שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah

א׳וידבר ה' וגו' זאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב). היתורים והשנויים שבפרשת קרבנות הם רבים, ואני לא באתי לעורר עתה אלא קושיות כללות:

ב׳הנה ד' זאת תורת הם בקדשי קדשים, תורת העולה (שם), ותורת המנחה (שם ז), תורת החטאת (שם יז), ותורת האשם (שם ז, א). עוד חמשית בקדשים קלים, (שם יא) וזאת תורת השלמים. וקשה שנוי הסדר מהמסודר פרשת ויקרא, שם נאמר ומוזכר ענייני עולה וענייני מנחה ופרשת שלמים באמצע, ואחר כך ענייני חטאת וענייני אשם. ובפרשה זו סודר שלמים באחרונה. עוד קשה, בפרשה זו לאחר זאת תורת העולה וזאת תורת החטאת הפסיק בזה קרבן אהרן, ואחר כך סידר זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, וזאת תורת זבח השלמים, ואחר כך בענייני אהרן. ומן הראוי היה להסמיך זה קרבן אהרן לבסוף אצל שאר ענייני אהרן. עוד קשה ד' אלה עולה ומנחה חטאת ואשם קודש קדשים הם, ולא הוזכר בכתוב קודש קדשים כי אם בחטאת ובאשם:

ג׳זאת תורת העולה, בתורת כהנים פרשת ויקרא (דיבורא דנדבה ב), והובא בילקוט, ר' שמעון אומר, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים, תלמוד לומר (ויקרא א, ב) קרבן לה'. והלא דברים ק"ו, אם מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן. על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה. ובפרק קמא דנדרים (י, ב) מביא תלמודא דברי רבי שמעון בנוסח אחר, וזה לשונו שם, רבי שמעון אומר, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, תלמוד לומר קרבן לה' כו'. ובב"ר פרשת בראשית (א, יג) נוסחא שלישית, אמר רבי שמעון בן יוחאי, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', תלמוד לומר קרבן לה', והרי דברים ק"ו, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שם שמים להקריב, המחרפים והמגדפים עובדי עבודה זרה על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם, עד כאן. ובפרק קמא דנדרים מפרש, דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ופירש ביפה תואר, דשמא אחר שיזכיר את ה' ימלך ולא יקדיש ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה. וכתב עוד שם, ואם תאמר בחטאת ואשם ודומיהם שהם חובה להביא, מאי טעמא לא יאמר לה' ברישיה. יש לומר דאיכא למיחש שמא ימלך להניח בהמה זו ולהביא אחרת, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי נראה לפרש דלמא אמר לה' וטרם אמרו עולה ימות, כי אין אדם בטוח רגע כמימריה, ואז לא קשיא ואם תאמר שהקשה. והנה נגיד בעזה"י על כל אלה השינויים דרך טוב וישר, ומקודם לזה נחקור ד' חקירות שכל חקירה מהם אחת מדובר ושתים שמענו, רצוני לומר דהחקירה היא על הפרשה דהיינו בענין הקרבנות, ועל האגדה וענין פסח:

ד׳ראשונה מצינו מעלת הסיפור בענין קרבנות, וכן מצינו מעלת הסיפור ביציאת מצרים. בקרבנות אמרו רבותינו ז"ל (עי' מנחות קי, א) כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז). ואפשר דעל זה רומזים אלו תורות, תורת עולה תורת מנחה תורת חטאת תורת אשם תורת זבח השלמים, דהעוסק בתורה במקומה, ככה מצינו בקרבנות, וכן מצינו ג"כ בחקות הפסח:

ה׳תנן (ברכות פ"א מ"ה) מזכירין יציאת מצרים. ובהגדה, כל המרבה לספר הרי זה משובח. (פסחים פ"י מ"ה) רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר ג' דברים הללו כו' פסח מצה מרור כו', ולא אמר כל מי שלא עשה ג' דברים הללו, אלא אמירה וסיפור, הרי מעלת הסיפור והאמירה בקרבנות ובחוקת הפסח. ולמה לא תהיה כן בשאר מצות לספר פרשיות תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות ערכין ושדה אחוזה ובתי ערי חומה וכאלו הרבה, ונימא דסיפורן במקום קיומן. ואף הסיפור דד' פרשיות תלויות באלו השנים, פרשת שקלים הם לצורך קרבנות, וכן פרשת פרה. ופרשת החודש פירסומא דמצרים. וענין פרשת זכור היא המצוה בעצמה לזכור עתה עד בא זמן העשייה, וק"ל:

ו׳עוד חקירה שנית, בקרבנות ובחקת הפסח דמצינו בהן עוד שישתנו למעליותא. בקרבנות איתא במדרש (ויק"ר ז, ב) ר' אבא בר יודן בשם ר' יודא בר סימן, משל למלך שהיה מהלך במדבר, ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחד של תאנים וחבית אחד של יין. א"ל זה כיבוד גדול. א"ל, אדוני המלך לפי שעה כבדתיך, אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה כמה אני מכבדיך. כך אמר הקב"ה לישראל, (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה. אמרו לפניו, רבון העולמים, לפי שעה היא הקרבנות, אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, עד כאן. וכן בענין גאולת מצרים, דכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים כן אראנו נפלאות, וישתנה למעליותא כדכתיב (ירמיה כג, ז-ח) הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא [וגו'], ויש לתת לב מה הן ההשתניות למעליותא:

ז׳עוד בה חקירה שלישית, העבדות נתונה לשניהן, מעשה הקרבנות נקראים עבודה יותר מכל מעשי המצות שהם ג"כ בפעולה, ולא נקראים בשם עבודה כי אם הקרבנות. וכן ענין מצרים, (שמות ג, יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולאחר החירות מחוייבים אנו להתחיל בגנות עבדים היינו. עשרת הדברות התחיל (שם כ, ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא אמר אשר בראתי את עולם. התחיל (שם כא, א) ואלה המשפטים במצות עבד עברי, להיות רושם העבדות קיים כי עבדי הם שטרי קודם (וכאלה הרבה):

ח׳ועל ארבעה אשיבנה חקירה רביעית, שמצינו בשנים אלה כל הדביקות בשם העצם בשם ה'. בקרבן אמרו רז"ל בתורת כהנים (פ' ויקרא דיבורא דנדבה ב) והובא בילקוט ויקרא, ר' יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן, אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים. ובזוהר ויקרא (ח"ג ד, ב) רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, האי דאקרי קרבן, קרוב מבעיא ליה, או קריבותא, מאי קרבן. אמר ליה, האי ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא ומתקשרין דא בדא עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקחזי, הדא הוא דכתיב קרבן לה', קרבן דאינון כתרין קדישין לה', הוא לתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דאשתכחי רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא, ועל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערי דיני, ובגין כך לה' ולא לאלהים, לה' אנן צריכין לאתערא ולא לאלהים, רחמי ולא דינא. אמר זכאה חולקא דשאילנא דא ודא היא ברירא דמילה. אבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי ה'. אלא ודאי הכי הוא, קרבן אלהים לא כתיב, אלא זבחי אלהים, ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה בגין אלהים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמין על דינא. ועל דא זבחי אלהים, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי האי רוח תקיפא נשברה, ולא יתגבר חיליה ותוקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מזבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדי ידוי, בגין דהוי האי רוח תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא, עד כאן לשונו. המאמר צריך ביאור, מכל מקום יצא לנו קרבן לה':

ט׳וכן אמרו רז"ל בסוף מנחות (קי, א) ובספרי (פינחס יב) מפני מה לא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא אל ולא אלהים אלא השם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה למינים. ולזה נאמר (שמות כב, יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. וכן בענין מצרים כתב הזוהר בפרשת מקץ (ח"א קצה, א) אלהים יענה את שלום פרעה (בראשית מא, טז) ר' אבא אומר, תא חזי בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר (שמות ה, ב) לא ידעתי את ה' פרעה, חכים הוה מכל חרשוי. אלא ודאי שמא דאלהים הוה ידע, דהא כתיב (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, ובגין דמשה לא אתי לגביה אלא בשמא עילאה דיהו"ה, ולא בשמא דאלהים, ודא הוא קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא הוא שליט בארעא, ובשמא דה' לא הוי ידע, ועל דא הוה קשיא קמיה שמא דא ודא הוא, דכתיב (שמות ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה, דמלה דא אתקיף לביה ואקשא ליה, ועל דא משה לא אודע ליה מלה דשמא אחדא, כי אם שמא דה' בלחודוי. ותירץ בזה הפסוק (שם ז, ג) ואני אקשה את לב פרעה, עיין שם בצרור המור. וכמ"ש על הפסוק (שם ה, כג) ומאז באתי לדבר בשמך, כי פרעה השיב (שם ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו:

י׳וזהו שאמר הכתוב ביתרו (שם יח, יא), עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, וביאר הענין כל השמות מחודשים לפי טבע הנהגתם הבריאות, וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שם יהו"ה היה הוה ויהיה המהווה הכל, על כן בידו לשדד ולשנות:

י״אוזה שלשה הודו, (תהלים קלו, א-ג) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. הודו לאלהי האלהים כו'. הודו לאדוני האדונים כו'. הענין הש"י ברא מערכת השמים והם אדונים, כמו שאמר כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, וגבוה מעל גבוה כי עליהם שרים מנהיגי המערכת והם נקראים אלהים, והם שרי האומות אשר חלק להם הש"י לכל אומה ואומה, וה' אלהינו הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, וזהו ג' הודות הנ"ל, והודו לה' שורש הנ"ל. על כן אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל אלהים, מכירו הייתי לשעבר שם אלקים הנתפרסם ע"י יוסף, ועתה הכיר שם ידו"ד. כן הודה פרעה (שמות ט, כז) ידו"ד הצדיק. (שם טו, יא) מי כמוכה באלים ידו"ד. הרי שגם כן סובב על שם ידו"ד, אמנם צריך להעמיד בענין הזה. ובענין מכירו לשעבר כו', בזה נביא לביאור החקירות:

י״בובכן אבוא לבאר ב' חקירות האחרונות, דהיינו עבד וענין ידו"ד, ושתים זו שמענו נשמע והן ב' שהן ד', דבזה יתבארו ב' החקירות הראשונות, ואלו ב' אחרונות סימנם עב"ד ידו"ד. ועל זה רומז (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. הזכיר ד' פעמים לענין הלול ושבח וברכה שם ידו"ד, ובפעם ראשון לא אמר שם ה' כמו בג' פעמים אח"כ אמר בשם ה'. ובענין עבדות שהזכיר כאן דרשו רז"ל (מגילה יד, א) עבדי ה' ולא עבדי פרעה, גם בזה יהיה רמז עמוק:

י״גונפרש תחילה כיד ה' הטובה עלינו ענין שם ידו"ד ודביקות ישראל בו בגאולת מצרים, ואח"כ נבאר ענין עבדות ענין. גילוי ידו"ד, כמו שכתוב (שמות ו, ב) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ידו"ד. כמה זכו ישראל לגילוי ידו"ד, נבאר פסוק (שם ג, יג) מה שמו מה אומר, שהיא עמוקה מאד, על כל זאת כתר תורה הפקר לכל, ואבאר לפי שכלי. ומתחילה נעורר על קושיות, אחד, מה עלה אדעת משה רבינו ע"ה שישאלו מה שמו, וכי לא ידעו שמו יתברך, הלא כתיב (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וזה היה קודם התגלות הש"י למשה. עוד קשה, ג' פעמים מזכיר שם אהי"ה, מה רומז, ורש"י על פי רז"ל פירש כו', וקשה החכים משה רבינו ע"ה ח"ו ביותר. ובמדרש רבה (שמו"ר ג, ו) מתורץ זה, ר' יעקב ב"ר אבינא בשם [רבי] הונא דציפורן, אמר הקב"ה למשה אמור להם בשיעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם. אמר לפניו וכך אני אומר להם, די לצרה בשעתה. אמר לו לאו כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם, לך אני מודיע להם איני מודיע, עד כאן. ומכל מקום קשה, בוחן נסתרות למה המתין עד שיטעה משה. ופשיטא שאין להקשות אדרבא רז"ל מנא להו, דלמא לא טעה משה רק הש"י גילה לו אהי"ה אשר אהי"ה, וצוה אותו לאמור לישראל אהיה, דיש לומר דאם כן לא לכתוב ויאמר השני, אלא שמע מינה שהיה הפסק פלפול וק"ל. אכן קושייתי קשה:

י״דעוד קשה לדברי רז"ל, אהי"ה אשר אהי"ה הוא הודאה בעלמא, וא"כ מה שם הוא זה. עוד קשה, (שמות ג, טו) ויאמר עוד וגו', מה זה. וגם כמעט סתרי אהדדי, דמתחילה אמר (שם יד) אהי"ה, ועתה (שם טו) ידו"ד. גם לזקני ישראל דיבר שלישית (שם טז) וכלל האבות יחד, ולעיל (שם טו) פרט אלקים בכל אחד מהאבות. גם זה זכרי, מה משמש. גם הזכיר שם אלקים:

ט״וקודם שנבאר הענין, נבאר השמות וביאורם. רמוז בפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. כבר נודע ידו"ד הוא שם העצם מצד מהותו עצם הוויתו הקדמונים, כמו שאמרו רז"ל (פדר"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ותיבת הוא רצה לומר מהותו, הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד. ואח"כ שמותיו המורים על בנין העולם והפעולות מחודשים. והנה שם אלקים הוא בנין העולם כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, כי השם הזה טבע העולם ומנהגו כמו שכתב הזוהר בכמה מקומות, וכך כתב בעל עקידה סוף שער שלישי עיין שם. ולכל בנין צריך יסוד, וזה יהיה שם אהי"ה שהוא ג"כ מלשון הויה, שהוא מורה על התהוות הויה חדשה והוא כמו אמצעי:

ט״זכיצד מלך בשר ודם כשרוצה לבנות בנין, הנה קודם עלות רצונו היה הוא לבד והבנין עדיין נעדר, ואח"כ עולה במחשבתו לבנות הבנין, הנה זו המחשבה והרצון אמצעי בינו ובין הבנין, כי המחשבה דבוקה בו, ואח"כ המחשבה מתפשטת ויוצא לאור. כך כביכול, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו, דהיינו מהותו ית', ובחינת עליית מחשבה לפניו ורצונו להוות זהו שם אהיה הנגזר מיהו"ה, ואז ייצאו לאור ונתגלו שמותיו לבנין העולם ולפעולתיו שפועל ומנהיג. וענין אהי"ה אשר אהי"ה הוא, כי רצונו יתברך תיכף ברצונו יש גילוי אלהותו, אף כי נעלם מצדינו, על כן בענין עלה במחשבה אצלו התגלות מצד זה יש גילוי קצת המבדיל, כמו שבתחתונים בגשמיות העולם נתהוה מתחילה היולי ואח"כ הבריאה, כן מצד גילוי השם הזה כמו היולי לגילוי שמותיו יתברך:

י״זוהנה תיבת אהי"ה לשון עתיד, וגם לשון עבר. אהיה לשון עתיד וזהו נודע, גם לשון עבר כמו שכתוב באיוב י"ז (ו) והציגני למשל עמים ותופת לפנים אהיה, ופירש הרלב"ג עתה העמידני למשל ולשנינה, ולפנים תופס פירוש לשון שררה הייתי, ועיין בתרגום יונתן בביאור אהי"ה ותמצא כן. והנה אהי"ה שפירש עבר, מורה על בחינה עליונה כמה שדבוק בו בידו"ד, ואז נאמר אהי"ה עולה כ"א כמנין שם ידו"ד בלי כפילות ה' אחרונה. ומצד הבחינה העומד להתגלות, אז אהי"ה פירוש לשון עתיד:

י״חוזהו פירוש הפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי וגו'. כי הוא, זהו ענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. אמר ויהי, הם בחינות אהי"ה אשר אהי"ה. הרמב"ן ריש בראשית (בראשית א, ג ד"ה ויאמר) פירש, ויאמר אלקים (בראשית א, ג), ענין אמירה בלב היא המחשבה, כמו (ישעיה מז, ח) האומרה בלבבה והחפץ כדרך (ש"א כ, ד) מה תאמר נפשך ואעשה לך, פירוש מה תרצה ותחפוץ. הרי אלו ב' בחינות, אמר ויהי, אמר היא בחינת דביקות בו, ויהי בחינת גילוי הגילוי של מעלה, ואח"כ נתגלה שמותיו יתברך לבנין ולפעולות, וזהו הוא ציוה ויעמוד, והכל נמשך מן הוא, כי הוא סיבת כל הסיבות עילות כל העילות. בראשית ברא אלקים זהו בנין העולם, אהי"ה יסוד, כמו התורה שבה נסתכל הקב"ה וברא העולם האותיות הם יסוד, ותורה היא הבנין על כן נקראו (שבת קיד, א) תלמידי חכמים בנאים. ובריש בראשית רבה (א, א) ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל), התורה אמרה אני הייתי כלי אמונתו כו', עיין שם. ואמר ואהיה בתוספות ו', כי אותיות שם ידו"ד הם באלפ"א בית"א עד ו', אבג"ד עולה י', ואחר כך ה"ו, הרי אותיות ידו"ד, כי הה' כפולה, וכן עולה אהי"ה כמנין יה"ו, זהו ואהי"ה אצלו אמון, והוא האומן:

י״טוהנה כשנבנה העולם ונפעל נקרא בב' שמות, אלהים ואדני, כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כדפירשתי לעיל. ונתגלו ממהותו ע"י ידו"ד אשר אהי"ה, בחינה עליונה מאהי"ה המורה על העבר, הוא שורש על שם אלהים. ובחינת אהי"ה הגילוי לשון עתיד, הוא שורש שם אדנ"י. וזהו ענין נקודה וקריאת ידו"ד בשם אדנ"י, הנקודות הם חש"ק כמו שכתוב וזהו זכרי, ולפעמים על צד המיעוט ננקד ונקרא אלהים כמו (דברים ג, כג) אדני אלהים אתה החילות:

כ׳ואלו השמות אלהים ואדניהם על פי טבע הבריאה ולא ע"י מופתים נגליים שידוד המערכת לגמרי, על כן שם ידו"ד לא נתגלה להאבות בפועל שידוד כל המערכת, כי כל ניסיהם כענין טבע הענין, זולת עתה הגיע העת להתגלות לכל האותות והמופתים ע"י משה רבינו ע"ה שמוכן לזה בעצם כמו שנפרש, על זה שאל, ושאלוני מה שמו, רצה לומר איך אפשר השפעת ידו"ד לינקד בנקודת אלהים אדנ"י, רצה לומר להתייחד בעצם, (כי עכ"פ אי אפשר מצד מהותו אלא בהתלבשות על ידם), הלא ידו"ד בחינת היה הוא ושמו, ושמות אלו מחודשים אחר ההוי"ה. ובאתה התשובה, אהיה אשר אהיה, וכדפירשתי לעיל, והבן:

כ״אועתה נבאר המאמר, וקודם ביאורו נקדים, הנה אמרו בבראשית רבה (א, ז) ישראל עלו במחשבה, וכן בראשית בשביל ישראל (עי' רש"י ריש בראשית). ואמרו משה עלה במחשבה כדאיתא בב"ר (א, ד), בראשית, בשביל משה, ומשה שקול כנגד כל ישראל וכולם תקועים במחשבה, רצוני לומר שורש נשמתם. וכבר כתבתי ב' בחינות בסוד המחשבה, אף אנו נאמר שבחינת אהי"ה המורה על העבר בחינה העליונה זו הבחינה שורש השורש נשמת משה רבינו ע"ה ומשה עלה אל האלהים (שמות יט, ג), כי משם אצילות שם אלהים כדפירשתי. וזהו (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים. ושורש שרשי של ישראל מן אהי"ה בתראה שמשם אצילות שם אדנ"י אדוני האדונים צבא שלמעלה, על כן נמשלו לכוכבים כמו שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והם נקראים בשם צבא שלמעלה, כדכתיב (שמות יב, מא) יצאו [כל] צבאות ה':

כ״בוסוד העיבור שהזכירו רז"ל תמיד בדבריהם, רצו לומר סוד עיבור הנשמות. ושם אדנ"י מקור ישראל, כדכתיב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. והנה נשמות ישראל גבוהים, אבל נשמת משה גבוה מעל גבוהים, א"כ מאחר שנשמת משה גבוה ומעולה כל כך, אי אפשר להיות שולט בו גלות, וכל שבטו ניצל בזכותו כי הם קרובים אליו. וישראל שירדו ממעלתם, אפשר להם גליות, אבל מאחר שהם יונקים ממשה רבינו ע"ה מתקיים בהם (עי' תהלים צא, טו) עמם אנכי בצרה:

כ״גוהנה (שם סב, יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, כשאמר הש"י אהי"ה אשר אהי"ה, פירש למשה רבינו ע"ה ותירץ קושייתו מחמת ניקוד ידו"ד באלהים ואדנ"י כדפירשתי. ומזה נובע הפשוטו שיהיו בגלות זה ובגלות אחר, כי להם אפשר הגליות. ומכל מקום עמם אנכי בצרה, מצד שהם יונקים ממך ששורש שורש נשמתן מבחינת אהי"ה העליון. והנה כבר כתבנו, אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, רצוני לומר מן הנסתר מובן הנגלה הנסתר שגילה למשה ב' פעמים אהי"ה (שורש נשמתו בשתי פעמים אהי"ה), דהיינו ישראל במחשבה, ומשה במחשבה. אבל לישראל (שמות ג, יד) ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה, פעם אחת, כי הם לא עלו במחשבה רק באהי"ה בחינת התחתונה. וכבר פירשתי שמכח זה מוכן להם הגלות, וממילא מובן הנגלה שלא יגלה להם גליות אחרות שלא יחרדו ביותר. נמצא הוכרח היה הדיבור מהקב"ה לחלק בויאמר פעם שנייה, ומתורץ קושייתו. ובזה היה מסולק ג"כ שלא יטעה, ומובן המדרש ודוק היט"ב:

כ״דולאחר שאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה, שהוא השגתם, אמר (שם טו) ויאמר עוד [אלהים] אל משה [וגו'] ידו"ד אלהי אבותיכם, רצה לומר, כשיזכו להשיג ולהבין מה באהי"ה האחרון בחינתם, יוכלו להוסיף השגה בקצרה מה עד ידו"ד באמצעיתך, דהיינו אהי"ה ראשון, ואלו הם נקראים בני עליה המתקרבים לבחינת ומשה עלה. אבל ההשגה בהדרגה, צו לצו קו לקו, על כן הלך דרך מעלות אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. משא"כ בזקנים שעולים כמה מעלות בעליה אחת, כלל ויאמר ה' אלהי אבותיכם וגו' אלהי אברהם יצחק ויעקב:

כ״הכלל העולה, משה דבוק באהי"ה אשר אהי"ה, רצה לומר כולל ס' רבוא נשמת ישראל ומתדבק באהי"ה ראשון. וישראל דבוקים באהי"ה, ובאמצעית אלו שמותיהם דבוקים בו יתברך (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם:

כ״וומאחר שביארתי ענין שם ידו"ד, אבאר כיד ה' הטובה עלי ענין עבדות השייך לדביקות הנ"ל, ויתבאר הכתוב שהתחלנו (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה', ויתבארו ד' ענייני הלול ושבח המוזכרים. ישראל נקראים עבדי ה', וחביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ומרגלא בפומי דאינשי, דמעלת בנים עדיף ממעלת עבד, וכן הוא מבואר בנוסח (תפלת מוסף לר"ה) היום הרת עולם כו'. אמנם כן הוא על הרוב, אבל בבחינת בני עלייה והנם מועטים ממעלת עבד עדיף ממעלת בן כאשר נפרש:

כ״זובזה יהיה מתורץ בעת הזכרת רוממות משה רבינו ע"ה קראו עבד ולא בן, כמו שכתוב (במדבר יב, ח) מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ולא כתיב בבני במשה. וכן לאחר מותו שנתדבק במעלה העליונה קראו (יהושע א, ב) משה עבדי מת. וכן כתוב (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדני, וקשה הלא זו ואין צריך לומר זו, הזכיר בני ואח"כ עבדי:

כ״חולביאור הענין זה, אקדים ב' הקדמות. א', אלו ב' עניינים אם כבנים אם כעבדים אשר על שם זה אנו אומרים אבינו מלכנו בחינת מלך יותר בעילוי בו יתברך מבחינת אב, כי נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד ה' מלך, והוא יתברך מלך בעצם, לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו, וגם ביכלתו להוות עם כל אימת שירצה ואין מונע. וזהו השבח, ה' מלך קודם שנברא העולם, ה' מלך בפועל כשברא העולם, ה' ימלוך לעתיד בהתחדשו לעולם, (והארכתי בדבר זה בספר שער השמים שלי בפירוש התפילה), ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן:

כ״טהקדמה ב' עבודתנו לו יתברך באהבה וביראה הכתוב בתורה, וכן כתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, (שם ב, יא) עבדו את ה' ביראה. והנה אהבה בחינת אהבת בן לאב, ובחינת יראה מורא עבד בפני רבו. וכבר הקדים אנטיגנוס (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים כו', אלא הכל לשמו יתברך, לא מפני יראת העונש ולא מפני אהבת השכר, כי אלו היראה והאהבה נקראים יראה חיצונית ואהבה חיצונית, רק לשמו יתברך, כאשר האריכו המפרשים ואמרו, כי היראה פנימית מביאה לידי אהבה פנימית, ויראה פנימית היינו שיראה שלא יעבור על ציווי אדונו, דהיינו שמקיים כל אשר ציוה ה' כל התורה כולה מצות עשה ומצות לא תעשה, ומתוך יראה זו פנימיית בא לאהבה פנימיית, דהיינו כל מה שעושה עושה בהתלהבות הלב בדביקה בחשיקה בחפיצה, ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ויותר משמח מרוב כל שהיה מזמין לו הקב"ה, וזהו המעלה הגדולה. נמצא בחינת עבד היינו מיראה היא יראה פנימית, ובחינת בן היא אהבה פנימית, זהו ברוב וברובא דרובא:

ל׳אמנם בני עליה המה מועטים, והם נכנסים מאהבה פנימית ליראה שהיא לפני ולפנים, והיא בחינת (ר"מ כי תצא ח"ג רפא, א) איזה חסיד המתחסד עם קונו, שעושה נחת רוח ליוצרו, וכל מגמתו הדביקות בו יתברך למען שמו הגדול ונעשה מרכבה אליו, וכבר הארכתי בדרוש אהבה ויראה עיין שם, וכל עבודתו היא עבודת המלך:

ל״אועל זה בא הרמז (שבועות מז, ב) עבד מלך, מלך. מלבד פשט הענין, הרמז הוא עבד מלך הוא המלך בעצמו ושם הוא הדביקות שלו הכל למענו. והרי יש שני מיני עבדות, על דרך (בראשית יז, יב) יליד בית מקנת כסף, כי היליד בבית יותר דבוק באדונו ממקנת כסף, ובחינת עבד שהוא למטה מבן כדפירשתי נקרא מקנת כסף, ובחינת עבד מלך מלך הוא בחינת יליד בית, וכן כתיב אצל משה רבינו ע"ה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי, כי עבד מלך, מלך. והענין ג"כ שדבוק בשורש שרשי נשמתו בבחינת המתדבקת אל ההויה הקדמונית עצם שם הויה שהיה הוא ושמו ונקרא אז ידו"ד מלך כדפירשתי:

ל״בוכבר פירשתי למעלה (ד"ה ועתה נבאר), משה עלה במחשבה נקודה הראשונה המתקרבת לידו"ד הנעלם שהוא אהי"ה הראשון, ובבחינה זו נקרא משה עבד ה' בעצם, כי משה עלה, ובחינת עבד זה למעלה מבן, אך בני עליה מועטים ואצלם בנים חביב מעבדים:

ל״גועל שני מיני עבדות זה רומז הכתוב (מלאכי א, ו), אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. וקשה לשון אדונים לשון רבים. אלא כדפירשתי ב' מיני עבדות מיני יראה, וק"ל:

ל״דאחר ההקדמות האלה, יתבאר ענין יהו"ה שפירשתי למעלה, וענין עבד, שיהיה זה למול זה. הנה אנטיגנוס אמר שלא תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס. וקשה כי הנה יעודי תורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצות מפני שכר. נאמר בי' הדברות (צ"ל בשלוח הקן, דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים, וכתיב (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ואמר (שם ד, מ) ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך, וכן במקומות רבים. ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו ובכבודו אמר (שם ה, כו) ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו':

ל״הותירץ במדרש שמואל, ודייק כן מלשון רש"י, שאנטיגנוס שאמר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, לא אמר אלא על מנת לקבל שכר בעולם הזה, משום דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא (חולין קמב, א), אבל לא דיבר משכר עולם הבא גמול דנפשיי כו', עיין שם באורך:

ל״וועתה נחשוב ד' עניינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדרגות. המדריגה התחתונה, העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחי לעולם הבא, ואין אסור אלא על מנת לקבל פרס עולם הזה, ובחינה זו נקרא לה בשם עובד את עצמו, רוצה לומר בשביל עצמו לעולם הבא, ומכל מקום שרי. המדריגה השנית היא פנימיות, המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו, כדי לקיים מצותיו שלא יעבור על ציווי אדונו, וזה נקרא יראה פנימיות. המדריגה השלישית היא נוסף על מה שמקיים כל התורה, הוא מתאהב ומתלהב ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ואוהב אותו בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן לה', והיא מעלה העליונה ברוב האדם. אמנם בני עליה ומשה עלה על כולם, היא היראה לפני ולפנים, ולהיות מרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו, ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבדו, דהיינו השררה הנתנת לו עבדות הוא להיות נושא הכסא ומרכבה, ואין לו מנוחה לעולם הבא, כי השררה עבדות, ובחינה זו עבד מלך, מלך:

ל״זוכשנתבונן בד' חלקים אלה, נמצא מכוונים לדביקות ידו"ד והמתאצל ממנו כדפירשתי לעיל. כיצד, בחינת עבד יליד בית, בחינת משה עבד ה' נאמן בית והוא עבד מלך, מלך, וכדפירשתי ה' מלך קודם שנברא העולם, שביכלתו תמיד להוות אשר מתקרב לזה בחינת אהי"ה ראשון כדפירשתי. בחינה שנייה הנקרא בן מצד עילה ועלול, היא בחינת אהי"ה שני להגילוי, בחינת עבד מקנת כסף יראה פנימיית קיום התורה שבה נברא העולם, והיא בנין העולם בחינת דביקות בשם אלהים שהוא הבנין כדפירשתי. ובחינת עובד את עצמו, דהיינו בשביל שכר הרוחניי, בחינת דביקות שם אדני הכול לצבאות ישראל:

ל״חועל אלו הד' בחינות בא הרמז ואנ"י עבד"ך ב"ן אמת"ך (עי' תהלים קטז, טז). ואני, בחינה עובד את עצמו. עבדך, בחינת יראה פנימיות. בן, בחינת (דברים יד, א) בנים אתם ליי' אלהיכם. ואח"כ כאלו כתיב עוד פעם שני בן, ונקרא בן אמתך, זהו יליד בית, וק"ל. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד, כא) ירא את ה' בנ"י ומל"ך, וק"ל. ועל היראה האחרונה כתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו, כי עומדים בסוד ה'. וכן כתיב (שם לא, כ) אשר צפנת ליריאך:

ל״טומדריגה שלמטה הימנו, אהבה פנימיות, והיא מעלת היא של רוב החשובים מבני אדם, היא בנים אתם לה' אלהיכם. והמדריגה של מטה הימנה יראה פנימיית, אשר עליה נאמר (שם לד, י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, כי היראה החיצונית לגמרי, דהיינו בשביל עולם הזה כשיש לו מחסור, אזי אינו ירא, כענין שנאמר (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב כו' וקילל באלהיו כו'. אמנם ביראה הפנימיות מצד הקדושה, דהיינו קיום תורתינו הקדושה, אזי אין מחסור, כי חולת אהבה אני (שה"ש ב, ה), אף בחליינו מקבלים אנו באהבה. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כי נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו):

מ׳ולמטה מזה המדריגה התחתונה, עובד את עצמו בשביל נצחיותו לעולם הבא, אף כי הוא חולין, מכל מקום הוא חולין הנעשין על טהרת הקודש, מאחר שהפרס שמבקש הוא שכר עולם הבא והוא ג"כ מצד הטהרה, וטהרה זו מביאה אל הקודש, דהיינו המדריגה שעליה שרמוז ביראו את ה' קדושיו:

מ״אובזה יובן המדרש במכילתא (פרשת השירה ג) והובא בילקוט בפרשת בשלח, אלהי אבי וארוממנהו (שמות טו, ב), ואני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים. משל לאדם שהלך לקדש אשה, פעמים בוש בה, פעמים בוש במשפחתה, פעמים בוש בקרובותיה, אבל אני איני בוש, מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, עד כאן. הרי מבואר בהדיא ד' דברים הנ"ל, עבד מלך, מלך. וענין אהבה פנימיית. וענין יראו את ה' קדושיו. וענין חולין שנעשו על טהרת הקודש. בוש בה, בחינת ואנ"י. במשפחתה, בחינת עבדך. בקרובותיה, בחינת בן אמת"ך, על כן כללינהו בתיבה אחת, כי קרובים הם להדדי סוד אהי"ה אשר אהי"ה, וכן אמור בפסוק ירא את ה' בני ומלך. לכן לא סיים רק בשתי מעלות אלו שהם מעלות עליונות, מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים, כי אהובה מעלה העליונה מרוב האדם, ומלכה בת מלכים מעלה העליונה מבני עליה, ועל זה נאמר אלה"י אב"י וארוממנה"ו, ולא אמר אבותי, ודו"ק:

מ״בהרי שורש הקדושות העבדות, עבד ה' ממש, לו לשמו להיות מרכבה אליו, כענין שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמ"י לכבודי בראתי"ו, וכתיב (דברים כח, נח) לירא"ה את הש"ם הנכב"ד. ועל זה אמר (עי' ברכות נח, א) ברוך שחלק מכבודו ליריאיו, כי השם הנכבד כבוד ליריאיו וחלק מכבודו להם, כי שכר מצוה מצוה (תדא"ר טז, ט). רצונו לומר, ביותר שעובד את השם נעשה עבד לעולם הבא דהיינו מרכבה, וזהו שכר הנצחיי שצרור תחת כסא הכבוד ונושא הכסא לפני ממחיצת מלאכי השרת, וזהו התכלית שהושם בגן עדן במקום רוחני לעבדה ולשמרה, שם העבודה האמיתית, כי שררה הנתנה לנו עבדות היא לנו להש"י:

מ״גודוגמא לזה בעולם הזה, ארץ ישראל המכוון נגד ארץ ישראל שלמעלה, השררה הנתנה לנו עבדות היא לנו, כי שם מקום העבודה מצות התלויות בארץ, וביותר שהוא מקודש הוא יותר בו העבודה, דהיינו בבית המקדש. וזהו ענין ההשתחואת, כל ישראל שוחין באבות ובהודאה תחילה וסוף. כהן גדול הוא יותר חשוב, משתחוה בסוף כל ברכה וברכה. המלך שוחה בכל התפילות. על דרך הפשט, מי שיש לו גדולה ביותר, צריך ליתן שבח והודאה להשי"ת ביותר. אמנם לדרכינו פנימיות הענין הוא, כל הקרב הקרב ביותר, אז הוא ביותר מוכן לעבדות, וכן התורה נתנה לנו לגדולה ולשררה כמו שכתוב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, עבדות היא לנו, נקראת תושיה (ישעיה כח, כט) שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב). ובזה מבואר מאמרם ז"ל (ברכות ה, א) ג' נתנו על ידי יסורין, תורה, ארץ ישראל עולם הבא:

מ״דהללויה הללו עבדי י"י (תהלים קיג, א-ג), מדריגה העליונה מבני עלייה. הללו את שם י"י, אמר שם, כי תיבת שם מורה על גילוי מהנעלה כנודע בדברי המקובלים, ורמז למדריגת אהי"ה. השני יהי שם י"י מבורך, מורה על יותר גילוי, דהיינו מדריגת אלהים בנין העולם, וזהו שאמר הכתוב מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י"י, הוא בחינת עובד את עצמו לקבל פרס עולם הבא, ומדרגת אדנ"י. ואמר ממזרח שמש כו', כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש (קהלת א, ג):

מ״הודרשו רז"ל (מגילה יד, א) הללו עבדי י"י, ולא עבדי פרעה. ויש בזה ענין עמוק, נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב, וקדימת יצר הרע להיצר טוב, וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו, א). וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה (נב, א), ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשא הקדושה מזוכך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן. ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי י"י כדפירשתי, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות (שמות יב, לו) וי"י נתן את חן העם וכו'. ואמר (שם לא) קומו צאו כו':

מ״ווזהו ביאור הא דתנן (פסחים י, ד) מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובגמרא (קטז, א) מאי בגנות, רב אמר, מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר, עבדים היינו. ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום רהיטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה. אלא היא החדוה היתירה הקדמת הקליפה וצאתה החוצה. והנה לשתי מעלות אלו שזכרנו עד כה, דהיינו ענין שם יהו"ה, וענין עבד, הקליפה הקודמת לצאת הזוהמא חוצה מענין אמונה ביהו"ה, הוא מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום בלי תערובת שום זוהמא נידנוד מחשבת חוצה וקליפה הקודמת וצאת זוהמא מקדושת עבדות לי"י, היא עבדים היינו, ופרעה הודה על הברכה. וכן לעתיד, כי לך תכרע כל ברך כו':

מ״זוזהו ענין בברית בין הבתרים אשר כרת י"י עם אברהם אבינו ברית, והיתה שעת חדוה ובשרו על גלות מצרים. אלא היא הנותנת, וכל ענין אברהם אבינו שפחד שירשנו העבד, אמר הקב"ה (בראשית טו, ד) לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. וזהו ישראל עבדי י"י. וכדי שעבודתם יהיה זך בלי שמרים אז לטובת עבדי פרעה, וכשנזדככו אז זך וטהור עבדי י"י ולא עבדי פרעה. ועל זה נאמר (תהלים קיח, כא) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, והרע הוא טוב, ועל כן המרור הוא חסא, כי העבדות שררה היא, ומעלתינו הגבוה מעל הגבוהים היא עבדי י"י:

מ״חופירש בספר מעשה י"י במה שכתוב (בראשית ט, כה) ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, דקשה מה זה עבד עבדים. אלא הענין שיהיה עבד לישראל הנקראים עבדים, וארור כנען הודה על הברכות כמלאך רע שעונה אמן, ויהיה עבד לישראל. ומה שהוא כנען הקליפה של הקדושה, כי הקדושה באמיתיות כנען, ועבדות כנען לשון נכנ"ע. וזהו סוד שארץ ישראל אף לאחר שכבשוה עדיין שמה עליה ארץ כנען, כי שם אדרבה מקום ההכנעה והקליפה יצאת, ואז נשארת ההכנעה זכה בלי שמרים וק"ל, והיתה מתחלה ארץ כנען הטמא ואח"כ כנען הקדוש:

מ״טובזה יובן בפרק החלק (סנהדרין צא, א), תנו רבנן, בכ"ד בניסן אתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפרים לדון עם ישראל בפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, ארץ כנען שלנו היא, דכתיב (במדבר לד, ב) ארץ כנען לגבולותיה, וכנען אבוהן דהנהו אינשי הואי. אמר להו גביהה בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני, אמרו הדיוט שבנו נצחתם. ואם אנצח אותם, אמרו תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, הלך ודן עמהם. אמר להם, מהיכן אתם מביאין ראיה. אמרו לו, מן התורה. אמר להן, אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (בראשית ט, כה) ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי. ולא עוד, אלא הרי כמה שנים שלא עבדתנו. אמר להם אלכסנדרוס מלכא, החזירו לו תשובה. אמר לו, תנה לי זמן ג' ימים, נתן להם זמן ג' ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:

נ׳וקשה ממה נפשך, היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה היותר חכם, פשיטא שראוי הוא לילך, ומה הי' צורך בנטילת רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו, כי שמא ח"ו על ידי זה יצאו חייבים בדין, ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור. וכי מה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם, בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו ח"ו. ואין לומר שאז יאמרו ישראל נטעון אנחנו, כי מה לנו בדברי טענות ההדיוט, זה אינו, דבודאי הוצרכו ישראל ליתן כח הרשאה לגביהה בן פסיסא, כי איך יעלה על הדעת שמלך גדול כזה ישמע דבר בלי כח הרשאה. עוד קשה, למה הביאו פסוק ארץ כנען לגבולותיה, ולא הפסוקים בפרשת נח ששם מוזכר בהדיא שנתחלקה הארץ לכנען:

נ״אהענין, החכמים הבינו מאחר שהביאו זה הפסוק ולא מפרשת נח, שיש בטענותם נגלה ונסתר דרך חקירה כאשר אפרש, על כן שלחו לגביהה בן פסיסא דבאם חס ושלום לא יזכה בדין, יאמרו החכמים אנחנו לא ידענו שהם יטענו גם דבר שבסתר ענין חקירות, כי סברנו לא ישיב רק אטענה הנגלה, ודוק:

נ״בוהענין, כי אף שהיו רשעים, מכל מקום היה להם הבנה זו סוד הענין שלא היה להם הארץ בתחלה, רק שהם בסוד הקליפה הקודמת לפרי שהוא ישראל, ורצו להכריח מפסוק הזה שאינו כן, דכתיב (במדבר לד, ב) זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה, וברישא דקרא כתיב כי אתם באים אל ארץ כנען, ופירש הרב אבן עזרא, כמו (דה"ב טו, ח) והנבואה עודד הנביא, והטעם הארץ ארץ כנען, ומזה רצה להוכיח שהם אינם קליפה:

נ״גואקדים הא דאיתא בגיטין פרק האומר (סו, א), דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. גמרא, וליחוש שמא שד הוא. א"ר יודא, כשראו לו דמות אדם. אינהו נמי אידמוי אידמו. דחזי ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה. דחזי ליה בבואה דבבואה. ודלמא אינהו נמי אית להו. א"ר חנינא למדני יונתן בני, בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו, עד כאן. הרי שלקליפה יש קליפה ותו לא:

נ״דוהנה אם כנען בעצמו היה קליפה, ואז הארץ שהיא צל שלו שהרי היא ארץ של כנען, וא"כ איך אמר לגבולותיה, כי נודע סוד הגבולים הם צל לפנימיות שבתוך הגבולים. אלא ודאי כנען אינם קליפה, והארץ בעצם היתה שלו. והשתא שלוקח אותה הש"י מכנען ונותנה לישראל, התריסו נגד המקום ח"ו שאינו בדין. על זה השיב, אראה לכם מן התורה שהכנען הוא קליפה, דכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, וכדפירשתי לעיל עבדים היינו ישראל, ועבד שלהם הקליפה, והוא ארור ועונה אמן לברוך:

נ״הולענין הכתוב אל ארץ כנען, פירושו האמיתי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, כי שם הארץ הזאת כנען, כמו מצרים שם הארץ כשם העם, וכן (שמות טו, טו) יושבי כנען כו'. והנה אל הארץ כנען כמו שכתוב העיר ירושלים, והמלך דוד, והאיש גבריאל, עד כאן לשונו:

נ״וותוכיות הענין, כי שם העצם כנען עדיין לאחר כיבוש ישראל כדפירשתי לעיל, והמעלה עליונה מבני עליה מעלתם עבד והיא לאחר אהבה פנימיית, וזהו שאמר הכתוב (דברים ו, ה) ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. עבד כנעני גופו קנוי, זהו בכל לבבך, שהוא חיות הגוף. עבד כנעני קטן נפשו קנוי, המטבילין אותו על דעת בית דין, זהו בכל נפשך. עבד כנעני ממונו קנוי, זהו בכל מאודך:

נ״זוהנה זיככם וטהרם הש"י בג' אלה בגאולת מצרים, חירות גופם ורוממות נפשם, כדכתיב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלהים וגו'. והעשירם, (שם יב, לו) וינצלו את מצרים. ועל עבדות זה אמר (שם ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, ואז הוא לא זו אף זו:

נ״חוזהו ענין (שם כ, ב) אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא הזכיר אשר ברא את העולם, אלא ענין העבדות הוא יותר במעלה מבריאת עולם עולה בחינת בן כדלעיל. ועוד אבאר בזה הפסוק דאנכי וגו', ופתח באל"ף, מה שהאיר הש"י עיני בו בענין דביקות שם יהו"ה שאנחנו בו, והכל חוזר למה שכתבתי. ויתבאר ג"כ תיבת הללויה:

נ״טכי הנה בארתי ד' מיני הילול ושבח וברכה המוזכרים פה הללו עבדי ה', כדלעיל. אמנם תיבת הללויה מיותרת. הנה התורה נקראת עבודה כמו שכתוב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה, והיא קבלת התורה. וכשם שענין עבד דביקות ביו"ד, כן מצד התורה כמו שכתוב (תהלים יט, ח) תורת יהו"ה תמימה משיבת נפש, כי התורה נארגת על הכינויים, והכינויים על השמות, והשמות על יהו"ה, וכמו שכתוב בשערי אורה, וזהו תורת י"י תמימה:

ס׳ובפרטית הענין הוא כך, י' מיהו"ה, לעומת י' דברות שהוא הדביקות הגדול הכולל הכל בדבור אחד נאמרו. ה' מיהו"ה, הוא הפרט ה' חומשי תורה, וכולל כל דברי נביאים וכתובים, דמי איכא מידי דלא רמיז בדאורייתא. ו' מיהו"ה, ששה סדרי משנה. ה' אחרונה הכפולה, ושמנו קראת בשמך, ואתם הדבקים בי"י (דברים ד, ד), כי רוחניות ה' חומשי תורה הם נשמות של ישראל, כאשר כתבתי במקום אחר (עי' תו"א בית חכמה ד"ה נחזור לענין) כי יש ששים רבוא אותיות התורה והם ס' רבוא נשמות של ישראל. על כן נשמת משה שקולה נגד כל ישראל, כדדריש רבי (שהש"ר א, סה) אשה אחת במצרים ילדה ס' רבוא [בכרס אחת], ולכן נקראת (עי' יהושע ח, לא) תורת משה, על כן הוזכרו ישראל בפסוק אחד בפרשת בהעלותך (במדבר ח, יט) ה' פעמים נגד ה' חומשי תורה:

ס״אוכבר כתבתי למעלה (ד"ה וסוד העיבור) נשמות ישראל בסוד (תהלים סח, כז) אדני ממקור ישראל. וזהו רמז (דברים ז, ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכתב רש"י ה' מעט, כי נכנסו בסוד ה' זו והיו ס"ה כמנין אדנ"י העולה ס"ה. זו תורת יהו"ה משיבת נפש, רוצה לומר אותיות יה"ו מורות על התורה שבכתב ושבעל פה כדפירשתי, והיא תמימה רוצה לומר השם שלם בכפילות הה' שם נפשות ישראל כדפירשתי ה' אחרונה סוד ושמינו קראת בשמך:

ס״בוהנה נודע תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן כולם חוזרים אל מקומם בי' דברים בתר"ך אותיות, ועשרת הדברות בדבור אחד נאמרו, כן ענין אחדות שם יהו"ו, והשם חוזר ליו"ד. כיצד, יו"ד בו מרומז ו' מהשם, ושני ההי"ן אשר הסימן עליהם דוד"י. והנה יו"ד במילואה קו ו', ותשים בד' תהיה ה בסוד ד"ו, וכשתקח י' מן יו"ד ותשים בד' נעשית ה בסוד ד"י, ונשאר באמצע ו' מן יהו"ה, הרי השם נרמז בסוד יו"ד. והשם במילואו עשר אותיות, וכן עשר דברות בדבור אחד נאמרו והוא סוד האחדות הנרמז באל"ף, כי א הוא י' למעלה וי' למטה ו' באמצע עולה כ"ו כמנין יהו"ה. עוד י' שהיא למטה גדולה במקצת יותר מן י' שלמעלה, שבערכה היא כמו ד', ובענין זה צורת א אותיות יו"ד, י' למעלה ו' באמצע ד' למטה והוא סוד א שפתח עשר דברות אנכי, והוא דביקות האחרון מבני עליה. א דאהי"ה ראשון מעלת דביקות שורש נשמת משה רבינו ע"ה, ואח"ד בחשבון מרובע עולה אנכי:

ס״גוידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה (שמות כ, א), אנכי (שם ב), כי על משה נאמר (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים כדלעיל, ובמתן תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה אחוז בכסא, כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב) כסא בגימטריא אנכי, וזה היה תכלית גאולת מצרים (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, תעבדון את אלהים על ההר הזה (שם ג, יב). ומשה רבינו עליו השלום ידע זה התכלית, אשר על זה היה הבטחת השם יתברך ליעקב אבינו (בראשית מו, ד) ואנכי אעלך גם עלה, כי ענין אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים הוא עבד מלך מלך, כדפרישית לעיל:

ס״דוזהו ענין מדרש רבה פרשת שמות ב' ג', ופרשת בא פ' ט"ו (יג) שאמר משה רבינו ע"ה, מי אנכי, וכי אני הוא אנכי שהבטחת לאברהם (בראשית טו, יד) דן אנכי, ואמרת ליעקב (שם מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה כו', עיין שם:

ס״הוהענין, כי בראשית הנבואה לא הגיע משה למעלה זו, כדאיתא ברבות שמות (ג, א) א"ר יהושע הכהן בר נחמי', בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון היה בנבואה. אמר הקב"ה, אם אני נגלה עליו בקול גדול, אני מבעתו. בקול נמוך, בוסר הוא על הנבואה. מה עשה, נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה הנני, מה אבא מבקש. אמר הקב"ה, איני אביך אלא אלהי אביך, בפיתוי באתי עליו כדי שלא תתיירא, עד כאן:

ס״וובמדרש אח"כ (שמו"ר ג, ז), ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם (שמות ג, טו), כששמע שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחלה, אמר לפניו, רבש"ע יש חוטאים בשאול. אמר ליה, לאו. אמר לפניו, לשעבר אמרת שמך על אבי, ועכשיו סלקת אותו. אמר ליה, בתחילה פיתוי פיתיתך, מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך, עד כאן:

ס״זהענין, כי מתחילה היתה נבואתו ג"כ באספקלריא שאינה מאירה ודמות, ולא במראה. אח"כ התגבר והולך, ונתקיים בו (בראשית מו, ד) ואנכי אעלך גם עלה, כי כך כתיב (שמות יט, ג) ומשה עלה אל אלהים, בסוד (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים ע"כ וידבר אלהים וגו' אנכי וגו', ואמר בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך, כלומר אף שאתה נקרא אלהים, אנכי ה' אלהיך. ועל זה רמוז (שם יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם, ובאמת ביאת משה היה שנכנס לערפל. עוד קשה, הנה אנכי אינו לשון מדוקדק, דהכי הוי ליה למימר הנני בא אליך:

ס״חהביאור הנה בבחינת אנכי בא אליך, אבל צריך להתלבשות בעב הענן, בעבור ישמע העם שהם אינם במדריגה זו. וכמו כן (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ושם ג"כ קשה דהוי ליה למימר הנני שולח מלאך. אלא הענין הש"י היה בכבודו ובעצמו וזהו הנה אנכי, רק העלים כבודו באמצעית המלאך, וזהו המלאך לפניך, כי אינם ישראל כדי בלי התלבשות המלאך לראות בכבודי:

ס״טנחזור לענין, אחוז בכס"א, זכה לדביקות אנכי דפתח בא' סוד א דאהי"ה. וזהו א דויקרא ה' אל משה (ויקרא א, א), והקטין אותם משה לרוב ענוותנותו ואמר אדם כי יקריב, כי סוד הקרבן סוד העבודה עבד ה', כי הוא ריח ניחוח לה' בסוד עושה נחת רוח ליוצרו שפירשתי למעלה מעלת בני עליה, ובסוף מעשי העבודה אדם מקריב רוחניותיו בסוד שנעשה מרכבה ומתדבק רוחניותו, וזהו אדם כי יקריב, את עצמו. והוא צלם אלהים יאסוף נפשו ורוח בדביקותו למעלה בסוד (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, וזה מראה בקרבן דם הוא הנפש למטה, ומתודה ועושה תשובה. על כן פעולת קרבן נקראת עבודה, כי זהו בחינת עבד שפירשתי, ולא נזכר בקרבן רק שם ידו"ד כדפירשתי סוד עבד ידו"ד, וק"ל:

ע׳ועתה מכח זה באנו לבאר ב' חקירות הראשונות, ענין מעלת גאולה דלעתיד, וכימי צאתינו מארץ מצרים כן יראנו נפלאות, ומענין עילוי הקרבן לכשתטיבה ברצונך. כי ענין הכל דביקות בשם ידו"ד ויתרבה האור לעתיד, ועל זה צריכין אנחנו להקדמה:

ע״אמבואר בזוהר כי אותיות י"ה מידו"ד הם זכר, וסימנ"ך (תהלים צו, יא) ישמחו השמים לשון זכר. ואותיות ו"ה נקיבה, וסימנ"ך (שם) ותג"ל האר"ץ לשון נקיבה. וענין זכר רצה לומר, תגבורות השפע. וענין נקיבה, תש כחו כנקיבה. וכתב האלהי האר"י ז"ל, כי לעתיד יתגבר הרחמים, וגם אותיות ו"ה יהיו כאותיות י"ה, וכענין שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) עתה שירה חדשה בלשון נקיבה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי"ה ה' אחד ושמו אחד, כי אותיות ידו"ד, יהיו כמו יהי"ה:

ע״בוכן היתה הכוונה בתחילת הבריאה (בראשית א, ג) יה"י אור, הם אותיות י"ה, וגם למפרע י"ה, אבל ראה שאין העולם כדאי וגנזו לעתיד לבא, ונעשה בסוף השם ו"ה על דרך (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, תש כחו כנקיבה. זהו סוד (בראשית א, ג) ויהי אור, וי שנסתלק היו"ד, רצה לומר ויהי אור, אור שכבר היה:

ע״גהנה אדם שעליו נאמר (שם כו) נעשה אדם בצלמינו המוכן לדבק בידו"ד, אדם עולה מ"ה כידוד במילואו. כי אדם וחוה אחדות אחד, ומילוי האיש היא האשה, וכן מילוי של יהו"ה עולה י"ט כמנין חו"ה, וזכר ונקיבה ביחד נקראו אדם, והוא רשום כמנין שם כ"ו, והיא בגימטריא י"ט, והכל ביחד אדם. כיצד, (שם ב, כ) ויקרא האדם שמות כו', ואמרו רז"ל שאמר הקב"ה מה שם אתה קורא לי כו'. וקשה היאך רמוז זה בזה הפסוק. ובקונטרס דהאר"י ז"ל איתא דכתיב בזה הקרא שקרא שמות (שם), ולאדם, ועל תיבת ולאדם יש זקף גדול שהוא קו וב' נקודות שהם ו' וב' יודי"ן עולה כ"ו כמנין יהו"ה, ורומז על דמות אדם שהוא על הכסא:

ע״דוהנה חוה נקראת על כי היתה אם כל חי (שם ג, כ), ולפי זה היה ראוי להיות שמה חיה. ופירש רש"י, חוה, כמו חיה, כמו שתאמר מה הוה לאדם שהוא, כמו מה היה. ועתה אגלה הסוד, הנה חוה היה סוף האותיות שם הוי"ה, רק לא זכינו לשם חיה, כי י"ה מורה על אור הגנוז אותיות אחרונות מהשם שעתיד יהיה י"ה, והחטא גורם שנגנז ונעשה ו"ה, לכך נקראת חוה, (וזה גרם חויא דהיינו הנחש). והנה פירוש השם היה הוה יהיה, כי קודם שנגנז בחינת הי"ה הנעלה ביו"ד הכולל הכל סוד י' מאמרות, ומן הי"ה נעשה לאחר הגניזה הו"ה, אבל לעתיד יהי"ה, כמו שכתבתי לעיל. ומה הו"ה לאדם, הוא כמו היה, והראיה שהביא רש"י מזה נכונה במאוד. וזהו סוד (קהלת א, ט) מה שהי"ה הוא שיהי"ה, ויסתלק הו"ה המורה על שבר כדכתיב הוה על הוה:

ע״הוידוע אברהם אבינו שורש הבריאה, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר יב, ט) בהברא"ם, אותיות באברהם. בא הרמז (עי' בראשית יח, יח) ואברהם הי"ה יהי"ה, כי מצדו לא היה נגנז האור, ושורש הגניזה משה רבינו ע"ה כדלעיל ומשה עלה, על כן מ"ה שהי"ה הו"א שיהי"ה ראשי תיבות מש"ה, זהו ויהי אור שכבר היה ונגנז על ידי וי, כי הוה פירושו תבירא. ובזה יובן ענין (תנחומא כי תצא יא) אין השם שלם:

ע״ווקשה מן המצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), קראתי ו"ה הוי ליה למימר, החסירים בעת צרה. אלא הענין, לא נחסר מהשם ב' אותיות ה"ו להיות השם חסר ומחוק, אלא זהו החסרון מה שהם אותיות ו"ה ולא י"ה. זהו מן המצר קראתי, שיהיו י"ה, כדכתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי"ה ה' אחד. וכן כשהיה גנוז קודם שנברא העולם, אמרו רז"ל (פדר"א ג) הי"ה הוא ושמו בלבד, הרי בחינת היה הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד:

ע״זהנה סוד הקרבן (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, לסוד דביקות בידו"ה נתגלה במצרים ענין ידו"ד כדפירשתי, וכן יתגלה לעתיד כדכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים (כן) אראנו נפלאות, אמנם הגילוי שלעתיד יהיה ביתר מעלה בסוד יהי"ה, ממילא כן אדם כי יקריב יהיה ביותר מעלת השגה להיותו צלם אלהים, כי גאולת מצרים לא היתה רק שירה חדשה בלשון נקיבה סוד ו"ה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר סוד י"ה, ועל זה רומז הזוהר בפסוק (עמוס ה, ב) נפלה (ו)לא תוסיף קום בתולת ישראל, שתקום השכינה סוד הנקיבה, רק (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר ה', שהוא הזכר כביכול:

ע״חוענין זה רמוז בהגדה, והיא שעמדה לאבותינו כו', כמפורש בביאור ההגדה במצה שמורה, זהו סוד (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה הנה כתיב הוא וקרי היא, הנקיבה תתהפך לזכר. והנה יתרון האור מן החושך כמו שהארכתי בדרושים אחרים, מתוך שסבלנו החשך שהוא הזדככות, יהיה ביתר האור הגנוז, וסוד היא שתהי' זכר יזדכך היא בעצמו להיות הוא, רצה לומר זכר, ואותיות היא ישארו, והחשך יהיה אור. כיצד, עתה נחסר הוא דהיינו ו"ה מהשם א' מן כסא ויוחזר הי"א, דהיינו א' לכסא, וי"ה במקום ו"ה להשם יהי"ה, וגם סוד הי"א כבר פירשתי הנקיבה מילוי הזכר. והנה ג' מילואים לסוד ה' אחרונה הנקיבה שהיא כנסת ישראל, והם הי"א כזה, ה"י ה"א ה"ה, ולעתיד יתמלא הכל בסוד יה"א שמי"ה רבה היא העולה הוא העולה, ויתגלה הכבוד לישראל הנעלם ממלאכי השרת השואלים אי"ה מקום כבודו, ולישראל יה"א שמיה רבה נתגלה. על כן הקדיש בלשון ארמי שלא יתקנאו מלאכי השרת בנו (ברכות ג, א תוד"ה היה לך):

ע״טהרי מבואר סוד העבדות, ומשה עבד יהו"ה, משה עלה אל אלהים. ועבדי פרעה הקליפה של עבדי ה'. והנה במשה כתיב (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, ואמרו רז"ל (ר"ה כא, ב) נ' שערי בינה יש, ונמסרו למשה חוץ מאחד, ויציאת מצרים נזכר נ' פעמים נגד נ' שערי בינה, ומ"ט השיג משה והם מ"ט פנים טהור, ונגדם הקליפה מ"ט פנים טמא, והיו שקועים שם ישראל, ואלו הגיעו ח"ו לשער הנ' של טומאה לא היה באפשריות לצפצף ולעלות ע"י הקדושה, כי אף למשה רבינו ע"ה לא היתה השגה בשער הנ' של קדושה, ממילא היו ישראל ח"ו משוקעים בקליפה עדי עד, זהו ביאור ההגדה ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו כו', עיין במצה שמורה בביאור ההגדה. על כן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וזהו ענין הזכרת יציאת מצרים בכל יום, כאלו היום הזה יצאנו, וזהו מצות הסיפור כפרוטגמא חדשה. כי היציאה מועלת לכל קדושה שאנו מתקדשים בכל יום ויום, ולכל דביקות וקירוב לה' בכל יום יום ויום הכל תלוי ביציאת מצרים שלא שהתה עוד רגע אחד, שאז ח"ו החמיץ העיסה ואין ביעורה אלא שריפה. ומתוך קליפת מ"ט פנים טמא שם שסבלנו, נעשה זיכוך מ"ט פנים טהור לקרב עצמו האדם לדבק בידו"ד, וכבר הארכתי שגם קרבן לידו"ד בסוד אדם כי יקריב כו', על כן ג"כ זמן הקרבן בכל יום, דהיינו בזמן בית המקדש נעשה הרושם ע"י מן הבקר ומן הצאן תקריבו, דכשבית המקדש קיים שלום בעולם והצינורות פתוחות ורב שפע וברכות דביקות. אמנם כשחרב בית המקדש, אדם כי יקריב את עצמו, בסיפור ובזכרון הקרבן:

פ׳וזהו ענין (ויקרא א, א) ויקרא ה' אל משה וידבר [ה'] אליו מאהל מועד, ופירש בזוהר שהוא מלשון (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד, כי דיבר ה' עם משה בשעת הקמת המשכן מחורבנו ואז אדם כי יקריב. וזהו שאמר הכתוב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, בזה שאנו מוסרים עצמינו בכל יום למיתה בסוד אדם כי יקריב, וזהו שייך דוקא עתה בגלותינו, אז נחשב כצאן לטבחה בזמן שבית המקדש קיים להיות קרבנו מן הצאן ומן הבקר. וזהו ענין זכירת פרשת קרבנות:

פ״אהרי נתבארו ד' חקירות, ושורש הכל להיותינו עבדי ה' אשר תכלית הבריאה של אדם היתה לעבדה ולשמרה ולעשות משמרת והכל למען שמו, ועל השימור הזה באתה האזהרה במצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ושם חקת הפסח, וענין מצה, וכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות ודרשו רז"ל (מכילתא בא ט) אל תקרי מצות, אלא מצוות. ומצינו ג' מיני שימור, דהיינו מצה שמורה, ומצוה גדולה דד' כוסות יין רומז ליין המשומר, וגם הלילה נקראת (שמות יב, מב) ליל שמורים. עוד מצינו ענין שאלה במצרים, כדכתיב (שם ג, כב) ושאלה אשה משכנתה כו':

פ״בונגד זה ירמוז בעבודת המקום שעליה כתיב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה ד' עניינים, והם נגד ד' שומרים, ג' הם שומר חנם, שומר שכר, נושא שכר, והד' השואל, ונגדם ד' בנים. וכמו שד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ברוך הוא. על כן הקדים בכפל, ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. ברוך הוא, שומר חנם הוא המעלה העליונה שלא על מנת לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך, ושומר חנם פטור מהכל, רק כשפושע בידים רצה לומר כי אין אדם צדיק בארץ וגו' (קהלת ז, כ) הש"י מוחל לו:

פ״גשומר שכר העובד על מנת לקבל פרס, פטור מהאונסין אונס פטריה רחמנא (ע"ז נד, א), אמנם חייב בגניבה ואבידה, (כתבו התוספות (ב"ק נז, א ד"ה כגון שטענו) גניבה קרובה לאונס). איתא במדרש (פס"ר מה) שאומר השטן להקב"ה ישראל גנבים הם, ביאור המאמר שהם גונבים דעת העליון כביכול, מראים עצמם כשרים ואין כן בלבבם. (אבידה קרוב לפשיעה (ב"מ צד,ב)), וי אבדה נפש (ביצה טז, א) זהו המאבד זמנו:

פ״דשואל שכל הנאה שלו אומר הרוג בקר ושחוט צאן כו' ואינו מאמין בגמול ועונש, חייב אפילו באונסין, כדמצינו בפרעה ובסיחון שהקשה ה' את לבם:

פ״הנושא שכר הוא על דרך (פסחים ח, א) האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, עיין בסמ"ג בריש מצות לא תעשה, דבדגמר בלבו, הן יחיה הן לא יחיה שרי. והנה פליגי (ב"מ פ, ב) ר' יודא ור' מאיר אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר, ואיתא בב"ק בפרק הכונס (נז, ב) ובבא מציעא פרק האומנין (פ, ב) רבה בר אבוה אפיך רבי מאיר לרבי יהודה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כרבי יהודה (לפנינו ליתא לסיום זה). בענין מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים, בדגמיר בלבו שומר חנם, בדלא גמיר בלביה שומר שכר:

פ״ועתה נבוא לד' בנים, כי הנה בריאת עולם לתכלית האדם כדכתיב לעבדה ולשמרה. והנה ד' בנים אדם הראשון ועשרה דורות מאדם ועד נח, הרי נח, אח"כ עשרה דורות מנח עד אברהם, הרי אברהם שכרת יי' עמו ברית והבטיחו על גלות מצרים כדפירשתי לעיל, והנה עשרה דורות מאדם ועד נח דהיינו דור המבול, ועשרה דורות מנח עד אברהם דהיינו דור הפלגה נתגלגלו שם, דור המבול כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב) דור הפלגה ותוכן לבנים תתנו (שם ה, יח) כאשר הארכתי במקום אחר, ורצה לומר אלו דורות נזדככו שם, ואלו שלא נזדככו הם הרשעים שמתו בג' ימי אפילה. ואלו הם ד' שומרים הנ"ל:

פ״זוהנה אברהם הוא החכם, כמו שאמרו ז"ל (אדר"נ לג) שתי כליות של אברהם אבינו היו נובעים לו, חכמה וכליות יועצות, והוא היה שומר חנם כמו שכתוב (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, משמרתי דייקא, ולא משמרתו, דהיינו למענו. וכן חכם מה הוא אומר, על דרך (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם יי' אלהיך, דייקא עמו ממש. ואינו חפץ בשכר, כי אם שכר מצוה גוררת מצוה, מעדות לחקים, ומחקים למשפטים, וכן כתיב באברהם (בראשית כו, ה) וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. והענין כמאמר החכם לחקת הפסח, כן בכל המצות, כמו שאמרו רז"ל ושמרתם את המצות, אל תקרי מצות אלא מצוות, ענין החכם שהוא שומר חנם דהיינו אברהם. וכמו שהדין (פסחים פ"י מ"ח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שנאכל על השובע, כן בחכם הנ"ל נותן שכרו על השובע, שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, אשבעה בהקיץ היא מעלה על אחזה פניך, וק"ל:

פ״חרשע הם עשרה דורות שלא נזדככו ומתו בג' ימי אפילה, ואמר מ"ה הוא אומר, על דרך (תהלים י, יג) על מ"ה נאץ רשע, ורשע הוא השואל שכל הנאה שלו ועל עבודת הש"י הוא אומר מ"ה הוא כי נעבדנו. וכן דור המבול ויאמר לאל סור, ושעתם מצלחת, כמו שכתוב (איוב כא, יא) ישלחו כצאן עויליהם. וכן דור הפלגה לכולם היתה כל הנאה שלהם:

פ״טוענין לכם ולא לו, כעין הפשט (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כל מה שאדם עושה השייך לעולם הזה אינו עושה לעצמיות שלו, רק (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם וגופו כלה. וכשאני לעצמי עושה, מה מאוד חשוב אני. והנה השואל חייב באונסים, והם מכת פרעה כי הקשה ה' את רוחו כדפירשתי לעיל, על כן אלו הרשעים נשארו במצרים ומתו בימי אפילה ונדבקו בפרעה. וזהו שסיים, אלו היית שם לא היית נגאל, רק נשארת אצל פרעה במחיצתו מת בג' ימי אפילה:

צ׳תם , פירש רש"י בפרשת תולדות (בראשית כה, כז ד"ה תם), מי שאינו יודע לרמות נקרא תם, ויעקב נקרא תם מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), וכן אדם הראשון תם היה קודם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, והוא אינו יודע לרמות, אדרבה רימו אותו בסוד (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי, הוא הנחש הערום, עד אשר גרם להפוך תם למת, ולולי זה חי עולמים:

צ״אוהנה תם הוא שומר שכר, שהולך בתמימות כשם שאני הווה עמך, כך תהיה עמי חלף עבודתי, וזהו שומר שכר. וכן יעקב איש תם היה שומר שכר אצל לבן. וענין שומר שכר דאדם הראשון, כי היה שומר כמו שכתוב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה, אכן על מנת לקבל פרס, והא ראיה שהוסת כשאמר הנחש (שם ג, ה) ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים כו'. ותם אומר מ"ה זאת, כי אומר מ"ה יתרון העושר באשר הוא עמל, כי כל מגמתו להיות חלף עמלו יתרונות. אף אתה אמור לו (שמות יג, יד) בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ומחמת הטובה שעברה מחוייבים אנו לעבדו אף אם לא משפיע עתה, וכמו שפירש רש"י, אני ה' וגומר, על מנת שתקבלו עולי כו', ובספר חובת הלבבות האריך שיתעורר האדם בטובות שקדמהו הש"י שאי אפשר לאדם לשלמם:

צ״בושאינו יודע לשאול זה נח איש צדיק היה בדורותיו (בראשית ו, ט), ואלו היה בדור של אברהם אבינו כו' (רש"י שם), כי אברהם אבינו כשאמר לו הש"י (בראשית יח, כ) (הנה) זעקת סדום כו', התחיל לשאול שאלות גם בקשות. אבל (שם ו, יג) ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר כו', לא שאל מאומה. ונח היה סובר דהיינו על מנת שיחיה בני, רצה לומר כי קיום נח היה רק בשביל שיהי' קיום העולם, שלא יאבד העולם לגמרי ושיהיו הם אח"כ פרים ורבים. וזהו שנקרא נח (שם ט, כ) איש האדמה, כלומר למען שלא תשם האדמה, עיין בתורה שבכתב שלי בפרשת נח באורך. הרי נח איש צדיק, ואיש האדמה, ומכל מקום היה צדיק תמים, כי כוונתו על זה בדגמר שפיר:

צ״גואמר את פתח לו, תגיד לו התחלה, כענין מדרשם על פסוק (דברים ג, כד) אתה החילות, והוא על דרך (איוב מא, ג) מי הקדמני ואשלם, מי עשה מזוזה קודם שנתתי לו בית מי עשה ציצית קודם שנתתי לו טלית וכו' (תנחומא אמור י) וכן הרבה מצות:

צ״דוהגדת לבנך ביום ההוא (שמות יג, ח), תגיד לו הדרש על פסוק של (דברים לא, יז) ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי כו', שפירשתיו בדרוש אחר שרומז על מי שמתעורר דווקא ביום שבא צרה ולא קודם כו' עיין שם:

צ״ההרי ארבע בנים בחקת הפסח, וכן ד' בנים אלו בכל המצוות, אל תקרי ושמרתם את המצות, אלא המצוות. ואברהם אבינו שהוא החכם הוא הבחיר והוא השומר האמיתי כמו שכתוב וישמור משמרתי, משמרתי דייקא, והוא סוד מצה שמורה בסוד (בראשית יט, ג) ומצות אפה ליל שמורים נחלק לו הלילה כמו שפירש רש"י על פסוק (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה. וביום שכרת ה' עמו ברית, נתבשר בגלות מצרים והיא בשורה טובה כדפירשתי לעיל, וכתיב במצרים (שם יג, י) כגן י"י כארץ מצרים. כבר פירשתי עבדי פרעה היא הקליפה דעבדי ה' להיות זך ובהיר. על כן אברהם הוא המרכבה כמו שאמרו רז"ל (בר"ר מז, ו) שהאבות הן המרכבה. וזהו כגן ה', שהוא ההיפך מהגיהנם, וכבר הארכתי במקום אחר (עי' לקמן בתורה שבכתב פ' כי תשא תו"א ד"ה וזהו סוד) בדרוש הפסוק (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת, כלומר תהיה מרכבה ותשא הכסא. ואם לא, אמרו בפרק אין דורשין (חגיגה יג, ב) החיות נושאות הכסא ומזיעה שלהן שיורדת נעשית אש של גיהנם, וזהו (בראשית שם) לפתח חטאת רובץ, הרי הגיהנם היפך גן עדן:

צ״ווזהו ביאור מאמר מדרש רבות פרשת לך לך (מד, כא) והנה תנור אש ולפיד (בראשית טו, יז) ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו, גיהנם מלכיות ומתן תורה ובית המקדש. א"ל כל זמן שבניך עסוקין בשתים, הם ניצולים משתים. פירשו משתים, הם נידונים בשתים. א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות. רבי חנינא בר פפא אמר, אברהם בירר לו את המלכיות. רבי יודן ורבי אידא ורבי חמא בר חנינא אמרו, אברהם בירר גיהנם, והקב"ה בירר לו את המלכות, הדא הוא דכתיב (דברים לב, ל) אם לא כי צורם מכרם, זה אברהם. וה' הסגירם, מלמד שהקב"ה הסכים לדבריו, עד כאן:

צ״זוזה הדא הוא דכתיב קאי אדברי ר' חנינא, ועיין בספר יפה תואר באורך. ונראה דגם ר' יודן מודה לדברי ר' חנינא, כי ענין גיהנם בשני פנים, אחד לרעה דהיינו לכלות ולעשותו עפר, ועל זה בחר אברהם אבינו ביותר שיעבוד המלכיות. ועוד יש גיהנם שהוא לטובה, דהיינו שמזכך החלודה והזוהמא, כמו המכבס כתם מהבגד. הרי מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי:

צ״חועל זה בא הרמז בפרשת שמות (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו ישראל מן העבודה וגומר. וכבר הקשה הרמב"ן, מה זה בימים הרבים. מצאתי בספר הגירושין שחיבר האלהי מהר"מ קודוירא ז"ל, איך ששר מצרים הורד מגדולתו ונעשה שר של גיהנם. ונראה בעיני הטעם, כי מה שהוריד הקב"ה את שר מצרים היה על אודות ישראל שלא ימשול עליהם, ועל כן כשניתן לו מינוי אחר נתן לו מינוי שאין שם ישראל, דהיינו הגיהנם שהגלות פוטרות את ישראל מגיהנם. והנה בתחלת הישועה מגיד מראשית אחרית. וימת מלך מצרים הוא השר של מצרים שנתמנה על המתים שבגיהנם, וזהו וימת, והגיע לו זה המינוי בעבור שאין שם ישראל שהם ניצולים מהגיהנם. ולמה ניצולים, אמר ויאנחו בני ישראל מהעבודה, רצה לומר שיש להם אנחות עבודה בהגליות אשר בחר אברהם אבינו כדלעיל:

צ״טוכתיב אחר כך (שם כד), וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וקשיא למה הפסיק בתיבת את בין כל אחד ואחד. ובספר מלכים (ב) י"ג (כג) כתיב, ויחן יי' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב. אלא ענין ברית שבכאן לברר הגליות כדי לפטור מגיהנם היה בג' אבות במקומות מתחלפות. אברהם אבינו, בירר הגליות כדלעיל. יצחק, אע"ג דלא חזא, מזלא חזא. והא ראיה, ד' מאות שנה מתחילין משנולד יצחק (תנחומא שמות ד). אח"כ זמן רב מצינו הסכמה מיעקב, וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו' (שבת פט, ב):

ק׳וזהו סוד (מגילה טז, ב) ששלח יוסף לאביו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, מבואר בזוהר במקום אחר כי היין מורה על תוקפא דדינא, וי"ג ווי"ן נאמרו ביין של נח ושמן שהוא בנחת מורה על הרחמים. והכוונה, כי יוסף רמז לאביו שאל ירע בעיניו ברדתו אל מצרים לגלות, כי זהו יין ישן שדעת זקנים דהיינו אברהם ויצחק היה נוחה מזה. יין ישן עולה ת"ל, כמו שכתוב (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו וגו' ת"ל שנה. אבל אברהם אבינו היה השורש שבחר בעבדות, והקב"ה כרת אתו ברית (בראשית טו, ד) לא יירשך זה, רצה לומר זה העבד דהיינו אליעזר, כי אם העבד אשר יצא ממעיך כדפירשתי לעיל באורך, ועבדי פרעה הקליפה לפרי עבדי יי' סוד הדביקות ביהו"ה, ואברהם סוד בהברא"ם באברהם ונברא לעבדה ולשמרה. ובאברהם אבינו כתיב וישמור משמרתי כדלעיל, על זה הוא סוד מצה שמורה. וכן אברהם אבינו היה נזהר במצות עד שאפילו לוט למד ממנו:

100

ק״אוכשנתבונן נמצא האבות והאמהות כולן הן יסוד המצוות התלויות בגאולת מצרים הזמן אשר בחר בנו יי' לו לעם, והם פסח מצה ומרור. אברהם אבינו, מצה שמורה. יצחק, בענין מטעמים שני גדיי עזים (בראשית כז, ט), אחד לפסח, ואחד לחגיגה. ולקח חגיגה כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. יעקב, אשר נאמר עליו (איוב ג, כו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, כמו שדרשו רז"ל (בר"ר פד, ג), הוא נגד מרור, אבל הכל לטובתו ומטתו שלימה. ועל כן נקרא המרור חסא:

101

ק״בד' אמהות הם ד' כוסות. שרה כוס ראשון, אשר בחר בנו מכל העמים, כי כשם אברהם אבינו בחר מהעמים וגייר את האנשים, כן שרה גיירה הנשים. רבקה כוס אגדה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, וכן התחילה, מתחילה עובדי עבודה זרה ההגדה הוא עשו, וסיימה ביעקב ועכשיו קרבנו. וכן התחילה בגנות עבדים היינו, כי עשו הוא עבד לנצחיות (בראשית כה, כג) רב יעבוד צעיר. ויעקב הוא ישראל, כי שרית וגו' (שם לב, כט):

102

ק״גרחל כוס ברכת המזון, שיוסף בנה כלכל כל בית ישראל, והיא היתה עקרת. הבית ובפרק הזהב (ב"מ נט, א) אין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו:

103

ק״דלאה ברכת השיר כוס רביעי, ופליגי בברכת השיר (פסחים קיח, א), רב יודא אמר יהללוך, ור' יוחנן אמר נשמת כל חי וכו', ואומר הלל הגדול כל מיני הילול מלאה שאמרה (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה' וממנה בא נעים זמירות דמשה רבינו ע"ה, ולבסוף הכל אפיקומן הוא מצה שמורה סוד אמרם ז"ל (פסחים מ, א) בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:

104

ק״הוכבר הקדמתי, עבדי פרעה קליפות עבדי יי'. עוד אקדים מה שכתב בעל זבח הפסח על הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, שהאכילם המצריים לחם עוני כדי שיתמלאו כריסם ולא יעוכל באצטומכא זמן רב, ואז היינו עבדי פרעה, ואז נתקיים מקודם בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם. אכן נתהפך המרור לחסא ונתקיים (במדבר ט, יא) על מצות ומרורים יאכלוהו, שאכלו לחם עוני בליל שמורים, וזהו כזית מצה באחרונה, ואל תקרי מצות, אלא מצוות, ואז עבדי יי'. ומה שדרשו רז"ל אל תקרי, כי מצאו רמז תיבת את מיותר, ושמרתם את המצות, אלא את ראשי תיבות אל תקרי. וקבלתי, כל אל תקרי צריך רמז. הרי דינים של ליל שמורים בה רמזים גדולים, על כן הלכתא רבתי לפסח, ובכאן דרשתי הרבה דינים מהלכות חמץ ומצה וכל הסדר של פסח וכו':

105

ק״ונחזור לענין, ונחזור להפרשה ולהמאמרים דרך רמז. זאת תורת העול"ה הי"א העולה על מוקדה, במאמר הרבות שהבאתי לעיל שבחר אברהם אבינו בגיהנם איתא שם בפרשת לך לך, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו, גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש, וכן בשמות רבה פרשת פקודי פרשה נ"א (ז) עיין שם באורך, דהראה הקב"ה לאברהם אבינו התורה והגיהנם והקרבנות ומלכיות, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש כו', עד אמר הקב"ה כל ימים שיהיו בניך עוסקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהם כו'. זאת תור"ת העול"ה, והם התורה והקרבנות. והקליפה, היא העולה על מוקדה, היא העולה הגליות, וחיה רביעית היא העולה על כולן מארכת הגלות על מוקדה הוא הגיהנם, כך הוא דרך כלל להזדככות:

106

ק״זאמנם הפנימיות הוא הדביקות ביהו"ה, נושא הדרוש שלנו ד' תורות. תורת העולה. תורת המנחה. תורת החטאת. תורת האשם. עולה כולה כליל ליי', וכן מנחה שהיא מצה לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שכן יצחק שהיה עולה תקנה במקום מנחה, כי אין עולה בלא מנחה. והם כנגד אותיות יו"ד ה"א מהשם חטאת. ואשם נגד אותיות וא"ו ה"א כדפרשתי לעיל (עי' ד"ה וידוע אברהם אבינו) ענין (תנחומא כי תצא יא) אין השם שלם, ולעתיד יהיה שלם, וזהו זבח תורת השלמים. והם נקראים מלואים, כי מילוי ה' אחרונה יהיה כראשונה, ולא כמו בראשונה בסוד דוד"י דפירשתי לעיל (עי' ד"ה אמנם הפנימיות), וזה נתגלה בצאת ישראל ממצרים שירה חדשה בלשון נקיבה:

107

ק״חוזהו ענין (שה"ש ו, ב) דוד"י ירד לגנו, וארץ מצרים כגן י"י, וכן כתיב (שם ב, ח) קול דוד"י הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. במדרש (ויק"ר לו, ו) ההרים אלו האבות, גבעות אלו אמהות, הרי מרומז גאולת מצרים שהאבות והאמהות מרמזים על כל המצות הנוהגות כדלעיל. ואמר קול דוד"י, אבל לעתיד דוד"ו או בן דוד"ו יגאלנו (ויקרא כה, מט) שה' אחרונה תהיה כה' ראשונה שוה בשוה, ומה שהי' דודי, יהיה דודו. ומה שכתיב דד"ו או בן דד"ו חסר, רומז על אותיות דו"ד כמו שאמרו רז"ל אם מחייא או ממתיא דוד שמו, לכן כתיב חסר. אמנם הקרי במלואו רומז לסוד המלואים:

108

ק״טומה שנקרא שלמים, רומז לו' דתחזור י' בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, וזהו סוד (במדבר כה, יב) ו' דשלום קטיעה, ורמוזה אצל פינחס שהוא אלי', ונקראים שלמים וזה יהיה באחרית הימים, על כן זאת תורת השלמים כתיב באחרונה:

109

ק״יובאמצע י"ה לו"ה הפסיק בזה קרבן אהרן, כי בזמן שבית המקדש קיים היה שלום בעולם מצד קרבן אהרן, בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), יהי' מחבר ו"ה לי"ה שהיה דומה במקצת מעין גאולה דלעתיד, מעין ולא כולה. אמנם בפרשת ויקרא שרמז החורבן כמו שהבאתי לעיל (ד"ה וזהו ענין ויקרא) דברי הזוהר בענין ויקרא, ומתוך אפילה אורה כי יתרון אור מהחושך:

110

קי״אוזהו ענין שבחטאת (ויקרא ו, יז) ובאשם (שם ז, א) שהם בסוד גלות ו"ה כתיב קדשי קדשים, כי החושך יתהפך לאור גדול מה שאין כן אותיות י"ה בקדושתן קיימין, אבל ו"ה יתהפך לקודש קדשים, כי מתוך חשך אור ומתוך מרור חסא, על כן שלמים שהוא המרכז באמצע לזכור מתוך צרה רווחה. והנה בחורבן כתיב (ישעיה א, ה) וכל לבב דוי, סוד דוי שאין שלמים ומלואים, כי יש היפך ו' לי', וי' לו', כי ה' ראשונה ו' בתוך ד', וה' אחרונה י' בתוך ד', בסוד דודו. עוד שינוי, אותיות ראשונות י"ה, ואחרונות ו"ה, ובא ו' במקום י', וזהו דוי, דהיינו י' בד', וגם ו' במקום י', וצירוף הכל דוי, וזה גופו יתהפך, דהיינו י' שבתוך ד' שהיא ה' אחרונה תתהפך לו' בסוד דוד"ו, אשר על זה רמזו רז"ל (יבמות קיח, ב) טוב למיתב טן ד"ו מלמיתב ארמלתא, כי עתה היתה כאלמנה, ועתיד תהיה ד"ו גם בה' אחרונה שהוא סוד ד"ו פרצופין, כמו שאמרו רז"ל (יומא נד, א) ראו חבתכם לפני המקום כמעור איש ולויות (מל"א ז, לו). גם ו' מן ו"ה תתהפך לי' בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, הרי דוי שהוא מרור יתהפך להיות דוי חס"א:

111

קי״בובזה מתורץ (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' כו' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ונשאר לברר הללויה שהוא רומז על מעלת הנעלמת אור הגנוז בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, שתחזור ו"ה לי"ה, וזה הללויה שהוא סוד הללויה, כענין שפירשתי (שם קיח, ה) מן המצר קראתי יה. ועל זה נאמר (שם קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה הללויה, כשיחזרו כל הנשמות, דהיינו בקיבוץ גליות שעליה נתקנה ברכת תקע בשופר וקבץ נדחינו שהם הנשמות הנדחות כמו שכתבתי בשער השמים שלי, וכשיהיו כל הנשמות ביחד ויהיה י"ה בסוד יהיה, אז הללויה:

112

קי״גועל פי דרכינו הנ"ל מתורץ הקושיא דהמאמרים השינוי דתורת כהנים (פ' ויקרא דיבורא דנדבה ב), וגמרא דנדרים (י, ב), ובראשית רבה (א, יג), וכלל שלשתן לא יאמר לה' קרבן רק קרבן לה', רצה לומר הוא יתעורר תחילה, ואח"כ ההשפעה מאת ה', והיא מעלה גדולה כמו שכתבתי במקום אחר (עי' תושב"כ תו"א ד"ה נחזור לענין מצות) בשם רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק בין מזמור לדוד, ובין לדוד מזמור. והנה בבראשית רבה שמזכיר עולה ומנחה שלמים, רומז על המסודר בפרשת ויקרא וכדפרישית. ובפרק קמא דנדרים שמזכיר עולה מנחה תודה שלמים, רומז על המסודר בפרשת צו, והתודה היא במקום חטאת ואשם, שלעתיד יתבטל החטאת והאשם מהעולם, כתיב (יחזקאל יא, יט) והסירותי לב אבן, ולא יהיה חטאת ואשם, ויהיה תודה הודאה לאל יתברך במקומם. עתה מתודים על חטאת ואשם מתודים עונותיהם, ולעתיד מודים ומשבחים. וסדר תורת כהנים, הוא על החרטה התשובה. והנה כל חטא בא מהרהור החטא, וההרהור מביא לידי מעשה, זהו עולה וחטאת, כי העולה בא על ההרהור הלב כדפירשו רז"ל (ויק"ר ז, ג), ובזה נתקיים סור מרע, ואחר כך הזכיר מנחה ושלמים הוא ועשה טוב סוד הדביקות דלעתיד נפש כי תקריב מנחה ונהיה נענין במנחה כמו אליהו, כי יבא אליהו הנביא ויבשר הגאולה, ואז שלמים בסוד שלמים שפירשנו המעלה העליונה, ויתקיים הללויה וכמו שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה, אמן:

113

קי״דדרוש השני

114

קי״המצות תאכל במקום קדוש (ויקרא ו, ט). קשה תאכל יתירא הוא, דכתיב ברישא דקרא (שם) והנותרת מן המנחה יאכלו. ובמסכת יבמות דף מ' (א) מביא ברייתא והכי קאמר הברייתא אליבא דרבא, מצות תאכל במקום קדוש, מצוה שבתחילה היתה עליו בכלל היתר, רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה. נאסרה, חזרה והותרה. יכול תחזור להיתרא ראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה. אינו אוכלה, והא כתיב (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אלא רצה הוא אוכלה, רצה כהן אחר אוכלה, תלמוד לומר מצות תאכל במקום קדוש, מצוה, עד כאן:

115

קי״וויש להקשות, למה הוזכר זה יותר במנחה מבכל הקדשים. ואגב גררא אני אקשה בגמרא הנ"ל, ואכלו אותם אשר כופר בהם, דדריש הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ותימה דהא ואכלו אותם קאי אאהרן ובניו שהם הבעלים כדפירש רש"י בפרשת תצוה (שמות כט, כב ד"ה כי איל), ומשה רבינו ע"ה היה הכהן, ואיך דריש הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. עוד קשה בפרשת המנחה, למה מנחת כהן כליל. אין לפרש דהטעם דאם היה הכהן רשאי לאכול אחר הקמיצה, נמצא לא היה מתנדב כלום, נימא דיאכל כהן אחר כמו שהיה בכאן ה"א אי לא כתיב מצות תאכל. עוד קשה והרים ממנו לשון זכר, ואחר כך משמנה ומסתלה לשון נקיבה. עוד קשה במקום קדוש בחצר אוהל מועד, פירש רש"י במקום קדוש ואיזהו בחצר אהל מועד, לימא בחצר אהל מועד לחוד:

116

קי״זתנן (פסחים פ"י מ"ה) רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה, ומרור כו'. יש להקשות, מה נשתנו אלו המצות מכל המצות שבתורה שהוצרך לומר טעמן של אלו הג'. ג' מצות אלה, והאמירה על גביהן. הדוגמא שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן וכמו שנפרש. והנה ג' אלה הם שלש של שלש ומשותפין בכתר שם טוב, רצוני לומר שם המורה הטוב, בטוב וחן וחסד כמו שנפרש. כיצד, תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים פ"ה מ"ה) בג' כתות זו אחר זו, ושם טוב רצה לומר המורה על הטוב והחסד עולה על גבו, כי פסח פירושו וחמל. מצה, ג' מצות להסדר זכר ללחמי תודה כו' כדאיתא בטור אורח חיים סוף סימן תע"ה, לשם טוב וחס"ד דהיינו מצה שמורה המורה על החירות האמתי. מרור ג', דהיינו קלח ועלין וחלוקין בדין בענין לח ויבש. והשלישי חזרת מצוה מהמובחר, שם טוב וחסד דהיינו כי נקרא חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן (פסחים לט, א). הרי ג' על ג', ושם טוב על גביהם:

117

קי״חודוגמא לזה המאמר דג' כתרים מתפשטים לג' על ג' ושם טוב על גביהן, כמו שג' כתרים הם וכתר שם טוב על גביהם, כן ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ע"י ג' רועים משה אהרן ומרים, ומשה הנקרא שם טוב דכתיב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ואמרו רז"ל (שמו"ר א, מז) טוב שמו. על גביהן, כדאיתא במסכת תענית פרק קמא (ט, א) תניא ר' יוסי בר יודא אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן, משה אהרן ומרים. וג' מתנות טובות נתנו על ידם, ואלו הן, באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים, נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים, וכתיב בתריה (שם ב) ולא היה מים לעדה. חזרה בזכות שניהן. מת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד, שנאמר (שם כא, א) וישמע הכנעני מלך ערד, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם כו'. וחזרו שניהן בזכות משה. מת משה, נסתלקו כלהו, שנאמר (זכריה יא, ח) ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד כו':

118

קי״טודוגמא לזה המאמר בפרק קמא דברכות (ה, א) תניא רשב"י אומר שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין. אלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין, שנאמר (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה) כי כאשר ייסר איש את בנו כן יי אלהיך מיסרך. וכתיב בתריה (שם ז), כי יי' אלהיך מביאך אל ארץ הטובה. עולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. גם בכאן שם טוב עולה על גביהן, שהוא עולם הבא הנצחיי לעתיד שיהיה לאחר עולם הבא לאדם תכף אחר מותו, שזה עולם הבא ניתן בכל יום, ונתן ג"כ כבר בזמנים שעברו, ועולם הבא הנצחיי הוא הדביקות בשמו טוב יי' לכל ועליו נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', הוא התכלית האחרון שיבא:

119

ק״כואלו ג' על ג' משולבות זו לזו, כי דומה לכתר תורה כתר כהונה כתר מלכות הם שלשה רועים משה אהרן מרים. משה, התורה נקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה, ועל כן בזכותו המן, כי לא נתנה רק לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ). אהרן, הוא כתר כהונה, על כן בזכותו הענן (שמות מ, לח) [כי] ענן ה' על המשכן, שהוא מקום העבודה. מרים, כתר מלכות, כמו שכתב רש"י בפסוק (שמות א, כא) ויעש להם בתים, בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים. ועל כן בזכותה הבאר, כמו שאמרו רז"ל (כריתות ה, ב) אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין, ושלמה נמשח על גיחון, וחזרו כולם בזכות משה, כי משה רבינו עליו השלום על גביהן הוא כתר תורה, הוא כתר כהונה ששימש ז' ימי מלואים בחלוק לבן, הוא כתר מלכות כמו שאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך:

120

קכ״אוהדוגמא להם ג' מתנות טובות שנתנו ע"י יסורים. תורה, כתר תורה. ארץ ישראל, מקום עבודה כתר כהונה. כתר מלכות, כתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכל ישראל בני מלכים הוא הדביקות הנצחיי הנקרא חיי עולם הבא. הרי ג' על ג' וכתר שם טוב עולה על גביהן והם משולבות:

121

קכ״באך צריך ביאור רחב מה הוא עניינם, ומהו דגל הרביעי הכתר שם טוב העולה. וקודם לזה נקשה קושיא אחת בכל מאמר ומאמר מהמאמרים הנ"ל:

122

קכ״גבמאמר שלשה כתרים כו' וכתר שם טוב עולה על גביהן, דמשמע כאלו כתר שם טוב הוא כתר רביעי, הלא כתר תורה שחשב הוא שם טוב, טוב שם משמן הטוב (קהלת ז, א). ויש מפרשים כתר שם טוב היינו כתר תורה, כאלו הוא אמר דכתר תורה עולה וחשובה משאר שני הכתרים, וקשה לפי זה למה שני בלישניה:

123

קכ״דבמאמר מן וענן ובאר בזכות משה אהרן ומרים, קשה דבפרק הפועלים (ב"מ פו, ב) איתא, אמר חמא בר חנינא וכן תנא דבי ר' ישמעאל, בשכר ג' זכו לג'. בשכר (בראשית יח, ח) חמאה וחלב, זכו למן. בשכר (שם) והוא עומד עליהם, זכו לעמוד הענן. בשכר (שם ד) יוקח נא מעט מים, זכו לבארה של מרים, עד כאן. הרי משמע שם דהיה הכל בזכות אברהם. ורש"י (ד"ה זכו לשלש) תיקן, זכו לשלש, שלש מתנות שנתנו להם במדבר ע"י משה ואהרן ומרים, הרי שרצה רש"י לתקן הקושיא הנ"ל. אבל אין מובן באר היטב, א"כ מה עשו משה ואהרן ומרים, אם לא שנאמר שנתגלגל הזכות על ידי זכאין וזכות שניהם מסייע, דהיינו בזכות אברהם, וע"י זכות משה אהרן ומרים, ודוחק. ויש לפרש ויהיה מתורץ ג"כ קושיא אחרת, מאחר שלבסוף כולם חזרו בזכות משה הענן והבאר, א"כ למה מתחילה לא היה בזכותו כי אם בזכות אהרן ומרים:

124

קכ״האלא הענין, יש חילוק גדול בין מה דהוה ונתעלם להיותו חוזר, ובין מה דלא הוה ועתה נתהוה, כי לזה צריך זכות יותר גדול. וכן מצינו בפרק חלק (סנהדרין צא, א) שהשיב גביהה בן פסיסא לההוא מינא בענין תחיית המתים. והנה כולם חזרו בזכות משה, הוא מאחר דכבר נתהוו רק שנתעלמו, אז הועיל זכות משה, אבל הווייתם מעיקרא זה היה בזכות אהרן ומרים. ואם תקשה א"כ מעיקרא לא הועיל זכות משה כזכות אהרן ומרים, וזה אינו כלום, דדוגמא לזה מצינו בפרק סדר תעניות אלו (כא, ב) דלאביי אתי שלמא ממתיבתא דרקיעא כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכיפורא. הוה קא חלשה דעתיה דרבא משום דאביי, אמרו ליה מסתייך דקא מגניתא אכולא דכרכא. הכי נמי הכא קמשמע לן:

125

קכ״וובזה מתורץ קושייתינו, דזכות שלשה הרועים מעיקרא לא היה להמציא יש מאין לגמרי אם לא מכח שהיה כבר נתהווה במקצת. דוגמא לזה דהיינו באברהם במה שעשה דוגמא לג' אלה, ומכל מקום לא הועיל זכות משה להוות במדבר ענן ובאר מאחר שהענן ובאר בעצמם לא היו מקודם, והוצרך לזה זכות אהרן ומרים. ולאחר שהיו אלו בהויה ממש רק שנסתלקו, אזי הועיל זכות משה שחזרו, כך נראה לי לפרש על דרך הפשט:

126

קכ״זבמאמר דג' נתנו על ידי יסורין קשה, הלא אמרו רבותינו ז"ל לענין דינא (ב"ב נג, א), הנותן, בעין יפה נותן. וכן מצינו כשנתן הקב"ה מתנות כהונה לאהרן, כתיב (במדבר יח, ח) ואני הנה נתתי לך וגומר, ופירש רש"י (ד"ה ואני הנה) בשמחה, לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ואם כן למה אלו נתנו ביסורין:

127

קכ״חביאור הענין הוא, תמיד הקליפה קודם להפרי כדי שיהיה יתרון האור מן החושך, רצוני לומר מכח שהחשך נבדל והלך לו, נשאר האור זך בלי שמרים. ועוד אקדים, אלו ג' על ג' המשולבות מכוונות להדדי ונחלקות לג' חלקים, מכל מקום כל אחד כלול מהשנים האחרים:

128

קכ״טבתורה נכלל ארץ ישראל ועולם הבא, כי הרבה מצות תלויות בארץ, וכל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות, וקיום התורה והמצות הוא בעצם עולם הבא, כמו שהארכתי במקום אחר (עי' בהקדמה תו"א בית אחרון) דשכר מצות היא המצוה הרוחניות, כי רוחנית התורה והמצות הוא עולם הבא:

129

ק״לבארץ ישראל נכלל התורה ועולם הבא, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), ושם לשכת הגזית, וארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה שהוא עולם הבא שעליו נאמר (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ:

130

קל״אבעולם הבא נכלל תורה וארץ ישראל, כי ענין עולם הבא הוא גילוי סודות ושמות התורה ושעל זה נאמר (עי' ישעיה ל, כ) וראית את מוריך, ושם ארץ ישראל הקדושה מקדש שלמעלה:

131

קל״בוהנה ג' אלו נתנו על ידי יסורין שקדמה הקליפה לפרי, וזהו ענין (פסחים קטז, א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ותכלית גלות מצרים והגאולה היתה לקבל התורה כמו שכתוב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם [ממצרים] תעבדון את אלהים על ההר הזה. וזהו קבלת התורה. והתורה הוא עבדות שנתן לנו הש"י, ועול גדולו תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב), וקודם לזה עול הקליפה עול מצרים. אחר כך למתנה של ארץ ישראל לא זכו כי אם בהקדמת הקליפה, דהיינו ארבעים שנה שהיו במדבר, ושם יתמו ושם ימתו וטפכם אחריכם וגו' (במדבר יד, לא-לה), על כן הוזכר תמיד בהיותם במדבר, כי תבואו אל הארץ (עי' שמות יב, כה. במדבר טו, יח), בבואכם אל הארץ, כי הקליפה של ארץ ישראל הוא היסורין שבמדבר:

132

קל״גאחר כך למתנה של עולם הבא הקליפה הקודמת הם ד' גלויות המזככים והמנקים והמטהרים ומביאים לידי תשובה. ובזה מתורץ למה חושבים רז"ל תמיד (עי' בר"ר טז, ד) ארבע גליות, דהיינו בבל מדי יון אדום, ולא חשבו גלות מצרים שהיה רד"ו שנה, ויון לא היה רק ק"פ שנה, ומדי ע' שנה. אלא אלו ד' הם הקליפה החושך הקודם לאור עולם הבא שהוא אור הגנוז מששת ימי בראשית שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבא. כי ד' זמנים הם קודם שיבא עולם הבא הנצחי, והם המוזכרים ביוצר דשבת אין ערכך בעולם הזה כו'. וענין עולם הזה עשיית התשובה מכח הגלויות, ואח"כ עולם הבא שבא תמיד לאחר מות האדם, ואח"כ משיח, ואח"כ תחיית המתים:

133

קל״דוזהו ענין ביאור המדרש רבה (בר"ר ב, ד) בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ר"ש בן לקיש פתר קרא במלכיות. והארץ היתה תהו, זהו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תוהו. ובהו, זו מלכות מדי, (אסתר ו, יד) ויבהילו להביא את המן. וחשך, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום כו'. ורוח אלהים מרחפת, זו רוחו של משיח, היך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח י"י, באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:

134

קל״הוקשה מה שייכות לזה בעת בריאת עולם. אלא תכלית בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור, וכמו שפירש רש"י בענין חיבור הקרא. והנה זה האור נגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ואי אפשר לזכות אליו בלי הקדמת הקליפה, דהיינו ארבע גלויות הנ"ל המייסרן ויגרמו לעשות תשובה, ואז יבא משיח ויאמר אלהים יהי אור. והנה חידוש העולם היה יש מאין, ויציאת מצרים מורה אחידוש העולם, כמו שהארכתי למעלה בחיבורי (עי' בעשרה מאמרות תחילת מאמר הרביעי), וגם בשאר דרושים. כן ג' מתנות יש מאין:

135

קל״והתורה, כל העולם כלו היה נחשב כאין עד קבלת התורה, כמו שאמרו רז"ל (שבת פח, א) והובא רש"י בפסוק (בראשית א, לא) יום הששי, כולם תלויין ועומדין כו':

136

קל״זארץ ישראל יש מאין, כל הגוים כאין כנגדו, רק ארץ אשר י"י דורש (דברים יא, יב), ומתמצית[ה] ניזונין כל הארצות, וכיבוש ארץ ישראל ל"א מלכים, ל"א מעשר מן י"ש, וסוד מעשר כי ארץ ישראל עשר קדושות כדתנן (כלים א, ו), הרי ארץ ישראל יש מאין:

137

קל״חעולם הבא יש מאין, עולם הזה נקרא אין, כי הכל הבל. ועולם הבא הוא יש האמתי, ועתיד כל צדיק לנחול י"ש עולמות (עוקצין ג, יב), והיש הזה מכח האין, דהיינו מהתורה והמצות שקיימו בעולם הזה שהוא אין:

138

קל״טנחזור לענין, אלו הג' הם ג' על ג' בג' מקומות, דהיינו תורה בצאתם ממצרים, ואח"כ ארץ ישראל, ולעתיד עולם הבא, וכל אחד כלול מג'. והנה המעלה הראשונה יציאת מצרים התחיל מאמר יהי אור להתנוצץ כמו שכתוב (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, והאיר האור בקבלת התורה. ובב"ר (ג, ה), א"ר סימון ה' פעמים אור, נגד ה' חומשי תורה. אח"כ במעלת ארץ ישראל נתרבה האור בבנין בית המקדש ע"י שלמה המלך ע"ה והיתה הלבנה במילואה כדאיתא במדרש, ולעתיד יתגלה לגמרי אור הגנוז אור חדש על ציון תאיר כו', והיה לך י"י לאור עולם (ישעיה ס, יט):

139

ק״מהנה גאולת מצרים מצד עולם הנקיבה שירה חדשה כאשר הארכתי במקומות אחרים (עי' לעיל מס' פסחים פרק נר מצוה ד"ה וזה לשוני), ועיין ברמב"ן ריש בשלח (שמות יג, כא) וי"י הולך לפניהם גו', הוא ובית דינו עיין שם. ואח"כ כשזכו לבית המקדש כי מציון תצא תורה (ישעיה ב, ג) אז כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. אחר כך לעתיד לבוא, שיר חדש בלשון זכר. זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), זכר בגימטריא ברכ"ה, כי שם צוה י"י את הברכה חיים עד העולם (שם קלג, ג). על כן ביציאת מצרים שלשה אלה לא נזכרים בשם כתרים רק מתנות מן ענן באר, שהם מדוגמא שלהם כדפירשתי, אף שנתינת התורה עדיין לא היתה בשלימותה. וזה לך האות שאמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו גו', וחזרו ממה שאמרו רצונינו לראות מלכינו (מכילתא פ' בחדש ב), עד בנין בית המקדש נתרבה האור והלבנה במילואם, אז ג' אלה כתרים, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות בבחינת מתנות ארץ ישראל, ולעתיד בהתגלות אור הגנוז אז עצמיות התורה תורת יהו"ה תמימה כולה נארגת על שם יהו"ה כמו שכתבתי במקום אחר, ואז ארץ ישראל שלמעלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפ"ק דתענית (ה, א) לא אבוא בעיר ירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה, וילכו מחיל אל חיל מעולם הבא לימות המשיח, ומימות המשיח לתחיית המתים שהוא עולם הבא הנצחיי:

140

קמ״אביאור הדברים הנ"ל שדברנו הוא כך, בהתגלות מתן תורה היו שלשה אלה מן ענן באר, ובהתגלות מתן ארץ ישראל היו שלשה אלה כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, ולעתיד נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו דהיינו (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, שבתחלת הבריאה נגנז, ויתגלה בסוף. והסוף נעוץ בהתחלה ראשית המחשבה סוף המעשה, והאמצעי מחובר לכולם, נמצא מתחברים בשלימות התורה שהיא התחלה, וארץ ישראל שהוא באמצע, ועולם הבא שהוא לבסוף:

141

קמ״בונגד אלו ג' על ג' הם שלשה מצות אלו, פסח מצה ומרור. מצה, היא כנגד יציאת מצרים שלשה מתנות מן ענן באר, והכולל הוא מן שהוא בזכות משה העולה על כלם ברוחניות, נמצא רוחניות המן גובר על רוחניות ענן ובאר. ואמרו רבותינו ז"ל (קידושין לח, א) והביא רש"י דבריהם (שמות טז, לה ד"ה ארבעים שנה), עגות מצות שהוציאו ישראל ממצרים, טעם מן היה בהם. ושלשה מצות רומזים על שלשה הנ"ל. ואברהם אבינו שזכה לשלשה הנ"ל כדאיתא בפרק הפועלים (ב"מ פו, ב) שהעתקתי לעיל (ד"ה במאמר מן), אמרו רבותינו ז"ל (פס"ר ו, ד), עגות מצות, כי פסח היה, וכלל שלשה אלה מצה שטעם מן בה:

142

קמ״גומכח זה יתורץ קושיות שהקשיתי איך אמר בזכות אברהם, דרבי יוסי אמר שהם בזכות משה אהרן מרים. הענין הוא, שבהיות שלשה אלה במדבר משך ארבעים שנה זה היה בזכות משה ואהרן ומרים, רק היו מעין שלשה אלה בצאת ישראל ממצרים קודם שהתחילו שלשה אלה בעוד היו ישראל אורחים, הדוגמא משלשה אלה היו בזכות אברהם בשכר שכיבד האורחים מעין שלשה אלה, וזה הוא הדוגמא קודם שירד המן טעמו ישראל טעם מן בעגות מצות שהוציאו ממצרים:

143

קמ״דוקודם שנתגלה הענן שנאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם בענן יומם כו', נתגלה במצרים דוגמת הענן, דהיינו מה שכתוב (שם יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, שפירש רש"י (ד"ה ואשא אתכם) זה יום שבאו ישראל לרעמסס, והוא על דרך דכתיב בדניאל (ז, יג) וארו עם ענני שמיא. הרי דוגמת הענן קודם שנתגלה עמוד הענן:

144

קמ״הדוגמת הבאר היה קודם גילוי בארה של מרים, היינו דכתיב בפרשת בשלח (שמות טו, כה) וימתקו המים, דומיא דבאר שהתחיל מצור בחורב. רמז לדבר, וימתקו המים שם, ובמרים כתיב (במדבר כ, א-ב) ותמת שם ולא היה מים לעדה, דילפינן (תענית ט, א) מזה הפסוק באר בזכות מרים. וכבר נתנה תיבת שם שם לגזירה שוה, שם שם מעגלה ערופה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ע"ז כט, ב), אף אני אומר גזירה שוה דשם שם לרמז זה:

145

קמ״והרי דוגמא שלשה מתנות, שעל ידי שלשה רועים במדבר דוגמתם זכו ישראל בעת צאתם ממצרים. וזו הדוגמא היה בזכות אברהם שכיבד האורחים, וגם ישראל באותו העת היו אצל השם יתברך אורחים, ואז נתגלה אברהם כמו שכתב האלהי מהר"ם קורדוורא בספר הגירושין וזה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו. והקשה מורי, אראנו, אראך מבעיא ליה כדאמר צאתך. ותירץ בהקדמה זאת, (דברים ד, לז) ויוציאך בפניו, שפירוש בפניו זה אברהם אבינו, לפי שהוא ראה הגלות במראה בין הבתרים, ולכך הוצרך להראותו הגאולה, וזהו בפניו בפני אברהם. וכן כיון שגם ראה כל הגליות, ראוי שגם כן יראה הגאולה. וזהו אראנו לאברהם כמו שראה ביציאת מצרים, עד כאן לשונו. הרי רמזי מצה בשלשה ענפיה:

146

קמ״זמרור גם כן שלשה דינים, קלח עלין חזרת מצוה מן המובחר (פסחים לט, א) הכולל הכל נגד מדריגה שניה בבנין בית המקדש, ואז שלשה כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר תורה כולל כולם כנודע. ועל זה רומז החזרת מצוה מהמובחר של מרור, המורה על כתר תורה. שיעור המרור כזית (פסחים פ"ב מ"ו), על שם (עירובין יח, ב) יהי רצון שיהיו מזונותי מרורין כזית כו', וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית, שפירש בזוהר על התורה (עי' ברכות נז, א):

147

קמ״חואמר שבעל התורה צריך להיות כזית, כי התורה נקראת תושיה (עי' סנהדרין כו, ב) והיא מרורה כזית והיה מזון הנפש. ומזונות ההם ביד הקדוש ברוך הוא, שהוא יתברך יהיב חכמה לחכימין (דניאל ב, כא). וזך הם אותיות התורה עם הכפולות, ואיתא בפרק כל שעה (פסחים לט, א) דחזרת מתחלתו רך ולבסוף נעשה קשה, כן מצינו בדברי תורה בכתובות פרק נערה שנתפתתה (נ, א), אמר רב יצחק, באושה התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד שנים עשר שנה, ומכאן ואילך יורד עמו לחייו:

148

קמ״טפסח כו' רומז על פסח לעתיד, ואז בעצם יתייחדו ראש בסוף וסוף בראש והאמצעי כלול ביניהם, דהיינו שלשה אלו תורה ארץ ישראל עולם הבא, וזהו (פסחים פ"ה מ"ה) בשלש כתות נשחט פסח:

149

ק״נוהנה זכר הפסח הוא על שם שפסח במצרים כו' (שמות יב, כז), ופסח מצרים מורה על ביטול עבודה זרה וביטול השרים שלמעלה, אשר הוכה הבכור והך הכפתור וירעשו הסיפים, ופסח מצרים רומז על הפסח דלעתיד שאז יתקיים (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ופסח מצרים היה מקחו בשבת ונקרא שבת הגדול, מורה אלעתיד שכולו שבת. ואיתא בטור (או"ח תל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כו', ועיין בבית יוסף הקושיות שהקשה, ותירצם בדוחק. גם כתבתי תירוצים אחרים במקום אחר (עי' לקמן תחלת דרוש ששי ד"ה שבת שלפני):

150

קנ״אאמנם עוד אני אומר, הענין כי השם יתברך צוה לשחוט צאן לפסח, ולפום ריהטא הוה איסור, דהא אתרבי (ב"ק מ, ב. ושם איתא מן הבקר) מן הצאן (ויקרא א, ב) להוציא את הנעבד, וכן קראם משה רבינו עליו השלום כמו שאמר (שמות ח, כב) הן נזבח תועבת מצרים וגומר. ואף שצאן ישראל לא היה נעבד, מכל מקום משכו וקחו כתיב (שם יב, כא), משכו מי שיש לו משלו, וקחו מן השוק. ואף שיש לדחות קחו מהשוק ישראל מישראל אחר, (ואז א"ל דלמא נעבד של ישראל, דהגוי לא יוכל לאסור אפילו לגבוה, עיין בבית יוסף יורה דעה סוף סימן קמ"ה), מכל מקום סתמא אמר קחו, משמע אף מהגוי. ואין לומר דהכי קאמר, משכו מעבודה זרה כשתקחו, דהיינו לקנות מישראל דווקא, דאם היה הפירוש כך, קשה מנא לן מי שיש לו משלו משכו משלכם ואין צריך לקנות:

151

קנ״באלא הענין הוא דאסור נעבד היינו לקרבן אחר, אבל להקריבו על ענין זה בעצמו, דהיינו להראות שעבודה זרה זו היא בטילה ואין בה ממש שרי. וכהא דמתרצין (עי' ביפה תואר) בפרשת שמיני (ויקרא ט, ב) קח לך עגל, לכפר על מעשה עגל (תנחומא שמיני ד), ומקשינן הלא אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט, א). אלא שאני דבא לכפר על מעשה עגל עצמו ומתודה על אותו החטא, ואז אין שייך אז קטיגור כו', רק כשנכנס בבגדי הזהב לפני ולפנים דאז עוסק בעבודה אחרת, וק"ל:

152

קנ״גלכך צוה השם יתברך (שמות יב, ג) ליקח דווקא בעשור לחודש, כי עשור לחדש שבת היה, וכבר אמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח, ב) בשומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, הרי שבת ביטול עבודה זרה. ואלו היה חל בשאר הימים בחודש, היה מצוה הקדוש ברוך הוא שיקחנו זו (אולי צ"ל אז). על כן פסח מצרים מקחו היה בו ולקשור בכרעי המטה, כדי לבזות אלהיהן. ולולי זה, היה אסור לקרבן. ועל כן דוקא שבת נקרא שבת הגדול, ופסח מצרים מורה אפסח לעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד:

153

קנ״דהרי שלשה אלה הם שלש על שלש, מרמזים על שלשה מעלות ישראל שהיו שלש על שלש, דהיינו מן ענן באר בצאתם ממצרים, בקבלת מתן תורה, ואחר כך שלשה כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות בעת מתן ארץ ישראל בבנין בית המקדש. ולעתיד לעולם הבא נעוץ סוף בראש, ויהיו ג' תורה ארץ ישראל עולם הבא אלו הן המעלות של ישראל והם תשע, והעשירי קודש, דהיינו כלל אומה ישראלית שנקראת כנסת ישראל בעבור שהם אחדות אחד, כענין שאנו אומרים (שמו"ע מנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד:

154

קנ״הוענין אחדות הוא, כי נשמת חלק אלוה ממעל, ומכח זה שמו יתברך משותף בשמינו. והנני אגלה קצת איך ישראל משותפין בשמו. הנה כמו שחשבנו תשעה מעלות הנ"ל בישראל ועוד העשירי קודש כדפירשתי, כן שמותיו יתברך שאינם נמחקים הם שלשה עליות זו על גב זו, שהם שלשה על שלשה. כיצד, מעלה הראשונה, שלשה שמות שהם אהי"ה י"ה יהו"ה בנקודת אלהים. מעלה שניה, אל אלהים יהו"ה בנקודת חולם שב"א קמ"ץ, והסימן בך חש"ק יהו"ה. מעלה שלישית, יהו"ה צבאות אלהים צבאות שד"י, הרי שלשה על שלשה. עוד שם העשירי שהוא שם אדנ"י, וזה השם הוא כנסת ישראל, שמהשם הזה יורדות הנשמות שהם חלק אלוה ממעל כמבואר בספרי המקובלים, וכן כתיב (שמות לד, ט) ילך נא אדנ"י בקרבינו. וכתיב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדנ"י ממקור ישראל, כי שם מקור נשמתם. וכן תמצא בישראל ס"ה משפחות, כמו שפירש רש"י (במדבר כו, לו ד"ה ואלה בני), כי אתם המעט (דברים ז, ז), ה' מעט מכל האומות. וכן שם אדנ"י עולה ס"ה:

155

קנ״ווזה ענין (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי. וקשה, בשלמא זה שמי, זה מראה באצבע על מה שכתוב למעלה, והזכיר שם יהו"ה. אמנם וזה זכרי קשה לישנא, דוזה על מי מראה באצבע, הלא הזכר הוא ענין אחר לגמרי, לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א):

156

קנ״זעוד קשה, למה משנין הקריאה דווקא בזה השם. ואין לומר משום ששוים הנקודות של אדנ"י ושל יהו"ה כי נקודתם חש"ק, דעדיין קשה נקראוהו צבאות דשם גם כן נקודות חש"ק. הגם כי יש לחלק כי בצבאות הקמ"ץ קודם לחולם, מכל מקום עיקר הדברים זה שמי וזה זכרי מה שאנו מזכירין אותו אדנ"י זה שמ"י, כלומר נרמז בשם יהו"ה. כיצד, התמורה של יהו"ה דהיינו אותיות הסמוכות הם כוז"ו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, תצרף שם יהו"ה עם התמורה כוז"ו עולה ס"ה כמנין אדנ"י, ושם אדנ"י מקור נשמת ישראל. וגם הם בסוד התמורה כענין שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מו, ב) והביא רש"י בפרשת כי תצא (דברים כא, כג) בפסוק קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים תואמים כו'. ואז מתורץ זה שמי וזה בעצמי זכרי:

157

קנ״חושורש הענין^הגה"המה שאני כותב הוא לפי פשטן של עניינים. אמנם בדרך אמת המקובל הוא, כי יהו"ה בהיכ"ל קדשו ה"ס בגימטריא אדנ"י שהוא מדת מלכות הנקיבה היכל ליהו"ה שהוא תפארת הזכר:, כי שם יהו"ה המורה על מהותו הוא נעלם ואין לנו בו השגה רק מצד פעולותיו, דהיינו מצדינו כנסת ישראל, שעיקר השגחתו הפרטית בנו. ומאחר ששם אדנ"י מקור ישראל, תמצאנו בשלשה מקומות בשלשה עליות שמות ג' על ג' שזכרתי. דהיינו בג' ראשונות אהי"ה י"ה יהו"ה בנקודות אלקים, ושם תמצא תמיד שם אדנ"י, כמו שנאמר (בראשית טו, ב) אדנ"י יהו"ה מה תתן לי. אדנ"י יהו"ה במה אדע כי אירשנה (שם ח). אדנ"י יהו"ה אתה החילות (דברים ג, כג). הרי שהוזכר שם אדנ"י בשלשה ראשונות. וכן בג' אמצעיות שהם אל אלהים יהו"ה בנקודת חש"ק, וקריאתו על הרוב אדנ"י בנקודת חש"ק. עוד הוזכר בתורה כמה פעמים שם אדנ"י לבדו בלי רמוז בשם יהו"ה, ולא כתוב אצלו, אזי הוא תחת שלש אחרונות. הרי שם אדנ"י מקור ישראל הוא בג' עליות זו על גב זו, ולפי עילוי ישראל נתעלה ההשפעה ממקום מעלה מעלה:

158

קנ״טומזה יובן (ספרי כי תבא ה ד"ה ואת עמלינו) באגדה רבי יודא היה נותן סימנים כו', ורבו הפירושים מה אתא ר' יהודה לחדש. ואני מבאר על פי מה שכתבתי, וצריך אני להקדים מאמר רבותינו ז"ל במסכת מגילה פרק הקורא עומד (כא, ב) בענין אין קורין בפחות מעשרה פסוקים, אמר רבא ראשון שקרא ד' משובח. שני שקרא ד' משובח. שלישי שקרא ד' משובח. ראשון שקרא ד' משובח, דתנן (שקלים ג, ב) בשלשה קופות של שלשה סאין שבהן תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון, שהמצוה בראשון. אמצעי שקרא ד' משובח, דתנן (לפנינו דתניא) אל מול פני המנורה יאירו (במדבר ח, ב), מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה, ואמר ר' יוחנן מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ד' משובח, משום מעלין בקודש ולא מורידין בקודש. על כן המעלות הנ"ל שפירשתי ג' על שלשה כשהשפעה מצד אדנ"י בשלשה ראשונות, אזי סדר המערכות ד' ג' ג'. וכשהשפעה מצד אדנ"י בג' אמצעיות, אזי סדר המערכת ג' ד' ג'. וכשהשפעה מצד אדנ"י בג' אחרונות, אזי סדר המערכות ג' ג' ד'. והמעלה הגדולה לישראל ד' ג' ג', והמעלה האמצעית לישראל ג' ד' ג', והמעלה התחתונה לישראל ג' ג' ד':

159

ק״סוכבר כתבתי למעלה ענין ג' על ג' של ישראל. תחילת זריחת האור היה בצאת ישראל ממצרים ולכל בני ישראל היה אור, ונמשך עד קבלת התורה. אמנם כשאמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו, נזורו אחור, ואז היה הסימן ג' ג' ד' כי שם אדנ"י באחרונות, כי גאולת מצרים לא היתה גאולה רק מצד עולם הנקיבה. אחר כך בארץ ישראל בבנין בית המקדש, אור הלבנה במילואה נתוסף מעלה והיה הסימן ג' ד' ג'. ולעתיד שיתגלה אור הגנוז, אזי יהיה הסימן ד' ג' ג':

160

קס״אותמצא רמז נפלא, כי בא"ב דתשר"ק תמצא ד' ג' ג', דהיינו והד"ג ב"א, ב"א עולה ג' הרי ד' ג' ג'. וכבר כתב טור אורח חיים סימן רפ"ו כי א"ב דתשר"ק מורה על הגאולה, ועיין שם בדברי שבולי הלקט שהביא הבית יוסף. ובא"ב הפשוט ג' ג' ד', כי א"ב עולה ג' [ג'], והתחלת קדושת ישראל דהיינו בצאתם ממצרים כמו התחלת סדר אותיות א"ב היה ג' ג' ד', ולעתיד ע"ש תשר"ק יהיה הסימן ד' ג' ג'. ובאמצע דהיינו בבית המקדש שזהו עיקר ארץ ישראל והיה הסימן ג' ד' ג'. גם לזה יש רמז, כי כבישת ארץ ישראל עיקר על ידי החלוץ שיצאו בראש, והעיקר מהם היה גד וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג, כ) וכתיב (במדבר לב, לא) ויענו בני גד ובני ראובן, הקדים את גד. ואצל גד תמצא רמז של ג' ד' ג' כמו שכתוב (בראשית מט, יט) גד גדוד יגודנו וגו':

161

קס״בוהנה שלש ראשונות כוללות שלשה האמצעיות ושלש אחרונות, כי אמצעיות ענפים מהראשונים, והאחרונים ענפי ענפים. ובחזרת ענפי ענפים וענפים לשרשם, ואז בהכרח שם אדני בג' ראשונות:

162

קס״גוזהו ענין תרומת הלשכה ששם היה מחצית השקל מקיבוץ כל אומה ישראלית בסוד כנסת ישראל, על כן משם הקרבנות והקטורת הקושר ומייחד את הכל. וזהו סוד של שלשה קופות של שלשה סאין, סוד שלשה על שלשה, ואז כלל הכל ג', וזהו א' ב' ג' שהיו כותבין. וזהו סוד אור הגנוז המוכן לעתיד לבוא:

163

קס״דאל מול פני המנורה, היא אור הלבנה במילואה, ואז אמצעי משובח והסימן ג' ד' ג' כדפירשתי לעיל:

164

קס״הענין מעלין בקודש ולא מורידין, זהו הענין מהתחלת האור, כי מה שבהתחלה אין זוכין לאור הגדול מטעם התרוממות האור שאי אפשר לבא אליו בהדרגה ואז ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה, וזהו ענין מעלין בקודש. ואז האחרון משובח, שזה אדרבה מורה על התרוממות האור, ואז הסימן ג' ג' ד':

165

קס״וומעתה נתבאר ר' יהודה היה נותן סימנים, הנה עשר מכות שבמצרים נשתלשלו מהשם יתברך על ידי עשר שמותיו הנ"ל כמו שכתבו המקובלים, וגילה לנו ר' יהודה שהסדר היה דצ"ך עד"ש באח"ב דהיינו ג' ג' ד' וכמו שפירשתי לעיל, בצאת ישראל ממצרים הגיעו למעלה זו התחתונה, כך נראה לי ברוך חונן הדעת:

166

קס״זכלל הענין, פסח מצה ומרור שהם ג' על ג' בדיניהם, הם ג' על ג' אלו מן וענן ובאר, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, תורה ארץ ישראל עולם הבא:

167

קס״חנשאר עלינו לבאר ענין כתר שם טוב עולה על גביהן, מה הוא הענין. וכן משה על גביהן. וכן עולם הבא הנצחי שלאחר תחיית המתים על גביהן, וכולם נקראים שם טוב כדפירשתי לעיל. ודבר זה צריך ביאור רחב, ומהביאור הזה יתורצו הקושיות שהקשיתי בפרשת המנחה:

168

קס״טהנה אותיות השם המיוחד ב' אותיות הראשונות י"ה קדושים בפני עצמם. אבל האחרונות ו"ה לא מצינו בהם קדושה בפני עצמם. אבל ידוע תדע, כי בהם רמזים גדולים, ואלו שלשה מדריגות שפירשתי לעיל משלשה מקומות משם אדנ"י ירמזו בהם באלו שני האותיות, שאלו מדריגות הם יותר לפני ולפנים, דהיינו מה שפירשתי לעיל הם רומזות בשלשה מעלות ישראל מצד נשמות. אמנם יש נשמה לנשמה כמבואר בזוהר, כי חילוק מעלה יש בין הנשמה מצד הדביקות בנו, ובין הנשמה מצד דביקות בו יתברך, זהו (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, וקאי על סוד נשמה יתירה זו. מבואר בפרדס בשער הנקודות מענין חול"ם שור"ק חיר"ק המשמשים באות ו' שהוא תפארת, ונמצא חול"ם רומז על נקודת המלכו"ת ישיבתה הרמתה עטר"ת תפאר"ת בעלה, והיינו כשהיא בשלשה הראשונות סוד חול"ם, וזהו מקומה הראשון. מקומה השני אור הלבנה כאור החמה שניהם שוים, ואז היא בשלשה השניים סוד מלאפו"ם. מקומה שלישי היא למטה תחת ו' לדכא תחת רגליו, בסוד חיר"ק ויחרקו שן (איכה ב, טז), כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל (שם א). הגם כי כתבתי למעלה שזהו מעלה הראשונה של ישראל בצאתם ממצרים, מכל מקום כשעלו למעלה והושלך משמים נתפרד הדביקות, הרי הדבר שפרשתי לעיל נתבאר בנקודות של ו'. ו' מורה על קודשא בריך הוא שהוא מקומו של עולם ו' קצוות זהו בנגלה. ובנסתר ו' תפארת כולל ו' קצוות של מעלה, והוא סתם שם יהו"ה המוזכר בתורה בנקודות חש"ק בסוד מערכה שנייה אל אלהים יהו"ה שזכרתי למעלה. וחיר"ק רומז על שם אדנ"י תחת רגליו, דהיינו בשלשה אחרונות. ומלאפו"ם מורה על שם אדנ"י בשוה לו. וחול"ם מורה על שם אדנ"י בשלשה ראשונות:

169

ק״עומזה מבואר מדרש תמוה במדרש חזית ובשיר השירים רבה (ג, כה) והביאו הרמב"ן בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א ד"ה ברך את אברהם), שאל ר' שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר ליה, הן. אמר ליה, האיך. אמר ליה, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה בתי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי. כך מתחלה חבב הקב"ה את ישראל קראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, הדא הוא דכתיב (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבה עד שקראן אמי, דכתיב (ישעיה נא, ד) הקשיבה [א]לי עמי ולאמי, [ול]אמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו, אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די, עד כאן:

170

קע״אהמאמר הזה תמוה, ולפי דרכי הוא מבואר נגלה. בתי היא המעלה הראשונה בשלש תחתונות, אחותי היא המעלה השנייה השיווי. אמי היא המעלה הראשונה:

171

קע״בומצינו דוגמת זה המאמר החיבה דישראל בלשון זכר בקהלת רבה (ד, ז), יש אחד ואין שני (קהלת ד, ח). יש אחד, זה הקב"ה שנאמר בו (דברים ו, ד) יי' אלהינו יי' אחד. ואין שני, שאין לו שותף בעולמו. גם בן ואח אין לו, אם אח אין לו, בן מאין יש לו. אלא שחבב הקב"ה לישראל וקראם בנים, שנאמר (שם יד, א) בנים אתם ליי' אלהיכם, וקראם אחים שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי. ואין קץ לכל עמלו, לכל מה שעשה בו' ימי בראשית. ולמי אני עמל ומחסר [את] נפשי מטובה, לא להדבק בדרכיו, אם אין הצדיקים עומדין ומסגלים מצות ומעשים טובים לפניו, אין זה הבל שברא הקב"ה בעולמו, עד כאן:

172

קע״גהמאמר הזה תמוה. גם אין מובן מה שאמרו אח אין לו בן מאין לו, וכי אין אפשר להיות לו בן ולא אח. עוד יש מדרש תמוה ברבה פרשת יתרו (כט, ה) קרוב לזה המדרש, וזה לשונו, דבר אחר, אנכי יי' אלהיך (שמות כ, ב), א"ר אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן, אמר הקב"ה [אני] איני כן. אני ראשון, שאין לי אב. ואני אחרון, שאין לי אח. ומבלעדי אין אלהים, שאין לי בן, עד כאן:

173

קע״דהנה פרשתי למעלה סדר ג' מעלות משם אדנ"י מקור ישראל, ואלו ג' מעלות מרומזים בג' נקודות דאות ו'. ויותר פנימי הוא מה שמרומז בנקודות, ממה שמרומז בתיבות, וזהו נשמה יתירה שרמזתי לעיל. וחביבין דבת ואחות ואם המוזכרות במדרש חזית הם נגד ג' מעלות הראשונות הרמוזות בתיבות, ויותר פנימיות הם ג' מוזכרות בנקודות אות ו', והם נאמרים בלשון זכר בן ואח ואב. ויהיה ענין המאמרים שכולם הם לשון חיבה מורה על שרש דביקות נשמות פנימיות של ישראל לקיים מה שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים ביי'. אבל לא שיהי' ממש שותפות ח"ו, כענין שנאמר בפרשת בחקותי (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, פירש רש"י, אטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים. וזה שאמר אני ראשון שאין לי אב, אף כשאתם עולים במעלה העליונה. ועל מעלה אמצעית שאחריה, אמר שאין לי אח, אף שנקראים דרך חבה. ועל מעלה התחתונה אמר שאין לי בן, ודוק:

174

קע״הואז מבואר מדרש דקהלת בן ואח אין לו, רומז אף שחבב את ישראל דכתיב למען אחי ורעי, וכתיב בנים אתם לה' אלהיכם, מכל מקום אינו בן ממש כי אנכי ה' אלהיך, על כן הקשה שפיר אח אין לו, אף כשעולין למעלת השיווי אתה אומר שאינו בן ממש, ק"ו כשהם במדריגה התחתונה שאין ממש כן. ותירץ אלא שחבבו כו', הכוונה שאין פשט הכתוב להראות לנו שאין עמו שותפות, אדרבה פשט הפסוק להיפך שהקב"ה מחבב את ישראל כמו שמצינו בתורה שקראם בנים אתם כו'. ואחר כך באו למעלה יותר גדולה ולא זז מחבבם וקראם אחים. וביאור הכתוב בכאן הוא כך, הנה הש"י יחיד ברא עולמו הוא לבדו, ולא לצרכו, רק להנות בהם הבריות, ובחר באומה ישראלית וקראם בן ואח אע"פ שלפי האמת להשתתפות בן ואח אין לו, אפ"ה חיבבם. ומתחילת המעלה קראם בנים, אחר כך עלו ליותר מעלה וקראם אחים, וכל זה כשמסגלים במצות. ואם ח"ו לא, גם זה הבל. כך הוא חיבור הענין, ואז לא קשה למה הזכיר בן ואח, כי הזכיר סדר המעלות בזה אחר זה שזכו:

175

קע״וכלל היוצא ממה שאמרו בת אחות אם, הם הג' כתרים הרמוזים בשלשה דביקות אדנ"י בג' מקומות והם מצד עולם הנקיבה לערך ג' נקודות שבאות ו' שהם זכרים בן אח אב, ואלו יותר פנימות הם סוד שם טוב העולה על ג' הכתרים הראשונים. והנה אות ו' מורה על הזכר, אומרים אותו הליכתו קומו שכבו לכתו וכן כולם, וה' מורה על הנקיבה אותה הליכתה קומה כו' וכן כולם, על כן אלו ה"ג שהם נקבות נרמז במילואין דאות ה' שהם ג' כזה, ה"י ה"א ה"ה וסימני' הי"א המורה על הנקיבה, ובפסוק היא העולה הוא כתיב בוא"ו וקרינן היא, כי הנקיבה מתייחד עם הזכר:

176

קע״זוענין המילואין כשהשם של ד' מתמלא ה"ה בההין עולה כמנין בן והוא מכוון לבחינת בת ששניהם מעלה ראשונה. וכשמתמלאין ה"ה באלפין אז יהו"ה עולה כמנין אדם הנעשה בצלם ודמות היא מעלה השנית האמצעית אח ואחות שוין הן. וכשמתמלאין ביודין דהיא מעלה העליונה אב ואם, כי י' כולל כל הקדושות ורומז לג' עליונות. הרי אותיות ו"ה מהשם אף שבעצמם אינם קדושים כמו אותיות י"ה שהם שם, מכל מקום ברמיזתם מרומז ענין רב:

177

קע״חועתה אין השם שלם באלו אותיות ו"ה נתעלמו עד לעתיד יוחזר בחינת הוא היא שפירשתי, ואז יהא שמי' רבא והוא יוחזר לסוד או"ה למושב לו, השם שלם באותיות, וכסא שלם באלף, ואז יתגדל ויתקדש כולם שוים בקדושה לפני ולפנים. ועתה כביכול החסירים אינם לפני ולפנים בתוך ההיכל ואוהל מועד, רק דרך משל בחצר אהל מועד:

178

קע״טעל זה בא הרמז בחצר אהל מועד בפרשת ויקהל (שמות לה, יז) את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה, אמר עמודיו בלשון זכר, ועמודי' בלשון נקיבה. אלא רומז על אותיות ו"ה. ובזה מתורץ ג"כ הלשון במנחה (ויקרא ו, ח) והרים ממנו וגו' ומשמנה, הרי ג"כ לשון זכר ונקיבה. אלא רומז גם כן סוד ו"ה:

179

ק״פועל כן אמר בכפל במקום קדוש בחצר אוהל מועד והקשיתי לעיל (תחילת דרוש השני ד"ה ויש להקשות) לימא בחצר אוהל מועד לחוד. אלא רומז איסור זה מה שהוא עתה בחצר אהל מועד, יכנס למקום קדוש לפני ולפנים. אף שבעת הזאת היה השם שלם, מכל מקום (כתובות נא, א) כל העומד לגזוז כגזוז דמי עד לעתיד. וכבר נרמז זה בחצר אוהל מועד דהיינו את עמודיו ואת אדניה כדפירשתי:

180

קפ״אומה שנזכר זה דוקא במנחה צריך ביאור, ועם הביאור שנבאר יתורץ הקושיא שהקשיתי (תחילת דרוש השני ד"ה ויש להקשות) בואכלו את אשר כופר הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, הלא אהרן האוכל היה הבעל, ומשה רבינו ע"ה הכהן. מבואר בספר עשרה מאמרות במאמר חקור הדין פ"ז מחלק הג' ובפרק י"ח מחלק רביעי, כי אהרן בעצמו הוא ובניו הוקרבו לקרבן ונתקיים (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב אדם קרבן לה' מכם ובכם. וזהו שכתוב (ויקרא ח, ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו, ונדב ואביהו בשריפת נשמתם כאיברי העולה וכאימורי החטאת מהיקש דקראי דכתיבי אהדדי (שם י, ב) ותצא אש מלפני ה', ואלעזר ואיתמר כשירי מוקדשין דכתיב (שם יב) הנותרים, ומי יודע מהו ענין הקרבן שהוקרבו אהרן ובניו, ומסתמא הוא ענין דביקות גדול שנתדבקו למעלה אז, ופרחה נשמתן והוחזרו כמו יצחק דנאמר בו (מדרש בראשית נו, יב) אסיקתיה אחתיה. וכן כתוב (ויקרא ט, כב) באהרן וירד מעשות החטאת, והקרבה זו לא תוכל כן להיות כי אם מצד בחירת אהרן הקריב הקריב את עצמו, נמצא הוא הקרבן והוא המקריב, כל זה היה בעת החינוך ואז נתקיים בנפשי' הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כי בקרבתם נקרבים ובבחינת בקרבתם הם הכהנים ונגד משה רבינו ע"ה הם הבעלים, נמצא אהרן ובניו הם הכהנים והם הבעלים אז, ומאז נעשה הדין לחק להיות הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:

181

קפ״בוהנה אז ואכלו את אשר כופר מאחר שהם בקרבתם נקרבים בודאי האכילה זו רוחניות מאוד כרוחניית הסעודה של צדיקים לעתיד לבוא, והוא יותר מיתר אכילת קדשים שאכלו. ודוגמת אכילה זו בקרוב אליה קצת היתה אכילת מנחה, כי זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט), כל הקרבנות הם הכנעה וביותר המנחה וכמו שכתב רש"י (ויקרא ב, א ד"ה ונפש) מי שדרכו להביא מנחת ענ"י, על כן אכילת המנחה היתה ביותר בדקות מאכילת יתר קדשים. ובזה מתורץ קושייתי שהקשיתי למה מצות אכילה מוזכרת ומוזהרת יותר במנחה, ועל כן היתה באה מצות ולא חמץ המורה על חמץ המנוול, ועל כן מנחת כהן כליל כולה לה' אישה ריח ניחח עוד ביותר. ויצחק אבינו שהוא עצם העבודה עולה לה' תיקן תפילת מנחה במקום מנחה סולת, כי אמר אין עולה בלא מנחה. וזהו הטעם שזאת התפילה נקראת מנחה, ועני מקריב מנחה, ובביאת משיח כתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על החמור. והיא היתה מצה, וג' פעמים רמוז בה מצה, א' (ויקרא ו, ט) מצות תאכל. ב' (שם י) לא תאפה חמץ. ג' (שם) תאפה חמץ חלקם סופי תיבות מצה רומז על ג' מצות, והם שלשה מצוות שהם ג' על ג' כדפירשתי פסח מצה ומרור. ואינו יוצא בקיום המצוות רק האמירה על גביהן וכמו שאמר רבן גמליאל (פסחים פ"י מ"ה) (מי) [כל] שלא אמר ג' דברים אלו כו', והאמירה על גביהן מרמז על כתר שם טוב העולה על גביהן שהוא יותר הרוחניית כמ"ש, על כן הלכתא רבתי לדיני פסח:

182

קפ״גוסודות המצוות רבו גם רבו (בכאן דרשתי הלכות חמץ ומצה וכל דיני הסדר וכמה אזהרות וחזרתי אח"כ להדרוש), וזאת תורת המנחה יבוא אליהו שנענה בתפלת המנחה שהיא קרבן עני, ויבשר על משיח צדקנו עני ורוכב על החמור ויקויים הפסוק (תהלים יח, כח) כי אתה עם עני תושיע, ישועה קרובה לבוא אמן:

183

קפ״דדרוש ג' לשבת הגדול שחל בפ' מצורע

184

קפ״הלמטהר שתי ציפרי חיות טהורות וגומר (ויקרא יד, ד). כשם שהשלימות הוא בג' ענינים דהיינו שלימות הנפש ושלימות הגוף ושלימות הממון, כמו שאמרו רז"ל (שבת לג, ב) ביעקב אבינו ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, כן מצינו מציאת הטומאה בג' אלה, דהיינו טומאת מת היא ביציאת הנפש. ואח"כ יש טומאת היוצאת מהגוף מצורע זב וזבה וקרי וכל מגעות הטומאה. ויש ג"כ טומאת בתים ומלבושים והבגד כו' שהם ממונו של אדם קרקעות ומטלטלין. הלא דבר הוא, ובודאי יש סוד לדבר:

185

קפ״ובענין טומאת בתים כתיב (ויקרא יד, לד) ונתתי, וקשה לשון דונתתי, ורש"י כתב (שם) בשורה כו'. וקשה תינח ונתץ, ואם לא נתץ מאי איכא למימר:

186

קפ״זוהרמב"ן בפרשה תזריע בפסוק (שם יג, מז) הבגד כי יהי' בו וגו' כתב וזה לשונו, צרעת זה אינו בטבע כלל ולא הוה בעולם, וכן נגע הבתים. אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה אינו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת יי' שנאמר (שם יד, לד) וכי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את יי' והשרה שכינה בתוכם:

187

קפ״חוכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוץ לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא בטבעו ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי ר' שמעון, עד כאן לשונו ושפתים יושק:

188

קפ״טאמנם קשה דגם בטומאת בגדים הוה ליה למימר ונתתי. עוד קשה על מה שכתב שאינו נוהג אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה, א"כ ירושלים שיותר נבחרת לקדושה היה ראוי להיות נוהג בה, ואנן תנן במסכת נגעים פרק י"ב (ד) ירושלים וחוצה לארץ אינן מטמאין בנגעים, וילפינן מדכתיב (ויקרא יד, לד) בבית ארץ אחוזתכם וחוצה לארץ אינה אחוזתם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים. ובפרק קמא דיומא (יב, א) איתא למאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, ירושלים מיטמא בנגעים חוץ מן המקומות המקודשים שהוא המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות וקשיא. עוד קשה זאת תהיה, תיבת תהיה מיותר. עוד קשה תורת מצורע, בכל מקום שכתיב תורת לרבויי אתי, ומה בא לרבויי כאן:

189

ק״צוהובא אל הכהן (ויקרא יד, ב), ואחר כך כתיב (שם ג) ויצא הכהן, ולפום ריהטא הלשון סותר זה את זה. אמת והובא אל הכהן פירושו הענין יובא אל הכהן, אמנם למאי נפקא מינה כתב כך:

190

קצ״אהפרשה ועניינו של יום דהיינו ענין יציאת מצרים יש להם דמיון, כי בצרעת מצינו בהגואל הנביא אשר לא קם כמותו ידו מצורעת (שמות ד, ו). וכן להיפך בגדול שבתועבות מצרים הוא פרעה שאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי כו', כתיב (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים פירשו רז"ל (שמו"ר א, לד) שנצטרע כו'. וכן לענין טהרה, ישראל היו במצרים כמצורע מוסגר, שאין עבד היה יכול לברוח. ובטהרה בפסח מצרים כתיב (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב כמו במצורע, ובזוהר תנא (ח"ב לה, ב) כתיב ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, אגודת אזוב למה. בגין לבערא רוח מסאבא, ולאחזאה בפתחיהו בהנהו תלת דוכתי מהימנות שלימתא, חד הכי וחד הכי וחד בגווייהו, ובגין כך (שמות יב, כג) ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום דחמי שמיה קדישא רשים על פיתחא, עד כאן:

191

קצ״בוקרוב לזה כתב הראב"ע וזה לשונו בפרשה זו אפסוק עץ ארז ואזוב, וזה לשונו, והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת מת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים, עד כאן לשונו:

192

קצ״גוזה הענין של להעביר רוח רעה צריך ביאור. זאת תהיה תורת המצורע, אמרו רז"ל (ויק"ר טז, ו) זאת תהיה תורת המוציא רע, כי הצרעת בא על לשון הרע. ובמסכת (ערכין טז, ב) הובא ברש"י, אמר רבי יהודה בן לוי, מפני מה אמרה התורה יביא ב' צפרים לטהרתו. הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט. וכן משה רבינו עליו השלום עבור דיבור (שמות ד, א) והן לא יאמינו, ידו מצורעת. גם מרים עבור (במדבר יב, א) ותדבר [מרים ואהרן] במשה, נלקית בצרעת. ובמדרש (ויק"ר טז, ב), א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו. גם בזוהר דריש אל תקרי מצרת אלא מצרעת (לפנינו בתנחומא מצורע ב). אך פירוש נפשו היא נשמתו, כי הקשה והא קא חזינן כמה בעלי לשון הרע שלא נלקו בצרעת. ותירץ דגריע טפי שנשמתן נלקה בצרעת. הא קמן שהצרעת מכח לשון הרע:

193

קצ״דכן מצינו במצרים שלא נגאלו ישראל אלא בשביל שלא היה בהם לשון הרע, ואדרבה אחזו בלשון קודש, כדאיתא במדרש (שמו"ר א, עו) רב הונא בשם בר קפרא בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. שלא שינו את לשונם, כי פי המדבר עליכם (בראשית מה, יב), בלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהם לשון הרע, דבר נא באזני העם וישאלו (שמות יא, ב) אתה מוצא שהדבר היה מופקד אצלם י"ב חודש ולא נמצא אחד מהם שהלשין על חבירו. שלא היה בהם פרוץ בערוה, תדע לך, שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר (ויקרא כד, יא) ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן, עד כאן:

194

קצ״הוהואיל ואתא המאמר לידי, אפרש בו שיש לתמוה הלא אמרו רז"ל (שמו"ר א, ל) להיפך בפסוק (שמות ב, יד) וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, וכמו שהביא רש"י (שם) שדאג על שיש בישראל דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראוים לגאול, נודע הדבר שהיה תמה מה חטא ישראל מכל ע' לשון שיהיו נרדים כו', אבל רואה אני שהם ראוים לכך. ואין לומר שהיה בהם דלטורין אבל חזרו אחר כך בתשובה לכך נגאלו, דזה אינו, שהרי אלו האנשים היו דתן ואבירם, כל נצים ונצבים כו' (נדרים סד, ב), והם נשארו בטומאתן. ואין לומר שלא היה בישראל דלטורין אלא אלו שפרסמם הכתוב כל נצים ונצבים דתן ואבירם, כמו שפירסם שלומית להראות שלא היה רק היא לבדה, דזה אינו, דאם היה כן מפורסם שלא יש דלטורין רק אלו, מה היה ירא משה שלא יגאלו:

195

קצ״וויש לתרץ, שמשה היה סבור שיש יותר מהם לאחר שראה אלו, אבל באמת לא היה רק אלו שפרסמם הכתוב בנצים ונצבים, ומשה לא ראה זה כי עדיין לא נכתב הכתוב. עוד יש לתרץ, דנצים ונצבים לא נקרא פרסמם הכתוב מאחר שלא הוזכרו בשמותםל ובאמת היה אז יותר דלטורין בישראל רק עשו תשובה או מתו בג' ימי אפילה קודם הגאולה, זולת דתן ואבירם:

196

קצ״זאך יש להתבונן במאמר הזה, בשלמא בשביל שלא היה בהם גילוי עריות ניחא, דכל מקום שתמצא זנות אנדרלמוסיא כו' (בר"ר כו, ה) ואיך יהיו נגאלים. וכן בזכות שלא היה בהם לשון הרע ניחא, כי חטא לשון הרע גדול מעבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות כמו שאמרו רז"ל (תנחומא מצורע ב). עוד אמרו (דב"ר ה, ט) דורו של שאול כו' לא היו נוצחים, בשביל שהיו ביניהם דלטורין. דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה היו נוצחין, בשביל שלא היה בהם דלטורין כו'. אמנם מעלת לשון הקודש ושלא שינו את שמם מאי כולי האי:

197

קצ״חבזוהר פרשת אחרי מות (ח"ג עג, א) תנינן, ג' דרגין אינון מתקשרין דא בדא, קב"ה אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא ה"נ סתים וגליא. ישראל ה"נ דרגא על דרגא, הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, תרין דרגין אינון יעקב ישראל, חד גליא וחד סתים כו', עיין שם:

198

קצ״טאם כוונת זה המאמר כפשוטו שהקב"ה נגלה ונסתר, דהיינו נגלה מצד פעולותיו, ונסתר מצד מהותו, וכן התורה היא נגלה ויש בה נסתר, קשה מה קמ"ל, הלא דבר זה נודע ומפורסם לבר ביה רב דחד יומא. גם צריך ביאור מהו הנגלה דישראל, ומהו נסתרם:

199

ר׳כוונת זה המאמר הוא, שסתום מג' אלה הוא הנגלה והנגלה הוא הסתים. והג' אלה מקושרים הם, וכל זה נבאר בעזה"י. אמרו רז"ל (תנחומא בראשית ג) בראשית בשביל התורה וישראל ברא הקב"ה כל העולמות בנדבה כדי להטיב לזולתו, ותכלית הבריאה בשביל ישראל שיקבלו את התורה ואז יכירו וידעו שמו וישתמודע אלהותו לטוב להם ובהם יזכו לטוב הנצחי:

200

ר״אואמרו עוד (בר"ר יח, ד) הקב"ה ברא העולם בלשון הקודש, כמו שהביא רש"י אפסוק (בראשית ב, כג) לזאת יקרא אשה, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. ויש לדקדק בלשון דהכי הוי ליה למימר, כשברא הקב"ה את העולם דיבר בלשון קודש. וכן ישראל אשר נגאלו ממצרים לקבל את התורה לא נגאלו אלא בזכות לשון הקודש מישך שייכי בג' אלה בהקב"ה ותורה וישראל. בהקב"ה היינו כשנודע אלהותו בבריאת עולם. וכן התורה היא לשון הקודש. וישראל זוכים מכח לשון הקודש, וכן הוא הנוסח אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, התרוממות שלנו מכל הלשון לשון הקודש שזכינו. והענין הוא כי כל ע' לשונות אין לך שום לשון שאין מעורב בו איזה תיבות מלשון הקודש כמו (מנחות לד, ב) ט"ט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, וכן יש הרבה, וכי סלקא דעתך שיהיה מעורב בתורתינו הקדושה מלשונות הגוים. אלא אלו התיבות הם לשון הקודש ונתערבו בין הנ"ל, ואין לך כל אומה מע' אומות שלא נתערבו בלשונם איזה תיבות מלשון קודש. אמנם ישראל זכו ללשון קודש כולו, זהו שאמר ורוממנו מכל לשון. והענין, כי האומות אף שהם מסטרא דמסאבא, מכל מקום יש להם בשרשם איזה אחיזה למעלה בקדושה כנודע. אמנם ישראל הם בפנימיות וישראל כולם קדושים, על כן להם לשון הקודש כולו:

201

ר״באך צריכין אנחנו למודעי לידע מהו ענין לשון הקודש, ולמה נקרא לשון הקודש. וכבר התעוררו הקדמונים על זה, הרב במורה נבוכים (ג, ח) כתב מה שכתב, והביא דבריו הרמב"ן בפרשת כי תשא (ד"ה מחצית השקל בשקל הקדש), והשיג עליו. והרמב"ן כתב שם שנקרא קודש מאחר שהוא הלשון שבו מדבר הש"י וגם מלאכיו, ובזה הלשון נקראים שמותם של האבות כו', עיין שם. אבל עדיין צריכין אנחנו למודעי למה באמת בחר הש"י בזה הלשון. הנה הניחו לי הקדמונים בזה המקום להתגדר, ועם ביאור הענין הזה אבאר בעזה"י עוד חקירה גדולה ועצומה שחקרו הקדמונים למה נזכרו בתורה היעודים הגשמיים, ולא נזכרו בתורה היעודים הרוחניים, והאריכו למעניהם. ועתה שמעו אלי ותחי נפשיכם:

202

ר״גהקדמה, כבר חקר הרב במורה נבוכים על תוארי הגוף הנאמרים בהש"י, (במדבר יא, א) אזני ה', (בראשית ו, ח) עיני ה', (עי' ישעיה מח, יג) ידי ה', (דה"א כח, ב) רגלי, (במדבר כה, ד) חרון אף, (שמות יז, א) פי ה', (שה"ש ה, טו) שוקיו, (בראשית יט, יג) פני ה', וכל שיעור קומת האדם הוזכר בפסוקים בו ית' אשר בודאי על זה נאמר (יחזקאל א, כו) ועל [דמות] הכסא דמות [כ]מראה (ה)אדם. אמנם צריך ידיעה בלב להבין, הלא הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף, ובספר מורה נבוכים כתב בביאור התוארים מה שכתב, ובעל עבודת הקודש האריך בביאורים על פי הסוד עיין שם באורך:

203

ר״דאמנם להבין ולהשכיל היטב צריך להקדים ב' הקדמות, ומהם יתבאר הענין. הקדמה א', מבואר בפרדס בשער האותיות כי האותיות הקדושות שלנו אינם הסכמיות כאותיות האומות שהם סימנים בעלמא, רק הם עצמיות קדושות נחצבות מלמעלה. וזהו שדקדקו רז"ל אפילו בעלי פשט כו', עיין שם באורך:

204

ר״ההקדמה ב', מבואר ג"כ בפרדס פ"א משער ערכי הכינויים, כי העין לא יקרא עין מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקרא עין באמת. וכן היד לא נקרא יד בעצם, אלא מפני פעולות הנמשכות. ובגיטין פרק המגרש (פה, ב) אמרו, ידים שאינם מוכיחות הווין ידים, או לא. רצו לומר, ענין לקיחה. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה ידים שאין מוכיחות), ידים בית אחיזה לדבר כו'. וכן (כתובות מו, ב) קטנה אין לה יד, אין הכוונה שהיא גידמת, אלא הכוונה כח קבלה לקבל קידושין וגירושין. וכן לשון המורגל בדברי רז"ל (עי' נדה ג, א) רגלים לדבר, שרצו לומר עמידת וסמיכת הענין. וכן הוא הביאור בכל האיברים:

205

ר״וועתה נבא אל הביאור. הנה עין בעצמו שהוא ענין השגחה הוא בו ית', וממנו ית' משתלשל מעילה לעלול אלפי אלפים רבי רבבות למדריגות בלי ערך זה לעומת זה וגבוהים מעל גבוהים, עד שדוגמתו באדם השגחה הגשמיית שלו נקרא עין כענין ד' יסודות הגשמיים שהם מתפשטים מסיבה לסיבה בעולם הגלגלים, ולמעלה מהגלגלים עולם המלאכים סוד המרכבה מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. מיכאל מים, גבריאל אש, אוריאל אויר, רפאל עפר, אבל יסודות שלהם בהירים וזכים במאוד מאוד. עוד גבוה על גבוה ד' מחנות שכינה, אדם אריה שור נשר שהם יותר ויותר זכים רוחניים, עד למעלה מעלה ד' אותיות השם נקראים אש מים רוח עפר, ולזכותם ורוחניותם אין ערך ואין חקר ואין תבונה, ושם אלו השמות הם בעצם. ואחר כך בהשתלשלות מושאלים אלו יסודות בד' חיות, ואח"כ בהשתלשלות בד' מחנות השכינה, עד השתלשלות בעולם הגלגלים, ואח"כ בהשתלשלות עד בעולם הזה ונקראים מים אש אויר עפר, אמנם למעלה בד' אותיות השם שמם בעצם שם מים אש אויר עפר, מטעם שהאותיות אינם הסכמות סימנים בעלמא כאותיות האומות, אלא הם היכלות לצורות נעלמות רוחניות, וצורת האותיות וקוציהן ותגיהן הכל מיד ה' השכל כמבואר, ואז נאמר כי ענין השגחת אלהים הוא עין בעצם, כי כן שורש צירוף אותיות של עי"ן יו"ד נו"ן. כמו שהאותיות ידו"ד הם בעצמיות שם העצם שלו ית', כן אלו מצד השגחתו ית'. וכן צירוף אותיות יו"ד דל"ת דהיינו יד הם בשרשם כח אלהי מצד חסדו, זהו חסד יד ימין, וכן לגבורה יד שמאל, ומזה תלמוד יתרון בכולם והם בו ממשי. ובעולמות משתלשלים ממנו ית' אלו השמות שם הם מושאלות, כמו ידות הכלים, ורגלי הכסא שאנו אומרים שהם מושאלים, ורצו לומר כח האחיזה וכח העמידה. כן הוא ענין בכל השמות של איברי קומת האדם הם בו ית', ובהשתלשלות מהדוגמא של מעלה ודוגמא לדוגמא נקראים באלו התיבות כשאלה, וזהו (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו. אכן על הכסא דמות מראה אדם, רצה לומר שם שיעור קומה בעצם יד ממש עין ממש וכן כולם, רק אנחנו נקראים באלו הלשונות בלשון קודש רצה לומר שהם בעצם בקודש הוא הקב"ה, רק אנו משתמשין בזה הלשון מאחר שאנחנו בנשמותינו נשתלשלו ממקום קודש ובו ית' תוכיות אלו האותיות. וזהו ענין לשון הקודש רצה לומר המשתלשל מעצם הקודש הנצחיי, ואנו משתמשים בו בעניינים הגשמיים דרך שאלה, וגם מכח ההשתלשלות ומגבוה על גבוה, והוא ית' סיבת כל הסיבות והולך מעילה לעלול, והעלול מעין דוגמא להעילה, ואז יד תחת יד עין תחת עין כו' ממדריגה למדריגה. וזה היה חכמת אדם הראשון בקריאת השמות מצד השגתו לשון קודש, והשיג וידע כל נברא ונברא שורשו למעלה:

206

ר״זומזה יתבאר שהקושיא למה לא נזכרו יעודים הרוחניים בתורה היא קושיא בטעות, אדרבה יעודים הרוחניים הוזכרו בעצם, והגשמיים בהשאלה. למשל, (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם, אלו הטיפות היורדות אינם נקראים גשם בעצם, כי תיבת גשם הוא לשון קודש. רק כח ההשפעה נקרא גשם למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשל בהשתלשלות עד שבעולם הגשמיי מושפעים אלו הטיפות המגדלות ונקראות גשם בהשאלה, ותיבת גשם נוקב ויורד מעצם הגשם הקודש בכל עולמות. וכל העולמות הוא שם בשאלה, ואחד רוחני יותר מחבירו, ובעצם הוא בקודש הקב"ה, ושם יעודי' ורוחניות ובאלו עולמות הוא בשאלה כל זמן היותם עולם ועולם לפי מדריגתו, והתיבה לשון קודש ומשם משתלשל. וכן הם כל התיבות של היעודים, ברוך החונן לאדם דעת. כל אלו הדברים כתבתי בילדותי, אמנם אח"כ הוספתי נופך ובביאור אורך ורוחב ועומק עיין בהקדמה שלי הנקראת תולדת אדם ושם תמצא:

207

ר״חומזה נתבאר במקצת ענין האדם שהוא צלם אלהים, כי עין תחת עין יד תחת יד רגל תחת רגל כלומר נקראים ג"כ בלשון קודש מאחר שהכל מתפשט מקודש העליון, כי מהעין שלמעלה נשתלשל בהשתלשלות לאלפים ולרבבות בכל העולמות בלי ערך עד שנתהוה כח הראיה של האדם שהיא השגחתו על כן מושכל לו שם עין:

208

ר״טוכן היה ענין בריאת העולמות הרוחניים והגשמיים, דלכאורה הגשמיים אינם הרוחניים, אבל באמת כולם אחוזים ומקושרים והם ענין אחד, רק הולכים ומשתלשלים מענין לענין, מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה והם מתחלפים לאלפי אלפים ורבי רבבות מדריגות בלי מספר, ובכל עת שמשתלשלים הם יותר מתעבים, ומה שיש בזה יש בזה, ושיש בזה יש בזה, רק זה רוחני בתכלית הדקות, וזה אינו בדקות כל כך, ואחר כך זה יותר מתעבה, כל זה סובב והולך עד עולם הגשמי הז', וכל מה שיש בעליונים יש בתחתונים, עד וכל מה שיש ביבשה ישנו בים:

209

ר״יומזה יתבאר מה שאמר במאמר (זהר ח"ג עג, א) הקב"ה סתים וגליא, רצה לומר גילוי אלהותו יתברך שאשתמודע בבריאת עולם אזי הבריאה היתה בהשתלשלות מרוחני לרוחני עד שהגיע לגשמי, והגלוי הוא הסתום, והסתום הוא הגלוי. ונברא העולם בלשון קודש כי בראו באותיות אלפא ביתא כמבואר בספר יצירה, ונשתלשלה מהקודש בהשתלשלות בלי מספר עד שבא לגבול הזה, והתחתון שרשו בהעליון, ועליון בעליון, עד כי גבוה על גבוה, עד בשורש העליון האמתי:

210

רי״אעוד אמר (שם), התורה סתים וגליא. והכוונה גם כן, הגליא הוא הסתום והסתום הוא הגליא. כי כמו שהתורה לשון קודש יוצא מהקודש ומשתלשל זה לעומת זה כדפירשתי. כן מצות המעשיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות שהם ס' רבוא מן ס' רבוא אותיות שבתורה כי משפט אחד לתורה ולהאדם המקיימה, כי תורה נתגשמה, ובעלוי מעלות יותר ויותר אז התיבות מאירות ביותר. כן האדם, אם לא חטא לא היה חומרי רק שכלי ומלאה הארץ דעה אף עם הארצות שבו, ועתה לא נשאר בו משכיל רק הלב, כענין שפירשתי וכתבתי במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם בית ישראל (ג) ד"ה וענין הדרוש הזה) הרמז (ש"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, שכשהלך אדם הראשון אחר עיניו כמו שכתוב (בראשית ב, ט) נחמד למראה, ה' לא יראה בו רק הלב. ואלו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו) ודרשו רז"ל (תקו"ז כ"א סב, א) זהו מצות עשה ולא תעשה, היה מקיימה בבחינה אחרת ביותר רוחניי, כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה עיין שם. והאדם והתורה עולים בקנה אחד, וסימנך (ש"ב ז, יט) וזאת תורת האדם. ורמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וס' רבוא אותיות התורה הם ס' רבוא נשמות דישראל:

211

רי״בוהנה ענין לעבדה ולשמרה מצות עשה ומצות לא תעשה נתגשמו, אבל מכל מקום יוצאים ממקור הקדושה זה לעומת זה, כי שכר מצות הגשמיות היא רוחניות של מצות. וזהו ענין שאמרו (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה, למשל ציצית עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטין דברי גשמיים, מכל מקום במעלת הסולם עולה למעלה למעלה עד ראש המעלות אשר שם ציצית הם דברים עליונים עין לא ראתה אלהים זולתיך, וכן כל המצות. וזהו (אבות ד, ב) שכר מצוה היא המצוה עצמה, דהיינו השורש, ועיין ברקנאטי פרשת בחוקותי. כי העונש והשכר מהש"י אינו הסכמיי כדרך עונש ושכר ממלך בשר ודם המבדיל שיוכל להיות בענין אחר, אמנם מהש"י הוא טבעיי רצה לומר הכרחיי, כי שכר המצוה היא המצוה עצמה שנתדבק ברוחניותיה. וזהו (שם) מצוה גוררת מצוה, וכן בעבירה עונש עבירה בעצמה דהיינו שרשה בקליפה בר מינן, הרי הנגלה והנסתר בתלמוד ובמעשה הכל אחד מיוחד בסוד לשון קודש, ואף הגשמיות החול הוא חולין שנעשה על טהרת הקודש:

212

רי״גובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, רצה לומר כמו שמתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. וקרוב לזה פירש הרב בספר מורה נבוכים בריש ספרו:

213

רי״דובזה יובן מאמר רז"ל במסכת סוכה (כח, א), אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו', עד דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא. וכבר תמהו הראשונים הלא הויות דאביי ורבא זהו חיינו ואורך ימינו ויסור ויתד שהכל תלוי בו, ואיך קראם דבר קטן. ובעל עין יעקב הביא דעת הריטב"א והרשב"א עיין שם. ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריו להבין את מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שחיות הרוחניית הוא בהם ממש, הוא הדבר שדברתי שמצות הגשמיית שכרה רוחניותה הנצחיות והיא היא (עירובין כב, א) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש כדפירשתי, מקדש מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאוד ולמעלה הוא גדול, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שורשו למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי, והדבר קטן הוא ממש דבר גדול כמו גרעין חטה שצומח ממנו שבולת. הרי מבואר שהתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה אותם האדם היא בעצמה הנסתר סוד תורה שבכתב כולה שמותיו מעשה מרכבה:

214

רי״הוזהו ענין (בראשית א, טז), שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטן. כבר כתבו חכמי האמת שסוד חמה ולבנה הוא סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה עתה בעת גשמיות הם מאור גדול ומאור קטן כנזכר לעיל דבר גדול ודבר קטן, אמנם ברוחניות בשרשם הני שני מאורות הגדולים משתמשים בכתר תורה אחד. וזהו ענין שמרומז כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב, כמו מנלן ומנא הני מילי:

215

רי״וומזה יובן, כתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, כי היא מאירה מכבודה. ובמדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) א"ר סימון ה' פעמים אור כתיב, כנגד ה' חומשי תורה כו' עיין שם. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) במחשכים הושבני כמתי עולם (איכה ג, ו), א"ר ירמיה זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא מאוד תמוה, כי היא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקרא אותה מתי עולם. גם מדרש דר' סימון דמפרש האור המוזכר בריש התורה על ה' חומשי תורה, וכתיב שם (בראשית א, ד) ויבדל, שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה. בשלמא אי קאי על האור הנראה לבני אדם, שייך גניזה:

216

רי״זאלא הענין הכל אחד, והיא היא סיבה גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור באלף שהארכתי בו בכמה מקומות, הוא גניזת אור התורה. והפשוטו ודרש ר' סימון הכל אחד, מבואר מדברינו הנ"ל שהתורה בעצמה לשון קודש סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היה הכל מעשה מרכבה ואז התורה כולה אור בהיר, רק כשנתגשם האדם וסלק האור דהיינו כתנות אור באלף, ונתלבש בכתנות עור בעי"ן שהוא עיור, ונסתלק מן החיים וגרם מיתה. כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה המצות הגשמית, ומכל מקום תפוחי זהב כו':

217

רי״חוכן תמצא בתורה סוד ורמז, כמו שנתנו דורשי רשומות סימן על חלקי התורה פרדס ראשי תיבות פש"ט דרו"ש רמ"ז סו"ד. וסוד, הוא אור הגנוז הנסתר עתה ממנו לסבת הסתלקות כתנות אור, והוא עצם לשון הקודש. ורמז, הוא מעשה מצות הגשמית, מאחר שמכל מקום היא היא כדפירשתי רמזי תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה באר היטב רק שנתחשך השכל מה שהי' ראוי להיותה, ומלאה הארץ דעה אינו רק הלב לדעת ואינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה וכמו שאמרו רז"ל (ברכות סג, ב) אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל:

218

רי״טולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבואר בעצמה כמו שעינינו רואות בדור אחר דור שהקדמונים שהי' להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש ואח"כ פירוש על פירושו הכל לפי חשכת השכל, על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר, היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו הי' יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה עד שהוצרכה התורה שבע"פ להיותה נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה, ואלו היה בית המקדש קיים והיה אור הולך וגובר כלעתיד, אז הי' ותורה אור ומשמח את הלב ולא חושך וממית עצמו עליה:

219

ר״כזה סוד שני מאורות, כתב בספר קול בוכים, מאורות אותיות אור מות, וזהו במחשכיכם הושיבני כמתי עולם שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות חשך ולא אור. גם ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שתי תורות:

220

רכ״אוזהו ענין (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרה בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרה בכתב, הענין על דרך דאיתא בפרק הבונה (שבת קד, א) בהנך מילי מעלייתא דדרשו הדרדקי באותיות אלפא ביתא, ואמרו, ס"ע, עשה סימנים. פירש רש"י (ד"ה סימנים), בסדר שמועות [כו'] כדי שלא תשכח כו'. והנה תורה שבעל פה ארוכה מארץ מדה, ומי יוכל לזכרן. אמנם הרמזים כולם הם בתורה שבכתב, ומי שמבינם על בוריה אז זוכר הכל, כי על הכל יש סימנים בה. ותורה שבכתב אין לאומרה בעל פה, כי יש בה כמה חסירות ויתירות. ותורה שבעל פה אין לכותבה, כי העיקר הוא להיות זוכר הכל. ועל שבכתב מרומז עשה סימנים. ומפני חטאינו נחשכנו עד חורבן הבית, ונוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי, ולהיותו נכתב. וזהו ענין אור הגנוז בה' חומשי תורה שהם סוד כדפירשתי לעיל. ומשתמשים ברמז, וגם זה בקושי גדול איש איש לפי מדריגתו, ואחר שימית עצמו עליה. ורמז גדול נזכר אצל משה רבינו ע"ה (שמות ג, ד), וירא ה' כי סר לראות, משה רבינו ע"ה ראה היטב והוא סוד אספקלריא המאירה כי קרן אור פניו, פני משה כפני חמה (ב"ב עה, א) שהוא תורה אור, וכשנתן לו הש"י התורה שבכתב לא היה חשך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבע"פ. וזהו סר לראות, סר ראשי תיבות סוד רמז:

221

רכ״בוזהו ענין מדרשם ז"ל (שמו"ר מא, ו), ויתן אל משה ככלתו (שמות לא, יח) כללים מסר לו והבין מעצמו תורה שבעל פה, כמו שהארכתי בדרוש אחר (מס' שבועות תו"א קטע מעלת הסרסור הוא מרע"ה ד"ה אמנם מבואר) בענין (במדבר יב, א) אשה כושית אשר לקח. ובמדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט), כתוב לך (שמות לד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא, אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני שכתבתי ונתתי לכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא חס ושלום שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא, שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן. מבואר לפי עניינינו. ועל כן נקרא תורת השם (שמות יג, ט), ונקרא (יהושע ח, לא) תורת משה, כי משה הבין מעצמו והשיג התורה שבעל פה, על כן נקראת על שמו:

222

רכ״גזהו ענין (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באהל, וכתיב (דברים ד, מד) זאת התורה אשר שם משה, כי תורת משה שהוא התלמוד שהשיג וכיוון ההלכה, היא התורה שממית אדם עצמו עליה מרוב הפלפולים וחומריות הסוגיות. והוא הבין שבכתב כולה, כי לא היה חשך לפניו כי קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, ואמרו רז"ל כי שקול נגד ס' רבוא, כי ס' רבוא נשמות הם ס' רבוא אותיות התורה:

223

רכ״דנחזור לענין, התורה שבכתב היא סוד, והיא רמז. וסוד הוא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז הוא דבר קטן הויות דאביי ורבא, ותורה שבעל פה הוא תלמוד והויות דאביי ורבא, ותורה שבכתב לשון קודש כדפירשתי, ותורה שבעל פה תרגום שהוא המתקרב ללשון קודש. וזהו סוד שנים מקרא ואחד תרגום, המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים, והתרגום אחד. ובמחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי, הוא התרגום:

224

רכ״האבל ארץ ישראל במעלתה סוד לשון קודש. והעולם שנברא בלשון הקודש (בר"ר לא, ז) המרכז הוא אבן שתי' שממנו הושתת העולם זהו במקדש. ובירושלמי פ"ק דשבת (הל' ג' ט, א) תני בשם ר' מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חולין בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא, עד כאן. הרי הוזכר מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל, כי משם אורה יצאה ותורה אור:

225

רכ״ווזהו ענין בפ' המדיר (כתובות עה, א) אמר אביי, וחד מנהון עדיף כתרי מינן. אמר רבא, וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא ר' ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מה קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי. ועל ענין זה יהיה מאמר בחולין פרק גיד הנשה (צב, א), ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י), א"ר חייא בר אבא אמר ר' אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים שנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים שנים בארץ ישראל ואחד כאן, עד כאן. הענין ג"כ שאחד בארץ ישראל שקול כשנים דהכא, ואחר כך מתהפך אחד מכאן שקול כשנים דהתם. הענין הוא כדפירשתי, שנים מקרא ואחד תרגום, וארץ ישראל לשון קודש שם סוד ושם רמז כדפירשתי, וענין הרמז שהוא ענייני תורה שבעל פה אבל הוא בנעימות מצד שיותר מתקרב להשורש כי הוא לשון קודש, והוא כענין פסוקים. משא"כ בגלות בבל שבא הריחוק ובסוד התרגום וענין מחשכים, מצד זה אדם כי ימות, מרוב הגירסות ולפעמים משבשתא וצריך להוציא אור מהחשך, ומכח זה מתרבה המחלוקת:

226

רכ״זובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), א"ר אושעיא, מאי דכתיב (זכריה יא, ז) ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד חובלים. נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה את זה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגומר (שם ד, יד), א"ר יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה. ושני זתים עליה (שם ג), אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית, עד כאן:

227

רכ״חהרי תלמידי חכמים שבארץ ישראל, יצהר שהוא שמן המאיר ותורה אור אורה ושמחה, הם כענין רמז לענין תורה שבעל פה ואינם מתחממים כ"כ בפלפול כמו בבבלי, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול. ותלמידי חכמים שבבבל להיפך, עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן הויית דאביי ורבא. על כן ארץ ישראל שני מקרא, ובבבל אחד תרגום. אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפילפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה, הרי הוא כתרי מינייהו, כי הנה בסודות המרכבה יש גם כן לפלפל פלפול עמוק ומתוק כדאיתא בפרק המרכבה, ושואלין לאדם צפית במרכבה שלי (מדרש משלי י, ב), פלפלת בחכמה (שבת לא, א). ובזוהר, אית מקום לשאלא ולאתבא, ואית דקיימא לשאלא, ולא לאתבא, ואית דלא קיימא לשאלא, והמחודד העולה לארץ ישראל אז הוא במעלה יותר לקיים פילפולא בחכמה. נתבאר מזה ידיעת ארץ ישראל בדבר גדול הוא יותר מבבל, וחכמת חידוד דבר קטן הויות דאביי ורבא היא יותר בבבל מבארץ ישראל:

228

רכ״טומזה יתבאר מאמר תמוה בירושלמי מסכת פסחים (פ"י ה"ד ע, ב) תני רבי חייא, כנגד ד' בנים דברה תורה כו'. בן חכם הוא אומר, (דברים ו, כ) מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם. אף אתה אמור לו, בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים. בן רשע מהו אומר, (שמות יב, כו) מה העבודה הזאת לכם, מה העבודה הזה שאתם מטריחים עליו בכל שנה ושנה. מכיון שהוציא עצמו מהכלל, אף אתה אמור והקהה את שיניו, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם יג, ח), לי עשה, לו לא עשה, אלו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי שיגאל משם לעולם. בן טפש מהו אומר, (שם יד) מה זאת, אף אתה למדו כהלכות פסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. מהו אפיקומן, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. ושאינו יודע לשאול כו', עד כאן לשונו:

229

ר״להרי עיניכם רואות הענין היפוך מחכם לתם מסדר אגדה שלנו. כבר בארתי החכם שבארץ ישראל הוא בסודות התורה, ומיעוט הוא בפלפול ההוייות. והחכם שבבבל להיפך. נמצא החכם שבארץ ישראל הוא תם בבבל בעיון פלפולו, והחכם שבחוץ לארץ הוא תם בארץ ישראל בענין השגת הסודות, וכן תמצא מרומז מחכם לתם קרובים בלשון אחד, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, פירש רש"י זה תינוק טפש, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים הרי זה שאלת בן חכם כו', הרי שכלולים בלשון אחד. וכמו שכתוב הכא (שמות יג, יד) כי ישאלך בנך מחר, כן כתיב בואתחנן (דברים ו, כ) כי ישאלך בנך מחר, אשר נראה לעין כל כי מתהפך מחכם לתם ומתם לחכם:

230

רל״אועתה אבאר, וקודם לזה אבאר הפשוטי של הפיסקא חכם מה הוא אומר כו', דיש להקשות הלא עניין הכתוב בואתחנן קאי אענייני כל התורה ולא אפסח לבד, דכך פירש הכתוב מה העדות כו', כלומר מי מחייבני לשומרם. התשובה עבדים היינו כו' ולקח אותנו לעבדים, לפיכך חייבים אנחנו לקיים ציוייו. עוד קשה, דבואתחנן משיב תשובה אחרת מדהכא. עוד קשה, דלסברת המגיד שקאי אפסח, מה זה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כאלו החכם לא דיבר מענין הפסח:

231

רל״באלא הענין הוא כדפירשתי לעיל בביאור ההגדה אמצה שמורה, דבודאי קאי בואתחנן אכל התורה, רק חכם המפולפל לוקח בהשאלה אלו התיבות ומפלפל בכאן לענין פסח, וזה שואל עדות חקים ומשפטים הנאמרים בפסח סותרין אהדדי. עדות נקרא מצוה שהיא לזכר ועדות על מה שהיה, כמו מרור זכר לוימררו וכיוצא בזה הרבה, ותמצא ענין עדות בפסח כי פסח ה' על בתי בני ישראל, ואז מקשה א"כ מהו זה חקים שנאמר (שמות יב, מג) זאת חקת הפסח, דחק משמע שאין לו טעם. וכי תימא חק האמור כאן פירושו בענין אחר, ורצה לומר שהוא חק לכל העולם ולא לישראל לבד, סותר לזה מה שנקרא משפט שנאמר בפסח (במדבר ט, ג) ככל חקותיו ומשפטיו, ומשפט הוא (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, ומשפטים בל ידעום (תהלים קמז, יט-כ) כדאמר ברבות פרשת בא פרשה י"ט (ו). וא"כ החכם מפלפל ממה נפשך קשה, אם חק הוא פירוש גזירת המלך, סותר לזה עדות. ואם פירושו הוא חוק לכל, סותר לזה משפט:

232

רל״גובאה התשובה אין מפטירין כו', ובפ' ערבי פסחים איכא מ"ד אפיקו מנא דהיינו שלא יאכלו הפסח בב' מקומות, ולענין זה הוא תשובה למה נקרא חק כי דבר אחד יש בו חקיי שאין בו טעם, כי אדרבה הסברא להיפך לאכול מבית לבית כענין שהיתה פסיחת הקב"ה מבית לבית. וזהו שאמר אף אתה אמור לו כהלכות פסח, כלומר אף שהפסוק בואתחנן אינו קאי אפסח ולא היה זה רק בשאלה, וק"ל:

233

רל״דוביאור הפסוקים בואתחנן על כל התורה כולה הוא כך, שהודיענו כי תלה הכתוב כל התורה ביציאת מצרים, זהו (דברים ו, כא) ואמרת לבנך עבדים היינו כו', וסיים (שם) ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. בזה מתורץ החקירה גדולה שחקרנו והיא כתובה למעלה בפנים, גם בקצת דרושים, כמו שמצינו יסודי התורה כולה יציאת מצרים, ותלה כמה מצות ביציאת מצרים, דיש לתמוה הלא התורה קדומה לעולם והיא נצחיית מצד עצמה אינה תלויה בזולתה, ואיך נאמר אם לא גלו ישראל למצרים לא היה מציאות לתורה חלילה. גם תלה קבלת אלהותו יתברך ביציאת מצרים, כמו שאמר (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכתיב (במדבר טו, מא) אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים:

234

רל״הוהתשובה בזה כי הכל תלוי בשם ההוי"ה שהוא שם העצם היה הוה ויהיה, הוא היוה הכל, והקב"ה והתורה וישראל המוזכרים במאמר הזוהר הזה אשר אנחנו בביאורו הקישור בשם הוי"ה קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, והוא היוה הכל בשביל התורה וישראל, כי התורה היא כולה שמותיו, והשמות יוצאים ומתפשטים משם הוי"ה שהוא שם העצם. נמצא תורת ידו"ד תמימה, שהיא תמימה כולה שם ידו"ד, ויש ס' רבוא אותיות בתורה שמשם ס' רבוא נשמות ישראל הדביקים בידו"ד, כי נשמותיהם מפנימיות הקדוש כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ד אלהיכם, ושם יהו"ד לא נתגלה אף להאבות רק למשה רבינו ע"ה לכל האותות ומופתים אשר עשה משה (שם לד, יב) מצד שם ידו"ד שהוא למעלה מהטבע, כי גדול שם ידו"ד משם אלהים, כי אלהים הוא הנהגה על פי הטבע כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, וכבר הארכתי בזה בשם הזוהר במקום אחר. וכן בגימטריא אלקים הטב"ע קו היושר כל אחד על משפטו, שם ידו"ד המהוה כל הויה הוא למעלה מהטבע לשדד לכל האותות והמופתים. וכן התורה למעלה מהטבע, כי מי שיאכל חמץ ונכרתה הנפש אין זה בטבע שימות, ואפשר שהחמץ שאכל היה טוב וברי לגוף, וכן מי שיאכל ביום כפור וכן לכל העונשים, וכן השכר, כל זה אינו בטבע, נמצא שהתורה היא שם ידו"ד תמימה והיא כולה שמותיו יתברך, וכל השמות יוצאים ומתפשטים משם ידו"ד. והנה שם ידו"ד נודע במצרים, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל האלהים, על כן (שם ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, דהיינו התורה יציאת מצרים אני ידו"ד, והתורה תורת יהוה. וזהו סיום התורה (דברים לד, יב) לכל האותות וגומר ונעוץ סופה בתחילתה בראשית בשביל התורה וישראל ושמנו קראת בשמך דבוקים ביהו"ה:

235

רל״ווהנה אם לא חטא אדם היה נודע שם ידו"ד מצד הדביקות ואתם הדביקים ביהו"ד אם היה כתנות או"ר באל"ף, ועתה עונות הבדילו ונתקלקל, ואחר כך הדורות אחריו נתקלקל דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום כו' ונעשה העולם על זה רחוקים מדביקות ידו"ד עד שהוכרחו לבא בכור הברזל לזכך ולטהר כל הדורות בגלגולים השלכת היאורה דור המבול תוכן לבנים דור הפלגה. והאר"י ז"ל אמר בפסוק (בראשית טו, יב) והנה אימה חשיכה גדולה נופלת, אימה, דור אנוש, כתיב (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, פירש רש"י, אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם, והאלהים עשה שיראו מלפניו. חשיכה, זה דור המבול, שלא שמשו המאורות. גדולה, זו בוני המגדל. נופלת, על סדום גפרית ואש מן השמים. ועל כל זאת ידוע תדע כו', נתגלגל הכל ונזדכך במצרים זוהמתם שהיתה דבוקה בישראל עד שנעשו זכים וטהורים ס' רבוא, נגד ס' רבוא אותיות התורה:

236

רל״זונודע כי שם ידו"ד למעלה מן הטבע, וכן התורה תמימה ידו"ד למעלה מהטבע. ובזה נתבאר מה שאומר שתלה הכתוב ביציאת מצרים, לא ח"ו במצרים, רק התורה תלויה במה שנודע ונתגלה במצרים דהיינו שם ידו"ד שהוא נצחיי ובו תלי' נצחיות התורה. ואלו לא נתקלקל האדם, היה נודע לו שם ידו"ד והיה מקבל התורה בלי זיכוך וגלויות בכור הברזל. ועתה הוצרך השם יתברך לצרפם שיזדככו באופן שיהיו יכולים לדבק בידו"ה, ואלו לא היה מצרים אז היה הש"י ממציא זיכוך אחר, ומה שאנו אומרים תלה ביציאת מצרים רצוננו לומר שמשם זכינו לחזור להיות דבק בידו"ד. ומאמר תלה ביציאת מצרים הוא כאלו אמר תלה התורה בשם ידו"ד:

237

רל״חוזאת התשובה של חקירה זו מרומזת במה שאמר הפסוק (דברים ו, כא) עבדים היינו ותלה ביציאת מצרים. ואמר הפסוק, אולי תחקור איך שייך לתלות נצחיות התורה ביציאת מצרים. על זה סיים ותירץ, ויוציאנו ידו"ה משם ביד חזקה, רצה לומר אינו תלוי במצרים, אלא בשם יהו"ד שהוציאנו משם ונודע וניכר לכל האותות אשר עשה משה, ונטהרנו עתה לדבק בידו"ה:

238

רל״טומזה יתבאר הכתוב (שמות כ, ב) אנכי יהו"ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכבר הקשו כל המפרשים אשר בראתי העולם הוי ליה למימר. ולפי דרכי אתי שפיר, אנכי ידו"ד ובשם זה תלויה התורה ונזדככו לידבק בידו"ה על ידי יציאת מצרים, ואנכי ידו"ד סיבת התורה אשר הוציאך כו'. ועל כן כשמסיימין התורה לכל האותות מתחילין בראשית ברא שפי' על התורה וישראל:

239

ר״מואם תקשה בפסוק אנכי למה הזכיר שם אלהים, הלא הענין הכל בשם ידו"ד. זה אינו קושית אמת, התורה ניסיי למעלה מהטבע כמו שכתבתי לעיל, אמנם היא טבעיות, רצוני לומר טבעיית רוחניות הכרחיית ולא הסכמיית כמו שכתב הרקנאט"י ריש בחוקתי וכמו שכתבתי לעיל. כלל העולה, שורש הכל שם ידו"ד, וכי הוא ידע את שמי סוד הדביקות בשם ידו"ד. אמנם הן הן הסודות אור הגנוז, ולא כל מוחא ומוחא סביל דא, ומדריגות מדרגות יש לבאי' סוד ידו"ד איש איש לפי מעלתו בסוד סתרי התורה, הלא תראה שהש"י אמר בדרך נפלא ושמי ה' לא שאלו כו':

240

רמ״אוהנה בסודות האלה דבר גדול הוא חכמת החכם בארץ ישראל שהיא לשון קודש, ובערכו תם בבבל וקורא לו טיפש. ובפילפול דהוויות אביי ורבא, חכמת החכם בבבל, ובערכו תם בארץ ישראל. וכבר נודע כי סדר האגדה שלנו סודרה בבבל, והא לחמא עניא יוכיח שמסודר בלשון תרגום, ואז חכם מה הוא אומר הוא הפלפול בהנגלה וכמו שכתבתי, ואז התשובה אין מפטירין כדפירשתי, וזה החכם הוא תם בענין ידיעות הסודות בערך החכם שבארץ ישראל, מכל מקום בעת שלומדם ומעיין שואל ואומר מה זאת, והוא מסמן הדברים שהזכיר החכם עדות וחקים ומשפטים דרך שאלה, והאמת שקאי אכל התורה ושואל מה זאת שיתלה התורה שהיא נצחיית במצרים והיא חקירה הנ"ל. על כן התשובה בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, והוא כדפירשתי תלוי בשם ידו"ד לכל האותות והמופתים. והנה בבבל הורגל יותר בפלפולים הנגלים, על כן אמר ומאריך מה העדות והחקים והמשפטים כו' ומפלפל כדפירשתי. ובעת שלומד מה שאינו הורגל דהיינו הסודות, אומר בקיצור מה זאת אף שקאי על עדות וחקים ומשפטים כדפירשתי. אמנם תני ר' חייא הוא בארץ ישראל, ושם הרגל החכמה יותר בהסודות והמיעוט בפלפול, ממילא דברי החכם שם הם דברי התם בבבל, ובאת שם בארץ ישראל התשובה על החכם דהתם כמו על התם דהכא, ועל התם דהתם כמו על החכם דהכא ודו"ק:

241

רמ״בהנה העתקנו מענין לענין והכל ענין אחד סתים וגליא דאורייתא בסוד לשון קודש, סוד ורמז נגלה ונסתר הכל אחד. ונתבארו ב' דרגין מג' דרגין המתקשרין דא בדא כמוזכר בזוהר שהבאתי, דהיינו הקב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, וברא העולם בלשון קודש, והתורה סתים וגליא, וכה תאמר לבית יעקב וגומר (שמות יט, ג) אמרו רז"ל (מכילתא בחדש ב) כה תאמר בלשון קודש:

242

רמ״געוד חל עלינו חובת ביאור לבאר השלישית, דהיינו יעקב וישראל דרגא על דרגא סתים וגליא, וזה צריך ביאור רחב, וממנו יתבאר פירוש מצורע. כי הנה יש להקשות תינח אם לא חטא אדם והיה שכלו כתנות אור הוה אתי שפיר סתים וגליא וכולה חד, כי גם קדושות הגוף היתה בו, דגם הארץ שהוא החומר מליאה דיעה. אמנם עתה כתנות עור ובשר תלבישנו קשה:

243

רמ״דכתיב (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. ופסוק זה על דרך פסוק (קהלת ב, יג) ויתרון לאור מחשך, והארכתי מאד בדרושים אחרים מענין זה, כי סבת החשך גורם יתרון האור ממה שהיה קודם שנתחשך, ואמרו רז"ל חוה סחטה אשכול של ענבים בענבים מעורבים בשמרים ואינם נכרים רק מתבטלים, וכשנסחט ונעשו שמרים אחר כך נשאר היין משומר רצה לומר מסולק מהשמרים. ענין השמרים הוא כח הבחירה הנתונה לאדם לבחור בטוב או רע, ולעתיד יהיה הטוב הכרחיי נצחיי כמו הנשמה קודם בואה לעולם טהורה ובחזירתה ביותר והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם סחיטה:

244

רמ״הוזהו ענין עולם הבא ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר, והענין כי היה כתנות אור ונגנז ונעשה כתנות עור בעי"ן שהוא עור היפך אור. ובהתם החטאת לעתיד, אור חדש יהיה לזה העור יתרון עי"ן שגרמה עיור, עיור יתהפך לעי"ן בעי"ן יראה ה' וגומר (ישעיה נב, ח), עין רואה עין כו' זה יין המשומר כו':

245

רמ״ווזהו ענין (דברים ו, ד) ע' דשמע ישראל רבתי, ובדברי הימים א' דאדם רבתי, הנה אד"ם מעשר של אמ"ת, והעולם נברא באמת בראשית בר"א אלהי"ם א"ת סופי תיבות אמ"ת, ונרגן מפריד אל"ף (משלי טז, כח) הוא הנחש בהוצאת דיבור שקר גרם שנפרד א' מן אמת ונשאר מת, וכן א' מן אדם ונשאר דם, ואז נסתלקה אלף מכתנות אור ונעשית עור. ועל כן אלף דויקרא (ויקרא א, א) זעירא ונשאר ויקר לשון קרי היא לילית שהולידה מן אדם ק"ל שנה ובא זוהמא לעולם, ואמר (שם ב) אדם כי יקריב, דאינו קרוב עתה צריך להקריב. ואח"כ הפרשיות של תורת כהנים הארכתי במקום אחר שסובבה על זה הענין. וכל הטומאות נמשכות מזה, אדם כי יהיה בעור בשרו (שם יג, ב), מחמת שנעשית כתנות עור ובשר בחטא אדם הראשון ולא היה מטת אדם שלימה רק קרי, ומזה הזיבות ודם נידה כו'. עד בא יעקב שופריה מעין שופרא דאדם (ב"מ פד, א), והיתה מטתו שלימה ויצאו ממנו ע' נפש קדושות לתקן ע', ואת יהודא שלח לפניו (בראשית מו, כח), רומז על דוד המלך ע"ה בסוד אדם דוד משי"ח, והוא זכה לע' שנים המובחרים של אדם הראשון כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפין חכמה (שבת קנב, א), נמצאו ע' שנים אחרונים שנתן אדם לדוד כמו שאמרו רז"ל (ב"ר יד, יא) הם המובחרים, ובימי שלמה בן דוד היה אור הלבנה במילואה, על דרך דאיתא במדרש רבה (שמו"ר טו, כז) בפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם על שם לעתיד בביאת משיח כתיב (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, אור הלבנה כאור החמה גו' כאור ז' ימים (שם ל, כו), שהוא אור הגנוז שהיה משמש אז, ומה שהיה עי"ן לא ראתה יתהפך לעי"ן לא ראתה אלהים זולתך, דהיינו לרוב הבהירות, וכל זה בא מכח ביטול השמרים הקליפות, ומעז יצא מתוק וזדון נתהפך לזכות:

246

רמ״זוכעת יאמר ליעקב (במדבר כג, כג) ואמרו רז"ל (ב"ר כ, כ) שיהיו ישראל לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת וכו'. וכבר הקדמנו יעקב שופרא דאדם מטתו שלימה בע' נפש, בפ"ק דבבא קמא (טז, א) שדרו של אדם לאחר ז' שנה נעשה נחש כו', כתיב (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב, כתיב (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, הבטן שהוא נחש כל הולך על גחון מצד פרי עץ הדעת גרם רעה, אבל נחלת ה' הוא יעקב נחלה בלי מצרים בנים הם המטה שלימה, כתיב (משלי כ, כז) נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חופש כל חדרי בט"ן, וגרם לנר אלהים מאיר ביותר. ובמסכת קידושין (ל, א) וא"ו דגחון (ויקרא יא, מב) באמצע אותיות התורה. כבר הקדמתי לעיל שכשם שנתגשם האדם ונגנז האור, כן בחינת התורה לעבדה ולשמרה ונגנז האור, וכמו אחד אור נתהפך לע', כן ענין תורה אור ונעשה (איכה ג, ו) במחשכים כו' ונתהפך לע', דהיינו מה שהיה ראוי להיות סו"ד (שה"ש ב, ד) הביאני אל בית היין שבעים פנים לתורה:

247

רמ״חאמרו רז"ל (ברכות כה, ב) לא נתנה תורה למלאכי השרת, לזה ב' פירושים, אחד לגריעותא ואחד למעליותא. עתה לגריעותא שנתגשמה התורה, ועל זה סובב המאמר דפרק רבי עקיבא (שבת פט, א) שהשיב משה רבינו ע"ה למלאכי השרת קנאה יש בכם כו', בין האומות אתם שרויים כו', שזה הענין על גשמיותה. ולעתיד שנזכה לסוד ה' לאור הגנוז, כעת יאמרו מלאכי השרת מה פעל אל, כי ישראל לפנים ממחיצתם של מלאכי השרת כמו שאמרו רז"ל, ואז יתבאר לא נתנה תורה למלאכי השרת למעליותא דישראל, כי מלאכי השרת ישאלו תורה מישראל, ומתוך הגריעותא בסילוקא תבוא המעליותא יותר במעלה כי יהיה יתרון לאור מכח החשך שנסתלק ולפום צערא אגרא מצד יצה"ר זוהמת הנחש הכובשו יבא לאור הגדול:

248

רמ״טוהנה (סנהדרין צז, א) ששת אלפים שנה הוי עלמא, נגד ו' ימי החול דמעשה בראשית, ושבת קודש נגד עולם הבא כמו שכתב הרמב"ן בפ' בראשית (ב, ג ד"ה אשר ברא), ובשבת תוספת אור נשמה, וכולי עלמא מודו בשבת נתנה תורה. הרי הגחון שהוא הנחש שליטתו ו', והוא בישראל באמצעי אומה ישראלית וכמו שאמרו רז"ל בפ' החליל כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם, על כן ו' דגחון באמצעית ס' רבוא אותיות התורה שהם ס' רבוא נשמות ישראל, ומכח זו היא עצמה הרפואה אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב). ועל ו' הנ"ל רמז (עי' שמות לה, ב) ו' ימים תעשה מלאכתך וביום הז' קודש לה' אלהיך:

249

ר״נועל ו' הנ"ל רמז (ש"א יח, ט) ויהי שאול עוין את דוד. כתבתי לעיל דוד לקח ע' שנים המובחרים, יפה עינים וטוב רואי (שם טז, יב), סוד אור. ושאול השיג את זה ורצה להכניס עין הרע, והכניס ו' דגחון בעין ונעשה עוין. ודוד בא מנחש שהוא ישי, ונתהפך לטוב, כי משורש נחש יצא צפע (ישעיה יד, כט) הנאמר על משיח:

250

רנ״אועל ענין התורה סוד נגנז, וענין הביאני אל בית היין ע' פנים, איתא פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), יודא וחזקיה בני ר' חייא הוו יתבי בסעודה קמיה ר' ולא הוו קאמרי ולא מידי. אמר להו, אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא. כיון דאבסום, פתחו ואמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו ב' בתי אבות מישראל, ואלו הן, ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר כו'. אמר להם, בני קוצים אתם מטילים לי בעיני. אמר לו ר' חייא, רבי אל ירע בעיניך יין נתן בע' אותיות, וסוד נתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד, עד כאן:

251

רנ״בקשה איך בני ר' חייא שגו ביין, והלא רז"ל אמרו (עירובי סה, א) המפתה ביינו יש בו דעת קונו, שעל כן אמר ר' אגברו חמרא כו'. עוד קשה, מה תנחומין השיב ר' חייא לרבי, אדרבה הודה לדבריהם שאמר יצא סוד. עוד קשה, אל ירע בעיניך, בלבך הוי ליה למימר כלישנא דקרא בפ' ראה (דברים טו, י):

252

רנ״גאלא הענין אין בן דוד בא להיות אור הגדול עד שיכלה בית דוד מקודם ויהיה חושך ואז יבא היתרון אור, וזהו עתה נכנס יין שהוא עליו ע' פנים לתורה, ומכח זה יצא סוד הגנוז ברום מעלה. וזהו אל ירע בעיני"ך, הוא (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה כו'. ועתה נכנסו קוצים בעין הם סוד (בראשית ג, יח) קוץ ודרדר שגרם אדם בחטא, ועתיד יצמח (שם א, יא) עץ פרי עושה פרי, סודות התורה וסיבת הכל, כי חוה סחטה האשכול וגרמה להיות שמרים, ובביטול השמרים שהיה בכח האשכול ישאר היין משומר, ויהיה סוד עין לא ראתה אלהים זולתך:

253

רנ״דוזהו ביאור הפסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, שהטהרה בא מכח הטומאה שהיא עתה לא אחד כי נסתלקה האלף, ומכח הטומאה שיצאתה והתבטלה יצא הסיג והטהרה מטוהרת לגמרי. זהו סוד הוצאת הטומאה הסיג חוצה ולא ישאיר פנימה:

254

רנ״הוזהו פירוש (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע, ופירשו רז"ל (ויק"ר טז, ו) המוציא רע. ולזה ב' פירושים, טוב ורע המוציא רע, דהיינו בעל לשון הרע, וכשעושה תשובה זהו תיקונו שמוציא הרע מפנימיותו דהיינו הסיג שיצא חוצה, על כן נמצא ביותר בעם קודש ובמקום קודש. תנן ריש פרק ג' דנגעים (א) הכל מיטמאין בנגעים חוץ מן הגוים. ריש פרק י"א (א) דנגעים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל גוים. כי בהם נשארה הטומאה פנימיות, כענין שכתב הזוהר והקשה, הלא חזינן הרבה בעלי לשון הרע ולא נלקו בנגעים. ותירץ כתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו, אל תקרא מצרת אלא מצרעת (לפנינו בתנחומא מצורע ב) שנפשו דהיינו נשמתו מצורעת ובדד תשב מחוץ למחנה שכינה בר מינן:

255

רנ״ובמדרש (שהש"ר ה, יד) קווצותיו תלתלים שחורות (שה"ש ה, יא) כעורב. רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותי' של תורה, שאע"פ שנראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים כגון הלכות זיבה והלכות נגעים, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי כד"א (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, עד כאן:

256

רנ״זביאור הענין כדפירשתי, טהור מטמא הזיבה בהטהרתה התהפך הזרע לקדושה ממוח שהוא מקור החכמה, ודם נדות מתהפך לחלב בדדים שהם במקום בינה (ברכות י, א), וכל זה רומז על רוחניות למעלה. ומצורע עזה כשלג וכצמר, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח):

257

רנ״חוזהו סוד (שמות ד, ו) צרעת יד משה רבינו ע"ה, ופרעה נצטרע, וחילוק גדול יש. נצטרע פירושו, הצרעת דבוקה בו. מצורע פירושו, מוציא רע חוצה. ואם תשאל מנין היה לו למשה סיג שהוצרך להוציאה, הלא קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, וביום הולדו כתיב (שם ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ונתמלא הבית אורה (שמו"ר א, מז). תשובה, זה הסיג אינו היה בו בעצם מצד עצמו, רק מכח השתתפות. הנה בריאות העולם אדם קין הבל, ישראל נקראים אדם. ונודע מ"ש המקובלים הבל משה גלגולו באמצעית ש"ת, קין נתגלגל לזכך ביתרו. והנה הרג קין את הבל מחמת תאומה יתירה, וזאת התאומה נתגלגלה בצפורה, ויתרו שהוא קין עשה תשובה והחזירה למשה שהוא הבל, ומשה [היה] רועה את צאן יתרו (שמות ג, א), כי יתרו רצה להחזיר לו צאן הבל, ומשה רבינו ע"ה לא רצה לקבלם כמו שאמרו רז"ל אין רוח חכמים נוחה הימנו, קין אמר לית דין ולית דיין, ויתרו תיקן (שמות יח, כא) ואתה תחזה. הרי בדיבוק משה עם יתרו תיקן קין בהבל:

258

רנ״טוהנה אמרו רז"ל (שבת קמו, א) כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמת כו', ומזו הזוהמא קין, וזו הזוהמא ארס של צרעת דמצינו קין נצטרע כדאיתא במדרש רבה (בר"ר כב, יב) וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו) רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר, שהזריח לו גלגל חמה. אמר רבי נחמיה, לאותו הרשע היה מזריח לו הקב"ה גלגל חמה. אלא מלמד שהזריח לו צרעת כמה דאת אמר (שמות ד, ח) והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות כו':

259

ר״סוקשה מה ענין גלגל חמה. עוד קשה, לימא חמה ולא גלגל. ועוד מהו זה הזריח צרעת. רבי יהודה ורבי נחמיה מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. הנה פני משה כפני חמה כי קרן אור פניו, ומכח הגלגול נתקן קין שנתדבק משה ביתרו. וזהו גלגול החמה פירש ר' נחמיה שהגלגול אינו תיקון בעצם לחוטא הראשון, כמו שכתב הפרדס בסוף ספרו בענין סוד הגלגול, אשר על זה פירש (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כי חבירי המתקן אותי אין לי אלא סעד מעט, ועיקר המעשים נשארים להעושים אותם בעצמו. וזה היה הסיג הצרעת של קין שיצאה מידו של משה. ובזה יובן גזירה שוה אות הראשון ואות האחרון. ובזה יובן בשמות רבה (א, לב) למה נקראת צפורה, שטהרה הבית כצפור, עד כאן. רצה לומר צפור מטהר בית המנוגע, ומשה בכל ביתי נאמן (במדבר יב, ז) והבן:

260

רס״אוזהו התהפכות מטה לנחש וידו מצורעת, כי נחש בא על חוה והטיל בה זוהמא ויצא קין מצורע. והבל שהיה עמו בבטן אמם, נתגלגל במשה ויצא הסיג המועט שהיה דבק בו משכינו הרע ולמטה הוא מעץ החיים. אבל משה מצד עצמו אספקלריא המאירה סוד (ויקרא יג, יג) כלו הפך לבן טהור הוא, ואמרו רז"ל (תענית יא, ב) במה שימש משה בז' ימי מלואים בחלוק לבן. וקשה הא לא נמשח לכהונה. אלא זו הקושיא בעצמה רוצים רז"ל לתרצו, ותרצו שאין צריך למשיחה, כי המשיחה הוא להוציאו מהזרות, ובמשה רבינו ע"ה לא היה זרות כי לא הי' בו עכירות החומר כמו שכתוב (שמות לד, כט) כי קרן אור פניו, והיה כתנות אור. זהו סוד חלוק לבן, כלומר החלוק שלו החומר הי' לבן וזך אספקלריא המאירה:

261

רס״בועל זה רמז הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כתיב (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש, אהרן בבל יבא, אבל משה רבינו ע"ה בכל עת שרצה נכנס לפני ולפנים. וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רומז על משה רבינו ע"ה שהיה בכל עת נכנס לפני ולפנים, זהו משום שחלוק שלו לבן ואין בו זרות. שמן על ראשך, זהו רומז על אהרן שהי' בו זרות וצריך למצוא זיכוך ע"י שמן משחת קודש:

262

רס״גוהנה משה בדמות ובצלם אור הגנוז, וכמו שאמרנו במשה שהסיג אינו מצד עצמו רק מצד המצטרף, כן הוא בענין שאמרנו אור הגנוז ועתה במחשכים, ולעתיד אור חדש ביתר שאת כי יצא הסיג והשמרים, אין הענין שהוא סיג באור עצמו, רק בהמצטרף ונמשך, דהיינו כח הבחירה הניתנה לאדם לטוב ולרע, וביציאת הרע ותקונו הזדון מתהפך לזכיות ואז דביקות האור ביותר, דהיינו להיות דבוקים ממש ביהו"ה, על דרך משל הנשמה היא טהורה ומצטרפת עם הגוף, ובתיקון פעולה היא יותר מאירה:

263

רס״דנחזור לענין, שזהו ענין הטומאות יציאת הסיג ונוהג יותר בישראל ובמקום קודש. והקשיתי מדוע ירושלים אינו מטמא בנגעים, הענין כי שם אבן שתיה שממנו שתיתו של עולם ובמרכז הזה אין שום סיג מצד עצמו רק מהנמשך ממנו דהיינו ארץ ישראל, והם זוכים ליציאת הסיג. וחוץ לארץ ארץ העמים הטומאה נשארה בתוכם. הדרן לשמעתין, שכתנות עור סיבת אור הגדול. הרי ישראל סתים וגליא, והכל לענין אחד. ובזה מבואר היטב ג' מקושרין הקב"ה ותורה וישראל, הקב"ה היה הוא, ושמו התורה כולה שמותיו, וישראל ס' רבוא יוצאים מס' רבוא אותיות התורה, וזה שמינו קראת בשמך:

264

רס״הוכשנעמיק עוד בענין הזה, יתבאר עוד בעמקות סוד הטומאה. הנה יש נשמה, ולבוש הנשמה הוא הגוף המלביש אותה כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני, ולבוש הגוף הוא המלבוש כפשוטו, וכתיב (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, כי אלו ג' יבחנו בו יתברך בסוד לשון קודש שפירשתי, והם ג' דרגין הנ"ל. הקב"ה הוא הנשמה, כי הוא יתברך נשמת כל הנבראים והעולמות כמו שכתוב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם. בחינה השנית תורת ידו"ד סוד אדם על הכסא זאת תורת האדם, רצה לומר רמ"ח ושס"ה, וכבר כתבתי סוד האברים שיעור קומה עין רגל אוזן פה יד כו' הם עניינים נסתרים. ובעצם בו יתברך בסוד לשון קודש, זהו סוד דמות האדם על הכסא והוא סוד התורה שמותיו יתברך, על כן בקבלת התורה אמר הש"י למשה (שבת פח, ב) אחוז בכסא. ואלו שמות האיברים הם מושאלים אצלינו. אח"כ סוד נשמות חלק אלוה ממעל היוצאים מס' רבוא אותיות התורה, הוא סוד מלבושו שהזכיר הכתוב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, וזה המלבוש סובב ומלבוש תורת ידו"ד בו יתברך כמו שכתוב (שם כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, הוא התורה, ה' יברך את עמו בשלום, אותיות מלבו"ש:

265

רס״וורמז של גאות לבש על דרך סוד דביקות ישראל, כתב האר"י ז"ל שמ"ע ישראל ידו"ד אלהינו ידו"ד אח"ד הראשי תיבות עולה כמנין לב"ש, הרי כביכול אצלו נבחן בחינות נשמה גוף לבוש, ואדם נעשה בצלם ודמות הוא בגשמיותו נשמה גוף ולבוש, על כן תמצא יציאת סיג מג' אלה סיג היוצא מצד דביקות נשמה לגוף טומאת מת, וסיג היוצא מהגוף טומאת מצורע זב וזבה, וטומאת מגע וטומאת הלבוש והבגד כו', ולא מצינו טומאה רק בבגד צמר ופשתים וכלי עור, ונודע כי קין והבל סוד צמר ופשתים, קין הקריב זרע פשתן, והבל צאן, ובגד עור הוא רומז לעור ובשר, והבאתי קרא לעיל (ישעיה יד, כט) לעתיד משרש נחש יצא צפ"ע והם תיקון ג' אלה, צפ"ע ראשי תיבות צמר ופשתים עור:

266

רס״זוהנה בחינה עליונה שבנו סוד הנשמה, היא בחינה תחתונה שבו יתברך. כי נשמתינו סוד מלבוש שבו כדפירשתי, וזהו שכינה למעלה מראשינו, והמתגאה דוחה רגלי השכינה שעליה נאמר ה' מלך גאות לבש. וסוד מלבושו יתברך עתה באור הגנוז, ולעתיד יתגלה. והנה אור הגנוז נברא ביום א', וגזר הקב"ה להגנז עד לעתיד אור החדש בעולם שכולו שבת סוד (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום הז', מה היה העולם חסר, מנוחה כו' (עי' בר"ר י, ט). וקשה איך שייך בריאה למנוחה. אלא הענין אמרו רז"ל (ברכות סד, א) צדיקים אין להם מנוחה בעולם הבא, ילכו מחיל אל חיל (תהלים פד, ח), וזהו אור הגדול המוכן להתחדש:

267

רס״חוהנה כשנתבונן בו' ימי המעשה הרומזים לשתא אלפא דהוי עלמא כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בראשית (ב, ג ד"ה אשר ברא), נמצא תחילת אלף הראשון האיר אור הגנוז, ואח"כ בגדה"ו לא נמצא, עד יום ז' שהוא שבת אלף השביעי. זהו סוד (ויקרא יג, מז) והבג"ד כי יהיה בו נגע צרעת וגו', במדרש הובא בילקוט פר' בשלח, א"ר עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה כו'. וכיון שחטאו, חזר וקרעו שנאמר (איכה ב, יז) בצע אמרתו. ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו, עד כאן. סוד א"ז א' ז' התחלת אור הגנוז, וחזרתו והבג"ד הם בגדה"ו שמקבל טומאה, וחל[ו]ק של תפארת הוא תפארת ישראל סוד נשמותיהן כדפירשתי, ונתגלה הדביקות ביציאת מצרים שנתגלה ונודע שם יהו"ה, ובפרט על ידי משה אספקלריא המאירה:

268

רס״טוסוד חלוק לבן של משה הוא איש אלהים נשפע מחל[ו]ק של תפארת הזה, וזהו סוד (שמו"ע שחרית של שבת) ישמח משה במתנת חלקו כו' כליל תפארת. וכבר פירשו ישמח על יום השבת שבחר במצרים לנוח בו ישראל, ושבת סוד אור הגנוז, וזהו סוד תיבות חלק"ו לשון חלוק. ואמר כליל תפארת, כי חל[ו]ק לבן של משה נשפע מסוד חל[ו]ק של תפארת, ונקרע בחורבן כמו שכתוב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל ועתיד יוחזר אז ימלא שחוק בטובו ובמלואו. והנה (שם א, ח) חטא חטאה ירושלים, והבגד אשר בו הנגע, עיין בפתיחה דאיכה רבתי מה שאיתא אפסוק (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע שפירשו על החורבן כו', עיין שם. ואז יש רמז בתיבת והבג"ד ו' דגחון, והיא ו' עוין את דוד. אח"כ בגד"ה יהודא כמו שכתוב בירמיה (ג, ח):

269

ר״עוהנה מעלת דוד (ש"א יז, לח) וילבש שאול את [דוד] מדיו, ובפרק הערל (יבמות עו, ב) מאי מדיו כמדתו כו' עיין שם, זה היה סימן על מלכות דוד. אח"כ (מל"א א, א) ויכסהו בבגדים ולא יחם, רומז על בגד"ה יהודא, ולעתיד יוחזר לטוב משורש נחש יצא צפ"ע כדפירשתי, עור יהיה אור, וצמר ופשתים סוד כלאים מותר בכהנים, וכתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. זהו רמז זאת תהיה תורת המצורע, אמר תהיה לרמז שתהיה כן למעליותא להוציא הרע דהיינו הסיג מכח התורה, זהו שכתוב תורת המצורע והובא אל הכהן, רמז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים:

270

רע״אומתורץ ג"כ הפסוק והבגד, כי כל הטומאות הן משלימות האדם. ומתרץ ג"כ דלא כתיב ונתתי נגע בבגד, כי אז לא היה נכתב והבגד, רק בבגד, והכתוב רצה לכתוב והבג"ד משום סודות הנזכרות לעיל טומאת הבתים להוציא הסיג כדי להיות קודש, כי מצינו למעלה קדושת הבתים שהם עולמות המלאכים. ועל משה שעלה למרום בין המלאכים בעודו בגופו, נאמר עליו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, ונתקיים בו בחייו (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, הרי לך רמזים של יציאת הסיג מן נשמה גוף לבוש בתים, ובקדושתם הם מכוונים לקדושות העליונות כדפירשתי:

271

רע״בולעתיד יהיה הסיג כלוי, ויקויים (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, וכתנות עור יחזרו לאור, ותתחדש הבריאה כתחילת המחשבה. והנה המאמר הראשון הוא יהי אור, והקב"ה הוא אור האמתי המאיר לעולם כולו בכבודו, ותכלית הבריאה היתה ישראל להשרות שכינתו ביניהם, והוא ית' אחד וישראל גוי אחד. ועתה בגלות מן אל"ף נעשה עי"ן, כי גלו ישראל בין ע' אומות, והשכינה שרויה בישראל ומשפעת דרך ע' שרים. וזהו סוד אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם. ולעתיד יחזור לאל"ף (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

272

רע״גוכן התורה אור א' נתהפך לעין כדפירשתי, גם נתגשמה ונכתבת על עור ממש, לעתיד תחזור לאורה ותהיה תורה אחת, דהיינו תורה שבע"פ תהיה מאירה ומבוארת בתוך תורה שבכתב, ולא (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבל, אשר מזה נמשך ענין ששה סדרים המדברים מטוב ורע, דהיינו זכאי ומותר, וטהור מצד הטוב, וחיוב ואסור וטמא מצד הרע, שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע מצד מטטרון שהוא בשתא ימי חול, כמבואר בזוהר ובתקונים אשר מזה נמשך ו' דגחון שהיא באמצעית התורה, כי לעתיד יהיה יתרון לאור מכח החשך המזכך ויהיה אמצעית התורה, כלומר יתגלו תוכיות התורה לאור, כי חל"ף והבג"ד אשר בו הנגע, יהיה לבוש כתנות אור לאדם, וזה יהיה בזמן שיבא משיח צדקנו:

273

רע״דואז הרמז (ויקרא יד, ד) למטהר שתי צפרים כו', אליהו הנביא המבשר הוא המצרף ומטהר שתי צפרים חיות הם ב' משיחים, אף הציפור השחוטה משיח בן יוסף שיהרג יחזור ויחיה, ועליהם רמוז (ישעיה לא, ה) כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות, ויבנה המקדש בעץ ארז כמו שכתוב (שה"ש א, יז) קורות בתינו ארזים, תולעת זה דוד שאמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת, ואזוב המעביר רוח טומאה כי יתבער רוח הטומאה ויקויים (עי' יחזקאל לז, כג) וטהרתי אתכם, אמן:

274

רע״הזאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, א). וזאת תורת המנחה וגו' (שם ז). מצות תאכל במקום קדוש (שם ט). מצה זו שאנו אוכלין אותה על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה שנאמר כו':

275

רע״ויש להקשות על מה שנתן סיבה לאכילת מצה שתהיה זכר לחפזון החירות שהיה להם במצרים שהוציאו עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, אשר המשמעות מזה שהחפזון לענין גאולה דבר טוב הוא, והדבר נראה בהיפך כדברי הנביא שאמר על הגאולה אחרונה (ישעיה נב, יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וגו':

276

רע״זבשלמא בלא זאת הפיסקא בפסוק עצמו פרשת ראה בפסוק (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים לא שייך להקשות קושיא זו, כי כבר הרגיש רש"י בזאת הקושיא ותרצה וזה לשון רש"י, כי בחפזון כו', וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו', אשר בלי ספק רש"י ז"ל במה שכתב וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים כתב כן כדי לתרץ קושיא זו, דודאי חפזון אינו מעליותא כשהחפזון מצד הנגאל, אבל בכאן שהחפזון מצד המצריים היה שעל אפם ועל חמתם שחררו אותם לבני חורין מהר מהר זהו מעליותא, וכמו שפירש רש"י. כן הביא בילקוט כי בחפזון יצאת, יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון, עד כאן לשונו:

277

רע״חאבל בפיסקא זו משמע שהחפזון היה לישראל, שהרי אמר על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם אשר הכוונה בו שלא הספיק הבצק להחמיץ בדרך הרב שהלכו בו מרעמסס לסוכות שם נגלה עליהם הקב"ה כדכתיב (שם יג, כ-כא) ויסעו מסוכות כו', וה' הולך לפניהם יומם, כי הלכו בדרך ההוא בחפזון הרבה ובאו לסוכות ששם נגלה עליהם הקב"ה טרם שהחמיץ בצקם, אשר מזה נתבאר מהיות ביאתם שמה וחפזון זה של ישראל היה, דחפזון של מצרים היה ברעמסס כמו שנאמר ויסעו מרעמסס, אבל החפזון דמרעמסס לסוכות זה היה לישראל, נמצא הדרא קושיין לדוכתא. וכן סבירא ליה לרבי יהושע בן קרחה בהדיא דחפזון ישראל היה, כמובא בילקוט בישעיה וזה לשונו, כי לא בחפזון תצאו, לפי שנאמר בגאולת מצרים (שמות יב, יא) ואכלתם אותו בחפזון, זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון של ישראל, עד כאן:

278

רע״טבענין חפזון דמצרים דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, כתיב שם (לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. בפרק חלק (סנהדרין צא, א) פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב, לו) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני, אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. ואם אני מנצח אותם, אמרו להם תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם, מהיכן אתם מביאין ראיה. אמרו לו, מן התורה. אמר להם, אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וכו'. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון, החזירו לו תשובה. אמרו לו, תנה לנו זמן ג' ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:

279

ר״פויש להקשות למה המתינו אנשי מצרים לתבוע את ישראל עד זמן אלכסנדרוס, ולא היו יכולין לתבוע אותם מעת שגלו מארצם, והיו תחת יד נבוכדנצר הרשע. אף שיש לתרץ ולומר משום שהיו אז ישראל עניים ושללם לבוז בזמן החורבן, מה שאין כן בהיותם יושבים על אדמתם מלאים כל טוב. עוד קשה ממה נפשך, אם היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה ביותר חכם, פשיטא שראוי לילך הוא, ומה היה צריך ליטול רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו כי שמא חס ושלום על ידי זה יצאו חייבים בדין ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור, וכי במה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו חס ושלום. עוד קשה איך ישראל טענו שקר חס ושלום ותבעו מה שלא הגיע להם, שהרי אמרו תנו לנו שכר מן עבודת ת"ל שנה, ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה. ומה שכתוב ומושב בני ישראל וגו', זהו עם שאר הארצות כמו שכתב רש"י (בראשית טו, יג):

280

רפ״אאמתת ענין גלות מצרים אי אפשר לומר שהיה מצד עונש, שהרי כרת ה' אז ברית עם אברהם והיה עמו באהבה רבה, ואיך יעלה על הדעת שבעת רצון יהיה עמו בכעס. על כן מוכרחין אנו לומר שאף שהנגלה הוא רע ומר, מכל מקום תוכיות הענין היה לתכלית הטוב האמתי שנפרש. ומה שנתנו רבותינו ז"ל טעמים בפרק (ד') [ג'] דנדרים (לב, א) מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו כו', היינו אם לא היה זה החטא היה הקב"ה מגלגל התכלית הטוב שנפרש בענין שלא היה שיעבוד גדול כזה, אבל עכשיו נענש להיות גדול כל כך. אך אמיתית הענין גלות מצרים היא בשורה טובה:

281

רפ״בובמדרש רבה (בר"ר מ, ו) ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', אמר רבי פנחס בשם ר' אושעיא רבה אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, עד כאן. קודם שנבאר המאמר הזה, נקדים ענין תועלת גלות מצרים. כתיב (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, לא לחנם המשיל הכתוב ענין מצרים לגן עדן, אלא להודיענו ענין בריאת עולם וענין ישראל במצרים הכל אחד. ועתה נבאר, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, והוא מחוייב המציאות שזהו אמונה האמיתית מציאות השם יתברך, והוא העיקר הגדול הכולל כל העיקרים, והשם יתברך הוא הטוב האמתי רצה להטיב לזולתו וברא העולם, ובי' מאמרות נברא העולם כו' כדי ליתן שכר טוב כו' וכדי להפרע כו' (אבות ה, א), וזהו העיקר ב' שכר ועונש. והכל מדת טובו יתברך, כי אין רע יורד ממנו, והעונש רק במקרה, וטוב בעצם, על דרך (דברים ח, טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, והעונש סיבה והתעוררות לטוב:

282

רפ״גואחר שכוונתו יתברך מצד טובו לשכר ועונש, זה אי אפשר כי אם מצד נתינת התורה כמו שכתוב (שם יא, כו) ראה אנכי נותן לפניך וגו', ונתן התורה בי' דברות מכוונת לי' מאמרות והכל עולה בקנה אחד, הרי לך שלשה עיקרים ממציאותו יתברך. כיצד, גילוי מציאותו יתברך על ידי התורה, כי היא כולה שמותיו יתברך. וגילוי התורה שכר ועונש, כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (אבות ד, ב), הברכות מברכות בעליהן, והקללות מקללות בעליהן, מהמצוה עצמה נעשה מלאך הטוב, ומעבירה משחית בר מינן, והארכתי בענין זה במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם פיסקא בשם ה' ד"ה ותכליתו), הרי רושם אלהות היא תורה, ורושם התורה הוא האדם המקבל טוב ורע, נמצא הג' עיקרים עיקר מציאות הש"י כוללם:

283

רפ״דוכן תמצא תיכף בברוא אלהים את האדם הניחו בגן עדן במבחר המקומות אויר המחכים לעבדה ולשמרה, ואמרו רז"ל (תקו"ז כ"א סב, א) לעבדה זו מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, וצוהו והזהירו על עונש (בראשית ב, יז) ביום אכלך וגו'. אך אדם ביקר בל ילין, וגורש מגן עדן ונטרד והלך לאחור, ומה שבעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה דורות מאדם ועד נח כו', עשרה דורות מנח עד אברהם כו', כי אלו הדורות דור המבול ודור הפלגה סרו מהדרך ויאמרו לא הוא חס ושלום וכפרו בעיקר. והותחל הפירסום מהאבות כי אברהם אבינו הכיר בוראו ופירסם מציאות הש"י. ובמדרש (בר"ר לט, א) ויאמר ה' אל אברם לך לך, אמר ר' יצחק משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת כו'. וביארו המפרשים זה המאמר, איך שאברהם אבינו הלך מחקירה לחקירה ונגלה אליו הש"י, ואמר לו אני הוא בעל העולם. וידע אברהם והשיג באמת מציאות הש"י והאמין בה' והתגלה לו שהעולם מחודש והש"י הוא בעל הבירה, רצה לומר בעל העולם, מאחר שבראו, והעולם הוא מחודש, וכל מחודש יש לו מחדש והוא מציאות הש"י. ונסמך זה הענין לויאמר ה' לך לך, מהטעם שנפרש אח"כ:

284

רפ״הוהנה על ידי אברהם אבינו נתפרסם העיקר הכולל סוד מציאות הש"י, וקרא בשם ה' אל עולם. ויצחק אחז במדת הדין לפרסם כי אית דין ואית דיין, ולא כקצת כופרים אף שמאמינים במציאות הש"י וחידוש העולם, כופרים ואומרים הארץ נתן לבני האדם יעשו מה שירצו. ויעקב יושב אהלים שם ועבר הוא עיקר התורה, הרי ג' אבות פרסמו ג' עקרים. וכמו שהעיקר של מציאות הש"י כולל כל העיקרים כמו שכתבתי, כך אברהם אבינו שפירסם מציאת הש"י כלל כל התורה, שכן אמרו רבותינו ז"ל במסכת עבודה זרה (ט, א) ב' אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) והנפש אשר עשו בחרן. ותרגם אונקלוס די שעבידו לאורייתא. בענין עיקר שכר ועונש, כבר נתיירא אברהם אבינו עד שאמר לו הקב"ה (שם טו, א) אל תירא שכרך הרבה מאוד:

285

רפ״ווהנה כתיב (דברים ד, לז) כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד. הענין, במצרים נתגלו כל השלשה עיקרים, נודע ונתפרסם חידוש העולם, ושיש לו מחדש והוא מציאות הש"י, ולו הכח והיכולת, והוא משגיח לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, דן את מצרים, וישראל הלכו ביד רמה וברכוש גדול, ונתאמת נבואת משה רבינו ע"ה, והכל בשביל (שמות ג, יב) בהוציאך תעבדון את האלהים, דהיינו תורה מן השמים. וזהו כי אהב את אבותיך הכוללים שלשה עיקרים, ויוציאך בפניו זהו אברהם אבינו הכולל כולם כדפירשתי. ותכף לאחר ההוצאה היתה הכוונה ליכנס לארץ ישראל על ידי משה רבינו ע"ה כמו שהוכנס האדם לגן עדן, כי ארץ ישראל שלמטה מכוין נגד ארץ ישראל שלמעלה. וביחזקאל (לו, לה) כתיב על ארץ ישראל דלעתיד, ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, הרי כגן ה' כארץ מצרים הוקש ענין מצרים כענין בריאת העולם, ועיקר הענין כי שם נזדככו בגוף ונפש כמו שכתבו המפרשים בענין כור ברזל, והניחו שם זוהמתן נדבק בזוהמת מצרים ויצאו כסף נקי. וכתב בספר מעשה י"י, כמו שהנפש לא תשיג שלימות הנצחיי רק בהכנסתה בגוף העכור השפל, כמו כן אומה ישראלית לא השיגו שלימותה עד שנכנסו אל מקום המטונף המצריים, ובצאתם פסקה זוהמתן כו':

286

רפ״זועל זה רומז במדרש שוחר טוב (קז, ד) על פסוק (תהלים קז, ב) אשר גאלם מיד צר, כשם שהצפור ביד צייד, אם מבקש המיתה, אם מבקש חיה. כך היו ישראל משוקעים ביד המצריים וארד להצילו מיד מצרים. וכן הוא אומר (שמות יד, ל) ויושע י"י ביום ההוא. אמר ר' אבא בר יהודא בשם רבינו, כך היו ישראל ניתנים ביד מצרים כעיבור שניתן בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן היד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה, שנאמר (דברים ד, לד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. אמר ר' איבו בשם רבי יוסי בן זמרא, כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר (שם כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, עד כאן לשונם:

287

רפ״חוקשה במאי קא מפלגי. עוד קשה, אם מבקש חיה, הא אמר אם מבקש המיתה, וכל אם תלוי נמצא חיים ומות הוזכר. עוד קשה, אם חייהם תלוים איך יתקיים הברית לאבות ואח"כ יצאו. עוד קשה שינוי הלשון, משוקע ואח"כ אמר נתונים, ואחר כך לא זה ולא זה כי אם יציאה בלבד. עוד קשה לישנא וכן הוא אומר ויאמר, הוה ליה למימר כנהוג בכל התלמוד. עוד קשה, דלכאורה משמע דדייק מסיפא דויושע את ישראל מיד מצרים כמו שדייק לעיל מקרא וארד להצילו מיד מצרים, וכן בפסוק אשר גאלם מיד צר, א"כ הוה ליה לאתויי הסיפא. אלו הקושיות התעורר אליהם בספר תורת משה:

288

רפ״טכבר אמרנו הכנסת ישראל למצרים כהכנסת הנשמה לגוף העכור, כי הזדככו שם בהנחת זוהמתן בתוקף קליפת מצרים, ונזדככו בגוף ונפש, הזדככות הנפש שהיו ישראל משוקעים ומסובבין בקליפות שר מצרים, כמו שהאריך בצרור המור בפסוק (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק, והעתקתיו לעיל. וכלל דבריו, שהיו ישראל משוקעים בקליפות עד נקודה אחרונה, ואלו היו עוד רגע שם ח"ו אז היו נשקעים לגמרי בטלים שם, וזה היה חפזון הגאולה. ואז מבוארת פסקא דמצה זו שאנו אוכלין על שום מה כו', ועיין במצה שמורה בביאור האגדה, שם תמצא הכל באריכות עיין שם:

289

ר״צומצד שהיו משוקעים בכל עומק הקליפות להניח שם הזוהמא, נמצא כל הנשמה תהלל יה, והיא נקייה מכל סיג. גם נזדכך הגוף הבהמיי בהתשת החומר כדי שיורגלו במידת ההכנעה שהיא המעלה הגדולה. ועל ענין זה תמצא בברית בית הבתרים בבשורת מצרים המשיל ישראל לצפור (בראשית טו, י), ואת הצפור לא בתר, ורז"ל המשילו ישראל לבהמה טהורה ברדתם למצרים שאמרו (מדרש תהלים קה, ה) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו', אלא כו' משל פרה כו'. ופירש בזה בעל זבח פסח, שרצו לומר כמו הפרה שמוליכין למקולין לכאורה רעה היא לה, אמנם כי טוב הוא שאז תבוא לשלימות יותר גדול, דהיינו למדריגות החי מדבר, וסוף בהמה לשחוט כמו סוף אדם למות שהוא לטובתו. כן היה טעם רדתם למצרים. והנה כתיב (דברים יד, יא) כל צפור טהורה תאכלו, וכן כתוב בבהמה תאכל, והצפור הפורח למעלה נגד הזדככות הנפש, ובהמה טהורה נגד הזדככות הגוף:

290

רצ״אועתה יתבאר המאמר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והשלישי יבאר דעת שניהם. הראשון מדבר מענין הנפש שהיתה שקועה בקליפות עד התהום, על כן אמר לשון שקועה. היפך מעלייתא הנפש שאמר הקב"ה למלאכי השרת על ר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כט, ב). והנה הקב"ה מוריד הנשמה לב' עניינים, אם העונש בר מינן הבא לטמא מטמאין אותו ושם ביתו, וזהו אם מבקש המיתה. ואם מצד הטוב מורידה שם להזדכך, וזהו אם מבקש חיה בסוד (ש"א ב, ו) מוריד שאול ויעל. ונגד זה אמר כשם שהציפור כו', וכן הוא אומר ויושע, אינו מביא ראיה מתיבת מיד, שזה הביא כבר מפסוק וארד וגו', ועל כן אינו אומר ואומר, רק וכן הוא אומר, ורצה לומר ענין שזכרנו, שאלו לא הוציא הקב"ה עתה מיד היינו משוקעים לעולם, כי לא נשאר מתהום ח"ו כי היו משוקעים בתהום רבה עד שהוצרך הקב"ה כביכול לירד שם להעלותם, זהו וארד וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא דייקא, ואלו שהה עוד יום עדיין היינו משועבדים:

291

רצ״במאן דאמר שני מביא משל מבהמה כו', מיירי מזיכוך הגוף כדפירשתי, ושם לא שייך שקוע רק נתון, וק"ל:

292

רצ״גומאן דאמר השלישי מפרש דעת שניהם שהוא כור כו'. ועל כן הוזכר נ' פעמים יציאת מצרים בתורה, כי נשתקעו עד נ', דהיינו מ"ט פנים טמא, ומכח נ' נגאלו כמו שכתב הפרדס בשער השערים:

293

רצ״דוכבר זכרנו דהתורה אחוזה למעלה ולמטה, דהיינו עיקר מציאות השם נתגלה ע"י התורה שהיא כולה שמותיו ית', ומהתורה נתגלה שכר מצוה מצוה, ועונש עבירה עבירה. והנה התורה נ' שערי בינה, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, פירש בזוהר (השמטות ח"א רסא, ב) נ' פלאות ונ' העקרים נתפרסמו במצרים כדפירשתי. וזהו פסח מצה ומרור, מצה ומרור אחידוש עולם, והחידוש אמחדש. וזה כי העולם כולו נקרא עיסה שהיה מעורב מים בארץ, ועל כן נקרא אדם הראשון (בר"ר יד, א) חלה של עולם. והנה עיסת חמץ לקוח משאור הקדום, והקדום מהקדום כו', מה שאין כן מצה אינה לקוח משום דבר מורה אחידוש המוחלט מאין גמור, דלא כדעת מקצת הכופרים אף שמאמינים בהבריאה רק אומרים שהיה חומר קדום, על כן מצוה (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ואיסור חמץ כל ז', חמץ אסור כל ז' ימי בראשית. והנה ראשית הבריאה נקודה הראשונה שקראוה היולי כמו שכתב הרמב"ן ריש בראשית (ד"ה בראשית), על כן בתחלה תאכלו מצות דהיינו בהתחלת הז', ונגד נקודה ראשונה של הבריאה הנקודה דבין חמץ למצה דהיינו מה שיש בין ח' לה':

294

רצ״הפסח רומז שלא יהיה לבעל הדין לחלוק כדרך קצת הכופרים, אף שמאמינים במציאות הש"י ושהוא הש"י חידש העולם מאין, מכל מקום אומרים שנתנו לבני אדם, ומאן דאלים גבר. על זה בא הפסח שעשה הש"י דין במצרים אף באלהיהם, וחמל על ישראל כו', ומרור הוא חסא רומז לזאת התורה שהיא תושיה אבל לטוב לנו, ועיין בזוהר בפסוק שמן זית זך שרומז על זך אותיות התורה, והם כתית והיא מרורה כזית, ומזונותיה הרוחני הוא בידי הקב"ה שיתן ללומדיה:

295

רצ״ווהילל היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, כי כל ג' עיקרים נכללים בעיקר אחד, ואברהם אבינו פירסם העיקר הזה הכולל כולם, ועל כן בברית בין הבתרים נתבשר על גלות מצרים והגאולה שנזדככו שם, ונתפרסמו הג' עיקרים שם. וזהו ביאור המאמר (בר"ר מ, ו), לך לך (בראשית יב, א), צא וכבוש הדרך לבניך, ומשם ירד אברהם אבינו למצרים והוא היה סימן לבניו כמו שהאריך הרמב"ן בפרשת לך לך ובשאר הפרשיות:

296

רצ״זואגב נדקדק איזה דקדוקים בפרשה זו דלך לך, (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, פירש רש"י (ד"ה בחרן), נו"ן הפוכה כו'. צריך ביאור מהו הסוד של נ' הלזו. עוד צריך התבוננות כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך לקח את לוט עמו, למה והלא כתיב (עי' דה"ב כ, לז) בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. וגם כל זמן שהיה לוט עמו היתה השכינה פירשה מאברהם אבינו כמו שכתב רש"י על פסוק (בראשית יג, יד) וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו. עוד יש עיון גדול בענין לוט [פרשת] וירא (בראשית יט, ג), ומצות אפה ויאכלו, פירש רש"י, מצות אפה, פסח היה. ויש לתמוה וכי לוט היה צדיק כל כך לקיים מצוה דמצות, ועדיין לא נצטוו אף זרע אברהם. והלא הוא שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי באברהם ובאלהיו כמו שכתב רש"י בפסוק (שם יג, יא) ויסע לוט מקדם:

297

רצ״חועוד צריך השקפה גדולה להתבונן במעשה הש"י שהוציא כל הנשים צדקניות אמותינו הקדושות מהרן אבי לוט, והוא כי שרה היתה בת הרן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יד, א) יסכה היא שרה, והרן היה אבי מלכה שילדה לנחור את בתואל שהוליד את רבקה, וגם הוליד את לבן שרחל ולאה היו בנותיו, וכן רות המואביה שהיא אם למלכות בית דוד ומשיח יצא מלוט בן הרן. בודאי מי יוכל לעמוד בסוד אלוה, מכל מקום אחוה דעתי על כל הנ"ל עד מקום שיד שכלי מגעת:

298

רצ״טומתחלה אקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב), אמר ריש לקיש, ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן:

299

ש׳כבר כתבתי כי שלשה האבות פירסמו ג' עיקרים, ואברהם אבינו פירסם מציאות הש"י ושהוא מנהיג את העולם, והוא ביאור המדרש שרמזתי פרשת לך לך (בר"ר לט, א) אמר רבי יצחק, משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת. אמר, תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אמר תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם. כי חדוש העולם שהיה בחסד דהיינו בנדבה ורצון היה בשביל אברהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם יב, ט) אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם (בראשית ב, ד), באברהם:

300

ש״אומחידוש העולם נודע מציאות הש"י, כמו שכתב הרב המורה חלק השני פרק י"ג וזה לשונו, דע כל מי שיאמין בתורת משה רבינו ע"ה הוא שהעולם בכללו, רצה לומר כל שנמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר ההעדר המוחלט, והש"י המציאו אחר ההעדר הגמור, והש"י לבד היה נמצא ולא דבר בלעדו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואח"כ המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם חפצו ורצונו לא מדבר כו', עד וזהו סוד תורת משה רבינו ע"ה, והיא שנית ליסוד הייחוד לא יעלה בידך זולת זה:

301

ש״בעוד כתב בחלק ראשון פ' ע"א וזה לשונו, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו אבל חדשו זולתו, ומחדש העולם הוא הש"י כו'. הרי ביאור הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות הש"י במושכל הראשון:

302

ש״גועתה בנדון זה אבאר מהו ענין נמרוד שצוה להשליך את אברהם לכבשן האש, ומהו ענין הרן שהיה תולה בספק והיה אומר, אם אברהם נוצח אני משלו, ואם נמרוד כו', כמו שהביא רש"י (בראשית יא, כח) מדרש רז"ל (ב"ר לח, יג). נמרוד כפר במציאות הש"י, ומכל שכן שלא האמין בחידוש העולם, שיהיה העולם מחודש ממחדש שיהא ביכולתו לשנות הטבע. רק האמין שהעולם קדמון, והלך בדרך שהלך אדם הראשון בעת פיתוי הנחש שהאמין לדברי הנחש שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם, שהניח הקדמה שיש חומר קדום לעולם שנברא ממנו דהיינו עץ הדעת. ובענין זה נתלבש נמרוד בלבוש אדם קדמאה שקיבל זוהמא זו שהוסת אז אדם הראשון מהנחש הקדמוני, באותו הדעת נשאר נמרוד:

303

ש״דונתבאר הענין הזה בזוהר פרשת נח (ח"א עג, ב) וזה לשונו, הוא היה גבור ציד לפני ה' וגומר (בראשית י, ט), תא חזי, הוא היה גבור תקיף, לבושוי דאדם קדמאה הוה לביש, והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו. אמר רבי אלעזר, נמרוד הוה מפתה לברייתא למהך בתר פולחן ע"ז, והוא שליט באינון לבושין על כל בני עלמא ונצח בני עלמא, והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרון שמיה נמרוד, דמרד במלכא עילאה לעילא. דבר אחר, דמרד בעילאי ומרד בתתאי, באינון לבושין שליט על כל שאר בני עלמא ומליך בהו, ומרד במאריה ואמר, דאיהו שליטא בעלמא, והוה מפתי לברייתא אבתריה, עד דמשך בני נשא למיפק מבתר פולחנא דמריה עלמא. אמר ר' שמעון באלין לבושין ידעין בהו חברייא רזא עילאה, עד כאן לשונו. ועיין בילקוט שהביא גם כן בפרקי רבי אליעזר:

304

ש״הנמצא שאברהם ונמרוד היו ב' הפכים. הרן ממוצא כי היה מאמין שיש מחדש שחידש עולם והוא הש"י, רק היה מסופק בהשגחה ובבחירה של בני אדם, כי היה חושב ודאי הש"י שהיא אלוה חידש העולם יש מאין בנדבה כדי להטיב לזולתו, אבל לאחר שחדשו נוכל לומר שעזבו לבני אדם לעשות בו כרצונו איש ואיש ואין מי שיאמר לו מה תעשה. כי אף שנדבק הרן במקצת בקדושה, מכל מקום לא היה דביקתו כל כך גדול, והיה גם כן מהפירוד. וסוד זה נרמז במה שאמר (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', וצירוף נה"ר הוא הר"ן, והבן זה:

305

ש״ווהנה הרן האמין בסוד מצה, שהמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשית בלי התחלת שאור, והיא נעשית בחפזון בלתי הקדמות לה עיסה אחרת שתלקח ממנו, לרמוז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה. מה שאין כן החמץ, שלא יהיה לפי המורגל, כי אם על ידי שאור, ואותו שאור מעיסה אחרת, ואחרת מאחרת כו'. על כן נצטוינו שלא לאכול חמץ שבעת ימים כנגד שבעה ימי בראשית, ואיסור חמץ במשהו, כי האמונה האמיתית שלא היה חומר קודם אפילו משהו. וזהו הטעם שאין החיוב באכילת מצה רק הלילה ראשונה, ואחר כך כל ז' רשות, כי לא היה החידוש מאין המוחלט רק ברגע הראשונה מהבריאה שהוא ההיולי, ואחר כך יצאו הדברים מכח אל הפועל. ועל כן אין חילוק בין חמץ למצה רק המשהו, דהיינו בין חי"ת לה"א. וזה החילוק יש בין הרן לחרן:

306

ש״זוזהו שכתוב (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, ועד תרח היה חרון אף כמו שכתב רש"י (עי' שם ד"ה בחרן), כי תרח קבל לנמרוד על אברהם אבינו, והרן מת על פני תרח אביו, הרי לך כי חרן היה דבק בסוד מצה, אבל לא היה דביקתו בסוד פסח שמורה על מציאות הש"י והשגחתו להרע ולהטיב ולהכניע כל זדים כמו שהכניע שר של מצרים שהוא גדול על כל השרים ובכור למרכבה כי הוא מרכבת המשנה להשגיח הש"י בתחתונים לדם להם כדרכיהם. ומאחר שנדבק הרן בסוד מצה, ומצה רומז על חירות יציאת מצרים אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים (שמות יב, לט). והנה רז"ל אמרו (שמו"ר א, יב) שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, זהו סוד שיצאו הנשים הצדקניות מן הרן, וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה לעתיד מתייחס בגאולה דמצרים כמו שכתוב (עי' מיכה ז, טו) אראנו נפלאות כימי צאתך ממצרים, ובניסן נגאלנו ועתידין להגאל (ר"ה יא, א). הנה כתיב וימת תרח בחרן, ושם הנו"ן הפוכה, ואות הנון נתקנה בחמישים פעמים יציאת מצרים המחבר בתורה, וזהו שכתוב אחריו (בראשית יב, א) ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגומר, שציווהו לילך לארץ מצרים ולקח עמו את לוט בן הרן, כי גם להרן היתה אחיזה זו ולוט בן הרן אפה מצות:

307

ש״חועל ענין זה של הרן יש רמז בדרשת רז"ל כמו שאמרו בדיקת חמץ לאור הנר, אור רומז לאור כשדים שהושלך שם הר"ן, הנ"ר אותיות הר"ן, ומאחר שהיה להר"ן גם כן נטיה בבחינה אחת לדעת מצרים דהיינו שלא האמין בהשגחה, לכך נרמז בפסוק (משלי יא, י) באבוד רשעים רנ"ה, רנה אותיות הר"ן. ובאיבוד מצרים כתיב (שמות טו, א) אז ישיר וגומר:

308

ש״טהרי מבואר סוד אברהם ונמרוד והר"ן אשר כל זה סובל והולך, כי אברהם אבינו נגד עיקר מציאות הש"י, ונמרוד הוא הפוכו כפר בבל, והרן ממוצע האמין בחידוש יש מאין, אבל לא בהשגחה. תרח שקבל לנמרוד היה כופר כנמרוד, ולא ממש כנמרוד כי האמין בבריאה, אבל לא בחידוש יש מאין, רק היה חומר קדום, וזהו הנקודה שבין ח' לה', וזהו וימת תרח בחרן, וכמו שיש חלוק בין הרן לחרן נקודה, כמו כן בין חמץ למצה. וחמ"ץ הוא הקליפה סוד (ירמיה ג, ג) מצח אשה זונה:

309

ש״יוזה רמז (בראשית כז, מו) קצתי בחיי מפני בנות ח"ת, כי ארור כנען (שם ט, כה), והוא בא מצד הנחש הארור שראה אותם ערום ונתאוה, כי הנחש דבוק במצח אשה זונה לילית, וזהו החמץ היפך המצה שהה"א נתהפכה לח"ת, זהו קצתי בחיי מפני בנות ח"ת:

310

שי״אואמרו וימת תרח בחרן, נ' הפוכה, עד אברהם היה חרון אף. כבר כתבתי עיקר מציאות הש"י כולל כל עיקרים הוא עיקר ע"י התורה האוחזת במציאות הש"י כי היא כולה שמותיו יתברך, ואח"כ אוחזת בעיקר הג' שכר ועונש, שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה. וענין נ' שערי בינה מתגלים בסודות התורה, על כן נתהפכה הנון של חרון אף הרומזת לנון נפלה שלא הוזכר באשרי לנ' של שערי בינה שנתפרסם במצרים ג' העקרים:

311

שי״בואברהם אבינו הכוללם, אמר ליה הקב"ה, לך לך, צא וכבוש הדרך כו'. והלך למצרים, ואמרו רז"ל (פסחים קיז, ב) ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), זהו שאומרים אלהי אברהם, שנתפרסם מציאות הש"י על ידו. זהו שהזכיר גדול, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, כי הוא הודיע דאית דין ואית דיין ועל זה מסר נפשו, וזהו עיקר שכר ועונש. וכבר כתבתי כי אף העונש הוא מצד טובו ית', וכשם שמברכין כו', בעבור ישמעו ויראו ולא יזידון, זהו שאמרו, ואברכה, שאומרים אלהי יצחק, על דרך (דברים יא, כז) את הברכה אשר תשמעו. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, עיקר תורה מן השמים כמו שכתוב (שם ד, לב-לג) הנהיה כדבר הגדול הזה [וגו']. השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ואברהם אבינו שפירסם כל הג' כדפירשתי, על כן בו חותמין, וחותמין מגן אברהם. בתיבת מגן רמזיין שלשתם, מציאות הש"י, כדכתיב (תהלים ג, ד) ועתה ה' מגן בעדי. תורה, (שה"ש ד, ד) אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים. ורמז שכר ועונש, במידת הדין כתיב (תהלים ז, יא), מגיני על אלהים. במדת הרחמים כתיב (ש"ב כב, ג) מגיני וקרן ישעי. ותשובה ומעשים טובים כתריס כו' (ב"ר יד, ט). גם מג"ן ראשי תיבות מציאת השם, גן עדן גיהנם, נ' שערי בינה:

312

שי״גוהם למדו החתימה מן והיה ברכה, כבר כתבתי כי נ' הפוכה דחרן חרון אף נתהפכה לטוב ע"י אברהם אבינו (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, הפך וימת כו'. והנה נתקנה במצרים נ' שערי בינה, נ' פעמים יציאת מצרים בתורה:

313

שי״דומתחלה אקדים ענין אור ישר ואור חוזר שהוזכר באריכות בפרדס, שהאור החוזר הוא כמו חותם המתהפך, ועוד האריך בביאור הפסוק (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה וגומר כי כל בשמים ובארץ. ופירוש הפסוק, לך היא הבינה ששם נ' שערים ומתפשטים עד הוד, ושם מתהפך תיבת לך נעשה כל. ואז נון הפוכה לטובה סוד התאחדות האור הישר וההתהפכות האור. ונראה שאלו המאה דהיינו לך כ"ל הם סוד מאה ברכות, ומצינו (בר"ר לט, יא) שהקב"ה אמר לאברהם והיה ברכה, הברכות יהיו מסורות בידך, וה' בירך את אברהם בכל ומסרם ליצחק, ויצחק ליעקב, והם בכל מכל כל. וכ"ל הוא לך, ורמז הקב"ה סוד המאה לאברהם אבינו, לך לך עולה מאה. ומסרה ליצחק סוד (בראשית כו, יב) מאה שערים ויברכהו ה'. ויצחק ליעקב סוד (שם לג, יט) מאה קשיטה, ורומזים למאה קישוטין דשכינה מסוד מאה ברכות. זהו סוד והיה ברכה בך חותמין, כי הברכות מסורה בידך והם מאה בסוד החותם המתהפכת מהנון שנתקנה ע"י אברהם אבינו, זהו בך חותמין. הכלל העולה, אברהם אבינו הובטח להיות זרעו במצרים כדי שתתפרסם האמונה האמיתית בכל מכל כל:

314

שי״הובזה יתבאר המאמר (סנהדרין צא, א) באלכסנדרוס, חכמי ישראל הבינו כי המצריים שתבעו לפני אלכסנדרוס המה יטענו נגלה ונסתר, כי היה קשה לחכמי ישראל למה מביאים הפסוק וה' נתן את חן העם במצרים וגומר, לא פסוק הקודם לו ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וישאלום. וכן היה הענין, הם תבעו לפני אלכסנדרוס המאמין בקדמות העולם, ולפי סברתו בודאי ישראל גזלנים ח"ו, דאם ברא הש"י העולם אזי ברצונו נתן וברצונו נטל כמאמר ר' יצחק שהביאו רש"י בריש התורה. המצריים לאחר שראו אותות ומופתים, אז הכירו מציאות הש"י וחידוש עולם והשגחה ויכולת, ועכ"ז היו מפוקפקים בקצת כמו שאפרש, וחשבו שאלכסנדר אף אם יאמר למצריים ולטעמיך הלא אתם מודים בחידוש מכל מקום יודה לסברתם דהא דעתו וסברתו יותר הרבה רחוק:

315

שי״וועתה אפרש סברת המצריים, אמת שהש"י חידש ומשגיח ומשדד, מכל מקום בראשית הבריאה נתן הקב"ה לצבא השמים כח ויכולת להנהיג העולם, וכל כוכב ממונה על מינוי שלו, העולם כמנהגו נוהג, וכביכול וזה ידו מהם, רק אם בעת מהעתים רוצה לשדד משדד אז מנהיגים בכח שהושם להם בעת הבריאה:

316

שי״זאמנם אמיתית האמונה היא הש"י מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בכוונת שופע שפעו, ואלו היה מונע רגע אחד, היה הכל כלא היה בטל המציאות. וזהו פירוש הפסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אין הפירוש שאין אלוה זולתו, שזהו פשיטא ומבואר בפסוק (שם ו, ד) שמע ישראל וגומר. אלא רצה לומר, שאין עוד מציאות בעולם זולת מציאותו יתברך, כי בהסתרו יאבד הכל. ומה שאומרים (ברכת יוצר שחרית לש"ק) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, לא אמר מינה אותם להיות מושלים, רק כח ההכנה לקבל, כמו שהעין מוכן לראות כשנשפע לו הראיה, וכן האוזן לשמוע, וכן כל האיברים איש איש על עבודתו, ככה מערכת השמים כח וגבורה נתן בהם כל זמן שהשפע נשפע בהם הם פועלים כפי טבעם הן לטוב הן לרע, ושידוד המערכה הוא אף שהשפע נשפע בהם והם קיימים, יושפע בהם שלא כטבעם:

317

שי״חוהנה המצריים כפי סברתם כל זמן שהמערכת אינו משודד אזי כביכול זזה ידו, נמצא הוא קנוי להמקבל השפע מהמערכת, ואף שביד הבורא יתברך לשדד, מכל מקום שכירת ליומא מכר הוא, ועל כן הוקשה להם אמירת דינו של הקב"ה, הלא הדין והסברא הוא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות כדאיתא בכתובות (לב, ב) ובמכות (ד, ב), ואם כן למה נענשו מיתה וממון המצרים על הים, ומלקות וממון אותן שנשארו, שאף הן היו לוקין כמו שכתב רש"י פרשת בשלח (שמות יד, כה ד"ה במצרים). בשלמא לפי אמונתינו האמיתית לא קשה, דהא לא זזה ידו ותמיד יתברך שופע, ולא שייך לומר במוחלט שענשם ולקח מהם ממון, רק מנע מהם ממון. והמצרים רצו להוכיח דאין הענין כן, דא"כ למה כתיב וה' נתן את חן העם, שזה הלשון אין שייך אלא כשהוא היה למצריים אז הוצרך למציאות חן שישאלום, אלא הוי ליה למימר וה' נתן ממון הראוי למצריים נתן לישראל. על כן קראו תגר חס ושלום על הדין שלמעלה שאין בדין להעניש בשתיים:

318

שי״טגביהה בן פסיסה אמר, אני אלך ואדון ואשיב לו גם על חקירתו, ואם ח"ו ינצחוני אמרו אתם שאני הדיוט ולא שלחתם אותי לנסתרות, כי לא ידענו שאתם תטענו נסתרות. ואז יצוה המלך לשמוע מה בפיכם, ודו"ק:

319

ש״כונחזור לענין, גביהה בן פסיסא השיב על כרחך אין הפשט בפסוק נתן חן כדבריכם, ומה שכתוב נתן חן, הוא כדפירש רש"י אם שאל אחד אמר קח שנים וכו', וק"ל דהאמונה אמיתית שאין במערכת רק הכח ולא הפועל כדפירשתי. וזה מוכח מפסוק (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. וקשה הלא לא ישבו רק רד"ו שנה, ואם רצה לומר עם שאר ארצות, לימא בהדיא כך. אלא הענין לעולם אין שום דבר בפועל זולתו יתברך, והכל אינו אלא בכח, על כן יסוד הדברים מכח עצם המערכת אינו אלא כח כדפירשתי. ואז מתורץ הקושיא דת"ל שנה במצרים, כי מברית בין הבתרים היו המצריים בכח מוכנים לשעבד באברהם ובזרעו, ולקיחת פרעה לשרה תוכיח. ובגוים שהם תקועים במערכת, אמרו רבותינו ז"ל חישב לעשות עבירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי כחו שלמעלה אינו אלא כח:

320

שכ״אוהוסיף גביהה בן פסיסה לאמר, מאחר שהוא כן חישב לעשות כו' כאלו עשאה, תנו שכר ס' רבוא עבודה ת"ל שנה, ואף אם הממון שלקחנו בשכר פעולה זמן שהיינו במצרים, מכל מקום אנו מבקשים שכר כל ת"ל שנה. ולא היו סיפק בידם והוצרכו לברוח. ואומר, אותה שנה שביעית, רצה לומר מורה אחידוש כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית ודוק, והכל מורה אחידוש, והחידוש על המחדש שחידש גן לעבדה ולשמרה, ועל כן הושם בגן עדן כדפירש, ואדם ביקר בל ילין כו' ונתקן בארץ מצרים כגן ה' שקבלו התורה ואזהרותיה. וכל הלכות פסח מורים על זה, ומה לנו לשאול ולדרוש הדינים, כי כל העדה קדושים ויודעי תורה, רק לצאת חובת היום נגיד קצת רמזי דינים לענין תוכחת מוסר:

321

שכ״בהלכות הגעלה והלכות ביעור חמץ

322

שכ״גכבר נודע (ברכות יז, א) היצה"ר הוא החומץ והמנוול שאור שבעיסה, ואין ביעור חמץ אלא שריפה (פסחים ה, ב), אם פוגע בך מנוול משכהו לבית המדרש דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש (סוכה נב, ב):

323

שכ״דענין הגעלת כלים פליטת זוהמת היצה"ר להעביר כתמי העונות, ומי שלא נתחמץ כל כך ביצה"ר, ומורק ושוטף פנים וחוץ, סוד טהרה וקדושה. ומי שתשמישו ברותחין, צריך להיות נכוה ברותחין בתשובה חמורה. ויש שצריך ליבון עד שהניצוצים נתזות ממנו, כמו ענין (שבת נו, ב) נתן דצוציתא. וכלי חרס חרסי אדמה שאינן יוצאות מדופנות לעולם, אין להם תקנה אלא שבירה, שבירתן מיתתן. ואם חזרת כבשונות מועיל, בזה יש פלוגתא, והלכה כדברי שניהם, כי יש מתטהרים בגיהנם ומתרפאים, ויש גיהנם כלה והם אינם כלים. ידות הכלים צריכין הגעלה, עיין במדרש שמואל במשנה (אבות ב, א) ואי אתה בא לידי עבירה:

324

שכ״האור לי"ד בודקין כו' (פסחים פ"א מ"א), פירוש למעלה וסדר הנכון יפשפש אדם במעשיו ויבדוק החמץ הנגלה, וגם החמץ הנסתר. והבדיקה לאור נר יחידי, רצה לומר לה' לשמו, ה' אורי וישעי (תהלים כז, א). ואור לי"ד מציל מן (ישעיה לא, ט) הנה ה' אור לו בציון וגו', שהוא הגיהנם. וכן בירר אברהם אבינו גליות וגלות מצרים שהוא סילוק החמץ כדי להנצל מהגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, כא):

325

שכ״וויבדוק כל החורין וסדקין, כי הקב"ה בוחן לבבות. גם הרבה עבירות שהאדם דש בהן ונשכחות ממנו, הקדוש ברוך הוא זוכר כל הנשכחות, על כן יבדקם לתקנם בעודו בחיים חיותו. וכמו שבודק עבירות שבינו למקום, כן בודק שבינו לחבירו, וזה הוא (פסחים ח, א) חור שבין אדם לחבירו כו'. וכל אחד בודק ומתקן מה שיודע, ומה שנעלם מבטל ומוחל אחד לחבירו הן ממון הן שאר דברים שביניהם:

326

שכ״זוכתב רמ"א בהגה"ה בש"ע (הל' פסח תלג, יא) צריך לבדוק הכיסין, אמת כי הכיסין צריכין בדיקה ביותר, כי רוב עבירות בממון, ותלוי בלב לא תחמוד, והלב תלוי בכיס. ועיקר חמץ עכבר נכנס עכברא דשכיב אדינרי, ומי שעשה ביתו אוצר צריך בדיקה וק"ל:

327

שכ״חבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכות בדיקה, אף שהמקום קודש, צריך לבדוק סדר הלימוד וסדר התפלה כו'. גם לאידך גיסא אם אתה רואה אותו מעוטף בטליתו ונפשו חשקה בתורה, על כל זה צריך לבדוק אחר מעשיו שמא רמאי הוא:

328

שכ״טוהנה הוזכרו הרבה דיני בדיקה בדברים דלא שכיחי, וכולם רמזים גדולים. ככר בפי נחש כו' (פסחים י, ב). ככר למעלה בקורה כו' (שו"ע תלח, ב). ככר בבור כו' (פסחים י, ב). רומז לג' דברים דעקביא בן מהללאל (אבות ג, א) דע מאין באת וכו', וכולם בפסוק אחד (קהלת יב, א) וזכור את בראך, בארך, בורך, בראך. נחש טיפה סרוחה, כי אלו לא הי' ענין הנחש, לא הי' חוש המישוש חרפה, והי' נקרא זרע קודש. ועתה נקרא טיפה סרוחה, דבא הנחש והטיל בה הזוהמא. ככר בבור, זהו בורך. ככר על הקורה, זהו בראך על דרך דאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח, א), אביי ורבא הוו יתבי כו', רבא אחוי לשמי טללא כו'. תערובת חמץ רומז על מ"ש במקום (קהלת ז, כ) אין אדם וגו' אשר יעשה טוב ולא יחטא, כלומר דבעשיית הטוב מעורב חטא, כגון שעושה המצוה בשביל יוהרא, או שלא בכוונה:

329

ש״לחמץ נוקשה אינו מחמץ חימוד, רק ההרגל שהאדם דש:

330

של״אבביטול הלילה אומר דלא חמיתיה, הלילה זמן התבודדות בביתו שאינו יוצא לראות מעשה אחרים. אבל ביום, צריך לבטל גם מה שרואה:

331

של״בכל אלו טהרות חייב לטהר ברגל בזה מועד בצאתנו ממצרים, שהוא תכלית חידוש העולם ואז בחר בנו מכל העמים כו', וכבא מועד אז מקרא קודש נעשינו בת זוג להקב"ה כמשוש חתן לכלה כן יציאת מצרים כנודע. ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שמורים:

332

של״גוכל ענייני הסדר בנוים על סוד הזיווג, ונסדרם על דרך הא דתנן בכתובות (פ"ה מ"ה), אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה כו', עד מביא לידי זימה, עד כאן לשון המשנה. בודאי יש רמזים לאלו העניינים. עוד קשה מה שאומר, ד' יושבת בקתדרא, והלא אף כשמכנסת ג' אינו חושב שום מלאכה שעושית, ומה היזק כשתשב אז בקתדרא. אנחנו בלילה הזה ליל שמורים לה' סוד הזיווג כדאיתא בזוהר, וכל מה שכתוב בזאת המשנה, טוחנת, רומז לטחינת חיטי דפסחא שעל כל פנים צריכה שמירה מטחינה ואילך. אופת, כן הוא במצה כמו שאמרו רז"ל (פסחים קטז, א) מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. מכבסת, כן ראוי לרגל לקיים וכבדתו בכסות נקייה, בפרט ביום טוב הזה. ונוהגין ללבוש בליל סדר סרגני"ס. מבשלת, רומז לב' תבשילין. מניקה את בנה, עושית כן קודם הסדר, כדי שישן ויעור אחר כך בהסדר, כי המצוה אף קטני קטנים שיערו בכל האפשר כי הם בים הראו זה אלי כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א, יב). מצעת המטה, רומז על ההיסבה, ודין הסיבה לכתחלה כל הסעודה:

333

של״דועתה אקדים הקדמה אחת, ד' לשונות גאולה מורים עניינים גדולים, רומזים לד' רגלי המרכבה. ונודע כי זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד), ונגד ד' גאולות אלו ד' קליפות קשות שגרמו ד' גליות שעליהם נאמר (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גבירתה. ובהכנס אשה לבעלה דהיינו כנסת ישראל להקב"ה, שפחה אחת תחת רגליו אז תכנע אחת, וכן ב' ב' י' וכן כולם. על כן מברכין ד' ברכות על ד' כוסות על ד' עניינים המסודרים. על כן כתב רש"י בתשובה ברכה רביעית תיכף אחר מהולל בתשבחות:

334

של״הוהנה ארבע עניינים א' הסרת יצה"ר ולב האבן, וזהו חימוץ והסרת בגדים צואים, אשר הטחינה והאפיה שימור מהחימוץ, וכיבוס בגדים הסרת בגדי צואים, ובהשתעבד שפחה אמר סר מר המות הזה, וזהו המעלה הראשונה שתהיה בעת הגאולה. ב' (ירמיה טז, יד) לא יאמר עוד חי ה' כו', כי גאולת מצרים טפל, ושעבוד מלכיות עיקר, והמלכה תמלוך, על כן לא נצריך עוד לסיפור אגדה להשמיע לקטנים, ולא תבשילין שהם זכר לפסח ולחגיגה. ג' ערשינו רעננה (שה"ש א, טז), זה בית המקדש, וכתיב (שם ג, ז) הנה מטתו שלשלמה. בהכנס שפחה שלישית, אז המעלה השלישית שלא יבנה המקדש הג' ע"י אדם כמו שכתוב (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית וגו'. וזהו אינה מצעת המטה. המעלה הרביעית היא נצחיות הדביקות למעלה צרורות בכסא הכבוד, זהו יושבת בקתדרא:

335

של״ורבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות, הוא הדבר שפירשתי למעלה סוד מאה ברכות. וסוד קו"ף שאמר ר' עקיבא, קו"ף זה שמו של הקב"ה, ששם הוי"ה עולה קו"ף, י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה', וכן מקום, וזהו ברוך המקום. וזה לעומת זה, כי הקליפה כקוף בפני אדם היושב על הכסא. ואדם רומז גם כן לשם הוי"ה במילואו, יו"ד ה"א ו"ו ה"א עולה אדם, וזהו סוד הכניסה מאה שפחות, ואז יתבטלו הקליפות בכלל ופרט. על כל זאת עושה בצמר, ידוע צמר ופשתים שעטנ"ז, צמר מקרבן הבל שהביא צמר, והבל מצד הקדושה, וקין סטרא דמסאבא הביא פשתן. על כן בגדי כהונה היו כלאים, כדי להכניס הקליפה להקדושה, ולעתיד חזיר לטהר, וישאר אל מן סמא"ל כמו שכתבתי במקום אחר, וכולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג, יג), וכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם וגו' כצמר יהיו, וזהו הרמז מה שכתוב ועושה בצמר, דאם לא כן כמורד שפחה בגברתה, והיא סוד אשה מנאפת כנודע, זימה היא ח"ו. ואנחנו כנסת ישראל בת זוגו כתיב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, על כן מוכרחים אנו לראות שהזדונות יתהפכו לזכיות, והבן:

336

של״זאז יתקיים (ויקרא ו, א) זאת תורת העולה, (שה"ש ג, ו) מי זאת עולה מהמדבר גאולת מצרים. וזאת תורת המנחה (ויקרא ו, ז) גאולה דלעתיד לעת ערב יהיה אור, ואליהו הנביא יתגלה ונענה במנחה ואז יתבטל החמץ לגמרי, ומצות תאכל במקום קודש ישראל לה', ויקויים אור לי"ד, כי לעת ערב יהיה אור, ומלכות בית דוד עולה י"ד יוחזר למלכותו והיה לך ה' לאור עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

337

של״חדרוש רביעי בעזרת הש"י דרוש לשבת הגדול

338

של״טבמדרש (ויק"ר ז, ב) אמר רבי אבא בר יודן, כל מה שפסל הקב"ה בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה:

339

ש״ממהר"ם בר ברוך השיב בתשובה על ש"ץ המנוגע ומעונה ובעל מום אם ראוי להיות ש"ץ. והשיב, אדרבא (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, והוא יותר נכנע. ולכאורה זה נגד זה המאמר דאמר כל מה שפסל הקב"ה בבהמה, נגדו פסל באדם. אמנם יש לחלק בין קרבן שהוא כמביא דורון למלך שראוי שיהי' הדורון בכלי מפואר. ובין תפלה כי תחנונים ידבר רש ותפלה לעני, יותר ממה שהוא מנוגע ומחזיר על הפתחים ביותר נכנע, כך יש לתרץ על דרך הפשט:

340

שמ״אהיא העולה על מוקדה (ויקרא ו, ב). והנה תנור עשן (בראשית טו, יז), במדרש שמות רבה סדר פקודי פרשה נ"א (ה), לאברהם אבינו הראה הקב"ה התורה והגיהנם והקרבנות ומלכיות שנאמר כו', עד (תהלים סו, יב) ותוציאנו לרויה:

341

שמ״ביש להקשות, בשלמא גיהנם ההיפך מהתורה על דרך (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, למעלה אף דרך גלגל האש, כי אש של תורה שהיא אש דת מכבה זה האש, וההיפך בהיפך. אכן מלכיות באיזה ענין מכוון נגד ביטול הקרבנות. עוד קשה, במה אתה מבקש, מה מציאה בבקשה זו שניהם כאחד רעים. פשיטא זה אין להקשות ברור גיהנם יותר ממלכיות על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (ש"ב כד, יד) נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, כי זה אינו שייך אלא בחיים מחמת הרהור התשובה, ולאחר המות בגיהנם אין תשובה:

342

שמ״געל מוקדה וגומר. אש על המזבח וגו'. אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז). במדרש רבה ריש סדר תולדות יצחק (סג, ב) עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו) האבות עטרה כו', על דרך (ישעיה כט, כב) יעקב פדה אברהם, עד כאן. קשה פתח בתרתי האבות עטרה לבנים והבנים לאבות, ולא סיים אלא בחדא יעקב פדה דהיינו הבנים לאבות. עוד קשה, מדאסמכינהו אבות לבנים ובנים לאבות משמע דשוין, וזה אינו, בשלמא ברא מזכא אבא, אבל אב אין מציל בנו כדאיתא במס' סנהדרין פרק חלק (קד, א), אין מידי מציל (דברים לב, לט), אין אבות מצילים את הבנים, לא אברהם את ישמעאל ולא יצחק עשו כו'. עוד קשה, וכי היה צריך אברהם אבינו שהוא ראש אמנה לזכות יעקב, והלא הוא עיקר שבאבות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב) יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר כו'. עוד קשה, כפל לשון עתיד והיא נשאת כו'. וכן אח"כ כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב, וכמעט סותר אהדדי, אמר שאברהם כדאי, ואחר כך תולה בזכות יעקב:

343

שמ״דמצוה לספר ביציאת מצרים ואפילו כלנו חכמים. ויש לחקור כמה חקירות, מי יוכל לספר רק נזכר מג' דהיינו ג' שותפין כביכול והמבדיל שהיו, דהיינו הקב"ה שגזר הגלות ואחר כך גאלם זהו שותף אחד. ושותף שני פרעה המשעבדם. ושותף שלישי ישראל המשועבדים:

344

שמ״הבענין חקירת הקב"ה, דכל מה דעביד לטב עביד, ומאי טעמא גזר שיעבוד זה. וכבר כתבתי לעיל בדרשתי הראשונה דברי המפרשים עיין שם. ג"כ נחקור מדוע היתה הגזירה על ידי אברהם אוהבו כו', ונגמר על ידי יעקב:

345

שמ״וואמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פו, ב) אמר רבי יודא ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם, שנאמר (תהלים קה, יז) לעבד נמכר יוסף. (שם טז) ויקרא רעב על הארץ. כל כך למה, ויבא ישראל מצרים (שם כג), אמר רבי פנחס משל לפרה שהיו רוצים למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו את בנה תחלה והיא רצתה אחריו. כך עשה הקב"ה שימכר יוסף למצרים כדי שירד יעקב אבינו אחריו, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, עד כאן. יש לדקדק מהו חטאו שהיה ראוי כו'. עוד כמה דקדוקים עוד קשה בעבותות אהבה, וכי זו אהבה:

346

שמ״זכל ענין אברהם רמז לישראל במצרים, כמו שכתב הרמב"ן. ירידת אברהם למצרים ולקיחת שרה לפרעה וינגע ה' אותו, ואחר כך יצא ברכוש גדול, כן אירע לישראל במצרים. וכבר אמר רבי פנחס (בר"ר מ, ו), אמר הקב"ה לאברהם, צא וכבוש הדרך לבניך. הרי התחיל באברהם ונגמר ביעקב:

347

שמ״חגם על הגאולה יש לחקור שלא היתה גאולה אמיתית שאין אחריה גלות, רק היתה תש כחה כנקיבה, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) שירה מיוסד בלשון נקיבה. וכמו שביאר הפרדס בשער השערים, שי' שערים היו מצד התגלות במלכות ונודע זה. וכבר התעורר הפייטן על ענין כזה, מלא רודפתי ושנת גאולי חסר, זהו חקירה בענין גזר דין דהקב"ה והגאולה:

348

שמ״טבענין פרעה המשעבד יש לחקור, מדוע תלה הכל בלב, (שמות יד, ד) וחזקתי את לב פרעה, (שם ח, יא) הכבד את לבו, (שם ז, ג) אקשה את לבו, וכאלה הרבה והרבה פעמים, הלא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום:

349

ש״נבענין ישראל המשועבדים יש לחקור, הלא הם זרע אברהם יצחק ויעקב ושבטים, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו כאשר אמרו רבותינו ז"ל (יומא כח, ב), איך בקושי גדול נכנסו לאמונה האמיתית, אף שראו כמה אותות גדולות על קריעת ים סוף ששם נאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואף סמוך לזה כשצוה להם משה רבינו ע"ה לחזור למצרים והם עשו כן, מכל מקום הראו טינא בלבם לומר אין לנו אלא דברי בן עמרם כמו שכתב רש"י (שם יד, ד ד"ה ויעשו כן). וכבר מסור זה הכלל, במקום שדברו ישראל טוב אמרו רבינו משה, וכשהתרעמו אמרו בלשון בן עמרם, ובזה (במדבר יג, ל) ויהס כלב. אף שנוכל ליישב בכאן על דרך הפשט ד' כתות היו בים כמו שאמרו רז"ל (עי' באוצהר המדרשים ויושע יד), והרעים אמרו מה זה עשה לנו בן עמרם, והטובים שבהם אמרו אתם אומרים בן עמרם, אין לנו אלא דברי בן עמרם כו', וק"ל. גם רז"ל בזוהר (רעיא מהימנא ח"ג צז, א) רמזו שעדיין לא היו ישראל נקיים כי אם כאשה נדה, על כן הוצרכו לספירה:

350

שנ״אהרי ג' חקירות מג' שותפין שיש לחקור, וא"כ יתבאר טעם שבעה ימי פסח ואיסור חמץ ואכילת מצה אינו אלא בהתחלה בערב, וד' כוסות ופסח ומצה ומרור:

351

שנ״ברבי אליעזר ורבי יהושע פליגי (ר"ה י, ב), רבי אליעזר סבר בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם. כבר אמרו רבותינו ז"ל (עי' עירובין יג, ב) על כל מחלוקת חכמי ישראל, אלו ואלו דברי אלהים חיים. קשה היאך יוכל להיות בפלוגתא זו לפי הפשט. בשלמא בדיני איסור והיתר זכאי חייב טמא טהור, אף שהלכתא כחד, מכל מקום לפעמים כשיקרה איזה סיבה מצטרף לסברת האידך עבדינן כאידך. אכן בדבר מעשה ופעולה שעבד, מה דעבד עבד. אמת שיש בבריאה סוד גדול ונורא ששניהם אמת בסוד מוליד תוהו, אכן ליישב על פשוטו באתי:

352

שנ״גתכלית הבריאה בשביל האדם שהוא ציור העולמות, אף לרבי אליעזר מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך, וקאי אבריאת אדם, דאלו העולם נברא בכ"ה בתשרי. והאדם מעליונים ותחתונים כולו לה' תמים יחד גוף ונפש שכלי נצחיי, כאשר יהיה לעתיד הנצחיות בגוף ונפש כדעת הרמב"ן וסייעתו, וכאשר האריך בעבודת הקודש, בדרשות אחרות הארכתי מעניינים אלו, ולא רשמתי כאן כי אם ראשי פרקים:

353

שנ״דואדם ביקר בל ילין בסבת האשה אשר פיתה אותו מצד הנחש וסמאל הרוכב, ואז תש כח העולם כנקיבה במה שהיה ראוי להיות עולם הזכר צוריי, והאשה ענף מבעלה כי מאיש נלקחה. גם החומר זך ודק, וכאשר סרחו לעת ערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי (בראשית א, לא), אמרו רז"ל (שבת פח, א) תנאי התנה הקב"ה, ומעשה בראשית תלויין ועומדין עד יום הששי בסיון, והארץ יראה ושקטה. ועד מתן תורה היה העולם רופף, כי היתה תכלית הבריאה עבור האדם, והאדם נמשל לבהמה, עד בא אברהם ראש המאמינים והוא היה מרכבה בסוד אברה"ם סופי תיבות מאדם שור נשר כרוב כדפירשתי בדרשתי לשבת הגדול, והוא היה האדם הגדול בענקים. וזהו מה שאמרו רז"ל (בר"ר יב, ט), בהבראם (בראשית ב, ד), באברהם, עבורו נברא העולם. וה"י זעירא כי אז נשאר באברה"ם הוא אברה"ם, רק שלא היה יוכל להיות המשך קדושה מצד הפסולת שיצא ממנו ישמעאל, וכן מיצחק עשו. עד בא יעקב שופריה מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), וצורתו חקוקה תחת כסא כבוד, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א, כו), והיתה מטתו שלימה ויצא ממנו ששים רבוא נשמות קדושות אשר זה היה נשמת האדם הכולל:

354

שנ״הובמתן תורה פירשו מאשה, כי היא הביאה הקילקול. ומשה רבינו ע"ה האמצעי לגמרי נאסר לו אשה, והוא היה כולל ששים רבוא נשמות, כי כן כתיב בלידת שת (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו, ושת הוא משה (עי' לעיל דרוש השני ד"ה וזהו סוד צרעת יד משה). וזהו שאמרו רז"ל (שהש"ר א, סה) אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא. וההיפך איתא במסכת בכורות, העיד ר' יהושע בן זירא יתוש כו' יש לה ס' רבוא קליפות. והענין, כי ישראל ערבים זה בזה, ועל החוטא אמרו רז"ל (סנהדרין לח, א) טעם אחד שנברא אדם באחרונה, כדי שיאמרו לו יתוש קדמך. נמצא הערב בעד ס' רבוא ערב בעד ס' רבוא קליפות, ומשה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ס' רבוא נשמות קדושות:

355

שנ״ווכמו אדם תכלית בריאותו היתה להיות כתנות אור באל"ף כאשר הארכתי בדרשות אחרות, כן משה רבינו ע"ה קרן אור פניו. ולא כתיב נקרן דהוה משמע עתה. רק קרן כתיב כבר, והענין כי בעת מתן תורה היה ראוי להיות תכלית הבריאה וכל האדם בכתנות אור, וזהו העדיי' והעטרות וכתרים שנתנו להם בחורב. רק כאשר קלקלו בעגל, ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג, ו), דהיינו קירון אור, ובמקום שהיו ראויין להיות כבני עליון אכן כאדם סליק להו (ע"ז ה, א), דהיינו אדם קדמאי. אכן משה רבינו ע"ה נשאר לו הקירון אור, כי מהיכי תיתי שינטל ממנו, כן מוכח בזוהר. ואל תתמה מכמה צדיקים וחסידים שהיו בעת ההיא שלא חטאו בעגל, וניטל מהן קירון אור. ולעניות דעתי זה אינו מהקושי, כי מאחר שהאויר נעשה טמא וקליפה, אז אירע להם זה המקרה בלתי טהור מהתגשמות, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ומשה רבינו ע"ה שלא הי' באויר זה העולם רק תחת צל כנפי שכינה, היה ניצול מזו. ומה שאמרו רבותינו ז"ל בב"ר פרשת כי תשא (מז, ו), מהיכן זכה משה לקרני הוד כו' עיין שם, אין הכוונה שזכה עתה מחדש, רק מהיכן זכה שלא נתגשם מאויר העולם. דוק היטב בכל המאמר, ותוכל לפרשו על ענין זה:

356

שנ״זוביאור הכתוב (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם וגו', כי תכלית בריאת אדם להיות איש אלהים ובן עליון כולו כמות שהוא נשמתו וכל גופו שכלי, והיה מגיע משמים לארץ כולו קודש, וכן לעתיד קוממיות. ובסיבת החטא נתמעט וכתיב (שם קלט, ה) ותשת עלי כפיך, מלשון כ"ף, וניתקן במתן תורה עשרת הדברות נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכשתצרפם יהיה כ"ף, וכמו שהאריך הזוהר בענין זה ופירש על זה (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכ"ף בשקל הקודש, והעתיקן הפרדס בשער טעם האצילות פ"ג, זהו סוד אות יו"ד היא עשרה מחצית השקל, ובמילואה כף שקל השלם. וזה עוד תרעומות יו"ד משרה, עד שנתנה בראש יהושע. וקשה מה התרעומת, הלא נתנו במקומה ה' בשמה, וה' באברהם. אלא מילוי היו"ד דהיינו ו"ד התרעמה שעולה ג"כ י', ואז השקל שלם, אף שמילוי ההין לפעמים ה"י, מכל מקום ה"א דאברהם במילוי אלף שהוא אדם גדול. ואדם שם של מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א וק"ל:

357

שנ״חובמתן תורה נברא העולם כענין בריאת שמים וארץ שנבראו בראשון, והיו רפויים עד יום שני שכתוב (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, כן העולם היה רפוי עד מתן תורה הנמשך מגלות מצרים אחר הזיכוך כאשר נבאר. ומצד שהיה עולם הנקיבה מחטא חוה, הוצרכו לאחר היציאה ממצרים למטהר ז' נקיים כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא ח"ג צז, א) כאתתא מסאבא שגרמה הנחש הנידות. ואם עמדו באמונתם, היו בני עליון כולם והיה מבולע המות ותשת עלי כפיך, ולא נשאר כי אם נקי כפים ובר לבב, רצה לומר האדם הוא ראוי להיות כולו רוחניי ולא נשאר הרוחניות כי אם בלב, ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א, טז), ובמקום וחי לעולם (בראשית ג, כב), החיות תלוי בלב, גם את העולם נתן בלבם ואף בזה תלוי הבחירה אם לעקל אם לעקלקלות, כי יצר לב האדם רע (שם ח, כא). והסיבה, (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, נואף אשה היינו הנחש כמו שפירש רש"י (בראשית ג, א ד"ה והנחש) ראה אותם עסוקים בתשמיש כו'. והנחש הוא היצה"ר מפתה את האדם שמחסר גם את הלב שלא נשאר שום רוחניות בו כי אם הלב כדפירשתי. וזהו רמז הפסוק (ש"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, רצה לומר מאז שאדם קדמאי הלך אחר עיניו כמו שכתוב (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לעינים, נתגשם שאין להקב"ה להסתכל ולראות בו כי אם הלב, רחמנא לבא בעי, ונאמר זה הפסוק אצל מלכות בית דוד אדם דוד משיח. על כן (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל, אדם הראשון מושך בערלתו היה (סנהדרין לח, ב). לב חכם לימינו וגו' (קהלת י, ב) כי מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, אז לב אדם שהוא בצד שמאל מכוון נגד ימינו דהקב"ה, לב כסיל נשאר בשמאל הוא סמאל. וזה לשון הכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וכתיב (דברים כט, ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות, (בראשית לא, כ) ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי, (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי וירד מצרימה, עיין בתולעת יעקב בסוד סתרי חג המצות, ושם היה הזיכוך, וצירף וגילגול דור המבול ודור הפלגה, כל הבן הילוד היאורה וגו' (שמות א, כב), ותוכן לבנים וגו' (שם ה, יח), עיין בפרדס בשער השערים:

358

שנ״טוענין הכל, כי מאז חטא אדם אז (תהלים קטז, טו) יקר המותה, והיסורין לטובה למען התיש את החומר ולהמית זוהמת הקליפה, וזהו ענין היסורין כאשר הארכתי בדרשות אחרות, וכמו שכתבתי בהגה"ה עמק הברכה על ענין (בראשית ג, כב) ועתה פן ישלח ידו, אין ועתה אלא תשובה כו', כל זה שייך לכאן. על כן הובא למצרים לגלות מלאה כשפים וקליפות להיות מעונים שם בכור הברדל, וזהו גניבת יעקב לב לבן הארמי, וארמי ירד מצרימה, כי ראוי יעקב לירד למצרים ולהיות מנוגע ומעונה לא לרעתו כי אם לטובתו ולסיבת אדם קדמאה, וזהו (הושע יא, ד) בחבלי אדם כו', ומשל לפרה שסוברת שהשחיטה היא לרעתה, ואינו אלא לטובתה כי בזה באה אל השלימות, וכל ענין זה מבואר במקום אחר. וכן ביאר בזבח פסח עיין שם בטעם גלות מצרים, על כן היה ענין פרעה הכל ענין קשיות לבו^הגה"המתורץ הקושיות שהקשיתי, איך עמדו כל כך בקשיותם ולא הכירו ולא יראו את ה', כי היו מקולקלים::

359

ש״סועתה אבאר (שמות ז, ג) ואני אקשה את לבו, שנתקשו בו כל ראשונים ואחרונים, ולדידי יבואר כי חפץ הש"י, עיין כל המאמר ורש"י לקמן פרשת וארא כל הדרוש שייך לכאן ואחר כך נחזור לענין:

360

שס״אבצאת ישראל ממצרים ציוה הקדוש ב"ה תפילין של יד נגד הלב, ותפילין של ראש בין העינים, וכבר כתבתי (עי' תושב"כ פ' במדבר-נשא-בהעלותך תו"א ד"ה ומה שהזכיר) בשם הזוהר (ח"א כח, ב) שסוד (בראשית ג, כא) ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, הם התפילין של יד ותפילין של ראש. ולעתיד לבא יהיו אור. וכשקילקלו בעגל, התחילו לתקן במשכן. על כן תלה (שמות לה, כב) בנדיב לב, (שם לא, ו) וכל חכם לב. ואהרן שקיים (שם ד, יד) וראך ושמח בלבו, זכה לחש"ן, היפך נח"ש שהביא קילקול לעולם באמצעית אשה. ואף לאחר כור הברזל לא היה כח שתהיה הגאולה מצד הזכר, ומאחר שעדיין לא נתעטרו בתורה ובמצות על כן לא נתקיים (בראשית א, כח) וכבשוה לעולם הנקיבה, ולא היתה מגעת הגאולה אלא עד כח הנקיבה דהיינו מצד השכינה שהיתה עמם בגלות כמו שכתוב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ועיין בפרדס בשער השערים שלא היתה הגאולה כי אם מצד המלכות. וזהו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) כל השירות בלשון נקיבה. והיה ראוי ליתן במתן תורה, אלא שגם שם נאמר (דברים ה, כד) ואת תדבר אלינו, התשת כח כביכול כנקיבה, ואז התחיל התשות עד שיצא מכח אל הפועל בעשיית העגל ששמטו רגל אחת מטטרמולין שראו בעת מתן תורה, וחשבו מחשבה רעה כדאיתא בדברי רז"ל (שמו"ר מב, ה) שאמר הקב"ה למשה אתה רואה ראייה אחת כו', ואז חזר העולם לגמרי לקילקול ונגזר שיעבוד מלכיות, כי לולא זה אמרו רז"ל (שמו"ר לב, א) חירות ממלאך המות חירות ממלכיות, ואף הגאולות שהיו בכל עת בלשון נקיבה מיוסדות, כי לא היתה הגאולה רק שהיו מוסיפין כח בנקיבה של מעלה כביכול שכינה בגלות:

361

שס״בוזהו ענין שהיו בכל הגאולות עבור נקבה, רז"ל (שמו"ר א, יב) אמרו בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, וכן מדי ופרס ע"י אסתר, וכן יון ע"י יהודית, עד שתבוא הגאולה העתידה גאולה אמיתית תהיה שיר חדש נאמר בלשון זכר ויחזור העולם לכוונתו הראשונה כאשר היתה הכוונה מהש"י בגאולת מצרים מתן תורה אם תהיה כראוי:

362

שס״גוזהו שנאמר (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דקשה אראך הוי ליה למימר. אלא הוא על דרך שפירש הזוהר על פסוק (דברים ד, לז) ותחת (אשר) [כי] אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו, דקשה מאי בפניו, ורש"י פירש מה שפירש. והזוהר מפרש (ח"ב נג, א) דקאי על אברהם, דהראה לו הקדוש ברוך הוא ההבטחה (בראשית טו, יד) וגם את הגוי וגומר. כן אראנו קאי על אברהם, דהוא תכלית הבריאה בהבראם באברהם, והיה ראוי להתקיים בצאת ישראל ממצרים ולא עלתה בידם עד גאולה אחרונה ואז יראנו הקב"ה, ואז יהיה העולם הזכר:

363

שס״דוענין זכר ונקיבה הוא על דרך שפירש בזוהר, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה, ב), דהיינו השכינה, כי אם עתה אקום יאמר ה' שהוא שם הוי"ה, והוא יקום בעצמו וכבוד ה' יאספם, ויצא ה' ונלחם ה' איש מלחמה, ותהיה גאולה מצד איש כו'. ועל זה אנו מתפללים יקים עלינו סוכת דוד הנופלת, והיינו מלכות בית דוד, ואל תקום מעצמה, כאשר היה בגאולה הראשונה:

364

שס״הזה ביאור הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו ולנו כו', דפשטן של דברים משמע דקאי אלמעלה ברוך שומר הבטחתו, והבטחה זו על מצרים היתה ואיך אמר שבכל דור ודור כו'. עוד קשה, צא ולמד וכו', לבן הארמי כו', והוא היה קודם מצרים. עוד קשה, מה טובה זו שבכל דור ודור כו' והקב"ה מצילנו, הלא טוב יותר היה שלא יעמדו עלינו ולא נהיה צריכין לנס הצלה:

365

שס״ואלא המגיד קאי על מה שאמר ברוך שומר הבטחה, ואיזו היא שמירה במה שלא היתה גאולה אמיתית שלא תהיה אחריה גלות. על זה תירץ והיא שעמדה, דהיינו בתולת ישראל קמה ולא הוא בסוד אקום יאמר ה', כי לא היתה הגאולה רק שירה בלשון נקיבה, וסיבה שלא היו יכולין ישראל מחמת חסרונם מהתורה והמצוות לפעול ביותר, וזה הסיבה שבכל דור ודור עומדים כו':

366

שס״זצא ולמד כו' פרעה לא ביקש אלא לעקור הזכרים. כי כל כוונת פרעה לא היתה רק פן ירבה, והיה רוצה להחלישה ולא הנקיבות, רק ענין הגאולה היתה שתתאה גבר והנקיבה עמדה קמה וגם נצבה ודוק:

367

שס״חואפשר שזה כוונת הרוקח שכתב לאחוז הכוס בידו בשעת אמירת פיסקא זו על דרך (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. (שם ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. כי הגאולות כמו נקיבה כוס ישועות, ואחר כך צרה והיא מתהלכת בין החיות שהם ד', והיא חיה חמישית גדולה עליהם. וזהו סוד היד הגדולה וכל אצבע ואצבע אלקים, כי כן מידה זו נקראת אלקים בכל מקום דיין, וכוס בגימטריא אלקים, ואנו אין לנו אלא ד' וסימנם חמשה דהיינו ה' אחרונה מהשם שהוא כוס רביעי, וזהו מצילנו מידם:

368

שס״טהרי מבוארים כל החקירות, בתשרי נברא העולם והיה רפוי, ובניסן נגמר ז' יהי פסחו נגד ז' ימי בראשית, והספירה ז' פעמים ז' בסוד שמיטין ויובלות ז' ימי עולם, וכמו שז' י"ב רומזים לז' אלפים שנה כמו שכתב הרמב"ן והבחיי האריך. וזהו (בר"ר ח, ב) יומו של הקב"ה, רצו לומר מז' ימי בראשית אלף שנה:

369

ש״עועתה נבאר ד' כוסות. מאחר שיציאת מצרים היה על התכלית, והיסורין הם של אהבה, והוצאתם ממצרים היה בשביל (שמות ג, יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, דהיינו קבלת התורה, והיה להביאם אל הארץ, ואמרו רז"ל (ברכות ה, א) ג' מתנות נתן להם הקב"ה ע"י יסורין, תורה וארץ ישראל ועולם הבא, כי תכלית התורה וארץ ישראל אויר המחכים הכל כדי לבא לעולם הבא, ועל עולם הבא ירמוזו ד' כוסות:

370

שע״אומתחילה אקדים כי הם ד' מדריגות אשר נכנסו בשם עולם הבא, א' שלימות העולם הזה, דהיינו הדביקות בהש"י, כדאיתא הרבה פעמים (עי' ברכות יז, א) פלוני ראה עולמו בחייו, וכבר זכה משה רבינו ע"ה בחייו מה שזכה יעקב לאחר מותו כדאיתא בזוהר (ח"א כא, ב) והובא ברקנאטי ריש פרשת ויחי ב'. עולם הבא שבא לאדם תכף אחר מותו שמתדבק בגן עדן תחתון ועליון. ג' כשיבא משיח, כשם שאותן שהן בגופים בעולם הזה יבואו למדריגות כתנות אור, כן יזכו הנשמות גם כן ליותר מדריגה לכנס לפני ולפנים לירושלים של מעלה. ד' תחיית המתים יום הדין הגדול הנצחיי עדי עד, ושם יהיה החשבון הגדול מה' מצעדי גבר כוננו (תהלים לז, כג), אפילו שיחה קלה כו' (אוצר המדרשים ג"ע גיהנם לח). וזהו שסדרו מסדרי תפילה אין כערכך בעולם הזה כו'. ויש הזוכה למדריגה ראשונה, ואין זוכה לשניה. ויש שזוכה אף לשניה, ואין זוכה כו', כי כל מדריגה של מעלה מדקדקין ביותר, וכהא דתנן (חגיגה פ"ב מ"ז) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי תרומה מדרס לאוכלי קדש:

371

שע״בועל זה יתבאר מאמר תמוה במדבר רבה פרשת נשא פרק י"ד (א), א"ר יודא אמר שמואל, בקשו לצרף את שלמה כו', על דרך (איוב לד, לג) ומה ידעת דבר. וכן הוא במסכת סנהדרין פרק חלק (קד, ב) לא יצאת אש מקודש קדשים רק מן השמים. ויש להקשות טובא, למה לא השגיחו וסירבו כל כך והחזיקו אותו ברשע, והלא היה ידי ה' וה' אהבו ונתן חכמה לשלמה. עוד קשה, למה נשתטח דוד לפניהם, היה לו להשתטח לפני הקב"ה ולבקש על נפש שלמה בנו אשר בידו נפש כל חי ורוח כל. ואף שיש לתרץ שהשתטח שלא יספרו בגנותו. עוד קשה, שינוי מדרש ותלמוד קודש קדשים מן השמים. עוד קשה, אש בקדשי קדשים היכן מצינו, והלא היתה רבוצה על המזבח. עוד קשה, למה השגיחו בבת קול האחרון יותר מבראשון. עוד קשה, למה לא יצא בת קול בשני פעמים הראשונים. עוד קשה, דקארי לה מאי קארי לה, ומה להם להפציר בדבר עולם הבא שאינו תחת ידם:

372

שע״גאלא ח"ו שלא השגיחו, אלא השגיחו מיד שראו אות או מופת. והנה מתחילה סלקא אדעתייהו שאף בחינת עולם הבא שבעולם הזה לא היה מגיע שלמה, כי מלכותו בארעא לא היה מעין מלכות שמיא כדוד אביו שאמרו רז"ל כל הכופר במלכות בית דוד ככופר באלקי ישראל. וזהו שתמצא בכל מלכי יהודה הטובים כתיב (עי' מל"א יא, ו) כדוד אביו. וברעים כתיב (עי' מל"ב ט, ט) כירבעם בן נבט, שמלכותו לא היה בקדושה כי אם במלאכי המות:

373

שע״דובא דמות דוד והשתטח, וזה היה לאות כי הוא כדוד אביו. והודו לזה, רק שעדיין לא השגיחו במדריגה שני' וסברו למנותו שלא יהיה לו זה העולם הבא שאחר המות. יצאה אש מן השמים, כבר ידוע שהנשמות לאחר מותן תענוגן שהם נקרבת במזבח שלמעלה ע"י מיכאל כהן גדול כמו שפירש הטור על ואישי ישראל, וכתב בעל הטורים, כי היום ה' נרא"ה עליכם (ויקרא ט, ד), אותיות אהרן מיכאל, וזהו תענוג אלהי עליון להנשמות אחר מותן. והנה המקדש של מטה נקרא מקדש, נמצא שלמעלה נקרא בערכו מקדש קודש. וזהו יצאת אש מקדשי קדשים, דהיינו אש מהשמים, והכל אחד, וזה היה לאות כי שלמה יזכה ג"כ לזה העולם הבא:

374

שע״הוהודו לזה, רק שעדיין לא השגיחו אם יבא למדריגות עולם הבא השלישי בימות המשיח שהוא ירושלים של מעלה לפני ולפנים, וכמו שדרשו רז"ל (תענית ה, א) לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שאבוא בירושלים שלמטה, ויצאת בת קול ורמזה שגם לזה יזכה שלמה מדה כנגד מדה, מאחר שהבין בכל עוד שלמטה, זכה גם כן שלמעלה בכל עוד. והודו גם לזה, רק שעדיין לא השגיחו אם יזכה לעולם הבא האחרון הנצחי עדי עד, כי גם שמואל הרמתי היה מתיירא כמו שדרשו רז"ל על אלקים ראיתי עולים, והביא עמו את משה ואהרן, יצאת בת קול כי גם לזה יזכה מהטעם שטוב שהאדם עושה משלם הקדוש ברוך הוא לאדם מצד המצווה דהיינו מצידו יתברך שהוא נצחיי, אף שהרע דהיינו העונש אינו נותן אלא מצד המצווה, דהיינו האדם שאינו נצחי כך עונש אינו נצחי, וכמו שפירש רש"י הפסוק כי שמרתי דרכי ה', אז אני מקבל שכר נצחיי מה' מצידו יתברך, ולא רשעתי מאלוהי, כלומר רשעתי איני מקבל מצד אלוהי, רק מצידי:

375

שע״ווזה שהשיב הבת קול הממך תשלמנה וגומר, כלומר הטוב אינו נותן מצידך, כי אם מצד בחינתי שאני נצחיי, על כן אזכירו לנצחיותי. ומאחר שלא היתה שום דמות יכול להתראות משני חלקי עולם הבא האחרונים כי עדיין לא היו במציאות, על כן הוכרחו לבת קול, משא"כ בשני חלקי הראשונים, וק"ל:

376

שע״זועל זה רומזים הד' כוסות של גאולה על ד' גאולות אלו, כוס ראשון דביקות עולם הבא בעולם הזה, קידוש אשר בחר בנו כו' וקדשתנו דהיינו דביקות בתורה ובמצות. כוס שני אגדה, מתחיל בגנות וסיים בשבח, ואיכא פלוגתא (פסחים קטז, א) ושניהם צדקו, בענין נשמה כשיוצאים מהגוף מתחיל עבדים היינו, ומסיים בגאולה, כן הנשמה המשילו אותה בעודה בגוף כמלך אסור, ובצאתה היא חפשי. וכן למר מתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה כו', ומסיים ועכשיו קרבנו. כן הנשמה דנין אותה מתחילה על העבירות, ואח"כ נתקרבה לגבוה ומסיים ברכת אשר גאלנו ושותה, וק"ל. כוס ג' ברכת הזן, ימות המשיח, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (שבת ל, ב), והמברך ברכת הזן יהיה דוד שהוא משיח כדאיתא בפרק ערבי פסחים (קיט, ב). כוס ד' הלל הגדול, זהו עולם הבא הנצחיי שהוא הלל הגדול האמיתי הנצחיי ונשמת כל חי כו', כי לעולם חסדו כמנין שם של ד', כי אז יקיים (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ה, ולעולם חסדו כי החסד הנצחי כמו שפירשתי הממך ישלמנה כו', רביעית יין חי וג' ממוזגים כי חלק הרביעית חיות נצחיי, וג' חלקים ממוזגים ממנו. ואחר כך מברך ברכה אחרונה, ואחרון אחרון חביב, (בכאן לדרוש ד' כוסות ודיני הסיבה הסיבת ימין ה' רוממה כו' (תהלים קיח, טז):

377

שע״חומאחר שענין מצרים הוא בריאת עולם בניסן, והעולם עומד על תורה עבודה גמילות חסדים, כן הוא נתגלה במצרים. ונגד זה יהיה מכוון מאמר רבן גמליאל (פסחים קטז, א), כל כו' פסח מצה ומרור. במדרש שמות רבה פ' כ"ו (א) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי כו' (איוב ג, כו), עד (שמות ב, י) כי מן המים משיתיהו, משה עמוד התורה תורת משה. אהרן עמוד העבודה. מרים עמוד גמילות חסדים (שם א, יז) ותחיין את הילדים, מספקות להם כו'. ג' מתנות כו' (שהש"ר ד, יד), מן, לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ), על כן ע"י משה. ענן ע"י אהרן, כי הענן כיסה את המשכן. באר מים חיים וחסד, מיכאל שלג שרש חסד, על כן היה ע"י מרים:

378

שע״טפסח עבודה, ועבדתם את העבודה כו' (שמות יג, ה) (בכאן לדרוש לחלק שני תבשילין, עיין בתשובות רש"ל בסדר פסח). מצה תורה שאין בה אלא קמח ומים, אם אין קמח אין תורה (אבות ג, יז), ומים הוא תורה וכמו שאמר הכתוב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, לחם עוני ומצה עשירה, כל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אדר"נ ל, א):

379

ש״פמרור נגד גמילות חסדים, כי המרור נקרא חסא (פסחים לט, א), והעבירות הוא חירות ויסורין ממרקין, אשר על זה סובב דרוש שלנו שהיסורין טובים למרק זוהמת הנחש. ולפעמים יסורים רעים, כגון אלו השנוים בברייתא (ר"ה יז, א) המינין והמוסרין והאפיקורסין אין להם חלק לעולם, הבא גיהנם כלה כו'. ונגד זה השורש ממרור שאינו נאכל לא לח ולא יבש, לח רומז על הטוב, והיבשות מורה על היסורין, כי זה היבשות ממרור רומז על עצם הרע כי זה השורש הוא (ישעיה יד, כט) משורש נח"ש יצא צפע, שורש פורה ראש ולענה, עד לעתיד שיתבטל הנחש ויהי' נשחט מלאך המות, אז שורש ישי אשר עומד לנס עמים היפך מנחש, עיין בהגה"ת ציוני ריש פרשת תולדות בענין נחשירכן, וקרוב לזה המרירות היו חורבנות שני בתי המקדש שאמרו רז"ל (עי' חגיגה ה, ב) שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום מר יבכייון, ובכלל כל עשב נמשלו בו ישראל (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה, ונאמר בישראל (עמוס ג, ב) (כי) [רק] אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם עוונותיכם, על כן הקלח כשר בין לח ובין יבש, כי היבשות טוב, והעלין שהם כמעט קרובים לשורש נחש כענין שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה שבו קלקלו, ומזה נמשך קול עלה נדף, על כן פשר הדבר יבש פסול ולח כשר כי אז הוא בסוד (תהלים א, ג) ועליהו לא יבול, זהו דרך כלל:

380

שפ״אדרך פרט, ד' עניינים במרור, א' שיעור כזית, ב' מרור עם חרוסת, ג' מרור עם מצה, ד' דייק בשמו, שמו נאה לו חסא. ירמוז ד' סיבות שראוי לקבל יסורין באהבה. סיבה א', כתב הר"ן בדרשותיו שהיסורין מביאין אדם לתורה, והעתקתיו לקמן בדרשות חזון לפרשת דברים. ועל ענין זה פירשתי (קידושין מ, ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כמבואר לקמן בדרשות לחתונה פרשת עקב. וגם היסורין מביאין לידי פשפוש מעשים, כמבואר בדרשות דברים הנ"ל, זו היא סיבה א':

381

שפ״בסיבה ב', אדם טועה שהוא סובר שהוא רע כענין (תהלים קה, יז) לעבד נמכר יוסף, ואדרבה זו היתה סיבה שיוסף נעשה מלך, ומדרש רז"ל אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קיח, כא), והארכתי בדרשת שובה שזהו כוונת (מל"ב כ, ג) והטוב בעיניך עשיתי, ולא הטוב בעיני, כי אני טועה. וזהו (תהלים סט, יד) ענני באמת ישעך, לא ישועה שהיא בשקר, דהיינו מה שהאדם סובר שהוא טוב ובאמת הוא רע. והענין כי הש"י מטה כלפי חסד אף שלפום ריהטא נראה לעיני שהוא רע. ועל דרך זה יתפרש הפסוק (שם) ואני תפלתי כו' עת רצון, רצה לומר, שאף הנגלה יהי רצון, על דרך שאמרו רז"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני לצדיקי דאכלי שני עולמות. וזהו תפלתי לך יהו"ה שם הרחמים, שיהיה תמיד עת רצון. אלהים מדת הדין, אבל הוא רוב חסד כמו שכתוב (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך, אף שהוא מדת הדין באמת ישעך כדפירשתי:

382

שפ״גג' אין רע יורד מלמעלה, אף אם רע, הוא להצלה מהעונש רע יותר מזה אשר אדם מעותד בכל עת וראוי לו, (ועל דרך דאיתא ברבה לך לך (מד, כא) אברהם אבינו בחר בשיעבוד מלכיות לבניו, כדי שינצלו מגיהנם), אשר עכ"ז אמרו רז"ל (ברכות נד, ב) ד' צריכין להודות, ולא אמרו חייבין, ענין ההודאה על שלא אירע לו עונש יותר גדול מזה, ואמר צריכין מאחר שבכל עת מוכן לזה אם לא יודה יבוא לידי כך, וק"ל. וסימנך (תפלת שמו"ע), וכל החיי"ם יודוך סלה. במדרש (תהלים טז, יב), אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, תודיענו אורח חיים (תהלים טז, יא). אמר ליה הקב"ה, אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין, שנאמר (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ובפ"ק דברכות (ה, א) ק"ו משן ועין שהוא אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורין הממרקין כל גופו של אדם כו' על אחת כמה וכמה:

383

שפ״דסיבה ד', מאחר שהקב"ה משלם שכר טוב לאדם שקיים צווייו אף מה שתענוג לאדם כאשר אפרש, ומקבל הש"י, כן ראוי לאדם נגד זה לקבל אף העונש מהש"י אף כשהוא רע, וזהו שאמרו במשנה דברכות (פ"ט מ"ה), בכל מאודך (דברים ו, ה), בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו, וק"ל. במדרש שיר השירים רבה (ו, א) בפסוק (שה"ש ה, טז) חכו ממתקים, כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו כו', עיין שם. עוד שם (ו, ד), ר' אחא ור' תנחום בר חייא בשם ר' יוחנן, ואת [שבתותי] כו', עד אני ה' נאמן לשלם שכר טוב:

384

שפ״הונראה דעל זה רמזו פ"ק דשבת (י, ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו', עד מתן שכרה לא עבידא לגלויי. ועיין לעיל בדרשות פרשת ויקהל (תו"א קטע זה הדבר ד"ה והנה הראה) מה שכתבתי על זה. ויש לפרש, שבת שמה כל עניינה הוא שביתה ותענוג שעל זה מורה שבת, וא"כ מסברא אין ראוי לקבל שכר כמפורש במדרש הנ"ל, וזהו שאמר הש"י לך והודיעם, כי אתן להם שכר על זה. וזהו מתן שכרה לא עבידא לגלויי, שיתן שכר. אבל אין הכוונה שהודיע מהו שכר, ודו"ק:

385

שפ״וועל אלו הד' טעמים רומז המאמר (מס' ברכות) פרק הרואה (ברכות דף ס') (ב), כשם שמברכין כו'. א"ר אחא בשם ר' לוי, מהאי קרא כו', עד (תהלים קיג, ב) יהי שם ה' מברך, עד כאן. קשה, מאי בינייהו. ובפרט על קרא דרך הגמרא לשאול מאי ואומר. אלא הנך ד' אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלא כל אחד מדבר מסיבה אחת. הראשון אמר הן חסד הן משפט אשירה (תהלים קא, א), כלומר ראוי לקיים התורה והמצות מעושר, דהיינו חסד פשיטא, אלא אף מעוני שזהו הסיבה כמו שהבאתי בשם הר"ן. השני אמר (שם נו, יא) בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר, סבה שנית כאשר פירשתי לך יהו"ה עת רצון אלהים כו'. ג' אמר (שם קטז, יג), כוס ישועות אשא, לעתיד להיות מנוקה מגיהנם עונש החמור כשאני צרה ויגון אמצא, ואפילו הכי אקרא בשם יהו"ה, רצה לומר שאתלה ממנו יתברך, ולא אתלה בענין הזמן, כענין פשט המרומז ברד"ק על פסוק (ישעיה א, ה) על מה תכו עוד וגו'. בפרק קמא דתענית (ח, א), א"ר יהושע בן לוי, כל השמח ביסורין בעולם הזה, מביא ישועה לעולם, שנאמר (ישעיה סד, ד) בהם עולם ונושע. ה' נתן וה' לקח (איוב א, כא), נגד סיבה רביעית, כי היכי דנתן כך יקח:

386

שפ״זמרור שיעור זית, נגד סיבה ראשונה להביא לתורה ולמעשים טובים, ועל דרך דאיתא במסכת מנחות (נג, ב) א"ר יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך מה זית זה אין מוציאין שמנו אלא ע"י כתישה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין. מרור נקרא חסא, נגד סיבה שנית אין רע רק טובה, וזהו חסא. מרור עם מצה שהוא החירות סיבה ג', באם תמצא לומר שהוא רע, הרע הוא לטובה שיצא לחרות קל וחומר משן ועין. מרור עם חרוסת, שגם החרוסת זכר לטיט ושיעבוד, אעפ"י כן היא אכילה ראשונה שיאכל לתאבון, מאחר שלפעמים מקבל שכר מהתאבון בכל מדה ומדה כו', על כל הדרוש ירמזו המאמרים לאחר חטא האדם הוצרך לקרבנות דהיינו לקרב נפש הבהמה תחת נפש האדם, ושור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו (שבת כח, ב), וסוד האחדות מורה על כתנות או"ר באל"ף, וע' אומות תחת האל"ף בסוד קרבנות החג. וכאשר חטאו אז גבר העי"ן על האל"ף, דהיינו תמורת המלכיו"ת במקום הקרבנות, ובמקום קר"ן אחד כתיב בדניאל (ח, ח) והובא במאמר הזה, וכעצמו נשברה הקר"ן הגדו"ל ותעלנה חזות ארבע תחתיה לד' רוחות השמים:

387

שפ״חמאמר דיעקב אשר פדה אברה"ם, בהברא"ם, כדאי הוא אברהם שבו חותמין והוא הסיבה, רק שנמצא צדיקים חסידים קדושי עליון שמתו על קידוש השם ולא ניצולו, ר' עקיבא וחביריו יוכיחו, וכן אמר דניאל (עי' דניאל ג, יח) ידוע להוי לך מלכא והן לא וגו', אלא שהיה ראוי להיות בשביל עמוד העולם בהברא"ם, אכן יש הירוס כי יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק עשו, רק יעקב פדה כדי שיצא ממנו יעקב שמטתו שלימה ויזדכך ושופריה מעין אדם ודוק. אברהם הוא אדם הגדול, ויעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), הרי שאברהם כדאי, יעקב כדאי, ועטרת זקנים בני בנים זקנים הכל ענין אחד, ודוק היטב:

388

שפ״טועל זה יתבאר מאמר הראשון (ויק"ר ז, ב) כל מה שפסל, רצה לומר מהטעם שפסל, עיין בכלי חמדה, כי לר' אבא בר יודן קשה היא העולה על מוקדה. ומיישב על דרך המדרש כל המתגאה נידון באש, עיין במדרש ארוך בבחיי בפסוק זה שייך לכאן, ופי' במדרש הזה היא העולה על מלכיות, וזהו על מוקדה בשביל מוקדה הגיהנם בחר במלכיות ואז תוציאנו לרויה. ונראה לי שהטעם שנידון באש שהוא היסוד הגבוה שהגאוה מגיע לשם, וכבר ביארתי שמחטא האדם העיקר שברון לב, ור' אלכסנדר מדבר ממציאות הענין עתה מסיבת חטא אדם הראשון, ומתרץ מה זה היא העולה, והוא העולה קרי, אלא הכוונה האדם הוא העולה ויהיה כלי נשבר מאחר שהכלי דהיינו החומר נעשה עכור. וסוד גדול רומז בכאן מקבלת האלהי ר' יצחק לוריא ז"ל כלים שבורים אחת מהן לא נשברה, וזהו הקב"ה משמש בכלים שבורים זאת תורת העולה זאת תורת האדם קדמאה. ורבי בר סימון מדבר אלעתיד, ומתורץ סוד הי"א והו"א, וכל הוא שבתורה קרינן היא, ועיין לעיל מה שכתבתי בסוד והיא שעמדה. ועתה יש חטאת בסיבת החטאים, לעתיד לא יהיו חטאת כי יתמו חטאים, רק עולת נדבה וחטאת היא נקיבה, ועולה זכר שיר חדש, והו"א חסר מהשם וכסא או"ה למושב לו ויכנוס בתוך פלטין ציון וירושלים נגד נפש וגוף כולם בשלימות, אמן כן יהי רצון סליק:

389

ש״צעוד דרשה אחרת לשבת הגדול. רשמתי בדרך קצרה

390

שצ״אזאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). במדרש (ויק"ר ז, א), ר' מנאי דסיכנין בשם ר' לוי אמר, מתחלת הספר ועד כאן כתיב, והקריבו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן. אמר משה לפני הקב"ה, באר שנואה ומימיה חביבין. לעצים חלקת כבוד בשביל בניה, כדתנן (תמיד ב, ג) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית או משל גפן, ואהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו. א"ל הקב"ה חייך שבתפלתך אני מקרבו. ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, שנאמר (ויקרא ו, ב) צו את אהרן ואת בניו, עד כאן לשונו:

391

שצ״בד' פנים לזה המאמר, וקשה למה חשיב ד' אלו והאיכא יותר, (ויקרא ב, ב) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ, וכן כתיב בפרשת שלמים. אמת דלפי הפשט אין זה קושיא, דזה המדרש אינו מיירי אלא מענייני עולה, ובהא ניחא ג"כ דאין קשה הלא כבר הקדים בפרשת מנחה אהרן ובניו כמו שכתוב (עי' שם ג) והנותרת ממנה לאהרן ולבניו, אבל קשה טעמא מאי תלוי דווקא בעולה. עוד קשה, בכל מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה, ב), ובני אהרן תרווייהו איתניהו בהו, וא"כ מאי טעמא אקפד. עוד קשה, לעצים חלקת כבוד כו', וכי זה יש כבוד שיהיו פסולים למערכה, אדרבה כל פעל ה' למעניהו (משלי טז, ד), והכל ברא לכבודו, ולכאורה נראה לפרש היא הנותנת שלא לכרות עצים הנ"ל כדי שיהיו הגפן והזית מוכנים למערכה, היין לנסכים, והשמן למנחות. אכן רש"י לא פירש כך רק משום ישוב ארץ ישראל כו', ע"ש:

392

שצ״גזאת תורת העולה, מי זאת עולה מן המדבר [וגו'] מקוטרת מר ולבונה (שה"ש ג, ו). במדרש בילקוט שיר השירים (ג, ח) ג"כ ד' פנים להנה מקוטרת, בזכות מר זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל הבשמים כו', עד כך כהונה ולויה והמלכות הכל מיעקב, עד כאן לשון המדרש. יש בו ג"כ ד' פנים, א' אברהם יצחק ויעקב. ב' משה ואהרן. ג' שבעים זקנים. ד' כהן לוי ישראל:

393

שצ״דויש להתעורר במאמר הזה, וכי אברהם היה ראש לצדיקים, והלא היו קודם לו אדם שת חנוך מתושלח שם ועבר, וזהו ענין אלקי אבותינו אלקי אברהם יצחק ויעקב ואבותינו, רצה לומר אדם שת וכו'. ואין לתרץ ראש רצה לומר החשוב, משה רבינו ע"ה יוכיח:

394

שצ״העוד קשה, לבונה זה יצחק, ובשעה שהקריב אותו אברהם לא היה על מזבחו לבונה. ואפשר לתרץ כי לא מצינו לבונה רק בקרבן מנחה, ויצחק תיקן תפלת מנחה. ואפשר שתקנו בעת שהיה נעקד על גבי המזבח. וכן מצאתי טעם הדבר למה נקראת תפלת מנחה יותר מנחה משאר תפלות, הלא כולם הם מנחה לה' יתברך. אלא הענין יצחק חשב אין עולה בלא מנחה, וחשב שלא יעלה לעולה הגונה, על כן תיקן תפלה במקום מנחה, ועל כן קוראין זו התפלה מנחה:

395

שצ״ועוד נביא מאמר ד' פנים והוא בילקוט פרשת בשלח (יד, רלד) בשם מדרש אבכי"ר, והמים להם חומה (שמות יד, כב), בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה, והיה מכריז בין מים למים הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב"ה כו', עד קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהון, עד כאן לשונו. ג"כ ד' פנים, תורה תפילין מילה ציצית. וקשה למה לא חשיב מזוזה בשמאל. עוד קשה, ציצית בד' רוחותיהן:

396

שצ״זעוד נביא מאמר ד' פנים (פסיקתא דר"כ יא, ז), הנה בזכות ד' דברים נגאלו ישראל, שהיו גדורים מעריות, ושלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא היה בהם לשון הרע. וקשה מה שייכות יש לד' אלה לגאולה. ועוד קשה שלא הי' בהם לשון הרע, הלא מנגד לזה מה שאמרו רז"ל (שמו"ר א, ל) על פסוק (שמות ב, יד) אכן נודע הדבר, והביאו רש"י (שם):

397

שצ״חקודם שנבאר שש עשרה פנים להנה, נחקור חקירה גדולה ועצומה בענין יציאת מצרים, ונקיים החיוב המוטל לספר מיציאת מצרים בהא דאיתא באגדה מצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. דקשה הכפל ושינוי הלשון. ולפי דרכינו יתורץ ג"כ בענין נאה ועמוק, ולפי הגירסא וכל המרבה לספר לא קשה מידי, מצוה לספר ביציאת מצרים סיפור מה, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. אבל לרוב הנוסחאות הגירסא שאין שם תיבת המרבה קשה:

398

שצ״טלפי דרכינו יתבאר החקירה גדולה העצומה היא כל פרק שלשים וחמשה מספר עבודת הקודש בחלק סתרי תורה, מענין שתלוי כל התורה ביציאת מצרים, ובמקצת הוספתי נופך משלי. אמרו רז"ל (נדרים לב, א) מפני נשתעבדו בניו של אברהם אבינו במצרים, והובא המאמר בדרשה הראשונה לעיל, ונתנו ג' סיבות בדבר, בשביל שאמר במה אדע כו'. וכי אם לא היה אומר כן לא הי' התורה, שהרי היא תלויה במצרים, וכשלא חטאו לא היו במצרים. וקצת פרשוה דהגזירה היתה קדומה, רק בשביל חטא אברהם ציערו הקב"ה והגיד לו זו הבשורה שיהיו בגלות. אבל כל זה אין מרוה צמאונינו:

399

ת׳וקודם שהגדתי תירוצו הכתוב שם בספרו באריכות דברים ובתוספת איזה ענינים, הקדמתי דרך צחות הקדמה. מתחלה הי' אור וחושך מעורבין זה בזה, ואחר כך (בראשית א, ד) ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, וקבע לזה תחומו, וגנז האור לצדיקים. ועל זה סובב כל הכתוב שם מענין כוחות אלהיות שהיו מעורבים חושך למצרים ולבני ישראל הי' אור, ואז הי' היין משומר מסולק מכל השמרים. ונגד זה היין יהיו ד' כוסות של יין בסוד ד' גאולות, כי כשהעמיד סיבת כל הסיבות המרכבות הקדושים והשמאליות, אז (שם ב, י) ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים, דהיינו השתלשלות אצילות בריאה יצירה עשיה מסטרא דקדושה, והארבעה ראשים לכל אחד ד' פנים, והם נרמזים בפסוק (שם ד) ביום עשות ידו"ה אלקים אר"ץ ושמי"ם, ידו"ה אצילות, אלהי"ם בגימטריא הכס"א ארץ העליונה, עולם המלאכים יצירה, שמים הם הגלגלים וכל אשר בתוכם ד' רוחות. ונגד ד' בנים, חכם, הוא חכם האמיתי יתברך עולמו של הקב"ה ידו"ד. רשע, להיפך עולם השפל. תם, עולם הבריאה, דהיינו עולם הכסא אשר שם צורת תם חקוקה. שאינו יודע לשאול, עולם העשיה עולם הגלגלים, כדאיתא במדרש (שמו"ר לא, טו) היום לוה מהלילה והלילה לוה מן היום כו', אבל באמת אינם יודעים, רצה לומר אף אם הם חיים משכילים, אין בחיריים, רק מוכרחים:

400

ת״אנחזור לעניינינו, עולמו של הקדוש ברוך הוא ידו"ד מתנהג בארבע מידותיו הכוללים, דהיינו, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, מלכות שר העולם. חסד דא י' דהיא נקודה ומרכז שסבובה מגלגלים הקוים דהיינו ששה קצוות ששת ימים, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). ה' ראשונה גבורה, אשר היא פתוחה מלמטה לבא לטמא פותחין לו, ואיזה גבורה (אבות ד, א) הכובש את יצרו, ועיין בפתיחה דלעיל. ו' תפארת, שהוא עץ הדעת כולל מטוב ורע, דין ורחמים, ומשם התורה אשר ששה סדרים פירושה שהם מטוב ורע, רצה לומר אסור ומותר טמא וטהור זכאי וחייב. ה' אחרונה, זה השער הפתוח לתחתונים להשגיח על הכלל ועל הפרט מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וזהו לפי גדולתו יתברך ענותנותו:

401

ת״בכלל העולה, ד' מידות אלה הם, א' חסד ב' דין ג' תורה ד' ענוה. עוד ד' פנים לעולם הכסא והם מרכבת עמי נדי"ב אלפי שנאן, אד"ם שו"ר נש"ר ארי"ה. עוד ד' פנים לעולם היצירה מרכבו ארגמן, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. עוד ד' פנים לעולם העשיה הנמשך מהגלגלים, והם ד' רוחות השמים, ולעומתם ד' יסודות כמבואר בזוהר והובא בפרדס שער מהות והנהגה:

402

ת״גוהנה ג' אלה המערכות מד' פנים הם מקבלים החיות מהמערכה העליונה ד' אותיות שם ידו"ד, והוא חותך חיים לכל חי. וזה סוד רביעית רובע יין חי, וב' וג' רביעית ממוזגים, והבן זה:

403

ת״דועל זה תקנו רז"ל הנוסחאות, כוס ראשון אשר בחר בנו וקדשנו, היינו זה נגד הוצאתי דהיינו השלהבת מהגחלת, כי יעקב חלק ה'. וקדשנו בקדושתו יתברך על כוס שני, אגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, עולם הכסא התחיל בגנות אצל יעקב כדאיתא במסכת חולין (צא, ב), עולים ויורדים (בראשית כח, יב), ראו מלאכים דמותו חקוק בכסא ובאו לסכוניה. אבל סיים בשבח (שם יג) והנה ה' נצב עליו לשמרו. וכן אחר כך סיים בשבח אצל משה רבינו ע"ה, כדאיתא פרק ר' עקיבא (שבת פח, ב) שאמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והשב להם תשובה, וזהו נגד והצלתי. ברכות המזון שתיקן משה רבינו ע"ה ברכות הזן על המן שהוא לחם אבירים הוא נגד עולם המלאכים, זהו נגד וגאלתי המלאך הגואל:

404

ת״הכוס רביעי הלל, נגד (שמות ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, ומתחילה נקדים הא דאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיח, ב) האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ועיין ברש"י שפירושו דחוק. וגם ברבינו יונה במסכת ברכות. ולי נראה לפרשו, וכבר ידוע שעבירה גדולה היא לרבות בתוארי הש"י, וכבר אמרו רז"ל (ברכות לג, ב) השתא הגדול הגבור והנורא אי לאו דאמרינהו משה כו', ואין לנו רשות לפאר ולרומם אלא מצד הפועל, אבל לא מצד מהותו. ועל כן הלל אין לומר אלא ביציאת מצרים וכל המועדים זכר ליציאת מצרים, או בימי חנוכה שהיה גם כן עת נס גדול, כי אז אנו משבחים מצד פעולותיו. אבל ביתר ימים שאינם ימי נס, נמצא האומר הוא מצד מהותו, ומי ימלל גבורות ה', ואין זה אלא חירוף וגידוף. וכבר הארכתי מזה במקום אחר (עי' מס' תמיד פ' נר מצוה ד"ה ברכות פ' אין עומדין). וזהו שאמר ולקחתי אתכם לי לעם, ואז הייתי לכם לאלקים, אבל זולת זה אין לכם השגה בי רק מצד הניסים שאני עושה לכם. (הרי מבואר סוד ארבע כוסות לדרוש דיני ד' כוסות.) ותקנו ב' כוסות לפני סעודה, ושתים לאחר הסעודה, הסעודה רומזת לסעודת לויתן אשר יזכו לה הצדיקים, אשר מעלת הצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת צרורות תחת כסא כבוד, הרי שתי כוסות לפניהם ושתי כוסות לאחריהם:

405

ת״וומעלת ושלימות הצדיק היא בג' אלה הנרמזים בפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך שהם שלימות הנפש והגוף והממון, ולעומת זה פסח מצה ומרור הבאים בסעודה זו. ובג' אלה נשתעבדו ישראל, בשלימות הנפש, (דברים ד, לד) גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. משכו וקחו (שמות יב, כא), משכו מעבודה זרה (שמו"ר טז, ב). בגוף, בחומר ולבנים (שמות א, יד). ואם בגופם ק"ו בממונם, ומה שקנה עבד קנה רבו. ונגאלו בג' אלה, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים (שמות ו, ז), ובהוציאך תעבדון את האלקים על ההר הזה (שם ג, יב). בגוף, (שם יד, ח) ובני ישראל יוצאים ביד רמה. בממון, (שם יב, לו) וינצלו את מצרים:

406

ת״זפסח נגד שלימות הנפש, כי הוא רומז על ביטול עבודה זרה, כי גדול ידו"ד מכל האלקים, כי אם הוא גדול משרו של מצרים שהוא השר הגדול, ק"ו מאחריני, ואף שהיה קרוב אל הקדש. זה היה הענין שלא נתבטל מיד בהכות ה' הבכור למטה, רק הוכה אבל לא הומת, כי הוא כענין עבודה זרה של ישראל אינה בטילה (ע"ז נב, ב), גם לעמו קצת קדושה שהיו המצרים נימולים, על כן לא נתבטל לגמרי עד קריעת ים סוף. וזה ענין הויכוח ישראל עם משה רבינו ע"ה בפ' בשלח, ובעת קריעת ים סוף נתבטל לגמרי, ואז אמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, ואז נתקיים (שם ב, כג) ויהי בימים [ה]רבים ההם וימת מלך מצרים לגמרי. ואע"פ שכתוב זה נאמר בעת היותם במצרים, מכל מקום שם לא נאמר (שם כד) רק כי זכר ברית אברהם ויצחק ויעקב, אבל (שם כג) ותעל שועתם, דהיינו שמלך מצרים שהיה מסך מבדיל מת לגמרי, לא היה רק בימים רבים, דהיינו בעת קריעת ים סוף, ואז נתקיים כי גדול ה' מכל אלקים שלימות הנפש:

407

ת״חמצה שלימות הגוף, אדם הראשון עיסת העולם היה נעשה כגבל הזה עלובה עיסה כו', מצה עור דלא קמיח סוד כתנות עור, והיה ראוי להיות אור באל"ף לעבדה ולשמרה, מצה שמורה אדם הראשון. משך ערלתו היה, כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). ומצאתי בספר אחד, שעל כן לא יתנו לכותי ממצה לאכול, כי הוא במקום פסח. (בכאן לדרוש כל דיני חמץ ומצה ודיני הגעלה וכל הלכות) :

408

ת״טמרור שלימות הממון, יהי רצון שיהיו מזונותי מרורים כזית ובידי הקב"ה (סנהדרין קח, ב). (בכאן להאריך במוסר הממון). ולא יחניף בממון, רק ישמח בחלקו, אף שמזונותיו מצומצמין ישמח, כי הם בידי הקב"ה. גם נקרא מרור חסא, שיחסו העשירים על עניים המרורים אשר מר למו, ובפרט בזה החג שהיה פתוח הוותרנות מלמעלה, ועל כן החמירו כל דכפין ייתי ויכול, וזהו בדיקת הכיסין אשר רמזו האחרונים:

409

ת״יכל עניני חמץ נזכר בענין עכבר. עכבר נכנס כו' (פסחים י, ב), כי הוא עכברא דשכיב אדינרי. עכבר לבן ועכבר שחור (שם), מנה לבן מנה שחור. וענין נכנס ויוצא הוצאה והכנסה, יכולין לפרש כל האבעיות על זה:

410

תי״אוגם הוזכר חמץ בו בכלב כמו שאמרו (פסחים פ"ב מ"ג) כדי חפישת הכלבים. ובצאת ישראל ממצרים, לא יחרץ כלב (שמות יא, ז). במסכת הוריות (יג, א) שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה כלב מכיר את קונו, וחתול אין מכיר את קונו. אמר להם, ומה האוכל ממה שאוכל עכבר משכח תלמודו, האוכל עכבר עצמו לא כל שכן. שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה הכל מושלים בעכבר. א"ל מפני שסורו רע. מה היא, רבא אמר אפי' גלימי גייסי. רומז כי מי שנותן צדקה עושה לבוש, כמו שכתוב (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון, ועכברי גייסי לבושים. רב פפא אמר, אפילו שופיני דמרי גייסי. (כי הנותן צדקה יש לו מרה לקבורה, כמו שכתוב (שם נח, ח) והלך לפניך צדקך). חתול, אמרו רז"ל (עירובין ק, ב) אלמלא נתנה תורה, למדנו צניעות מהחתול. פירש רש"י (ד"ה צניעות מחתול), החתול אינו מטיל ריעי בפני כל אדם. אמרו רז"ל (סנהדרין לח, א) טעם אחד למה נברא אדם באחרונה, שאם יתגאה יאמרו לו יתוש קדמך. ובפרק הניזקין (גיטין נו, ב), בריה קלה מעלנא אית לה, מפקני לית לה. זהו רמז לכילי שמכניס ואינו מוציא. החתול שמוציא בסתר שלא בפני אדם, זהו צניעות ומדה טובה, אבל מכל מקום כשאוכל העכבר דהיינו הקנאה והחמדה, אין מכיר את קונו. והכלב המכיר את קונו, הוא כילי שהוא קמצן לעצמו, ומפזר לצדקה. וכלב רע שהוא כילי גם לצדקה, אשר על כלב זה נאמר לא יחרץ כלב לשונו:

411

תי״בועל כלב זה רמזו המעשה במדרש רבתי פ"ז (עי' ויק"ר ט, ג), מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר כו', עד דשיים אורחיה סגי שויה. וקשה בזה המאמר, מאחר שראה שהוא עם הארץ היאך נתן לו כוס לברך, הלא לפנים היה בישראל שלא לזמן על עם הארץ אף מי שהיה למדן רק שלא למד כל התורה כולה. ובפ' ג' שאכלו (ברכות מז, ב) רמי בר חמא לא אזמין על רב מנשה בר תחליפא דתני הלכתא ספרא וספרי כו'. עוד קשה, חשיב מקרא משנה תלמוד אגדה, ולמה לא חשיב תוספתא ספרא כו'. עוד קשה, למה נקרא כלב. ועל דרך הפשט, על דרך שאמר יונתן בן עמרם במסכת ב"ב (ח, א) פרנסני ככלב. עוד קשה, מה מועיל דרך ארץ. :

412

תי״גאפשר לומר שזה היה בליל פסח שהיה מאספו לביתו לקיים כל דכפין ייתי ויכול. ענין ד' אלה דקא חשיב, רצה לומר שאילת ד' בנים, מקרא, היא תשובת התם שלא הובא שם, אלא מקרא לבד. משנה, היא תשובת החכם, אין מפטירין היא משנה (פסחים פ"י מ"ח). אגדה, בתשובת הרשע, בעבור זה עשה אגדה ודרש תלמוד. בתשובת אינו יודע לשאול כו', יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא כו', תלמוד לומר בעבור זה. אבל עדיין לא ידע כי עם הארץ הוא, כי סובר אולי שלאחר אכלו יקום לילך לביתו לספר ביציאת מצרים, עד שנתן לו כוס של ברכה נתגלה בושתו כי עם הארץ הוא. ומאחר שראה שאין לו אחיזה בענין גאולת מצרים, קראו כלב.^הגה"האפשר שראה אותו מהדר אחר אכילה ולא אחר שתיית ד' כוסות, לכך קראו כלב שמניח השתיה ומהדר אחר אכילה, כדתנן במסכת טהרות פרק ג' (ח) רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב, שהוא פיקח שאין דרכו להניח את המזון ולילך למים: והוא השיב, שחפץ בתורה, וכתיב בענין מצרים (שמות ג, יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואח"כ לא שמעתי מילא בישא וחזיתי למרא. ויש על זה ב' פירושים, שלא השיב על עלבונו, או שלא סיפר לשון הרע לחבירו. וכבר איתא במדרש (פסיקתא דר"כ יא, ז) שהבאתי למעלה (ד"ה עוד נביא) שנגאלו ממצרים שלא הי' בהם לשון הרע. ולפי פי' ראשון, היינו גדורים מעריות, כי כששנים מריבים זה עם זה כל אחד מגלה ערות חבירו. אח"כ התחרט שקראו כלב מאחר שהי' בו דרך ארץ. עיין במדרש ילקוט פרשת בשלח (רכו) ולא נחם אלקים דרך ארץ (שמות יג, יז), דבר אחר, עבד טוען את רבו כו' עיין שם. וזהו שהי' לו דרך ארץ, א"כ מכל שכן שיש לו אחיזה בענין גאולת מצרים:

413

תי״דהרי מבוארים סוד ד' כוסות, והסעודה לפסח מצה ומרור באמצע. מאמר בזכות ד' דברים, נגד עולם האצילות שם ידו"ד, נגד חסד טוב ה' לכל, אני ה' לא שניתי. והשינוי מצד המקבלים כאשר ביאר ב"ע, ואמר חלותי היא שנות ימין עליון לעשות מרכבה, לזה לא שינו את שמם:

414

תי״הגדורים מעריות, נגד יצה"ר הנשפע מסטרא דגבורה אשר עיקרו עריות כמו שכתבו התוס' במס' מגילה (לא, א ד"ה קורין) טעם לקריאת פר' עריות ביום כפור ומשם יראו:

415

תי״וולקרא את בנות האדם, שלא שינו את לשונם, מדת התפארת תורה, כההוא דאמר (ירושלמי ברכות ח, א) אלו הוינא בטורא דסיני, הוי בקישנא תרי פיות, חד לתורה וחד למילי דעלמא, ועכשיו שאין אלא לשון אחד לא ישנה אותם לדברים בטילים, רק לתורה ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אף במצרים. תנא, עמרם ראש ישיבה היה (עי' שמו"ר א, יג):

416

תי״זשלא היה בהם לשון הרע, מרכבה למדת ענוה עיין ברש"י ריש פרשת מצורע (ויקרא יד, ד ד"ה) ועץ ארז ואזוב כו':

417

תי״חמדרש ילקוט שיר השירים, ד' פנים, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, שבעים זקנים, כהנים לוים וישראלים מיעקב, נגד ד' חיות בכסא. במדרש (ויק"ר כז, ט), שור או כשב (ויקרא כב, כז), שור זה אברהם, דכתיב (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם, וכן יצחק פני שור מהשמאל, והוא שור שהוקרב לעולה. וכן יעקב הוא שור תם, מה שאין כן עשו מסיטרא דשמאלא הוא שור מועד, על כן הזכיר לבונה, כי אומרים מגרש כח המזיקים שהם שור מועד. ואצל אברהם אמר ראש לצדיקים, רצה לומר גרים, כי הגרים הם ענפיו והוא ראש להם. וידוע כי רוב הגרים גייר לאחר שאכלו ושתו, ואמר ברכו למי שאכלתם משלו כו', ואז אל הבקר רץ אברהם, הרי ג' אלה נכללו בשור:

418

תי״טמשה ואהרן סוד אריה, ויס"ע ויב"א וי"ט (שמות יד, יט-כא) סוד ע"ב רי"ו שעולה ארי"ה, ובזה היתה קריעת ים סוף. וכתבתי במקום אחר (עי' בווי העמודים פרק כ"ז) פשט ר"י לוריא, שש מאות רכב בחור כו' (שם ז), וסוד ירה כו' (שם טו, ד):

419

ת״כשבעים סנהדרין הם סוד נשר, עיין בשער אורה בסוד נשר. המרכבה, ל"ה מיימינים ול"ה משמאילים, כהן לוי ישראל מיעקב בסוד אדם, שופריה דיעקב מעין שופרא דאדם (ב"מ פד, א). ויפח באפיו נשמת (בראשית ב, ז), בסוד נפש רוח נשמה שהוא סוד כהן לוי ישראל:

420

תכ״אמדרש דבני אהרן עולם היציר"ה ארגמן, על דרך הפשט מתורץ קושיות בכל מתקנא כו', שזה הי' לו גנאי כי על כן עשה לו נזיפה הש"י, כענין עולה, מאחר שחטא בעגל ויעלו עולות, על כן דווקא הי' בעולה. ולפי זה הדרך של עגל יתפרש ג"כ כונתינו, אמרו רז"ל (שמו"ר מב, ה) ראה ראיתי (שמות ג, ז), אמר הקב"ה למשה, אתה רואה ראיה אחת איך שבאים לסיני לקבל התורה, ואני רואה שתי ראיות כו' איך ששומטין אחד מטטרמולין שלי ופני שור מהשמאל. והנה אז נחלש כח הדביקות עד הבריאה מחמת הפגם, ולא הי' הדביקות כי אם ביצירה. וכבר ידעת הרמז (שכ' בעל הטורים, הובא לעיל דרוש רביעי ד"ה ובא דמות דוד), כי היום ה' נרא"ה אליכ"ם (ויקרא ט, ד), אהרן מיכאל, שהוא ג"כ כהן גדול ומקריב נשמותיהן של צדיקים, וכשאין הדביקות בעולתם למעלה בבריאה נקראו בני אהרן ודו"ק:

421

תכ״בוהנה הדם הוא הנפש אשר מקריב מיכאל, ונתנו בני אהרן זה מיכאל שהוא חתן דמים סביב למזבח שלמעלה, והקריבו שהיא עבודה הסמוכה לזה זה אוריא"ל אשר נוטה למיכא"ל, נתינת אש זה גבריאל שהוא א"ש, עריכת עצים מאחורי רפאל. וידוע שלאחר האחרונים הוא עץ הדעת טוב ורע, כי אח"כ בהשתלשלות הקליפות סמאל רע באר שנואה, כי חפץ העליונים להשפיע לתחתונים לעצים חלקת כבוד, רצה לומר ע"ץ שאכל אדם הראשון לא פרסמו הכתוב שלא להונותו:

422

תכ״גואם תאמר שהוא סוד נעלם אינו ידוע איזה עץ הי'. זה אינו, אלא ידוע הוא ואפילו הכי לא פרסמו הכתוב בעבור חלוקת כבוד. ומביא ראיה שהוא ידוע, שהרי מטעם זה אין לוקחין ממנה למערכה מפני שנפגם בחטא אדם שהי' גפן ונוטה לזית כדאיתא בברכות (ברכות מ, א) וסנהדרין (ע, א) רבי יודא (לפנינו: רבי מאיר) אמר ענבים, שנאמר (דברים לב, לב) ענבימו ענבי רוש אשכלות וגו', אותן אשכולות הביאו מרירות לעולם, הרי שהוא ידוע, ואפילו הכי לא פירסמו מפני הכבוד. וחטא אדם הי' דומה לחטא העגל, כי הוא כאדם עברו ברית שבאותה שעה מין היה ודו"ק:

423

תכ״דמדרש אבכי"ר בילקוט, מענין תורה תפילין מילה ציצית, מדבר העג"ל העשיה ד' רוחות העולם אשר הם בתוך גלגלים והמזלות. ויש ג' בחינות כעין מזל לישראל, ולפעמים אין מזל לישראל רק מצד החטא נשתנה הטוב, או מצד הזכות נשתנה הרע. ולפעמים יש מזל לישראל הזוכים לשתי שלחנות, כאמרם רז"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני לצדיקים דאכלי שני עולמות, והמזל מורה על הטוב. נשאר בענין כי רבה, ולפעמים הש"י מהפך המזל הרע לטוב וזה הוא בחינת שלישית, לא זו שמבטלין הרע, רק מהפכה לטובה. לזה ענין (שמות י, י) ראו כי רעה נגד פניכם, והפך הש"י לדם מילה:

424

תכ״הוזה ענין המאמר המובא בילקוט יהושע, אנשי צורה נינהו זיל דלברכינך. אמר ליה, יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תיעיל ולא תפיק כו', עיין שם. ואביו אמר, כלהו ברכתא נינהו כו'. וקשה מאי טעמא לא אמרו בלשון ברכה. ומהר"מ מפדא"י כתב מה שכתב, עיין שם בילקוט בהג"ה. אכן אין מתורץ מה שאיתא ברבתי פרשת בראשית (כו, ד) ר"ג אנסיב ברתיה. אמרה ליה, אבא צלי עלי. אמר לה, לא יהא לך מחזורה להכא. ילדה בן זכר, אמרה ליה, אבא צלי עלי. אמר לה, לא ישלי ווי מפומך. אמרה לו, אבא ב' שמחות היו לי וקללתני. אמר לה, ברכות נינהו, עיין שם:

425

תכ״ווהענין הוא, כי היה מזל שלהם מורה רע, על כן אמר אנשי צורה נינהו, רצה לומר היודעים צורת הכוכבים והמזלות וצורת שירטוטי הפנים ויודעים המערכת. והם אמרו מה שמורה המערכת, כדי שיהפך אביו בתפלתו לטובה. וכן ענין ר"ג עם ברתיה. ונגד בחינה זו אמר מלפנים מילה כמ"ש נהפך לדם מילה. ולפנים הוא מזרח, כי כן אירע לאברהם כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א) אמר אברהם, רבש"ע הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד. אמר ליה, הקב"ה צא כו'. מאי דעתיך דקאי צדק במערב, מהדרינא ומוקמינא ליה במזרח, דכתיב (ישעיה מא, ב) מי העיר ממזרח צדק וגו'. ובעת שנצטוה במילה נתהפך אברם אינו מוליד, וכתיב שם (בראשית יז, ב) ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאוד [מאד]:

426

תכ״זתורה בימין מזל מחכים, הרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה, ב). תפילין בשמאל, הרוצה להעשיר יצפין (שם). והוא על דרך דאיתא במסכת חולין (פט, א), דרש רבא, אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד, כג), ציצית ותפילין. ושם נאמר, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. ומאחר ששם כולל ציצית כמו שאמר אם מחוט, על כן הציצית שלפנים המונחים בצד שמאל אצל תפילין לפי מנהגינו, נכללין בתפילין:

427

תכ״חואז מתורץ הקושיא שהקשיתי (ד"ה עוד נביא) ציצית מאחוריהן (ילקוט בשלח יד, רלד), מערב נקרא אחור רמז על סיבוב הגלגלים ושקיעתו למערב לקיים מה שכתוב (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים, שכינה במערב. והזהיר בציצית זוכה ומקבל פני שכינה, כדאיתא (מנחות מג, ב) וראיתם אותו (במדבר טו, לט), תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד אשר יהי' מלא השם שלם והכסא שלם, אמן כן יהי רצון. סליק

428

תכ״טבעזרת הש"י ביאור (תהילים כ״ג:א׳) מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, על מדת הסתפקות

429

ת״לדרך כלל, שאילתו הי' כמו שהתפלל במקום אחר (פסיקתא כד, ג) רש ועושר אל תתן לי, כי העוני ח"ו אפשר תעבירנו על דעת קונו, וגם עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב), וכדרך שהתפלל יעקב (בראשית כח, כ) על לחם לא על מותרות:

430

תל״אה' רועי לא אחסר, ידוע השקוע בתאוות הממון הוא תמיד יחסר, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, לב), ובסך שבידו הוא חסר מצד כי מתאווה. ועל כן (אבות ב, ז) מרבה נכסים מרבה דאגה, כי ברבוי שבידו מתאוה סך כזה. ועל זה נאמר (תהלים לד, יא) ודורשי ה' וגו' כל טוב, רצה לומר הכל טוב בעיניהם כי שמחים בחלקם, כמו שכתוב (שם לב, י) רבים מכאובים לרשע, הריבוי מכאוב כי מתאווה לריבוי כזה. והבוטח בה', אפילו חסד אחד המגיע לו, סובב אותו כאלו מלא כל טוב. וזהו תפילתו לא אחסר:

431

תל״בואחר כך אמר, ידעתי גם אני, הן אם יזדמן לי הקב"ה עושר או יזדמן עוני עכ"ז אדבק בו, אעפ"כ שאלתי על המצוע שהש"י בנאות דשא ירבצני על מי מנוחות ינהלני, ואז כולל כל הטובות ככתוב בברכת יששכר (בראשית מט, יד-טו) רובץ וגו'. וירא מנוחה וגו'. וידעתי כי גם הרוח ישובב הנפש תשוב אל האלקים כי היא דבקה בו, והטעם, כי אוציא עושר למען שמו, דהיינו לתלמוד תורה ולבנין בית המקדש ולעניים:

432

תל״גגם כי אלך בגיא צלמות, הוא הדרך להפוך העוני, כי עני חשוב כמת (נדרים סד, ב):

433

תל״דלא אירא רע, מהטעם כי אחשוב כי אתה עמדי, על דרך שאמרו ז"ל (ברכות נח, ב) דיו לעבד שיהי' כרבו, כי השכינה כביכול בעת צרה בשפלות. ועיין בתולעת יעקב בסתרי חג שבועות והסוכות מענין הצדקה:

434

תל״העל כל זאת שאילתי, על דרך ממוצע, דהיינו שבטך שבט מוסר ומשענתך ביחד. ואף על גב דאמרו רז"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני להו לצדיקים דזוכים לשתי שלחנות, אינני חפץ רק לשלחן גבוה הצפון לצדיקים לעתיד לבא. וזהו תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן. ויתבאר עם מאמרם ז"ל במסכת שבת בפ' השואל (קנג, א), בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח), משל למלך שזימן עבדיו כו', עד הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו, הללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. חתנו של ר"ג (לפנינו: רבי מאיר) משום ר"ג אמר, אף הן נראין כמשמשין. אלא אלו ואלו יושבין, הללו אוכלים, והללו רעבין. הללו שותין, והללו צמאין כו'. דבר אחר, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אלו ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר, אלו תפילין, עד כאן לשונו. אין זה דבר אחר מלתא בפני עצמו הוא, אלא מוסיף אענין ראשון, ויהיה זה המאמר על דרך מאמרם (ברכות יז, א) צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ואקדים לך הכתוב בזוהר ובציוני פרשת כי תשא, כי העדיי שהיא עטרה שזכו ישראל כשהקדימו נעשה לנשמע, היה עדיי רוחנית התפילין. והנה הציצית על כסותך הם סוד בגדי שבת ויום טוב אשר הארכתי במקום אחר סוד מלבוש הנשמה. נמצא הציצית סוד הכסות, ועטרה בראש. והסעודה כו', נהנין מזיו השכינה, וזהו שלחן נגד צוררי כדאיתא התם. אלא אלו ואלו יושבין כו'. דשנת בשמן, סוד התפילין ושמן על ראשך כו'. כוסי רויה כו', עתיד בסוד הסעודה הרוחנית יברך דוד כוס של ברכה כדאיתא בפרק ערבי פסחים (קיט, ב). אך טוב וחסד, אכין ורקין מיעוטין הן, ורצה לומר, המיעוט מטוב וחסד ירדפוני בעולם הזה. ושבתי בבית ה' לאורך ימים, בנצחיי:

435

תל״ועוד יתורצו שני פסוקים המשונים בלישנא. כתיב (תהלים קמה, ח) חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד. וכתיב (שם קג, ח) רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד. אמרו רז"ל רחום לחוטא ושב מיד, חנון לחוטא ואינו שב מיד, נמצא השפעה מהרחמים יותר עדיפא מהשפעה הבא בחנינה, כי לפי הסברא היא מועטת. רב חסד, פירש רש"י ז"ל, על מי שהוא מחצה על מחצה, אז רב חסד מטה כלפי חסד. ולאיש הזה מאחר שאינו צדיק גמור, כי אז הש"י משפיע לו בעולם הזה השפעה מרובה, וזהו רחום. ובעולם שכולו טוב, ישפיע לו מצד החנינה. אבל מי שהוא מגדיל החסד, דהיינו שזכיותיו מכריעות, אז משפיע לו בעולם הזה מצד חנון, והשפעה המרובה מצד רחום לעולם הבא, אמן כן יעשה האל:

436

תל״זזאת תורת העולה וגומר (ויקרא ו, ב). במדרש (ויק"ר ז, ד), משל למלך שהיה לו שני מגיסים, עשה לו האחד תבשיל וערב לו, ועשה לו השני תבשיל וערב לו, ואין אנו יודעים איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה לשני ואמר עשה כתבשיל הזה, אנו יודעים שהשני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב, שנאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח. והקריבו ישראל קרבן, שנאמר (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי במועדו, ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה למשה ואמר, זאת תורת העולה היא העולה, אנו יודעין שזה ערב לו יותר, שנאמר (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. כימי עולם, כימי משה. וכשנים קדמוניות, כימי שלמה. דבר אחר, כימי עולם, כימי נח, שנאמר (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות, כימי הבל שלא היה עבודה זרה בעולם, עד כאן:

437

תל״חבמדרש רבי אלעזר (פדר"א מז) אומר חמש אותיות נכפלו כולם לשון גאולה הן. כ"ף כ"ף שנגאל בה אברהם מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) לך לך מארצך. מ"ם מ"ם שנגאל בה יצחק מפלשתים, שנאמר (שם כו, טז) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. נו"ן נו"ן שנגאל בה יעקב, שנאמר (שם לב, יב) הצילני נא. פ"א פ"א בה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) פקד פקדתי. צ' צ' בה עתיד לגאול את ישראל, שנאמר (זכריה ו, יב) איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, עד כאן:

438

תל״טתנן (פסחים פ"י מ"א), ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. בגמרא (קט, ב), לא יפחתו לו מארבע כוסות [וכו'], היכי מתקנין רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי, ולא יקנה תרי, ולא יעשה צרכיו תרי. אמר רב נחמן, אמר קרא (שמות יב, מב) ליל שמורים, ליל המשומר ובא מן המזיקין. רבא אמר, כוס של ברכה מצטרף לטובה, ואינו מצטרף לרעה. רבינא אמר, ארבע כוסות תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפיה נפשיה הוא, עד כאן:

439

ת״מבמדרש חזית וגם בשיר השירים רבה (ג, כה), שאל רבי שמעון בן יוחי את רבי אלעזר בן יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר לו, היך. אמר לו, משל למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי, לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי. כך מתחלה חבב הקב"ה את ישראל קרא לה בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי, הדא הוא דכתיב (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי, דכתיב (ישעיה נא, ד) הקשיבה [אלי] עמי ולאומי [אלי האזינו], אמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו, אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די, עד כאן:

440

תמ״אנחזור על ראשון ראשון, ממה שהבאנו מהפסוקים והמאמרים להתעורר עליו בפרשת זאת תורת העולה וגומר. יש להתעורר, א' מה שהוקשו רז"ל במסכת יומא פרק קמא (כ, ב) ממשמע שנאמר (ויקרא ו, ב) כל הלילה, איני יודע שהוא עד הבקר, מה תלמוד לומר עד הבוקר. ב' קשה למה נאמר ג' פעמים בפרשה והאש על המזבח לא תכבה. ג' קשה לפי דעת הרמב"ן שפירש (ד"ה ולבש הכהן) מדו בד (שם ג), שצריך כל בגדי כהונה, שהן ארבע לכהן הדיוט, ושמונה לכהן גדול, קשה למה נקט הכתונת יותר משאר בגדים. ד' קשה מה שפירש רש"י, ופשט את בגדיו, אין זו חובה אלא דרך ארץ. וכי דרך ארץ בא התורה להשמיענו, או איך כלל דרך ארץ אצל מצות החובות:

441

תמ״בבמדרש דשני מגיסין יש להקשות, א' שאין המשל דומה לנמשל, כי המשל אמר שגם מגיס השני בישל לו, ואחר כך בוחן היה איזה היה למלך יותר ערב. ובנמשל אינו כן, שהרי הקרבן שהקריבו ישראל שזהו בערך המגיס השני לא היו מקריבין מתחלה מעצמן קרבן רק על ידי ציווי הש"י כמו שכתוב (במדבר כח, ב) צו את בני ישראל וגו', עד (שם) תשמרו להקריב וגו'. או מאי אולמיה הך דזאת תורת העולה, מהך דתשמרו להקריב. ב' קשה במה שאמר דבר אחר כימי עולם כימי נח כו', הנה זה סותר למה שאמר בתחלה במשל שקרבן של נח לא היה ערב כמו קרבן ישראל, ואין המשמעות הענין כן לסתור המשל רק לעשות פירוש אחר על פסוק, ובאופן שיתקיים המשל והנמשל:

442

תמ״גבמדרש דמנצפ"ך יש להקשות, הלא חכמינו ז"ל דרשו אלו הכפולות בענין אחר במסכת שבת פרק הבונה (קד, א) מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט כו', עיין שם. וכן הוא בירושלמי במסכת מגילה פרק קמא:

443

תמ״דבמשנה דערבי פסחים, ולא יפחתו לו מד' כוסות, באמרו בזה שהרבה טעמים בירושלמי דערבי פסחים (פ"י ה"א סח, א) נגד זה תקנו ד' כוסות, ותרי טעמים מינייהו, רבי יוחנן בשם רבי בנייה אמר, נגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי לוי אמר, נגד ארבע מלכיות. יש להקשות, למה תקנו רמז למספר הזה בכוסות ולא במיני תבשילין ושאר עניינים. בשלמא לריב"ל דאמר התם נגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי וגומר, ולרבנן דאמרו נגד ד' כוסות של פורענות שהקדוש ברוך הוא עתיד להשקות את אומות העולם שנאמר כו' ניחא, אבל לר' יוחנן ורבי לוי קשה. ובענין שנאמר בגמרא על משנה זו, ראוי לנו לחקור למה ועל מה תהי סכנה בשתיית זוגות. ועוד קושיא גדולה, שם נאמר בגמרא מאן דקפיד קפדי בהדיא, מה איכפת להו לשדים בקפידתו:

444

תמ״הבמדרש דלא זז מחבבן עד שקראן אמי, גם כן צריך לתת לב מה רומזות אלו הכנוים בתי אחותי אמי שקורא שמות הללו הקב"ה את ישראל. ובאמת שהמקובלים פירשו היטב זה המדרש דבר דבר על אופניו, עיין הרמב"ן בפרשת חיי שרה בפסוק (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ואני לא באתי לפרש אלא המדרש הזה לפי פשוטו:

445

תמ״ושבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, וטעם כו' עד ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, עד כאן לשון הטור (או"ח הל' סימן תל). הקושיות שיש להקשות בזה הענין כבר כתבתי אותה בדרשה אחרת לשבת הגדול דפרשת צו, ותרצתי לפי הפשט. אבל עדיין נשאר קשה על תיבת בדבור גדול, כמו שכתבתי בדרשתי לשבת הגדול דפרשת מצורע עיין שם, שחל עלינו חובת ביאור לבאר קריאת השם של הגדול:

446

תמ״זעוד מוטל עלינו לחקור חקירה יקרה ממה שראינו בענין גלות מצרים שנשתלשל על ידי שלשה אבות, הגזירה היתה לאברהם בפרשת (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהי' זרעך. והתחלת גזירה זו היתה מיצחק, כמו שאמרו רז"ל (תנחומא שמות ד), כי גר יהיה זרעך (בראשית שם) משנולד יצחק, וכמו שכתב רש"י בפרשת לך לך (שם). ונגמר ע"י יעקב, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פט, ב) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל למצרים כו':

447

תמ״חוכשנדקדק עוד היטב יראה וימצא כי מרכז השתלשלות הגלות הזה היה ע"י יוסף, וגם הוא בישר את הגאולה זו בסימן שמסר פקוד יפקוד. ראשית דבר, עיקר ביאת יעקב לפדן ארם היה בשביל יוסף, כמו שכתוב (בראשית ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגומר, הבכורה נתנה ליוסף כמו שכתבו הזוהר ויתר מפרשים, כי כוונת יעקב בטפה ראשונה שיצאה ממנו היה סבר שהוא רחל, על כן בעצם נטלה הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אלה תולדות יעקב יוסף (שם לז, ב), וכמו שפירש רש"י אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, על כן יוסף נמכר למצרים בגאולה, ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג, יט), ובודאי לא נפל זה הענין על צד הקרי וההזדמן, רק בכוונה גדולה ועצומה:

448

תמ״טוכשנחקור על זה הענין, ועל סיבת קריאת השם הגדול לשבת זה, אזי יתורצו כל המאמרים שהבאתי, ואף זה יתורץ ענין גלות מצרים מהו עניינים אשר נתחבטו בזה כל המפרשים, וגם אני כתבתי דעתי בארוכה בזה בדרשה אחרת (עי' בדרוש השלישי):

449

ת״נומתחלה צריכין אנו להקדים הקדמה, ידוע כי הם שני מיני הנהגות שהשם יתברך מנהיג עולמו. אחד, הנהגה טבעית מה שהוא מסדר הטבעי השמימי. שנית, הנהגה השגחתית היא הנהגה שבה מונהגים אומה ישראלית מצד תורתנו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ועיין בעקידה פרשת פקודי מענין אלו השני הנהגות, כי שם האריך בזה. ונגד אלו השני הנהגות נקרא הש"י בשני שמות אלו ידו"ה אלקים, אלקים נגד הטבע, וידו"ה נגד השגחת שינוי הטבע כאשר כתב הזוהר בהרבה מקומות, וכמו שכתב בעל עקידה סוף שער שלישי, כי שם אלקים רומז על ענין המנהג הטבעי וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו, וכמו שאמרו (ע"ז נד, ב) עולם כמנהגו נוהג. ולזה יוחס לשם אלקים, ואין אלקים בכל מקום אלא דיין, כי הוא מנהיג והמסדר אלו הנמצאות בשורת הדין הטבעי המנהג העולם כמנהג אחד תמיד בלתי משתנה, והוא חיוב המסובבים מסבותיהם המיוחדת, לכך הוזכר שם זה במעשה בראשית (בראשית א, א). אמנם בסוף הכל נאמר (שם ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו', כלומר אלה הם תולדות שמים וארץ מצד טבעם הפשוט אשר נתן בהם בהבראם, אבל כאשר יבוא הצורך לשנות בהם דבר כפי אשר חייב להנהגה ההשגחית, התקון הזה יעשה עם ה' אלקים, כי שם הגדול הזה ישנה וישדד הכח הטבעי הנברא בשם אלקים כאשר יבוא הצורך, ויהיה אומרו ה' אלקים כענין (שמות יח, יא) גדול ה' מכל אלקים, כי ביום עשות זה התיקון תראה גדולות זה השם על שם אלקים. ונגד אלו שני הנהגות הוקבע ראש חודש תשרי התחלה למציאות הטבעי, ור"ח ניסן ראשון הוא למציאות הנהגת השגחי הנזכרת, עד כאן הם דברי בעל עקידה. וכבר כתבו לו הרבה מפרשים ענין זה ששם אלקים מורה על הטבע, (וכן אלהי"ם כמנין הטבע), ושם ידו"ד מורה על שהוא היה הוה יהיה מהווה הכל ברצונו, ובחפצו לשנות ולשדד. ואף שלכאורה אלו שתי הנהגות טבעיות והשגחיות מתנגדים זה לזה, כשזה קם זה נופל, כי ההשגחיות משדד את הטבעים, מכל מקום הם באחדות אחד פנימיות מתקרבים אחד לאחד, כי הטבעיות מתקרבת להשגחיות בסוד הרוחניות הפנימיות:

450

תנ״אוהוא על דרך שכתב הר"ן בדרשותיו בדרוש הראשון וזה לשונו, כל מה שאנו מדברים במעשה בראשית, וכל מה שהבינו בו החכמים כולם, אם לא בשפע אלהי אינו מכלל מעשה בראשית שחייבו רז"ל יודעיו להסתירו ולהעלימו. אמנם ענין מעשה בראשית מהו צריך ביאור רחב, כי הנה הרמב"ם ז"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע, ויש בזה סתירות גדולות, כי אין בדברינו ביסודות ובמורכבים הנמשכים מהם דבר שיתחייבו הסתרה והעלמה. ועוד א"כ היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון, כי אין ספק דכל מה שהוא בענין הטבע ובאורו אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, וא"כ היושבים בערי פרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו. וג"כ לא נוכל לומר שמעשה בראשית לא תהיה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולם בעולם התחתון לא בעליון כי זה יהיה מעשה מרכבה, ואם לא יהי' מעשה בראשית ידיעות טבעיו ועניניו אם לא אפרש מהו. וזהו א"כ דבר מחדש מבוכה וצריך ביאור להתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו הצד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מה מהצד שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר ולא תודע אלא בשפע אלהים. והוא שיש לכל הנמשכים מצד חמרם יודע מצד החקירה, ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם אי אפשר שיודעים בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נודע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע סיבת פעליהם כלל, כי אנחנו נדע בפלפול שהוא מחמם, ונדע סיבת החימום להיות היסוד האש גובר עליו, מפני שזה המשך אחר חמרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק, ושאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נודע סיבתו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה במחקר אנושי, לכך לא יפתח. ואין ספק כי הפעלים המתחייבים מצד חומר הדבר בערך אל המתחייבים מצד עצם הדבר, כמר מדלי. כי אלו יוצאים מאמתת הדבר ועצמותו, ואלו נמשכים ממקריו שהם יוצאים מאמתתו, ואלו הפעלים היוצאים מצד הצורה הם נתלים מצד נותן הצורה או בוחן איזה שיהיה. וזה העיון נמנע שיושג מצד חכמת האנשים, אבל יודע בה שהשגה כזה היא מכח הנמנע כו':

451

תנ״בעד ולכן צחק הר"ם ז"ל על גאלינוס כשאמר שהיות אדם צוחק לא ידע לו סיבה, ואמר כי הוא מכח הנמנע שתודע לו סיבה, כי הוא דבר יוצא מעצם אדם וצורתו. הנה לפ"ז מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתית ידוע עצמי הדברים. וזהו נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכליים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלהים נבואיי. ולכן היה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרפת למעשה מרכבה ושניה אליה במעלה, כי שתי אלו החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניות שהם השכלים הנבדלים:

452

תנ״גואם תשאל לדברינו הנה מעשה בראשית היא בעצמה מעשה מרכבה, שאחרי שמעשה בראשית אינו כי אם ידיעת צורות הדברים שנתלה ונמשך מנותני צורתם שהם השכלים הנבדלים, הנה הנכון בזה וההשגה היא בשלים הנבדלים וראוי שיהיה זה במעשה מרכבה התשובה ראוי תדע כי יש בהשגת ענייני השכלים הנבדלים ב' חלקים. הא' ההתלות וההקשר מה שלמטה מהם בהם. והשני התלות והמשכם ממה שהוא במעלה מהם. ואין ספק שיש בין שתי ההשגות הבדל עצום, והוא שעיון וההשגה במה שלמעלה מהם אין ספק שהוא יותר גדול הערך ויקר המעלה מהעיון במה שלמטה מהם. ולזה יהיה מעשה בראשית ידיעת צורת הדברים על אמיתתם שהוא הקשר המציאות התחתון במלאכים. ויהיה מעשה מרכבות ידיעת המשך והשתלשלות המלאכים מהשם, עד כאן דברי הר"ן, מה שרציתי להעתיק. ועיין עוד שם באורך מזה הענין:

453

תנ״דהכלל העולה מזה, כי הטבעים בסוד פנימיות קרוב לסוד אלוה, ומדובקים בחינות אלו באלו בסוד השתלשלות הקודש שאיש באחיו ידובקו, (עיין בפרדס סוף שער האצילות, ובשער סדר עמידתן בפ"ג). ואז בבחינה זו שבים השני שמות ידו"ד אלקים לאחדות אחד. אבל על כרחך המשכת שם ידו"ד יותר עיקר ופנימי משם אלקים בערך מעשה מרכבה למעשה בראשית, כמבואר בהר"ן, וכערך הגוף בערך הנפש, כי שם יהו"ה יתברך דק ונעלם משם אלהי"ם שהוא יותר מתגלה. וכן תמצא הנהגת הטבע יותר מגולה מהנהגת השגחיות, כי הטבע עולם כמנהגו נוהג, וההשגחה שהיא המדה המנגדת הטבע יותר מגולה בישראל לפי מעשיהם להשפיע כפי התעוררותם נגד מה שיורה הטבע הסידור השמימי הוא ענין נסתר ענין לא ראתה אלהים זולתו. זולת בניסי מצרים וכיוצא באלה, היה הנהגה זו מפורסמת עין בעין יראה. אבל על רוב הנהגה זו נסתרות, והנהגה הטבעי נגלית, כמו שהגוף שאינו דק כנפש יותר נגלה מהנפש:

454

תנ״הולתכלית זה האדם שנברא בצלם אלהים, ונברא כדי לאשתמודע על ידו אלהותו יתברך, בראו בגוף ונפש נגלה ונסתר, נגד אלו השני שמות ידו"ה אלקי"ם. ונגד זה נתן לו התורה מעשה ועיוני, נגלה ונסתר. וכשהאדם מתדבק במעשיו, אז מתדבק חומרו ומקרבו לרוחניות הנפש באופן שאף שהחומר הוא גס ועב מכל מקום בבחינתו המתדבקות לרוחניות נשמתו יש לו בחוש דקה, כמבואר בפרדס בשער הנשמות בענין קישור הגוף ונשמה בערך הנהגה הטבעית שפירשתי שיש לה חיבור ברוחניות בהנהגה ההשגחית, כי עבודת הש"י היא בגוף ונפש. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות פ"ט מ"ה), בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצרך ביצר טוב וביצר הרע. החומר ההוא נמשך מיצר הרע, והנפש מיצר טוב, ואז הם לאחדות מתלבש גופיותו בתוך רוחנייתו, ובאופן זה נעשה גופו חומר זך ודק מוכן לקבל מושכלות כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא מלובש בכתנות אור באל"ף שהוא אור בהיר, וגם האל"ף רומזות לאחדות השם ית', כי אז הוא תחת ממשלת הש"י תחת אחדותו, כי זה הוא בחינות סוד דביקות ידו"ה באלקי"ם נגלה בנסתר, שהנגלה שהוא הנהגה טבעית מתקרב ומתאחד ברוחניותו על הנסתר כמו שכתבתי, ואלהים זה קדוש מסוד פנימיות קדושה:

455

תנ״ואבל לאחר שהלך אדם אחר חומריותו והפריד בין החומר לנפש, אז ג"כ נתלבש בכתנות עור בעי"ן, ועי"ן הוא ממשלת ע' שרים אלהי העמים שהנהגתם כפי הטבע והדין וההשפעה המסורה להם לא יותר, וזהו בחינת הטבע מצד החומר שהוזכר למעלה בדברי הר"ן (בדרשות דרוש הראשון), (וכבר הארכתי במקומות אחרים מסוד כתנות אור אל"ף ועי"ן) :

456

תנ״זוזהו ענין (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, לא אלקים אחרים שרי האומות, רק אלקים מסוד הפנימיות שהוא המרכבה ליהו"ד בסוד אחדות הרוחניות:

457

תנ״חואדם הראשון ביקר בל ילין, ומשך על עצמו כתנות עור בעי"ן. וזהו שכתוב אצל דור הפלגה (בראשית יא, ה) וירד ה' לראות וגו' אשר בנו בני האדם, ודרשו רז"ל (זוה"ק ח"א ס, ב) בני אדם קדמאה, כי כן נעשה בפועל בדור הפלגה שנפרדו תחת ע' השרים ואז לא היה כקודם והיה ה' לי לאלקים על פי הדרך שפירשתיו, רק היה שולט ממשלת ע' שרים שהם הנהגה טבעית, ושם יהו"ה שהוא הנהגה השגחית לא נודע, כי לא הגיע שום התעוררות מלמטה לעוררה למעלה להיות את שלמטה מרכבה למה שלמעלה, כידוע להיודע בסוד ההתקשרות. עד שזרח אור אברהם אבינו וכל אבותינו הקדושים וזרעיהם, ואז התחילו להוריד השכינה ולחזור את העולם לתיקונו להתאחד ב' שמות יהו"ה אלקים, בהבראם ביום עשות ה' אלהים (בראשית ב, ד), במדרש (בר"ר יב, ט) בהבראם, באברהם, כי הוא התחיל לעשו ולתקן ידו"ה אלקים, והבן. וכדאיתא במדרש (תנחומא נשא טז) הובא בעקידה ריש פרשת שמות, א"ר שמעון (לפנינו: שמואל) בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהי' לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצווה (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על צויו, כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותו ולא שמרו. סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדים עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום (בסוד הקימה כביכול מי יקום אותי כו' והבן) לי עם מריעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה, קפל כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו, ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה, והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשונו:

458

תנ״טובהורדת השכינה למטה אז הי' מתגלה למטה שם ידו"ה סוד האחדות, וזה היה מצד האבות כי הן הן המרכבה (בר"ר מז, ו), ובפרט ראש בית אב אומה הישראלית אברהם אבינו ע"ה הוא סוד המרכבה בסוד (שה"ש ג, י) מרכבת ארגמן, כאשר שמעתי הרמז בשם אברהם, א' הוא האחד הרוכב על ברה"ם אותיות הנשארות מאברהם שהם ד' חיות, כי אותיות ברה"ם הם סופי תיבות מד' חיות, שהן כרוב נש"ר ארי"ה אד"ם. וכרוב הוא במקום שור, כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יג, ב) כתוב אחד אומר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל לארבעתן וגומר. וכתוב אחד אומר (שם י, יד) וארבעה פנים לאחד, פני האחד פני הכרוב, והשני פני אדם, והשלישי פני האריה, והרביעי פני הנשר, ואלו שור לא קא חשיב. אמרו רז"ל, יחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו, רבש"ע קטיגור יעשה סניגור, עד כאן לשון הגמ'. וכן על זה נאמר (שה"ש ו, יב) מרכבות עמי נדיב, אות הראשון מנדיב, הוא אות ראשון נשר. אות הב' מנדיב, הוא אות הב' מאדם. אות הג' מנדיב, הוא אות ג' מאריה. אות ד' מנדיב, הוא אות ד' מכרוב (וסימנך א"ב ג"ד) (וכל זה מבואר בתפילה מערך רך שחיבר מהר"ם מרגלית יצ"ו מק"ק קראק"א). הרי שאברהם אבינו היה הראשון להיות מרכבה להורדת האחדות למטה, ואחר כך במשך השלשלת הקדוש ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב), זרע נזרע מלמטה ואז באה ההשפעה מלמעלה ואומר לו גדל, בענין סוד (דברים ח, ג) מוצא פי ה', כי הוא אמר ויהי. וכתיב ביצחק, ולא כל יצחק (נדרים לא, א) רק יעקב. ושופריה דיעקב היה מעין שופריה דאדם הראשון (ב"מ פד, א) כי אז נשלם הכנת התיקון לחטא אדם הראשון כאשר אפרש:

459

ת״סוהענין כי הם ג' דברים שעליהם נכרת ברית עין כמו שכתוב (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני וגו'. ברית לשון ברית מעור, רצה לומר ברית מילה (כאשר הוזכר בספר יצירה והובא בפרדס בתחילת ספרו). וכשרוצה להתבונן המשכיל, ידע ויבין כי כל התורה תלוי' בג' בריתות הנ"ל, אלא שאין לי כעת להאריך בענין הזה:

460

תס״אונגד אלו הג' בריתות הוא סוד שם יהו"ה המורה על הנהגת השגחה כדפירשתי, כי פירוש שם זה הוא הי"ה הו"ה יהי"ה, רצה לומר כי הוא היה לשעבר קודם לשום הויה, דהיינו קודם שנברא העולם שהיה הוא לבדו ית' ואין זולתו, רק בעת שעל הרצון לפניו חידש את העולם יש מאין המוחלט, זהו פירוש תיבת של היה, שרצה לומר קודם החידוש, ומורה על חידוש העולם. הוה רמז על זמן עמידת העולם, שהוא ית' הוה ומהוה הכל ומשגיח עין בעין ופועל הכל ברצונו, את כל אשר יחפץ אף לשנות ולשדד מי יאמר לו מה תעשה יתברך ויתעלה. יהיה רומז לעתיד, לאחר שיגיע קץ לעולם הזה השפל שאז כל העמים יהפכו לאמונה האמיתית ויודו ויאמרו יי אחד ושמו אחד:

461

תס״בוג' בחינות של היה הוה יהיה, נגד ג' בחינות אלו של ג' בריתות. עין לשון מעור. ברית לשון נגד חידוש העולם שהוא בחינת היה, על דרך שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. ברית עין נגד בחינת הוה שהוא עין ההשגחה, כמו שכתוב (זכריה ד, י) עיני ה' [המה] משוטטים בכל הארץ, והרבה פסוקים כאלו, וזהו בחינת הוה על דרך שפירשתיו. ברית מעור נגד בחינת יהיה, כמו שנאמר אלעתיד (ישעיה סב, ה) כי יבעול בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, כי בזמן הזה יהיה שלום בית יחוד העליון זיוג עטר"ת תפאר"ת הנודע למקובלים בסוד (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר:

462

תס״גוהנה אדם הראשון ואשתו חטאו בג' בריתות אלה. בברית עין, כמו שכתוב (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ וגומר, וכתיב (שם ז) ותפקחנה עיני שניהם. בברית מעור, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מושך בערלתו היה. בברית לשון, כי חטא במאמר פיו שאמר באותו המעמד (שם יב) האשה אשר נתת עמדי, כמו שפירש רש"י כפה בטובה כו'. ובג' אלה דחה ג' אלה למעלה שם יהו"ה שהוא היה הו"ה יהי"ה מכוון נגד ג' אלה כמו שכתבתי. ולזה נתגשם לבושו הנגלה שהיה מתחלה אור זך ודק מתייחד עם הנפש כערך רוחניות הטבעיות עם ההשגחית המוזכר בר"ן (בדרשותיו דרוש הראשון) שהבאתי למעלה (ד"ה והוא על דרך), רק נמשך אחר הטבעיות החומריות וגורש מגן עדן ונתלבש בלבוש. גס זוהמת הנחש כתנות אור בעי"ן כדפירשתי, עיין בספר מעשה ה' בחלק מעשה בראשית פרק י"ו, ושם האריך בענין שאדם הראשון היה מלבושו לאחר חטאיו נתלבש בטבעיות, (וכל הפרק הזה שייך לכאן ותעתיקנו) :

463

תס״דולולי שחטא היה מלבושו כתנות אור באל"ף, שאף חמרו היה זך ודק מתייחד בנפשו כמו רוחניות הטבעיית בהשגחיות, והיה מסור תחת האל"ף רשות היחיד לידו"ד לבדו להיות מונהג בהנהגת ההשגחיית, והיה מקויים בו (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, כמו שכתבתי למעלה:

464

תס״הוהיה העולם חסר עד זמן זריחת אבותינו הקדושים שהתחילו לתקן מה שקילקל אדם הראשון. (ועיין בעקידה ריש פרשת שמות מה שכתב על המדרש דרבי שמעון בר נחמן מענין ז' רקיעים שהבאתי למעלה). אדם הראשון חטא בברית העין, אברהם תיקן זה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ה, יט) עין טובה ורוח נמוכה כו' מתלמידיו של אברהם אבינו, ותשב בפתח עינים (בראשית לח, יד) פירש רש"י בפתחו של אברהם אבינו כו'. אדם הראשון חטא בברית הלשון, יצחק תיקן זה, כי הוא אחז במדת הגבורה הנודע למקובלים ויוצאת מן (ויצחק לא הורשה לילך מארץ ישראל אשר שם לשון הקודש, ועשו שידע באביו שנאחז בסוד הלשון היוצא מהפה צד אותו באמרי פיו) העליון, כי מד"ת הברכה שמינה מתערין דינין, דהיינו מד"ת הגבור"ה וזהו הספירה אל הבינ"ה נקראת ברית לשון, כמו שכתב הפרדס בפרק ראשון מספרו עיין שם, וכן מבואר בכמה מקומות. אדם הראשון חטא בברית, הוליד רוחין ושדין כל ק"ל שנה מעור. יעקב אבינו תיקן, שהיתה מטתו שלימה ומימיו לא ראה קרי, וראובן היה ראשית אונו, ויעקב שהיה שלישי באבות נתעטר בג' אלו. וזהו שאמר הכתוב (במדבר כג, כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, רומז על שלימות יעקב בג' אלה, נגד ברית עין, אמר לא הביט שום און. וכן זה רומז לברית המעור, נאמר כאן לא הביט און, ונאמר שם ראשית אונו. לא ראה עמל, רומז על ברית הלשון, על דרך דכתיב (קהלת ו, ז) כל עמל [ה]אדם לפיהו שרומז על הלשון, ועל דרך שנאמר (עי' משלי יח, כא) חיים ומות ביד לשון. וזה שסיים ידו"ד אלקיו עמו, שזהו סיבת יחוד שם ידו"ד אלקי"ם כמו שכתבתי בראשית הקדמתי. וזהו סוד שאמר ותרועת מלך בו, שאז נרמז בו ריעות ויחוד והתחברות מלך עליון, כמו שכתבתי לעיל בענין חיבור אותיות רוחניות הטבעית לההשגחית שזהו החיבור ה' אלקים. וכשאדם שלם בג' בריתות אלה, אז יש בו מדעת קונו, כי כדמות חיבור העליון גם כן בו, כי שם חומריות גופו לנפשו להיות חומרו זך ודק מתייחד עם הנפש. ונוכל לומר כי בתיבת לא ראה עמ"ל ג' בריתות אלה, כי עמ"ל ראשי תיבות עי"ן מעו"ר לשו"ן:

465

תס״ווזהו סוד (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, כי אדם הראשון נולד פעם אחרת בסוד גילגול הבל כדי לתקן ענין עמ"ל, והוא על דרך זה שאבאר. האדם נברא ישר, והוא בחטאו קילקל ומשך על עצמו זוהמת הנחש. ולא פסקה הזוהמא זו עד מתן תורה שאז היה כבריאת עולם חדש אז שקטה הארץ, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ה, א) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל התורה מוטב כו'. והיו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות, כמו שהאריך הזוהר בפ' ויקרא (ח"ג יא, ב) בענין (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, (והובא המאמר בפרדס בפ"ג משער טעם האצילות, עיין שם ותעתיקנו לכאן):

466

תס״זוכשחטאו ישראל בעגל, דומה לחטא שחטא אדם הראשון כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה (הג"ה כמו שכתב הבחיי פרשת בראשית על פסוק עץ הדעת טוב ורע, כי חטא הבנים במדבר בעשיית העגל, כחטא האב. ואדם הראשון הקריב שור, וכן הבנים קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגומר, ועל כן יתמידו הפסוקים בקרבן הפר, עיין שם). אז חזר העולם לקילקולו, וכמו שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם, אכן כאדם תמותון. והוצרך העולם לתיקון דוגמא ממש כמו שאירע בבריאת עולם בענין חטא אדם הראשון, כן אירע עתה במתן תורה שהוא בריאת עולם חדש בחטא העגל:

467

תס״חעד שעמד דוד המלך והתחיל לתקן חטא העגל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ג, ב) אמר רב חנא (לפנינו: אחא) בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו והיה דוד יושב ועוסק בתורה כו'. וזה המאמר רומז על תיקון דוד המלך ע"ה חטא העגל, כמו שהארכתי בביאור מאמר זה עניינים מתוקים. הלא הוא כבר ידוע גילגול אד"ם דו"ד משי"ח, והוצרך אדם להיות שוב נולד בדוד לתקן עון העגל שהיה בתחילת מתן תורה שהוא בריאת עולם חדש כדפירשתי, דומה לחטא אדם בתחילת בריאת העולם. וזהו אד"ם לעמ"ל יולד שכתבתי, כי כן נמצא בדוד המלך ע"ה שהיה שלם בג' בריתות שזכרתי. ברית עין, כמו שכתוב אצל דוד (ש"א טז, יב) וטוב רואי. ברית לשון, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ז, ב) שריוה את הקב"ה בשירות ותשבחות, ותורת אמת היה נמצא בפיהו תמיד. ברית מעור, כנודע בענין אבישג ששמר את עצמו ממנה מאחר שהיו זולתה י"ח נשים כמו שאמרו רז"ל, ולא קרב אליה אף שהיתה לו משרתת תמיד שוכבת בחיקו והיה עדיין תקיף ביצרו כמו שאמרו רז"ל על (מל"א א, כח) קראו לי את בת שבע שהיא לתשמיש. גם בענין בת שבע, אמרו רז"ל (שבת נו, א) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. וזהו סוד מה שאמר שאול המלך (ש"א יז, נו) בן מי זה העלם, שראה בו סימנים שראוי לדביקות הש"י להיותו מלך על ישראל, כי על"ם ראשי תיבות עי"ן לשו"ן מעו"ר, והוא דבר נפלא:

468

תס״טנחזור לענינינו, כי האבות היו מתקנים ג' בריתות, ויעקב נתעטר בכולם כמו שכתוב לא הביט און ביעקב וגו' וכדפרישית, וזה היה שלם בתיקון ג' חטאים דאדם הראשון וכמו שכתוב (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, (ויבא יעקב שלם (שם לג, יח), שלם בגופו בממונו ובתורתו (בר"ר עט, ה). גוף זה ברית המעור, על דרך דכתב הזוהר בהרבה מקומות (עי' ח"א קמט, ב) ברית וגוף חשבינן חד. ממון נגד ברית הלשון, כי קול בגימטריא ממון, ואמרו רז"ל (ב"ב ט, ב) בנתינת ממון לצדקה המפייסו יותר מכולם. תורה נגד ברית עין וכמו שכתוב (תהלים קיט, ו) אז לא אבוש בהביטי אל מצותיך, ורצה לומר שהרשע כשקורא בתורה ומצא בה דבר שעובר בה, אז מתבייש להביט אל הציווי הזה ומעלים עיניו. אבל הצדיק המקיים התורה, אינו מתבייש אלא מביט ואל פירוש זה רמז הרד"ק, עיין שם). והי' שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון קודם החטא (ב"מ פד, א), וידוע (בר"ר פד, ו) כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שהוא היה משך האב:

469

ת״עוזהו סוד (בראשית לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, בסוד שופריה דיעקב, כי כן מצינו ביוסף שלם בג' בריתות אלה. ברית עין, יוסף זכה לברכת עלי עין כמו שכתוב (שם מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בזכות שנשתרבב נגד אמו להתעלמה מעינו של עשו כמו שאמרו רז"ל וכמו שפירש רש"י. זכה לברית המעור, כנודע בסוד מעשה פוטיפרע אשר על שם זה נקרא יוסף הצדיק כידוע למקובלים. זכה לברית הלשון, כדאיתא בסוטה בפרק אלו נאמרין (לו, ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, בשעה שאמר פרעה ליוסף (בראשית מא, מד) ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, א"ל אצטגניניו עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו. אמר להן, גנוני מלכותא אני רואה בו. אמרו לו אם כן יהא יודע בע' לשון. אמר להם, אי הכי למחר איבדקיה (לפנינו: אין את זה). בלילה בא גבריאל ולמדו ע' לשון. לא הוה קא גמיר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. לצפרא כל לשון דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה איהו. לסוף הוה קא משתעי בלשון הקודש, ולא הוה פרעה קא ידע מאי קאמר. אמר ליה, מאי האי. אמר ליה, לשון הקודש. אמר ליה, אגמרו, אגמריה. לא הוה גמיר, אמר ליה אשתבע לי כו':

470

תע״אהרי שיוסף היה שלם בג' בריתות אלה שהם תיקון לחטא אדם הראשון, על כן קינא לה' צבאות בהעדר ג' אלו כאשר ראה באחיו לפי סברתו חטאו אבר מן החי, וגלוי עריות, ושהיו קורין לאחיהם בני השפחות. מה שהיו קורין כו', זהו חטא ברית הלשון. גילוי עריות, זהו חטא ברית המעור. אבר מן החי, דומה לחטא ברית עין, כי הנה הבהמה שלימה אסורה בלי שחיטה, ולפי המסתבר אבר אחד היה ראוי להיות מותר, והראה לנו התורה שאבר אחד דינו ככל הגוף והגוף נמשך אחריו. כן הוא העין שלאחריו נמשך כל הגוף, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ברכות א, ה) העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין:

471

תע״בעוד יש סוד גדול לדבר, שאבר מן החי רומז לאברהם שהוא ברית העין כדפירשתי לעיל, והוא בסוד איברי המרכבה שבכל מקום שמתפשט ניצוץ הקדושה הוא אחד מאיברי המרכבה שזהו נקרא אבר מן החי החי אמיתי ית' בעצם, ואברהם הוא סוד המרכבה כדפירשתי לעיל, וכן אברהם הוא אותיות אבר מה, וסוד מ"ה הוא שם ידו"ד במילואו העולה מ"ה ממלא כל פרקי ואיברי המרכבה שבו התפשטות הקדושה העליונה ותחתונה כמבואר בפרדס בהרבה מקומות, ואברהם הוא גם כן האבר מן החי האמיתי שבו התפשטות הקדושה, על כן אבר מן החי רומז לברית עין מאחר שרומז לאברהם, ואברהם תיקן ברית העין כדפירשתי לעיל, ודו"ק. על כן כשראה יוסף העדר ג' בריתות אלו באחיו לפני סברתו, קבל לאביו ויבא יוסף וגו' (בראשית לז, ב), כי הוא היה שלם בג' אלה לתקן קלקול אדם הראשון. וכן כתיב בלידת יוסף (שם ל, כג) אסף אלהים את חרפתי, על דרך שכתבו הפילוסופים חוש המישוש חרפה היא לנו, להיפך מה שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מושך בערלתו היה:

472

תע״גוזהו סוד כתונת פסים של יוסף שהוא כתנות אור, להיפך מכתנות עור דאדם הראשון. ואדם הראשון קיצץ בנטיעות כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה, ועשה מן האחדות שניות, ויוסף היה מאסף והוא סימן לאחדות, כי אחד סוד יעקב עם השבעים, א' מן אחד הוא יעקב, ח' מן אחד ח' בני הגבירות, ד' מן אחד ד' בני השפחות, ויוסף חיבר אותיות אחד להדדי. כיצד, נתחבר בחיבור א' כאביו כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, והוא היה מן ח' בני הגבירות, נמצא שעל ידו היה מחובר ח' בא'. גם היה נער את בני בלהה ואת בני זלפה (בראשית לז, ב), דהיינו ד' של אחד, נמצא היה מחובר הח' בד':

473

תע״דועל סוד זה של אחד שפירשתי היה גילגול ביאת יעקב לפדן ארם בשביל יוסף כמו שכתבתי למעלה, כי כבר כתבתי שאדם הראשון מין היה וקצץ באחדות, וכבר ידוע כי כתוב בתורה ד' דאחד רבתי (דברים ו, ד), ור' דלא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), וצריך אדם לראות שלא יתהפך ח"ו ד' בר', ולא ר' בד', כי אז יחריב כל העולם כולו. וזהו שאמר הכתוב (דברים לב, כ) כי ד"ר תהפוכות המה, שמהפכים ד' בר' ור' בד':

474

תע״הוהנה כבר כתבתי למעלה שאדם הראשון גרם בחטאו כתנות עור בעי"ן, דהיינו שליטת ע' שרים שהוא רשות הרבים, ולא תחת אחדות הש"י לה' לבדו רשות היחיד, מכח זה היה ניצוצות קדושות הנשמות מפוזרות ומפורדות בין העמים כמו שכתב הפרדס בשער השערים פרק ג' בהקדמה ג', והוצרך יעקב אבינו לילך לפדן ארם לייחד נשמתו בנשמות הקדושות שהיו שם נשמות אמהות ע"ה. וזהו סוד אדם, כי מכח חטא אדם נתהפך הד' לר' כדפירשתי ונעשה ארם, ולולי חטאו לא היה צריך לילך לארם, כי היתה הקדושה ביחד מלא כל הארץ. וכאשר ירד לשם היתה כל הכוונה על יוסף, רצוני לומר שיהיה בכאן מיוחד אחד שיתקן חטאיו של אדם הראשון, וזהו היה יוסף כדפירשתי, והוא היה בסוד א' כמו שכתבתי, וכל זה היה תיקון לחטא אדם הראשון:

475

תע״וונוסף לתיקון זה ראה ראינו באבות חפצם לירד למצרים. אברהם ירד למצרים עם שרה אשתו. יצחק ביקש לירד למצרים רק שהקב"ה אמר לו (בראשית כו, ג) גור בארץ הזאת אל תרד מצרימה, מפני שהיה עולה תמימה. יעקב ג"כ ירד והיה שם עד יום מותו, והטעם כי גירות זה היה תיקון לגירות שגרם אדם הראשון בחטאו להיות גורש מגן עדן, כי כן כתיב בארץ מצרים (בראשית יג, י), כגן ה' כארץ מצרים. וזהו סוד גלות אומה ישראלית למצרים לצרף ולטהר וללבן שם מזוהמת הנחש שהומשכו מימי אדם הראשון. וכך כתוב בתולעת יעקב בסתרי חג המצות וזה לשונו, זהו טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל וגלות ישראל לשם, כדי להזקק מן הסיג ההוא ולעזוב שם ליכלוכם וזוהמתם המעורבת בצורה מכח הנפש הערום, ולפיכך היו ערומים מזיו השכינה שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ואחר הצירוף והליבון זכו להתלבש בזיו השכינה שנאמר (במדבר יד, יד) ועננך עומד עליהם כו', עד כאן לשונו. והוצרך להיות הזיכוך הזה במצרים דוקא מהטעם שכתבתי. והי' באמצעי ג' אבות ויוסף הצדיק כמו שכתבתי למעלה בחקירה, כי הגזירה נאמרה לאברהם (בראשית טו, יג) ידוע תדע וגו', והתחלה משנולד יצחק, ויעקב ובניו ירדו מצרימה, והיתה סיבת גילגולם ע"י יוסף מפני שהג' אבות ויוסף הצדיק היו מתקנים חטאיו של אדם הראשון כדפירשתי:

476

תע״זובצאת ישראל ממצרים נאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שזה רומז לעצם של יוסף, עצמיות יוסף והווייתו, כי כן העיד על אומה ישראלית הפסוק של לא ראה עמל בישראל שהיו שלמים בג' בריתות הנזכרות. וכן אמרו רז"ל (מכילתא יב, ו) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, בזכות שהיו גדורין מעריות, ובזכות שלא היו בהם לשון הרע, ובזכות שלא שינו את לשונם, ובזכות שלא שינו את שמם. הנה ד' עניינים הללו נכללו בג' בריתות הנזכרות. גדורין מעריות, זהו ברית המעור. שלא היה בהם לשון הרע ולא שינו את לשונם, זהו ברית הלשון. שלא שינו את שמם, זהו ברית העין, שהוא מונה מספר על ההשגחה כמו שכתבתי למעלה, ובמזמור המיוסד על ההשגחה (תהילים קמ״ז:ב׳), בונה ירושלים ה' וגו'. הרופא לשבורי לב וגו'. מונה מספר וגו'. אמר, לכולם שמות יקרא:

477

תע״חולאחר שהגיע קץ המירוק וזיכוך מחטאו של אדם במצרים ובא זמן הגאולה, אז היתה ההנהגה בהנהגת השגחית בשם יהו"ה בשינוי ושידוד המערכת ולהיות אומה הישראלית נבחרת לעם לה' כמו שכתוב (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה, ולהיות מונהגים בהנהגה זו (במדבר ט, יח) על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, לא בהנהגת הטבעית אשר חלק ה' לכל העמים:

478

תע״טוזהו ענין שם יהו"ה הנודע והנתגלה במצרים לא קודם לכן, כמו שכתוב (שמות ו, ג) ושמי יהו"ה לא נודעתי להם, כי כן נתגלה שם ג' בחינות היה הוה יהיה, שהם נגד שלשה בריתות כמו שכתבתי למעלה. בחינת היה, מורה על חידוש העולם נתגלה ביציאת מצרים, כמו שכתבו כל המפרשים שחידוש העולם תלוי ביציאת מצרים, ולכך כשמסיימין את התורה בפסוק ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, תכף מתחילין בראשית ברא, שזה תלוי בזה כי זה אות ומופת על זה. וזהו מה שאמרו רבותינו (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור הוזכר חידוש העולם, ובשמור יציאת מצרים. ואמר שנאמרו בדבור אחד שהם מורים זה על זה, חידוש על היכולת, ויכולת על החידוש. וכבר הארכתי בזה בקונטרס אחר עיין שם. בחינת הוה שהיא ההשגחה, נתגלה במצרים כנודע (שמות ח, יט) ושמתי פדות בין עמי וגו', והרבה כיוצא באלה. בחינת יהיה נתגלה במצרים, כי בחינת יהיה הרצון בו שיהיה ה' למלך וכל האלילים כרות יכרתון כו', וזה נתגלה במצרים כי מאחר שביטל אלוה של מצרים נגד יכולת הש"י, קל וחומר שראוי לנו להאמין שיבוטלו כלם, כי שר של מצרים הוא הבכור שר על כל השרים שלמעלה והוא המשנה כביכול, כמו שכתוב במצרים (בראשית מא, מג) וירכב אותו במרכבת המשנה. וכבר הארכתי בדרשתי לשבת הגדול לפרשת צו עיין שם באריכות:

479

ת״פלכך בא משה בשם יהו"ה לפרעה, הזכיר לו בכל עת זה השם, ופרעה כפר בו כי לא ידע רק שם אלהים שממונה על הטבעיות, כי זה השם קיבל ושמע מיוסף שאמר לו (בראשית מא, טז) אלהים יענה את שלום פרעה. (שם כח) את אשר [ה]אלהים עושה הראה את פרעה. וכאשר הגיד משה השם של יהו"ה ורמזיו בחינת היה הוה יהיה לפרעה כאשר אפרש, אמר פרעה (שמות ה, ב-ג) מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו אלהי העברים נקרה אלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. רמז לו שלשת בחינת היה הוה יהיה. במאמר (שם א) כה אמר יהו"ה אלהי ישראל, בו נרמז שיש סיבה ראשונה גבוה מעל גבוה למעלה מהטבע, וזהו נרמז בקריאת שם יהו"ה הגבוה משם אלהים, וזהו בחינת היה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פדר"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. גם נרמז בזה מציאות הוה, דהיינו ההשגחה, וההשגחה הפרטית שהוא משגיח בפרטיית באומה ישראלית ובחר באומה זו מכל האומות, וזהו שאמרו אלהי ישראל. גם נרמז במאמר אלהי ישראל בחינת יהיה, שזולת אומה ישראלית ואלהותו ית' יהיה הכל בטל ומבוטל לעתיד. ופרעה הרשע שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, בתיבת מי נרמזו שלשה אלה בחינות. היה, שהוא מורה חידוש עולם כמו שכתוב (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בחינת הוה, כמו שכתוב (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה', שזה מדבר מענין השגחתו ית'. בחינת יהיה, שיודו לעתיד כל העמים באלהותו ית', יאמר מי כה' אלהינו וגו'. ויתפרש הפסוק הזה על שלשה דרכים הנ"ל:

480

תפ״אומתחלה אקדים לך מה שכתבו הפילוסופים האלהיים בענין חידוש העולם בעת שנתחדש, ולמה לא נברא מקודם לזה. והעלו בדבריהם כי העולם לא נברא מצד החיוב, כי הוא ית' אין לו שום צורך בעולמו, רק בראו בנדבת לבו ברצון הטוב כדי להטיב לזולתו. ומאחר שהעולם נברא ברצון, אין שום נברא שיוכל להשיג בזה, כי הרצון נמשך אחר חכמתו ויכלתו, והכל הוא ענין בעצמותו, וכמו שעצמותו ית' אינו מושג, כך רצונו אינו מושג:

481

תפ״בוהנה פרעה כשכפר בחידוש העולם הראה בכפירתו הקושיא שנתקשה בה. והקשה ממה נפשך, אם העולם הוא בחיוב שהוא מצטרך תמיד לעולמו וח"ו קיומו תלוי בהיות העולם משותף בו, אז לא ידעתי את ה', את פירוש עם, רצה לומר אז לא אוכל לידע קודם שנתחדש העולם מי היה עם ה', כי במה היה תלוי קיומו ח"ו קודם שנתחדש העולם. ואם העולם הוא ברצון, כי הוא ית' אינו מצטרך לעולמו. ואז מסולק קושיא זו וגם אין להקשות למה אז ולא קודם, מאחר שהוא ברצון כמ"ש, אבל א"כ וגם את ישראל לא אשלח, רצה לומר כשהש"י ברא ברצון א"כ צריך אתה לומר שעשה לטובת הנבראים, א"כ כשעשה לטובת הנבראים גם אני מסכים וחפץ בזה בטובתי, וזהו טובתי שלא אשלח את ישראל מעבוד אותי. וכן רמז ג"כ כפירתו בבחינת הוה מצד החקירה, ואמר אם אמת הדבר שהוא בעל ההשגחה, איך משגיח בעם זולת עם. בשלמא אם היית אומר לי בשמו שרצונו הוא שאני ועמי ועם בית ישראל ילכו לחוג במדבר, אז הייתי מאמין לך שהוא משגיח בבאי עולם. אבל עתה שלא ידעתי את ה', רצה לומר מאחר שאני לא ידעתי כלום מה' שלא הודיעני שאלך ג"כ ואזבח, רק אמרת שצוה לישראל, וגם את ישראל לא אשלח שודאי שקר אמר ח"ו. וכן רמז ג"כ כפירתו בבחינת יהיה מצד החקירה, ואמר אתה אומר לעתיד יהפוך השם יתברך כל העמים כדי שידעו את ה', ואם כן מה הוא טעמו ועתה לא ידעתי את ה', למה אינו מסיר עתה לב האבן מכל העולם ונותן להם לב בשר שידעו את ה', ולמה דווקא גילה אלהותו לישראל, על כן איני מאמין ולא אשלחם:

482

תפ״גהשיבו משה ואהרן ואמרו, אלהי העבריים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. השיבו לו בזה הפסוק שלשה תשובות נכונות ואמיתיות על השגותיו, ויתורצו כל קושיות פרעה בהנחה זו שהניחו משה ואהרן. ומתחלה אקדים לך, שתרגם אונקלוס נקרא אתגלי, ואמר אלהי העברים נקרא רצה לומר גילוי אלהותו ית' שנתגלה בבריאת עולמו מה שהיה יתברך כבר נסתר לא נודע לזולתו, זו הקריאה היתה עלינו, בשבילנו, כי בריאת העולם היה בשביל ישראל והם הפרי, ושאר האומות הקליפות להם, נמצא שבאמת אין שום עם אלא ישראל, ושאר האומות הם קליפות להם, לכך היו מלכים לאומות קודם מלוך מלך ישראל, כי כן הקליפה קודם להפרי. ואמר הסיבה למה ישראל הם העם המובחר אשר בעבורם ברא העולם, ואמרו בשביל שהם יקבלו את התורה. וזהו תכלית הבריאה, כי מאחר שהבריאה היתה לטובת הנבראים, זהו עיקר טובתם שיקבלו התורה. ואף שקשה עליהם הדבר ומקבלים הרבה עונשים על זה והוא רע במקרה לפי דעת בני אדם, מכל מקום טוב הוא בעצם למען הטיב להם באחרית, כי כן דעת הרצון והנדבה מאתו ית' נותן, מאחר שעלה לפניו להטיב לנבראיו עלתה לפניו להטיב להם בטוב האמיתי וליתן להם תורה, ולהענישם אם יעברו, כענין בריאת יצה"ר שהוא לטובות הנבראים כמו שכתוב בזוהר, והובא בפרדס בפרק שלישי משער היכלות התמורות, עיין שם. ועל קבלת תורה, אמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, וכהא דתניא במסכת ב"ק פרק מרובה (פב, א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות טו, כב), דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת. וקורין בב' ומפסיקין ג' ד'. וקורין בה' ומפסיקין ע"ש, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, עד כאן. נשמע מזה שעיקר הטובה לנבראים לעשות מה שחפץ הש"י, ולהענישם אם יעברו על ציווי יתברך. עוד נשמע שישראל הם הפרי והאומות הקליפות, לכך הוסרו כל התלונות, כי באמת העולם נברא ברצון כדי להטיב לנבראים. ואם אמר יאמר איזה מהנבראים זהו טובתי שאעשה כפי רצוני, לאו כל כמיניה, כי זו היא עיקר הטובה שיענש אם יעבור. ומה שהושגחו ישראל בהשגחה יותר פרטית מכל האומות, מטעם שהם העיקר, והאומות הם הקליפה הנטפל לפרי, ובכלל הפרי הוא הקליפה, וכן האומות ניזונים מתמצית ישראל. וגם מה שלעתיד יתגלה ויהא נודע אלהותו ית' ולא עתה, כי הוצרך להיות כן שיוקדם הקליפה לפרי והם אלהי העמים, כמו שהוא בטבע בריאת הפרי שמוקדמת לו קליפתו. הרי שסילקו בצחות לשונם כל תלונותיו של פרעה, ודי למבין:

483

תפ״דועל כפירת פרעה ג' אלה רמזו רבותינו ז"ל במסכת מועד קטן דף י"ח (א), א"ר אביטול אמר רב, פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד) ושפל אנשים יקום עליהם, עד כאן. באמת לכאורה המאמר הזה תמוה ואינו אומר אלא דרשני. ולענ"ד רומז למה שכפר בשלשה הנ"ל. אמר הוא אמה, רומז על בחינת היה, שהכוונה בו שהש"י ברוך הוא בלתי תכלית אין לו מדה וגבול, כי הוא היה קודם הכל המשך שאין לו סוף, ופרעה כפר זה. וידוע שהאדם נברא בצלמו של השם יתברך, לכך אמר דרך כינוי וכבוד כלפי מעלה שהוא אמה, כי אמה רומז למדה וגבול שהאמה היא כלי המדה, ומכנה בעל המאמר כפירתו שנתן להש"י מדה וגבול, כינה זה בתיבת הוא, והכינוי בזה כולל זה משום שהאדם בצלם אלהים כדפירשתי:

484

תפ״הפרמשתו אמה וזרת, זה רומז לבחינת הוה, דהיינו ההשגחה פרטית שכפר בה פרעה. והנה רש"י פירש פרמשתו אמתו, והוא על דרך דכתיב (במדבר כג, י) מספר רובע ישראל, כמו שפירש רש"י על דבר זה ניסמית עינו של בלעם הרשע, איך שהשם יתברך משגיח אפילו על דבר זה דהיינו ריבעותיהן של ישראל. ועל זה אמר אמה, שרומז על המדידה והגבול. ואמר אצל ההשגחה אמה וזרת, אמה רצה לומר שיש להשגחתו גבול. ואח"כ פירש עד היכן מגיע גבול ההשגחה. וזרת, על דרך שנאמר (ישעיה מ, יב) שמים בזרת תכן, והוא כמאמר כל הכופרים (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לבחירתם:

485

תפ״וזקנו אמה, רומז על בחינת יהיה, כי לאחר כל המלחמות שיהיו לעתיד שיגלה הש"י אלהותו ויסיר לב האבן וידעו כלם כי ה' אחד ושמו אחד, יתגלה כזקן מלא רחמים, וכמו שפירש רש"י (ד"ה אשר הוצאתיך) בפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, עיין שם. וגם כי אז יגלה הקב"ה שהוא עתיק יומין תחילת כל תחלה, והשרים אלהי העמים ברא הוא יתברך, וברצונו בראם וברצונו מבטלם. אבל פרעה ימ"ש כפר בזה, ואמר שאינו בלי סוף ותכלית, וזהו וזקנו אמה, כן נלע"ד לפרש המאמר התמוה הזה:

486

תפ״זועל דרוש הבחינות הללו, אמרו בהגדה רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור כו'. רומזות על ג' בחינות אלו, היה הוה יהיה:

487

תפ״חפסח בחינת היה, שהוא קדמון לכל, וכל האלילים אין כנגדו. וזה נרמז בפסח שהושפל שר ואלהי מצרים שהוא הבכור והגבוה מכל השרים, כמו שכתבתי למעלה. וכמו שכתב הטור (או"ח הל' פסח תל) בענין הטלה שקשרו בכרעי מטותם. ובזוהר האריך בזה בפרשת פנחס כי מתחלה היה תפוש ד' ימים בתפישה של ישראל, ואחר יום ד' הוציאו אותו לשחיטה ואחר כך דנו אותו באש בצלייתו לקיים מה שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. וצוה הקב"ה שלא יאכלו נא ממנו כדי שלא יאמרו המצרים שמכח תאוה שמתאוים לאלהותינו הם ממהרים ואוכלים אותו נא ולא מבושל, דאם היו מבשלין אותו היה גנוז בקדירה ולא היו רואים אותו, אלא נצטוו לאוכלו צלי שאז הוא מגולה וריחו נודף כדי שיראו המצריים. והיה ראשו על כרעיו וגו', כדי שיוכר שהוא טלה. והיה אסור בשבירת עצם, כדי שיהיו העצמות שלימות מושלכות בשוק לראות אותם כו'. הרי לך שבזה נתבטלו כל אלהי העמים, ואז נודע כי יש סיבת הסיבות קדום בלי שיעור הממציא כל זה, וזה בחינת היה:

488

תפ״טמצה בחינת הוה, רומז על השגחתו ית' שמצד ההשגחה היא ההשגה שאנו משיגין בו, דהיינו מצד פעולותיו, כי זולת זה מצד מהותו יתברך אינו מושג אף לשכלים הנבדלים שזהו סוד הברכות נגלה ונסתר, וכמו שכתב בעלי העקדה בענין בראשית ברא אלהים הטעם שלא כתבה התורה אלהים ברא בראשית כמו שהעתיקו באמת חכמי ישראל לתלמי המלך (מגילה ט, א). אלא הענין שמצד הנמצאות המשתלשלים מאתו יתברך נודע אלהים ולא מצד מהותו, (וכבר הארכתי בענין זה הרבה בדרשתי לנתינת תורה שהיה בש"ע). והנה ידוע כי המצוה (וכן קראו רז"ל (שבת עט, א) לעור שהיא פשוטה מצה דלא קמיח כו') היא פשוטה אין בה שום הרכבה זולת קמח ומים, כן השגחת הש"י היא פשוטה ואין בה שינוי רצון אף אם מטיב לזה ומריע לזה על הכל ההנהגה היא פשוטה, ואין השינוי רק מצד המקבלים כאשר האריכו בזה המקובלים והפילוסופים, אבל מצדו בכל אחדות אחד כאשר מתחייב מהותו ית"ש. וזהו סוד הקמח והמים שהם יסוד פשוט, רומזים על בחינת הפשיטות והאחדות והקמח שמקבל כמה מלאכות קודם גמר מלאכתו, וכהא דתנן (שבת פ"ז מ"ב) מ' מלאכות חסר אחת, הזורע והחורש הקוצר והמעמר הדש והזורה והבורר והמרקד כו'. וכן איתא בברכות (נח, א) אדם הראשון זרע וחרש וקצר ועמר כו', עד ואני מוצא מן המוכן, זה מורה על בחינת ההרכבה מצד המקבלים. הרי שהמצה מורה ההשגחה שיש בה בחינות נגלה ונסתר כדפירשתי. וזהו סוד שלפעמים מגלין המצה ולפעמים מכסין המצה בשעת סיפור האגדה, שרומז על פעולותיו ברוך הוא מגלין אותה, וכמו שכתב הבית יוסף (או"ח הל' פסח) סימן תע"ג בשם תשובה אשכנזית, והביא ראייה מדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, שמצד זה הוא נגלה. ובשעה שאומרים לפיכך שהוא הזכרת שבחייו מצד מהותו הרומז על בחינת הנסתר, נכון לכסות המצה, כמו שכתב האגור והביאו הבית יוסף סימן תע"ג:

489

ת״צעיניכם הרואות גודל רמזי המצה על מה הם רומזים, על כן צריך אדם להזהר אין צו אלא זירוז כו' (תו"כ אמור יג, א). במקום זה אדרוש כל הדינים מחמץ ומצה והנעלה שרשמתי בקונטרס דרשתי האחרת עיין שם כי הוא ארוך במאוד בהרבה מחודשים ובגודל אזהרות שהארכתי שם, ובדיני הסיבה. (עוד הוספתי להגיד טעם על דין שני כזית מאפיקומן שכתבתי שם בשם מהרי"ל שראוי לאכול, כי הם רומזים לשתי בחינות אלו נגלה ונסתר שכן ראוי לאכול ממצה השמורה, על דרך (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, זהו יין המשומר בענביו משבעה ימי בראשית (ברכות לד, ב), והוא סוד גדול מבואר למקובלים והבן):

490

תצ״אונחזור לעניינינו, מרור רומז על בחינת יהיה. התולעת יעקב כתב, כי המרור נקרא חסא כדאיתא בגמרא (פסחים לט, א) שמצוה מן המובחר של מרור הוא חסא, וכתב שם שרומז על שם יהו"ה וכינויו, דהשם של ארבע הוא רחמים, והכינוי הוא אדנ"י הוא דינא כנודע. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ה' אחד ושמו אחד שיתגלה לעתיד:

491

תצ״בגם אוכל לומר כוונה מופלאה בענין מרור הנקרא חסא שיתגלה לעתיד, וזהו בחינת יהיה. ומתחלה אקדים מה שאמרו המקובלים שהקליפה שהיא המרור יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היה שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעבר עד שהומרר. וזה סוד רישיה דעשו המונח בעטיפא דיצחק במערה, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל בתרגומו. וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל, והקדושה תשאר, כי גם סמאל אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות, יש לו אחיזה בקדושה, ומחציו ולמטה הוא סם דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל הסם דהיינו המרירות וישאר אל דהיינו הקדושה. וזהו סוד עתיד חזיר לטהר, כי הקליפה תטהר, ודבר זה מבואר בפרדס בשער היכלות. ועיין באורך בספר קול בוכים של ר' אברהם גלאנטי נפלאות מסוד זה, (עיין שם באורך ותעתיקנו לכאן). ועיין בשורש ישי מה שכתב על פסוק (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש"י אפילו אילני סרק עיין שם, ומה שכתב על ענין מקושש, הכל שייך לכאן. וזהו סוד (בראשית כה, ו) פלגשם הכתוב אצל בני קטורה חסר יו"ד, ופירשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, א) שם טומאה מסר להם, וזהו סוד הדבר כי הטומאה דהיינו הקליפות יש לה למעלה אחיזה בקדושה כענין שפירשתי בסמאל שמחציו ולמעלה נקרא אל, וזהו פלגשם חסר יו"ד שאז הוא פלג שם, רצה לומר שחציו הוא שם קודש. וכל זה יהיה באחרית הימים שהקליפה תחזור לקדושה והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר כו', כנודע ביאור ענין זה למקובלים. וזה סוד המרור שנקרא חסא, שרומז על העתיד שהוא בחינת יהיה. (עיניכם הרואות גודל רמיזות מצות ומרור, בכאן אדרוש כל דרש מרור שרשמתי בקונטרס בדרשתי האחרת לשבת הגדול עיין שם):

492

תצ״גומאחר שפסח מצה ומרור הם בחינת היה הוה יהיה סוד שם ידו"ד, נקט לישנא דמה בשלשה אלה. אמר בכל אחד מהם על שם מה, כי השם של מ"ה הוא שם ידו"ד במילואו, כענין הפירוש שפירש בקול בוכים בפסוק (איכה ה, א) זכור ה' מ"ה היה לנו, רצה לומר שנתהפך מדת הרחמים שעולה מ"ה למדת הדין דהיינו אלהים העולה כמנין לנ"ו. ונראה דעל זה אנו מבקשים השם יתברך (תהלים קטו, א) לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד, דהיינו שם הגדול, וכענין מ"ה תעשה לשמך הגדול, והבן:

493

תצ״דהכלל העולה, כי ניתקן במצרים חטאו של אדם הראשון. וזהו סוד שלא היו יכולים להגאל כי אם בזכות דם פסח ודם מילה, כי כאשר חטא אדם הראשון ונתפתה לנחש שעליו נאמר (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, כאשר כתבו המקובלים. וסוד הדבר, כי הנחש שהיה נקרא נרגן והוציא שקר מפיו לאמור מן העץ הזה אכל וברא עולמו (מדרש תהלים א, ט), הפריד האל"ף מן אמת, וכשתפריד האלף מן אמת נשאר מת, כי גרם מיתה לעולם. והאל"ף זו שהופרד היא האלף דכתנות אור באלף שכתבתי בפתיחתי. וכאשר הופרד האל"ף זו מן תיבת אדם, נשאר דם:

494

תצ״הוזהו שאמר פרעה (שמות י, י) ראו כי רעה נגד פניכם, שראה דם. וזהו (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגומר. ודם זה שנשאר מתיבת אדם הוא כתיבת מת שנשאר מן אמת. (הג"ה: הנכתב בצדו, סוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, בדברי הימים מתחיל מבריאת עולם ונכתב בספר הדורות שהלכו, לרמוז מה שהיה הוא שיהיה. ואלף דאדם רבתי, כי כן היה אדם מתחילת בריאתו א' דרור רבתי, וכן יהיה לעתיד. וכאשר קלקל נסתלקה האל"ף. ואחר כך היה ראוי ליתקן במתן תורה, ונתקלקלו בעגל. ונתקן קצת כשנגמר המשכן ואז נעשה אלף זעירא דויקרא, וסמך ליה אדם כי יקריב ודוק, דהיינו אדם דוד משיח). ובשביל האמת והאמונה שהי' בישראל נגאלו ממצרים, כמו שפירש רש"י כדי האמונה שמאמינים בי כו'. ודם מן אדם ניתקן גם כן בדם פסח ודם מילה. דם פסח, הוא תיקון למה שחטא במינות, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה, והפסח היה מורה על אחדות הבורא ית' וביטול אלהים אחרים כדפירשתי לעיל. עוד חטא אדם הראשון שמושך בערלתו היה (שם), ונגד זה היה תיקון דם מילה, וכמו שאמרו רז"ל מי שאינו נימול ערלתו נמשכת. ואחר הצירוף והזיכוך נתחברו שני האלפי"ם יחד, אלף דאמת ואל"ף דאדם, ונעשה מהם בית שבו ניתנה התורה, כי התורה מתחלת בבי"ת, ואז פסקה לגמרי זוהמת הנחש. ורמזו רז"ל (ע"ז ט, א) שני אלפים תורה, רצו לומר שני אל"ף, וק"ל:

495

תצ״ונחזור לעניינינו, כי אז נתגלה שם ידו"ד כי אז נתרבה זיכוך החומרי דביקות הנגלה בנסתר, דהיינו רוחניית הטבעיים בהשגחיית סוד ידו"ד אלהי"ם. ואז מתורץ קריאת שם זה של הגדול לשבת זו, כי רומז על שם הגדול שם ידו"ד שנקרא שם הגדול כנודע, ונתגלה עניינו בגאולת מצרים כמו שכתבתי, ובפרט בענין קרבן פסח כדפירשתי לעיל, ולקיחתו היה בזה השבת. וגם שם ידו"ד שהוא שם הגדול יש לו שייכות ליום השבת בסוד רשות היחיד ששולט בשבת, ואמרו רז"ל (עי' שבת ז, ב) כי רשות היחיד גבוה עשרה ורחבו ד', וזה רומז לרשות היחיד האחדות האמתי שם ידו"ד, כמו שכתבו חכמי הזוהר והובא בפרדס בשער הראשון כי שם ידו"ד רחבו ד' דהיינו ד' אותיות וגבהו עשרה אותיות דהיינו במילואו כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזהו מה שאנו אומרים זכר ליציאת מצרים בקדושת שבת וכן בכל המועדים, כי יציאת מצרים הי' גילוי שם ידו"ה, וכן הם המועדים בכולם ברמז שם ידו"ד, כזה, פסח מצרים מקחו בעשור לחודש זהו י' של שם. ה' ימים אח"כ יום טוב דהיינו ט"ו בו, זהו י"ה. ו' ימים אח"כ הוא יום טוב מקרא קודש כ"א בניסן ז' של פסח הרי יה"ו. וה"א אחרונה אפרש אח"כ. וכן יום כפורים הוא בעשור לחודש, היינו י'. ה' ימים אח"כ חג הסוכות בט"ו בחודש היינו י"ה. ו' ימים אח"כ הוא הושענא רבא גמר החתימה כ"א לחודש היינו יה"ו. ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו סוד ה"א אחרונה כמו שכתבו המקובלים. גם שמיני עצרת היא קדושה החמשית בחודש תשרי, א' ראש השנה, ב' יום כפור, ג' סוכות, ד' הושענא רבא, ה' שמיני עצרת. וכן עצרת דשבועות השייך לפסח הוא ה"א אחרונה של השם הנרמז בחג הפסח, כי עשרת הדברות הכתובים בהלוחות הנתנו בשבועות היו חמש כנגד חמש כדאיתא בירושלמי דשקלים (פ"ג ה"א דף כה, א). (בכאן שייך להתעורר העם בשמירת המועדות מאחר שרומזים לסודות גדולות מוסר בענין חול המועד כו'). וזהו סוד שבת הגדול על שם שם הגדול שבו נתגלה כמו שפירשתי וק"ל:

496

תצ״זועל פי הדברים שכתבתי יתבארו ויתלבנו המאמרים והפסוקים שהבאתי, ואפרשם מלמטה למעלה. ממאי דסיימתי פתוח אפתח המדרש דלא זז מחבבן כו' עד שקראן אמי, כי מצד הדבקות הזה שכתבתי שזהו עילת ישראל ונתדבקו בו יתברך אז נקרא הש"י עילה לישראל בפירוש, והם נקראים עלולים ממנו כמו שכתוב (דברים לב, ו) הלא הוא אביך וגו'. ובבחינת שהם עלולים ממנו והוא העילה יתברך, קראם בתי. ובבחינת שהם מתקרבים כביכול אליו כענין הרוחניות מהטבעיות שכתבתי למעלה שנעשה לאחד, בבחינה זו יאמר שהם משתוים כביכול, וקראם אחותי שאז הם בשיווי כביכול. ובבחינת שאי אפשר לעילה להיות בלא עלול כשירצה ליקרא בשם עילה מוכרח להיות עלול, נמצא בבחינה זו כאלו הי' העלול סיבה לעילה, (ועל דרך שכתבו המקובלים בענין העבודה צורך גבוה ודו"ק), בבחינה זו קרא אותם אמי. נשמע מזה שהעילה והעלול הם מתדבקים ומתחבקים זה בזה והיו לאחד. ומזה נמצא כי כל השתלשלות מנקודה ראשונה עד האחרונה כאלו קשר אחד ויחוד אחד בסוד האחדות האמתי השפעתו יתברך המתפשט בכל הנמצאים:

497

תצ״חומזה יתבאר סוד הזוגות המוזכר בגמרא דערבי פסחים (פסחים קי, א) שהבאתי (לעיל ד"ה במשנה דערבי פסחים) שהזהירו בו רז"ל, וכבר האריך בזה הספר מלכיאל וביאר הענין בארוכה, וכל דבריו הם מתוקים מדבש ונופת צופים, ושפתים יושק כל דבריו הנחמדים ומזהב וגומר. וכלל עניינו, שהזוגות רומזות על השניות היפך אמונת דביקות האחדות, ואכתוב קצת מדבריו, (ועל השאר תסמוך לעיין בספרו):

498

תצ״טרז"ל אמרו במסכת סנהדרין (לח, א) למה נברא אדם הראשון יחידי, שלא יאמרו המינים שתי רשויות הם. ומדבר זה יתבאר חטא עץ הדעת טוב ורע וסימן הזוגות. דע כי הפילוסופים אמרו כי הפועל הפשוט שהוא הש"י לא יפעול ב' פעולות דומות זו לזו מכל וכל, כי אחרי שהוא פשוט אחד, לא יעשה כי אם פעולה אחת, ואותה פעולה תפעול אחרת, ואותה אחרת עוד אחרת, עד שתאמר כי הפועל הפשוט שהוא הבורא יתברך יפעול כמה פעולות שונות זו מזו בפועל אחד, והוא בהכרח שלא תדמה פעולות דומות זו לזו לחברתה, אחרי שכל אחת נשפעת מחברתה, עד כאן דברי הפילוסופים. ולכן הם סוברים, כי בהמצא שתי פעולות דומות זו לזו מכל וכל, יוודע כי יש להם ב' התחלות דהיינו ב' פועלים ח"ו:

499

500וכן זכר הרמב"ם ז"ל באמרו, דע כי הגלגל העליון וכל אשר בו הוא איש אחד בעל אברים כראובן ושמעון לא זולתם זה. רצה לומר כמו שראובן איש אחד שלבו סיבת כל אבריו ואין לו אבר שלא יהיה תחלת התחלתו הלב או רחוק או קרוב, רצה לומר אמצעית מרובים או מועטים. כן הגלגל הוא סיבת התחלת אמצעיים מעטים או מרובים, נמצא שהגלגל כולו וכל אשר בו איש אחד בעל איברים. ואמר אח"כ, שזהו ראיה ברורה על אחדות הש"י:

500

501ובזה מתורץ הקושיא שהקשיתי, איך תלוי ענין הזוגות במאן דקפיד. אלא הכוונה, מאן דקפיד, דהיינו שהוא נבוך בחקירה זו שמא ח"ו שתי התחלות כו'. ומאן דלא קפיד, היינו שהוא מיושב בדעתו ומבין שאין זה קושיא שהכל תלוי ברצון, ודו"ק:

501

502וזהו שאמרו רז"ל שנברא אדם יחידי כדי שלא יאמרו המינים ב' רשויות, כי אמרו שהם שתי התחלות ח"ו. והנה דקדקו בדבריהם כדי שלא יאמרו המינים, כי לפי האמת אין בדבר זה ממש, כי מאחר שהש"י פועל בבחירה ורצון יכול לפעול אלף פעולות דומות זו לזו, כאשר האריכו בענין זה הרבה מחכמים בענין חקירות איך בא מהאחדות הפשוט ההרכבה, ואיך בא מאין המוחלט הישות לדברים כאלה. ועל הכל הוא עולה תירוץ זה, מאחר שהוא ברצון ולא בחיוב יכול להיות הכל, רק כדי שלא יטעו המינים, הוא האמור:

502

503ולטעם זה שלא יטעו המינים, שמר הקדוש ברוך הוא את הסדר בעולמו, ולא תמצא אדם דומה לחבירו מכל וכל, כי בשלשה דברים אדם משונה מחבירו, בקול במראה בדעת, ואין חמור דומה לחבירו מכל וכל, ולא שום בריה. אעפ"י שיש באדם איברים כפולים עינים ידים רגלים, אינו דומה זה לזה, כי זהו ימין וזהו שמאל. ועם כל זה שאנו רואין שאין בריה דומה לחברתה, אנו רואין הרבה ביצים דומים זה לזה, כמו ביצי עוף כו'. והרבה פירות האילן דומין זה לזה, כי כל האגוזים דומים זה לזה, וכן כל התפוחים, וכן בפירות הארץ כל החטים דומים זה לזה, ויכול להביא ענין זה את האדם להרהר ח"ו שאין להם התחלה אחת, כי אף שהם בשפל המציאות מן הבורא יתברך, מכל מקום ידוע שאין לך עשב מלמטה שאין לו כח למעלה, וזה שלמעלה עוד למעלה הימנו, עד שמגיע אליו יתב' כי גבוה מעל גבוה כו'. לכך ציונו הש"י הלכה למשה מסיני שלא לאכול ממין הזוגות שלא יבא לידי טעות זה:

503

504וזהו שאיתא שם בפרק ערבי פסחים (קי, ב) בענין מגיעת אכילת זוגות, ביצים קשואים אגוזים כו' הלכה למשה מסיני, כי ביצים בכלל כל מיני ביצים. וקשואים, כולל כל פירות הארץ. אגוזים, כולל כל פירות האילן:

504

505וזהו סוד מניעת אכילת אדם הראשון מפרי עץ הדעת טוב ורע, ואמר לו (בראשית ב, טז-יז) מכל עץ הגן [אכל] תאכל. ומ(פרי) עץ הדעת כו'. הזהיר אותו שלא לאכול, כי פרי טוב ורע הם כל פירות שבעולם נקראים כן, כי אכילה היא טובה כשלא יבא ממנה קילקול רק לחזק הנפש, והיא רעה כאשר קילקול ממנה כאשר בא לאדם הראשון כאשר אבאר. וקודם שחטא היה הצווי לאדם שלא יאכל שום פירות בעולם, (וכולם נקראים פרי טוב ורע), רק יאכל מפירות שבגן, והטעם כדי שלא יבא מכח אכילתה לידי טעות הנזכר. וזהו הרע הנמשך וכמו שכתבתי שבראיית האדם כל התאנים דומין זו לזו או כל התפוחים, ח"ו יבוא לגריעות לומר שהם התחלות. וטעות זה אינו רק כשיאכלם ויראה שהם שוים בטעמם, כי בלא אכילה יכול לסבור שמא הם משונים זה מזה בטעמם:

505

506ואם תקשה, למה באמת בראם הש"י. כך התשובה, כי האלהים עשה כדי לצרף ולזכות הבריות כמו שברא החזיר ומנע אכילתו וכיוצא באלה שהמציא הש"י את הרע כדי להזהירו עליו לבחון אותנו אם נשמור מצותיו. זהו סוד שהרשהו לאכול מפרי הגן, כי הם לא היו דומין זה לזה, והרי עץ הטוב והרע הם כל פירות שלא מנע ממנו סמאל אכילתם שלא יבוא לידי טעות הנזכר, אשר לטעם זה בראו לאדם יחידי שלא יטעה כאשר אירע באמת שבא סמאל ולבש עצמו בנחש לפתות אותו להאמין בשניות ולא באחדות הקודם, כמו שאמר מן העץ אכל וברא עולמו כו' (מדרש תהלים א, ט), וזהו שאירע לו שקצץ בנטיעות והיה מין וכפר בעיקר, הכל נמשך מאכילת הפרי. ולאחר שנענש, אז ידע כי אשם וקבל תשובה עליו. וזהו סוד הזוגות, והוא מנין השדים הנמשכים מסמאל שנתלבש מהנחש וכמוזכר שם בערבי פסחים (קי, א), האי מאן דאכיל זוגות, מאי תקנתיה. לינקט זקפא דימינא בשמאלי' ויאמר אנן ואתון הא תלת. ואי שמע מאן דאמר ואנא היא ד', יאמר ואנא הא חמש. ואי שמע כו', עד הוה עובדא עד חד ומאה פקע שידא. הרי שהשד היה מונה תמיד הזוגות שהשדים נשפעים מצד סמאל המורד בקונו, ופיתה את אדם הראשון להאמין בזוגות. והאדם שנתקבלה תשובתו והודה לבסוף באחדותו ית', והבין כי אף שיש קצת נבראים שהם בשיווי אחד אין מזה קושי, מאחר שהוא פועל אמת את העולם ברצון כמו שכתבתי למעלה, ואין טעם ברצון. (עיין שם עוד באורך ענין הזה, והרבה מאמרים השייכים לזה). זהו שאמרו שבענין הכוסות לא היה חשש הזוגות:

506

507וזהו סוד ד' כוסות שתקנו רבותינו ז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"א סח, א) נגד ד' לשונות של גאולה ולא ד' עניינים אחרים, כי הזוגות של כוסות הם תיקון לחטאו של אדם הראשון שסחט אשכול ענבים והיה גורם לטעות זוגות דהיינו השנויות. אבל אלו הם להיפך הם סוד ד' אותיות השם ידו"ד שהוא תיקון לפגם אדם הראשון כמו שכתבתי למעלה, (עיין בספר מטה משה שביאר איך רומזים הד' כוסות לד' אותיות השם):

507

508והנה ידוע למקובלים שהם שתי מיני יינות, יין אחד המשומר בענבים מששת ימי בראשית, והוא סוד ההשפעה מספירת בינה שהוא למעלה מששת ימים הידועים, (שזו הספירה היא סוד עולם הבא וסוד שבת הגדול. ועל עולם הבא אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו היין המשומר כו', והבן זה. וזהו סוד שאמר רב נחמן שם בערבי פסחים (קט, ב), ליל המשומר ובא מן המזיקין, כי המזיקין גורמים הזוגות והשניות ודוק). ושם היין משומר שאין שם מגע גוי, כי מגע גוי הוא מתחיל מחס"ד ואילך שיש לקליפות שם אחיזה ישמעאל מצד אברהם כו'. וזה סוד שני האמוראים (ירושלמי פסחים פ"י ה"א סח, א) שהבאתי (ד"ה במשנה דערבי פסחים), ד' כוסות כנגד ד' לשונות הגאולה היא מצד הברכה, כמו שכתבו המקובלים שעל כן הוזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים נגד נ' שערי בינה ושהוא להיפך סוד יין נסך מגע גוי, אף נתהפכו ד' כוסות לד' מלכיות מגע גוי שנוגע בנו למשול עלינו. וזה הדבר נרמז בדברי האמוראים שהבאתי ר' יוחנן אמר נגד ד' גאולות, ור' לוי אמר נגד ד' מלכיות, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. (בכאן אדרוש דין כוסות שרשמתי בדרשתי האחרת):

508

509נחזור לעניינינו, שעל פי הדברים שכתבתי מענין תיקון האבות חטא אדם הראשון בבחינת היה הוה יהיה סוד שם ידו"ד, יתבאר ויתורץ הקושיא במאמר דמנצפ"ך (פדר"א מז) שהבאתי (ד"ה במדרש ר"א), והקשיתי הלא דרשו רבותינו ז"ל אותיות מנצפ"ך לדרשה אחרת בפרק הבונה (שבת קד, א). האמת כן הוא שלדרשה אחרת קא אתי, רק במדרש זה בא לתרץ הלשון של מנצפ"ך כו' המורגל לומר, דהוי להו למימר כמנפ"ץ לפי סדר האותיות. והנה מתורץ זה במ"ש שהאותיות מרמזים על ג' האבות כמו שמנה בדבריו, וגם מרמז על פקוד יפקוד שזה הסימן מסר יוסף כמו שפירש רש"י, וגם מרמז על הגאולה דלעתיד שהוא תיקון דוד משיח בן דוד. והנה ידוע שכל זה תיקון לשם ידו"ד, אברהם יצחק ויעקב יוסף תקנו חטא אדם הראשון להמשיך שם ידו"ד כמו שכתבתי למעלה, וכן יהיה לעתיד שיהי' השם שלם כו'. ובחינת השם הזה הם היה הוה יהיה שהם בחינת מלך מלך ימלוך כנודע, ועל זה בא הרמז דמנצפ"ך מ"ן בגימטריא מלך, צ' בגימטריא מלך, פ"ך בגימטריא ימל(ו)ך, אבל אם היה כתוב כמנפ"ץ לא היה רמז זה, ודוק קבלתי:

509

510ועל ענין זה יתבאר המאמר השני מגיסין (ויק"ר ז, ד), זה רומז לשתי הנהגות, הנהגה הטבעית, והנהגה השגחית, שגרמתם הוא ע"י התעוררות התחתונים כי כפי דביקות בו מתעוררים עליהם ההשגחות וההנהגות מלמעלה. והנה ידוע כי ע"י הקרבן היה הדביקות הגדול, שעל כן נקרא קרבן מפני שמקרב התחתונים בעליונים להוריד השפע מלמעלה למטה, ובודאי אין קרבן זה דומה לקרבן של זה, כי הכל הולך אחר הכוונה, כי עיקר הקרבן הוא שמקרב את עצמו על דרך שפירשו המפרשים בפסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', כך הקריב נח קרבן וערב לו, אבל של ישראל היה ערב יותר:

510

511ובזה מתורצת הקושיא שהקשיתי (ד"ה במדרש דשני מגיסין) הלא קרבן שנאמר בו (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב היה ג"כ ע"י ציווי, ומאי אולמיה מציווי (ויקרא ו, ב) דזאת תורת העולה. אבל לפי כוונתי מתורץ היטב, והאמת הוא שהשם ית' צוה ואמר תשמרו להקריב לי במועדו, אבל זה עשו ישראל מעצמם להתעורר כוונתם הטוב לקרב ולדבק ברוחניות, כי על הכוונה לא בא הציווי, אז הסכים הש"י ואמר זאת תורת העולה הוא העולה, וכמו שכתוב בכלי חמדה הוא כתיב, והיא קרי, רצה לומר היא העולה היינו הבהמה, אבל עיקר הוא עולה שהוא עצמו הוא העולה, כענין כי יקריב מכם. וזהו שתי בחינות מהקרבן נגלה ונסתר, קריבת הבהמה בנגלה, וקריבת הנפש זהו בנסתר ממש, לשתי הנהגות טבעית והשגחית שהם נגלה ונסתר והיו לאחדים, כן אלו שתי בחינות מתייחדים:

511

512ובזה מתורץ ג"כ הקושיא שהקשיתי (ד"ה במדרש דשני מגיסין) במאמר הזה, הלא הדבר אחר שאמר כימי עולם כימי נח סותר את דברי המשל. כי באמת שניהם צודקים, הראשון מיירי מבחינת הנסתר, דהיינו בחינת הוא העולה, זה היה ערב בישראל יותר משל נח. אבל בחינת הנגלה היא, בחינה זו ערב בשל נח כמו בשל ישראל, כי אף נח שלא היה שלם בבחינת הנסתר כישראל, אבל בחינת הנגלה (דהיינו להקריב קרבן לשם שמים, שהנגלה הזה מתקרב לרוחניות הנסתר כמו רוחניות הטבע המתקרב להנהגה השגחית שכתבתי למעלה), היה נח שלם בקרבנו כמו קרבן ישראל:

512

513ועתה באתי לבאר הפרשה על הדרך שדרכתי בה. הנה התחיל ואמר זאת תורת העולה, כבר פירשתי זה הכלל פירוש המאמר בסמוך, וזהו סוד כתונת בד קודש ילבש המוזכר כאן, כי כבר פירשתי שהקרבן הוא סוד נגלה ונסתר, דהיינו שם ידו"ד ואלהים שכתבתי בהקדמתי שהוא סוד האחדות המתוקן, כאשר היה נתקן חטא אדם הראשון שגרם בחטאיו להתלבש בכתנות עור והופשט ממנו בגדי קודש כתנות אור באל"ף כמו שכתבתי למעלה. גם רומז ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, לסוד הגלגול שיתלבש בלבוש אחר. (ואמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, סוד הבגדים הם סוד לבוש הנשמה והיינו הגוף, והארכתי בזה במקום אחר. ואומר שיפשוט את חמריותו העב והגס וילבוש בגד ולבוש אחר, דהיינו כתנות אור באל"ף). ועל זה אמר כתונת בד קודש ילבש. וג' פעמים האש על המזבח רומז על הג' בחינות שזכרתי ג' בריתות, אשר בזה מעוררים מלמעלה כנגדו, כענין (עירובין סג, א) אע"פ שהאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט, שהכוונה שהאדם צריך להתעורר מלמטה, ואחר כך נשפע מלמעלה מצד אש ההתעוררות שלמטה, כמו שהאריך בזה הזוהר בביאור פסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, זהו מגאולה דלעתיד מקדש שלישי שיהיה תמיד לא יתבטל לעולם, שעל כן הגאולה העתידה נאמר בה שיר חדש לשון זכר ולא כמו גאולת מצרים שנאמר שירה חדשה לשון נקיבה (עי' שמו"ר כג, יא). ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה בימינו למקדש שלישי, ואז יהיה נודע לכל העולם גילוי שם ידו"ד ויהיה ידו"ד אחד ושמו אחד, אמן כן יהי רצון:

513

514חסל סדר מצה שמורה, וענין מצה עשירה, בעזרת אשר ברא הכל באמירה:

514

515נחזור לפנים. בענין ספירת עומר, כתבתי למעלה הרבה מסוד (ר"ה ה, א) צריך לממני יומי וצריך לממני שבועי, רומז על מעשה בראשית סוד שמיטות ויובל ז' פעמים ז', ואח"כ היובל. אמנם שרשם הוא ז' ספירות הבנין, וכל אחת כלולה מז' מתפשטות מהבינה והוא שער החמשים, ומצד ההתפשטות נגאלו ישראל ממצרים בסוד נ' פעמים הוזכר יציאת מצרים בתורה. וגילוי זה לא היה רק לצורך שעה ליום ראשון של פסח לבד, כדי שיוכלו ישראל ליגאל. אך אחר יום ראשון נסתלק למעלה, ולכן לא יש הלל גמור רק ביום ראשון כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא ח"ג צז, א). ונהי דפסק מהם זיבת הנדה, מכל מקום הוצרכו הם ימי הליבון להמשיך ממקורות שלמעלה עד יום חמישים, ואז נטהרה האשה לבעלה ונעשה זיווג גמור בקבלת התורה:

515

516וכבר רמזתי למעלה בסוד אחוריים של אהי"ה העולה ד"ם, כזה, א' א"ה אה"י אהי"ה שהם י' אותיות, ועשרה פעמים אהי"ה שנתגלה העולה רד"ו, קח אותיות י' פעמים אהי"ה אותיות פשוטות הם ארבעים, הרי הם ביחד נ', ובכל יום מימי הספירה צריך לתקן אות אחת. והם מתפשטות באותיות שם מ"ה, דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהם עשרה אותיות, וי' פעמים ידו"ד באותיות פשוטות עולים מ', הרי הם ביחד נ'. ובתחלה היה שם מ"ה חסר אות א (הג"ה זאת האל"ף היא אהי"ה הרומז לבינה הנכנסת בזעיר אנפין להחיותו), שבמילוי וא"ו ונעשה ו"ו, אז עולה ד"מ. וזהו סוד (הושע ד, ב) דמים בדמים נגעו, כי כשהם מרוחקים זה מזה הם דמים הנתנים למעלה והנתנים למטה, ולכן יש שפיכות דמים ונשפכים לחוץ והם נחלקים:

516

517והנה בגאולת מצרים היה הורדת החסדים למטה והתפשטות בגופא דזעיר אנפין הנקרא אדם, ובהיות החסדים למעלה נעלמים לא היה מאיר למטה רק העשר אחוריים והם י' דמים הנזכרים למעלה, ולכך היו המצריים הורגים ושופכים דמים. אך בהתפשטות זה בזה, אז נעשה אדם, והוא סוד מה שאמר ר' נתן הבבלי לאותה האשה (שבת קלד, א) שלא תמול את בנה עד שיבלע דמו כו', ע"י כן נשלמים עשרה שמות של מ"ה שלמים. וזהו סוד (יחזקאל טז, ו) ואומר לך בדמיך חיי, כי ממש ע"י כניסת אותן הדמים בתוכו יחיה, כי עד עתה נעלמו למעלה כו'. כל זה הבנתי מקונטרס דתלמידי האר"י ז"ל, והדברים עמוקים מיני ים ואיני רוצה להרחיבם לפי דרכו, כי עמוק עמוק הוא ודרכו אינו דרך הרבים רק דרך היחיד, רצוני לומר ליחידי סגולה, ודי בזה:

517

518מכל מקום יוצא מזה בכל יום ויום צריך אדם לראות בימי הספירה לתקן צינור אות אחת, כי ימי הספירה הם ימי הדין שאף ישראל נתונים בדין, כי עדין לא נטהרו לגמרי. ומצאתי בקונטריס דהאר"י ז"ל, שבימים האלו פוגע מדת אלהים במדת הדין, לפיכך פגעה מדת הדין בתלמידי רבי עקיבא ומתו כ"ד אלף, כי אותיות אלהים הם ה' אותיות, ונודע כל תיבה שאותיותיו חמש אז כל אות בונה כ"ד בתים, ואחור של מילוי שם אלהים במילוי ה"ה עולה אלף, כזה, אלף אלף למ"ד, אלף למ"ד ה"ה, אלף למ"ד ה"ה יו"ד אלף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם, הכל ביחד עולה אלף, הרי כ"ד אלף. ולפי שבאלו ימים שולט סוד אלהים, אנו מחשבין מהבינה תמורה לשלש אותיות האמצעיות כדי למתק דיניו, והחילוף הוא כט"ד, נוטריקון (שה"ש א, ב) כי טובים דודיך. ואותיות אם שהם תחילה וסוף לשם זה, אין להם תמורה. מפני שכט"ד הן אותיות הקודמת לאותיות לה"י בסדר אלפא ביתא הישרה, שמחפה על הדין ומושיבין אותו אחור להחלישו ולמתקו. והנה א' אין לה עוד אות קודמת כלל. ועוד אין דינא קשיא. והמ"ם סתומה, הרי מ' אחרת קדמה לה, לפיכך גם היא במקומה עומדת אכדט"ם. כד"ט, נוטריקון כי טובים דודיך מיין, מורה שורש השם הזה ברחמי הבינה אשר שם היין משומר בענביו, ובכל יום אנו ממשיכין זה המתוק מן האם העליונה שהיא מתפשטת בעשרים ימים ראשונים לאות הכ"ף, ובד' ימים האחרים לאות הד', ובט' ימים לאות ט' אשר בהצטרפם יעלו למספר ל"ג בעומר כמנין כד"ט שבו פסקה המיתה. וכן רבו יתירה אשתכח ליום מ"ה של ספירת העומר והוא ר"ח סיון דכתיב ביה (שמות יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, ובו שלמו אותיות לה"י ממש עם שם מ"ה כו', עד כאן מצאתי:

518

519והנה אוסיף נופך משלי בענין ל"ג בעומר. ואקדים הקדמה, חותמו של הקב"ה אמת (יומא סט, ב) רומז על אהי"ה אשר אהיה, כי אהיה פעמים אהי"ה עולה כמנין אמת. אדם הוא מעשר אמת, כי ד"ם מעשר מ"ת, ומהאל"ף לא שייך מעשר. וזהו רמז (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף לא מצאתי, כלומר אחד מאלף לא נמצא מעשר:

519

520התורה היא תורת אמת ונקראת (שמות יג, ט) תורת ידו"ד, ונקראת (ש"ב ז, יט) תורת האדם. והתורה בכללה נגלה ונסתר וזה יתחלק לג' חלקים, ב' חלקים הם נכללים בתורת האדם, דהיינו הסיפוריים שבתורה שבכתב ושבתורה שבע"פ המלמדים כמה מדות ישרות זהו חלק הנגלה מתורת האדם. חלק הנסתר מתורת האדם הוא עומק התלמוד והפלפול וי"ג מדות שהתורה נדרשת. חלק השלישי על כולו הוא תורת ידו"ד, דהיינו שהתורה כולה שמותיו ית', וכולה נסתר אור הגנוז המאיר לבני עליה ונהנים לאורה איש איש כפי מדריגתו. וכל הג' חלקים הנזכרים כולם תורת אמת. והנה מספר קטן של אמת הוא ט', וזה המספר בהכפל ובהכפל כופלו עד עולם נשאר מספר קטן שלו ט', כמו ב' פעמים עולה ח"י, מספר קטן שלו ט'. ג' פעמים ט' עולה כ"ז, מספר קטן שלו ט', וכן לעולם. על זה נתן הראב"ע סימן (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד:

520

521והנה ב' חלקים הנקראים תורת האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ב' פעמים אמת, ומספר קטן שלהם ח"י, זהו (ויקרא יח, ה) וח"י בהם. ועם תורת ידו"ד שהוא שלישי על כולו ג' פעמים אמת במספר קטן ז"ך כמנין אותיות התורה עם הכפולות:

521

522גם צריך להיות מספר שלם, רצה לומר שלום ואחוה בין לומדי התורה, כענין (תדא"ז יז, י) תלמידי חכמים מרבים שלום כו'. ואף כשיש מחלוקת בדברי תורה, את והב בסופה (עי' קידושין ל, ב) ויהיה מחלוקת לשם שמים. ולהיות אחר הפלפול כל אחד מודה על האמת, זהו האמת והשלום אהבו. ובפרט צורך הזהירות הזה בתורה שבע"פ במחלוקת תנאים ואמוראים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים וחי בהם. על כן הם ששה סדרים, ובאו במספר ששה כי כתבו חכמי מספר שמספר ששה הוא מספר שלם מתאחד בחלקיו, כי לא יש שום אות כשתחלקהו לחלקים האפשריים שיהיו שוים למספרו לא פחות ולא יותר רק מספריו שחלקיו מה שתוכל לחלקו הם אב"ג, דהיינו תחלקו לו' חלקים, לב' חלקים, לג' חלקים, ואב"ג גם כן עולה ו':

522

523אבל נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח), כלומר אלף מן אמת ונשאר מת היפך מן וחי בהם, ואז מתעורר א' מן אלהים השם הרומז על מדת הדין, וקרה דבר זה לתלמידי רבי עקיבא. ורבי עקיבא היה שורש תלמוד שבעל פה כמ"ש כולהו סתימתא אליבא ר' עקיבא. ותלמידיו לא היה שלום ביניהם, על כן פגע בהם מדת הדין של אלהים השולט בימי הספירה כמו שכתבתי לעיל. ושני פעמים אלהים עולה כמנין עק"ב, וענין השני פעמים רומזים למדת הדין הקשה ולמדת הדין הרפה, וזה עקב נרמז בשם עקיבא. נשאר י"א וי"ה, כי יש כותבין עקיבא באל"ף, ויש כותבין עקיבא בה"א, ויש סוד לשניהם. וי"א וי"ה עולים כמנין ידו"ד. ונודע כי אותיות י"ה מידו"ד יותר רחמים מאותיות ו"ה, על כן צריך לכלול אותיות י"ה למדת הדין הקשה, ואותיות ו"ה למדת הדין הרפה כדי למזגם ברחמים, דכבר כתבתי למעלה כי כל אות משם אלהים בונה כ"ד בתים, והנרגן מפריד אלוף פגמו בא' דאלהים בונה כ"ד. וזהו סוד כ"ד אלף תלמידים שמתו, כי אלף חוזר לאל"ף כנודע מספר דאי"ק בכ"ר. ופסקו למות בל"ג בעומר כמו שכתבתי לעיל, כי מדת הדין חזר לאחוריו בסוד שם אכדט"ם כט"ד עולה ל"ג שאז פסקו למות. גם יום מ"ה מסוגל כמו שכתבתי למעלה. ושם יהו"ד במלואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, עולה מ"ה. וכן תמורת אותיות שם ידו"ה שאותיותיו הם ג' יה"ו ותמורתה כו"ז עולה ל"ג. וכבר כתבתי למעלה ג' פעמים אמת עולה כ"ז. תכניס בהם ו' שהוא מספר שלם, עולה ל"ג, כי אז עשו שלום. וכן תנן בספר יצירה, יה"ו ששה חותמות כפי ששה צרופיהן העולים ח"י אותיות, ואז פסק מהם מדת הדין של אלהים, ואדרבה נתדבקו באלהים חיים ונתקיים בהם וח"י בהם כדלעיל. וגל הרומז למיתה גלגל החוזר בעולם נתבטל ונעשה גילה ודיצה, וזה היה ל"ג בעומר שהוא ח"י אייר, ושם אלהים שהוא דיין נעשה עד. ועל זה רמזו הוא העד הוא הדיין, כי עד ודיין שניהם שוים במספר. ורמז לדבר על דרך הג"ל, כי כשחוזר הדין לאחוריו אז שם אכטד"ם כדלעיל, והוא בגימטריא ע"ד, וזה נעשה בל"ג בעומר זהו על דרך הג"ל. גם לבן שהיה רודף אחר יעקב במדת הדין, נתהפך לרחמים:

523

524מענייני עמוד החסד, זה לשון האלהי מהר"מ קורדוורא בספר תומר דבורה, צריך לדעת כמה הן מדות גמילת חסדים בבני אדם, וכולם יעשה עם קונו למעלה אם ירצה לקנות מדות החסד, ולזה נאמר כי מדת גמילת חסדים הם אלו. ראשונה, בלידת האדם צריך לגמול עמו כל תיקון למזונו, א"כ יעלה בדעתו עת לידת הבינה התפארת. ויהי בהקשותה בלדתה מצד הדין ח"ו, יצא תפארת לצד הגבורות ולידתה בקושי צריך לתקן שם כל האפשר שתהיה לידת התפארת לצד הימין כדי שיבא הולד בלי מום כלל כדאמרינן, ותוציא לאור משפטינו קדוש דהיינו שיצא התפארת משפט לצד האור שהוא הימין ויהיה קדוש ונבדל מהגבורות, ובזה נכלל היותר מכוין במעשיו לקשרו תמיד בחסד ולהוציאו מהבינ"ה בצד החסד ואז יצא הולד מזורז ומלובן, וכמעט בזה נכלל כל אזהרה שבתורה, כדי שלא יעורר הגבורות הדינים שם ויהיה קושי בלדתה ח"ו:

524

525שניה, למול את הולד, דהיינו לעשות כתקוני מצותיו שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד המול אותה. וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה, ויחזירם בתשובה באופן שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק העליון בלי ערלה, ויעמוד בחזקה לתקן כל הדברים הגורמים שם ערלה. ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל הכהונה מפני שגמל חסד עם קונו בסוד המילה שמל היסוד, מאותה ערלה זכה אל החסד. וכן מזה ילמוד אל כל שאר מדות החסד:

525

526שלישית, לבקר חולים ולרפאותם, כך ידועה שהשכינה היא חולת אהבה מהיחוד כדכתיב (שה"ש ב, ה) כי חולת אהבה אני, ורפואתה ביד האדם להביא לה סימנים יפים כדכתיב (שם) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, ופירשו בתקונים, שסוד אשישות היינו כל הדברים הקושרים המלכות באש י' חסד, ובאש ה' גבורה בשני זרועות, ושם היא נסמכת עליהם, ומי שעושה זה סומך החולי בחוליו. ח"ג רפדוני בתפוחים, פירוש לקשרם בין נצח והוד ששם היא רפידתה בהיותם חיור וסומק כתפוחים הללו שגווניהם מזוגים מצד החסד, וצריך לבקרה ולזכות אותה ולחלות פניה ולקבל מאכל ומשקה מהשפע העליון שהיא מונעת עצמה ממנו ותקצר נפשם בעמל ישראל. כדרך שהוא בחולים הגשמיים, כך צריך בחולים העליונים שהיא חולה כדאמרן, והוא חולה דנע מאתרי' עלמא דאתי בינה ונד אבתריה בעלמא דין, כדכתיב (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה, שהיא השכינה. כן איש נודד ממקומו, ונטיר לה ואומי דלא יתיב לאתריה עד דיחזיר לה לאתרה. הנה גם הוא מחולל מפשעינו (ישעיה נג, ה) מדוכא לרצונו מעונותינו. ורפואות שניהם בידינו, וראוי לבקר ולהזמין צרכיהם בתורה ובמצות:

526

527רביעית, לתת צדקה לעניים, ודוגמתם יסוד ומלכות. והצדקה הראויה עליהם פירש בתיקונים לקיים צ' אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חומשי תורה בכל יום, ועל דרך זה כל אחד כפי כחו ימשיך צדקה מהתפארת לעניים הנ"ל, ויזמין עליהם לקט מהספירות כולם שכחה מסוד העומר העליון שהיא בינה, ופאה מבחינת המלכות עצמה שהיא פאה לשאר המדות, וכתיב (ויקרא יט, י) לעני ולגר תעזוב אותם, שאפילו התפארת גר למטה במלכות וצריך לתת לו מאלו התקונים. וכן מעשר עני להעלות המלכות שהיא מעשר אל היסוד הנקרא עני, ואם יקשרנה בתפארת יתן מן המעשר אל הגר, וכמה תיקונים נכללים בזה:

527

528חמישית, הכנסת אורחים, הם התפארת והיסוד לתת להם בית מנוחה לשינוחו בה דהיינו ההלכות, כיון שהם הולכי דרכים בסוד הגלות לחזור על עבודתם צריך להכניסם שם. ולפי המתבאר בזוהר שזו המצוה מתקיימת בהולכי על דרך שיחו, שהם המתרגשים מבתיהם לעסוק בתורה שגורמים שיהיו האורחים עוסקים בצרכי המלכות, וכן כל העושה יחוד אל התפארת במלכות מבחינה אחרת וקובע מקום לתורתו גורם שהתפארת יעשה מלונו במלכות וכן פירש בתיקונים. ואל האורחים צריך להכין אכילה ושתיה ולויה, דהיינו שצריך להכניס התפארת והיסוד אל המלכות, ולתת להם שם אכילה, מעין (שה"ש ה, א) באתי לגני [וגו'] אכלתי יערי עם דבשי שהוא שפע ראוי להנהגה התחתונה המתפשטת מצד הגבורה המתוקה. ושתיה מעין (שם) שתיתי ייני עם חלבי שהוא שפע פנימי מן יין המשומר, ומסוד החלב המתמתק לקשר התפארת והמלכות יעקב ורחל והגבורה בנצח או בהוד, כי כן פירשו ברעיא מהימנא. והלויה להביא עצמו ונשמתו שם עמהם בדיוקן עליון ללותם שם, עוד להביא שאר הספירות שם עמהם לעשות להם לויה טובה, וכמה דברים נכללים בתיקון זה. כללו של דבר, ישתדל בצורת הדיוקן ויכוון ברמיזותיו, ומובטח הוא שיעשה למעלה כיוצא בו אחר שיהיה בקי בסודות. ומה טוב להזכיר בפיו רמיזת כוונתו הנבונה בשעת מעשה, לקיים בפיך ובלבבך לעשותו:

528

529ששית, עסק החי עם המת, ודבר זה היאך יתייחס למעלה קשה מאוד, כי סוד הספירות שהם מתעלמות ומסתלקות אל נרתקן למעלה כמה צריך לתקנן ולהרחיצן מכל חלאת עון להלבישן לבנים, לבוני הספירות באור המעשה הטוב להתעלות בסוד אחד לקשרה למעלה ולשאת אותה על הכתף, סוד הספירות אחד אל אחד עד שיתעלו למעלה מהכתף, שהוא תחילת החיבור הזרוע בגוף, ולמעלה מזה הוא סוד ההעלם שאין השגה בו. ויכוין בסוד הקבורה לפסוק (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, דמתרגמינן בתליסר מכילן דרחמי, שהן נובעות בכתר בבחינותיו הפונות למטה לרחם בתחתונים, ומשם יעלה הנקבר אל עדן העליון חכמה שבכתר, וצריך התיישבות הדעת בזה מאוד:

529

530שביעית, הכנסת כלה לחופה, ובזה נכללים כל צרכי היחוד, שכל התפילות והיחודים הם סוד הכנסת כלה לחופה, ועיקרם בסוד התפילה מכמה מדריגות זו אחר זו, קרבנות, זמירות, תפילה מיושב שבה קריאת שמע וברכותיה, אח"כ תפילה מעומד ושאר תקונים הבאים אחריה, הכל גמילות חסד אל החתן והכלה, ולפקח על צרכיהם ותקוני זווגם:

530

531שמינית, הבאת שלום שבין אדם לחבירו, שהם התפארת והיסוד. ולפעמים יתרחקו זה מזה וצריך להשלימה ולתקנה שיהיו שווים ונקשרים יחד באהבה וחבה, וזה ע"י כשרון המעשה הטוב, שכאשר יהיה היסוד נוטה אל השמאל, והתפארת אל הימין, אז הם נגדיים זה לזה עד שהיסוד יטה אל הימין כמוהו, וכאשר ח"ו יש איזה פגם של עין בעולם אז יש שנאה ונגדיות בין שניהם ואין יחוד נקשר בין הספירה כלל, ועל דרך זה יהיה ג"כ בין כל שתי ספירות שהם ימין ושמאל בין החכמה והבינה, או בין החסד והגבורה, או בין הנצח וההוד, צריך להכניס שלום ביניהם, והיינו הבאת שלום בין אדם לחבירו, וכן בין איש לאשתו דהיינו היסוד שלום בין התפארת והמלכות, וכל כיוצא בזה מדרכי שלום יהיה גמילות חסדים למעלה, עד כאן לשונו:

531

532נשלם פרק תורה אור

532

שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah

Welcome to Sefastia