתו דרך עצלות, ויחשוב אלו היו קוראים אותו לעבודת המלך כמה היה זריז לקום, או אלו נפלה דליקה בחצר:

מ״זואם היות דבריו אלו לענין התפלה, ראוי שנלמד מהם לענין השכמות חצות, שכבר אמרנו שבחצות הלילה הקב"ה מחזיר הנשמות אל הגופות כדי שיתעסקו בתורה כו', עד שכתב פרק קמא דברכות (ג, ב), כינור הוה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה כו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר וכו'. גם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה, שהרי מצינו ברבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מולך עמו תרנגול בפרק הרואה (ברכות ס, ב), הרי שהחכמים הראשונים לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכין סיוע, כל שכן אנחנו. לכן אני אומר, שמי שאין לו תרנגול, יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות, כדי שיקיצו בחצות הלילה ממש, וחבירו יש לו שכר וכו'. ואם הוא במקום שלא יש אחר וכו', ראוי שלא לשכב במטה מוצעת, ולא ליפשט כל גופו. ושמעתי שהחכם כהרר"י מ' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמר שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת ורגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו וכו', והאריך שם בדברים כאלה הרבה מאד כהנה וכהנה יאריך הספור מאוד, וירא שמים יקרא משם ואז יעבוד הש"י בכל לבו ובכל נפשו מאוד. (וכבר האריכו בשבח עמידת חצות לילה בזוהר פרשת נח ובפרשת לך לך ופרשת תולדות ופרשת ויחי ופרשת בשלח ופרשת תרומה ופרשת פקודי ופרשת תזריע ופרשת אחרי מות ופרשת קדושים, ועוד בשאר מקומות הוזכר זה, ובתיקונים כמה פעמים עד אין מספר, ראה כמה גדולה מצוה זו, אשרי מי שמקיימה). ואצ"ל לברך אשר יצר וכו'^הגה"הכבר כתבתי למעלה (שער האותיות אות ט' טהרה פיסקא עוד יש נוסף ד"ה ובענין הלילה) והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), שיהיה לו עביט של מי רגלים של מתכת או זכוכית ויטיל רביעית מים לשם בכל פעם שמשתין, ואז יכול לברך ולהרהר בדברי תורה. ואף שאינו מברך ברכת התורה, מותר להרהר, כמו שכתב הבית יוסף בסימן מ"ח בשם האגור, והביא ראיות לדבר. ומי שהזיד או שגג וחדרו אין נקי, משמע ברבינו יונה שיהרהר הברכה בלבו. ובית יוסף השיג עליו. ואני פירשתי את דברי רבינו יונה כהוגן, והכל מבואר לעיל יעויין שם:
זה לשון הבית יוסף בטור אורח חיים סוף סימן ז', כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכתב באורות חיים בשם גאון, שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, והטיל פעם אחרת, שמחוייב לברך שני פעמים אשר יצר. והביא ראיה ממה שאמרו (ברכות כו, א) טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, עד כאן לשונו. והדין הזה זר בעיני, וכי האדם שאכל, והסיח דעתו מלאכול ורצה לברך ברכת המזון, ושכח ואכל שנית, למ"ד הסיח דעתו צריך ברכה למפרע היהיה מחויב לברך ב' פעמים ברכת המזון, אתמהה:
וזה לשון לבוש מלכות, ונראה לי, דוקא ברכה זו וכיוצא בה, שזמן הברכה השנית בא מאליו כטבעו של אדם, דומיא דתפלה דזמן התפילה השניה בא מאליה, ואגבה צריך לשלם חוב ראשונה. אבל ברכה שבא ע"י בחירה של אדם, כגון ברכת הפירות וברכת הנהנין וכיוצא בהן וברכת המזון, אם שכח מלברך עליהם ראשונה ואכל ונהנה, ודאי מעוות לא יוכל לתקן הוא, וכשבא לאכול אפי' זה המין פעם שנית אינו צריך לברך ב' פעמים, נראה לי, עד כאן לשונו:
ולי נראה, בוודאי די בברכה אחת כשמברך על פעולה שעשה, הן עשה פעם אחת או כמה פעמים, ואין ראיה מהתפלות שהם חובה על האדם להתפלל והיא מקריאת שמע ואין עניינם על פעולה שקדם רק מקריאת שמע להתפלל תלתא זימנא ביומא, על כן מחויב לשלם, אבל ברכת הודאה ושבח אין ענין לזה וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כך נראה לע"ד. עד כאן הגה"ה::

מ״חוזה לשון תולעת יעקב, גרסינן בחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי:

מ״טהלילה נחלקת לג' חלקים, והם השלש משמורת שנודע עניינם במסכת ברכות פרק קמא (ג, א), והם כנגד שלשה רגלי הכסא, ואין אנו עכשיו בביאורם, ושלש כיתות של מלאכי השרת ממונים בהם. כת ראשונה, ממונה בד' שעות שהוא השליש הראשון של לילה לשורר לפני הקדוש ברוך הוא, והשיר שאומרים (תהילים כ״ד:א׳) ליי הארץ ומלואה תבל ויושבי בה וכו', מי יעלה וכו'. והטעם, לפי שבלילה כל העולם טועמין טעם מיתה ונפשותיהם עולות למעלה, אם אינם ראוין דוחין אותם והולכין ושטים בעולם. ונפשותיהם של צדיקים הראויים, עולות למעלה ופותחים להם כמה פתחים ומעלין אותם אל המקום הנקרא מקום קדשו ששם נראים כל הנשמות לפני הקב"ה, דוגמת המקום שנראים ישראל לפני הקב"ה הנקרא עזרת ישראל. הכת שנייה, ממונה בד' שעות אמצעיות, ואין אומרים שירה כי אם שתי שעות עד חצות הלילה, ואלה הנקראים אבילי ציון, והם שבכו על חרבן בית המקדש. ובתחילת ד' שעות אמצעיות אומרים (שם קלז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, והם שבכו על נהרות בבל עם ישראל. ומנין שבכו שם, שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלים צעקו חוצה, וזו היא בבל. ומסיימים (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. באותה שעה מתעורר הקב"ה ובועט בכמה רקיעים ומזדעזעים י"ב אלף עולמות וגועה ובוכה, דכתיב (ירמיה כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו וגו', ונזכר להם לישראל ולחרבן בית המקדש ואומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם ומוריד ב' דמעות לים הגדול, השער הזה יהיה סגור. באותה שעה מתעוררות שלהובית אחד מצד צפון, ודופקת רוח אחת מצד צפון באותה שלהובית והולכת ודופקת בכנפי התרנגול וקורא, ואז הוא חצי לילה. ואין להקב"ה מנוחה עד שנכנס לגן עדן להשתעשע בנפשותיהם של צדיקים, וסימנך (אסתר ז, ד-ז) כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר מי הוא זה וגומר. והמלך קם בחמתו כו' אל גינת הביתן. בשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן, כל אילני הגן וכל נפשותיהם של צדיקים אומרים (תהלים כד, ז-ט) שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה וגו'. שאו שערים וגומר:

נ׳ואשרי המתחבר עמהם וקם לעסוק בתורה להשתתף עם המשוררים ההם, והם אומרים (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה', המשתתפים בכנסת ישראל הנקראת בית ה', כי כשרוח צפון מתעורר בחצות הלילה מנשב בכינור דוד (עי' ברכות ג, ב), לפי שהתעוררות השמחה בא אליו מצד צפון, ואז מזמר לפני הקב"ה כענין שכתוב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך וגומר, וכתיב (שם ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וכשקול רנה של תורה עולה מלמטה, מחריש הקב"ה כל צבא מעלה ומקשיב הקול ההוא, וכנסת ישראל וכל צבא המלאכים מקשיבים הקול ההוא, כענין שכתוב (שה"ש ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. וכשהקב"ה מושך חוט של חסד על כנסת ישראל, נוטלים חלקם כל המתחברים עמה בלילה. ולפי שהיה דוד יודע דבר זה, אמר (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך וגומר, וכתיב (שם נז, ט) עורה כבודי וגומר, ודברי רז"ל (עי' מדרש תהלים נז, ד) אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותו, לפי שלא היה ישן אלא כשינת הסוס (סוכה כו, ב), והוא סוד נעלם. וכשעלה עמוד השחר, באה הכלה מעוטרת מכמה שירות ותשבחות וכמה מיני תודה, כלולה ממעלה וממטה ויושבת בחיק דודה. וכשרואה אותה באותה התיקון הטוב, מצוה לכתוב בספר כל בני ביתו העומדים בבית ה' בלילות ומושך עליהם חוט של חסד. ומאותו החוט נכתר אותו צדיק בכתר המלך, ויראים ממנו עליונים ותחתונים, ואין בעלי הדין שולטים עליו, לפי שהוא רשום בסימן המלך וניכר שהוא מבני ביתו, ולפיכך אין דנין אותו. והנזהר בזה, מעיד על עצמו שהנשמה הקדושה מאירה בו, ומאהבתו ביוצרו מתעורר לעבודתו. ובשביל שהיא שעה רצויה, היה מזהיר הנביא ואומר (איכה ב, יט), קומי רוני בלילה לראש אשמורות, וכתיב (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה. וצריך ליזהר שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל עם הנץ החמה, עד כאן לשונו:

נ״אענין קדושת הזיווג נתבאר לעיל בארוכה באות ק' קדושה יעויין שם

נ״בכתב בזוהר פרשת וישב (ח"א קפד, ב), רבי שמעון פתח, (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי כו', תא חזי רזא דמלתא הכא, דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעם דמותא בליליא, ורוח מסאבא על ההוא גופא, וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא, והא אתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאבא אשתאר בהו. ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי, בגין ההוא רוחא מסאבא, עד דנטיל להון. וכד נטיל להון כדין, הא אתקדש ואקרי קדוש. והיך בעי לאתקדשא, בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא, דיתקדש מההיא דלעילא, וההוא דלתתא דיתיב בזוהמא דמסאבו ביה, דא כלי לקבלא מסאבו ודא לאתקדשא מיניה, דא ברוך ודא ארור, עד כאן:

נ״גוהענין כתבו המקובלים, כשאדם ישן בלילה הנשמה יוצאה מגופו ומיד שורה רוח הטומאה על ידיו, ומאי טעמא על ידיו, לפי שהם כנגד זרועות עולם אשר משם נאחזים כוחות הטומאה, ולפיכך שורה על הידים. וההולך ד' אמות בידים טמאות, חייב מיתה לשמים, לפי שמביא עצבים בידיו, ועליו הכתוב אומר (איוב יב, ו) ישליו אוהלים לשודדים ובטיחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו. מי הם מרגיזי אל, אותם המביאים עצבים בידיהם. ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו צד הקדושה והטהרה. ומים הללו צריכים ב' כלים (או"ח ד, ח), כלי עליון להתקדש ממנו, ירמוז לעולם הקדושה. וכלי התחתון לקבל המים הטמאים ההם, והוא רמז לקליפה לעולם הקליפה שהוא צד הטומאה. ולפי שהאדם עד שלא נטל ידיו הוא טמא, לפיכך צריך שלא יטול ידיו אלא ממי שנטל, שנאמר (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא וגומר. ואסור להעביר ידיו על עיניו (או"ח ד, ד), לפי ששורה עליהם רוח הטומאה והם ג' רוחות, ולפיכך צריך לערות עליהם ג' פעמים להעבירם (שם סעיף ג). ואסור לעשות שום דבר במים ההם (שם סעיף ט), ואסור לשפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא ידרכו בני אדם עליהם שלא יריעו לעולם (שם):

נ״דוזה לשון סדר היום, ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול, יטול המטיל תחילה, ואח"כ יטול ממנו, רמז לזה (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא. כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הטומאה, והוא נדבק בו עדיין. אלא יטהר עצמו, ואח"כ יטהר אחרים, כענין התקוששו וקושו (ב"מ ס, ב). ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד, וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין. ואם תאמר איך הימין מקבל מים מן השמאל, והרי הוא טמא. יש לומר דלא דמי, דהכא הוא חפץ ומבקש להעביר הטומאה ממנו כיצד יעשה, אלא שמפני מעלת הימין שלא ישמש לשמאל, התחיל בו תחילה. אבל הרי הוא חוזר עליו להעבירו, ולא אפשר בלא"ה, ואדרבא מכחו ומצדו בא עליו להעבירו. אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו, אין כח בידיו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר:

נ״הובעל נפש צריך ליזהר הרבה מאוד שלא ילך ד' אמות בידים מזוהמות מזוהמת נחש אשר שרה עליהם בלילה הנותן כח לטומאה לשלוט עליו, ועל זה נאמר (תהלים פא, י), לא יהיה בך אל זר. והענין הוא כאשר כתבנו, כי אין ראוי ליתן לו כח ושולטנות אפילו רגע אחד, משום (דברים יג, יח) ולא ידבק וגומר. וכן הענין בכל דבר שצריך נטילת ידים כשיוצא מבית הכסא, שירחץ ידיו תכף ומיד. ואע"פ שאין צריך בזה לערות ג' פעמים, אפילו הכי משום רוח טומאה נגעו בה. ואיתא בזוהר, שיזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותה שעה, משום דמדבק בו שד דבית הכסא, ופוגם אותו זיוג. נראה שהטעם משום רוח הטומאה, עד כאן לשונו:

נ״וונראה בעיני מיד כשנעור ואינו רוצה לישן, אף שעדיין אינו עומד ממטתו רק נשאר מושכב, יטול ידיו כדי שילך ממנו רוח הטומאה, מאחר שהוחזרה הנשמה הקדושה אליו לא יתן מקום לטומאה. וכן מצאתי שמשמע קצת כן בזוהר בראשית, שצריך ליטול מיד כשניער, אע"פ שאין רצונו לקום עדיין. (אבל אסור להיות ער על מטתו ושוכב, אלא אם כן יהרהר בדברי תורה. וכבר כתבתי שמהרהר בד"ת אין צריך לברך) :

נ״זואל יעמוד ממטתו ערום, ולא ילבש חלוקו מיושב. אך יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ואז בקומו יהיה מכוסה (או"ח ב, א), כמו שהיה מתפאר ר' יוסי (שבת קיח, ב) מעולם לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים בבית אופל, מי רואני ומי יעידני, כי מלא כל הארץ כבודו (או"ח ב, ב), אשר לפניו חשיכה כאורה אמן.^הגה"הואין להקשות מהא דאיתא בפרק כירה (שבת) דף מ"א (א), דאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, כל המניח ידיו כנגד פניו שלמטה, כאלו כפר בבריתו של אברהם אבינו. ומקשה שם, ומסיק לא קשיא, הא כי נחית, הא כי סליק. ופירש רש"י, כי נחית לנהר פניו כלפי נהר ואין כאן משום צניעות, אסור לכסותו. כי סליק ופניו כלפי העם, מותר משום צניעות, עד כאן. ואם כן למה הזהירו בחדרי חדרים במקום אין רואה שיהיה מחוייב לכסות את עצמו. ויש לומר דלעולם צריך לאחוז במידות צניעות אפילו במקום אין רואה, כי מלך מלכי המלכים הקב"ה מלא כל הארץ כבודו כחשיכה כאורה, וכשאוחז במידת צניעות ומכסה את עצמו אינו ככופר בבריתו של אברהם אבינו, מחמת שאין עושה זה אלא בשביל צניעות, ולא יש לו שום עיכוב מזה במה שמכסה את עצמו. אבל אם עוסק בענין שמוכרח לגלות את עצמו, דהיינו שרוצה לרחוץ, ועיקר הרחיצה היא שיהיה כל בשרו ערום, על כל זאת בהליכתו לנהר מכסה את עצמו נראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, שהרי תכלית הליכה זו להיותה מגולה, ועל כל זאת דוחק ומכסה. מה שאין כן כשאינו צריך לגילוי, והוא מכסה את עצמו, אין זה אלא בשביל צניעות יתירה ואז טוב לו: הטעם לזה, כי אברי האדם רומזים לדברים עליונים כמו שאמר איוב (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, אף כי הברית הקדוש, ולכן אין ראוי לגלותם כי כבוד אלהים הסתר אבריו, עד כאן:

נ״חוידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ (או"ח ב, ג), כדאמר רבי יוחנן (שבת קיד, א), איזה תלמיד חכם, המדקדק בחלוקו. גם הטעם בזה הוא, כי היא כיסוי הגוף הקדוש כמו שכתבתי, והפנימי הוא טהור ונקי, אך הצד החיצון מקבל טומאה, ולכן אין ראוי שיעשה הפנימי חיצון והחיצון פנימי, עד כאן:

נ״טוכשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה ולא יקשרנו, וינעול של שמאל ויקשרנו, ואחר כך יקשור של ימין (או"ח ב, ד), דגרסינן בפרק במה אשה (שבת סא, א), אמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין כו'. מיתיבי נועל של ימין תחלה כו'. אמר רב נחמן בר יצחק, ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומנו מר בריה דרבינא. היכי עביד, סיים דימיניה ולא קטיר, וסיים דשמאליה וקטיר, והדר קטיר דימינא. ופירש בספר קנה, וטעם ר' יוחנן, לפי שכשם שהתפילין מניח של שמאל תחילה כדי שלא ימצאו תפילין של ראש בראש, והיא רצה לומר כנסת ישראל אינו לשם. על כן צריך להניח של יד שהיא כנגד מלכות, וכי בא להניח של ראש אז האשה בביתה ומברכה ואומר (רות ג, י) ברוכה את לה' בתי. וכן המנעל, נועל של שמאל תחלה כתפילין, פן ינעול של ימין ולא ימצא של שמאל ברגלו. וטעם הברייתא שאמרה של ימין תחלה, לפי שהתפילין של יד יש להם יו"ד שמורה רחמים, ובעבור שרוצה לעלות אל המלך נוטל רשות מהשוער, ולכן מניח של יד תחלה, מכל מקום איני צריך הכנה, כי היו"ד עמו. אך המנעל אשר הוא רגל שמאל ומנעל שמאל, תכין לך הדרך ותנעול של ימין תחלה ואחר כך של שמאל. וכדי לצאת ידי שניהם, נועל של ימין תחלה ואינו קושרו והכין מקצת, ואחר כך נועל של שמאל וקושר, והנה הוא רוצה לעלות ולעשות קשר וחיבור בימין והכל אחד:

ס׳והיודע סוד מנעל (שיר השירים ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים, יתברר לו הענין ביותר, ויתבאר אם ירצה השם בסוד איסור נעילת סנדל דיום כפורים (מסכת יומא פרק תורה אור), ושם יתבאר גם כן שייכת ברכת שעשה לי כל צרכי לכשנועל מנעליו:

ס״אויבדוק עצמו, משום שנאמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, לפי שאין כבודו של מלך לבא לפניו בכרס מלא טינוף. ועל דרך האמת, הפסולת הזה באדם הוא דוגמת הפסולת הידוע, והוא כסיג היוצא מן הכסף, וצריך לפנות עצמו ממנו שלא לעורר דוגמתו לתת חלק לו בתפילה, כי חלקו בה דבר ידוע, ועוד יתבאר. וזהו הכון לקראת אלהיך, ולא לקראת דבר אחר. ואמרו רז"ל (מכות טז, ב), המשהה נקביו עובר בלאו, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תקצו את נפשותיכם, כי עליו נאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו וגו', נפשותיכם דייקא:

ס״בובמסכת ברכות (ח, א), על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא (תהלים לב, ו), זו בית הכסא. רצו לומר, כשיתפלל האדם יפנה. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קג, א), ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, אפילו קרביים של בני אדם ובני מעיים צריכין לברך את ה'. לפיכך צריך לבדוק עצמו יפה כשבא להתפלל, ואין להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה לברכו. (נראה דעל זה אמר ר"י (ברכות יד, ב), הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה כו'. רצה לומר, שבכל גופו תמים יקבל עול מלכות שמים, מה שאין כן כשבטנו מליאה צואה, שאז אינו מקבל עליו בבטנו, ונמצא שלא קיבל העול עליו בשלימות אלא בחסרון, וק"ל). ויהי' צנוע בבית הכסא, ונתבאר לעיל בארוכה באות צ' צנוע:

ס״גוכשיקנח עצמו, אמרו בברכות פרק הרואה (סב, א) שיקנח בשמאל ולא בימין, לפי שבא מראה טעמי תורה ואוכל בה. ונלע"ד שאף בשמאל לא יקנח בכל האצבעות, דהיינו לא יקנח באמצעי, לפי שבו כורך רצועה של תפילין של יד, והוא בסוד קידושין עליונין כמבואר למעלה בסוד התפילין (ריש פרק תורה אור), וצריך לעשות כריכין אלו בעמידה כמבואר שם, ואיך יקנח עצמו בדבר שהוא מרכבה לקדושה, ונלמד מק"ו שאין מקנחין בימין, לפי שבה מראה טעמי תורה, ובזה האצבע האמצעי בו בעצמו מעשה המצוה והתורה:

ס״דאח"כ כשנטל ידיו, יסדר תכף הברכות זו אחר זו, כי מן הדין היה ראוי לסדרם תכף כשיעור משנתו כל ברכה על עניינה, דהיינו המעשה אשר עושה שעליה נתקנה הברכה, וכן עשו חכמי התלמוד בפרק הרואה (ס, ב), וכן איתא בזוהר, אך שאנחנו ממתינים עד שיהיו ידינו נקיים, מכל מקום תכף ומיד בנקיות צריך לסדרם:

ס״הויען כי יש הרבה דקדוקים וענינים וכמה דינין בענין הפסקות הברכות, אעתיק כל מה שכתוב בספר עמק ברכה דאבא מורי זלה"ה עם הגה"ה שלי מסימן ז' עד סוף סימן י', וכמה מילי מעלייתא נילף מינייהו. וזה לשונו שם דף כ"ח:

ס״ועמק הברכה

ס״זכתב הטור בסימן ו' וזה לשונו, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותה עם שאר ברכות, הרשות בידו, עד כאן. האמנם אלם יעשה עצמו כאלם עד בואו שמה, ולא יפסיק לכתחילה בין נטילה לברכה בשום דבר ודבור. (אבל בדיעבד אם הפסיק בדברים בין הנטילה לברכה, לא חשוב הפסק לחזור וליטול ידיו שנית. ואפי' לכתחילה יכול להפסיק כשיצטרך לדבר בדרך, כגון לומר לחבירו צפרא דמרא טב, או לשאול שלום מפני הכבוד, ולהשיב שלום לכל האדם בפגעו בו באקראי בעלמא, ובפרט שזה ההפסק הוי דבר מעוט ואינו מסיח דעתו מן הנטילה כיון שדבריו מועטים):

ס״חולא כמו שראיתי רבים קמים בהשכמה לבית הכנסת, ואומרים תחינות ובקשות ותהילים, ואח"כ כשאומר ש"ץ ברכת על נטילת ידים בקול רם כדי להוציא מי שאינו בקי, (כמו שכתב הטור בסימן מ"ו, עיין לקמן בסמוך מה שהובא בשם האגור), גם הם עונים אחריו ברכת נטילת ידים בקול רם. ונראה לעניות דעתי דממה נפשך מברכין האנשים האלה ברכה זו שלא כדין. דאי לא ברכו ברכת על נטילת ידים מיד אחר הנטילה, ועכשיו אחר שאמרו תחינות ובקשות ותהילים מברכין אותה אחר ברכת הש"צ, לא לרצון תהיה הברכה הזאת לדעתי, מאחר שהפסיקו כל כך בין הנטילה לברכה, שהרי זה הכלל הגדול בדין ברכות לברך עליהם קודם עשייתן, ולא התירו בנטילת ידים לברך אחריו אלא משום דאין ידיו נקיות משינת הלילה ואין יכול לברך קודם, הלכך תקנו שיברך אח"כ כמו שכתב הרא"ש בסוף פרק הרואה, והביאו הטור סימן מ"ו ובסימן קנ"ח, אבל ודאי הדין נותן שיברך בסמוך אליה כל מה שאפשר, ולא נפסיק בכדי:

ס״טוכן הוא משמע בבירור ממה שהביא הבית יוסף על מה שכתב הטור, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו', כדהבאנו לעיל בסמוך. וזה לשון בית יוסף שם, כבר כתבתי בסימן ד' בשם הר"ם שאינו מברך על נטילת ידים כשנוטל ידיו עד בואו לבית הכנסת, ורבינו כותב כאן שברצונו תלוי הדבר, שאם רצה מברך מיד, ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכן כתב בסמ"ק, וכתב על זה שיש לפקפק בו, שמאחר שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך קודם לפי שהידים מטונפות, א"כ להאי טעמא כיון שמברך קודם ניגוב הוה ליה כקודם נטילה, א"כ מן הדין הוא שנברך בסמוך כל מה שאפשר. ואולי דעתו בזה, שמאחר שאלו הברכות של שחרית אנו מברכין אותם בבית הכנסת, א"כ ברכת נטילה גם כן אם ירצה לחבר אותה עם האחרות, אעפ"י שלא יהיה במקומה יכול לעשות, אע"פ שיש לחלק בזה שברכת נטילת ידים היא ברכת המצוה שלעולם צריך להקדימה, והאחרות הם ברכת השבח שיכול לאמרם אחר עשייתן כמו שכתבו הפוסקים על זה, וגם הרא"ש בסוף ברכות:

ע׳ועוד דהא ניחא לההוא טעמא שכתב הרב לקמן (רצה לומר הטור אורח חיים בסימן מ"ו), שמה שאנו מסדרים אותם בבית הכנסת הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים אותם ויענו אמן. אבל לההוא טעמא שכתב שאנו עושים זה בשביל שאין הידים נקיות, אין ראוי לעשות זה. אלא שיש להשיב בזה, שמאחר שהברכות האחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה, ואנו מניחין אותם לבית הכנסת, זאת ג"כ תדחה עמהם שאין לחלק, עד כאן לשונו:

ע״אוהאגור כתב שנשאל מהר"י מולן, איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נטילת ידים עד בית הכנסת, והלא הפסק הוא, (פירוש שינוי מקום הוי הפסק, אפילו לא שח בנתיים). והשיב, שאין לו כל כך טעם מפורסם. אבל נראה לי שדבר זה נתקן שימתין לסדרן בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו. ואע"פ שלפעמים מברכין בבית הכנסת אעפ"י שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חלקו. (כמו שמצינו בברכות יראו עינינו שנתקנה בשביל הראשונים שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, אעפ"י שעתה אין הטעם, מכל מקום הברכה לא זזה ממקומה). ולי המחבר נראה, שמי שמברך שחרית על נטילת ידים, ואחר כך בבית הכנסת לא מברך, יפה עושה, עד כאן לשון האגור, עד כאן לשון בית יוסף:

ע״בעיניכם הרואות את אשר תמהו גדולי האחרונים ז"ל, אפילו על הליכה גרידא שהולך האדם לבית הכנסת בין הנטילה שעשאה בביתו, ובין ברכת על נטילת ידים שמברך אותה בבית הכנסת, ואפי' לא הפסיק בשיחה בטילה בנתיים, ודחקו עצמם לחפש טעמים על זה למה אנו עושין כן שממתינין בברכתו עד בואנו לבית הכנסת, ולא יכלו למצוא טעם לדבר זה, רק כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו כדלעיל, (כי נוכל להפסיק לכתחלה בין הנטילה לברכתה אם ההפסק הוא לשום תועלת כנזכר בסמוך בהגהתי, וההליכה זו היא לתועלת עמי הארץ כנזכר כאן בפנים), הא לאו הכי לא יכול להפסיק בין הנטילה לברכתה, א"כ איך מפסיקין באמירת תהילים בין הנטילה ובין הברכה, והלא הפסק הוא (ופשוט הוא דבכל מקום שאסור לספר, אסור לדבר אף בלשון הקודש, כמו שכתבו התוספות והמרדכי בריש היה קורא, והכלבו בסימן ד', והתשב"ץ בהלכות תפלה סימן ר"ה) בלי טעם, כי יוכלו לאחר אמירת תהילים עד אחר גמר ברכות שחרית, או עד אחר גמר כל התפלה, ומה ראו לאומרה בין הנטילה וברכתה להפריד בין הדבקים, למה זה ועל מה, והלא אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח, ב). דעד כאן לא קאמר הטור בסימן ו' דיכול להפסיק בין נטילת שחרית לברכתה כדלעיל, אלא דוקא בהפסק הליכא כמו שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת וכו', אבל בהפסקות דברים בנתיים מי אמר:

ע״גואם תאמר מהיכי תיתי לחלק בין אלו שתי ההפסקות, רצה לומר בין הפסקות ההליכה ובין הפסקת הדברים, והלא אידי ואידי הפסק הוא, (רצה לומר דשינוי מקום לחוד מיקרי הפסק, אפילו לא שח בנתיים, כדלעיל בשם האגור) :

ע״דויש לומר, דיש לחלק ביניהם בנדון בשני פנים. הפן האחד, כי הטור לא התיר הפסק הליכה בין הנטילה וברכתה כי אם מביתו לבית הכנסת, כמבואר בדבריו המובאים לעיל בסמוך כמו שכתב בסימן הנזכר וזה לשונו, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו', וטעמא רבה אית ביה, כדי להוציא עמי הארץ כנזכר בדבריו בסימן מ"ו.^הגה"הואעפ"י שלא כתב הטור כאן זה הטעם בפירוש, מכל מקום רמז עליו בייתור לשונו שכתב בסימן ו' הנזכר בזה הלשון, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותם עם שאר ברכות, הרשות בידו, עד כאן. דלמה ליה למימר שיסדר אותה עם שאר ברכות, כי במה שאמר ורוצה להמתין וכו' עד בואו לבית הכנסת הרשות בידו הוי סגי, אם לא לאוריי לן על התועלת הנמשך מהמתנת ברכת על נטילת ידים עד בית הכנסת, והוא שמזכה בזה רבים מעמי הארצות שאינם יודעים לברכה ויענו אמן אחריה ויצאו ידי חובתם, כמו שמצינו גבי שאר ברכות שחרית שתקנו לסדרם בבית הכנסת מטעם זה, כמו שכתב הטור בסימן מ"ו זה לשונו שם, ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה. ולפי שאין הידים נקיות, תקנו לסדרם בבית הכנסת. וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאינם יודעים אותו, תקנו שיסדרם בבית הכנסת, ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתם, עד כאן לשונו שם. הרי שכתב הטור כאן שתקנו לומר ברכות שחרית בבית הכנסת כדי לזכות בהם עמי הארץ, אף היא, רצה לומר ברכת על נטילת ידים דשל שחרית בכלל זה, ולא הוצרך הטור לכתוב זה הדבר בסימן ו' הנזכר בהדיא מפורש דסמך על מה שכתב בסימן מ"ו כנזכר בסמוך, עד כאן הג"ה: כי מאחר שגם עליהם חל חובת הברכה, צריכין אנו למצוא להם תקנה להוציאם ידי חובתם, כי כל ישראל ערבים זה בזה. מה שאין כן בהפסקת שאר הליכה, או אפילו הפסקת אמירת תהילים שאין חובה לאומרה עתה, אלא יכול לאומרו לאחר זמן כדלעיל בסמוך, ואם כן הויא הפסקת תהילים הפסקה שלא לצורך:

ע״ההפן השני דעד כאן לא התיר הטור הפסקת הליכה דבין נטילה לברכה, אלא כגון זו שאין בה היסח הדעת מהנטילה שנטל כבר, דהיינו שילך מביתו לבית הכנסת בלי שום עיכוב כלל כמו שנזכר בלשונו בהדיא, שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין וכו', ולשון מיד הוא פשוט בלי הפסק משמע, ואז משעת הנטילה עד ביאתו לבית הכנסת דעתיה על הנטילה וליכא היסח הדעת, דכשדעת האדם על דבר אחד לא חשוב הפסק, (וזה מבואר לעיל בחלק א' בעשרה דברים כלל ז'). אבל אם שאינו הולך מיד לבית הכנסת אחר הנטילה, רק מפסיק בנתיים באיזה ענין, או הולך ואינו עושה הברכה מיד רק שאומר תחינות ובקשות או תהילים אחר בואו לבית הכנסת קודם ברכת על נטילת ידים, אימא מודה הטור דאין נכון לעשות כן משום הפסק והיסח הדעת, דלא נוכל לומר דעתיה על הנטילה, הואיל והפסיק כל כך בנתיים לא זכר הדבר וישכחהו:

ע״ווגדול מזה כתב הטור או"ח סימן קפ"ה וזה לשונו, מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה, שאלו לרש"י אם צריך ליטול ב' פעמים. והשיב, שאלתי את רבי יעקב בר יקר, ואמר שצריך ליטול ב' פעמים, ולברך על הראשונה אשר יצר, ועל השנייה על נטילת ידים וכו', ועד והר"ם מרוטנבורג היה נוהג כר' יעקב בר יקר. דאי בנטילה אחת אשר יצר ואחר כך על נטילת ידים היה הפסק, (פירוש שמפסיק באשר יצר בין הנטילה לברכת על נטילת ידים), כן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל, עד כאן לשונו. והלא דברים קל וחומר, ומה ברכת אשר יצר שאינה אלא ברכה אחת, והיא גם היא באה לטהרת הידים, (כלומר שמטהר ידיו על שיצא גם כן מבית הכסא, דהוי דומיא דטהרת ידים לסעודה בלא בית הכסא) כמו שכתב הבית יוסף בהגהותיו בסימן הנזכר, אפילו הכי חשיבי הפסק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים. תחינות ובקשות או תהילים שהפסקתן מרובה, וגם אינן מעין הנטילה כברכת אשר יצר, כל שכן דהוי הפסק^הגה"הואם תאמר שיש להפך הסברא ולומר, אדרבה אמירת תהילים שהן דברי רשות, דאי בעי אומרו עתה ואי בעי לא אומרו עתה לא חשיבי למהוי הפסק, אבל ברכת אשר יצר לאחר שיצא מבית הכסא הואיל וחל עליו חובת הברכה עתה, הוי הפסק טפי משום דהוי מילתא דחיובא, והוא על דרך (יבמות קד, ב) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'. וגם כן על דרך שכתב הטור אורח חיים בסימן ס"ה גבי הפסק דקריאת שמע במבואות המטונפות, וזה לשונו שם, ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס שאם היה רוצה היה יכול לקרות, בהא קיימא לן שאפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, אבל זה שהוצרך לפסוק מפני המקום שאיננו ראוי לקרות, אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש, וכן בהלל ותפלה ומגילה, עד כאן לשונו. אף כאן בעית למימר, הואיל וברכת אשר יצר היא מילתא דחיובא לומר אותה עתה אחר יציאת בית הכסא, הוי הפסק טפי, על כן כתבו הפוסקים מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה דצריך ליטול ב' פעמים משום דאשר יצר מפסיק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים כדלעיל בפנים, והוא הדין גבי נטילת שחרית הוי ברכת אשר יצר גם כן הפסק בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים, משום דהוי מילתא דחיובא. אבל אם הפסיק בדברי הרשות בין הנטילה דאכילה וברכתה, והוא הדין אם הפסיק בנטילת שחרית בין הנטילה וברכתה בדבר הרשות, או אפילו באמירת תהילים דמיקרי גם כן דברי רשות, הואיל ואינה חובה עליו לומר אותה עתה, אין הכי נמי לא מיחשב הפסק בנטילת אלו:
זה אינו, דודאי לענין הפסק נחשבת ברכת אשר יצר גם כן לדברי הרשות, כי היא אינה נופלת תחת הזמן, רק אימת שעושה צרכיו מברך אותה, ואם לא היה עושה צרכיו עתה קודם הסעודה לא היה מברך אותה, וא"כ היא נכנסת בגדר דברי הרשות. וכן הוא בהדיא בשלחן ערוך בסימן קע"ח (ז) וזה לשונו, אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי, לא הוי הפסק. (הג"ה) וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה, עד כאן לשונם. וא"כ הואיל ומצינו לדברי הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה דאשר יצר מפסיק בין הנטילה וברכתה גבי מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה כדלעיל בפנים, הוא הדין דסבירי להו נמי שאסור להפסיק בינה לבין ברכתה בשום דבר אף בדברי רשות, כי ברכת אשר יצר נקראת דברי הרשות לענין הפסקה כדלעיל, ואי הכי גבי מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה דצריך ליטול ב' פעמים משום הפסקות אשר יצר:
ואם כן לפי זה אפילו אם תחשב אמירת תהלים לדברי הרשות, אי הכי הוי הפסק בין הנטילה וברכתה דשחרית כמו שמצינו דברכת אשר יצר הוי הפסק בין הנטילה דאכילה וברכתה אע"פ שנחשבה לדברי הרשות כדלעיל, ובודאי שם נטילה חד הוא, ומה שמפסיק כאן הוא מפסיק כאן וקל להבין, עד כאן הג"ה::

ע״זוכי יאמרו אנשי תהלים שיש להם על מה שיסמוכו במה שמפסיקין בתהלים בין הנטילה ובין הברכה, והוא מה שכתב הרא"ש (בפרק כיסוי הדם, והביאו בית יוסף בסימן קע"ט) גבי עובדא דתלמידי דרב, וזה לשונו שם, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וכו', ומשמע להו מה שכתב הרא"ש כאן דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה וכו', כללא הוא:

ע״חואני אומר על אותן אנשים האומרים כן, כלל"ת חנם לא תאבה להם ולא תשמע אליהם. כי מה שכתב הרא"ש במקום הנזכר דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה וכו', הוא קאי דווקא על מעשה דתלמידי דרב שהביא שם בגמרא בפרק כיסוי הדם (חולין פו, ב), (ואינו כללא על מקום אחר כמו בנדון דידן), זה לשונו שם, דתלמידי דרב הוו יתבו בסעודה והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמר להו, הב לן ונברך, לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי. אמר להו הכי אמר רב, כיון דאמריתו הב לן ונברך אתסר לכו למשתי, מאי טעמא, דאסחיתו דעתייכו, עד כאן. ופירש רש"י (ד"ה כיון דאמר), אסחיתו דעתייכו משתיה ואסור למשתי עד לאחר ברכת המזון. אבל התוספות והרא"ש כתבו שם, דהיסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל. ופירשו, אסור לכו למשתי, אם לא תברכו בורא פרי הגפן, אבל על ידי ברכת פרי הגפן שרי למשתי קודם לברכת המזון, והביאו ראיות לקיים פירוש זה, (עיין לעיל בסוף חלק א' בכלל ז' מהי' כללים). ועל זה קאי הרא"ש שם וכתב, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, כלומר אף על גב דהסיחו דעתם מאכילה ושתיה במה שאמרו הב לן ונברך, מכל מקום אין חשש הפסק בזה להיות אסור להם לאכול ולשתות עוד בסעודה זו עד שיברכו ברכת המזון (שהיא הברכה האחרונה שהזכיר הרא"ש), דיכול להפסיק בין מעשה דאכילה שאכל תחילה, ובין ברכה אחרונה רצה לומר ברכת המזון שיברך עליה לסוף:

ע״טוכדי להעמידך על האמת בזה, הנני מביא לך דברי הרא"ש הנזכרים בסמוך, ומה שהוסיף עליהם שם במקום הנזכר. וזה לשונו, ויש מפרשים שאסור למשתי עד דברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא כו', עד אלמא היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות, לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח דעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת, דממה נפשך אם יאכל פעם אחרת יברך ברכת המזון על שתי סעודות, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, רק בין ברכה ראשונה למעשה חשו להפסק, כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא. אבל אחר אכילה, כל זמן שאין רעב מאותה אכילה, מצי לברך וכו'. הרי לך בהדיא דכל דברי הרא"ש האמורים בענין זה לא איירי אלא במילי דסעודה בלבד. וממילא נמשך מזה, דאותה בבא דקאמר דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה שהיא כדמות מצעתא בדברי הרא"ש הנזכרים, מדבר בהפסק דבין מעשה אכילה שאכל תחילה ובין ברכה אחרונה והוא ברכת המזון שיברך עליה בסוף, דאז הויא האי בבא דמצעתא הנזכרת דבר הלמד מעניינה, רצה לומר שכל הבבות האמורים בענין זה בין לפניה בין לאחריה מדברים בהפסק מילי דסעודה דוקא, אם בהפסק שבין אכילה וברכת המזון כמו שכתוב לפניה, או בהפסק שבין נטילת ידים וברכת המוציא כמו שכתב לאחריה כנזכר כאן. אבל ענין הפסק דבין נטילת ידים דשחרית וברכתה דנדון דידן, לא נזכר כאן כלל:

פ׳ועוד דאי הוה דעת הרא"ש במה שכתב כאן דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה גם על מעשה הנטילה דנדון דידן, שאינו חושש להפסק דבין מעשה הנטילה של שחרית וברכתה, כך הוה ליה למימר, דלא מצינו בשום מקום שיש חשש הפסק כו', דאז היה המובן מזה שהיה כולל אפילו שאר הפסקות דבין מעשה וברכה, דהיינו כגון בין נטילה של שחרית וברכתה, אף על פי שלא נזכרת כאן. ומדלא כתב כן, רק כתב דלא מצינו שיש חשש הפסק בלי שום מקום, שמע מינה שקאי על אותו ענין דתלמידי דרב דוקא, ולא על הפסק דמעשה הנטילה דשחרית וברכתה, דלא נזכר שם בההוא עובדא כלל. ועוד היכא מצית אמרת דבכלל דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה כו' שכתב הרא"ש במקום הנזכר, הוא גם כן נדון דידן, דהיינו מעשה דנטילת שחרית וברכתה, אם כן מה שייך שם ברכה אחרונה לגבי נטילת שחרית, והלא ברכה אחת היא השייך לגבה:

פ״אועוד דכי מעיינת ביה שפיר דלא דמיא הא להא אפילו כי אוכלא לדנא, וכרחוק מזרח ממערב רחוקים זה מזה. דבשלמא דאינו חושש הרא"ש להפסק דבין מעשה האכילה לברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון, דבהכי איירי הרא"ש התם, משום דטעמא רבה אית ביה, דמאחר שהדין נותן דכל כמה דאינו רעב מחמת אותה אכילה מצי לברך כדלעיל בדברי הרא"ש, וא"כ לפי זה אפילו הוה ליה היסח הדעת בנתיים מה בכך, הואיל ולא עבר זמן ברכת המזון שנתנו חז"ל, דהיינו כל זמן שאינו רעב וכו', כי עוד חזון למועד ואין השעה עוברת. אבל בנדון דידן, דהיינו ברכת נטילת שחרית (שהיא ברכת המצות), דזמן הראוי הוא קודם נטילה כשאר ברכות מצות, דכל הברכות כולן עובר לעשייתן, רק שאין אנו יכולים להזכיר השם עד אחר הנטילה תקנו לברך אחר הנטילה כדלעיל בשם מהר"י אבוהב, אם כן מיד שידינו נקיות אחר הנטילה חל עלינו זמן ברכה של על נטילת ידים, א"כ למה נפסיק בכדי, הואיל והגיע זמנה מצוה שאפשר לקיימנה, נקיימנה:

פ״בהגם דאמירת תהלים או בקשות ותחינות גם כן מצוה לאמרם, וכל המוסיף לבקש הרחמים זכות הוא לו, מכל מקום ראוי לברך על הנטילה קודם, לפי שהיא מצוה ראשונה שהתחיל בה, ואמרו רז"ל (ירושלמי פסחים י, ה) מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור, והיינו טעמא (פסחים סד, ב) דאין מעבירין על המצות כמו שפירשו בו המפרשים, דלא יניח מצוה שבאה לידו ראשונה כדי לעשות מצוה אחרת. וזהו גם כן טעם סדר הסרת תפילין כנזכר בטור בסימן כ"ח, וזה לשון הכלבו בדף ט', ומניח לתוך כלי של ראש, ואחר כך של יד, כדי שיפגע של יד תחלה כשירצה ללבשן, שאם יפגע לשל ראש תחלה יהיה צריך להניחן ואין לאדם להניח מצוה הבאה לידו ויתעסק במצוה אחרת וכו'. ואמרינן נמי במשנה בפרק כיסוי הדם (חולין פו, ב) שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולם, עד ר' יודא אמר שחט חיה יכסנה, ואחר כך ישחט את העוף. וכתב הר"ן על זה שם זה לשונו, בגמרא יליף לה מקרא (ויקרא יז, יג), וטעמיה משום דשני מינין חלוקין הם, ראוי לכסות דמו של ראשון לגמור מצותו לגמרי (כי הכיסוי הוא גמר מצות השחיטה), קודם שיתחיל בשני, עד כאן לשונו. אלמא היכא שמצות חלוקות, צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשנייה. הכא נמי בנדון דידן, הואיל והתחיל לעסוק במצות הנטילה, ראוי לו שיגמרנה דהיינו לברך עליה ברכת נטילת ידים תחילה מיד אחר נטילה בביתו, או בבית הכנסת בבואו שמה קודם שיתחיל שאר דברים אעפ"י שהם ג"כ סיפר שבחו של מקום, (וזאת הברכה אשר בירך על הנטילה היא גמרה של הנטילה שהתחיל בה). ובפרט שהפסק אמירת תהלים בעת ההיא הוא הפסק כדי (הג"ה, רצה לומר חנם בלא מצוה) כי אינה מצוה התלויה בשעה זו דוקא, כי יכול לאחר זמן אמירת תהלים עד אחר ברכת על נטילת ידים כדלעיל, וכדלקמיה בפנים תכף:

פ״גאבל לצורך מצוה והיא שעה עוברת, ודאי מותר להפסיק. לא מבעיא דמותר להפסיק בדבר שהוא לצורך נטילה עצמה, כגון ההליכה מביתו לבית הכנסת דהוא הולך שם כדי לסדר ברכת על נטילת ידים עם שאר ברכות כדלעיל, דפשיטא הוא דמותר. אלא אפילו אם מפסיק בין הנטילה ובין ברכות לצורך מצוה דעלמא, יכול להפסיק אם שעה עוברת, דהא הפסק דבין ישתבח ליוצר אור אמרו רז"ל דעבירה היא בידו וכו', אפילו הכי לצרכי ציבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה מותר להפסיק, כמו שכתב הטור בסימן נ"ד, וכתב על זה מורי ז"ל שם (בשו"ע נד, ג בהג"ה), ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשו לו דין בין ישתבח ליוצר אור, דכל זה מקרי לצורך מצוה, עד כאן לשונו. ואמרו עוד רז"ל בפרק היה קורא (ברכות יג, א), והביאו הטור בסימן ס"ו וזה לשונו, בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע אפילו באמצע הפסוק, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד וכו'. שמעינן מכל זה, אפילו במקום שאמרו שאסור להפסיק, אפילו הכי לצורך מצוה מותר להפסיק:

פ״דודוקא אם היא שעה עוברת לאותה מצוה שמפסיק בשבילה, דאם לא כן העוסק במצוה פטור מן המצוה וק"ל, הואיל ואינה שעה עוברת דיכול לגמור בתחילת מצות נטילת ידים שהתחיל בה לברך עליה תכף מיד בבואו לבית הכנסת בלי הפסק אמירת תהלים, ואח"כ יוכל לומר תהלים כרצונו כדלעיל^הגה"המה שאנו מפסיקין בפסוק (במדבר כד, ה) מה טובו וגומר, (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך וגו', וכיוצא באלה פסוקים שאנו נוהגין להתחיל בהם בבואנו לבית הכנסת, לא קשה מידי, דודאי ראוי ונכון לכל אשר בשם ישראל יכונה בבואו לבית הכנסת שהוא מקדש מעט לקבל עליו מורא מקדש ולפארו, וכי לא יהא כח גבוה חמור מכח הדיוט שהרי אמרו רז"ל (ברכות יד, א) שאסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום קודם שהתפלל, אפילו הכי אמרו אם פגע בו יכול ליתן לו שלום כמוזכר (בטור סימן פ"ט), קל וחומר לשכינה וכבוד ההיכל כשיפגע במקום הקדוש הזה בביאתו לתוכו שיכרע וישתחוה ויפאר וירומם להש"י ולכבד בית ה', על כן לא חשיבי הנך פסוקים הפסק. ועוד דמלתא זוטרתי הם ואגב מיעוטא לא נחשבו הפסק, מה שאין כן באמירת תהלים דחשיבי הפסק והיסח הדעת הואיל ואומרים כל כך מזמורים, לא זכר הנטילה וישכחהו:
ועוד טעם אחר, דלא דמי אמירת תהלים להנך פסוקים. דבשלמא הני פסוקים, הואיל ונהגו כל בית ישראל לאומרם מעולם ועד עולם בבואם לבית הכנסת, לא הוה הפסק. דמיא להא דאמרו רז"ל (ברכות ד, ב) על פסוק (תהלים נא, יז) ה' שפתי תפתח וגו', הואיל ותקנוהו רבנן הוה כגאולה (צ"ל כתפילה) אריכתא [דמיא] ולא הוה הפסק. אע"ג דלא דמיא ממש, דשאני פסוק ה' שפתי וגומר שהוא תקנות חז"ל חכמי התלמוד, מה שאין כן אלו פסוקים שאינן אלא מנהג בעלמא. מכל מקום הואיל ונהגו לאומרם, לא הוי הפסק כיון שהכל בשביל התפלה. מה שאין כן אמירת תהלים שאינו מנהג קדמון, כי שמעתי אומרים שמנהג הזה נתפשט בזמן קרוב באלו הארצות לאמרו בציבור, ואף גם עתה אין כל הקהל אומרים אותו רק יחידי העדה. משא"כ באלו הפסוקים מה טובו וגו', שכל ישראל שוים בו לאומרם בבואם לבית הכנסת, על כן אינם נחשבין הפסק. ולזה היה נראה דאין להפסיק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים בשום תחינה ובקשה או תהלים, כי אם בפסוקי מה טובו וגו', ואני ברוב חסדך וגו', כמנהג, דאין לך אלא מה שנהגו ואל תוסף על דבריהם, עד כאן הגה"ה::

פ״הואם כן אותן האנשים שלא ברכו על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בבואם בבית הכנסת, רק אומרים תחינות ובקשות או תהלים מקודם ואח"כ כשיאמר השליח צבור ברכת על נטילת ידים בקול כדי להוציא מי שאינו בקי כנזכר גם הם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים בקול, לא יפה הם עושים מפני ההפסק שהיו מפסיקים עד הנה בין הנטילה לברכה. ואם לא הפסיקו אותן האנשים בין הנטילה לברכה, וברכו על נטילת ידים מיד אחר נטילה בביתם, או מיד בבואם לבית הכנסת, ועתה חוזרים ומברכים אחר ברכת השליח הציבור, כל שכן דגרע טפי, דהוה ברכה לבטלה שמברכין על מעשה אחד שני פעמים וכן לא יעשה כנזכר לעיל בשם האגור. ומה טוב וישר היה אם היו מתחילין בברכת על נטילת ידים מיד בבואם לבית הכנסת, והיו אומרים תהילים קודם ברוך שאמר או לאחר התפילה כדי שלא יפסיקו בין הנטילה לברכה כדלעיל, אבל מה נעשה שכבר נהגו רוב הקהילות וכמעט כולם להתחיל בתהלים תחילה:

פ״וואי דילאי מנאי צייתו אותן אנשי תהילים העומדים בבית ה' בבקר השכם לומר אותו בחבורה בפני העמוד קודם התחלת הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, איעצם ויהי ה' עמם, ישכימו לקום כל אחד מאותה החבורה מעט קודם קריאת השמש לבית הכנסת שיעור שיוכלו לומר עם עצמם מיד אחר הנטילה ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית (דלכתחילה אין להפסיק אחר ברכת על נטילת ידים עד שישלים לפחות כל סדר ברכות שחרית כדלקמיה בפירוש שאחר זה הסימן) בביתו או בבית הכנסת מיד בבואו שמה קודם שיתחילו לומר תהלים, ולא יפסיקו בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים אפי' באדון עולם או יגדל, ולא יענו אח"כ אחר ברכת על נטילת ידים של ש"ץ רק אמן בלבד, ואומרים אדון עולם או יגדל קודם ברוך שאמר:

פ״זואין להקשות על דברי אלה דא"כ דין הוא שלא יענו אנשי תהלים ברכת על נטילת ידים אחר ברכת ש"ץ בבקר השכם כי אם אמן לחוד כדלעיל, א"כ על מה חוזר הש"ץ לענות אמן בקול הואיל ולא ברכו הציבור ברכת על נטילת ידים אחר ברכת הש"ץ דעלייהו הוה קאי לומר אמן על ברכותיהם, דודאי אינו אומר אמן על ברכת עצמו דאמרו ז"ל בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מה, ב), והביאו הטור (בסימן קפ"ח ובית יוסף בסימן נ"א), כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה. דיש לתרץ דמסתמא נמצאים בכל בקר ובקר בבית הכנסת בפרט בקהילות הגדולות יחידים שאינם אומרים תהלים בחבורה, רק באים לבית הכנסת אחר גמר תהלים כאשר יתחיל הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, והם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים. ואפילו אם היו כלם בחבורה אחת לומר תהלים, מכל מקום נמצאים תמיד נערים כשיתחיל הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול אחר גמר תהלים או יכול להיות שאפילו אנשי תהלים עצמן רצה לומר אותן שקבעו עת לתהלים לומר אותו בכל יום בבקר השכם עם חבירים המקשיבים לא ימלט שלא יהיה אחד או שנים או יותר מהם שלא יעכבו ביאתן לבית הכנסת לפעמים עד התחלת הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, ואנחנו לא נדע איזהו יכשר לבא לבית הכנסת בהתחלת הש"ץ ברכת על נטילת ידים בבקר השכם הזה או זה רצה לומר או ההמוניים שאינם בחבורת תהלים, או נערים או אנשי תהלים עצמן המאחרים לבא עד כלות תהלים יכול תקפה עליהם שינתם או שאר מונעים המעכבים אותם לאחר המועד, ונהגו ליתן בשביל זה דבר קצוב לצדקה בחבורה שלהם על שבטלו הקביעות אמירת תהלים, ויכול להיות שאותן אנשים באים בעת שיאמר הש"ץ ברכת על נטילת ידים בקול ואיזה מן הכתות הנזכרים שיבואו להתחלת הש"ץ ברכת על נטילת ידים בקול הן יחיד הן רבים יענו ויאמרו אחריו ברכת על נטילת ידים, כיון דלדידהו הוי סמוך לנטילה ברכת על נטילת ידים, כי אין תלונתי כי אם על אותן האנשים שהפסיקו בתהילים או בשאר בקשות ותחינות בין נטילה לברכת על נטילת ידים, ולא אלו שיבואו לבית הכנסת בהתחלת הש"ץ ברכת על נטילת ידים ולא הפסיקו בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים בתהילים או בשאר תחינות והם עונים אחר ברכת הש"ץ ברכת על נטילת ידים כדין וכדת, ועלייהו קאי הש"ץ לענות אמן אחר ברכותיהם:

פ״חואפילו אם אירע דלפעמים אין גם אחד בבית הכנסת שיחזור אחר ברכת על נטילת ידים של הש"ץ, כי לא כוונו העת והרגע של אמירת הש"ץ על נטילת ידים בקול, מכל מקום עניית אמן של הש"ץ אינה בטילה, כמו שמצינו בברכת מגן אבות בדברו וכו' וברכת ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' וברכת יראו עינינו שתקנו בשביל הראשונים שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, אעפ"י שעתה אין זה הטעם, מכל מקום הברכה לא זזה ממקומה כמו שכתב הטור בסימן רס"ה ובסימן רל"ו ע"ש. וכן הקידוש לא נתקן בבית הכנסת אלא בשביל האורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתן, ואע"ג דעכשיו לא אכלי אורחים בבי כנישתא, לא בטלה התקנה, כמו שכתב הטור והשלחן ערוך בסימן רס"ט. ואם על נטילת ידים ברכה חמורה שהיא הזכרת השם אומרים סברא זו, ק"ו באמן הקל. וגוף הדין של ברכת על נטילת ידים גופא יוכיח, שעושה הש"ץ בכל בקר כדי להוציא מי שאינו בקי, שאעפ"י שלפעמים מברכים בבית הכנסת ברכת על נטילת ידים אעפ"י שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חילקו כמו שהובא זה לעיל בשם האגור^הגה"הוזה לשון שלחן ערוך של מוהרמ"א (עי' או"ח קכד, ג), קהל שהתפללו וכולן בקיאין בתפילה ואין בהם שאינו בקי, אעפ"כ יורד הש"ץ לפני התיבה ויחזור התפילה, כדי לקיים תקנת חכמים. וכן כל דבר שתקנו חז"ל בשביל טעם מה, אם לפעמים יזדמן שאין שם אותו הדבר שתקנוהו בשבילו, מכל מקום תקנת חכמים במקומה עומדת משום גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, שאם לא כן היו חכמים נותנים דבריהם לשיעורים וכו'::

פ״טואם ככה יעשו אנשי תהילים, רצוני לומר שיאמרו עם עצמם ברכת על נטילת ידים בצרוף שאר ברכות שחרית קודם שיתחילו תהילים, יתקנו בזה ג' דברים המעוותים בלאו הכי. א' דתכף לנטילה ברכת על נטילת ידים. דאין נכון להפסיק בין הנטילה ובין הברכה בכדי, מכח כל מה שכתבתי לעיל. ב' דמקרב ברכות של שחרית לזמן עניינן. דלפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, אלא לפי שאין הידים נקיות תקנו לאומרם אחר הנטילה כמו שכתוב בסימן מ"ו, וכיון שלא יוכל לברך אותן בזמן עניינן מטעם הנזכר, טוב הוא לקרבן לפחות סמוך לעניינן בכל האפשר כדלקמיה בסימן י'. ג' כשיאמר כל הברכות שחרית זאת אחר זאת מיד אחר הנטילה קודם אמירת תהילים כאשר הם כתובים בסידורים שלנו עד פרשת התמיד ובתוכם ג"כ ברכת התורה, הנה טוב מאוד כדי לפטור גם פסוקי תהילים שהם גופי התורה. ואפילו מי שסובר פסוקים שאינו אומר דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי אין צריך לברך עליהם, מודה דאין נכון לומר כמה מזמורים בלא ברכת התורה, וכך כתב מהרמא"י בשלחן ערוך שלו (ע"ל בסימן י' ובסימן נ"ט):

צ׳ואפילו אם היו מצדדין להיתר ההפסקה שיפסיקו אנשי תהילים בין הנטילה לברכתה, מכל מקום למה לא יהיו מהזריזים המקדימים למצות בהיות לאל ידם לעשות, דבהיות טוב אל תקרא רע, כההיא דברכות (פרק תפילת השחר (לא, א)) גבי תפילת הדרך דאיתא התם, והיכי מצלי לה, רצו לומר תפילת הדרך. רב חסדא אמר, מעומד. רב ששת אמר, אפילו מהלך. ר' חסדא ור' ששת הוי קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעי' מאי קא עבד רב חסדא. אמר ליה, קאי ומצלי. אמר ליה, אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע. ופירש רש"י (ד"ה רב ששת) וזה לשונו, רב ששת, מאור עינים הוה. מהיות טוב אל תקרא רע, הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדים, לא אקרא רע להתפלל מהלך ואעפ"י שמותר, עד כאן לשונו:

צ״אאם כן הכא נמי, אף על פי שהיה מותר להפסיק בתהילים בין הנטילה לברכת על נטילת ידים זה שאינו, מכל מקום מהיות טוב אל תקרא רע, דהיה ראוי להחמיר ולעמוד שעה קלה קודם התחלת אמירת תהלים שיעור שיכול לברך על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בצרוף סדר הברכות, הואיל ולאו מלתא דטריחא כולי האי. ואפילו שליח צבור קבוע שאומר תהילים בקהל לפני העמוד יוכל לעשות כן. רצה לומר שיברך השליח צבור עם עצמו בביתו או בבית הכנסת ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר הברכות קודם התחלת תהילים, כדי שלא יפסיק בין הנטילה וברכתה באמירת תהילים. ואעפ"י שיחזור ויאמר אותם בציבור כנהוג, מכל מקום הברכות שעושה שנייה אינן ברכות לבטלה, מאחר שנוהגים החזנים לומר כל ברכות שחרית בקול כמו ברכת על נטילת ידים כדי להוציא עמי הארץ ידי חובתם באלו הברכות:

צ״בוכבר היה לעולמים מנהג קדמונים לאמרם בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארצות ויענו אמן ויצאו בברכתו, כמו שהובא לעיל בשם האגור. וכך כתב הטור בסימן מ"ו וזה לשונו, ותקנו לסדר אלו הברכות בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן, עד כאן. והואיל וכן, אעפ"י שברך כל ברכות שחרית עם עצמו מקודם בביתו או בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך אותם בצבור כדי להוציא עמי הארץ כדלעיל^הגה"הודוקא אם יאמרו אותן בקול כדי שיוכל לענות אמן אחריהם, אמרינן הכי דבזה מקיימו תקנות הקדמונים שתקנו כן כדי שישמעו עמי הארצות ויענו אמן אחריהם כדלעיל בפנים. אבל אם יאמרו אותם בלחש וקולם לא נשמע ברמה לאנשי בית הכנסת כשיאמרו אותם בצבור, אין כאן דעת שומע ומשמיע להוציא אחרים ידי חובתן באלו הברכות, רק כדי להוציא את עצמם, והם כבר יצאו כשאמרו בתחלה עם עצמם תכף לברכות על נטילת ידים קודם שהתחילו לומר תהילים, ואם כן הוי אלו ברכות כולם לבטלה::

צ״גואין זה מנגד למה שהובא לעיל בשם האגור וזה לשונו, ולי המחבר נראה מי שמברך על נטילת ידים בשעת נטילה ואח"כ בבית הכנסת לא יברך, יפה עושה, עד כאן. דיכול להיות דאינו מיירי בלהוציא אחרים. אבל בלהוציא אחרים, אעפ"י שיצא מוציא, דכל המצות אעפ"י שיצא מוציא. (פירש רש"י הטעם בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה כט, א) וזה לשונו, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות, עד כאן. פירוש לפירושו, וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי). דעל זה חוזר ומשמיע הש"ץ התפלה בקול כדי להוציא מי שאינו בקי, כמו שכתב הטור. וכך כתב מורי בשלחן ערוך שלו (או"ח) סימן תקפ"ה גבי שופר, שכתוב בפנים (סעיף ב) קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר, ויברך שהחיינו. וכתב שם בהגה"ה זה לשונו, ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות, עד כאן. וכן בסדר הפסח שעושה הסדר בכמה בתים אע"פ שהוא יצא כבר מהחובה, כמו שכתב הטור בסימן תפ"ט בשם הרי"ף. אם כן גם שם הוא אומר בכל הבתים כמה פעמים אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ועל אכילת מרור, והוא אינו מצווה ואינו אוכל שכבר יצא, אם כן איך יאמר וצונו וכו'. אלא ודאי דיכול לברך כך אע"פ שהוא אינו מצווה ועושה זאת המצוה, בשביל אחרים, שהוא כמו שבח והודאה להש"י שקדשנו כל ישראל ביחד וציונו על זאת המצוה:

צ״דאבל על כל פנים לא יאמר הש"ץ ברכת על נטילת ידים לבדה (בלי צירוף גם שאר הברכות אליה) עם עצמו תכף אחר הנטילה כדי לסמכה לנטילה קודם שיתחיל לומר תהילים בקהל, דאי הכי הוי ברכת על נטילת ידים כמו ברכה לבטלה, הואיל והפסיק בינה ובין שאר ברכות אשר בעדם נתקנה, כמו שיבא זה לקמן בשלימות בסימן ח' בס"ד:

צ״העל כן אומר אני, דנכון וראוי לפי זה שכשיאמרו החזנים בבקר השכם ברכות שחרית בבית הכנסת, יאמרו אותן בקול רם בפני הקהל ועדה ברכת על נטילת ידים עד לפחות אחר יהי רצון הראשון שחותם בה ברוך אתה י' גומל חסדים טובים וכו', שהיא סוף ברכות שבחות של שחרית, בניגון יענו אותם כולם כמו ברכת על נטילת ידים, ובזה ינצלו מברכות לבטלה כדלעיל:

צ״וובלאו האי טעמא מנהג כשר הוא שיאמר הש"ץ כל ברכות שחרית בקול, כדי לזכות את הרבים בעניית אמן, כי גדול שכר עניית אמן^הגה"הוהא דכתיב לעיל בפנים בסמוך דלא יאמר הש"ץ ברכת על נטילת ידים עם עצמו לבדה, כי אם כשצירף כל ברכות שחרית עמה מיד, הוא דוקא כשמפסיק הש"ץ בין ברכת על נטילת ידים ובין שאר ברכות שחרית באמירת תהילים או בשאר הפסקות אמרינן הכי דלא יוכל הש"ץ לברך ברכת על נטילת ידים בלבד תכף אחר הנטילה דהוי כמו ברכה לבטלה הואיל והפסיק באמירת תהילים בינה ובין שאר ברכת שחרית אשר בעדם נתקנה כנזכר בפנים בסמוך. אבל בימי הסליחות בימים נוראים, נראה לי דיכול הש"ץ לברך ברכת על נטילת ידים עם עצמו מיד אחר הנטילה קודם שיתחיל לומר סליחות, ואף על גב דאינו מצרף אליה מיד שאר ברכות שחרית, דכדאי הם פסוקי הסליחות שאומרים אותם קודם היום לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו לקריאת שמע ותפלה או ברכת שחרית, הואיל והם פסוקי דרחמי רבו כמו רבו אזכרות, מתחלת לך ה' הצדקה עד סיום הסליחות וכל הפסוקים כולם שמותיו של הקב"ה הם, ותוכן רצוף אהבה שלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם קדושים הם, ולפי שהם דברים שבקדושה סוברים קצת שאין נאמרים ביחיד:
וזה לשון שבולי לקט ח"א סימן ר"ב, מצאתי בשם ר' נתן גאון וזה לשונו, ושאר חכמים אין מנהג לומר שלש עשרה מדות אלא בצבור וכו', וכן השיב הרב ר' אביגדור כ"ץ וזה לשונו, שאין לאומרם בפחות מעשרה לא בסליחות ולא בתחנונים, שהן דברים של קדושה ולא יהיה פחות מעשרה מדלג ואומר וכו'. וגם אנו אומרים הוידויים אשמנו כו' ג' פעמים, והזכרות אבות העולם אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה ושבטים ואמהות, ואומרים ג"כ ענינת ופזמון, וקדיש בתחילה וקדיש בסוף, ואם כן הואיל ואנו מזכירים בסליחות דברים קדושים כל כך ראוי מפני זה להיותם נחשבים כקריאת שמע ותפילה עצמה לענין לברך על נטילה זו ברכת על נטילת ידים:
ואף גם זאת דקריאת שמע ותפילה עצמה נזכרים ברמז בסליחות, והוא מה שאנו אומרים בסוף שומר ישראל כו' עד האומרים שמע ישראל, ואחר כך אומרים שומר גוי אחד וכו' עד המיחדים שמך ה' אלהינו ה' אחד, וזהו קריאת שמע של רבי יהודא הנשיא, ואחר כך אומרים שומר גוי קדוש כו' עד המשלשים בשילוש קדושות לקדוש כמו שאנו אומרים בתפילה ג' פעמים קדוש. וכמו שאחר התפילה אנו נופלים על פנינו לומר תחינה, כך אחר הסליחות אומרים תחנון, ומסיימים ואנחנו לא נדע. על כן ראוי שיברך הש"ץ בעד כל זה ברכת על נטילת ידים על הנטילה שעשאה קודם התחלות הסליחות, ואחר שסיים הסליחות חוזר הש"ץ ומברך ברכת על נטילת ידים שנית בצבור בפני העמוד בקול כדי להוציא עמי הארצות, דכל המצות אע"פ שיצא, מוציא, כדלעיל בפנים. הנראה לעניות דעתי כתבתי בזה כוונתי ולשם שמים, ואם אני קטן ודל, השומע ישמע, והחודל יחדל::

צ״זח' ואם אין בדעתו לילך מיד אחר הנטילה לבית הכנסת, ורוצה לברך ברכת על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בביתו, אז צריך לברך מיד אחריה ברכת אשר יצר וכל שאר ברכות של שחרית תכף זאת אחר זאת, וכן הוא בספר ברכת אברהם שאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות, כמו שאין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה, או בין נטילה לסעודה לטור ולנמשכין אליו (כדכתוב באורח חיים סימן קס"ו). והטעם הוא, דלא תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית רק בשביל קריאת שמע ותפילה, או לפחות בשביל סדר הברכות של שחרית שהם דבר שבקדושה, על כן יזהר כל אדם לכתחילה שבמקום שבירך על נטילת ידים על הנטילה של שחרית, שם יברך כל ברכת השבח בלי הפסק לפחות עד פרשת התמיד, דבלאו הכי הוי ברכת על נטילת ידים לבטלה, דאין להפסיק בין הברכה ובין הענין שאנו מברכין עליו, לא הפסקה בשהייה בזמן ולא הפסקה בשיחה בטילה, ולא הפסקה בשינוי מקום, (כי שינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת כמו שכתב הטור בסימן קע"ח אפילו לא יפסיק בשיחה בטילה בנתיים), אשר על זה סובב הולך רוח רצון כוונת רוב הספר ההוא הנזכר, ובפרט החלק הרביעי, ומצאת כי תדרשנו:

צ״חונראה שמקור דין זה נובע ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (בפרק הרואה) זה לשונו שם, כי מתער לימא אלהי נשמה וכו', עד כי משי ידיה אומר ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל וכו'. עד ונראה שאם אין לו מים, מנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים, דחייב אדם לנקות ידיו בשעת התפילה כדאמר לעיל דכתיב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפלת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים, אבל כל היום כשעושה צרכיו אין צריך לברך כי אם אשר יצר, דלא נתקנה ברכת על נטילת ידים כי אם לסעודה ולתפלה כי הך דהכא כי משי אפיה אומר ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך י' אלקינו ואלקי אבותי שתרגילנו בתורתיך וכו', עד ברוך אתה י' גומל חסדים טובים לעמו ישראל כו', עד והאידנא נהגו לברך כל הברכות אחר שנטל ידיו, דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכן על הסדר:

צ״טוהא דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן, היינו ברכת מצוה שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו, אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. מיהו מלשון שסדרום בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים, וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה, עד כאן לשונו:

ק׳והבאתי כל זה מדברי הרא"ש דצרכינן להו לקמן, מדכתב הרא"ש בתחילת דבריו דלעיל לפי שידיו של אדם עסקניות הן כו' תקנו ברכה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל, משמע בהדיא דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת הנטילה לקריאת שמע ותפילה הואיל והיא נתקנה בשבילם, דלעולם אין להפסיק בין הברכה ובין הענין אשר בשבילו ברכנו הברכה. וכך כתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן נ"ט גבי עניית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה וזה לשונו שם, אבל הר"ר יונה כתב בשם ר"מ שאין לו להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו, וכן הסכמת דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל, עד כאן לשון בית יוסף:

100

ק״אועוד מוכח מדברי הרא"ש דלעיל, דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ותפילה בשום הפסקה, ממה שכתב שם לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל וכו', עד מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים כו'. מדמדמה הרא"ש שינת לילה ואפילו לא עשה צרכיו, לעשה צרכיו גדולים או קטנים לענין תפילת מנחה וערבית, דלשניהם מצריך נטילה וברכה, משמע מזה שהוא משוה אותם להדדי בענין זה בכל מילי. וכמו שמצינו בנטילת תפילת המנחה ותפילת הערבית דלא היה מברך ברכת על נטילת ידים אפילו עשה צרכיו וקנח, או קטנים ושפשף, אלא כשרוצה להתפלל מיד בלי הפסק בינתים כלל, כמו שכתב הטור בסימן ו' דהרא"ש לא היה מברך על נטילת ידים בכל היום אם לא כשעשה צרכיו וקנח או שפשף והיה מתפלל (כלומר מנחה או ערבית) אחריו מיד, מדקאמר לשון מיד משמע בבירור דאם לא הי' מתפלל מיד לא הי' מברך על נטילת ידים בזמן הנטילה לנקבים, אף על פי שהיה רוצה להתפלל אחר שעה קלה, כי על זה מורה לשון מיד, שהרי הטור כתב בסימן קס"ו ובסימן קצ"ב לשון מיד על נטילה לסעודה וזה לשונו, וינגב ידיו היטיב ויברך ברכת המוציא מיד. וכתב שם, דהרא"ש היה רגיל שלא להפסיק ושלא לדבר. וכשהיה מיסב בסעודה עם אחרים, היה נוטל באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר, עד כאן. הרי לך דלשון מיד פירושו תכף בלי הפסק בין הענין אשר דיבר בו. הכא נמי בברכת ידים לתפילת המנחה או ערבית שכתוב בזה לשון מיד כנזכר, הוא גם כן פירוש תכף בלי הפסק בין הנטילה לתפלת מנחה או ערבית, ומדמה לה ברכת נטילת ידים דשחרית כנזכר, זהו מה שאמרתי לעיל בסמוך שמקור דין זה (רצה לומר מה שכתב בעל ברכת אברהם שלא להפסיק בין ברכת נטילת ידים ובין קריאת שמע ותפילה) נובע ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כו', על כן ראוי לכל אדם לנהוג בזה כמו שהבאתי לעיל בשם ספר ברכת אברהם, דהיינו שלא יפסיק בשחרית בין ברכת על נטילת ידים ובין קריאת שמע ותפילה, או לפחות בין סדר ברכות עד פרשת התמיד, הואיל והרא"ש מסכים על ידו בזה:

101

ק״בואין להקשות על מה שהבאתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם דסבירא ליה דתקינו ברכת על נטילת ידים בשחרית בשביל קריאת שמע ותפילה, והוא הדין בשביל סדר ברכות בלבד, מה שייכות יש לברכות שחרית עם התפילה להשוותם יחד. וגם הרא"ש לא הזכיר בדבריו אלו המובאים לעיל בסמוך (רצה לומר דתיקנו ברכת נטילת ידים בשחרית) כי אם לקריאת שמע ותפלה בלבד, ולא סדר ברכות. דיש לתרץ דכבר כתב בעל ברכת אברהם בח"ד הנזכר דאותה הבקשה שאנו אומרים בבקר בתוך שאר ברכת שחרית המתחלת יהי רצון מלפניך י' אלקינו שתרגילנו בתורתיך ודבקנו במצותיך וכו', עד החתימה ברוך אתה י' גומל חסדים טובים לעמו ישראל, היא מעין תפילת י"ח, ומעין ברכת אהבה רבה שהיא אחת מברכות קריאת שמע, ומעין קריאת שמע עצמה, ומעין אמת ויציב, האריך שם קצת בזה עיין שם.^הגה"הואל תרחק מה שכתב בעל ברכת אברהם כאן, דעל ידי שבשביל דבקשת יהי רצון דלעיל היא מעין קריאת שמע ותפלה, נחשבת כמו קריאת שמע ותפילה לענין לברך בעדה בשחרית על נטילת ידים. כי מצינו שכתב הטור בסימן רל"ז כהאי גוונא וזה לשונו שם, ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש, לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפילת ערבית, ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפילת ערבית וכו'. קשה על זה מה ענין י"ח אזכרות אלו אצל שמונה עשרה ברכות. אלא מה אית לך למימר, בשעת הדחק סגי ברמז בעלמא. הכי נמי דכוותיה. ועל דרך זה נמצא כתוב בכל בו שאנו נוהגין לומר אין כאלהינו בשבת ויום טוב כדי להשלים ק' ברכות כו', עד אמרו וכ' כנויים שיש באין כאלהינו שכל אחד מהם עולה להשלים ברכה וכו', עיין שם: ואם כן הואיל והן מעין עניינם, סבירא ליה לבעל ברכת אברהם דראוי מפני זה לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו בעד קריאת שמע ותפילה ממש:

102

ק״גוגם הרא"ש סובר סברא זו הנזכרת, רצה לומר לברך ברכת על נטילת ידים שחרית אפילו בשביל סדר ברכות בלבד כנזכר בסמוך בשם בעל ברכת אברהם. ומה שכתב האשר"י דלא תקנו על נטילת ידים כי אם קודם קריאת שמע ותפילה כנזכר לעיל, אינו רוצה לומר קריאת שמע ותפלת י"ח ממש, אלא גם אלו ברכת שחרית בלבד בהתאספם יחד, קריאת שמע ותפילה קרי להו לענין שתקנו ברכת על נטילת ידים בעדם, מהטעם הנזכר בסמוך:

103

ק״דדאי לא תימא הכי דסבירא להו להרא"ש שברכות של שחרית במקום תפלה עומדת לענין ברכת נטילת ידים של שחרית, אלא תאמר דקריאת שמע ותפלה שהזכיר הרא"ש גבי ברכת על נטילת ידים שחרית הוא קריאת שמע ותפלה ממש, אבל בשביל ברכות שחרית בלבד אע"ג דנטילה בעי אינו מברך עליה אפילו אמרם כולם יחד, הוה קשה מדידיה אדידיה ממה שכתב בפסקיו בפרק הרואה כאשר הובא לעיל בפנים, דלא תקנו ברכות על נטילת ידים כי אם קודם קריאת שמע ותפילה, וכך כתב בתשובה כלל ד'. ואח"כ כתב באותה תשובה עצמה, והביאו הטור אורח חיים סוף סימן מ"ז זה לשונו, המשכים קודם אור הבקר ללמוד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל, וילמוד, עד כאן. הרי לך דכתב כאן דמברך על נטילת ידים בעד סדר הברכות לבד, דעל כרחך כשהשכים קודם אור הבקר עדיין לא הגיעו זמן קריאת שמע ותפילה אם כן על מה יברך ברכת על נטילת ידים אם לא על סדר ברכות שחרית שיצרף אליה קודם אור הבקר, אם כן קשיא אהדדי:

104

ק״הועוד היא גופה קשיא, דבתחלת אותה התשובה עצמה הנזכרת כתב זה לשונו, כללא דמלתא, אין לברך על נטילת ידים אלא במקום שמצינו שתקנוהו חכמים, כגון הנוטל ידיו לאכול, וגם תקנוהו בבקר כשקם ממטתו וידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת ויש לו להתפלל צריך ליטול כו'. הרי לך שכתב בתחלת זאת התשובה כדכתב שם בפסקיו בפרק הרואה כנזכר, דהיינו דלא תקנו לעשות ברכת על נטילת ידים אלא לאכילה ולתפלה, משמע דלסדר הברכות אינו מברך על נטילת ידים, ואם כן איך כתב בסוף אותה התשובה עצמה דהמשכים ללמוד יטול ידיו ויברך על נטילת ידים בעד סדר הברכות לבד כנזכר, ואם כן נראה דקשיא מרישא דתשובה לסיפא:

105

ק״ואלא ודאי צריך לומר גם כן אליבא הרא"ש דנחשב לו סדר ברכות שחרית כקריאת שמע ותפלה עצמה לענין ברכת על נטילת ידים מטעם הנזכר בסמוך בשם ברכת אברהם:

106

ק״זאו נוכל לומר מה שכתב הרא"ש בפסקיו בפרק הרואה ובתשובה דלעיל דלא תקנו נטילת ידים וברכתה כי אם לקריאת שמע ותפלה, הוא קריאת שמע ותפלה ממש, ולא סדר הברכות בלבד:

107

ק״חומה שכתב הטור בסימן מ"ו דלעיל דהמשכים קודם אור הבוקר ללמוד יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות וכו', דמשמע מזה בהדיא דסבירא ליה דמברך על נטילת ידים אפילו בעד סדר הברכות בלבד, וכן הוא בסוף תשובה הנזכרת, אלו הדברים הם ג"כ דברים ככתבן ממש וצדקו יחדיו, רק הם על ב' בחינות והכל כפי העת וכפי הזמן, ולפי השתנות הזמן ישתנה הדין, ודבר בעתו מה טוב. דלפעמים יש עת דיותר טוב להסמיך ברכת על נטילת ידים לסדר ברכות שחרית אפי' הם לבדם, מלהמתין מלברך על נטילת ידים כדי להסמיך אותה לקריאת שמע ולתפלה גם כן. ופעמים יהיה עת דיותר טוב להמתין בברכת על נטילת ידים כדי להסמיך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ג"כ:

108

ק״טוזהו הדרך הישר שיבור לו האדם. אם הוא משכים קודם אור הבקר שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, אזי יברך מיד ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית עד פרשת התמיד, (מלבד ברכת אשר נתן לשכוי בינה כמו שכתב הטור בסימן מ"ו), וכבר נזכר לעיל דברכות שחרית כולם במקום קריאת שמע ותפלה הם עומדים לענין שיוכל לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו בקריאת שמע ותפלה עצמה, וזה טוב יותר שיברך ברכת שחרית כולם זו אחר זו מיד אחר קומו ממטתו, מלהמתין עד אור הבוקר כדי שלא להרחיק כ"כ אלו הברכות מזמן עניינן, דמן הדין היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, אלא לפי שאין הידים נקיות משינת הלילה תקנו לברכם אחר הנטילה כדלעיל בשם הרא"ש, (וכן הוא בטור בסימן מ"ו), אך הסברא נותנת שנברך אותם לכל הפחות בסמוך כל מה דאפשר כדלעיל בסימן ז' וכדלקמן בסימן ט'. אמנם מי שהשחר מעירו ועומד אחר עלות השחר והולך מיד לבית הכנסת, תתהפך סברא זו, ואז טוב יותר להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת כדי שיברך אותם שם עם שאר ברכות וקריאת שמע ותפילה בלי הפסק בנתיים. והטעם, כי עיקר ברכת על נטילת ידים נתקנה בשביל קריאת שמע ותפלה כמו שכתב הרא"ש בפרק הרואה כדלעיל, על כן כשהגיע זמן קריאת שמע ותפלה של שחרית כשעומד בבוקר אין נכון להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לבין קריאת שמע ותפלה ממש, דדוקא במי שהשכים קודם עלות השחר כתב הרא"ש דמברכין סדר הברכות עד פרשת התמיד כדלעיל, ואעפ"י שאינו סומך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ותפלה ממש לית לן בה, משום דשם לא אפשר לאסמכינהו לקריאת שמע ולתפלה מאחר שלא הגיע זמנם עדיין, (ולהמתין מברך על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית עד בקר אין נכון לעשות, דאין להפליג הברכות מזמן עניינן כל כך, רק ראוי להסמיך אותן לזמן עניינן בכל האפשר כדלעיל בסימן ז' וכדלקמן). ועל זה וכיוצא בזה הורגלו רז"ל לומר (עי' ב"ק פד, א), היכא דאפשר אפשר, והיכא דלא אפשר לא אפשר, ואם כן הואיל ולא אפשר לסמוך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ממש, מפני שהם מחוסרי זמן שחר, כדאי הם אלו הברכות שחרית לסמוך עליהם בשעת הדחק ולברך בשבילם על הנטילה ברכת על נטילת ידים כמו קריאת שמע ותפלה ממש כדלעיל. אבל כשהוא קם ממטתו כשהאיר הבקר ורוצה לילך מיד לבית הכנסת, ודאי עדיף טפי להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת כדי שיסדר אותה עם שאר ברכות ויסמוך אליה ג"כ קריאת שמע ותפלה ממש, הואיל ועיקר ברכת על נטילת ידים נתקנה בעדם כדלעיל:

109

ק״יומה שכתב הטור, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים כו' הרשות בידו, כדלעיל בסימן ז'. ומדכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת פשיטא דמיירי שהוא יום, ואפילו הכי כתב שברצונו של אדם תלוי הדבר, שאם רצה יברך מיד, ואם רצה ימתין עד בואו לבית הכנסת, אין רצונו לומר במה שכתב הרשות בידו דלו משפט הבחירה, שאם רצה מברך מיד, ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת ויהיו אלה ב' הבחירות שקולים וטובים כאחד, דזה אינו. כי כבר בארתי לעיל בסמוך בתירוץ שני, דמי שהולך לבית הכנסת מיד בקומו ממטתו כמו בקיץ שכבר הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, הוא יותר טוב להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו שמה, כי זמן הברכה האמתי היא סמוך לסדר הברכות וקריאת שמע ותפלה אשר בעדם רצה לומר בעד קריאת שמע ותפלה ממש עיקר תקנת ברכת על נטילת ידים כדלעיל:

110

קי״אאלא כוונתו במה שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת הרשות בידו, רצה לומר שהרשות לעשות כן, והיא גופא קמ"ל דרשאי לעשות זה, דלא תימא יש איסור בדבר משום הפסק, רצה לומר שמפסיק בין הנטילה שעשאה בביתו ובין הברכה שבירך עליה בבית הכנסת, כי אין להפסיק בין הנטילה ובין הברכה, כדלעיל בסימן ז'. והוה אמינא דמכח זה יהיה אסור ליטול ידיו בשחרית בביתו, אם לא שיברך שם ג"כ ברכתה. או ימתין מליטול ידיו עד בית הכנסת, בענין דבכל מקום שיטול ידיו שם יהא הברכה בלי הפסק שינוי מקום, כי שינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת אפילו לא הפסיק בשיחה בטילה בינתיים, כדלעיל. קא משמע לן הטור במה שכתב, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותה עם שאר ברכות הרשות בידו, ושרי לעשות כן ואין הליכה נחשבת הפסק, הואיל דבהליכה זו מקיים מצות ברכת על נטילת ידים יותר בשלימות משהיה מברך ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית בביתו במקום נטילה, ואח"כ היה הולך לבית הכנסת ואז היה מפסיק בהליכה בין ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות ובין קריאת שמע ותפלה ממש, אבל זה עדיף טפי לקרב הברכה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) גם לקריאת שמע ותפלה, הואיל והגיעו זמן קריאת שמע ותפלה ורצונו לילך מיד לבית הכנסת מטעם דלעיל, כן נראה לעניות דעתי לדחוק ולפרש דברי הטור כאן, אף על פי שהוא פירוש דחוק קצת:

111

קי״בואם תאמר אכתי קשה מה שכתב הטור בסימן ז' הנזכר, אחר שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין וכו' עד הרשות בידו כדלעיל, כתב שם בסמוך תכף וזה לשונו, אמנם אם יברך מיד על נטילת ידים ואשר יצר, יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו', ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה כו'. משמע בבירור שיכול ג"כ לברך על נטילת ידים בביתו בלא כל סדר הברכות רק עם אשר יצר לבדה, (וסומך אליה ג"כ אלהי נשמה לפי שהוא ברכה הסמוכה לחברתה לסברת הרא"ש), והלא זה סותר כל הכתוב לעיל בענין זה, (דהיינו שכתוב לעיל דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה, ולפחות לסדר ברכות שחרית עד תמם):

112

קי״גויש לומר דהטור לא כתב זה אלא לדעת דסבירא ליה דמברך על נטילת ידים בכל יום כשעשה צרכיו בשביל אשר יצר בלבד, כמו שזכר הטור בסימן ז'. אבל להרא"ש ולהנמשכים אליו וכמנהגינו, שאין אנו מברכין על נטילת ידים כל היום, אין לברך על נטילת ידים בביתו בבקר השכם אפילו עם ברכת אשר יצר ועם ברכת אלהי נשמה, כי אם בבית הכנסת. או בביתו עם כל שאר ברכות כדלעיל:

113

קי״דוהעיקר שבא הטור להשמיענו בזה כאן הוא זה, באם הוא מכת הנוהגין כל היום כשיעשה צרכיו לברך ברכת על נטילת ידים ואשר יצר מפני שהוא דבר שבקדושה כמו שכתב הטור בסימן הנזכר, אז יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו', לפי שהוא סמוכה לברכת אשר יצר:

114

קי״הואל תתמה על הטור דשקיל וטריא אליבא דיליה לא סבירא ליה הכי. כי כן מצינו שכתב כן על זאת הברכה גופא בסימן תע"ג גבי ליל סדר, דיש פלוגתא אם יברך על נטילת ידים על טבול ראשון, וכתב לבסוף וזה לשונו, והרוצה לצאת ידי ספיקא, יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף, עד כאן לשון הטור. וכתב הבית יוסף שם על זה וזה לשונו, ומה שכתב שהרוצה לצאת ידי ספיקא יבא עצמו לידי חיוב נטילה כו', זה ע"פ סברא שכתב רבינו בסימן ז' שאחר עשיית צרכיו מברך על נטילת ידים. אבל לפי דעת הרא"ש שכתב רבינו שם דאינו מברך על נטילת ידים אחר עשיית צרכיו אלא אם כן רוצה הוא להתפלל, אין תיקון זה כלום וכו'. הרי שכתב הטור כאן הדין אליבא היש אומרים, וליה לא סבירא ליה. גם עתה כדברינו, כן הוא:

115

קי״וואם תקשה עוד על מה שכתבתי לעיל כמה פעמים דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות אפילו בשינוי מקום גרידא, דהיינו שהולך מביתו לבית הכנסת, והלא ההליכה זו היא לצורך ברכת על נטילת ידים כדי לסדר בבית הכנסת בשאר הברכות, כי לא תתקיים ברכת על נטילת ידים בשלימות עד שישלים לפחות כל סדר הברכות אשר בעדם נתקנה כדלעיל, אם כן דמי להביאו מלח ולפתן, דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה מטעם שהם צרכי ברכת המוציא כמו שכתב הטור בסימן קס"ז, ואם כן הואיל וההליכה זו צורך הנטילה וברכתה הוה ליה למימר ג"כ כאן דלא מפסקה:

116

קי״זויש לומר דכל הני מילי דאמרו רז"ל דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה אם הם מצרכי הסעודה, היינו דוקא בדיעבד, דאם שח בין ברכה לאכילה בדברים שהם צרכי הסעודה כגון הביאו מלח הביאו לפתן וכהאי גוונא אז לא מחשיב הפסק לענין להצריכו לחזור ולברך, כמו שאם שח בדברים שאינם מצרכי סעודה בין הברכה ובין האכילה שאז צריך לחזור ולברך כמו שכתב הטור בסימן הנזכר. אבל לכתחילה ודאי לא יפסיק בין הברכה לאכילה אפילו בדברים אלו. וכך כתב בהדיא הבית יוסף בשם הכל בו, וכן פסק מוהר"ם בשלחן ערוך שלו (או"ח קסז, ו בהג"ה) דלכתחלה לא יפסיק כלל בין הברכה ובין האכילה אפילו בהביאו מלח או לפתן. אם כן בנדון דידן דהיינו ההפסקה דבין ברכת על נטילת ידים לשאר ברכות, נמי נימא הכי, אפילו אם ההפסקה ההיא לצורך ברכת על נטילת ידים, כגון ההליכה דלעיל שהולך מביתו בין ברכת הנטילה לבית הכנסת כדי להשלים שם שאר הברכות וקריאת שמע ותפלה אשר בעדם נתקנה ברכת על נטילת ידים, אפילו הכי אין לו רשות לעשות זה לכתחלה כמו שאין להפסיק לכתחלה בין ברכת המוציא ולאכילה אפילו בדבר שהוא צורך הברכה, רק לכתחלה במקום שבירך על נטילת ידים שם יקרא קריאת שמע ויתפלל, או לפחות יברך שם ברכות שחרית כולם עד תמם כדלעיל:

117

קי״חותדע, דהא חתיכת הפת בין ברכה לאכילה הוי הפסק כמו שכתב הטור בסימן קס"ו, ואע"ג דהויא ליה לצורך ברכת המוציא. אלא מה אית לך למימר, דכיון שהוא יכול לחתוך הלחם בלתי הפרדה קודם הברכה, משום הכי נחשבת לחתיכת הלחם בין הברכה לאכילה להפסק בענין דאין נכון לעשות כן לכתחלה. הכי נמי בנדון דידן, אם יברך ברכת על נטילת ידים בביתו וילך אחר כך לבית הכנסת לסדר שם הברכות, הוי לה שנוי מקום בנתיים הפסק, אף על גב שהברכות שברך בבית הכנסת הם צורך הנטילה וברכתה כדלעיל, מכל מקום אין נכון לעשות כן לכתחלה כיון דאיכא הפסק שנוי מקום בנתיים, רק ימתין לברך ברכת על נטילת ידים בבית הכנסת כדי לצרף אליה מיד שאר ברכות בלי הפסק שינוי מקום בנתיים, (אם לא שרצונו לברך ג"כ כל שאר הברכות בביתו תכף לברכת על נטילת ידים). דדוקא בדיעבד אינו הפסק, כגון אם בירך על נטילת ידים בביתו בלבד ואחר כך הלך לבית הכנסת לסדר שם הברכות לא הוי הפסקה להצריכו לחזור ולברך על נטילת ידים, הואיל וההליכה זו היא לצורך נטילה וברכתה. אבל לכתחלה אין להפסיק בנתיים אפילו בדבר שהוא צורך הנטילה וברכתה, דומיא דהביאו מלח או לפתן דלעיל דלא יפסיק בהם לכתחלה בין ברכת המוציא ובין האכילה, רק אם הפסיק באלה בדיעבד לא מחשב הפסקה להצריכו לחזור ולברך הואיל והם צרכי סעודה כדלעיל בסמוך:

118

קי״טואף אני לא אמרתי שאלו שני הפסקות, רצה לומר הפסקה דבין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות, והפסקות דבין ברכת המוציא לאכילה דומין זה לזה, אלא דוקא לענין כשהפסקה היא לצורך ענייניהם, כגון גבי הפסקות דברכת המוציא הביאו מלח הביאו לפתן וכדומה שהיא לצרכי סעודה, וגבי הפסקות ברכת על נטילת ידים הוא ההליכה שהולך מביתו לבית הכנסת לצורך נטילה וברכתה כדלעיל, אז הדין שוה בשניהם דלכתחלה אין להפסיק בשניהם אפילו בהפסקה שהיא לצורך, ואם הפסיק בדיעבד אין צריך לחזור ולברך המוציא או ברכת על נטילת ידים כדלעיל. אבל אם הפסיק בהפסקה שאינו לצורך ענייניהם, בזה אינם שוה להדדי. כי השח בין ברכת המוציא לאכילה בדברים שאינם מצרכי הסעודה, הוא פשוט דצריך לחזור ולברך המוציא כדלעיל בסמוך בשם הטור. והשח בין ברכת על נטילת ידים של נטילת שחרית לסדר הברכות אפילו בדברים שאינם לצורך הנטילה והברכה, אפילו הכי אין צריך לחזור ולברך ברכת על נטילת ידים, דהואיל ולא מצינו בהדיא מפורש בספר דשח בין ברכת על נטילת ידים לבין שאר ברכות שחרית דצריך לחזור ולברך כמו שמצינו בהדיא גבי הפסקות ברכת המוציא כדלעיל, אין לנו ליכנס בספק ברכות כיון דברכות אינן מעכבות (ברכות יא, ב). אלא דיש לחוש שלא להפסיק כלל משעת שבירך על נטילת ידים עד שישלים לפחות כל ברכות שחרית. ואם עבר ולא נזהר, עבירה היא בידו כאלו בירך ברכת על נטילת ידים לבטלה, מהטעם הנזכר לעיל בשם בעל ברכת אברהם:

119

ק״ככלל העולה מכל הנזכר פה בענין נטילת שחרית הוא זה, דתכף ומיד שבירך ברכת על נטילת שחרית בביתו או בבית הכנסת, צריך שתתקיים שם הברכה. דהיינו שיסדר מיד אחריה לפחות כל סדר הברכות שחרית, ולא יפסיק ביניהם לא הפסקה בשהייה בזמן, ולא הפסקה בשיחה בטילה, ולא הפסקה בשינוי מקום, כי בשבילם (או בעד קריאת שמע ותפלה) נתקנה ברכת על נטילת ידים, ולא בשביל אשר יצר לבדה, ולא אפילו אם רוצה גם כן לברך ברכת אלהי נשמה וברכות התורה וללמוד, לא יצא ידי חובתו בזה עד שישלים כל סדר הברכות זו אחר זו עד תמם, כדלעיל פעמים ושלש:

120

קכ״אואם כן אפוא, לא יפה עושין אותן האנשים המשכימים קודם עלות הבקר ללמוד או לעשות שום עסק אחר, ונוטלין ידיהם ומברכין ברכת על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' עד ברכת אשר נתן לשכוי, ומפסיקין מלברך עוד שאר הברכות, וכשיאיר היום מתחילין בברכת אשר נתן לשכוי בינה וכו' ואומרים משם ואילך על הסדר, דלפי מה שכתבתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם והוא מסברת הרא"ש גם כן^הגה"הוהכי נמי מסתברא מדברי הרא"ש המובאים לעיל בפנים, דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת נטילת ידים עד תשלום כל סדר ברכות שחרית, דאם לא כן למה הצריך הרא"ש למשכים ללמוד ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים וכל סדר הברכות עד ברכות התורה עד ועד בכלל כנזכר לעיל בפנים בשם הרא"ש שהביא הטור בסימן מ"ז, היה לו לברך על נטילת ידים ואשר יצר וברכת התורה לבד ויוכל ללמוד, ובבקר ילך ויסדר שם כל שאר הברכות. אלא ודאי סבירא ליה להרא"ש דאין להפסיק בין על נטילת ידים לסדר הברכות עד שישלים כל הברכות מטעם דלעיל הנכתב בפנים, ועל זה הצריך לכתחלה למשכים ללמוד לברך על נטילת ידים ותכף כל סדר הברכות, חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה דיברך אותה בבקר:, הויא להו ברכת על נטילת ידים לבטלה, כיון דהפסיקו בינה ובין שאר הברכות. הנראה לעניות דעתי כתבתי בזה כוונתי לשם שמים לאפרושי מקצת אנשים מספק איסור ברכה לבטלה כנ"ל, יערוף כמטר לקחי תזל כטל:

121

קכ״בסדר הברכות זו אחר זו

122

קכ״גט' על נטילת ידים אשר יצר

123

קכ״דנראה לי דאין לומר בברכת אשר יצר רופא חולי, אלא רופא כל בשר, משום דאמרינן בגמרא (ברכות ס, ב) זה לשונם, הנכנס לבית הכנסת אומר התכבדו וכו', כי נפק אומר אשר יצר את האדם בחכמה וכו', עד אי אפשר לעמוד לפניך. מאי חתים, אמר רב רופא חולים. אמר שמואל, קא שווינהו אבא לכולי עלמא קצירי, אלא רופא כל בשר. רב ששת אמר, מפליא לעשות. אמר רב פפא, הלכך נמרינהו לתרווייהו, רופא כל בשר ומפליא לעשות, עד כאן לשון הגמרא. ומדאמר שמואל קא שווינהו אבא כולי עלמא קצירי כו' ושתק רב, וגם הגמרא לא השיב אליביה דרב, שמע מינה דהלכתא הכי הוי דלא אמרינן רופא חולי. ועוד דהלכה בכל מקום כשמואל בדיניה (בכורות מט, ב). ועוד דאנן סבירא לן כדמסיק רב פפא, הלכך נמרינהו לתרווייהו רופא כל בשר וכו', ורב פפא לא נקט בנסחו רק רופא כל בשר, שמע מינה דהכי אמרינן. וכן הוא גירסת האלפסי בפרק הרואה, רופא כל בשר ומפליא לעשות, דלא כתב רופא חולי. וכך כתב הרמב"ם נוסח ברכה זו פרק ז' מהלכות תפלה (ו) בלא חולי, עיין שם:

124

קכ״הופירש רש"י, רופא כל בשר, כנגד היציאה שהיא רפואה לכל הגוף. וכן הוא כהאי גוונא בפרק הרואה (ברכות שם) עיין שם. וכן ראיתי בנוסח סידור ספרדיים. ואחר כך קריתי בספר מטה משה, ומצאתי כתוב בסימן ל"ה נוסח ברכה כנזכר כאן, ומסיים בו זה לשונו, וכן מורי ז"ל לא היה אומר רופא חולי כל בשר, עד כאן:

125

קכ״ואלהי נשמה. אשר נתן לשכוי בינה. שלא עשני גוי

126

קכ״זמה שכתוב בשלחן ערוך במקום שלא עשני גוי שעשני יודי, (לפנינו ליתא, עיין או"ח מו, ד), לא שיאמר כן, דאלו אמר כן לא היה צריך תו למימר שלא עשני עבד. דבשלמא אם אומר שלא עשני גוי שלא עשני אשה, אז הוו אלו הג' ברכות זאת אחר זאת לא זו אף זו לענין מצות, כמו שכתב הבית יוסף בסימן מ"ו וזה לשונו, שבתחילה אנו מברכין שלא עשני גוי שאינו בר מצות כלל. ואחר כך אנו מברכין שלא עשני עבד שאף על פי שישנו במקצת מצות זיל טובא והוא חשוד על הגזל וכו', עד ועוד שאסור בבת ישראל. ואחר כך אנו מברכין שלא עשני אשה, שאף על פי שהיא חשובה מהעבד, מכל מקום אינה מחייבת בכל המצות, עד כאן לשונו. ואם כן אם אומר מתחלה שעשני יודי הכל בכלל יודי, ולמה יחזור לברך פעם שנית שלא עשני עבד שלא עשני אשה. ואפשר המדפיסים שינו הלשון כאן מפני היראה של גליות, וק"ל. וכן הוא נוסח הגמרא בהדיא בפרק התכלת (מנחות מג, ב) שלא עשני גוי, והביאו האלפסי בפרק הרואה ככתבה וכלשונה:

127

קכ״חואל יטעך ההג"ה הכתובה בשלחן ערוך של מורי ורבי כנגד מה שכתוב בפנים, צריך לברך בכל יום שעשני יודי, כתב שם בהג"ה בזה הלשון, ואפילו גר יכול לברך כן, אבל לא יאמר שלא עשני גוי שהרי היה גוי בתחלה, עד כאן לשון הגה"ה שם. דהדברים כמו שהם כתובים כאן בהגה"ה, המובן מהם דסובר מהר"ם דנוסח זה כאשר הוא כתוב בפנים דצריך לברך בכל יום שעשני יודי הוא נוסח אמתי למי שירצה לומר כן במקום שעשני גוי, ועלה קאי ההג"ה הנזכרת ואפילו גר יכול לברך כן וכו'. וח"ו פה קדוש יאמר דבר זה, בשכבר ידעת כי מי שבירך שעשני יודי, ואח"כ בירך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה הוא כמו ברכה לבטלה כדלעיל בסמוך, ודמי להא דכתב הטור בסימן מ"ו דאם קדם ובירך זוקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים, לא יברכנה וכו'. אלא ההיא הגה"ה בדותא היא, ונדפסה בטעות:

128

קכ״טנראה לי כמו שהיא כתובה בפנים בדרכי משה שחיבר הגאון מורי ורבי מוהר"ר משה איסרלז ז"ל, אשר מקור כל ההגהו"ת הנמצאים בשלחן ערוך שלו נובעים משם. וזה לשונו שם, ונראה דגר יכול לברך שעשני גר, דזה נמי מקרי עשיה, כמו שנאמר (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, עד כאן לשונו שם. וברוך אל מושעות, שהצילנו מן הטעות:

129

ק״לשלא עשני עבד. שלא עשני אשה. מלביש ערומים. פוקח עורים. מתיר אסורים. זוקף כפופים. רוקע הארץ על המים. שעשית לי כל צרכי. אשר הכין מצעדי גבר. אוזר ישראל. עוטר ישראל. המעביר שינה. ויהי רצון כו'.^הגה"הברכת הנותן ליעף כח, אע"פ שיש סמך יפה לומר אותה כמו שכתב הטור סימן מ"ו, מכל מקום מאחר שלא נזכרה בתלמוד, אין לאומרה כמו שכתב הבית יוסף (שו"ע מו, ו), וכן הרבה פוסקים לא הזכירוהו. וכן ברכת מגביה שפלים אין לאומרה מטעם זה:
וזה לשון מהרש"ל בסימן ס"ד, אחר כך כשאני מגיע לברכות הבוקר שהן אחר שכוי בינה, מדלג אני ברכת מגביה שפלים, כי ברכה זו ליתא לא בגמרא ולא בדברי הגאונים, וגם הרמב"ם והטור לא הזכירוהו, וכן מצאתי בשיבולי לקט שאין לאומרה וכו', עד ברכת הנותן ליעף כח גם איני נוהג לאומרה מאחר שליתא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי, וכן שום מחבר לא הביאה. אלא שהטור כתב טעם על סידורי אשכנזי שנתקנה על פי המדרש חדשים לבקרים וכו'. ותימה הוא, שהרי כתב האשר"י להדיא במסכת בכורות מיום שנחתם התלמוד אין רשות לשום אדם לתקן ולהוסיף ברכה חדשה, אף לגאונים לית להו רשות. ומשום הכי נראה שלא לאומרם. וכן כתבתי בחיבורי הגדול פרק קמא דכתובות, עד כאן לשונו:
והכלל כל ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים אין ליחיד לאומרה, ומפני זה אומר אני פשוט מה שנמצא כתוב בסידורים שלנו בבקשה המסודרת אחר שבעים ושתים פסוקים המתחלת בשם י"י אלקי ישראל וכו' שחתומה בברכת ברוך אתה י' שומע תפלה, וכן חתומין כן קצת שאר תחינות ובקשות הנדפסות במקומות אחרים, טעות הוא מי שחתמה בברכה, כי ברכה זו לא הוזכרה בתלמוד ובפוסקים ואין לה סמך בשום מקום, על כן המברכה מברך לבטלה. אלא כך יאמר, ברוך אתה שומע תפלה, בלא הזכרת השם: וכתבתי סדרן של אלו הברכות זו אחר זו, לפי שראיתי קצת סידורין שכתוב בהן אלו הברכות שלא כסדרן, כגון ברכת זוקף כפופים כתוב בהן קודם מתיר אסורים, וברכת אשר הכין מצעדי גבר כתוב קודם שעשה לי כל צרכי, וברכת פוקח עורים קודם מלביש ערומים, וכל זה איננו שוה לי, רק עיקר סידרן זו אח"ז כאשר אתה מראה כאן נאצלים מאצילות הגמרא (בפ' הרואה (ברכות ס, ב)) הזוכרת אותם שם כסדר הזה זו אחר זו כפי גירסת הרא"ש, חוץ מברכת על נטילת ידים שהיא נזכרת בגמרא באחרונה קודם ברכת המעביר כו', ואנו נוהגין לאומרה בראש הברכות לטעמים שאזכור בסמוך בעה"י:

130

קל״אוכשתסתכל בסדר ברכות אלו זו אחר זו תראה שהן מסודרים ממש על סידור העולם והנהגת האדם בקומו ממטתו (בבקר השכם) זו אחר זו, כאשר אבאר לקמן בסמוך בעה"י. ואע"ג דבימיהם (רצה לומר בימי חכמי התלמוד) היו אומרים כל אחת ואחת בשעתה כמו שמשמע מלישנא דגמ' בסוף פרק הרואה, והביאו הטור בסימן מ"ו, שאמר שם כי מיתער משנתיה לימא אלקי נשמה וכו', כי שמע קול תרנגולא לימא אשר נתן לשכוי בינה וכו', וכי לביש לימא מלביש ערומים, וכי מנח ידיה אעיניה לימא פוקח עורים, וכן כולן, ומשמע מזה שהיו מברכין כל אחת ואחת בשעתה ואפילו קודם נטילה, (משום שהם היו קדושים ומתוך כך היו נזהרים ורוחצים ידיהם ועומדים בענין שהיו יכולין לומר הברכות בנקיות. אבל אנו שאין אנו יכולין ליזהר ולשבת בנקיות כל כך, תקנו לאומרן אחר הנטילה כמו שכתבו ר"י והרא"ש בסוף פרק הרואה, והטור הביא זה בסימן מ"ו). לא נאמר מפני זה, כיון דאידחו עד אחר הנטילה אידחו נמי לזה, שאין קפידא אם נאמר אותן שלא כסדר האמור בגמ'. אדרבה הסברא נותנת כשברך אותם אחר הנטילה, שנברך אותם לכל הפחות זו אחר זו כפי סדר השנוי בגמרא זו אחר זו, ולא נשנה סדרם בכדי, הואיל והם מסודרים על סידור העולם והנהגת בני אדם זה אחר זה:

131

קל״בוכך יתפרשו אלו הברכות כסדר הזה שכתבתי לעיל על סדר הנהגת בני אדם בהנאותיו. כי מתער איניש משנתו ורוצה לקום ממטתו, בראשית הכל לובש חלוקו כמו שכתב הטור (סימן ב) שילבשנו בעודו שוכב, על כן ראוי לברך תחלה מלביש ערומים. ואחר לבישת חלוקו מעביר ידו על עיניו על ידי סדין או כתונת, (רצה לומר דבידו אסור לנגוע קודם שנטל משום סכנה, כמו שכתוב באורח חיים סימן ד') באשר הוא עדיין סתום העין מהשינה, על כן ראוי לברך אחריה פוקח עורים. ואחר יושב על מטתו ומותח עצמותיו, על כן ראוי לברך אחריה מתיר אסורים. ואחר ישיבתו על המטה עומד ממטתו, על כן ראוי לברך אחריה זוקף כפופים. ואחר שקם מוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ, על כן ראוי לברך אחריה רוקע הארץ על המים. ואחר שירד רגליו על הארץ נועל מנעליו, דמסתמא מנעליו של אדם מונחים סמוך למטתו כדי שיהיו מוכנים כשיצטרך לצאת בלילה פן יגוף באבן רגליו, וכיון שהם מונחים לפניו ינעילם קודם לבישת מלבושיו, על כן ראוי לברך אחריה שעשית לי כל צרכי. ואחר נעילת מנעליו הולך ללבוש מלבושיו המיוחדים ליום, דמסתמא מלבושיו של אדם אין מונחים כל כך סמוך למטה כדי שלא יתלכלכו מנוצת כר וכסת, וא"כ צריך לילך אצלם כדי ללובשם על כן יברך אחריה אשר הכין מצעדי גבר. ואחר שלבש מלבושיו יחגור חגורתו עליהם, על כן ראוי לברך אחריה אוזר ישראל בגבורה. ואחר שהוא לבוש ומאוזר אזי מכסה ראשו בכיסוי המיוחד ליום, דמסתמא עד הנה ראשו מכוסה במצנפת המיוחדת ללילה דמידת חסידות הוא להיות ראש האדם מכוסה בלילה כמו ביום, ועכשיו כשגמר מלבושיו והוא רוצה ללכת חוץ יכסה ראשו בכיסוי המיוחד ליום, על כן יברך אחריה עוטר ישראל. וברכת המעביר שינה וכו' שהיא נתקנה על רחיצת פניו שהוא סוף כל המעשים, על כן יברכנה בסוף:

132

קל״גולפי זה ברכת על נטילת ידים היתה ראויה להיות ג"כ בסוף קודם ברכת המעביר שינה, דאחר כל המעשים הנזכרים נוטל ידיו ורוחץ פניו, וכן הם מסודרים בגמרא זו אחר זו בסוף הברכות כמו שאיתא שם, כי משי ידיה לימא על נטילת ידים. כי משי אפיה לימא המעביר שינה כו'. וכן הוא גירסת הרא"ש:

133

קל״דומה שאנו מתחילין בברכתה, הוא יתורץ על דרך מה שכתב הרא"ש (בפ' הרואה, והובא לעיל בפנים בסימן ח'), גבי אלו ברכות הנזכרים זה לשונו, והאידנא נהגו לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו, דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכם על הסדר. והא דאמרינן (פסחים ז, ב) כל הברכות כולן מברכין עליהם עובר לעשייתן, היינו ברכת המצוה שאומר בהן וצונו, צריך לברך להקב"ה תחילה על מה שציוונו וקרבנו לעבודתו. אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו, יכול לברך אח"כ, (וכך כתב הר"ן בפרק קמא דפסחים ע"ש). על פי הדברים האלה אתי שפיר מה שאנו מתחילין בברכת נטילת ידים, לפי שהיא צריכה להיות עובר לעשייתן כנזכר מפני שהוא ברכת מצוה, ואעפ"י דברכת מצוה זו של נטילת ידים אינה יכולה להיות עובר לעשייתה מהטעם שכתב הרא"ש לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה וכו' כדלעיל, (וכך כתב הטור בסימן מ"ו וסימן קנ"ח), מכל מקום הסברא נותנת שנברך אותה סמוך לנטילה כל מה שאפשר ולא נפסיק בכדי בינה ובין הנטילה בשאר ברכות, וסברא זו תמצא בטור בסימן קס"ה בשם הר"ם מרוטנבורג, גם מי שיוצא מבית הכסא ורוצה ליטול ידיו לאכילה וכו', עיין שם. וכבר הארכתי קצת בזה בסימן ז' עיין שם. אבל שאר ברכות הנזכרים, הואיל והן ברכות של הודאה ושבח, אין קפידא כל כך אם נפסיק קצת ביניהם ובין עניינן, כדלעיל בסמוך בשם הרא"ש:

134

קל״הומה שסדרו אותה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) בתלמוד לבסוף, היינו דווקא לדידהו שהיו אומרים כל אחת ואחת בזמנה קודם הנטילה כדלעיל, נמצא שהיו נוטלין ידיהם אחר שעשו כל הברכות, כי לא תקנו נטילת ידים כי אם לקריאת שמע ולתפילה אעפ"י שהיו ידיהם נקיות, ומפני זה היו מברכין כל אלו הברכות קודם נטילת ידים כדלעיל בהג"ה בסמוך, מכל מקום היו נוטלים ידיהם לקריאת שמע ותפילה משום (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי (כדלעיל בפנים בסימן ח' בשם הרא"ש). וכאשר נטלו ידיהם לקריאת שמע ותפלה, היו מברכין עליהם קודם הנטילה ככל שאר ברכת מצות שהן עובר לעשייתן. אבל אנו שאין אנו יכולין לברך ברכת שחרית כל אחת ואחת בשעתה מפני שאין ידינו נקיות כנזכר, (וכל זמן שאין ידים נקיות אין להזכיר השם), ראוי לכל הפחות שנברך ברכת על נטילת ידים סמוך ומיד אחר הנטילה ולא נפסיק בינה ובין הנטילה בשאר ברכות, הואיל והיא ברכת המצוה כדלעיל. על כן מנהגינו להתחיל ברכת על נטילת ידים בראשונה כדי לקרבה אל הנטילה, ואחר כך נברך שאר הברכות שהן ברכת השבח על סדר העולם והנהגתו בבוקר השכם כנזכר לעיל, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

135

קל״ווהרא"ש שסידרם בפרק הרואה ג"כ בסוף, סידרה דגמרא נקט ואזיל, אבל לעולם היא מוקדמת ובה מתחילין:

136

קל״זטעם אחר למה אנו מתחילין בברכת על נטילת ידים, אע"פ שהיא סוף המעשים אשר יעשה אותו האדם בקומו בשחרית כדלעיל. הוא על דרך שהשיב הרשב"א בתשובה (והביאה הבית יוסף בהגהותיו באורח חיים סימן ד' והיא גם היא כתובה סביב המרדכי בפרק אלו דברים), על ששאלוהו למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית, שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת הסעודה. והאריך קצת בתשובה זו עד שכתב לבסוף זה לשונו, וא"ת מאי שנא תפילת השחר, מתפילת מנחה וערבית. יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, וצריכין אנו להודות לה' על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר, לפיכך צריכין אנו להתקדש וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכלי קודם עבודתו וכו'. על פי הדברים האלה ראוי שנתחיל בברכה מפני קדושתה כעם ככהן העומד לשרת ולברך בשמו בבית המקדש שהיה נוטל ידיו מן הכיור מתחלה, ומסתמא מברך על נטילת ידים עליה מיד, ואח"כ עשה העבודה. גם אנו עושין דוגמא זה בבתי כנסיות שלנו שהם לנו למקדש מעט עתה בגליותנו עד ביאת משיחנו:

137

קל״חומיד אחר ברכת על נטילת ידים יברך אשר יצר, וכן סדרן הטור זו אחר זו בסימן ו'. וגם המה שהביא הבית יוסף בהגהותיו בזה הסימן ובסימן ד', שנהגו בני ספרד לברך כל אחד ואחד בביתו על נטילת ידים ואשר יצר, ובבית הכנסת מתחילין מאלקי נשמה. משמע שאלו הברכות שייכין להדדי, וק"ל:

138

קל״טואף על פי שברכת אשר יצר היתה ראויה לאחרה עד לבסוף קודם המעביר שינה, לפי סדר הנהגת העולם, דמסתמא מנהג העולם שאחר שלבש חלוקו והניח ידו על עיניו ותריץ וזקוף ונחית לארעא וסיים מסאנא ומסגי ואסר המייניה ופריס סודר על ראשיה, נכנס לבית הכסא ועושה צרכיו. מכל מקום נראה להפוסקים הנזכרים, להיות ברכת אשר יצר מיד אחר ברכת על נטילת ידים:

139

ק״מואפשר שהטעם כיון דברכת אשר יצר את האדם בחכמה הוא דבר של קדושה ונתקנה על בריאת האדם בחכמה נפלאה, כמו שפירשו המפרשים ז"ל (עי' שו"ע או"ח ו, א) פירושים נכבדים על אשר יצר את האדם בחכמה, ועל ומפליא לעשות, כדאיתא במדרש (עי' במדרש תהלים קמו, ג) שהאדם דומה לנוד מלא רוח וכו', וזולת זה כמה מעלות טובות ורב טוב שגמל השם יתברך עם האדם ביצירתו מרומזים בזאת הברכה, כמו שהביא בית יוסף ומורי בשלחן ערוך (הנ"ל). על כן ראויה להיותה בראש כל ברכות השבח. ועוד דהיא באה גם כן לטהרת ידים (כמו שכתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן קס"ה ע"ל בסימן ז'), על כן ראויה להסמיכה מיד אחר ברכת על נטילת ידים:

140

קמ״אוברכת אלהי נשמה וכו' ראויה להקדימה ולאומרה מיד אחר ברכת אשר יצר קודם שאר ברכות של שחרית, מפני שהיא קודמת בזמן כי מתחלה מתער אינש משנתיה, ומפני זה היא מוקדמת בגמרא. ואחר שאמר אלקי נשמה, ראוי לסמוך אל זה ברכת אשר נתן לשכוי בינה, כי האדם ניעור מקול התרנגול. וכן היא מסודרת בגמרא:

141

קמ״בוכל שכן לפי פירוש בעל העקידה ז"ל בשער נ"ה שראויה לסמכה לברכת אלקי נשמה, שכתב שם וזה לשונו, אם הכרת החסד המקובל תעדר, והשבת הגמול הראויה לו תבטל, על מה ועל מה העולם עומד וכו'. עד אמרו, והיה אנחנו מקבלים מאתו ית' הרבה צדקות וחסדים עצמו מספר, אמנם כולם נכללים בג' סיגים אשר הם הכרחיים למציאתינו, והם החיות והמדע והפרנסה, וכולם מבוארים מהכתובים (ישעיה מב, ה) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, כי הוא יתברך הזורק נשמות לפגרים מתים כאשר הם חיים על האדמה. וגם נאמר (משלי ב, ו) כי י"י יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והוא השפעת דעתו ושכלו כאשר הוא מדבר בהשכל. וגם נאמר (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברון פותח את ידך כו', כי הוא המכין מזונו וצרכיו אשר אי אפשר לעמוד זולתו, ועל הכל אנו מחוייבים להשיב הגמול הראוי להגיע מיד יוצרנו אל מעלתו יתברך, אשר לפי כן סדרו חז"ל בסדר שבחינו בברכתינו בבקר. אמרו אלקי נשמה שנתת בי, וחתמו ברוך אתה י' המחזיר נשמות לפגרים מתים, והרי הוא הענין הראשון. ועל השני סמכו, ברוך אתה י' אשר נתן לשכוי בינה. ועל הצרכים סדרו כל יתר הברכות כי רבים הם, פוקח עורים זוקף כפופים מלביש ערומים וכו', עד אשר לא חסר מצרכיו כלום, עד כאן לשונו לעניינינו. ואם שהוא האריך יותר:

142

קמ״גוהנה אמת נכון הדבר דלפי פירושו זה ראוי לסמוך ברכות אשר נתן לשכוי בינה לברכת אלקי נשמה, וראוי לאומרה ג"כ קודם שאר ברכות שנתקנו על הצרכים, כדי שיסודרו הברכות שנתקנו על הג' סוגים הנזכרים זה אחר זה, כפי מעלתן וחשובתן זה על זה. כי בודאי החיות והמדע אשר עליהם נתקנו אלו הב' ברכות אלקי נשמה ואשר נתן לשכוי בינה, הם קודמים במעלה לשאר צרכים:

143

קמ״דוג' ברכות הנותרים שלא עשני גוי עבד אשה, כתב הטור בסימן מ"ז שבסידורי אשכנז הם כתובים מיד אחר הנותן לשכוי בינה. ובסידורי ספרדים כתובים בסוף המעביר שנה ואין חשש, עד כאן לשונו. ונראה שיותר טוב לסמכם מיד אחר הנותן לשכוי בינה כמו שהן כתובים בסידורים שלנו, דמישך שייכי אהדדי. ואלו ג' ברכות נראה מתוכן שלא נתקנו על סדר העולם והנהגתו, רק שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל האומות וקרבנו לעבודתו ונתן לנו תורתו ומצות עשה ולא תעשה. משא"כ בגוי ועבד, ואשה נמי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, ואנו משבחים להבורא יתברך שאנו מהמצווים ועושים כי בזה משכורתינו שלמה, כאמרם ז"ל (קידושין לא, א) גדול המצווה ועושה וכו', על זה ראוים הג' ברכות אלו לסמכם לברכת אשר נתן לשכוי בינה, בשכבר ידעת שברכת אשר נתן לשכוי בינה נתקנה על החכמה והבינה שחננו הש"י. וידוע ג"כ, כי עיקר החכמה תלויה בתורה ומצותיה, כמו שאמר הכתוב (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. על כן ראוי לסמוך לפי זה אלו הג' ברכות לברכת אשר נתן לשכוי בינה, הואיל והם מעניינם כנזכר, וק"ל^הגה"הוזה לשון בעל תולעת יעקב, שלא עשני גוי, יש לך להסתכל בסוד נעלם בברכה זו, כי כל הברכות שהזכרנו למעלה מן הדין צריך לברכן בכל יום, אבל ברכה זו היה לו לברכה פעם אחד מיום שנברא. וכן שלא עשני עבד, וכן שלא עשני אשה:
אבל כוונה בזה, כי בעלות הנשמה בלילה לעולם העליון, אם צדיק הוא, כמה משרתי עליון אוחזין בה ומושיבין אותה במקומה הראוי לה. ואם הוא רשע, כמה מלאכי חבלה יוצאים לקראתה ואומרים (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים, ומכניסין אותה במקום הגוי הטמא והמזוהם, או העבד שנדח לתמורות, או אשה. אבל כשיקום האדם ממטתו, אם יודע הוא בעצמו שהוא צדיק, יברך שלא עשני גוי, פירוש שלא הושיב אותי במקום הגוי, כי מי שהוא יושב ברשות הגוי כאלו עובד עבודה זרה, עד כאן. גם לפי טעם זה ראויים אלו הג' ברכות לסומכם לברכת אלקי נשמה, וק"ל::

144

קמ״הואחר כך יסדר שאר ברכות, כגון מלביש ערומים, פוקח עורים כו', סמוכות זו לזו על הדרך הנזכר לעיל, כי זה הדרך הוא ישר לפני איש ירא ה' יורנו בדרך יבחר על סידור העולם והנהגת בני אדם בבוקר השכם זו אחר זו, כולהו בחדא מחתא משולבות אשה אל אחותה כנזכר:

145

קמ״ווטוב לאדם להביא עצמו בכל יום ויום לידי חיוב ברכות אלו בכל יכלתו, כדי לעשות כרצון איש ואיש. כי הרמב"ם כתב בפרק ז' (ז) מהלכות תפילה, והביאו בית יוסף בסימן מ"ו, שכל ברכה מאלו הברכות שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. וזה שנהגו לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם, טעות הוא בידם ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך ברכה אלא א"כ נתחייב בה, עד כאן. ואפילו הרא"ש בפרק הרואה והטור בסימן הנזכר שכתבו, שכל הברכות שהן על סדר העולם והנהגתו כגון אלקי נשמה והנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם, אפילו לא שמע קול התרנגול, או לא הולך על הארץ, לא אמרו אלא באלו דוקא. אבל אותן הברכות שהן על הנאותיו, כגון מלביש ערומים, ועוטר ישראל, ושעשית לי כל צרכי וכהאי גוונא, אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף, אינו מברך אותם, כמ"ש כך בהדיא במקומות הנזכרים, נמשכין בזה אחר דעת התוספות בפרק הרואה (ס, ב) בדברי המתחיל כי פריס סודרא וכו', והביאו ראייה על זה עיין שם:

146

קמ״זואע"ג דכתב הבית יוסף באורח חיים סימן מ"ו וזה לשונו, והכלבו כתב שפשט המנהג באותם הארצות לאמרם על הסדר, וכן הנהיגו רב נטוראי ורב עמרם ושאר הגאונים לסדר את כולם ואפילו לא עשה המעשה, שלא על עצמו בלבד הוא מברך, אלא על כל העולם הוא מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים כאלו תמיד לכל, עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאפילו ברכות שהם על הנאותיו מברך אע"פ שלא נתחייב בהם וכו'. מכל מקום הואיל ומצינו התוספות והרא"ש אשר מימיהם אנו שותין ואחרי דבריהם לא נשנה על הרוב וכל דבריהם כגחלי אש דת לנו, דסבירא להו דאין לברך ברכות אלו אלא א"כ נתחייב בהן, וכן הוא סברת הרמב"ם גם כן כמו שהובא לעיל בסמוך בפנים, ראוי לחוש ג"כ לדבריהם, ולא יכנס לספק ברכה לבטלה הואיל ויש לאל ידינו לתקן זה:

147

קמ״חודמי להאי דכתב הטור אורח חיים בסימן ת"ר בדין הקידוש של יום טוב שני של ראש השנה, וזה לשונו, ולענין זמן בליל יום טוב שני על הקידוש, וביום השני על השופר, כתב רש"י בתשובה, רבותי אומרים שאין אומרים זמן אלא בראשון דקדושה אחת הן וכחד יומא אריכתא דמי. אבל אני אומר שצריך לומר זמן, וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי. ואין חילוק בין יום טוב שני של ראש השנה לשאר ימים טובים של גליות, אלא לענין ביצה ומחובר, לאסור של זה בזה. וטעמא, דאף בזמן בית דין פעמים היו עושים שני ימים, אע"פ שלא היה שם ספק שיום שני היה עיקר יום טוב, והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה. אבל לענין זמן, ממה נפשך, אי ספק הוא, אומר זמן. ואי אמנהגא דבית דין סמכינן, שהיו נוהגים היום קודש ולמחר קדש, אומר זמן, דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות, והוא עיקר ראש השנה וצריך לומר בו זמן, וכן הלכה. וכן כתב רשב"ם בשם זקינו רש"י, וכתב דמסתבר טעמיה. וכן דעת בעל העיטור. והגאונים כתבו, שאין לומר זמן בשני, לא בקידוש ולא בשופר. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו, ויהא דעתו גם על הפרי, ויצא ידי ספק. וכן היה נוהג הר"ר מאיר מרוטנבורג, עד כאן לשונו לענינינו:

148

קמ״טהרי לך דאע"ג דכתב המאור הגדול רש"י ז"ל דיברכו זמן בליל שני של ראש השנה ונתן טעם לדבריו כדלעיל, כי הלא אפילו אם הוא ספק היה ראוי לברך עליו, אי משום מנהג אבותינו בידינו, ואי משום שלא יזלזלו בו, עם כל זה הגאונים חולקים ואומרים שלא יברכו זמן בשני. ועל זה בא הרא"ש ז"ל ומצא תקנה כדי שלא יכנס בספק ברכה לבטלה, ליקח פרי חדש ולהניחו לפניו ולברך שהחיינו ויהא דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק ברכה לבטלה, וכן היה נוהג הר"ר מאיר מרוטנבורג, וכן אנו נוהגין, א"כ הא ודאי כל שכן בנדון דידן דיש לנו לחוש ג"כ על דברי התוספות והרמב"ם והרא"ש להביא עצמנו בכל בוקר לידי חיוב ברכת שחרית כדי לעשות רצונם גם כן בזה:

149

ק״נוכך יעשה כסדר שזכרנו למעלה, על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. כי מתער משנתיה ורוצה לקום ממטתו, בתחלה ילבש כתנתו בעודנו שוכב כנזכר. ואחר לובשו כתנתו, יכוין לעבור ידיו על עיניו על ידי סדין או חלוקו לפתחם היטב. ואח"כ ישב מעט על מטתו ויכוין למתח עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותים. ואח"כ יכוין לזקוף עצמו. ואח"כ ירד ממטתו ויכוין להגיע ברגליו על הארץ ממש לעמוד מעט קודם הנעלת מנעליו. ואח"כ ילך מעט בחדרו ללבוש מלבושיו של יום, דמסתמא אינם מונחים כל כך סמוך למטתו כדלעיל, ויחגור חגורתו, ויכסה ראשו. וכשיטול ידיו ורחץ פניו, יכוין ג"כ לרחוץ עיניו מהלפלוף הנשאר בעיניו מחמת שינת לילה, וזהו המעביר שינה כו', רצה לומר שע"י הרחיצה זו מעביר כל התנומות מעיניו. ואחר שיעשה כל המעשים הללו לכוונה שיכניס עצמו לחיוב הברכות הנזכרים לעיל, אז יהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו תמיד, שיברך הברכות כולם אליבא דכולי עלמא:

150

קנ״אברכת התורה היה נוהג בעל הטור לומר אותה מיד אחר אלקי נשמה, לפטור גם הפסוקים שאומרים קודם פרשת התמיד, כמו שכתב בסימן מ"ו עיין שם. ולפי מה שכתבתי לעיל שטוב הוא לסמוך ברכת אשר נתן לשכוי בינה לברכת אלקי נשמה לפי פירוש בעל עקידה, אמרתי טוב לאחר ברכת התורה עד אחר יהי רצון הראשון שהיא סוף ברכות של שחרית וחתימתן. ואפשר שגם הטור לא הקפיד שתהיה ברכת התורה מיד אחר אלקי נשמה דוקא, רק שתהיה קודם הפסוקים כנזכר, והנה לא נזכר עד עתה שום פסוק, על כן אמרתי טוב לדבק ברכות התורה עם כל הנלוה אליה, דהיינו ברכת הכהנים ואלו דברים כו' מיד אחר ברכת גמילות חסדים טובים וכו' שהיא אחר יהי רצון הראשון, דמישך שייך לברכות גומל חסדים טובים דאין לך גמילות חסדים גדול מזה שנתן לו תורתו הקדושה שהיא בית חיינו ואורך ימינו כלי חמדתו יתברך שהיה משתעשע בה בכל יום, (כדאמרינן בשבת פרק רבי עקיבא (פט, א)) והיא גם היא רצה לומר התורה נקראת חסד, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, ומוסמך חסד לחסד עדיף:

151

קנ״בואחר שאמר ברכות התורה עם כל הנלוה אליה, יתחיל ויאמר יהי רצון שתצילני היום מעזי פנים וכו'. לעולם יהא אדם ירא שמים כו'. ויאמר מכאן ואילך על הסדר הנכתב בסידורים:

152

קנ״גואם יקום ללמוד קודם אור הבוקר, טוב לומר כל סדר הברכות והשבחות זו אחר זו על הדרך הנזכר, בצרוף ברכות התורה והנלוה אליה עד פרשת התמיד. וזה יותר טוב מלהמתין עד אור הבוקר, כדי שלא להרחיק כל כך אלו הברכות מזמן עניינן, כיון שלא ברך אותן בזמן עניינן מפני שהיו ידיו מטונפת מהלילה, (וע"י זה אחר שנטל ידיו וידיו נקיות, יברך על נטילת ידים, וימהר לסדר הברכות שלא להרחיקם כל כך מעניינן, ונזכר זה לעיל כמה פעמים בסימן ז' ובסימן ח'). וכן הוא בתשובות הרא"ש כלל ד' סימן א', והביאו הטור בסוף סימן מ"ז, והבית יוסף בסימן ד', זה לשונו, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, המשכים ללמוד קודם עלות השחר, יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלקי נשמה, וכל סדר הברכות וברכות התורה. ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאיר היום, שהיא במקום הקרבת תמיד שאין זמנו אלא ביום. וכן ברכת הנותן לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, עד כאן:

153

קנ״דוטוב לומר בתחילה ג"כ פרשת עקידה ופרשת המן וי' דברות ושאר פסוקים דרחמים ותחנונים ובקשות, ואח"כ ילמוד. וכתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן א' וזה לשונו, וטוב לאמרם (רצה לומר י' דברות), שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה. ופרשת העקידה, כדי לזכור זכות אבות לפני הקב"ה, וגם להכניע יצרו לעבודת הש"י כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, עד כאן לשונו. וטוב לכוין בכל זה בשעת קריאת כל פרשה ופרשה:

154

קנ״הוטוב להתפלל ג"כ קודם אור הבוקר על החורבן ועל הגלות, כמו שכתב הרא"ש ז"ל (בפרק קמא דברכות), והביאו הטור בסימן א' וזה לשונו, וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש וכו', עד כאן לשון עמק הברכה:

155

קנ״ווהנה ראיתי כמה נוסחאות מתחנונים התעוררת החורבן. והנה זכרתי אלו הב' המאמרים לאומרם קודם אמירת גוף תפילת החורבן, כדי שיתעורר האדם לצער עצמו בזכרו החורבן בתפילתו קל וחומר משכינה כביכו"ל:

156

קנ״זעל זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ציון מדבר היתה ירושלים שממה, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היתה לשריפת אש, וכל מחמדינו היתה לחרבה. ה' אלהי הצבאות עד מתי לא תרחם את ערי יהודה ואת ירושלים אשר זעמת זה כמה שנים. עד מתי אלהים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח. עד מתי עזך לשבי, ותפארתך ביד צר. עד אנה בכיה בציון, ומספד בירושלים. אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. כי הנה אויביך יהמיון, ומשנאיך נשאו ראש. עד מתי ה' רואה ודומם, מתי תתנשא ותתרומם. קנוא ונוקם קנא לשמך המהולל, לבל בגוים יתחלל. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (נגד ב' חורבנות). הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים. מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. למה תהיה כאיש נדהם, וכגבור לא יוכל להושיע, ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. למה אלהים זנחת לנצח, יעשן אפך בצאן מרעיתך. למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעתות בצרה. למה פניך תסתיר, תשכח עניינו ולחצינו. זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. שאגו צורריך בקרב מועדיך, שמו אותותם אותות. שלחו באש מקדשיך, לארץ חללו משכן שמך. זכור ה' חרפת עבדיך^הגה"הזכור החרפה שאומרים שאין לנו סוד תשועה:, שאתי בחקי^הגה"השאתי בחקי, פירוש שאני נושא חרפתי בחקי, חרפה כל עמים רבים שמתוני, ואמר זה על כל אחד מבני הגלות, ורבים עמים, כמו הפוך עמים רבים: כל היום. רבים עמים אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך^הגה"הפירוש, ומה חרפו עקבות משיחך, התאחרות ביאת משיחך שמתאחר לבוא ואומרים שלא יבא לעולם ח"ו: זכור עדתך קנית קדם, גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו. זכור ה' חיבת ירושלים, אהבת ציון אל תשכח לנצח. זכור לנו ברית אבות כאשר אמרת וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. איה חסדיך הראשונים אדני אשר נשבעת לדוד באמונתך.^הגה"הפירוש, איה חסדיך והם מה שנשבעת לדוד באמונתיך, ואיה הם עתה שתעזבנו: קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך. מהר יקדמונו רחמיך ביום צרותינו. ואם לא למענינו, למענך פעול.^הגה"הפירוש, אם לא תעשה למעננו עשה למענך, כי רבינו ריבך, כי האויב יחרף אותך ואומר כי אין בך יכולת להוציאנו מהם: קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מיני נבל כל היום. על מה ניאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש.^הגה"הפירוש, כי על מה מנאץ אותך, אלא לפי שאמר בלבו כי לא תדרוש ולא תשגיח על מה שאמר ועושה: שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשעו בל תמצא.^הגה"הפירוש, שבור זרוע ותוקפו תדרוש רשעו, שהוא אומר כי לא תדרוש כמו שכתוב למעלה, הראה לו כי אתה תדרוש. ואם אתה עושה כן, לא תמצא רשע בארץ, כי אם תשבר זרועו, הנשארים ישמעו וייראו. ורשע ורע כפל לשון: אתה ה' לעולם תשב, כסאך לדור ודור.^הגה"הפירוש, ידענו כי לעולם תשב, וכן הוא למה לנצח תשכחנו, הלא נשבעת לנו בך, וכשם שאתה קיים, כך שבועתך קיים: למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד, המאוס מאסת את ערי יהודה. אם בציון געלה נפשך, מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא וגו' והנה בעתה. ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך. אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כסא כבודך. זכור אל תפר בריתך אתנו.^הגה"הפירוש, זכור ברית אבות, ואותו אל תפר אתנו: כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד:

157

קנ״חהשיבנו אדון עולם למקדש ולעולם, ה' אלהי ישראל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים, ורחם עלינו למענך, ולמען זכות אבותינו, ולמען החסידים והישרים בלבותם, ולמען כל ההרוגים על יחודיך, ולמען כל השרופים על קידוש שמך, ולמען כל אשר נשפך דמו על יחודך, דם נפשות אביונים וגרים אשר למות הערו נפשם, ותחת החרב נתנו ראשם, אחריך ישאגו ועליך כל היום נהרגו, יקריבו לפניך עולה וזבחים, ויעשו לריח ניחוח את הראש ואת הנתחים, והם במיתתם ששים ושמחים, זה יאמר לה' אני, ולצור ישראל שבראנו, ואקריב את עצמי חלבי ודמי נתחי וראשי אתן בשרי פשעי פרי בטני חטאת נפשי, ונפשם מתעלפת בדמים מתבוססת, ומאבות לבנים מורשה מסיני לעלות להם שלמי נדבה לרצון להם לפני ה' לא לנו ה':

158

קנ״טלא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך ועל אמתך. למה יאמרו בעמים איה אלהיהם. ואתה תוחלתינו וסברינו ותקותינו. חנון ורחום יהיה נגד עיניך צרותינו, וראה בעניינו וריבה את ריבנו, ויעלה לפניך עלבונינו בכל עת, עם עלבון שמך הגדול המחולל בין הרשעים אשר חרפוך ויתנו את כבודך לאחר ותהילתך לפסולים. שמע אלהינו את חרפתך אשר חרפוך, ואל תכסה על עונם, וחטאתם מלפניך אל תמחה. וידעו כל הגוים כי אתה ה' קדוש ישראל, והקדישו את קדוש יעקב, ואת אלהי ישראל יעריצו:

159

ק״סזכור נא בניך עניים ואביונים, מצפים לישועתך כל הימים. אבינו שבשמים צדיק אתה וחסיד אתה, וכל מעשיך באמונה. יגולו רחמיך על בניך אשר הם בארץ שוביהם, ותוציא מבית כלא יושבי חושך ואסירים אסירי התקוה פקח קוח. וזכור לנו ה' אלהינו שהקדשת עמך ישראל מתוך ע' אומות, ומתוכם הפרשת את שבט לוי והפרשת כהן גדול לעמוד לשרת ולהתודות על עמך ישראל לכפר עליהם. ועתה בעונותינו שרבו, נגדע מאוויינו, והושלך תפארתינו, ונשארנו ריקם מכל טוב, ואין לנו כי אם תפלתנו היוצאים מקירות לבנו, כי צמאים אנחנו לרחמיך כארץ עיפה למים, וצועקים לפניך מכאב לב, ושופכים שיחנו לפניך בדמע לב:

160

קס״אוזכור לנו מה שציויתנו בתורתיך, כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו. ואנחנו בניך ילידי שעשועיך, רחם עלינו ברוב רחמיך, וקיים לנו מה שנאמר על ידי נביאך, למעני אעשה כי כבודי לאחר לא אתן. שמחנו כימות עניתנו, שנות רעה ראינו. שלח הגואל לגאלנו, והעלנו שמחים על אדמתך, ושכינתך שכון בינינו, ובדבריך יחיו מתינו, יקיצו וירננו שוכני עפרותינו, ושמחת עולם על ראשינו כאשר אמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. ועוד נאמר כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטנה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'. ועוד נאמר, ושבתי שבות עמי ורחמתי על בית ישראל וקנאתי לשם קדשי. ואמר עוד הנביא, כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו, אמן וכן יהי רצון. מזמור מ"ז פ' פ"ז ק"ז:

161

קס״באב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון, ותבנה חומות ירושלים. תרחם ציון כאשר אמרת, ותכונניה כאשר דברת. תמהר גאולה ותחיש ישועה, ותשיב לירושלים ברחמים רבים, ככתוב על יד נביאך, ביתי יבנה נאם י"י צבאות וקו ינטה על ירושלים. ונאמר, עוד קרא לאמר כה אמר י"י צבאות, עוד תפוצנה ערי מטוב, וניחם י"י את ציון ובחר עוד בירושלים. ונאמר, כי ניחם י"י את ציון ניחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן י"י, ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ואדון הנביאים משה רבינו ע"ה אמר, אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך י"י אלהיך ומשם יקחך. נפשנו חכתה לי"י, עזרנו ומגיננו הוא. כי בו ישמח (אותיות משי"ח) לבנו, כי בשם קדשו בטחנו. יהי חסדך י"י עלינו כאשר יחלנו לך. כי לא יטוש י"י את עמו בעבור שמו הגדול. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וכו':

162

קס״גוזהו הסדר שכתבו תלמידי האר"י ז"ל, והוא בספר הכוונות. בקומו קודם חצות לילה שהוא שעה כביכול במסתרים תבכה נפשו, יקום ויעורר משנתו, ירחץ ידיו ופניו וישב לפני המזוזה לארץ, ולא יהיה אפילו נר אחד אלא באפילה, ויכסה ראשו כמו אבל וחפוי ראש. ויתחיל לומר על נהרות בבל, ויכוין על חורבן הבית. מזמור לאסף, יכוון על הריגת הצדיקים. זכור י"י הערלה במקום המילה, ויכוין י"י מה היה לנו ראשי תיבות מילה. ויאמר נפלה עטרת ראשינו, ויכוין נפלה נפל ה', נפלה עטרת ראשינו ראשי תיבות נער, שהוא מטטרון שנקרא נער. על זה היה דוה לבנו, אותיות דוה הם אותיות הו"ד שנהפך ונעשה דוה. כל היום דוה, על אלה, מי הם אלה, ו' קצוות. ויאמר קינה על היכלי וכו', ואחר כך פסוקי דישעיה, הבט משמים וראה כו', כי אתה אבינו עד נדרשתי וכו'. ואח"כ פסוקי דנחמה, על חומותיך עד עברו בשערים וכו', אלהים אל דמי לך. אתה תקום תרחם ציון כי רצו עבדיך. בונה ירושלים י"י. כאיל תערוג. שפטני אלהים. לי"י הארץ. יענך י"י ביום צרה כו'. אלהים יחננו. אודה י"י בכל לבב. ויכוין כל"ך סע"פה יאפו"צה שהם מנצפ"ך ידו"ד אהי"ה:

163

קס״דומיד כשיאיר היום ילך^הגה"הואסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש. וכתב רמ"א בהגה"ה (או"ח ב, ו), ויכסה כל גופו ולא ילך יחף, והוא מאור זרוע. ונראה אם עושה משום תשובה שמתאבל על עוונותיו, מותר ויעשה כן. וכן עשה דוד המלך ע"ה כמו שכתוב (ש"ב טו, ל) עלה ובכה וראשו חפוי והוא הולך יחף וגומר: במרוצה לבית הכנסת להיות מעשרה הראשונים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מז, ב). וענין סדר התפלה, יתבאר לקמן אי"ה בבית התפלה. ומיד כשיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ללמוד תורה לקיים (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל:

164

קס״הואם אח"כ עוסק במשא ובמתן, יהיה באמונה, כמבואר לעיל. ויהיה מלאכתו עראי, ותורתו קבע. ואם חוזר ללימודו בעת שפנוי, זה נקרא תורתו אומנתו. וכשרוצה לאכול, יהי' בקדושה ובטהרה, ככל המוזכר למעלה באות ק' קדושה. ואחר כך יראה בכל יום ויום שיעשה איזה גמילות חסד, הן בגופו הן בממונו, לקיים מה שכתוב (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום. ובהגיע זמן מנחה, ירוץ לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים. ואח"כ לעת ערב יהרהר בתשובה, ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז). אחר כך בלילה קודם השכיבה, יגמור התשובה והווידוים, ולתקן המקולקל. ככה יחזור חלילה, ויחזור בסדר הלילה כפי המוזכר למעלה, ואז יעלה למעלה:

165

קס״ווזה לשון החכם קורדווירא בספר תומר דבורה, פירש ר' שמעון בפרשת בראשית עצה רבה וגדולה מן התורה, היאך יתקשר האדם בקדושה העליונה ויתנהג בה, ולא יפרד מן הספירה העליונה תדיר. וצריך האדם בזה להתנהג כפי הזמן, רצה לומר לדעת איזו ספירה שולטת ולהתקשר בה, ולעשות התיקון המתיחס אל המדה השולטת. והתחיל מהלילה עת שכיבת האדם על מטתו, והרי השליטה היא לילה מדת המלכות, והוא הולך לישן השינה היא כעת מיתא, ואילנא דמותא שולטת, מה יעשה, יתקן ויקדים להתקשר בסוד הקדושה, דהיינו סוד מדת המלכות בבחינת קדושתה, ולזה ילך על מטתו ויקבל עול מלכות שלימה בכוונת הלב. קם בחצות לילה, יטול ידיו מהקליפה השולטת עליה, ויעביר רעה מבשרו, ויברך ויתקן השכינה בעסק התורה. ועל זה נאמר עליה (משלי ו, כב), בשכבך תשמור עליך, מן החיצונים, והקיצות היא תשיחך. ותתקשר עמו והוא עמה, ויתעלה דיוקן נשמתו בגן עדן עם השכינה הנכנסת שם עם הצדיקים והת"ת שם גם הוא להשתעשע עם הצדיקים ועמו אברהם שכולם מקשיבים לקולו, הרי ממש נסה עמה מהמיתה והשינה, אל סוד החיים העליונים, ונקשר בסוד גן עדן, והתחיל להתנוצץ עליו אור הת"ת המתנוצץ בגן עדן של הצדיקים:

166

קס״זוכן פירש בפרשת תרומה, השכים ועלה עמוד השחר, התחיל הוא גם כן לבא ליכנס לבית הכנסת וקשר עצמו בשלשה אבות בפתח בית הכנסת. אמר (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך אבוא וכו', וכולל עצמו בסוד הת"ת אדו"ם כלול חסד גבורה תפארת. נכנס לכנסת מל"ה, ומכוין בפסוק בג' אבות, חסדך דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק, דמסטריה השתחויה לכפוף קומתו נגד מדת הדין להיות נדחה מפניה, ואז השעה נדחית מפניו, כי יומשך שפע הרחמים מלמעלה עליה למתקה. ביראתך דא יעקב, דכתיב ביה (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה, והרי כלל עצמו בהם מחשבה דבור ומעשה. כי מחשבה שזכרנו, היא הכוונה. הדיבור, הוא הפסוק. והמעשה, הביאה לבית הכנסת והשתחויתו נגד היכלו קודם תפילה עומד בבית הכנסת פיו מקור נובע תפלה ויחוד יסוד מקור הבאר נפתח בבאר שהוא בית הכנסת, ומתקן שכינה בכל יכולת כונתו בתפילתו:

167

קס״חיוצא משם עולה בסוד תורה, ומתקשר בה בסוד מדת יום, ומתנהג כל היום עד שעת המנחה שמתקשר בגבורה. שהרי כבר נקשר בחסד בתפילתו, וביום בתפארת בעסק התורה, ובערב בגבורה, וכל זה במדת יום שהוא בא לבית הכנסת ליחד בסוד הגבורה כדרך שעשה בצד החסד, ובין זה לזה קושר שכינה עמו בסעודתו לגמול חסד לנפש בהמה ולקושרה בסוד המזון, ואחר שעלה לשעת המנחה ונתקשר בגבורה המתין לערב וירד התפארת אל המלכות והרי הוא עמה:

168

קס״טבתחלת הלילה קושר עצמו בה, ונכנס לבית הכנסת עם הכוונה הנ"ל וקושר עצמו למטה תפארת בא לבית מלונו. יצא מבית הכנסת ייחד עצמו ממש במלכות לבד, בסוד קבלת עול מלכות שמים. וזהו תקופתו ביום עם תקופת הספירה, ולעולם דבוק באור השולט. עצה זו עיקרה בפרשת בראשית, והשאר מקובץ ממקומות רבים מהזוהר, והיא עצה כוללת להתקשר האדם תמיד בקדושה, ולא יחסר עטור השכינה מעל ראשו, עד כאן לשונו:

169

ק״ענשלם מסכת חולין בעזרת עילת כל העילות של כל העלולין

170