שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Torah Ohr
א׳כתב הזוהר אור בגימטריא ר"ז, גם אנכי בפרק זה אבאר סודות המצות הנזכרות בפרק נר מצוה
1
ב׳סוד ציצית, ציצית עולה ת"ר, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג, והם בארבע כנפיו לד' רוחות לזכרון בין עיניו לכל צד שיפנה יזכור במצות ה'. ציוני, ח' חוטין יש בציצית. בחוט הראשון, לזכור מצות ועבירות התלויות בעין. בחוט השני, מצות ועבירות התלויות בפה. בחוט הג', בליעת הושט. בחוט הד', מצות ועבירות התלויות באזנו. בחוט הה', אף מריח אף כועס. בחוט הו', מצות ועבירות התלויות בידים. ובחוט הז', מצות ועבירות התלויות ברגלים. בחוט הח', מצות ועבירות התלויות בערוה, עד כאן:
2
ג׳פנימיות הסוד, ט"ל כרוכין יו"ד ה"א וא"ו, ה"א אחרונה היא השכינה המשלמת יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהוא אדם. ל"ב חוטין רומז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה מל"ב נתיבות חכמה, כל נתיב ונתיב מתחלק לשניים, טוב ורע, זכור ושמור, מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מי' ספירות הרי תר"ם, הוציא מהם ז"ך אותיות התורה, הנה הם תרי"ג מצות. והל"ב הם יוצאים מלמעלה ומתפשטין בחיות הכסא ח' לכל צד, כי לכל חיה מחיות הכסא ד' פנים וד' כנפים הרי ל"ב, וד' פנים וד' כנפיים ההם הם לעומת ד' כנפיים ידו"ד ד' כנפיים אדנ"י, נמצא יאהדונה"י לכל צד. וכן שד"י במספר קטן עולה ח':
3
ד׳ובספר התיקונים (תקון י כה, ב), כד ישראל אמרין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, חיוון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה, דאיתמר בהון (דברים כב, יב) על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה, דאינון כגוונא דמעיל האפוד, ופעמונים ורימונים אינון לקביל חליין וקשרין, שולי המעיל אינון לקביל כנפי מצוה, ואינון ה' קשרים לקביל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, דאינון חמשה נימין דכינור דדוד דהיה מנגן מאליו. י"ג חליין נחשבן אחד, דקלא דניגונא סלקא באחד ודאי. ח"י בין חליין וקשרין לכל סטר סלקין ע"ב, ודא איהו (ישעיה טז, ה) והוכן בחסד כסא, חסד ע"ב. כל מאן דאתעטף בכיסוייא דמצוה כאלו אתקין כורסייא להקב"ה, ואינון יאהדונה"י לכל חד, ד' כנפים וד' גדפין סלקין ס"ד, ותמניין אתוון יאהדונה"י סלקין ע"ב, וג' זמנין ע"ב סלקין רי"ו, דא הוא (עמוס ג, ח) אריה שאג מי לא יירא. וכנפי מצוה אולפין רזא דאינון ח' חוטין לכל סטר, לקביל ד' אנפין וד' גדפין לכל חיה, ובחושבן זעיר דנער חנוך א"ז איהו שד"י אז ישיר בכל אתר. ואמרו מארי מתניתן (פסחים קג, ב), כל מאן דפחית לא יפחות משבע, וכל מאן דאוסיף לא יוסיף על י"ג, ואינון ז' לקבל ז' ימי בראשית דרמיזן לז' שמהן אבגית"ץ וכו'. ועלייהו אתמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בהון פרחת צלותא לעילא ואינון תמן מנא לקביל מ"ב אזכרות דאינון בתפילין דיד ובתפילין דרישא, ועלייהו אתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו'. ואינון תכשיטין דכלה, תפילין דרישא, עטרת זהב ברישא דכלה. ותפילין דיד, טבעת ודרועא הא כלה ונתקנין בתכשיטין דילה, צריך לקרא לחתן דילה הדא הוא דכתיב (שם ו, ד) שמע ישראל, והא אינון בחופה צריכא עמא קדישא למיקם בעמידה קדמיהון עם חזן לברכה לון ז' ברכאן ולקבלה קידושין בנקדישך כו', וחיון קדישין דהוו מנגנין בגדפין אז תרפינה כנפיהם כדין, עד כאן לשונו:
4
ה׳וסוד הטלית הוא בסוד מטטרו"ן, והוא כלול מד' חיות, עיין בראשית חכמה שער הקדושה. וכתב עוד וזה לשונו, ובענין כוונת הברכה להתעטף בציצית, ראוי לכוון שהנשמה היא באור מצוה מתעטפת בין למטה בין למעלה, שורש הנשמה שהיא למעלה ג"כ תתעטף באור מצוה בחינות שיתבארו. וכלל זה לכל מצוה ומצוה שיעשה האדם, צריך לכוין כי נשמתו שהיא חלק אלוה מלמעלה מתקנת ומאירה באור מצוה זו, וכן לענין תפילין. ושמעתי מפי מורי ע"ה שהכוונה להתעטף בציצית כמו שאמרו רז"ל (ב"ר יח, כא) שציצית עולה תרי"ג מצות שבשכינה, בבחינה המתלבש בכסא ובמטטרו"ן שבו סוד הציצית. ולפי מה שפירשתי שכונת העטיפה היא לנשמה, צריך לכוין שבנשמתו יש רמ"ח איברים שס"ה גידין רוחניים וכולם יאירו ע"י מצות ציצית, עד כאן לשונו. זה הכלל, ציצית זה הכסא בפני חיוון וגדפי חיוון, ותפילין הן פני אדם היושב על הכסא. נמצא תפילין וציצית יהו"ה דנחית על כורסייא:
5
ו׳סוד תפילין, אמרו רז"ל (ברכות ו, ב), הקב"ה מניח תפילין, רומז לתפאר"ת שמתעטר בד' אורות חכמה בינה גדולה גבורה, ד' פרשיות שלמעלה, וכתר עליון כולל הכל, ונרמז בחכמה בקוצו דיו"ד והיא תפילה של ראש. ומלכו"ת מתעטר בד' אורות, ד' פרשיות תפארת נצח הוד יסוד, והיא תפלה של יד, כי אף שאנו מניחין תפילין של עור, במקום עליון הם של אור. וזהו סוד (בראשית ג, כא) ויעש אלהים לאדם ולאשתו (תפארת כתנות אור וילבשם ד' פרשיות של ראש רומזים לשם ידו"ד) י' חכמה ה' בינה ו' נוטה אל הימין חס"ד ה' נוטה אל השמאל גבורה (ראשית חכמה שער הקדושה פ"ו), וד' בתים רומזים לשם אהי"ה. ד' פרשיות של יד רומזים לשם ידו"ד. (ועיין בפרדס ריש ספרו בסוד חמש נגד חמש חכמה בינה גדולה גבורה מרכבה ראשונה, תפארת נצח הוד יסוד מרכבה שנייה, מכוונת זו כנגד זו, והבית של יד אדנ"י. ומה שאינו אלא בית אחד, כתב בתיקוני זוהר כתיב ידכה, איהי חמישאה ואיהי רביעאה ליה"ו, יד כה, יה"ו איהו אהי"ה סילוק לחשבון כ"א, וד' אתוון בכלל, עולה כ"ה, ה' מן יהו"ה רביעאה ליה"ו וחמשאה לאהי"ה דאיהו ד' בתים ואיהו בית חמישאה, עד כאן:
6
ז׳הרי שד' פרשיות של ראש עם הד' בתים סוד שם של יאהדונה"י, ויש בד' פרשיות כ"א אזכרות, נמצא של ראש ושל יד מ"ב אזכרות נגד שם של מ"ב. שי"ן של תפילין כמין ד', רומז לקישור מלכות שהיא ד' מקושרת בתפילין של ראש. תפילין תפארת ונתקשרין בתרין רצועין נצ"ח והו"ד. ורצועה הימנית עד הברית יסוד המייחד תפארת במלכות, לכן רשימא דאתיא משד"י בתפילה דיד המלכות הנקרא תפלה לעני. ורצועה דתפלה של יד רומז דמינה תליין תתאי ואתינהו מינה:
7
ח׳עוד כתב בתיקונים (מז"ח קנח, א), יכוין בהתלבשות בתפילין שהם (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה. ורצועה דתפילין, אינון כחבלים לקרני דסמא"ל שור מועד, ולעתיד לבא נתלבש בתפילין דאור. וקשורים דתפילין, בסוד (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו:
8
ט׳זה לשון אבא מורי זלה"ה, בשעת התרת רצועות תפילין יחשוב בלבו שציונו המקום להניח ד' פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים, על זרועו כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח שהן איברים החשובים שבאדם, כדי שנזכור בהן הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים, מורים על יחודו ית' ואשר לו היכולת והכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו כמו שעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ביציאת מצרים, ואין בהם מי שיאמר לו מה תעשה:
9
י׳עוד יזכור, הנחת תפילין בזרועו כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח הוא כדי לשעבד להקב"ה מוחו ולבו שהם האיברים הראשיים שבאדם, שבהם תלויים החיים והמחשבות. ודוגמת זה כתב רבינו יונה פרק היה קורא, והביאו הבית יוסף בטור אורח חיים בסימן כ"ה בשם הזוהר, על מאמר שאמר ר' יוחנן (ברכות טו, א), הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה וכו', מניח תפילין וקורא קריאת שמע וכו', ז"ל, שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח. ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו, ומפני כך הם כנגד הלב שהלב עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעוט הנאותיו. וכשקורא קריאת שמע ומתפלל, כענין שמשעבד לו נשמתו זו מלכות שמים שלימה וכו':
10
י״אעוד יזכור שהם כנגד תרי סרסורי דעבירה, האחד הוא בראשו שהם העינים. ושני באמצע גופו שהוא הלב. ועל כן הזהירתנו התורה להניח תפילין לאות על ידך, כנגד הלב להכניע הלב. ולטוטפת בין עיניך, לתיקון עינים:
11
י״בויסתכל ג"כ בשעת הנחת תפילין של ראש אל ב' שיני"ן הנקמטין בתפר התפילין, אשר באחת ג' ראשין והשני ד' ראשין, לכוונה שהוא רומז לתרי"ג מצות. כיצד, ב' שיני"ן מספר ת"ר, ושתיהן מלה אחת שקורין אותן שש, הרי תר"ו. וז' ראשין שלהם, הרי הם תרי"ג. אי נמי, אות שי"ן רמז לשכינה, ד' ראשים נגד ד' חיות שבמרכבה שהן כנגד ד' גאים, ורם על כל גאים י"י. ג' ראשים כנגד ג' אבות, על דרך אמרם ז"ל (בר"ר פב, ו) האבות הן המרכבה, כמו שכתב בעל ספר המוסר פרק ד' וזה לשונו, וסוד תפילין עמוק מי ימצאנו, אבל אכתוב מעט מזעיר ממה שכתבו חכמי האמת. דע שצריך לנהוג בהן קדושה גדולה, לפי שיש בהן סוד המרכבה קדושה, ואחר שנחרב הבית כתב הקדוש רשב"י שעל תפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבסיבתם הקב"ה משרה שכינתו בישראל לפי שהם סוד המרכבה וסוד האבות. ולכן יש בהן שי"ן של ג' רגלים מצד הימין כנגד האבות אברהם ויצחק ויעקב, ומצד השמאל שי"ן של ד' רגלים כנגד ד' חיות נושאי המרכבה, עד כאן לשונו:
12
י״גוזה לשון בנימין זאב, ועוד אודיעך למה יש שי"ן בקמטין בתפילין של ראש. הטעם הוא כנגד זכות דיעקב, כי שי"ן הוא בי"ת בא"ת ב"ש, והב' סופו של יעקב, ויעקב נקרא ישראל, ובישראל כתיב פאר שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, ופאר הוא בראש. והדלי"ת הוא בקשר תפילין שבעורף, הוא כנגד זכות דיצחק, דקו"ף הוא ד' בא"ת ב"ש. יו"ד כנגד זכות דאברהם סוף שמו מ"ם, והיו"ד הוא מ"ם בא"ת ב"ש. הרי בתפילין שם שדי בזכות האבות, עד כאן:
13
י״דוזה לשון מערכת אלהות, וש' של ד' ראשים מימין הקורא ושל ג' ראשים משמאל הקורא, והם ז' ראשין כנגד הבנין אשר הם ד' ימיניים וג' שמאליים. הימניים חסד תפארת נצח יסוד, והשמאליים גבורה הוד מלכות. ואמרו בימין הקורא ושמאל הקורא, מפני שכוונת המצוות היות האדם מעוטף בה, ולחשוב כאלו עומד לפני קונו, ושמאלו כנגד ימינו, וימינו כנגד שמאלו, והוא מה שאמר (עי' שבת יב, א) שלא יסיח דעתו מהם. והרצועות היורדות מן הקשר ולמטה מכאן ומכאן, רמז להמחשבה הבא מן הראש. וראיתי מי שכתב, שירמזו הרצועות לנצחים, הנה ענין תפילין של ראש:
14
ט״ואבל תפילין של יד והנחתה הוא כנגד העטרה, לרמוז כי שם מתיחד הכל והיא כלולה מן הכל. ובאתה הקבלה להיות הד' פרשיות בבית אחת, ולכן נקרא כלה, כי היא כלולה מל"ב נתיבות חכמה. ומפני שהיא כלולה מל"ב נתיבות חכמה, נקראת כמו כן חכמה. ולהורות על היחוד וכשהיא פועלת על ידי כולם, אין בתפילין האלה רק בית אחד ורצועה אחת, כי מידה הכל וכלולה בכל והיא כלל הכל, כי אין בפרט אלא מה שבכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט. וענין הנחת תפילין על היד כנגד הלב, רמז לעטרה הנקראת יד ולב, והקשר הדומה לי' רמז אליה, כי היא רמוזה בי' כמו השניה, ועל זה אמר נעוץ סופו בתחילתו. ועל ענין תפילין של יד אמר הכתוב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה, האות רמז ליסוד, והיד לעטרה הנרמזת בה', ודרשו (מנחות לז, א) במלת ידכה, יד כהה לרמוז על השמאל, כי גם העטרה נקראת שמאל, וכלל הנחת תפילין של יד להיות שלום בארץ והיא האות על היד, עד כאן לשונו:
15
ט״זוכנגד אלו ב' שי"ן כתב בהג"ה ספר המוסר, וכן ראוי שלא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה, בענין שיענה עם התפילין ג' קדישים כנגד שי"ן של ג' רגלים שיש בתפילין. וכן יענה עמהם ד' קדושות כנגד השי"ן של ד' רגלים שיש בהן בצד שמאל. הקדושה הא', ברכו את ה' המבורך שהוא דבר שבקדושה. וקדושת בשפה ברורה, וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מדין. ולכך יש לנהוג בהן קדושה גדולה אחר ששם יי' נקרא עליו ממש, הן תפילין של ראש, ותפילין של יד בסוד הספירות, עד כאן לשונו:
16
י״זורמ"א כתב בהגה"ה סימן כ"ה (סעיף יג) וזה לשונו, ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שיאמר בהם ג' קדושות וד' קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, עד כאן לשונו. היה היפך הדברים ממש בהגה"ה ספר המוסר, וגם ודבריו לא יתכנו לפי מנהג הקהילות שאין אומרים קדיש יתום אחר עלינו:
17
י״חזה לשון תולעת יעקב, דע כי ארבע פרשיות אלו באותיותיהן ובחבורן ובכתריהן רומזות לחכמות העליונה, ולזה נצטוינו בהנחתן בשני משכנות השכל והם הלב והמוח. ובהיותן כתובין כראוי ומונחין כראוי, בודאי אין ספק שדבוקן גדול, כי קדושתן חמורה. ולכן אמרו רז"ל (סנהדרין קא, ב) על (מל"א יא, כו) וירם יד במלך, שחלץ תפילין בפניו, והיא כי התפילין כמו שכתבנו קבלת עול מלכות שמים, והתקשרות הצורות והכרת אדון הכל וכולם משועבדים אליו כמו שהעבד משועבד אל אדוניו, ובקבלת בני ישראל למלכי בית דוד למלכים, הנה מודים למלכות יי' כי משיח יי הוא, ובזה רוצה להודיע מלכותו בארץ, וכן התלמיד לרב, כי הוא מקבל שפע ממנו להכיר על ידו לאדון הכל, על כן (אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים, ובחלוץ תפילין בפניו הוא פורק עול ממנו. וזהו שאמרו רז"ל (עי' מכילתא פ' השירה ו, מדרש שמואל יג) על (שמ"ב כ, א) אין לנו חלק בדוד, מלמד שכפרו בעיקר:
18
י״טוהנה האותיות האלו כתובות על הקלף דמיון הלוחות שהיו כסא לאותיות הכתובים בהן, והוא רמז למעלות שבמלכות (זהו העולם דבריאה), שהם כסא לחכמות (שהן עולם האצילות) העליונות שהאותיות רומזות אליהם, והמעלה שכל אחת מהפרשיות כתובה בו רמוז למעלות אחרות (זהו עולם היצירה. אח"כ הבתים עם השער רומזים לעולם העשיה), שהם כסא למעלות ההם, כי הכל משתלשל זה מזה וזה כסא לזה, והעליון אצל התחתון כדמיון נשמה לגוף. והשער רמז למציאת הידוע לחכמי ישראל, והכל לצורך גמור כאשר ישר בעיני החפץ לעשות יתברך הוא אצל העליונים דמיון הקליפה הסובבת לפרי. ולזה באה ההלכה למשה רבינו ע"ה להיות התפילין נכרכין בשער (שבת קח, א) בסימן (בראשית כז, יא) הן עשו אחי איש שעיר, וכסוי עור מכסה על הכל והוא עולם הגלגלים המורגש לנו. וי"ב תפירות, רמז לי"ב מזלות כנגד י"ב גבולי אלכסון וי"ב שבטי ישראל עליון ותחתון. ורצועות באות מהקציצה אל הקשר, להראות איך עולם היסודות קשור עם העולם העליון והשתלשלות ההשפעה וההשגחה אליו ממנו בכח המושל על הכל יתעלה, עד כאן לשונו:
19
כ׳וזה לשון ספר הזוהר (ח"ב רלז, ב), א"ל רבי שמעון וכו' תא ואימא לך רזא חדא דלא אתיהיב לאתגליא בר לאינון קדישי עליונין. תא חזי, להאי אתר דאיהו רוחי' מסאבא, קודשא בריך הוא יהיב ליה שולטנא בעלמא בכמה סטרין, ויכיל לאזקא, ולית רשות לאנהגא ביה קללה דבעינן לאסטמרא מיניה דלא יקטרג לון בגו קדושא דילן, ועל דא רזא חדא אית לן דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר בגו קדושא דילן דלא אשתכח מקטרגא בגו קדושא דילן, דהא מגו קדושא דילן נפקא שולטנא דיליה. ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלה דיפוק לבר ויתחזי, דהא חוטא דשערא לא מסאבא בר דאי כד אתחבר ההוא שערא ואתעביד כשעורא, אבל פחות מן דא לא מסאב. וההוא שערי בעי לאעלא ליה בגו קדושא עילאה דילן, ולמיהב ליה דוכתא בגין דלא מקטרג לן בישא, ויפוק מן ההוא שערא לבר דיתחזי דחד חמי ליה לההוא בר נש בקדושא עילאה, ואי חולקא דיליה אשתתף לתמן כדי שלא יקטרג ליה, לא יכיל לאבאשא ליה לעילא ולתתא, דהא דוכתא יהיב ליה:
20
כ״אואי האי חולקא לא יהבינן ליה דוכתא בגו קדושא דילן, יכיל לאבאשא לי' לתתא, וסליק ומקטרג ליה לעילא על הדין בר נש, השתא כך וכך עבד יומא פלוניא וכך אינון חובוי, עד דמסר דינא על ההוא בר נש ויתענש על ידו. וכד הוו ישראל עבדי דהוו ידעי רזא דא, כד שראן לאתקדשא בקדושא עלאה ביומי דכיפורי, הוי מסתכלי למיהב חולקא בינייהו בגין דלא אשתכח מקטרגא עלייהו ולא ייתון לאדכרא חוביהון דישראל, דכמה חבילין וכמה משריין אינון דאזדמנון לנטלא מלה מיניה כד אתי לקטרגא. זכאה חולקיה דמאן דיכיל לאשתזבא דלא ידכרון חובוי לעילא, ולא ישגחון עליה לביש, עד כאן לשונו:
21
כ״בוכל אחת מד' פרשיות אלו צריך לכרכן במטלית, והוא דמיון היכל בסוד השתלשלות, והם מעלת קרובים אל הקודש שהמאורות מסתתרים בהם, ולכרכן ג"כ בשער של עגל וטעמו כטעם השעיר, וסודו רשע מכתיר את הצדיק. ושער זה חלקו בקדושתנו, כי ממקום הקדש מציאתו. ולזה כתב רבי שמעון בן יוחאי ע"ה שיראה השער לחוץ, וכשרואה שאנו נותנים לו חלק בקדושתנו, מסתלק ואינו מקטרג עלינו. אבל כשרואה שאין חוששין לו, עולה ומקטרג ואומר פלוני שמתקדש באותה קדושה, כך וכך עבירות עשה יום פלוני, ונענש על ידו:
22
כ״גוכתב תולעת יעקב, ולא גילה לנו המאור הקדוש אבי החכמה ע"ה מאיזו פרשה יצא השער. ושמעתי שצריך לצאת מקדש לי כל בכור, ולא שמעתי הטעם. ואני אומר באימה וביראה ברתת ובזיע, כי שם מקום מציאותו (עיין בספר עבודת הקודש סוף דף י"ט) בסוד (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלקים, רצוני לומר הנחש הקדמוני היתה, והמשכיל יבין כי הוא בסוד העיבור, פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, עד כאן לשונו:
23
כ״דואני קבלתי להניחם בפרשת והיה אם שמוע שהיא נגד הבינה, כי מבינה מתערין דינין כנודע, על כן נראה לי טוב להניחם אצל פרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש לצאת ג"כ סברת תולעת יעקב:
24
כ״הסוד מזוזה, כתב הרקנ"ט טעם מצוה זו לפי פשוטה ידועה, כדי שיזכור את בוראו בבואו ובצאתו. ואמנם על דרך האמת, המזוזה רמז לכנסת ישראל של מעלה, וקביעותה היא בפתחי שערים, כמו שאמרו רז"ל על המדה ההוא, משרת שמתי' בפתח היכלי מבחוץ לעשות דין בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובהיותה על הפתח כל משחית ומזיקין בורחין מפניה, וזה רמז במלת מזוזת שאותיותיה זז מות. ויש במזוזה י' שמות כנגד י' ההויות, וקבעו שדי מבחוץ כנגד והיה. סימן לדבר, והי"ה שד"י בצריך, זהו (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שד"י יתלונן, בשיר של פגעים. והיתה קביעותה בפתחים, כי כנסת ישראל היא השער להכנס לשם יי'. ויש מפרשים, כי השערים הרמוזות במלת ובשעריך רמז לחמישים שערי בינה, וכבר ידעת בענין התפילין כי הפרשה היא רומזת למדת החסד, ורמז בזה הפסוק שבאלו השערים הנזכרים יהיו זרועות עולם שהם הגדולה והגבורה, עכ"ל. אמר הפסוק (שם קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ונודע כי מדת אדנ"י היא השער לקדושה העליונה, (שם נא, יז) אדנ"י שפתי תפתח, וכן מזוז"ה בגימטריא אדנ"י, ותרגום של שער תרע"א כן עולה אדנ"י במילואו אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד:
25
כ״וסוד המילה, ויברך אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א, כז), הראש ששם משכן המוח והחיך והלשון, נגד ג' ראשונות החשובות כאחת. והגוף וברית המעור שהוא סיומא דגופא, נגד תפארת ויסוד. גוף וברית חד, בסוד (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף. והזרועות, נגד זרועות עולם גדול"ה גבור"ה. והשוקיים, בסוד העמודים יכין ובעז נצח והוד. והעטרה, נגד עטרת שהיא סוף הבנין מקבלת מכל המעלות ע"י סוד ששם מתערבים כל ההשפעות, ומשם יורד יסוד ששם ע"י צינור למלכו"ת, בסוד אמרם רז"ל (חגיגה יב, ב) העולם שהוא מלכו"ת עומד על עמוד אחד וצדיק שמו. ומשם השפע יורד לטוב ולרע כפי הכנת המקבלים, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו):
26
כ״זיש במעור שני נקבים, אחד להשפיע הזרע הנמשך מהמוח להוליד בדומה בקדושה ובטהרה. הב' לגיעול המותר. כן יש בברית העליון, כמבואר בפרדס שער הצינורות פ"ד עיין שם. וסביב לה רשעים יתהלכון, האומרים הב הב בהתגברות העון והחושך יכסה הארץ, וזהו הערלה. על כן אל חי חלקנו צוה להסיר הערלה, ומל ולא פרע כאלו לא מל (שבת קלז, ב), כי צריך לגלות כח העטרה, ואז תמים הוא כמו שכתוב (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים:
27
כ״חגם בפרוע פריעה, קירוב הערלה אל הקדושה, כענין פרי החג שמאל דוחה וימין מקרבת. והסוד, כי שבירת הקליפות והשבתתם הוא בהכנעתם בתוך הקדושה, ויכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו, כענין (תהלים קג, יט) ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ופורע עד שמתגלה העטרה עטרת תפארת ישראל עם נקודות ציון, בסוד המחזיר שכינתו לציון, ברית המעור כמער איש ואשתו, בסוד אות וברית יסוד שם יאהדונה"י. וצריך להכין כסא למלאך הברית הוא אליהו, ולומר בפה, זה כסא של אליהו, ויהי רצון שיתגלה לנו במהרה בימינו אמן אמן:
28
כ״טוכתב בתולעת יעקב, ואמרו רואי פני המלך ביופיו, שצריך אדם לומר כשבא להקריב את בנו קרבן לה' (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. והעומדים עונין אחריו (שם), נשבעה בטוב ביתיך קדוש היכלך, (רומזות לחצר שהוא הראשונה. וירושלים מורה על מידה זו), אמר בתחלה חצריך, אחר ביתך, אחר היכלך, כמה דאת אמר (ישעיה ד, ג) והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים וגו'. ביתך, כמה דאת אמר (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית, והוא בית העולם הבא. היכלך, כלומר היכל והוא שלימות עליונים ותחתונים. ושלשה מעלות אלו כלל עשר חופות שעתיד הקב"ה לעשות לעולם הבא לצדיקים (עי' ב"ב עה, א), ולפיכך יש בפסוק זה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך י' תיבות. ומי שאינו אומרו, מוציא עצמו מהם, ולפיכך יש להזהר בו:
29
ל׳ומלין ופורעין. ומילה ופריעה כנגד הברית העמוד המעמיד את העולם, והעטרה עטרת זהב גדולה. ויש בערלה ג' קליפות זו על גב זו, והם כנגד ג' קליפות המקיפות את הברית אות ברית קודש, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, י-יב) בשם ה' כי אמילם ג' פעמים. והמילה גלוי הברית הקודש, והפריעה גלוי העטרה המהודרה, הסר המצנפת והרם העטרה, והם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת בגבורה. וענין זה הוא ביעור הקוצים מכרם ה' צבאות, ואז כרם חמד ענו לה ותסר את בגדי אלמנותה, וקשין דפריא נסתלקו ומאירים בה ג' גווני התפוח, ולפיכך וראיתיה לזכור ברית עולם. ובזה נכנסין ישראל לחפש בגנזי המלך לפני ולפנים:
30
ל״אולטעם זה מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כי כל עוד שלא נמולים אין נכנסין באמונה הקדושה, והמקריב בנו לקרבן זה כאלו בונה מזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, והוא שכתוב (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי וגו'. ולזה נותנין הערלה בעפר, והכי איתא בפרק ר' אליעזר (עי' יבמות עא, ב), כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא היו פורעים משום עינוי הדרך. וכשהיו מוהלין, נוטלין הערלה וטומנין אותה בעפר, ומאותה שעה ואילך היו נותנין הערלה בעפר, עד כאן:
31
ל״בודע כי יש שלוחים ידועים ממונים על דם ברית, ונוטלין אותו ומניחים אותו בהיכל ידוע מז' היכלי המלך, ובשעת כעסו של הקב"ה, משגיח בדם ההוא והמקטרג מסתלק משם, והקב"ה מרחם על ישראל. ודע כי הערלה ההיא חלק השר היודע בקרבן ההוא, וכשרואה שזה חלקו, נכנע ואין לו יכולת לקטרג, ועולה ומלמד סניגוריא על ישראל. וסתרי הסתרים בגנזי החכמה גנוזים, טעם שימת הערלה בעפר שאל המאור הקדוש ע"ה לאליהו ז"ל. והשיב, שמעתי בישיבה של מעלה, שהערל הוא הנחש, וכיון שמעבירין אותו ממקומו, צריך לתת לו מזונו, הדא הוא דכתיב (ישעיה סה, כה) ונחש עפר לחמו:
32
ל״גסוד ברכת המילה. אשר קדש ידיד מבטן, הכוונה על יצחק אבינו ע"ה שנקרא ידיד עד שלא יצא לעולם, וחבה יתירה חבבו הקב"ה, שלא תתעבר שרה ולא יולד יצחק עד שנעשה אברהם אבינו תמים בסוד אות ברית קודש. וכמה מופלאים דרכיו של הקב"ה, כי סבב שיולד ישמעאל קודם שנימול אברהם, לפיכך מקומו הוא הערלה למטה במצולת הים. ויצחק נולד בקדושה, והוא אחד מרגלי המרכבה הקדושה מרכבת הרוכב בשמי קדם, ולזה נקרא ידיד:
33
ל״דחוק בשארו שם. יסוד חוק הוא מקום ההבדלה שהוא קדש, ומשם והלאה חול, והוא סוד הברית, ומשם והלאה סוד הערלה, וזהו החוק שם בבשרו של הידיד להיות חתום בחותם האמת. וצאצאיו חתם באות ברית קדש, יו"ד זעירא יסוד שהוא משך ו' דהיינו י' זעירא. על כן בשכר זאת, כדאיתמר (בראשית ט, יב) זאת אות הברית, הוא סוד (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש, ומה' היתה זאת. אל חי, הוא חי העולמים, והוא החוק הנזכר. והוא חלקנו וגואלנו וצורנו, ואין צייר כאלהינו (ברכות י, א):
34
ל״הלהציל ידידות, זרע קדש. שארנו משחת, לומר כי המהול אינו יורד לגיהנם (תנחומא לך לך כ), והוא סוד (זכריה ט, יא) בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, והוא (משלי כג, כז) באר צרה נכריה, בור רק אין בו מים (בראשית לז, כד), אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כב, א). וכל הרשום בחותם המלך נצול ממנו, לפי שהוא דוגמת הצדיק היורש את הארץ ארץ החיים סוד גן עדן של מעלה, ולפיכך (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, עכ"ל (תולעת יעקב):
35
ל״וובהגהות מערכת אלהות פירש, ולמה אנו מברכין בברכת מילה, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. כי שד"י חותמו של הקדוש ברוך הוא. וזה ביאורו, כי ש' ראשו של אדם וב' זרועותיו זקופות למעלה נראה כדמות שי"ן. וכשהזרוע השמאל פשוט, והימיני נח, נראה כדוגמת דל"ת. וברית מילה שהוא כצורת יו"ד, הרי שדי. ולאומות העולם שאין מילה, יהיה להם יהיה לו שד, ושד"י הוא היסוד עולם. ועל כי התקרבו אל ה"ע והיא מ"ה שודד בגימטריא שד"י, כי שוד משדי יבוא זה צדיק, ואמר כי מנצח מערכת הככבים כשיהיה המזל בלתי מוליד אמר (בראשית לה, יא) אני אל שדי פרה ורבה, עד כאן לשונו:
36
ל״זנמצא אות ברית קדש הוא אות י', כי אותיות ש"ד בלא י' הוא טמא, ועם י' הוא שד"י. וסימן (ויקרא כז, לב) העשירי הוא קודש:
37
ל״חסוד משא ומתן באמונה, להדבק במדותיו יתברך ויתעלה, (תהלים לג, ד) כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה, הצור תמים וגומר אל אמונה ואין עול (דברים לב, ד). הנה משא ומתן שלו סוד החליפין מתהפך ממדת הרחמים למדת הדין, וממדת הדין למדת הרחמים. ואומר (תהלים יט, ב) ומעשי ידיו מגיד הרקיע, כלומר מגיד על כי מעשיהו באמונה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו' (שם ג). הנה היום לוה מהלילה, והלילה מהיום, וכולן נפרעין. וכבר נודע לילה מדת הדין, והיום במדת הרחמים. והאמת והשלום כו' ביניהם באין אומר ואין דברים, לא כמשא ומתן בני אדם אשר מתחדש בהם דברי ריבות וקולי קולות לא יחדלון:
38
ל״טפנימיות הסוד של משא ומתן באמונה של מעלה. הנה הש"י נושא ומקבל התעוררות מלמטה למעלה, ונותן הברכה מלמעלה למטה. והכל ע"י האמונה סוד מדת מלכות.הגה"הזה לשון מהרמ"ק בספר תפלה למשה, יזהר מאוד שישא ויתן באמונה. והענין שהאמונה היא מלכות סוד הקדושה אומנתן של ישראל, וישא ויתן בה כדי שיהיה הכל בתוך הקודש, ולא יצא לחוץ אל מקום הפקר והחצונים שמה שוכנים, ויהיה לו באמונה הוא שפע קדושה. ומה שיהיה לו בשקר הוא שפע סמאל ולילית, והרי זה דומה לעבודה זרה. לכך תחלת הדין נשאת ונתת באמונה (שבת לא, א), ששם ישא ויתן עם חביריו, שהרי האמונה הוא עיקר אחיזה לישראל:
ואפילו שישא ויתן עם הגוי לא יהיה אלא באמונה, עם היות שהגוי בחוץ, לא יצא לחצונים בשביל הגוי. והעד על זה יעקב, (בראשית לא, נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, כיון שבא לצד לבן נשבע לו באמונה. ומפני שלבן חצוני, הראה לו אותם הפנים קדושים העומדים בפני החצונים, והיינו בפחד אביו יצחק שיש שם בחינה באמונה הקדושה ולהאחז הגוי בחלקו שם. ולכך לישראל עם חביריו הרי הוא וחביריו שני ווי"ן, והאמונה בין שני הצדיקים. ואם הוא גוי, האמונה פניה הקדושים לצדו, ופניה אשר לה לצד הגוי, ולכך תמיד דבק באמונה, זולתי השבת אבידה שדרך האיש תפארת לחזור על אבידתו מלכות, והמחזיר אבידה לישראל גם קושר המלכות עם התפארת ומחזירה אל יחודה. הגוי אבידתו היא לילית והוא סמאל, ואם יחזיר לו אבידה יהיה קושר לילית עם סמאל, לכך מפחד שיצטרך להחזירה טוב שלא יטלנה ולא יבא לקשר החצונים כו', עד כאן לשונו: ואם האדם למטה נושא ונותן באמונה, אז הולך בדרכי קונו. וכמו שחותם הקב"ה אמת (שבת נה, א), כן תמצא בבריאת ששת ימי בראשית שהם ימי המעשה של משא ומתן חתום אמת ו' פעמים, כמו שזכרו המפרשים. א' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את. ב' (שם ד) וירא אלהים את. ג' (שם כא) ויברא אלהים את. ד' (שם כז) ויברא אלהים את. ה' (שם לא) וירא אלהים את. ו' (שם א) ברא אלהים את:
ואפילו שישא ויתן עם הגוי לא יהיה אלא באמונה, עם היות שהגוי בחוץ, לא יצא לחצונים בשביל הגוי. והעד על זה יעקב, (בראשית לא, נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, כיון שבא לצד לבן נשבע לו באמונה. ומפני שלבן חצוני, הראה לו אותם הפנים קדושים העומדים בפני החצונים, והיינו בפחד אביו יצחק שיש שם בחינה באמונה הקדושה ולהאחז הגוי בחלקו שם. ולכך לישראל עם חביריו הרי הוא וחביריו שני ווי"ן, והאמונה בין שני הצדיקים. ואם הוא גוי, האמונה פניה הקדושים לצדו, ופניה אשר לה לצד הגוי, ולכך תמיד דבק באמונה, זולתי השבת אבידה שדרך האיש תפארת לחזור על אבידתו מלכות, והמחזיר אבידה לישראל גם קושר המלכות עם התפארת ומחזירה אל יחודה. הגוי אבידתו היא לילית והוא סמאל, ואם יחזיר לו אבידה יהיה קושר לילית עם סמאל, לכך מפחד שיצטרך להחזירה טוב שלא יטלנה ולא יבא לקשר החצונים כו', עד כאן לשונו: ואם האדם למטה נושא ונותן באמונה, אז הולך בדרכי קונו. וכמו שחותם הקב"ה אמת (שבת נה, א), כן תמצא בבריאת ששת ימי בראשית שהם ימי המעשה של משא ומתן חתום אמת ו' פעמים, כמו שזכרו המפרשים. א' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את. ב' (שם ד) וירא אלהים את. ג' (שם כא) ויברא אלהים את. ד' (שם כז) ויברא אלהים את. ה' (שם לא) וירא אלהים את. ו' (שם א) ברא אלהים את:
39
מ׳כשהולך למשא ומתן יאמר, אני הולך לישא וליתן באמונה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, ויתפלל תפילה זו:
40
מ״איהוה אלהים אמת תן לי ברכה והצלחה בכל מעשי ידי, ואני בטחתי בך שע"י עסק זה תשלח לי ברכה, ויקוים בי מקרא שכתוב (תהלים נה, כג) השלך על ידו"ד יְהָבְךָ והוא יְכַלְכְּלֶךָ:
41
מ״בוכשיזכיר השם, יצייר במחשבתו שם ידו"ד נקוד בנקודת יהבך, ואלו נקודת עולין ע"ב, כי כל נקודה הוא י' וכל שטח ו' נמצא קמץ עושה י"ו, נמצא הכל עולה ע"ב כמנין השם במילואו יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ויחשוב יכלכלך עולה ק"ל כמנין מילוי דמילוי כזה י' י"ו יו"ד ה' ה"י ו' ו"י וי"ו ה' ה"י, וזהו רמז הפסוק (ישעיה יט, א) הנה ידו"ד רוכב על ע"ב ק"ל ובא מצרים (ישעיהו יט, א), ואמרו רז"ל (פסחים קיח, א) קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, על כן טוב להזכיר זה, להמציא מזונותיו. גם יחשוב הנקודות של יכלכלך עולים קי"ב והוא שם של יב"ק העולה כמנין ג' שמות ידו"ד אדנ"י אדי"ד, והוא נרמז בפסוק (תהלים כ, ו-י) ימלא ה' כל משאלותיך. עתה ידעתי וגומר. יעננו ביום קראינו. נרשם שם של יב"ק. וכן ידו"ד אלהים עולה יב"ק, וכתיב (ירמיה י, י) ידו"ד אלהים אמת, ומשא ומתן באמת, אז קרוב ה' לקוראיו באמת:
42
מ״גסוד לויה, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם, והם פנימיים בהיכל המלך ברוך הוא, היא העיר אשר ה' שמה. אבל חוצה לה, שם מקום החיצונים. והסוד (בראשית כה, כז) עשו איש שדה. והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה, כל הדרכים בחזקת סכנה (קה"ר ג, ג), מתעורר השדה של עשו, לכך בא מצות לויה. ולויה חיבור לוית חן, והכוונה שנשארים בעיר מלוין את היוצא ומעוררין החיבור, כלומר עדיין אנחנו מחוברים, כשם שאנחנו בני העיר, גם אתה כמונו, ומעוררים בזה החיבור שלמעלה, דהיינו מצד נשמתם. שאף שהגופות נפרדות, מכל מקום בשרשם מחוברים, ואז בהתעורר חיבור שדה לא ניזוק היוצא חוצה, והשדה מתהפך להשדה אשר יצא יצחק לשוח בשדה, והוא ריח השדה אשר בירכו ה' חק"ל תפוחין אשר רמזו ז"ל, ומזה יתבאר גודל מצות לויה. על כן ההולך בדרך, צריך להרהר תמיד בדברי תורה, והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות ג, ז):
43
מ״דעתה אפרש סוד ששת ימי המעשה, אף שהם ששת ימי החול, מכל מקום ממקום קודש באו, והמקדש את עצמו, אז הם חולין שנעשו על טהרת הקודש, וסימנך מסכת חולין הוא בסדר קדשים, ותמיד יתעורר האדם ויזכור בכל יום ויום שורש כל יום ויום מה הוא, ועל זה נאמר (דברים לב, ז) זכור ימות עולם. וימות העולם הקדמונים הקדושים הם ששה מדות העליונים אשר עליהם נאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולא כתיב בששת. ופירש הזוהר וכן כתבו כל המקובלים, כי ששת ימים הם שמים וארץ ושלימותם וקיומם, כי בהמצאם ימצאו כל המעשים, כי באצילות הששה ספירות שהם הימים העליונים הכלולים מדין ורחמים אור וחושך שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד נפעלו כל מעשי בראשית ונעשו ששה ימים למטה, ונפעל כל פעולה דבר יום ביומו כאשר יתבאר בארוכה. ויום השביעי שבת קודש, היא מידה שביעית שבה עשו שביתה כל הששה ספירות, כמו שיתבאר, הרי כל הימים קדושים ושבת קודש קדשים:
44
מ״הובזוהר פרשת יתרו (ח"ב פט, א), א"ר יודא ודאי כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. תאני בההוא יומא כל נשמתיהון דצדיקים מתעדנים בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ורוחא דא מענוגא דההוא עתיקא אתפשטא בכולהו עלמין, וסלקא ונחתא ומתפשטי לכלהו בני קדישין, לכלהו נטורי אורייתא, נייחן בנייחא שלים, ומתפשטי מכלהו כל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין קשין, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, ג) ביום הניח ה' לך מעצבך וכו', עכ"ל:
45
מ״ווזה לשון הראשית חכמה בשער הקדושה, כוונתו כי באמרו (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו פירש, כי ביום השבת הזהרנו בבירור לקדשו, וקדושתו בקדושת עצמינו, וכן אמרו ז"ל במכילתא (כי תשא) בפסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, רבי אליעזר בן פרטא אומר, כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר לעשות את השבת, עכ"ל. וכוונתו היא על דרך מה שנתבאר בזוהר (ח"ג קיג, א), ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), אמר מאי ועשיתם אותם. אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל בארחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקב"ה כאלו עשאני ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם אותם ודאי הואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי, עד כאן לשונו:
46
מ״זונחזור לענין, כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו קדושתו ודאי מבוארת, אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם. וממה שאמר הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, סתם הכוונה על קדושת כל הימים. והביא (ישעיה נח, יג) ולקדוש ה' מכובד, ללמד גזירה שוה על כל קדוש אני, כי כמו שפסוק ולקדוש ה' מכובד הוא על יום השבת ממש שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני כוונתו כל שהוא קדוש בקדושת שבת, שהשבת שורש לכל הקדושות. ולכן הביא ראיה, תאנא בהאי יומא נשמתהון דצדיקים מתעדני בתפנוקי עתיקא קדושא סתימא דכל סתימין, ואמר שביום השבת שאור זה מתפשט בכל העולמות. ולכן יום השבת הוא קדוש מעצמו, שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדים כדפירשו ז"ל במכילתא. וזה שהביא הפסוק כי קדוש אני, על דרך שפירשו ז"ל (ספרא קדושים א) במאמר שהעתקנו בפרק הקודם, שאמר או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש, ואם לאו איני מקודש. תלמוד לומר, כי קדוש אני, בקדושתי אני עומד בין מקדשין, ובין שאינן מקדשין:
47
מ״חנמצאנו למידים מכלל דבריו, שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום השבת. וכן נתבאר גם כן בזוהר (ח"ב רד, א) זה לשונו, תא חזי, רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלה אתאחדא ברזא דחד נקודא קדישא, וכולן יומין אתאחדין ביה. ואית יומין אחרנין דקיימין לבד בסטרא אחרא. ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדין בנקודא קדישא. וישראל קדישין, וכל אינון דמתעסקין בקדושא כל יומין דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו, דאתאחדן בהאי נקודה, אתאחדן בהאי, בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא, ההיא נקודא טמירא איהי, כיון דעאל שבתא, כדין סלקא ההיא נקודא ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. תא חזי, אית ימים ואית ימים, ימי חול כמה דאתמר ואילין קיימים לבר לעמין, ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, וכד סלקא האי נקודא כלא אתגניז ואיהי סלקא, עד כאן לשונו:
48
מ״טוכונתו שהם שלשה מיני ימים. האחד, ימי החול, שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי עבודת אלילים. הכוונה, כי לאומות עובדי עבודת אלילים להם נתן ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ כדפירשו ז"ל, והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהיא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע (קידושין פב, ב), והיה בגן עדן מקיים (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחניי, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה שהתורה היא ומצותיה אכילה לעולם. וכאשר ירד האדם בחטאו אל הקליפה, הוכרח אל המלאכות האלו:
49
נ׳והקב"ה לטהרנו ולקדשנו כדי שנהי' דביקים, העלנו מששת ימים החיצוניים והשליט על ישראל הנהגה קדושה על ידי מטטרון שהוא שר העולם, וכמו שנאמר ליהושע (יהושע ה, יד) אני שר צבא ה' עתה באתי, שאע"פ שמשה רבינו ע"ה דחהו, הוא הוכרח לקבלו. וכל שכן עתה בגלות שההנהגה על ידו כדפירש בתיקונים ובמקומות אחרים, וששת ימי חול ההנהגה ע"י מטטרון וכן פירש ברעיא מהימנא. וכן פירש בתיקונים (הקדמה ב, ב) זה לשונו, עוף דאיהו צפור דיליה איהו מטטרון, עליה אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יולך את הקול, קול דקריאת שמע דאיהו כליל שית יומין דחול ושליט עלייהו, ונטיל ההוא קול ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה, דעל יד שליחא דא מתייחדין בשית יומי דחול. ומלת שית יומי דחול אינו מדוקדק, על דרך שאמרנו במאמר של פרשת ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחצוניים. אלא הכונה שבששת ימי החול מתנהג העולם ע"י שר הנזכר, ועל ידו עולה תפלתינו ותחנונינו ועבודתינו:
50
נ״אוכן אמר בתיקונים כתיבת יד, שעליו נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וזה לשונו, דביומין דחול סלקא עץ הדעת טוב ורע דאיהו אדם דוייצר ביצר הטוב ויצר הרע, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, ואיהו עץ הדעת טוב ורע דחב ביה אדם, ודא הוא מטטרון דאיהו עבד דשליט בשית סדרי משנה ואיהו גופניי' ושליט בשית יומין דחול דאינין חולין דטומאה וחולין דטהרה, ומיניה אתיהבו שית סדרא משנה באיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולית עבודה אלא צלותא, דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו, וכעבד השואל פרס מרבו, וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו. אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי, ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש, עד כאן לשונו:
51
נ״בהרי מבואר כל היות מציאות עבודת התפילה ע"י עבד זה בששת ימי החול. אמנם בשבת שולט אור האצילות. ובזה יובן אומרו וביום השביעי שבת לה' אלהיך, שכל כוונת התפילה תהיה באצילות, ואצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלהיך:
52
נ״גואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתיקון עץ הדעת טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל, וחטא אדם היה לערב הרע בטוב, ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו. וכן אמר שם לקמיה, ואילנא דעץ טוב ורע, צריך למעבד פירוד בין טוב לרע, הדא דכתיב (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור והחושך. וצריך למעבד קיצוץ ביה, למיהוי בר נש בלא יצר הרע, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגו בגרסתיה, הדא הוא דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ולקבל מ"ט מן מטטרון, אינון מ"ט פנים טהור, ומ"ט פנים טמא, עד כאן לשונו:
53
נ״דואגב מבואר כי סגולות גרסת המשניות להרוג היצר הרע ולהכניעו, עם היות שמשניות האלו שיש לנו ממחלוקות התנאים לא היו עדיין בזמן דוד, מכל מקום היה ששה סדרי משנה מהלכות פסוקות ובהם גורסין, ע"כ:
54
נ״הוהנה במציאות המבואר במאמר הזה, שמטטרון נקרא טוב ורע, ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול, ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה על דרך זוהר במאמר של פרשת ויקהל (ח"ב רד, ב), יש ימי חול בחיצונים, ויש בפנים שש ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל. וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו, טוב מבפנים, ורע מבחוץ, עץ הדעת טוב ורע:
55
נ״וואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא, כנראה מתוך הלשון, שהנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך היכל קן ציפור כדפירש בתיקונים, ומטטרון כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה, ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת, ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים, והימים ההם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים:
56
נ״זויש שש ימים באצילות, שהם שש קצוות מחסד עד יסוד, שהם פעלו כל מעשה בראשית, שעליהם נאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. בששת לא נאמר כדפירש בזוהר. ועל אלו אמר, ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדון בנקודא קדישא. ואמר עגולא קדישא שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה, והוא קדישא במקום הקודש באצילות, והשכינה היא נקודה פנימיות להם שממנה יונקים:
57
נ״חוהנה ביום שבת, המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת, עתה היא מתפשטת באורה, וכל הימים מתעלמת בה והיא באורה רב חופה עליהם. וזהו שאמר, כיון דאעל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. והיינו מה שפירשו בתיקונים שהעתקתי לעיל, שבימי המעשה ההנהגה ע"י מטטרון, וביום השבת ההנהגה ע"י האור האצילות שהוא עץ החיים. וכן ביארו בזוהר בענין (יחזקאל מו, א) שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וגו', וקצור כוונתו הוא, ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות והוא סגור בששת ימי המעשה שהוא ההנהגה על ידי מטטרון, וביום השבת הוא נפתח ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל:
58
נ״טואמר אח"כ, וכלהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזני מתמן, דהא כדין ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחון ונייחא אשתכח לכולא לעלאי ותתאי. והמאמר הזה מבואר במה שביארו במאמר שבפרשת ויקהל שכתבנו שביום השבת הששה ימים הם מתעלמים בנקודה, והנקודה שהיא אור השכינה באצילות מאירה להם וממנה יונקים:
59
ס׳והנוגע לדרוש שלנו, הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל (ח"ב רד, ב), וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושא כל יומא דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכוונה, שהם קושרין ששת ימי חול שבמטטרון שש היכלות, בשש ספירות הבנין שבאצילות כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי ע"י כוונת התפילה המבואר בפרשת פקודי, שע"י כוונת קריאת שמע ותפילת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות. ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע. והטעם, כי ששת ימים אפילו שהם באצילות, אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה, גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, ובכל יום ויום שולט בשליטתו, חסד ביום א', גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכו. מה שאין כן ביום השבת, שהנקודה תתפשט באורה כדפירשתי. ובמה שאנו צריכים לקשר שש ימים תחתונים בשש עליונים, הוא כי בששת ימי החול הותרה המלאכה, מפני שההנהגה ע"י העץ הדעת טוב ורע. וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתיקונים שאמר, מטטרון שולט בשית יומין דחול, דאינון חולין דטומאה, וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר, חולין דטומאה, והם ל"ט מלאכות. חולין דטהרה, ו' ימים שבפנים מטוב שבמטטרון. וחולין דטומאה וחולין דטהרה, שניהם כאחד שולטין, ולכן הותרה המלאכה:
60
ס״אוישראל הוזהרו להתקדש כמו שהביא הפסוק קדושים תהיו, דהיינו שיתקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קודש ואין בו מגע חול, ויאירו שש הימים העליונים הקדושים בשש ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים. ואור השבת שהוא השער הפונה קדים, אעפ"י שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכים מאור שש ספירות שבאצילות לקודש מה שהוא חול. וכיוצא בזה פרשו שם, שאע"פ שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים, אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל, שזה מורה סילוק ההשגחה. אלא האור העליון מתעלם מבפנים, והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים, ומצוה לעבדיו שיעשו כך וכך. נמצא שכל מה שיעשה, הכל במאמר המלך, עכ"ל:
61
ס״בודברים אלו צריכין יותר ביאור, ובזה יבואר גם כן השבת קודש נקרא שבת, וגם השבוע נקראת שבת, שנאמר (ויקרא כג, טז) עד ממחרת השבת השביעית תספרו, מתרגמינן (תרגום אונקלוס) עד מבתר שבועתא שביעותא. ובמכילתא (יתרו פרשת בחדש ז) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת, עד כאן לשונם. כלומר, היום יום א' בשבת, וכן כולם:
62
ס״גכבר האריך הפרדס וביאר שכל הימים יונקים מהשבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, והוא נקרא נקודה אמצעית פנימית, כי דרך כל נקודה יש לה ו' קצוות כאשר נבאר, והנקודה קיום הקצות, והם חלל נקודה, והם זוגות כזה חלל א' שהוא קצה זוג עם א', שהוא חלל קצה ד'. חלל ב' שהוא קצה שני זוג עם ב', שהוא חלל קצה ה'. חלל ג' שהוא קצה ג' זוג עם ג', שהוא חלל קצה ו'. נמצא שכל הו' קצוות שהם הימים, שהם חללים, יש להם זוגות. אבל לנקודה אמצעית אין לה זוג, אם כן היא יחידה, וכל החללים שהם הקצוות יונקים ממנה ומתמלאים ממנה, ולכן כל העושה מן הנקודות קצוות הוא חולל הוא הורס כל הקצוות. וכן הוא השבת הגדול שהוא הבינה, היא נקודה שבה ובכחה כל הקצוות, וממנה יונקים כל הקצוות, והיא שרשם והיא ממלאה את כולם, וממנה נאצלים כולם. ולכן אמר הפסוק (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת, כי הוא עושה מן הנקודה שהיא יחידה והיא קודש, והיא קיום הקצוות שממנה יוצאים הקצוות הנקראים חללים והחללים מתמלאים ממנה, והוא עושה חלל מהנקודה כשאר חללים, מות יומת:
63
ס״דוהנה כי תדע, כי השבת שהיא נקודה עם הקצוות נאצלו מבינה, אם כן השבת עם הקצוות עומד בהעלם בסוד השורש הנעלם בכח בינה, כי לא היה מפורסם כל זמן שלא יצא לפועל הנגלה מהעלם שרשו, כל זמן שלא נאצל ונתגלה מהעלם כח שרשו. רוצה לומר נקודה עם הקצוות נקרא שבת שלם אחר אצילותו. אבל בהיותו בכח בינה קודם אצילותו, נקרא שבת הגדול. כי כל הדברים רוצה לומר אפילו הקצוות היו עומדים בכח אמצע הבינה בסוד הנקודה, עד שאפי' לקצוות כשהם בבינה בכחה יש להם סוד הנקודה, כאשר יתבאר זה הענין יותר מבואר. ומפני זה נקראת בינה חמישים שערי בינה, כי זאת הנקודה שאמרנו עם הקצוות היו כנגד ימי הבנין, ואינם יכולות להיות הקצוות בלתי הנקודות, ולא הנקודות בלתי הקצוות, שהרי כולם הם באחדות נקודת בינה, א"כ בסוד הבינה כל אחת מהספירות יש לה כח כלם שהוא סוד נקודה עם הקצוות, אם כן יאירו שבעה פעמים כאשר יתבאר עוד בס"ד שהם מ"ט אורות שנאצלים מבינה, והם מ"ט שערים, ועם בינה שהוא השער הגדול שכולם נכללים בו ובכוחו בנקידתו יהיו נ' שערים:
64
ס״הוזהו טעם שמונים בספירה מ"ט ולא נ', כי השער הנ' שהוא שער הגדול הוא יחיד בכל מ"ט שערים, שכלם יונקים ממנה והוא כמו מלך יחיד בעם. וכמו שאין ראוי למנות הנקודה עם הקצוות, כן אין ראוי למנות בינה עם הקצוות הנאצלות ממנה:
65
ס״וולתוספות ביאור, צריך לבאר בארוכה. דרך כל נקודה יש לה ו' קצוות, רוצה לומר קצה מעלה, קצה מטה, קצה מזרח, קצה מערב, קצה צפון, קצה דרום, הסובבים לנקודה שהיא באמצע. והנקודה היא הקצוות, רוצה לומר מן הנקודה האמצעית יוצאים שש קצוות והיא קיומא, דאם אין נקודה האמצעית לא תוכל למצא שש קצוות, שהרי לא תוכל לצייר ששה קצוות שהם קצה מעלה מטה מזרח מערב צפון דרום מנגדים זה לזה, אם לא בערך הנקודה האמצעית שממנה יוצאים קוי הקצוות שהם מעלה מטה מזרח מערב צפון דרום, ומתרחבים ומתפשטים עד שיעשה מהם עגול. והמופת על זה, שהרי לא תוכל לעשות עיגול הכולל שש קצוות כמצוייר למעלה, אם לא שאתה צריך לעשות נקודה אמצעית בראשונה, ומן הנקודה יוצא העיגול, ומן הנקודה יוצאים הקצוות. וכשיש נקודה אמצעית, תוכל לייחס מצד הנקודה האמצעית, זהו קצה המעלה בערך הנקודה, וזה קצה מטה בערך הנקודה, וזה קצה מזרח לנקודה, וזה קצה מערב לנקודה, וזה קצה צפון לנקודה, וזה קצה דרום לנקודה. אבל אם אין נקודה, לא תוכל למצוא שום קצה, כי מאיזה צד אתה רוצה לייחס הקצוות אם אין שום נקודה שהיא ההתחלה לכל. ומפני כן, הנקודה היא קיום הקצות, והם חלל הנקודה. רוצה לומר, הקצוות הם חלל הנקודה, דהיינו סיבוב הנקודה שהוא עיגול הכולל ומקיף הקצוות כמו שציירנו. אבל הנקודה עצמה אינה מן הקצוות, רק היא להם כמדרגת האם אל הבנים. כמו שהאם מאצלת ומולדת הבנים, כמו כן הנקודה מאציל הקצוות והנקודה שרשם, והקצוות הם ענפיה התלויין בה כדפירשנו:
66
ס״זוהם זוגות, רוצה לומר כל קצה יש לו חיבור וזוג קצה נגד קצה, דהיינו קצה מעלה יש זוג נגדו, שהוא קצה מטה שמתחבר עמו. וכן קצה מזרח יש לו זוג נגדו, שהוא קצה מערב שמתחבר עמו. וכן קצה דרום יש לו זוג נגדו, שהוא קצה צפון שמתחבר עמו. והקצוות נקראים חללים, מפני שצריכים מילוי מהנקודה להשפיע בחללותם שהוא בין קצה לקצה. אבל הנקודה מצד עצמה ובערך עצמותה, היא יחידה, נקודה יחידה אין לה זוג ולא חלל כלל ח"ו עד שלא תוכל לייחס לה בערך עצמותה שם של קצוות כלל, ולכך היא יחידה בעצמותה מפרנסת ומשלחת שפע מזון וכח לענפים מעצמותה היחידה שהיא חיות ושורש ענפיה. ואין בה חלל כלל ח"ו, רק היא מלאה לעולם בשפע ורב טוב להשפיע תמיד לעולם בלתי חסרה דבר, רק ממולא בכל טוב וכל טוב אדוניו בידה:
67
ס״חולכן כל העושה מן הנקודה קצוות הוא חלל. פירש, מפני כן מי שעושה מן הנקודה קצוות, וכשעושה כן אם כן ע"כ לפי דעתו ומחשבתו שעשה מן הנקודה קצוות הוא עושה חלל בנקודה, שהרי כשיש קצוות יש חלל שאין קצוות בלא חלל כמצוייר למעלה, וממילא כשיש חלל בנקודה אינה מליאה להשפיעה, רק היא ריקה בחלל שלה, וכשהיא ריקה אינה יכולה להשפיעה לקצוות, וממילא בטלים הענפים שהם הקצוות, והיינו הריסותם שזכר, שאין להם שורש חזק להניק ממנו למלאות חללותם, כי השורש עצמו חלל וריק ח"ו. ולכן אמר מחלליה מות יומת, רצה לומר מי שעושה לשבת שהיא נקודה חלל, ואמר שאין ביד השבת להשפיע מזון ופרנסה לחול שהם ששת ימי החול של שבוע, כי היא רצה לומר השבת עצמה חלל, ועשה מהשבת עצמה שהיא נקודה קצוות, רוצה שעושה בו מלאכה כמו בימי חול, מפני שאומר גם היא קצוות כמו שאר ימי חול, מפני כן זה האיש מות יומת בעונו, שחטא ופגם בנקודה הקדושה שאינה משפעת לו חיים ומזון ומחיה ופרנסה, מדה כנגד מדה, מפני שעושה מן הנקודה שהיא יחידה ואין לה זוג, והיא קודש מליאה כל טוב משפעת חיות מזון ופרנסה בקצוות, והקצוות תלויים בה והיא קיומם, וחללים של קצוות מתמלאים ממנה, והוא פוגם בה בעונו לחשוב שהיא חללה כשאר חללים, ועושה בה מלאכה ואין בטחונו בה שהיא תשפיע לו מזון מחיה ופרנסה בימי חול עבור ששבת ממלאכתו ביום השבת, ומשוה את השבת לשאר ימי החול, כי אין בה תוספת קדושה וחיות להשפיע חיות יותר משאר ימי חול, מפני כן ענשו מדה כנגד מדה, הוא נוטל חיותו של שבת, יוטל חיותו, ונאמר עליו מחלליה מות יומת. כמו שהוא עשה לשבת חלל, כן יעשה גופו חלל מת, כי בהסתלקות נשמתו מגופו שהוא מיתתו ישאר הגוף חלל וריק מנקודת נשמתו שהיתה שוכנת בו מקבלת חיותה מנקודת שבת ב"ה, והיינו מחלליה מות יומת:
68
ס״טוהנה צריך לבאר לפי מה שכתבתי שהשבת נקודה יחידה בלא זוג, ובבראשית רבה (יא, ט) אמר שנתן לה הקב"ה זוג, דאיתא שם תנא רשב"י, אמרה יום שבת לפני הקב"ה, רבש"ע לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל תהי' בת זוגך, עד כאן. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא, הוו זכורים לאותו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהיה בת זוגך, זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח):
69
ע׳גם צריך ביאור בעצם, איך יונקים ששת ימי החול מהשבת. ועל זה צריך להקדים פרק י"א מחלק סתרי תורה בעבודת הקודש, זה נוסחו, כבר כתבתי כי אלקים של מטה סוד ה"א אחרונה ברא ופעל ועשה השמים וארץ התחתונים וכל צבאם בכח ראשית, כי היא שליח העליונים, וזה סוד (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ובבראשית רבה (יב, ב) רבי פנחס בשם רבי לוי אמר, בהבראם, בה' בראם, והרמז על ה"א אחרונה שבשם. ולסוד זה ה' דבהבראם זעירא, ושם הקטנה רחל (בראשית כט, טז). ואלהים עליון בכח ראשית הוציא והאציל עולם העליון עולם הייחוד. ואלהים התחתון, ברא והוציא עולם הפירוד, שמים והארץ התחתונים וכל צבאם בכח ראשית, כמו שכתבנו. ולרמוז לשני בריאות והעולמות, באה ב' ראשית, הכל ב' ראשית, וכמו שרמזנו כבר:
70
ע״אולשלמות מלאכת עבודת הקודש, ראיתי לכתוב קבלת חכמי האמת ז"ל בענין זאת הבריאה התחתונה המוחשת. ואומר, כי כשברא אלקים את השמים ואת הארץ, בבת אחת נתהוו ועמדו לפניו הם וצבאותיהם, שנאמר (ישעיה מח, יג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, וכל התולדות וצבאות וימים היו בכחם, אלא שהיה הרצון שבתנועה הראשונה של הגלגל יצא מן הכח אל הפועל פעולה פלוני, ובתנועה השנית פעולה פלוני, וכן עד תשלום השרשים בששה תנועות. והנה במציאות הימים, אינו אלא יום אחד שנולד מהתנועה הראשונה שנולד בכ"ד שעות כפי כחלוק י"ב אלכסונות, והי"ב כלולים בי"ב אחרים, כי המשפיע חוזר להיות מקבל, והמקבל משפיע. והפנים אחור והאחור פנים, והשמאל ימין והימין שמאל, בענין שעמדו התנועות בשלימות בכ"ד שעות, י"ב יום וי"ב לילה לחשבון השוה. או כפי מה שאמר הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית, שהזריח האור הראשון על היסודות שעור י"ב שעות, ושקעו שעור י"ב שעות. איך שיהיה, לא נברא ונתחדש בתחילה אלא יום אחד בלבד שנולד מתנועה ראשונה:
71
ע״בוהנה מאז ועד עתה בכל תנועה ותנועה הוא יום נברא וממחודש נמשך לתנועה, ובששה ימים הראשונים יצאו מן הכח אל הפועל כל שרשי הדברים, וביום השביעי לא נתחדשה פעולה אחרת זולתי התנועה לבד, וכן כל התנועות שבאו אחריהן כולן מחודשות אחת אחת, ומעולם לא נמצאו שבעה ימים קיימים במציאות, אלא כשנעדר זה נמצא זה, אבל מה שנברא ביום השלישי הנה הוא נמצא בלי העדר מה שקודם, וכן בכולם. מה שאין כן במציאות הימים, כי לא נמצא במציאות אחד יום אמש והיום, ולעולם לא נמצא כי אם יום אחד בלבד, וזה יורה כי האצילות הנעלם נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. כי הנה זה היום נולד ומחובר מעצמות תנועות עשרה גלגלים, עם שהם מתחלפים בתנועותיהם, הנה הם מתייחדים במציאות זה היום, ולפי צירוף וגלגול אותיות שבהם נברא שמים וארץ, חוזרים ומתגלגלים גלגול אחר גלגול. ואם בכל גלגול וגלגול אינם פועלים וממציאים אלא יום אחד בלבד, וכשם שהצירופים של האותיות לאלפים ולרבי רבבות, כך אלו הגלגולים ומכל גלגול וגלגול נוצר ונברא היום יצירה באור ובריאה בחושך. אלא שבששה הגלגולים הראשונים יצאו לפועל כל שרשי הדברים בהתלבשות הצורות בגופות רוחניות וגשמיות, ובגלגול השביעי לא נתחדש שם גוף שיתלבשו בו אותם הצורות שנשארו ערומות, כי הגלגול והצירוף השביעי הפסיק לעולם הגופיי שהוא חול, וחדוש גלגלו היא המשכת הצורות הקדושות והעבודות הקדושות:
72
ע״גוהנה הם מתלבשים אחר כך בגופות שהמשכתם מכח ששת ימי החול, ושאר הגלגולים הם שיתפשטו בהם על פי השרשים שהם עשרה כתרים שמכחם נמצאו העשרה גלגלים. ולפי שכל האצילות נעוץ סופו בתחלתו, ותחלתו י"ב גבולי אלכסון, וסופו י"ב גבולי אלכסון, היה היום הנמצא ממנו באור וחשך כ"ד שעות, והוא יום ראשון הנברא מכח כל עשרה כתרים. ונחקקות בהם כ"ב אותיות, והאותיות ההן מצטרפות בייחוד כל הכתרים לאלפים ולרבבות, מכח הצירופים לוקחים כח העשרה גלגלים ונמשך מהם יום המחובר מכ"ד שעות, וכן מכל צירוף וצירוף של כ"ב אותיות הנחקקות בי' כתרים:
73
ע״דוכבר כתבתי למעלה כי שלשה מאמרים ראשונים אין שם יום נתפש בהם, לפי שהם מחשביות בערך השבעה, כי המלבושים שהם הכנפים והמצרים הם נאחזים מהתחלת השבעה ולמטה, לפיכך אמר המאור הקדוש ע"ה בפרשת תרומה שהתחלת הימים היה ממדרגת הימין, והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר העשירי התחתון ונהיה בעולם הגופיי, ויום ראשון כלול מי' המדריגות, ונתחדשה הפעולה מיוחדת לכתר הימין הכלול מכל הכתרים. והיה צירוף אחד באותיות י' הכתרים ונתייחס לזרוע השמאלי, והוא כלול מכל הכתרים, וצייר תבניתו בכתר העשירי התחתון והוציא לפועל על הציור ההוא ונהיה בעולם גופני יום שני כלול מי' מדרגות וחדוש נמצאים המיוחדים לזרוע השמאלי. אח"כ הי' צירוף שלישי באותיות הנחקקות בי' כתרים, ונתיחס לקו האמצעי והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר התחתון, והוא הוציא לפועל בעולם הגופיי יום שלישי כלול מי' מדרגות וחדוש נמצאים המיוחדים לקו האמצעי. ובאופן זה מהכתר הרביעי והה' והו'. והכתר השביעי היה מוציא לפועל כדמות הציור והתבנית ההיא ע"י היכלותיו הנבראות, וההיכלות ע"י מדריגות אחרות הקרויות חול, והיו לוקחים תבנית כל הגלמים ומתלבשים בצורות בין קדושות וטהורות, בין בלתי קדושות וטהורות, בין של איסור והיתר, וכל צדיק וצדיק היה כלול מי"ב אלכסונות של אלכסונים, של נקבה לילה, ושל זכר יום, והנקודה שתופיע להיות יום יש נקודה אחרת כנגדה והיא לילה, ונעוץ זה בזה:
74
ע״הוהנה כשיהיה צירוף וגלגול אותיות של כתר שביעי, לא נתחדש שום תבנית גופיי, אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים, בסוד זכר ונקיבה. והנה בשאר הו' גלגולים חדשה המדרגה השביעית כל מה שלמטה ממנה, לפי שהיתה שליח מהמדרגות של מעלה ממנה לזאת המדרגה בצירוף פלוני, וכל המדרגות כלולות במדרגה ההיא, וכן לכולם. והיא מושכת מעצמה נקודות ושלהביות בסוד הבריאה ראויות שיתלבשו בהם צורות פנימיות מכח המסור לה מהכתרים של מעלה, אבל היא אין לה מצד עצמה כלל לחדש בריאה חדשה ראויה לקיום, כשהיתה מחדשת היכלותיה ומרכבותיה וצבאותיה ופועלת על ידם השפלים, הנה הם ראויים לקיום, לפי שהיתה שליח מכל אחת ממדרגות עץ החיים, ועכשיו בגלגול השביעי שהגיע עת ממשלתה אם היתה פועלת ע"י מדרגותה החיצוניים שהם חול והיא ראש עליהם, ואין אימת בעלה עליה, ח"ו היו שתי רשויות. ולפיכך כל הפועל שום פעולה להבין שיתפשט ויפעל עולם הטבעי על דרך החול, הנה הוא מקצץ בנטיעות ולפיכך חייב מיתה, כי עץ הדעת שולט, כי הנה הוא הניח להטות אותו לצד הטוב, והטה אותו לצד הרע, ולפיכך חייב מיתה. והנה הש"י לפי שרצה בקיום הנמצאים, כלל אותה במדרגה הששיתהגה"הדע כי בששת ימי בראשית פעלו ששה מדות הנזכרות כל פעולותיהם, [ו]הוציאו מן הכח אל הפועל עד בין השמשות של הכנסת יום השביעי, ומשנכנס יום הז' שבתו כולן, ופעל הוא פעולתו והשלים מה שחסר העולם, וזו היא שביתת העולם ממלאכה, ונתן בו מנוחה, לכך נקרא יום השביעי שבת. והבן היטב כי כל מידה גורמת שביתה לאשר לפניה, שניה לראשונה, והשלישי לשניה, וכן כלם, עד סוף השביעי שהוא שבת לכולם. כי בהשלימה הראשונה פעולתה שנתמנים עליה להוציאה מן הכח אל הפועל, שזכתה בפועל בהוציאה האור הגנוז בפועל, ואין אחרי פעולת ששת ימים אלו פעולה שלא היתה גנוזה בהם ועומדת בכח מן היום הראשון עד בא זמנו להתגלות לעולם בפועל. ואמרו רז"ל (סנהדרין צה, ב) אמר לו הקב"ה לגבריאל, מגלך לטושה. אמר לפניו, רבש"ע לטושה היא ועומדת מששת ימי בראשית. עוד א"ר טרפון, ממונה היה הדג מששת ימי בראשית לבלוע את יונה, והטעם, כי הכל נגזר מששת ימי בראשית, כמו שאמר ירמיה ע"ה (ירמיה לב, יז) אתה עשית את השמים ואת הארץ [וגו'] לא יפלא ממך כל דבר. רצה לומר, כי מעת עשיית השמים והארץ, לא יפלא ממך כל דבר, ובבא הדבר אינו רק גלוי מה שהיתה. וזהו (בראשית ב, ג) אשר ברא אלהים לעשות, כלומר השלמת הבנין לעשות פרי בבוא זמנו להתגלות בפועל, לפי שאין כל חדש תחת השמש, רק שפע ברכות הבא ממקור החיים ומן המעיין המברך כל הדברים בכל זמן ובכל רגע, שאלו היה פוסק לא היה העולם מתקיים. זהו ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, פירוש טובו הוא משך הברכה שהיא מדת טובו מאין סוף בלי הפסק, עד כאן לשון הרקנ"ט: להפיס דעתה ולהאיר פניה:
75
ע״ווהנה היה ג"כ הששי שביעי, כי הוא ששי לבנין מהתחלת זרוע ימין והוא אור ראשון, והוא שביעי למנין מבינה ולמטה, ומתוך כך עולם הצוריי מתפשט, ועולם הגופיי שוקט, והקדש מתרבה, ומדרגות החול שבתו ומתמעטו, כי אינם שואבים עתה ממדרגותם שהם הבנין ואחוריהם הכנפים שהם המצרים. ועכשיו הופיע נחלה בלי מצרים, ששם כל עולם הגופניי, רצה לומר הקליפות, ונגלו שני המדרגות, התחתונים המכונים זכור ושמור שמכחם מתחדשים תמיד הימים. נקראים יום מנוחה, כי נחו בו מדריגות הקודש, ובטלו מדרגות החול כי נגנזו ראשיהם, ונתגלתה המדרגה השביעית כלה כלולה מקושטת בבגדי קודש. וכשחזרה זאת מדרגה לחדש יום שמיני, הנה חזרה להיות שליח למדרגה הראשונה של בנין בצירוף אותיות אחד, וכן עד הששה מדרגות, ואינה חוזרת ומתחדשת תבניתיות אחרות, כי כבר נכללו בששה גלגולים הראשונים כל פרצוף, ובגלגולים האחרים מתרבה ומתפשט כל הפרצוף. ולפי היות שכל צירוף וצירוף של אותיות אינה דומה זה לזה, הנה התפשטות התבנית והפרצוף משונה זה מזה, ואם הם שוין במין:
76
ע״זוהסוד בכל זה, אמרו (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, נכללו הששה כתרים שהם מלאכת שמים וארץ זה בזה וזה מזה, והוציאו מכל המלאכה מהכח אל הפועל ע"י היום השביעי. וזה אמרו (שם ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וכשהשלימו והגיעו עת ממשלת הכתר הרי זה שבתו כולם בו. וזה סוד (שם) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ואחר שעשה השליח שליחותו וערבה לו פעולתו, נתן שכרו ביומו. וזה הסוד (שם ג) ויברך אלהים את יום השביעי, פתח את מקום האור והשפיע עליו, עד שנעשה כבריכה להשקות משם לכל הנבראים שברא לקיימם. ויקדש אותו (שם), לשון קדושין, נתנה כנסת ישראל לשבת לבת זוג, כי בו שבת. וכבר אמר וישבות ביום השביעי, ואמנם כפל השביתה לומר כי בכל מה שנברא בששה גלגולים ראשונים, נכללו כל הפרצופים, ובכל זה היה היום השביעי שליח הששה ימים, ושבתו בו בהשלימו כל הפרצוף, משם ואילך אין כל חדש כי אם רבוי והתפשטות הפרצוף ע"י גלגול וצירוף אותיות, וזה עצם מעצם והויה מהויה, וכל זה הושם בכח היום השביעי לעשותו משם ואילך, וגם מזה הענין שבתו כולם ביום השביעי. וזה סוד כי בו שבת, וממה היתה השביתה, פירש ואמר, מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, משם ואילך, ואין בזה גם חידוש שום דבר מאת השליח, שהרי הכל ברשות המשלח ובכחו, וזה מבואר:
77
ע״חומעתה נתבאר היטב הפסוק (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. כי ששת ימים הראשונים השש ספירות שהיוו כל הויה והוציאו מכח אל הפועל בריאה דכל יום ויום ע"י ספירות מלכות, ושם שבתם ממלאכתם, כמו שכתוב (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת, ועל ידי ספירות מלכות יצא לפועל בריאת ששת ימים, וגם נשאר שם בכח מה שמוכן לעשות כל זמן עמידת העולם מדוגמתן של הנעשה בפועל כו' ימי בראשית, אשר הכח הזה שהוא הצורות של הראוי להיות נעשה זה הכח הצוריי מתפשט במלכות, ומשם יוצא בששת ימים ונתהווה בפועל מדוגמת ששת ימים הראשונים. נמצא המלכות היא נקודה, וששת ימים הם קצוות, ואח"כ זה האור שנתפשט ונעשה ממנו בפועל מה שנעשה חוזר למקורו לספירת מלכות שהוא שבת, ואח"כ חוזר ויוצא להיעשות בפועל בג' ימים וחוזר למקורו, וכן חוזר חלילה עולמות, ואז פירוש (בראשית ב, א) ויכלו כו' מבוארת היטב, ומדוקדק היטב תיבת (שם ג) לעשות, דמה שנעשה הוא שיעשה, נמצא כל ו' ימי המעשה הם ענפי השבת שהיא מלכות, על כן נקראת השבוע ג"כ שבת. על כן כתבו שבערב שבת ראוי לעשות תשובה, כדי שיחזרו הימים למקורם מנוקים מכל חטא, כי הם חוזרים לשבת, ותמיד חוזרים חלילה הענפים יוצאות משבת וחוזרים לשבת, ויוצאים וחוזרים ככה חוזר חלילה, והם מחודשים. ובאמת הם מעשה בראשית, כי מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה. וזהו (ברכת ק"ש דשחרית) המחדש בכל יום כו' מעשה בראשית, הם מעשה בראשית, והם מחודשים. והרי מבואר לך, כי כל שבת ושבת יש לו יחוד עם השבוע שעברה, ועם השבוע שבאה. וזהו ענין כהנים במשמורת שהיו עובדים ביום השבת שתי משמרות, משמרה העוברת ומשמרה הבאה:
78
ע״טעוד נתבאר שהם שתי שבתות, וכל שבת הוא נקודה, והששה הם קצוות אחר שבת הגדול שהוא ספירות בינה, ששם היו הששה קצוות העליונים נעלמים ותוכיותם הבינה בעצמה, השני היא ספירת המלכות שממנה מתפשטים הששה קצוות התחתונים כסדר ההשתלשלות והמלכות היא נקודה, והשבת הגדול נקרא עולם הבא, וזה השבת נקרא בערכו העולם הזה:
79
פ׳אמנם מה שאמר הפסוק (ישעיה נו, ד) אשרי ישמרו את שבתותי ואמרו רז"ל (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כו', זה לא מיירי בשבת הגדול, אלא בעולם המעשה. אבל יתכן הענין ויתבאר ג"כ מה שנמצא בזוהר ובספרי המקובלים, לפעמים קורין יסוד שבת, ולפעמים קורין למלכות שבת. עוד יתבאר ג"כ לפעמים אומרים בלשוניהם ששת ימי בראשית, ולפעמים אומרים בלשוניהם שבעה ימי בראשית:
80
פ״אהנה אלו ואלו דברי אלקים חיים. כבר נתבאר שכל ספירה היא שובת בהתגלות הספירה של אחריה, שאז שובתת מפעולתה הראשונה. וכן השנייה בשלישי, והג' ברביעי, וכן כולם. וכשתתחיל המנין מן בינה, אז גמר ו' ימי המעשה ביסוד, ויסוד שבת. וכשתתחיל מחסד, אז גמר ו' ימי המעשה במלכות, ובמלכות שבת:
81
פ״בוזה לשון עבודת הקודש סוף פרק י' מחלק סתרי תורה, אמנם ישוב הענין כך הוא, כי הבנין עד היסוד יחשב, והוא ששה לפעולה מזרוע ימין ולמטה, ושביעי למנין מבינה ולמטה, ובו נשלם הבנין. וכבר כתבתי כי הוא ובת זוגו מאור אחד, ושניהם שבת לה', היא כבוד לילה, והוא כבוד יום, והכל יחד נקרא שבת זכור ושמור דיבור אחד (ר"ה כז, א). ולזה כתוב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא, הוא כתיב, וקרינן היא, להורות על יחודם, ולכן הימים ששה ולא יותר, עד כאן לשונו:
82
פ״גוכן כתב החייט וזה לשונו, וכשנתחיל המספר מהבינה, אז היסוד הוא שבת, וה"ע בת שבע, וגם אז היא שמיני חג העצרת, ויבא המספר על מתכונתו לפי סדר המידות. ומפני שיש אופן אחר ממספר, והיא הראשון אשר אמרתי המתחיל מהחסד על סדר המספר הימים, לפי זה גם העטרה היא שבת, כי הוא שביעית אליה, והכתוב אומר (שמות לא, יז) ביום השביעי שבת וינפש, ולזה הם ב' שבתות כנגד זכור ושמור. ומזה נדע כוונת רז"ל שאמרו (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן וגו', וגם הכתוב אמר (ישעיה נו, ד) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', ולשון שמור נאמר על הכלה. וחילוף ב' אופני המספר האלה בא לפי הענין, כי כלפי כח המחשבה אשר היא הנותנת הכח בכל מכל, אנו מונין מהבינה, אבל כלפי התחלת הפועל, אנו מונין מהחסד, כי (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. וזה רמוז במה שאמר בכאן בספירות הבינה, ומתמן שירותא למימנא כל סתים ועומקא וכו', כלומר הדבר שעדיין הוא במחשבה בסוד ובחשאי:
83
פ״דואל תתמה מזה, שכדומה לזה מצינו שיש ראשון למחשבה, ויש ראשון למעשה. ובספר הזוהר בענין מכירת יוסף אומר, כי אעפ"י שראובן היה הבכור במעשה, עכ"ז מפני שלא היה בכור במחשבה בעת ההריון, כי חשב ברחל, על כן באה הבכורה ליוסף בכור לרחל, כי הוא הבכור במחשבה בעת ההריון. וכן בכאן מהבינה ולמעלה היא עולם המחשבה והרשימה, ומהגדולה ולמטה עולם המעשה והחקיקה, א"כ ראוי שלפי כוונה זאת נתחיל ממנה המספר, ויהיה אז שביעי אליה היסוד והיא השבת האמיתי. וגם ראוי שתהיה העטרת שבת מאחר שהיא שביעית אל הפועל, עכ"ל (החייט):
84
פ״הואלו הם הב' שבתות והם שבת אחת, כי היום הוא יום ולילה וזכור ושמור בדיבור אחד, והבינה שהוא שבת הגדול היא עולם הבא, והוא מוכן. ועל שתי שבתות של מטה שהן יסוד ומלכות, נאמר אשר ישמרו את שבתותי:
85
פ״וועל זה מתבאר המאמר (בר"ר יא, ט) אמרה שבת לפני הקב"ה, לכל נתת בן זוג כו'. זה המאמר אמר, יסוד הנקרא ג"כ שבת, שבו שובתין ששת המידות שהם ו' ימי בראשית שמבינה ואילך. והנה בבחינות חשבון זה שחושבין מבינה ואילך, נשלם מעשה בראשית ביסוד, ועל כן אמר יסוד, לי לא יש בן זוג כמו לששה אלו, כמוזכר לעיל בהגה"ה בשם רקנא"ט, שכל אחת שובתת על ידי המציאה ספירה שאחריה לענין מעשה בראשית:
86
פ״זואם תאמר מעלה הוא שתשאר יסוד יחידה נקודה הכוללת. זה אינו, כי הנקודה הכוללת שש קצוות שלמעלה היא בינה ולמטה היא מלכות, ואין להיסוד אפילו הזוג לענין מעשה בראשית כמו הששה שמבינה ואילך. ועל זה השיב הקב"ה, כנסת ישראל בת זוגך, היא מדת המלכות, שאת והיא נקודה אחת בתוך העיגול בסוד מדת לילה ויום והכל אחד, זכור ושמור בדבור אחד. והנקודה היא כללי, ומאירה בששת ימי בראשית המתפשטים ממנה ולמטה, כמו בינה שהיא נקודה כללית למעלה לו' קצוות העולמות, כן יסוד ומלכות היו לאחד נקודה בתוך עיגול לו' קצוות שלמטה שהם נקראים עולם הזה, כי לעומתם ישראל שובתים שבת בעולם הזה, ובינה עולם הבא, וכנסת ישראל הגשמי למטה הם היכל לכנסת ישראל שלמעלה, ובעבורה היו כל הנבראים:
87
פ״חוזה שסיים במדרש הזה, כשעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם, הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהיה בת זוגך כו'. ועל כן בא על נכון ג"כ רמז ששה ימי בראשית הם נגד ששה אלפים של עמידת העולם, ושבת נגד עולם הבא שכולו שבת, כמו שביאר הרמב"ן בארוכה בפרשת בראשית עיין שם. וע"ז אמרו רז"ל (י"ז ג, א) מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. כי זה העולם הוא עולם המעשה, היום לעשותם ולמחר שהוא עולם הבא לקבל שכרם. וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), שעולם הבא היא יום שכולו שבת. העולה מזה, כי יש שבת למטה, ויש שבת למעלה, וכל שבת הוא נקודה הכולל ששה קצוות. והשבת שלמטה, אף שהוא שתי שבתות, מכל מקום שבת אחת זכור ושמור בדבור אחד:
88
פ״טואז יתבאר המכילתא (יתרו כ, ח), זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), שאם יתמנה לך מנה יפה כו'. ר' יצחק אומר שתהא מונה כו'. שניהם לדבר אחד נתכוונו, להביא את האדם להתעוררות קיום התורה ומצותיה בעולם המעשה. והנה בזכור אדם כי השבוע ג"כ נקראת שבת כמו השבת, כי ששת ימי המעשה נמשכים מהנקודה כאשר נתבאר, אזי יקיים בכל יום ויום (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו. וזה שאמר שתהא מונה א' בשבת, ב' בשבת כו', דהיינו הששה קצוות הנמשכות מהנקודה שהיא שבת לה' זכור ושמור. וכבר נודע למקובלים, כי זכור ושמור הם סוד מצות עשה ולא תעשה, ומדוגמת הנקודה הם הקצוות שהם ענפי הנקודה. והתנא קמא מיירי בבחינת שהששת ימים רומזים לששת אלפי שנה, והשבת הוא עולם הבא, ובעולם המעשה צריך להכין על השבת לעולם הבא, וכמו שרמזו (ע"ז ג, א) מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. זהו שאמר הת"ק, המנה יפה תהא מתוקנת לשבת:
89
צ׳הכלל העולה, שכל יום הוא מקודש מקדושת שבת, אמנם השבת כולה קודש. וזהו הרמז (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד. כלומר, תמיד דבר יום ביומו צריך האדם להיות עולה לה', כלומר קודש. ובשבת קדושה יתירה סוד נשמה יתירה, ואז עולת שבת עולה למעלה על עולת התמיד. וכשמתבונן המשכיל על זה, ומקדש עצמו בכל יום איזה שעה ופורש מעסקי עולם הזה ומדבק בו יתברך, אז ששת ימי החול שלו הם חולין שנעשו על טהרת הקודש, ומסכת חולין בסדר קדשים. ולא נקראים ששת ימי החול, אלא ששת ימי השבת, כדאמר ר' יצחק במכילתא הנ"ל. ולגבי האומות שאינם שובתים, הם ו' ימי החול, חול ולא קודש, כמבואר לעיל בדברי ראשית חכמה שהבאתי. וזה הרמז של הבדלה, המבדיל בין קודש לחול כו' בין ישראל לעמים. רצה לומר, אף על פי שיש הבדל בין קודש לחול, אל תבין שהוא חול ממש, רק יש הבדל בין ישראל לעמים. אצל האומות החול הוא חול ולא קודש. ואצל ישראל חולין שנעשו על טהרת הקודש, ובכל יום ויום יש בו חלק שבת:
90
צ״אוזה לשון ראשית חכמה שער הקדושה, ושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל (שבת סט, ב) ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעת ימים מיום שנתן לבו אל שכחתו, ומקדש שביעי, שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אע"פ שבאמיתות אינה שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהיא שבת הולך עם כולם להשפיעם, וכל יום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו, מפני שבכל יום ויום הוא ספק שבת:
91
צ״בולענין מעשה, נוכל לומר כי העולם הזה דומה למדבר, והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש. ובעה"ז בהיותו נמשך אחר החושך בעצת יצרו, שכח יום השבת, יום שכולו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו. ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא רוצה לשוב בתשובה, צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת, שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שאמרו (אבות ב, יב) ושוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יותר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו יום בלבד, ואין ראויה שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם:
92
צ״גועוד אמרו במסכת עירובין (נד, א) זה לשונם, א"ל שמואל לרב יהודא, שיננא חטוף ואכול, חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. א"ל רב לרב המנונא, בני, אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה. ואם תאמר, אניח לבני חוק. בשאול מי יגיד לך. ואם תאמר, אניח לבני ולבנותי. בני האדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין, והללו נובלין, עד כאן לשונם. ופירש רש"י, חטוף אכול, אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. דעלמא דאזלינן מיניה, גרסינן. כהלולא דמי, היום ישנו ולמחר איננו [ומה לחופה שהולכת מהר]. אם יש לך, ממון. ואין למות התמהמה, עיכוב, כי פתאום האדם מת. חוק, מזון. מי יגיד לך, אם נשאר בידם שמא יאבדוהו. הללו נוצצין, כלומר כשהם גדלין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן ואינו צריך לדאוג עליהם, עד כאן לשונו:
93
צ״דוצריך שיקדש שביעי, שיום א' בשבוע יקדשו כולו לה', כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבלי הרע שבקרבו, וכבר הארכנו בשער היראה שנפרעין ממנו בגיהנם יומין על יומין על חד תרין. לכן צריך שיום א' יקדש לעבודת קונו בקדושת שבת לקדושת הדיבור והמלאכה המבטלת דביקות האדם בקונו, ולכן טוב שיתבודד במקום מיוחד ויקדש חושיו כראוי. ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד, כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא. אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים, צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה'. ואם אפשר לו יותר, יקדש יותר:
94
צ״הוכן אמר בזוהר (ח"ג נו, ב), היו ב' אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה. וזה לשונו שם, על ר' חייא שהיה הולך בדרך ומצא שני אנשים בבקעת סלע, ואמר קריבנא גבייהו, אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא. אמרי, מזבני אנן, ותרי יומא בשבתא בדילנא מישוב ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לן בני נשא בכל יומא ויומא. אמינא, זכאה חולקיכון, עד כאן לשונו. ונראה לי דאילין תרי יומין הם שני וחמישי,הגה"הוהתוס' במסכת בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) (א, ד"ה כדי שלא) כתבו, דאיתא במדרש (תנחומא וירא טז) משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות אחרונות, וירד בשני ונתרצה לו המקום. ולפי שהיה עת רצון באותה עליה וירידה, נהגו להתענות בב' וה'. וטור אורח חיים סימן ק"פ כתבו, ועוד גזרו רז"ל שיהיו מתענין מפני ג' דברים שני וחמישי, על חורבן הבית, ועל ספר תורה שנשרפה, ועל חרפת ה'. ולעתיד לבא הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה. וכך כתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן תנ"ט בשם מסכת סופרים (כא, ג). ודורשי רשומות כתבו סימן (בראשית ב, ד) בהבראם, ופירש רש"י באות ה' שרומז על התשובה ע"ש. אבל רמז בה' בראם, שעיקר התשובה היא בימי ב' ה'. וכן (ישעיה נה, ו) דרשו ה' בהמצאו, ב' ה' מצא שימים האלו מסוגלים לתשובה: כי כבר נתבאר לעיל כי ששת ימים שלמטה שורש שרשם הם ששה מדות שלמעלה, חס"ד גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד. הרי גבור"ה והו"ד שהם מדות הדין הם יום ב' וה'. וכן כתב הרקנטי בפרשת בראשית וזה לשונו, ומסוד ז' ימי בראשית שזכרנו תבין מה טעם יום ב' וה' ימי דין, ומפני זה נהגו להתענות בהן, כי הרמז בהן לספירות הגבורה וההוד עד כאן לשונו:
95
צ״ווזהו טעם ג"כ הא דתנן בפרק סדר תעניות (תענית טו, ב), אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי, שלא להפקיע שערים. התנא מדבר בתחתונים, ורומז ג"כ בעליונים. במה שאומר שלא להפקיע השערים, הוא כפשוטו. גם רמז על השערים העליונים, השערים אשר לה' צדיקים יבואו בם למתקם ולגרום השפעה מרובה לזול ולא ליוקר, וצריך לילך דרך סדרם, דהיינו מתחלה יום ב' שהוא גבורה, ואח"כ יום ה' שהוא הוד. ולפי זה הטעם הנסתר, לא יהי' חילוק בין תענית גשמים, לתעניות אחרים על כל צרה שלא תבא. ודלא כדעת הר"י שהביא הר"ן, דדוקא בתענית גשמים אמרו כן:
96
צ״זנחזור לענין, כי צריך להתקדש בכל יום ויום, כי ימי המעשה הם הקצות של העיגול המתפשטיים מהנקודה. והנה הנקודה היא באמצע, כן ענין שבת לענין גיטין, כי אמרו רז"ל (פסחים קו, א), ג' ימים קודם שבת, דהיינו מיום ד' ואילך נקרא מקמי שבתא. וג' ימים דאחר שבת, דהייינו א' ב' ג' נקרא אחר שבתא. כדמיון צורת המנורה, ג' קנים מצד זה, וג' קנים מצד זה, וגוף המנורה באמצע. וכל ששת הקנים פונים לגוף המנורה ויונקים ממנה. נר שבת הוא גוף המנורה:
97
צ״חובכתבי הקודש של תלמידי האר"י ז"ל מצאתי, הנה בשבת תוספות נפש ריח ונשמה, ואלו מתקיימין באורם ביום השבת. וביום הא' מימי השבוע, הארת הנשמה עומדת, ואחר כך הולכות לה, ולכן אין ראוי להתענות ביום א'. והכוונה, כי יום השבת הוא באמצע השבוע, כי מיום ד' הוא שבת, ושבת הוא באצילות, ואח"כ יום א' אם בבריאה, ויש הארה לרוח ביום ב' ליצירה, ואחר כך הולך ויש הארה ביום ג' בעשייה, ואח"כ הולך. ומיום רביעי ואילך, יכוין להכין עצמו לקבל הנפש ורוח ונשמה בערב שבת הבאה, יום ד' להכין עצמו לקבל הנפש, ויום החמישי לרוח, ויום הששי לנשמה, וכן חוזר חלילה. הרי תלתא מקמי שבתא, ותלתא לאחר שבתא, והם ששה קני מנורה המאירים מול פני גוף המנורה, והם ענפי השבת:
98
צ״טוזהו ענין בפרשת בשלח כתיב (שמות טז, כג) שבתון שבת קודש לה', ובפרשת ויקהל (שם לה, ב) כתיב קודש שבת שבתון לה'. ועל תיבת קודש שכאן הקדים וכאן איחר, כתב בעל הטורים שרומז להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו. אבל עדיין קשה השינוי שבת שבתון, שבתון שבת:
99
ק׳ולפי הענין הנ"ל מתורץ. ואקדים מתחילה דקדוק לשון הקודש, כי שבתון מורה אקטנות, (ותיבת שבת מורה ביותר גדלות, כמו איש אישון, איש מורה אגדלות, ואישון מורה אקטנות), ועל כן נקראים צורות אישים הקטנים שבעין אישון, וכן כתב הרמב"ן על נהר שבתיון נקרא על שם שבת, שמורה על שבת כמו שאמרו (סנהדרין סה, ב) סמבטייון הנהר יוכיח. והנה דה"ו שמקמי שבתא, יש מהם מדגמת שבת במקצת, עליהם נאמר שבתון שבת. ואב"ג שלאחר שבת, יש בהם מדוגמת שבת, במקצת עליהם נאמר שבת שבתון. על כן בכל יום ויום יקדש אדם את עצמו, ויעיין זה היום באיזה מדריגה עומד, אם נפש או רוח או נשמה, ויעשה כן לעומתו:
100
ק״אוהנה מדריגות הנזכרות בדברי רז"ל ובדברי רשב"י ע"ה (ז"ח יתרו מב, ב), שהם דיבור מחשבה מעשה, איתא בתיקונים (תקון כב סח, ב) שהם נשמה רוח ונפש, מחשבה כנגד הנשמה, דבור כנגד רוח, מעשה כנגד נפש. זה לשונו, ד' יסודא דגופא בהון שריא ידו"ד, ודא איהו (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, דא נשמתא קדישא, דאיהי עולם המחשבה. יצרתיו, דא רוח ממללא, דמניה חיוון ממללין. עשיתיו, דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ"ח פקודין, עד כאן לשונו. וענין דבור מחשבה מעשה כולל הכל, כמו שיתבאר במקומו בארוכה. על כן יעיין בכל יום ויום באיזה מדריגה הוא עומד, וג' אלה הם בריאה יצירה עשייה כמבואר בזוהר, ויתבאר לקמן במקומו בארוכה:
101
ק״בהכלל העולה, ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת שבת, כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום, או רובו, או כולו לפעמים. והוא יתבטל ממלאכתו, ויתבודד לעסוק בתורה, ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שכתוב בזוהר (ח"ב סג, א), כגוונא דא אינון דלא מהימנו ביה בקודשא בריך הוא, דלא בעאן באורחוי לאסתכלא, ואינון בעאן לאטרח גרמייהו במלאכה כל יומא בתר מזוני יממא ולילא, דלמא לא סליק בידייהו פתא דנהמא, מאן גרים לון האי, בגין דלאו אינון בני מהימנותא, עד כאן לשונו:
102
ק״גולכן ראוי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כמו שאמר במסכת אבות (ד, י), רבי אומר, הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כו'. ולאו דוקא בענין התורה, אלא בכל דבר מצוה וגמילות חסדים. וכיוצא בזה כתב רבינו תם בספר הישר בענין האהבה, שמסימני האהבה אחד מהם לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל יתברך:
103
ק״דוזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, ובמכילתא (כי תשא ד"ה ששת ימים) אמרו ז"ל, ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב), ופסוק אחד אומר (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר תעשה מלאכה, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכרכם וכורמיכם. וכשאין עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ועשית כל מלאכתך. ולא עוד, אלא (דברים כח, מח) ועבדת את אוביך אשר ישלחנו ה' בך, עד כאן לשונם. וכיוצא בזה הביאו שם בפרשת ויקהל בפסוק (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה. הרי שלא נברא האדם להיות עוסק רק במלאכה הגשמיית המבטלות אותו מתלמוד תורה. אלא שיהיו כל ימיו כשבת, ממעט בעסק ועוסק בתורה, ושיעמדו זרים לעשות מלאכתו, וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום:
104
ק״הוצריך לדקדק, שהרי מצינו כמה חסידים בגמרא שהיו עוסקים במלאכתן ועוסקים בתורה כהלל וחביריו, ולמה לא היה מלאכתם נעשית ע"י אחרים. וכבר אפשר לתרץ בדוחק, המאמר לא דיבר אלא על הכלל, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו', מכל מקום ישאר השאלה, שלמה לא יזכה כל אדם כשר לזה:
105
ק״וויש לתרץ, שיש בזה ב' בחינות אחרות מלבד האמור במאמר. הא' שכבר מצינו בחסידים הראשונים דוגמת ענין זה, כמו שמצינו במסכת ברכות (לב, ב) שהחסידים הראשונים שהיו שוהין בתפילתם שעה אחת קודם תפילה, ושעה אחת לאחר התפלה, ושעה אחת בתפלה, הם שלשה שעות, וכן בכל תפלה שחרית ומנחה וערבית. ושאלו בגמרא תורתם ומלאכתם מתי נעשית. ותירצו, מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת, ומלאכתם נעשית מאליו. נמצא שעל אלו נאמר גם כן תעשה מלאכה, והיינו שהם מתחילין מקצת במלאכה, וימצא באותה מלאכה ברכה והצלחה, ואינו כל כך כמו בזמן שישראל כולן עושין רצונו של מקום, שזכותא דרבים עדיף, וכל מלאכתן נעשית ע"י אחרים. וכשאין עושין רצונו של מקום, נאמר ועשית כל מלאכתך, שעל ידי עצמו יעשה כל מלאכתו:
106
ק״זוהבחינה הב' שאינה כל כך כחסידים הראשונים, הוא ענין התנאים והאמוראים, שהיו עוסקין מקצת היום במלאכתן, אמנם היה מלאכתן נעשית ע"י אבריהם הנגלים, ומחשבתם ונפשם היה דבוקה בהשי"ת ובתורתו. ואל יקשה בעיניך דבר זה, שכתוב בספר מעשה חסידים נמצא בכתיבת יד, שחסיד אחד היה מתבודד מהמתבודדים הפורשים מענייני העולם, שהיה לעולם דבוק בהש"י, ובהמשך זמן בא החסיד לישוב ולא הכירו בו, ועשאוהו שמש בית הכנסת. וכשהיה נותן השמן בנרות, היה שופך מהשמן בחוץ, כי מרוב דביקתו לא היה יכול לכוין לתת שמן בתוך הנרות. וחכם הקהל הבין הדבר הזה, ואמר, השמש הזה ראוי שיהיה חכם במקומי, ואני אשמש תחתיו. ועל כיוצא בזה נאמר (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, כי מרוב אהבת התורה והדביקות בה ישגה בדברי העולם הזה. נמצא שאלו היה לעולם נפשם מתקדשת בקדושת שבת שהוא עולם המחשבה כדפירשתי לעיל, וכשאין ראוי שאינו עוסק בתורה גופו ונפשו הכל משועבד למלאכה, עכ"ל (ראשית חכמה):
107
ק״חובעיני נראה מה שעשה בבחינה הב' זה היה מעלת חסידים הראשונים, ולא היה חילוק בין חסידים הראשונים לשאר חכמים רק בפחות ויותר, וחסידים הראשונים היה מחשבתם דבוקה לגמרי למעלה ולא היתה מלאכתם נחשבת כלל רק כמתעסק:
108
ק״טכי הנה לפי דברי הראשית חכמה, היתה מלאכת החסידים מעשה ניסים, שעשו מקצת מלאכה ואח"כ נעשית כל המלאכה מאליה, וזה אין מעלה לחסידים להנות ממעשה ניסים, דגרסינן בשבת פרק במה בהמה (נג, ב), תנו רבנן, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמר ליה אביי, אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנה לו סדרי בראשית. ובמסכת תענית דף כ"ד (א) בעובדא דר' אלעזר איש בירתא שבשרה לו בתו מהנס דמליא אכלבא חיטי, ואמר, העבודה הרי הן הקדש, ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל:
109
ק״יובזה מתורץ מה שאמר אברהם אבינו ע"ה למלך סדום (בראשית יד, כג), אם מחוט ועד שרוך נעל, שלא תאמר אני העשרתי את אברם, כי הקב"ה הבטיחני להעשיר אותי. וקשה, וכי הקב"ה יעשה ארובות בשמים וישלח לו כיס מלא מעות, אלא בודאי יזמין לו איזה סיבה, ואם כן למה לא חשב אברהם אולי זהו הסיבה שיתעשר. אלא הענין, כי זה היה מעשה ניסים שאברהם עם עבדו אליעזר הרגו ד' מלכים והצילו השלל, אמר אברהם, איך יעשרני הקב"ה ממעשה ניסים:
110
קי״אלכך נראה לפרש, דהחסידים הראשונים עשו כל מלאכתן בידיהן, רק לא היה מחשבתן לגמרי על המלאכה, וכל מחשבתם היתה דבוקה למעלה, ובמלאכתן מתעסקין בעלמא היו. וסימן לדבר, (במדבר ד, ג) לעשות מלאכה, (שמות לא, ד) ולחשוב מחשבות. לעשות מלאכה, למטה. ולחשוב מחשבות, למעלה. על זה אמר, מלאכתן נעשית מאליהן, ותורתן משמרתן. כי לפי טבע הענין, על פי הרוב העוסק במלאכה ורוצה לערב שכלו במחשבה אחרת, אחד מהן לא נעשה בטובו, כשזה קם, זה נופל. אם מתחזק במחשבה אחרת, אז המלאכה אינה נעשית בטובה. ואם פונה למלאכה, אז אין מחשבתו נגמרת. ובחסידים הראשונים היתה מלאכתן נעשית מאליהן, ומחשבתן דהיינו תורתן, משמרת. והדבר הזה אף שהוא חוץ לטבע במקצת, מכל מקום אינו שינוי מעשה בראשית, רק הוא עזר אלהים הנותן ליעף כח וכח הזכירה. וגם שאר חכמים הלכו בדרך זה, רק החסידים הראשונים היו מתעצמין ביותר בהמלאכה כולה מראשה ועד סופה:
111
קי״בועל כל פנים, יתקדש אדם בכל יום ארבע שעות בדביקות אלהי מקדושת שבת, כי לפי החשבון יהיה מעורב בכל יום ארבע שעות שבת, כפי מה שמצאתי בספר גליא רזיא, השבת יוצא מן השביעית של ששת ימי המעשה (כי השביעי קודש), כי השביעי של ששת ימים עם תוספות קדושה בכניסתו וביציאתו יעלה כ"ד שעות, ויבא על כל יום ויום ד' שעות. ואף שתוספות יציאה של יום זה הוא תוספת הכנסה של יום שלאחריו, מכל מקום עולה לכאן ולכאן. כיצד, היום כ"ד שעות, החלק השביעי מן כ"א שעות הוא ג' שעות, נשארו ג' שעות שהם ג' פעמים תתר"פ חלקים, חלק הז' מזה הוא תס"ב חלקים,הגה"האף על פי שאינו רק תס"א חלקים, וחלק ז' מחלק כשתדקדק בחשבון, מכל מקום לא דק בהאי פורתא, והוה כתס"ב חלקים ממש: תוסף תק"ם חלקים תרין נשפי ע"ר ע"ר, תק"ם עם תס"ב הוא אלף וב' חלקים, הסר ע"ח חלקים מן שעה, חשוב ששה פעמים ע"ח עולה תס"ח, צריך להוסיף מחול על הקודש בערב שבת ובמוצאי שבת,הגה"הונראה לי הוספה זו היא ניתוסף על קדושת תרין נשפי שכבר הוקדשו: הרי ד' ליום, ו' פעמים ד' עולה כ"ד, ונעשה מזה כלל קדושה שהוא יום שבת קודש כל היום כולו:
112
קי״גונראה דעל זה יבא רמז הנזכר ו' פעמים אור, ואח"כ יום שלם, דהיינו (בראשית א, ג-ה) ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום. הרי ו' פעמים עם תיבת יום שהוא אור. אחר כך (שם ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, רומז על השבת שכולו יום וכולו אור, הערב והבוקר מתייחד, והוא יום אחד המיוחד הוא הנקודה, והששה הם העגולה הענפים, על כן כתיב יום אחד, דלפי סדר הפרשה דקאי על יום ראשון היה לו לכתוב יום ראשון. אלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומכל מקום בדרך נסתר בא הכתוב לרמז זה:
113
קי״דמכל הלין, יובן בעצם הא דאמר רבי אליעזר (שבת קנג, ב), שוב יום אחד לפני מיתתך. ושאלו אותו התלמידים, וכי יודע באיזה יום ימות. והשיב להם, מכל שכן יעשה תשובה בכל יום, כי בכל יום ויום יש שבת שהוא עולם הבא, ויפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה כו'. ועל זה כתוב בזוהר רמז, (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו, לעשות תשובה דבר יום ביומו,הגה"הוכבר הארכתי למעלה באות רצון ובאות תשוקה בדרוש הזה לעשות תשובה בכל יום, והרבה מאמרים ופסוקים על זה, יעויין שם: ושלא ללין פעולת שכיר. כלומר, לפקח בפעולות שעשה. ועל כן "ביומו "תתן "שכרו ראשי תיבות שבת, לרמז על כל הנ"ל:
114
קי״העוד באתי לגלות סוד בענין זה, הענין לעשות תשובה דבר יום ביומו, גם להוסיף תשובה בכל ערב שבת, ויהיה מבואר ע"פ מה שכתבתי לעיל שהימים הם ענפים מהשבת. ואגב אבאר כל ד' חלוקי כפרה, רצה לומר ד' זמני תשובה. א' בכל יום לעת ערב. ב' בערב שבת. ג' בערב ראש חודש. ד' יום התשובה הגדול יום כפורים. והנה הפרדס בשער השערים גילה רז זה, והנני מתפשט דבריו כדי שיכנסו בלב משכיל להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות. והנה הצורך להקדים שני הקדמות:
115
קי״והקדמה א', כל הענפים הרוחניים היוצאים ממקורם הם יוצאים ושוב, כלומר הענפים מתפשטים מהמקור וחוזרים למקורם, ושוב יוצאים וחוזרים, כן חוזרים חלילה עד עת לכל חפץ ורצון הממציאם ברוך הוא שיחזרו למקורם ושם ינוחו, והיא בספירת בינה, כמו שכתבו המקובלים שעל כן נקראת בינה תשובה, ששם ישובו החיות כי מבטן בינה ייצאו הקצוות וכל המשתלשל מהם:
116
קי״זוהנה ראוי להנבראים להיות מעשיהם טובים ולא יפגמו בענפים כדי שיחזרו למקורם כמו שיצאו, על דרך שאמרו רז"ל בנשמה (שבת קנב, ב) תנה לו כאשר נתנה לך, וברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו) שתהיה יציאתך כביאתך (ב"מ קז, א), על כן צריך האדם לעשות תשובה ולנקות הפגם מהענפים קודם שיחזרו למקורם. ואם ח"ו חוזרים הענפים למקור פגומים, אז נתקרב הפגם להמקור, ואז תשובתו קשה:
117
קי״חהקדמה ב', יציאת הענפים ממקורם וחזרתם על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו. הנה בינה היא שורש ומקור של שש קצוות, אשר הם סבת כל מעשה בראשית. והנה השש מדות כלולים מדין ורחמים, הרי י"ב. וי"ב צירופים שם הוי"ה אשר מהם משתלשל י"ב חדשי השנה שבשנה, ומטעם זה יתייחס שנים בבינה. ואעפ"י שנמצא שלפעמים יתייחס שנה בתפארת, מכל מקום הוא מצד הבינה שהיא שורש התפארת הכולל הו' קצוות, כי מבינה יוצא אורה לעולם, ועולם היא ההיקף:
118
קי״טונודע כי שנה לא יתייחס רק לאור החמה ולא לאור הלבנה, כי ללבנה תתייחס חדשים, ולחמה לא תתייחס חדשים רק שנה, וכשתעשה בשנת החמה י"ב חדשים לבנה אזי עדיין שנת החמה נוסף מעשרה ימים, אף כשחדשי השנה קביעות שלימה שהימים ההם שנ"ה ימים כמנין שנה, מכל מקום שנת החמה שהוא שס"ה י' ימים יתירה. אבל דע כי מתוקן זה בסוד העיבור, והשנים לווים זו מזו ופורעים זו לזו, ונתוסף חודש אחד לג' שנים ולפעמים לב' שנים, באופן שבכל מחזור באים בשווים חשבון חדשי הלבנה לפי שנות הלבנה. ואם תחלק העבורים לשנים, יבא לכל שנה ושנה מתשרי לתשרי שס"ה יום, אף שאינו רק שנ"ג או שנ"ד או שנ"ה יום לפי הקביעות חסר או כסדר או שלם, מכל מקום בצירוף העיבור הוא שס"ה, ומן אלו השס"ה הם שנ"ה יום כמנין שנה, והם ענפים, ועשרה ימים עם מקורות של שנ"ה ימים, והם עשרת ימי תשובה, בסוד עשרה ספירות שבבינה, הרי הכל בשלימות, י"ב חדשים כנגד י"ב צירופי שם הוי"ה שהם ו' קצוות שבבינה הכלולים מדין ורחמים, וכן צירופי שם אהי"ה שבבינה הם י"ב, וזהו בחינת שורש השתלשלות של הבנין שלמעלה, שעל שם זה נקרא בינה כי היא אם הבנים, והיא בחינת בינה המשפעת המתגלית, אמנם בהעלמה עצמה מצד עצמותה נעלמים בה י' ספירות והם שורש לאלו, ונגדם הם י' ימי התשובה שהם ראש של השנה ומקורה, והימים שהם שנ"ה כמנין שנה הם הענפים ממנה:
119
ק״כוכשנכנסים אלו י' ימי שנ"ה למקורם, דהיינו לי' ימי תשובה, רצוני לומר לעשרה הנעלמים שבבינה שהם ימי תשובה כמו שכתבתי למעלה שעל כן בינה תשובה בסוד שישובו הדברים למקורן, נמצא צריך האדם שנתרחק מצד מעשיו לתקן מעשיו ולהסיר כל פגם כדי לקרב ולשוב למקורו כמו שכתוב (ישעיה נה, ו) דרשו י"י בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ובכל יום ויום הוא ביותר עולה ומתקרב במקורו, דהיינו יום ראשון מימי תשובה מלכות שבבינה, יום שני יסוד שבבינה, יום שלישי הוד שבבינה כו', עד יום עשירי כתר שבבינה והוא יום התשובה הגדול יום כיפורים. וכשאדם עושה תשובה למטה, אז מתקרב ונפתחו לו שערי תשובה ההם, ואז קדוש יאמר לו ונכנס לפני ולפנים ביום העשירי שהוא הקדושה העליונה מהעשרה מקורות ההם שהוא כתר שבבינה, וכשנטהר למטה מכל פגם זוכה ליכנס לשם, ואז יום כיפורים הוא שנתקנח כל הפגם, כי כן פירושו של כפרה לשון קינוח כמו שכתב רש"י בפרשת וישלח (בראשית לב, כא). ואחר יום כיפורים מתחילין להמשך הענפים שהם ימי השנה, ובבחינה זו נקרא יום כיפורים גם כן ראש השנה. הרי נתבאר סוד יום כיפורים הגדול שהיא סוד הכנסת ענפי השנה למקורו, סוד י"ב צירופי שם הוי"ה מתייחדים עם י"ב צירופי שם אהי"ה:
120
קכ״אעתה יתבארו זמני התשובה. בכל ערב ראש חדש נקרא יום כיפורים קטן, שיהיה גם חזרת הענפים למקורן, על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, וכן הדין בכל ערב שבת, וכן בכל יום, שוב יום אחד (אדר"נ טו, א). וזה י"ב ענפים, שהם השנים עשר חדשים המקובצים בכל שנה ושנה, שהשנה מקבץ י"ב חדשים, שהם הי"ב הויות, הי"ב גבולי אלכסון, שהם שנים עשר צירופים שמצטרפים משם בן ד', ידו"ד כזה, ידו"ד ידד"ו יוד"ד דדי"ו דדו"י דיו"ד ודי"ד ודד"י ויד"ד דוי"ד דיד"ו דוד"י. הנה בכל חדש וחדש פועל הוי"ה אחת מאלו השנים עשר הויו"ת המתחלקים לארבע תקופות השנה. כי שלשה הויות המתחילים ביו"ד, הם פועלים תקופה אחת, שהם שלש הויות לתקופה אחת שבה ג' חדשים. וכן ג' הויות שמתחילין בה"א, הם פועלים תקופה שנייה. וכן שלש הויות המתחילין בוי"ו, פועלים תקופה שלישית. וכן ג' הויות בה"א שנייה, פועלים מתקופה רביעית, באופן שהארבע אותיות של שם בן ד' ידו"ד הם ראשי התקופות של שנה, כי מכל אות ואות מאלו ארבע אותיות יסתעף שלשה הויות שהם שלשה ענפים מאות אחד מן ד' אותיות ידו"ד המקור, באופן של כל אות ואות ממקור ידו"ד שלשה ענפים יהיו ענפים בכללם י"ב ענפים י"ב הויות, לכל חדש הוי"ה אחד.
121
קכ״בוכן החדשים, כל חדש וחדש מאלו שנים עשר חדשים שבהם י"ב הויות הפועלים בהם, יחזור להיות קיבוץ ומקור לארבע שבתות שבו, רצוני לומר, כמו שיש בשנה ארבע תקופות שבו יתחלק השם בד' אותיות לד' חלקים להסתעף ממנו י"ב ענפים י"ב צירופים, כמו כן בכל חודש ד' שבתות שבו יחזור להתחלק שם בן ד' הפועל בחודש ההוא בד' אותיותיו לד' חלקים להסתעף לי"ב צירופים וענפים לפעול בכל שבוע ג' הויות, וכאשר נחלקים לד' שבועות לכל שבוע ג' הויות, יהיו י"ב הויות פועלת לכ"ד ימים שבחודש, כי בכל שבוע יש בו יום א' שבת שהוא המקור לששה ימים שבשבוע, שהוא יום הכולל והמקבץ ג' הויות שיצאו מאות אחת מן ד' אותיותיו ידו"ד, כי בשבת הם כולם שובתים ונחים בסוד מקורן, כי משם ניזונים ששת ימי החול שהם ימי שבוע, לכן כל שלשה הויות שובתים ביום השבת. הנה מצד זה ג' הויות הם פועלים ו' ימים, ועם מקורן ששובתין בהן ז' ימים באופן שד' שבועות שבחודש שהם כ"ד ימים ועם מקורן שהם ד' ימי השבת הם כ"ח ימים המקובצים ונכללים בחדש, והמקור שהוא ד' אותיות יהו"ה בכלל הוא רומז על ראש חודש שכולל ומקבץ את כולם. וכן כשנחלקו אלו ג' הויות הפועלים בשבוע אחת לימים של שבוע, יבואו ב' אותיות מן אותיות ידו"ד אות אחת ליום, ואות אחת ללילה, שהרי ג' הויות הם י"ב אותיות, וימי השבוע הם ששה, נמצא שיבא אות אחת לשמש ביום, ואות אחת לשמש בלילה, שהרי בשבת אינם משמשין שהם שובתים ונחים במקורן:
122
קכ״גויצא לנו מזה, כי השבת שהוא מקור שהוא קיבוץ לז' ימי השבוע, הם רמז למציאות ענפי ספירות המתפשטים והמתגלים מהם במלכות, והתפשטותם והתגלותם במלכות נקראו ימים, ומציאות כללות התפשטותם למלכות יהיו נכללים כל שינוי פעולות הזמנים וכח סידרי הזמן השופע עליה מכח המסדר אותם דהיינו בינה, והיום הוא קיבוץ כ"ד שעות, י"ב ביום וי"ב בלילה, רומזות לענפים המתפשטים במלכות עצמה מז' ענפי ספירות אות אחת משם בן ד' בלילה, ואות אחת משם בן ד' ביום, כמו שפירשנו, וספירות מלכות היא סוד השעה הפרטית, שאין לך פעולה בעולם שלא תתפעל שום פעולה שלא יהיה באיזה שעה ובאיזה זמן מהשעה, כמו כן כל הפעולות וכן כל שינוי פעולות ושינוי זמן ושינוי שעה או שינוי ימים יהיה מה שיהיה הכל נעשה ע"י מלכות, כי היא מגלה הפעולות בפרטיותם זה אחר זה, כי למלכות אין כללותה לפעול מצד עצמה רק מה שקבלה מהכללים של מעלה, מפני כן תהיה היא סוד השעה בסוד שהיא פרטית. והי"ב הויות הנזכרים, וכן האותיות שפועלים אות אחת ביום ואות אחת בלילה כמו שזכרנו, תמצא מהם זכרים בסוד אור הישר בעלי רחמים, כמו אותיות י"ו הם זכרים אור ישר. רצה לומר כשיבוא הצירוף ידו"ד הוא סוד אור הישר המשפיע רחמים, כי י' משפיע בה' ראשונה שהוא זוגתו, רוצה לומר חכמה בבינה, וכן ו' משפיע בה' שנייה שהיא זוגתו רוצה לומר תפארת במלכות, שהי' והו' הם זכרים בסוד רחמים כשהם למעלה משני ההי"ן שהן נקיבות כזה ידו"ד כסדר האותיות. אבל אם יבואו ההי"ן למעלה מן י"ו כזה, דוד"י שהנקיבות למעלה, אז הוא בסוד אור החוזר אור המתהפך, והוא בסוד הדין שאינה משפיע אז למטה, כי ההי"ן הפכו פניהם כלפי מעלה:
123
קכ״דוכמו שהצירוף שהם האורות מתהפכים, כמו כן תמצא חודש אחד יותר דין מחודש אחר, וכן חודש אחד יותר רחמים מהאחר, הכל לפי התהפכות האור למעלה, שהוא לפי התהפכות מעשה התחתונים למטה, אשר על זה רמזו ז"ל (סוכה יד, א) גדולים מעשה הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, וכן להיפך ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. וכמו שתמצא זה התהפכות בחדשים, כמו כן תמצא גם כן זה בימים שמשמשים בכל יום ב' אותיות, אות אחת בי"ב שעות שביום, ואות אחת בי"ב שעות של לילה, שלפעמים יבא אות של זכר ביום ואות של נקיבה בלילה, ולפעמים תמצא שניהם זכרים, ולפעמים תמצא שניהם נקיבות, הכל לפי התהפכות האור שהוא לפי מעשה התחתונים, אשר ליום זה יותר דין מחבירו, וכן יום אחד יותר רחמים מחבירו:
124
קכ״הולהבינך סוד הענין, הנה תדע כי השם בן ד' הוא היה עצם עשר ספירות, ולהיות שהספירות הם אחדות גמור באופן שכח אחת בכולם, וכולם בכח אחת, הנה מצד זה כמו שתמצא שם בן ד' ידו"ה שהוא עצמות כל י' ספירות והוא רומז על כל עשר ספירות. כמו כן תמצא שם בן ד' בכל ספירה וספירה, שהרי כח אחת בכולם, וכולם בכח אחת. הנה מטעם זה כמו שתמצא עשר ספירות בשם בן ד' ידו"ד הכולל כל יו"ד ספירות, כמו כן תמצא בכל אות ואות משם בן ד' כולל כל י' ספירות, שהרי השם בן ד' הוא עצם הספירות. ומטעם זה שבכל אות ואות משם בן ד' ידו"ד יש בו עשר ספירות, והעשר ספירות הן הן עצמן ידו"ד, הנה בכל אות ואות יתגלה בו שם ידו"ד, שהרי כח אחת בכולם וכולם בכח אחת. והנה אחר שידעת זה, הוא מובן לך מה שפירשנו התהפכות אור אפילו באות אחת משם בן ד' שמשמש ביום, שיוכל להתגלות בסוד אור החוזר בסוד הדין, וכן ג"כ בלילה יכול להתהפך באור הישר ובסוד הרחמים, וכן יוכל להתהפך באור החוזר בסוד הדין, שהרי בכל אות ואות מד' אותיות ידו"ד יש בו ד' אותיות ידו"ד שהוא מתגלה ומתהפך באורותיו לפי מעשה התחתונים, אם באור הישר אם באור המתהפך. ובזה מובן ג"כ אפילו אות אחת המשמש בי"ב שעות בלילה, וכן אות אחת המשמש בי"ב שעות ביום יוכל לפעול כל פעולות כללות י' ספירות דבר והיפוכו בשוה, שהרי באות אחת תמצא כל ד' אותיות ידו"ד שבכחו כללות פעולות כל י' ספירות:
125
קכ״וועתה לפי מה שפירשנו שאות אחת משם בן ד' ידו"ד משמש בי"ב שעות ביום, שלפעמים הוא מתגלה באור הישר בסוד הזכר בסוד הרחמים כזה ידו"ד, ולפעמים יתגלה בסוד אור המתהפך בסוד הנקיבה כזה דוד"י, הכל לפי מעשה התחתונים לפי התעוררתן. וכן האור האחת משם בן ד' שמשמש בי"ב שעות בלילה, שלפעמים יתגלה בסוד הדין בסוד הנקיבה, ולפעמים בסוד הרחמים הכל לפי מעשה התחתונים, וכן יתהפך האור שעליהם רמזו ז"ל גדולים מעשה צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, וכן הרשעים להיפך ח"ו:
126
קכ״זוהנה לא יקשה עלינו, אם מזל יום גורם או מזל שעה גורם, דבפרק מי שהחשיך במסכת שבת (קנו, א), או אם מזל שנה גורם או מזל חודש גורם, או מזל שמיטה או מזל יובל גורם, כי באמת לא זה וזה גורם, רק הכל לפי מעשה התחתונים, כך הם במעשיהם גורמים להתהפך השם באותיותיו ברוך הוא לפעול בהן אם טוב אם רע, אשר ע"ז רמזו בזוהר (ח"א רלה, א ח"ג קה, א ועוד) באתערותא דלתתא אתער עובדא לעילא, שרצו לומר כמו שהוא מתעורר לעשות למטה, כך מתעורר השם הגדול והקדוש ברוך הוא להתעורר כנגדו לעשות למעלה, כמים הפנים לפנים. אם הולך בדרך הישר, כך הקב"ה מגלה לו פניו שהם ד' אותיותיו ברוך הוא בפנים ישרים, באור הישר בסוד אותיותיו ידו"ד. ואם הוא חוזר מדרך הישר, כך פנים של הקב"ה שהם ד' אותיות ידו"ד גם כן חוזרים בסוד דוד"י, כי הפנים הקדושים ברוך הוא מתגלים לכל דבר ודבר בשוה, אם רע אם טוב, כי הם בסוד אחדותם שוים לכל דבר ותמורתם:
127
קכ״חונחזור לענינינו, והנה התבאר לנו ממה שפירשנו, השעות הם צינורות וענפים של אור מושפעים מהימים, והימים הם צינורות של אור נשפעים מהשבועות, והשבועות הם צינורות של אור נשפעים מהחדשים, והחדשים הם צינורות של אור נשפעים מהשנים, והשנים הם צינורות של אור נשפעים מהשמיטות, והשמיטות הם צינורות של אור נשפעים מהיובל הגדול. והקדוש ברוך הוא שהוא בינה ב"ה הכוללת בכחה בכח שורשי נטיעתה הכל, וכולם יצאו מכחה:
128
קכ״טוהנה אין ספק לפי זה, כי לעולם הענפים יחזרו למקורם, כי השעות יחזור אל הימים. ועל כן אמרו בספר הזוהר (ח"ג קעח, א) שיתודה האדם על עונותיו קודם שוכבו לתקן את אשר עיוות, מפני כי מה שהוא פגם ביום באות אחת משם ידו"ד כמו שפירשנו, אם לא יעשה תשובה לאות ההוא בעוד שמשמש שמושו, אותו אות אחר שמושו נכנס למקורו ומתייחד במקומו שהוא יותר כולל, וצריך לעשות תשובה למקור, וצריך תשובה יותר. כי ביום שני ישתמש אות אחר, ולא יוכל לתקן באות אחר מה שקלקל ופגם באות זה, הגם שכולם אחדות, עם כל זה בערך הכנסתן למקורן הם יותר כלולים בכוחותיהם, וצריך לעשות תשובה יותר חזקה, כמו שפירשנו בהקדמה ראשונה. וכן הנשמה ג"כ, בכל לילה חוזרת אל מקורה ומתודה על עונותיה:
129
ק״לוכן הימים עם הלילות, יחזרו אל מקורן שהוא שבת. ולכן יש שכתבו (עי' לקמן במסכת שבת פ' נר מצוה ד"ה ענין יום הששי) שהשבת מכפר, מפני שהוא מקור שבו שובתין הימים ומתאחדין במקורן, והם מלכים כמו שפירשנו בהקדמה הראשונה. וצריך לעשות תשובה קודם התגלות חטאו לפני מקורן, באופן כשיבא שבת יהי' עוונותיו מכופרים, שהרי עשה תשובה. וזהו סוד שמתענין ערב שבת, כדי שיבאו הששת ימים של שבוע בשבת כולם מנוקים מחטא ועון, שלא יתגלה קלונו ועונו וחטאו מפני המקום הגדול ברוך הוא. והנה מטעם זה בכניסת השבת עונותיו מכופרים, שהרי עשה תשובה ותשובתו מגעת עד שבת:
130
קל״אוכן השבועות יחזרו אל החודש, ונאמר בו כפרה כמו שאנו מתפללים (מוסף לר"ח) ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל וכו'. וזה הסוד שמתענין ערב ראש חודש ומשלימין עד ראש חודש כדי שיכנסו ימיהן טהורין מנוקים מכל חטא ועון לראש חודש במקורן, וממילא הם מתכפרין, כדפירשנו לעיל. וכן החדשים אל השנה, ומשם אל התשובה שהוא יום כיפורים:
131
קל״בהרי נתבאר היטב ד' חלוקי כפרה, רצוני לומר ד' זמני תשובה. א' ובא השמש וטהר. ב' זכור את יום השבת לקדשו. ג' ראשי חדשים זמן כפרה. ד' כי ביום הזה יכפר וגו'. והנזהר בזה, מקיים בו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כאשר מפורש הכל בארוכה, כי עפ"י ידו"ד יסעו ועל פי ידו"ד יחנו (במדבר ט, כ). ואתם בניי יצ"ו הזהרו מאד בכל הנ"ל חוק ולא יעבור, ואז אשריכם ומה טוב חלקיכם:
132
קל״גנשלם פרק תורה אור
133