שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבת, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Shabbat, Ner Mitzva
א׳שורש עמוד האמונה (כמו שיתבאר לקמן) ובו ג' פרקים. פרק נר מצוה. פרק תורה אור. פרק דרך חיים תוכחת מוסר
1
ב׳פרק נר מצוה
2
ג׳אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאות שבת, שנאמר (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והכינו לאלתר (שבת קיז, ב). ובכנפי היונה חלק רביעי, סימן טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה אותם ביום הששי ולא ביום ה' אם הוא בטוח שלא יחסר, וכל מה שיקנה יאמר לכבוד שבת, עד כאן:
3
ד׳ונראה דזהו דווקא בענייני מאכלים שהם יותר ערבים ומוטעמים לאכול אם קונה אותם מערב שבת, כענין שהתירו אוכל נפש ביום טוב. אבל עניינים שהם טובים ומתוקנים ויפים כשקונה אותם קודם ערב שבת כמו בערב שבת, אז אדרבה זריזין מקדימין, ויאמר לכבוד שבת אני קונה:
4
ה׳ובתנחומא אמר ר' זירא, אף על פי שהוציא אדם ערב שבת שחרית, מצוה לרדוף בין השמשות, שנאמר (שמות טז, ה) והיה משנה, עד כאן לשונו:
5
ו׳וכתב רמ"א בשלחן ערוך בסימן רנ"א וזה לשונו, ויש לאדם קצת למעט בלימודו בערב שבת, כדי שיכין צרכי שבת. אמרו ז"ל בריש האיש מקדש (קידושין מא, א), ומצוה בו יותר מבשלוחו. פירש רש"י, דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי, על כן כתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל וגומר לעשות את השבת, פירוש לתקן לכבוד שבת, כמו (בראשית יח, ח) ובן בקר אשר עשה, תיקן, והורה בזה שצריך האדם לתקן ולעשות הוא בעצמו הדברים הצריכים לצורך השבת לכבוד השבת. ואע"פ שיהיה לו שמשים הרבה עושים מלאכתו, צריך לעשות הוא בעצמו, כדאמרינן בגמרא ריש האיש מקדש (שם), רב פפא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, עד כאן. וכך כתב הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, ואף אם יש לו כמה עבדים לשמשו, מצוה להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט, א) רב חסדא פרס סלקא, פירוש היה מחתך הירק לצורך סעודת שבת. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, פירוש היו מבקעין העצים וכו':
6
ז׳וזה לשון תולעת יעקב בסוד שבת, וצריך שיתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו כבוד שבת הם. ואף על פי שהוא אדם חשוב ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכה שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך שבת בגופו. וזהו כבוד החכמים הראשונים, יש שהיה מבקע עצים לבשל בהם, ויש מי שהיה מבשל או מולג בשר, או גולל פתילות, ויש מהם שהיה יוצא וקונה לצורך שבת מאכלים, וכל המרבה בדברים הרי זה משובח. עיניכם הרואות גדולי עולם אשר מעולם אנשי השם, אשר כן עשו שבת לה' לשם ה', ומי ראה אלו שעשו מלאכתם מלאכת השמים בעצמם ובכבודם לכבוד שבת, מי לא יעשה. וכן סיים הטור על זה בסימן הנזכר זה לשונו, ומהם ילמוד האדם, ולא יאמר לא אפגום בכבודי, כי זה כבודו שמכבד השבת, עד כאן לשונו:
7
ח׳(כתב בעל ראשית חכמה בספר תוצאות חיים וזה לשונו, מורי נ"ע כתב שיפנה קורי עכביש מהבית לסוד הרמז, ויתקן הבית בנרות דולקות ומטה מוצעת, עד כאן לשונו. ואני הולך רכיל אגלה סודו. כבר ידעת אם זכית לחזות בנועם יי רמז הפסוק (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, כי מלכות נקראת בית כמבואר בספרי הקבלה, והנה מפורסם שעליה נאמר (שה"ש ב, ב) כשושנה בין החוחים, שסביב רשעים יתהלכון והוא סוד הקליפות שרצונם למנוע שלום בית והם המה העכביש שצריך לפנותם מהבית שהוא סוד להעביר גילולים מן הארץ שהיא הארץ העליונה, בפרט ביום שבת קודש שהוא סוד מדת מלכות אשר על כן נקרא שבת מלכתא, וגם נקרא כלה כנגד מדה אחרונה הכלולה מכל המאורות העליונות המאירות אל עבר פניה, אשר על זה רומזים נרות שבת שהם נגד זכור ושמור, כדאיתא בבהיר זכור לזכר, ושמור לנקיבה, שהוא סוד יחוד המאורות עליונות בסוד (ויקרא כו, ו) ונתתי שלו"ם בארץ כמו שכתבו המקובלים שרומז למדת יסוד ומלכות, על כן נקראים הנרות שלו"ם בי"ת ומבוארים דבריי היטיב למי שזכה להנות מזיו זוהר חכמת הקבלה. ומזה יצא לנו שמה מאוד מתוק הוא לאחוז במנהג הזה להעביר גילולים מן הבית, ולתקן אותו בנירות ובמטה מוצעת שהוא מטתו של שלמה המלך כמבואר באורך ברקנ"ט פרשת ויחי):
8
ט׳כל ערב שבת סמוך לשבת ישחיז סכינו כמו שאמרו ז"ל והכינו את אשר יביאו (שמות טז, ה) זה היא השחזת הסכין, ומצאתי כתוב בשם ספר חיי עולם (הובא ברמ"א או"ח רנ, א) דמוכח לה מדכתיב והכינו את כמו (ישעיה ב, ד) לאתים ולמזמרות:
9
י׳במסכת גיטין פרק השולח (לה, ב), אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא (בעידן ביה מדרשא), ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו, עד כאן. ופירש רש"י, בערב שבת, בליל שבת, ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן (פסחים קה, א) כבוד יום קודם כבוד לילה. ואיכא דמפרשי, בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהאי מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה, עד כאן לשונו. ורמ"א בהגה"ה סימן רמ"ט (ב) כתב, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה ופדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט, עד כאן לשונו:
10
י״אוכשלמדתי תורה בק"ק קראקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מהר"ר שלמה זלה"ה, אירע שהיה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה, ואמר שהוא קל וחומר מסעודת מילה שחלה מראש חודש אב עד התענית שאין אוכלין בשר כי אם מנין ולא יותר. והנה איסור אכילת בשר בימים ההם אינו אלא מנהג בעלמא, על כל זאת נוהגין שאין אוכלין יותר ממנין. קביעת סעודת בערב שבת הוא דין דגמרא כדלעיל, מכל שכן אם יש מנין שלא יאכלו יותר. ואני אמרתי לו מה זה ראיה, בשלמא שם אפשר למצא תקנה לקבוע סעודה על מאכלי חלב ויסבו הרבה כמו שירצה. אבל בערב שבת אין למצוא תקנה, דקביעת סעודה איסורא הוא בין בבשר בין בחלב, אפשר דשרי. ודחה את דברי מטעם דאין שמחה בלא בשר, וק"ל:
11
י״בענין יום הששי עם השבת, כענין העולם הזה עם העולם הבא, כי האדם מכין כל צרכיו מערב שבת לשבת כי בשבת אסור להכין דבר, ולולי הכנתו מערב שבת מה יאכל בשבת. וכן אמרו ז"ל (ע"ז ג, א) מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. וכן המכין תורה ומעשים טובים בעולם הזה, יאכל מתן שכרו בעולם הבא. ומי שלא הכין, מה יאכל. וכן אמרו ז"ל (שם) מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת. וכן אמרם מה יאכל, ולא אמרו לא יאכל, כי אלו אמרו כן נראה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה עונשו שלא יאכל. ובאמרם מה יאכל, רצו לומר כי מן הנמנע הוא לאכול, אחר ששכר מצוה הוא המצוה והוא לא הכינה, אם כן מה יאכל. על כן יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה ויתקן כל קלקול. וכבר הארכתי בזה במסכת חולין (סוף פרק תורה אור ד"ה וכן הימים):
12
י״גואחר כך יטול צפרניו וילך לטבילה כאשה המטהרת מנדתה, כי אין טומאה כטומאת העבירות. וזולת טעם התעוררות הזה, הוזכר בפוסקים שמחויב ליטול צפורניו בכל ערב שבת. וז"ל, גרסינן במועד קטן פרק ואלו מגלחין (יח, א), ג' דברים נאמרו בצפרנים, קוברם צדיק, שורפם חסיד, זורקן רשע. והטעם ידוע ליודעי חן. על כן יזהר כל אדם להיות חסיד בזה, עכ"ל. וספר הגן כתב, שלא לגלח יום ה' כי הוא מגדל בשבת:
13
י״דלשון שבילי אמונה נתיב ז', יטול צפרניו בערב שבת, ויתחיל מהשמאל מהקמיצה ומסיים באגודל, ובימין יתחיל בגודל ומסיים בקמיצה, ולא ישנה מזה הסדר וגם לא יטול שתיים זו אחר זו מפני שקשה לשכחה, עד כאן. ואבודרהם נתן סימן לזה הסדר, יד ימין אגהב"ד, יד שמאל דבהג"א, וכן הוא בכלבו סימן פ"ז. (בענין סדר נטילת צפרנים כתב בספר המוסר פ"ד וזה לשונו, וכיצד יקצצם, יתחיל בקמיצה ומדלג האמה ונוטל האצבע ומדלג הגודל ונוטל הזרת ואח"כ האמה ואחר כך הגודל. כי אם נוטל אותם זו אחר זו, יהיה שכחן עד מאוד. ואם יתחיל באמה, הוא יקבור את בניו. ואם יתחיל בזרת, יוציאו עליו שם רע ויתקיים עליו, והני מילי ביד שמאל. אבל ביד ימין יתחיל בגודל ומסיים בקמיצה, עד כאן לשונו. הרי לך שכתב כמו שכתבו שבילי אמונה ואבודרהם):
14
ט״וז' דברים צריכין נטילה, וחד מנהון הנוטל צפרניו, מרדכי מסכת ברכות. על כן יהיה אדם נזהר בנטילת צפרנים בכל ערב שבת, ובזה יקויים מצוה גוררת מצוה, כי כשגדלים הצפרניים יותר מזה השיעור אז מצוי טיט בין הצפרניים ויש לחוש אז בכל נטילת ידים לסעודה, שכל דבר החוצץ בטבילה, חוצץ בנטילה:
15
ט״זולענין טבילה בכל ערב שבת הוא קדושה גדולה וטהרת הקודש כמו שיתבאר, וסוד המקוה וענין טבילה של ערב שבת נתבאר לעיל בארוכה באות קוף קדושה ערב שבת (ד"ה עת לדבר ואילך):
16
י״זוקודם הטבילה טוב שירחץ את גופו בחמין, כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת כה, ב) אמר רב יודא אמר רב, כך היו מנהגו של רבי יהודא בר' אלעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה מים חמין, ורוחץ פניו וידיו ורגליו. וכתב המרדכי וזה לשונו, כתב ראבי"ה שמעינן מכאן דמצוה לרחוץ בערב שבת פניו וידיו ורגליו בחמין. וחפיפת הראש נמי מצוה לרחוץ בערב שבת, כדאמרינן בפ"ב (שבת לא, א) שנים שהמרו זה את זה ואמרו כל מי שילך ויקניט את הילל יקח ח' זוז, ואותו יום ערב שבת היה והיה הילל חופף את ראשו. ובפרק חלק נמי (סנהדרין צה, א) גבי דוד המלך דמטא לארץ פלשתים וכו', עד ההוא יומא פניא מעלי דשבתא הוה אבישי בן צרויה חייף רישיה. וכן פרק אין צדין (ביצה כז, ב) בההוא בוכרא דאייתי קמיה רבא בהדיא פניא דמעלי דיומא טבא, והוה רבא חייף רישיה, עד כאן. וכתב מהר"ש בהגה"ה בשלחן ערוך שלא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילבש עצמו מיד וזהו כבוד השבת (עי' רמ"א רסב, ג):
17
י״חומקודם הטבילה יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ולא יקרא הפרשה רק יום הששי אחר חצות.הגה"הכתבו תלמידי האלהי האר"י ז"ל שלא היה קורא התרגום עם הטעמים, רק המקרא היה קורא עם הטעמים, והיטב דיבר, כי השלשה מדריגות שהם ג' עליות זו על גב זו דהיינו אותיות ונקודות וטעמים לא שייכים רק בתורה שבכתב: אף על פי שלענין דינא כתבו התוס' (ברכות ח, ב ד"ה ישלים) והרא"ש דמיום ראשון ואילך חשוב משלים עם הציבור, מכל מקום למצוה מן המובחר לא יקרא רק ביום ו' אחר חצות, וכך כתוב בכתבי הקודש דהאר"י ז"ל, משום שאז נפרדה הקליפה מהקדושה, ואחר כך בכוונת הטבילה משפיעין הארה קדושת שבת, ודבר זה יתבאר לקמן על פי הסוד:
18
י״טבפרק קמא דברכות (ח, א), אמר רב הונא בריה דרב יהושע א"ר יונה א"ר אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו:
19
כ׳יש טועים וקורים פסוק מקרא ותרגום עליו, וחוזרין וקורין הפסוק בקרא, וכן עושין עד תשלום כל הסדרה, וסוברים דהכי ניחא לומר הפסוק ולקרוא הפירוש עליו דהיינו התרגום, ולאחר קריאת הפירוש לחזור הפסוק. אבל זה אינו, דלישנא דגמרא משמע שנים מקרא בצירוף, ואח"כ התרגום. וכן מוכח בזוהר ודברי המקובלים וכמו שיתבאר לקמן בסודו. ואפילו לטעם הנגלה שכתבו קצת המפרשים, מוכח כן לקרוא בתרגום בסוף, שכתבו וזה לשונם, הטעם הוא כי התורה נתנה ג' פעמים, ראשון בהר סיני, פעם שנית באהל מועד, שלישית באר היטב, משום הכי אנו קורין כל פסוק ב' פעמים, והג' תרגום כנגד באר היטב:
20
כ״אכתב הטור סימן רפ"ה, ואפילו עטרת ודיבון. פירש רש"י, אע"פ שאין בו תרגום. ולפירש זה, אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בזה צריך לקרותו ג' פעמים. ויש מפרשים דנקט עטרת לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום ירושלמי, ונקט עטרת ודיבון אף על פי שאין צריך כל כך תרגום. ולפי זה ראובן ושמעון אין צריך לקרותו ג' פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כרש"י:
21
כ״בנראה בעיני לקרות פסוקים (במדבר ו, כד-כו) יברכך ה' כו', יאר ה', ישא ה' כו' [שלוש] פעמים, ואח"כ התרגום לאותן הנוהגים להחמיר לקרוא ראובן ושמעון ג' פעמים, כי אלו פסוקים עם פסוקי ראובן ושמעון כו' שוים הם וכדמשמע ברבינו יונה שכתב וזה לשונו, ואפילו עטרת ודיבון, יש מפרשים דנקט זה הפסוק מפני שאין לו תרגום, וקאמר שאפילו הפסוקים שאין להם תרגום צריך לקרות אותם ג' פעמים. וזה אינו נראה, שהרי מצינו פסוקים אחרים הרבה שאין להם תרגום כגון פסוקים של ברכת כהנים ואחרים הרבה ולמה לא הזכירום כו', שמע מינה לפי הנוהגים להחמיר לקרוא ראובן ושמעון ג' פעמים יקראו ג"כ ברכת כהנים ג' פעמים, ואע"ג דאית ליה תרגום כמו שנמצא בחומשים שלנו תרגום על אלה הפסוקים, אפשר שזה התרגום אינו מקובל מסיני, על כן יקרא המקרא ג' פעמים וגם התרגום אולי הוא תרגום מקובל ולא היה מגולה בימי רבינו יונה:
22
כ״גאחר כותבי זה, מצאתי בסידור מהר"ר הירץ ז"ל שכתב, ברכינו בברכה המשולשת, לדעתי משולשת בתורה היינו משום דלית ליה תרגום וצריך לשלש המקרא, משא"כ בברכה אחרת שנים מקרא ואחד תרגום. והכי נמי מסתברא, מדאמר הכתובה ע"י משה ולא ע"י המתרגם, עד כאן לשונו:
23
כ״דעוד כתב הטור שם (רפה), מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת, ואם לא השלים אותה קודם האכילה ישלים אותה אחר אכילה קודם המנחה, ומשם ואילך כיון שמתחילין אחרת עבר זמנה על זאת. וזה לשון הבית יוסף, מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל וכו', וכן כתבו שם (ברכות ח, ב) התוס' (ד"ה ישלים) והרא"ש מדאמרינן במדרש שצוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה, ומשמע מדבריהם שלא צוה אלא שלא יאחרו מלקרותה עד אחר אכילה, אבל אם הקדימו וקראוהו קודם שבת בכלל מצוה מן המובחר נמי הוא, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"ג (כה) מהלכות תפילה. ומדברי ההגהות שם נראה קצת, דדוקא בשבת קודם אכילה הוא דהוי מצוה מן המובחר, ולא קודם לכן, עד כאן לשונו:
24
כ״האבל כבר מוכח בספרי המקובלים לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת, וזהו הבחיר שבמצוה מהמובחר שישלים בערב שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ובשעת קריאת התורה בציבור אזניו יהיה לספר תורה לשמוע הש"ץ מה שקורא הש"ץ מהתורה והוא ישתוק רק ישמע ויתכוון. ומה שאמרו ישלים עם הציבור, לא שיקרא עם הציבור דהיינו עם הש"ץ, אלא רצו לומר צריך להשלים לקורא שמו"ת עם הציבור, כלומר כל זמן שהסדרא זו היא עם הציבור, דהיינו מיום א' ואילך עד מנחה של יום השבת הבא שמתחיל סדרא אחרת, כי תמיד משבת מנחה לשבת מנחה נוהגת סדרא, ואחר כך עבר זמנה של זו. וכל זה הוא לענין דינא, אבל למצוה מהמובחר ימתין בקריאת שמו"ת עד ערב שבת אחר חצות ואז ישלים שמו"ת:
25
כ״וובדברי רבינו יונה מצאתי מבואר וזה לשונו, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור כו', כלומר שקודם שיקראו הציבור הפרשה בבית הכנסת יקרא אותה בביתו, עד כאן לשונו. ומה שאמרו עם הציבור, פירושו קודם הציבור. כמו ותיקין היו קורין עם הנץ החמה, וכתב שם רבינו יונה וזה לשונו, כלומר קודם הנץ החמה, וכדאמרינן (שבת יח, א) ערב שבת עם חשיכה, ואין רצונו לומר חשיכה ממש, אלא קודם חשיכה, עד כאן לשונו:
26
כ״זעוד יש חילופי מנהגים, יש שקורין כל מקרא ומקרא שנים מקרא ואחד תרגום, ויש שמשלימין כל הסדרא שני פעמים מקרא ופעם השלישי תרגום:
27
כ״חאמנם קבלתי דרך המובחר לעשות כפשוטה דלשנא דגמרא, לקרוא כל פרשה ופרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ופרשה נקרא הן פרשה פתוחה או סתומה לא ששם הסדרא כולה נקראת פרשה, רק על דרך שכתב רש"י בויקרא (א, א ד"ה ויקרא) ליתן ריוח בין פרשה לפרשה, וזהו פרשה פתוחה או סתומה. וכן לשון הגמרא דברכות דף ט' (עי' בע"ב) ק"ן פרשיות שבספר תהלים כו'. ובזה מדוקדק הלשון שאמרו, לעולם ישלים אדם פרשיותיו כו', דקשה למה כינה הפרשה, הוה ליה למימר לעולם ישלים אדם הפרשיות כו'. אלא אין פירוש לשון פרשה על הסדרא, רק הפרשיות פתוחות או סתומות. ויען כי אין ההתחלה בקריאת שמו"ת בכולה בשוה, כי לענין דינא מותר להתחיל בקריאת שמו"ת מיום א' ואילך, זה מתחיל היום וזה מתחיל למחר וזה אח"כ, עד שלזה יש מועט פרשיות לקרות ולזה יותר, ולזה אמר שישלים כל אחד פרשיותיו עם הציבור, וק"ל:
28
כ״טוקבלתי אפילו כשהפרשה מסיימת באמצע הפסוק כמו אחרי המגפה דפרשת פנחס (במדבר כו, א) ובעציון גבר דפרשת דברים (ב, ח) שם יפסיק ויקרא שמו"ת:
29
ל׳וכשקורא שנים מקרא ואחד תרגום, ישים לבו ועיניו להתבונן במה שקורא, הן ממצות התורה הן במדות הן בדרכי מוסר הן בכל תועלת אשר יוכל להוציא מכל ענין וענין, ויקרא כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. וראוי להתבונן תמיד בשלש אלה, החוט המשולש לא ינתק. דהיינו, נר מצוה, תרי"ג מצות. ותורה אור, דהיינו להיות חכם ומבין באיזה סודות התורה. ודרך חיים תוכחת מוסר, היינו המוסרים והמדות והתועלות כל אחד ימצא בשכלו ויתבונן כפי רוחב דעתו:
30
ל״אואתם בניי יצ"ו, אפתח לכם שער בכל סדרא וסדרא משלש אלה, וממנו תראו וכן תעשו להוסיף כהנה וכהנה, כי התורה אין לה ערך. ויען שהיה הדבר כאן הפסק גדול בענין שאנו עוסקים בו עתה, על כן אעשה מזה קונטריס בפני עצמו בעזה"י, ויקרא שמו תורה שבכתב ויהיה נקבע זה הקונטרס בהשלמת עשרת הדברות:
31
ל״במצוה גדולה ומצוה דרבים היא מי שזוכה ומזכה לקורא הסדרא בתורה בערב שבת, כדי להגיה שלא יחסר אפילו אות אחת ולא יעדיף אפילו אות אחת ולא ישתנה אפילו אות אחת, ואפילו בחסירות ויתירות שקים לן בגווייהו צריך לדקדק לראות שיהיה הכל כתיקונו. ואמרו רז"ל (עי' מנחות ל, א) הגיה אות אחת ולא שינה מעלה עליו כאלו כתבה, ומצוה גוררת מצוה כי אז מזכה את הדברים שיוצאין ידי חובתם בספר תורה כשירה והברכות הן כתיקונן, מה שאין כן ספר תורה אפילו חסר אות אחת היא פסולה:
32
ל״גוהואיל ואתא לידי דבר זה, אימא ביה מלתא. תמיהה גדולה בעיני על מורי הוראה שנתפשט הוראה זו ביניהם, וכן הוא בלבוש מלכות סימן קמ"ג, אהא דמוציאין ספר תורה אחרת כשנמצא טעות בספר תורה זהו דוקא בטעות גמור שנשתנה משמעות הענין, אבל כשלא נשתנה הענין, לא, מנין להם דבר זה, דאפילו אות אחת שחסר הספר תורה פסולה. ומה שכתב רמ"א (או"ח קמג, ד) דמשום חסירות ויתירות אין להוציא ספר תורה אחרת כו', זהו דווקא בחסירות ויתירות שהתיבה נקראת כמות שהיא נתנה מפי הקב"ה. וגם מטעם שכתב רמ"א (שם) שאין ספרי תורות שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת תהיה יותר כשירה, וזהו לא שייך אלא בחסירות ויתרות, לפי שאין בקיאין בהם כל כך, אבל בשינוי קריאת התיבה וטעות גמור הידוע שהוא טעות, אף שלא נשתנה הענין כגון כבש כתב כשב, או כשב כתב כבש, פשוט בעיני שצריך להוציא אחרת:
33
ל״דודבר זה שלא נשתנה הענין המוזכר, לענין אחר הוזכר, לענין קריאת המגילה והובא בטור אורח חיים סימן תר"ץ, ירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב יט, ב), אין מדקדקין בטעיותיה. רבי יצחק בר אבא ורב חננאל הוו יתבי קמיה דרב, חד קרי יהודים, וחד קרי יהודיים, ולא הדר חד מנהון. ויש אומרים דווקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד, אבל טעות אחר לא, שאם כן לא קראה כולה. וכן הוזכר זה הדבר בבית יוסף בסימן קמ"ב לענין החזן או הקורא שטעה בקריאה, וזה לשונו שם, כתב הכלבו קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירין אותו עד שיקרא בדקדוק, והני מילי הקורא שבירך, אבל על החזן אין לחוש אם לא קרא בדקדוק, עד כאן:
34
ל״הואין טעם בדבריו, דקריאה בציבור כתקנה לא תליא בברכה, שהרי בימי חכמי התלמוד שהיה הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה, היעלה על דעת שלא היו מקפידים בקריאת האמצעיים. ומיהו אפשר לקיים דבריו בטעות שאין המשמעות משתנה, ואפילו בטעות כזה מחזירין לקורא, וכן נראה מדברי א"ח, עד כאן. אבל לענין טעות בכתיבת ספר תורה, בודאי אפילו אות אחת פוסלהגה"הובית יוסף סימן קמ"ב הביא את הירושלמי דאפילו לענין הקריאה אות אחת מעכב, דגרסינן בירושלמי דפרק הקורא עומד, טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפי' טעה בין אם לואם, עכ"ל: אם הוא טעות בודאי, וצריך להוציא אחרת. ומשום אלו החששות, אמרתי מצוה גדולה להגיה ספר תורה בכל ערב שבת ובכל ערב יום טוב וכן בכל הקריאה:
35
ל״וזה לשון בית יוסף סוף סימן רפ"ה, כתב מהר"ר ישראל בכתביו סימן ק"ע, דדווקא פרשת השבת חייב להשלים, אבל אין צריך לקרות פרשת יו"ט, וכן כתב בתרומת הדשן סימן כ"ג. ואף על פי שכתב דלפירוש ר"ח אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין, ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין. כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך, ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים, וכן עמא דבר, עד כאן לשונו. אכן בתשובת מהר"ם מינץ נוטה דגם פרשיות של יום טוב ומוספין ישלים, וכן אני נוהג. משום דאם תמצא לומר שאינו מדינא, מכל מקום מקבל שכר כקורא בתורה:
36
ל״זעירובי חצירות מצוה גדולה אמרו רז"ל (שבת יד, ב) בשעה שתיקן שלמה המלך ע"ה ערובי חצירות יצאה בת קול ואמרה (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך וכו'. וככה עושין, גובין פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצירות, שעתה אנו רואים כאלו כולן דרין באותו בית:
37
ל״חוכתב האגור בסימן תרס"א, נשאל גדול הדור מהר"ר יעקב מולין על שיש מנהג בקצת קהילות מאשכנז שעושין עירובי חצירות בפת ותולין הפת שעשוי כמין מצה בבית הכנסת ומניחין אותו שם כל השנה איך יוצאים בו, הא לא הוי מקום פתא ולא מקום לינה. והשיב כי הרבה גדולים ערערו על זה, ובסוף מצאו בתשובת מהר"ם שישב המנהג, אבל לא נודע להרב הנזכר הטעם, עד כאן לשונו. ומהרי"ל לא היה סומך לכתחילה על השיתוף שנעשה על הצבור בערב פסח, אולי נתקלקל ואתי לידי תקלה, והיה רגיל להניח עירוב בכל ערב שבת וערב שבת, וכן היה נוהג מהרש"ל ז"ל. ומי שמערב בהאי גוונא, צריך לזכות הפת על ידי אחר, ולא יזכה ע"י בנו הקטן אפילו אינו סמוך על שלחן אביו, ולא על ידי בנו הגדול הסמוך על שלחנו, ולא על ידי אשתו. וכשמזכין בו, צריכין להגביהו מן הארץ טפח:
38
ל״טושאלו לפני מהר"י סג"ל, מתי שאוכל רפתא דערוב. והשיב, מנהגי להניח עירובי חצירות ושיתוף מבואות בכל ערב שבת וערב שבת, ובליל שבת ובשחריתו אני מניחו ללחם המשנה תחת הפת שאני בוצע עליו. וכן היה נוהג מורינו מהרש"ל ז"ל:
39
מ׳ולענין ברכה לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, נראה לי שלא יברך, אם לא שיעשה מוסכם בלבו שלא יהיה זוכה עולם בעירוב שעושין הקהל, ואז כשהוא שוכח לעשות עירוב לא יטלטל. ולולי זה, אני חוכך לברכה לבטלה. על כן יעשה המצוה ולא יברך, כי הברכות אינן מעכבות:
40
מ״אתנן (שבת לד, א) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. ומהר"ם מרוטנבורג לא היה אומר עשרתם, מאחר שאין מעשר האידנא, אלא היה אומר להם הפרשתם חלה. וגם ערבתם לא היה אומר, כי היה מערב בעצמו, כך כתב הטור בשמו. על כן ישאל כל איש לאשתו על החלה שהיא מצוה שנוהגת בנשים, וכשמגיע זמן הדלקה יצוה להדליק את הנרות:
41
מ״בולענין זמן הדלקה, איתא בפרק במה מדליקין (שבת כג, ב), דביתהו דרב יוסף הוה מאחרה ומדלקת, אמר רב יוסף תנינא (שמות יג, כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומי, אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, עד כאן:
42
מ״גכתב הבית יוסף סימן רס"ג, כתבו התוס' (ברכות כז, א ד"ה דרב צלי) והרא"ש וה"ר יונה ומרדכי בריש פרק תפלת השחר עלה כ"ח (כז, א כנ"ל) אהא דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג מנחה ולמעלה, והיה מדליק הנר ומקבל עליו שבת מבעוד יום, והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, ב) גבי הדלקת הנר ובלבד שלא יקדים, אין זו הקדמה, כיון שהיה מקבל עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום ובלבד מפלג המנחה ולמעלה. וכך כתב הטור סימן רס"ז וזה לשונו, ופירשו התוספות שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפילת ערבית, רק שימתין לקרות שמע עד עונתה שהוא צאת הכוכבים, ואין בזה משום ובלבד שלא יקדים, שאין זה הקדמה כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה, עד כאן לשונו:
43
מ״דנשמע מכל זה, שעל כל פנים לא יקדים יותר בהדלקת הנרות מפלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה. ותמיהני על קהילות שבחוצה לארץ הנוהגים להדליק בערב שבת שתי שעות קודם הלילה, בפרט בימי הקיץ שקוראים לבית הכנסת בעוד היום גדול במאוד. על כן ראוי לכל בעל נפש להחמיר ולתקן בכל מה דאפשר, ויצוה לאשתו להדליק בין מנחה למעריב לאחר שהתפללו הקהל מנחה, ואז הכל מוכנים לקבלת שבת ונראה שמדליק לכבוד שבת. כי הטעם שלא יקדים הוא משום שאינו ניכר שמדליק לשם שבת, אבל בזה האופן ניכר וניכר:
44
מ״הונראה בעיני להדליק הנרות בשמן דווקא, ולא כמו שנהגו בקצת מקומות להדליק בנרות שעוה או חלב. ורמז לדבר, (שמות כז, כ) ואתה תצוה ויקחו אליך שמן, ת' תצוה יתירה, כתב בעל הטורים בגימטריא נשים, ואמר ויקחו שמן:
45
מ״ווהנה יש בזה מחלוקת גדול בין אבות העולם כמוזכר בתוס' וברא"ש באורך, והובא בטור סימן רס"ד. וזה לשון הבית יוסף שם, ואם כרך שעוה סביב הפתילה ועשה ממנו נר וכו', שם בריש פירקין תנא (שבת כ, ב) עד כאן פיסול פתילות, מכאן ואילך פיסול שמנים. פשיטא, שעוה איצטריכא ליה, מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא, קא משמע לן. ופירש רש"י, שעוה איצטריכא ליה, לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין. וכן דעת התוס' (שבת שם ד"ה עד כאן) והרא"ש, ודחו דברי בני נרבונא שאוסרין נר של שעוה שלנו. ומפרשים, מהו דתימא לפתילה נמי לא, שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור, קמשמע לן. מכאן ואילך פיסול שמנים, כיון שיש בו שמן כשר מותר. אבל נר שעוה בלא שמן, אסור. וכתב עוד הרא"ש, דהרי"ף גורס מהו דתימא נגזור פתילות אטו שמנים, קמשמע לן, והיינו כדברי רש"י, וכן נוהגין באשכנז וצרפת להדליק נרות של שעוה. וכתב הר"ן, וכן דעת הר"ר יונה. וכן דעת סמ"ג וסמ"ק והתרומות והגהות פ"ה. וכתב המרדכי ורבינו ירוחם בח"ב וסמ"ג והתרומות והגהות, דהוא הדין בשל זפת או חלב שרי לדעת רש"י, וכן נראה מדברי הרא"ש והר"ן אחר שכתבו לסתור בני נרבונא כתבו, אבל נמצא בתשובות רב שרירא גאון והרי"ף דנר של שעוה אסור להדליק בו, וכן דעת הרמב"ן. וכבר הזכיר הרא"ש תשובות אלו, ונראה שלא סומך עליהם:
46
מ״זוהרב המגיד כתב בפ"ה תשובות אלו, וכתב שנראה לו שכן דעת הרמב"ם. ואני בעיני איני רואה שום הכרע בדברי הרמב"ם, דאי משום שלא כתב דין זה להתירה מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא, אין כאן הכרע, שהרי אין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמרא בהדיא. ולא פירש הרב המגיד לדעת הגאונים כפי חכמי נרבונא, כדי להנצל מקושיות הרא"ש. אלא פירש שמהשעוה עצמה לבד עושין פתילה כשמניחין אותו בנר מלא שמן, כעין שעושין מפשתן או צמר יהיה להם איזה אימון לעשות מהשעוה פתילה בענין זה, והוא ז"ל הסכים לדברי הגאונים. ומיהו מאחר שהרא"ש וכמה גדולים אחרונים התירו, וגזרה דרבנן הוא, יש לסמוך עליהם. וגם דעת הרי"ף בהלכותיו להתיר, כמבואר בדברי הרא"ש, עליו יש לסמוך יותר מעל התשובה שכתב בשם הרי"ף, וכן עמא דבר, עד כאן לשונו:
47
מ״חהנה הבית יוסף הלך לשטתו (עי' בהקדמתו) לפסוק כתרי מינייהו מן שלשה מורי הוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וסבירא ליה להבית יוסף דגם הרי"ף בספרו סבירא ליה כהרא"ש דמתיר. אבל כי מעיינת שפיר, דבר זה ליתא, ואף שהרא"ש כתב כן, הוא משום שלא ראה תשובת הרי"ף שאוסר, ואלו ראה תשובת הרי"ף בודאי לא היה מפרש דברי רי"ף כן:
48
מ״טוזה לשון שלטי הגבורים ריש פרק במה מדליקין, לפי דברי רש"י והתוספות והסמ"ג והרא"ש והטור, מותר להדליק בשבת באותן נרות של שעוה וזפת וחלב שקורין קנדלי"ש, דהיינו שכורכין השעוה על הפתילה, ואין צריך לומר שמותר לתת אותן קנדלי"ש בתוך נר של שמן דכשר להדליק. וחכמי נרבונא והגאונים אוסרים באותן קנדלי"ש להדליק בהן ממש, אבל מתירין לתת אותן בתוך נר ולתת שמן עליהם ולהדליק. ולפי הנראה לי מדברי רבינו ותשובתו ושאר הגאונים שהולכים לשיטתו, נראה דלדידהו אסור להדליק בשעוה או חלב וזפת באיזה ענין שיהיה, בין לתת חתיכת שעוה בנר במקום שמן, בין לכרוך השעוה בפתילה כעין קנדלי"ש. ואפילו לתת הקנדלי"ש בנר ולתת שמן עליהם, נמי אסור, דהוה ליה כורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו:
49
נ׳והא דקאמר תלמודא, שעוה איצטרכא ליה, דמשמע דאיכא היתר בנר שעוה, הכי פריש לה, שעוה איצטרכא ליה, רצה לומר שמותר לעשות מהשעוה עצמה פתילה להניח בנר של שמן כשר ולהדליק בה, כי השעוה עצמה אע"פ שהיא אסורה להדליק בה, אין איסורא אלא כשהיא עומדת במקום שמן, כגון שכורכין אותה על גבי פתילת פשתן וכיוצא בה. אבל כשאינה עומדת במקום שמן אלא במקום פתילה, והיכי דמי כגון שמן השעוה עצמה מטוין ממנו פתילה מטוה וחוט, אז מותר להדליק בה, מאחר שהיא עומדת במקום הפתילה לא במקום שמן:
50
נ״אובזה הפירוש תלוי החילוק שיש בין הרא"ש והטור, ובין שאר הפוסקים בדברי רבינו. כי הרא"ש והטור כתבו שדעת רבינו להתיר קנדלי"ש של שעוה כדברי רש"י, ולפי שלא ראו תשובת רבינו פירשו שעוה איצטרכא ליה וכו' כפירוש רש"י. אבל לפי מה שאוסר רבינו בהדיא בתשובה אי אפשר לפרש כך, אלא הכי קאמר, מהו דתימא נגזור כשעשה מן השעוה פתילה כעין חוט והדליק בה להוי אסור אע"פ שאינו אלא במקום פתילה אטו כשעומד השעוה במקום שמן, קמ"ל דלא גזרינן ושרי. ולפירוש זה יתישב הכל שפיר, ודעת מיימונ"י כדברי רבינו, עד כאן לשונו:
51
נ״בוכן משמע מדברי הרמב"ן בספר מלחמות שחולק אבעל המאור שהוא מהמתירין, שמע מינה דסבירא ליה להרמב"ן שגם הרי"ף מהאוסרין שהוא הולך תמיד בשיטת הרי"ף, וכן סיים דבריו בספר מלחמות וזה לשונו, והוזקקתי להשיב על זה מפני שראיתי שרבינו הגדול ז"ל שכתב בתשובה שאלה שהוא אסור ואין בדבר ספק, עד כאן לשונו. ונראה פשוט, משום שיש לפרש דברי הרי"ף בתרי אנפין, סמך על התשובה שבודאי גם כאן פירש דבריו לאסור, וכן נראה מדברי רב בעל המאור כשכתב דעתו להתיר לא הזכיר דברי הרי"ף משום שיש לפרשו על שני פנים. אמנם האמת יורה דרכו שפירש דבריו לאיסור, מאחר שגילה דעתו כן בפירוש בתשובה. והרא"ש שלא ראה התשובה, כתב מה שכתב, ונמצא לפי דעת הרי"ף ורמב"ם לאסור, וכן יש לנהוג:
52
נ״גהבית יוסף סימן רס"ג כתב וזה לשונו, מצאתי בתשובה אשכנזית, ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו אף על פי שכבר יש אורה מרובה, אף על גב דא"ז גמגם בזה, מכל מקום יש שנוהגים כך. ובעניותי נראה לי לישב כך, דכל מה דמתוסיף אורה אית ביה שלום בבית טפי ושמחה יתירה להנאות אורה בכל זויות, עד כאן לשונו. ובשלחן ערוך (או"ח רסג, ח) סיים הבית יוסף וכתב, ונכון ליזהר בספק ברכות, ולא יברך אלא אחד, עד כאן לשונו. ורמ"א כתב בהגה"ה (שם), אבל אנו אין נוהגין כן. ונראה לי דעל כל פנים במנורה אחת שיש לה הרבה פיות לא ינהגו כלל לברך כל אשה בפני עצמה, ואף רמ"א לא כתב כן אלא כשלכל אחד מנורה בפני עצמה בזוית אחד, וכדי שיהיו מאירים כל הזויות, ואפילו בזה יותר מסתברא דברי בית יוסף להוציא נפשיה מספק ברכה לבטלה, יעמדו כל הנשים ביחד ואחת מברכת והשאר עונות אמן, כי עשרה שעושין מצוה אחת מברכת לכולן:
53
נ״דבקיץ יש לעשות נרות ארוכות שידליקו עד הלילה, ואי לא, הוי ברכה לבטלה, (שאין עיקר הנר אלא עד שיאותו לאורו דהיינו משתחשך, דשרגא בטיהרא מאי אהני (חולין ס, ב)), מהרי"ל. וכך כתב מהרי"ל בשם אגודה, וכן הוא באגור סימן שס"א. וזה לשון השלחן ערוך בסימן רס"ג (ט), המדליקין בזויות הבית ואוכלין בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה, הוי ברכה לבטלה, עד כאן לשונו. והתוספות (ד"ה הדלקת נר) כתבו בפרק במה מדליקין (שבת כה, ב) דחובה לסעוד במקום הנר משום עונג שבת, עד כאן:
54
נ״הכשאשה יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את הנרות ומברך. מחידושים מצאתי, כתב רבינו בחיי פרשת יתרו, ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת נר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה י"י בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית מצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וכן דרשו רז"ל (שבת כג, ב) האי מאן דרגיל בשרגא, הויין ליה בנים זכרים תלמידי חכמים, עד כאן לשונו. ואני קבלתי שתקרא האשה בזאת הפעם ההפטרה דראש השנה של חנה עד (שמ"א ב, י) וירם קרן משיחו:
55
נ״ובענין הטמנה, כתב אבא מורי זלה"ה בצואת יש נוחלין, והזהירו ג"כ נשותיכם שיסתמו התנור שמניחין בו החמין לצורך מחר קודם קריאת השמש בבית הכנסת, ולא יפתחו אותו עד למחר כדי להוציא החמין ממנו. ולא כמו שעושין קצת נשים, שפותחין תנור של חמין בערב אחר יציאת בית הכנסת על ידי עכו"ם כדי להוציא ממנו התבשיל שהיא לצורך הלילה, וחוזרין וסותמין על ידי עכו"ם לצורך חמין של מחר, וזה לדעתי איסור גמור, משום דגורם בישול. וכן הוא בשלחן ערוך של מורי ורבי רמ"א (עי' רנג, ה):
56
נ״זואפילו אם נאמר דמותר לעשות כן בקיץ לפי מנהגינו שאנו נוהגין לצאת מבית הכנסת שעה או ב' קודם חשיכה, משום דהוי שבות דשבות. חדא, דאיסור עשיית מלאכה אחר קבלת שבת דרבנן הוא עדיין שעה או ב' קודם חשיכה. ואפילו אחר עניית ברכו בצבור שהיא זמן קבלה לכל היא, אפילו הכי קבלתה היא מדרבנן הואיל ועדיין יום גמור הוא. ועוד דהמלאכה נעשית על ידי עכו"ם, ואמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ, א). מכל מקום הואיל ובחורף מנהגינו על הרוב לצאת מבית הכנסת בערב שבת סמוך לחשיכה, ומסתמא קודם גמר הנטילה והקידוש הוא ודאי חשיכה, ואם יפתח התנור בעת ההיא כדי ליקח ממנו התבשיל שהוא לצורך לילה ויחזור ויסתמנו לצורך חמין של מחר הוא גורם בישול בשבת עצמו, וזה אסור לכולי עלמא. ואם תאמר יהא בחורף אסור ובקיץ יהא מותר מטעם דלעיל, אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד דלמא אתא למסרך, כמו דחיישינן גבי קידוש דליל יום כפור דלמא אתי למסרך, הכי נמי איכא למיחש דלמא אתי למסרך היתר דקיץ בחורף:
57
נ״חכל המלאכות שעושה לשבת, צריך לעשותן בזריזות ובמרוצה. ובדרך שמקבל שכר על הדרישה דהיינו לעשות הכנת שבת במרוצה ובזריזות, כן מקבל שכר על הפרישה לפרוש במרוצה ובזריזות מהמלאכות כשמגיע זמן תוספת שבת שרמוז בתורה. כמו שכתב בעל הטורים דכתיב (שמות לא, טו) שבת שבתון, וכתיב (שם טז, כג) שבתון שבת. אלא צריך להיות שבתון קודם שבת, רצה לומר תוספת הכנסה. ושבתון לאחר שבת, דהיינו תוספת ביציאה. ובעצם קדושת השבת אז יהיה קדוש מתקדש בקדושתו יתברך מתדבק בו על דרך (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני י"י אלהיכם:
58
נ״טועל ענין זה מבואר בפרק המניח (בבא קמא) דף ל"ב (א) איתא שם, ומודה איסי בערב שבת בין השמשות, מפני שהוא רץ ברשות. בערב שבת מאי ברשות איכא. כדרבי חנינא, דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר, בואי כלה בואי כלה, עד כאן:
59
ס׳בודאי יש התעוררות עניינים בין אלו ג' שהזכיר. הראשון הזכיר כלה מלכתא. והשני שבת כלה מלכתא. והג' כלה. הראשון מדבר מענין הריצה לטבוח טבח והכן לצורך שבת, ואמר שצריך לצאת נגד הכלה והמלכה. הנה שבת נקראת כלה ונקראת מלכה, נקראת כלה בעת שמתקדשת, ואח"כ נקראת מלכה ביחוד העצמי עם המלך העליון הנודע להבאים בסוד ה', אשר זהו טעם אחד מהטעמים מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד. וביום טוב לא תקנו אלא אחד אתה בחרתנו לערבית לשחרית ולמנחה. וי"ל מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת ערב שבת הקדושין שנותן החתן לכלה. ואח"כ ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואח"כ מוסיף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה. או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה. ואח"כ אתה אחד ערב שבת שמתייחד החתן עם הכלה:
60
ס״אוהנה בערב שבת צריך להכין סעודות לכבוד הלילה ולכבוד היום, כאלו היינו אומרים סעודות אירוסין וסעודת נישואין, וכל זה צריכין להיות מוכנים קודם קוראין הכלה או המלכה לסעודתה, על זה אמר נצא לקראת כלה מלכתא, כלומר נצא במרוצה להכין סעודת אירוסין וסעודת נישואין. אח"כ הדרך להיותם מוכנים קודם התחלת הסעודה, כי כשמזמנים הכלה לסעודה כבר הכל מהמוכן קודם בואה להסעודה ושובתין מהמלאכה, על זה בא דעת השני והזכיר להיותן רצין מהמלאכה ולהיותן מהמוכן טרם התחלת הסעודות של אירוסין ושל נישואין, וזהו לקראת שבת כלה מלכתא, ותוספות שבת מורה על התוספות שכתבתי לעיל. ואחר כך הדרך בבוא העת שתבוא הכלה, אז מסירים הבגדים שבישל בהם קדירה ומתעטפים בלבוש יקרה לקבל הכלה בבגדי הפאר וזהו כבודה, וזה מעשה מתעטף ואמר בואי כלה בואי כלה, זהו בהכנסת השבת שהכלה באה להסעודה. ומאחר שעתה אינה רק כלה, כי בחינת מלכה היא ביום בסוד הנישואין, על כן בהכנסת השבת קראה כלה ואמר בואי כלה בואי כלה. ואח"כ היה דש בה ומגדיל בכבודה, וכבוד יום עדיף מכבוד לילה לכבד את המלכה, ואין צורך לצאת נגדה כי כבר היא בפנים וק"ל:
61
ס״בואין להקשות על פירושי שאני מפרש בואו ונצא לקראת הכלה מלכתא שקאי על עשיית מלאכת הכנת השבת, הלא שם בגמרא משמע דקאי אבין השמשות והוא זמן קבלת שבת, וכן משמע בבית יוסף בטור חושן משפט סוף סימן שע"ח שכתב, וזה לשון הרמב"ם בסוף מה"נ (צ"ל מהל' חובל ומזיק ו, ט) ואם היה [ערב שבת] בין השמשות, פטור, מפני שהוא רץ ברשות, כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי. וכתב המרדכי, דוקא אותה מצוה דבין השמשות דאין לו שהות, אבל בשאר מצוה כגון לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש דיש לו פנאי, אם הזיק חייב, עד כאן לשונו. וכן בשלחן ערוך מסתים סתים בין השמשות, לא תימא דווקא ברץ בין השמשות הדין כך, אבל אם היה רץ מבעוד היום גדול בצורך הכנת השבת אין הדין כך. זה אינו, רק הענין היא שאין פטור הרץ אלא דוקא שרץ בשעה שהוכרח לצאת ולא סגי דלאו הכי, כמו היוצא סמוך לשבת, ובין השמשות מלתא דפסקא תני:
62
ס״גוכן משמע באשיר"י ובהגהת אשיר"י פרק המניח. וזה לשון האשיר"י, תני איסי בן יודא, רץ חייב מפני שהוא משנה. ומודה איסי ברץ בערב שבת בין השמשות שפטור, שרץ ברשות למחר לטרוח ולהכין לכבוד שבת. ואם היו שניהם רצין והזיקו זה את זה שלא בכוונה, שניהם פטורין, וכן הלכההגה"הוכן פירש רש"י, מתוך כך יש ללמוד דלאו דוקא בין השמשות, אלא משעה שמתחילין לתקן צרכי שבת לאפות ולבשל ולצלות. הוא הדין ברשות, דהיינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב מאז. ודוקא בלא מתכוין, אבל אם הזיקו במתכוין חייבים, עד כאן לשון הגה"ה אשיר"י::
63
ס״דוכל מה שקונה ומכין ומבשל לשבת, יאמר דבר זה אני קונה או מבשל לכבוד השבת, ואז מתפשט הקדושה בזה התבשיל וריחו נודף מעין רוחני, והכל לפי מה שהוא האדם, וכפי שיעור מעשיו ומחשבתו ודביקתו:
64
ס״הועל זה רומז המאמר דפרק כל כתבי (שבת קיט, א) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, מפני מה תבלין של שבת ריחו נודף. אמר ליה, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר ליה, תן לי הימנו. אמר ליה, כל המשמר שבת מועיל לו, ושאינו משמר השבת אין מועיל לו, עד כאן. על פי האמת יש תבלין ששמו שבת ומוזכר במשנה (עי' פאה ג, ב). אבל מכל מקום רמז על השבת, ואמר שאין מועיל אלא אם כן משמר את השבת, רומז בזה שני עניינים כאחד. דהיינו שומר שבת בפיו ובלשונו, שאומר זה יהיה לכבוד שבת, ואז אמירה זו פועלת כששומר באמת אחר כך שבת כהלכותיו שומר שבת מחללו. ועל כן נהגו אנשי מעשה לטעום התבשילין בערב שבת כדי לתקנם כהוגן, ויהיו נאכלים לתאוה. וכן מצאתי בשם ירושלמי, טועמיה חיים זכו, מצוה לטעום קודם השבת טעם התבשילים של שבת לכבודה, עד כאן. ואחר כל המעשים הללו, ואחר הדלקת נרות, יצא לקראת שבת לקבלו כסדר המוזכר בתיקוני שבת:
65
ס״וומדת חסידות וקדושה יתירה היא להיות מוכנים לצורך שבת במלאכת כבידות בחצות, ומחצות ואילך יהיה העסק הכל בקדושת שבת שכולו שבת, דהיינו בהתעוררות תשובה ובתיקוני מעשים ובלימוד התורה, ככה יעשו כל בני בית עד זמן הדלקת נרות. וסימנך (שמות כ, י) ל"א תעשה כל מלאכה, כי בהתחלת קדושה מחצות ואילך, ובתוספת שעה במוצאי שבת שצריך להוסיף מקודש אל החול, הרי ל"א שעות, וסימנך (יהושע יב, כד) כל המלכים שלשים ואחד, וסימנך (תהלים נב, ג) חסד א"ל כל היוםהגה"הואמר כל היום, כי אף לילה כיום יאיר כולו חסד, וסימנך (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, כי גם לילה יום כיום, וזהו יומם:, כי יום השבת צריך להיות כולו בחן ובחסד ובשלום ובאהבה רבה, כי בו שובתים אפילו רשעים שבגיהנם, ועל כן עבירה כפולה היא מי שמראה כעס בשבת, וכבר נתנו סימנים (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והוא אש המחלוקת וחימום הכעס. ויהיה נזהר בזה בזהירות גדול מחצות שבת ואילך שהוא ל"א שעות, וזהו לא תבערו אש וגו':
66
ס״זוילך לבית הכנסת בשמחה, ויתפלל באהבה ובדביקות, ומכל שכן בקדושת שבת עצמו שיהיה באהבה רבה. וגרסינן בפרק כל כתבי (שבת קיט, ב) תניא רבי יוסי בר יהודא אומר, שני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. מצא נרות דולקת ושלחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ומצינו ענין זה מבואר היטב במדרשו של רשב"י ע"ה (ז"ח אחרי ס, א), כשאדם בא מבית הכנסת בערב שבת באים עמו מלאכים מצד זה ומצד זה ושכינה על כולם כאם על בנים, ובאותו שעה (תהלים צא, ז-י) יפול מצדך וגומר. רק בעיניך וגו'. כי אתה יי' מחסי וגו'. לא תאונה אליך רעה וגו'. וכל זה כשאדם בא לביתו ומקבל אושפיזיה בשמחה, וכשהשכינה רואה נר דלוק ושלחן ערוך ואיש ואשתו בשמחה ובשלום, שכינה אומרת זה משלי הוא, ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג). ואם לאו, שכינה הולכת ומלאכים עמה, ויצר הרע בא וחייליו עמו ומתחברים עמהם ואומרים זה משלי הוא ומן חיילי הוא, מיד רוח הטומאה שורה עליו ומסתלק יו"ד מן האיש וה' מן האשה ונקראים אש אש, ומאלו נקרא טמא, ועל זה נאמר (משלי כג, ג) אל תתאוו למטעמותיו של רע עין, ושלחנו מלא קיא צואה, עד כאן. לפיכך צריך להזהר בקבלת שבת בשמחה, ובהדלקת הנר ושלחן ערוך ומטה מוצעת לכבוד פני השכינה:
67
ס״חוזה לשון ספר חסידים, טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם איש עם אשתו ובני ביתו, משור אבוס ושנאה בו. שלא יאמר אדם, אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו. ואשר עמו פת חריבה ושלום בה, מבית מלא זבחי ריב, אחד בשבת ואחד ביום טוב, זהו שנאמר (ישעיה נח, יג) וכבדתו, יכבד את השבת שלא יריב בו, עד כאן:
68
ס״טכתב אבא מורי זלה"ה בעמק הברכה, באתה קדשת צריך להפסיק מעט בין לשמך, לתכלית, כדי שלא יהא כחוזר למעלה חס ושלום. וכן בויכלו, כשיגיע לויברך אלהים, יזהר שלא ירחיב אלהים על את, אלא ירגיש האלף של את מאוד, פן יחריב העולם, ועל זה נאמר (קהלת ה, א) אל תבהל את פיך:
69
ע׳כתב הכלבו בסימן ל"ז וזה לשונו, והר"ם בר יוסף היה אומר אחר במה מדליקין, תניא אמר רבי חנינא, חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא. אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ואחר כך יאמר, אמר ר' אלעזר כו', תלמידי חכמים מרבים כו', עד כאן לשונו:
70
ע״אטעה והתפלל תפלת חול, יגמור אותה ברכה כו', כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כא, א) ומבואר בטור (אורח חיים) סימן רפ"ח (צ"ל רס"ח). ומצאתי מי שאירע לו כן, ידאג בכל השבוע, כי הוא סימן רע שנהג בקודש כמו חול, על כן יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה:
71
ע״בענייני תפלות של שבת וסודן, יתבארו לקמן בחלק בית התפלה
72
ע״גנוסח הקידוש, יתבאר בסמוך בפרק השני. וזה לשון הכלבו, בשעה שמתחיל לומר יום הששי ויכלו השמים שנרמז השם בראשי תיבות, עומדים קצת לכבוד השם. וכשמתחילין, יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש בכוס כמו בכוס של ברכה, עד כאן לשונו. גרסינן בפרק במה מדליקין (צ"ל בפרק ואלו קשרים, שבת קיג, ב) פסיעה גסה נוטלת אחת מה' מאות ממאור עיניו של אדם. ומאי תקנתיה. ליהדריה בקדושה דבי שמשא. ופירש הר"י, כלומר כיון דפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ופעם אחרת חלק אחד מחמש מאות הנשארים, במהרה יבא לידי עורון. ומהדרי בו יחזור פירוש, בזכות שיהיה רגיל בקידוש שבת. אבל לא שיתן את היין בתוך עיניו, דהא אמרינן במסכת שבת (קח, ב) שאפילו על גבי העין הוא אסור מפני שהוא דרך רפואה, עד כאן:
73
ע״דעוד מצאתי הועתק מספר ים של שלמה וזה לשונו, מצאתי בתוך חידושי מרדכי וזה לשונו, שאלתי את פי מהר"ם, הואיל וחובה לאכול אצל הנר, אם כן היאך רגילים להניח הנר בבית ולאכול בחצר. והשיבני, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, ואם הוא נהנה באויר החצר יותר פשיטא דמותר. והנראה בעיני, דלא שרי אלא לאכול בחצר, אבל הקידוש הוא במקום הנר מאחר שהודלקה לכבוד שבת. בפרט לפי מה שמצאתי כתוב בשם שכל טוב, טעם לשתי הנרות, על דרך מה שאמרו פסיעה גסה נוטלת אחד מחמת מאות ממאור עיניו, ומהדר ליה בקידושא דביה שמשא. וב' פעמים נר הוא חמש מאות, ואף כשיסתכל בנרות בשעה שיקדש יהא לו רפואה. וגם האיש יש לו רמ"ח איברים, ולאשה רנ"ב, בגימטריא ב' פעמים נר, נגד חיבור איש ואשה, ומעתה כשרואה בנרות בעת שיקדש יהא לו רפואה. ולפי זה מיושב נמי המנהג שמברכים שתי נרות בשבת, כלומר חיבור איש ואשה על דרך (כתובות סב, ב) עונת תלמידי חכמים כו'. והשתא משמע להדיא, דלא שרי לקדש אלא במקום הנר. ומשום הכי נראה, מי שיש לו כמה חדרים והולך מן בית לחדר, שצריך להיות לו נר אחד בכל המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם, וכן קבלתי מן המדקדקים במצות. ואפשר על זה כוונו מה שאמרו (שבת כג, ב) חזא דהוי רגיל בשרגא טובא, כלומר במקומות הרבה:
74
ע״הוקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), האריכו רבותינו ז"ל מאוד בזה לענג את השבת. לשון הרמב"ם בהלכות שבת סימן ל' (הלכה ז), איזה עונג, זה שאמרו חז"ל שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח (עד כאן לשונו). ועל כל פנים מענגו בלחם טוב ודגים ובשר ויין. התענוג של לחם, הוא לחם משנה. משנה כמשמעו, ומשונה בטעמו, ישתנה למעליותא. ומצאתי, צריך ליזהר בכל סעודה מג' סעודות שיהיה לו בשר יין ודגים. ויש רמז בתיבות האלו, כי ראשי תיבות שלהם דהיינו בי"ד עולה במספר קטן ז', וכן אמצע תיבות שלהם דהיינו שי"ג עולה ג"כ במספר קטן ז', וכן סופי תיבות דהיינו ר"ן עולה גם כן ז', ונודע כי שער השביעית הוא המובחר, ושבת שהוא יום ז' ראש לכולם. וג' פעמים מספר רומז לג' סעודות. על כן נראה ראוי לנהוג גם כן בסעודה שלישית בלחם משנה כדעת קצת הפוסקים:
75
ע״וואמרו רז"ל (שבת קיח, א) כל המענג את השבת, ולא אמרו כל המענג בשבת, כי האדם לא יהיה כוונתו על עצמו לענג, רק יעשה העונג בשביל כבוד שבת, זה וקראת לשבת עונג, שתקרא להשבת עונג כענין מי שמזמין אורח חשוב וגדול שעושה סעודה לכבודו, ובלא האורח היה קשה עליו ההוצאה והתענוג. וכן פירוש הזוהר (ח"ב מז, א), וקראת לשבת, דיזמון ליה לפתורא מתתקנא כדקא יאות, במיכלא ובמשתיא וכסות נקייה:
76
ע״זועל כן אותן הממלאין בטנם כסוס וכפרד אין הבין לילך אחר הערב ורווחא לבסומא שכיחא, ואחר כך מרוב מאכלם נופל תרדימה עליהם ומבלים מוחם, אלו אין נקראים מענגים את השבת, אלא הם מענגים את עצמם בשבת, על כן יכלכל דבריו במשפט. והחכם עיניו בראשו, כשיושב לאכול בבוקר, אף על גב שיאכל וישתה כראוי, אין הכוונה למלאות בטנו, כי לא מנוחה ועונג יקרא לזאת, אלא איבוד המאכל והגוף, גם הפסד לנפש שלא יוכל לעמוד על עמדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצות, כאשר ביארנו. אבל הענין הוא שיאכל וישתה בשמחה ובטוב לבב מאכל טוב ויפה מוטעם ומתוקן קל העיכול מעט הכמות ורב האיכות, ובלבד שלא ימלא כריסו. וישתה ב' ג' כוסות של יין לשמח את לבו הכל לפי מה שהוא אדם. ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו, או ישן מעט לנוח ראשו ואבריו, ואח"כ ישב ללמוד, נושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו והכנת שכלו עד שיגיע זמן המנחה, ויתפלל תפלתו כראוי ויפטר לשלום, ויתקן מאכל שולחנו לאכול סעודה ג' ויאכל אותה בשמחה ובטוב לבב לקיים וקראת לשבת עונג, וימשוך בה זמן הראוי לו, ויזכור דברי תורה בתוך השלחן כאשר כתבנו, ויברך על מזונו בכוס של יין, ויפטר לשלום ללמודו או לבית הכנסת לסדר שירות וזמירות לנורא תהילות יתברך ויתעלה הכל לפי המקום ולפי הזמן:
77
ע״חוכן כתב האבודרה"ם בשם חכם אחד, שזה טעם אחד על דרך הנגלה מה שציוונו הש"י לאכול ג' סעודות, כי אז לא ימלא בטנו כשידע שיש לו עוד סעודה לאכול, והחכם עיניו בראשו. אמנם כשידע שלא יהיה עוד סעודה, אז ימלא בטנו ומוחו מזוהם ונופל לתרדימה ומבטל מהתורה ומהדביקות, כי שבת קודש הוא ויתדבק בקדושה:
78
ע״טולאכול ג' סעודות בשבת דהכי דרשו ז"ל פרק י"ו מהלכות שבת (שבת קיז, ב), מדכתיב תלתא היום במאכל שבת, (שמות טז, כה) ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה. ופירש רש"י, תלתא היום להכין שלש סעודות בא, עד כאן. משמע מלשונו, דדבר תורה הוא:
79
פ׳ועונש המבטל סעודה אחת משלשתן גדול, ובזוהר פרשת פקודי עמוד רנ"ב בהיכל הזכות אמרינן, דכל שלחנות של ישראל מסדרין המלאכים באותו היכל כשנכנס השבת, ואלף אלפין ורבוא רבבן ממונים על השלחנות ומשגיחין איך סדרו עונג שבת, וחיה אחת על ד' שרפים, אם ראה השלחן בכל מיני עונג, מברך השלחן (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה', אז תקרא וי"י יענה (שם ט), אז יבקע כשחר אורך (שם ח), הנה כי כן יבורך גבר (תהלים קכח, ד). וכל המלאכים עונין אמן. וכשלא ענג השבת, דוחין אותו השלחן חוצה למקום הנקרא נג"ע הפך אותיות ענ"ג, ומקללין אותו (תהלים קט, יז) ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ינקש נושה לכל אשר לו כו' (שם יא). אל יהי לו משך חסד כו' (שם יב). רחמנא לשזבן. על כן, לכן החרדים אל דבריו יזדרזו:
80
פ״אובוצע על שתי ככרות. זה לשון בית יוסף סימן רע"ד, פרק כל כתבי (שבת קיז, ב) ופרק כיצד מברכין (ברכות לט, ב), רבי זירא בצע אכולה שירותא. אמר ליה רבינא לרב אשי, והא מתחזי כרעבתנותא. אמר ליה, כיון דכל יומא לא עביד הכי, והאידנא קא עביד, לא מתחזי כרעבתנותא. ופירש רש"י, אכולה שירותא, פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה. והרשב"א כתב בפרק כיצד מברכין, שאינו מחוור בעיניו פירוש זה, אלא הכי פירושו, בצע על כל הככרות המונחים לפניו לאכול. וכן פירש רבינו האי וזה לשונו, אי מברך אינש בשבת אתרתי ובוצע חדא, כרב כהנא שפיר דמי. ואי בצע לתרוייהו אפילו לכולה שירותא כרבי זירא, שפיר דמי, עד כאן. ורבינו כתב כפירוש רש"י, וגם הרמב"ם כתב בפרק ז' מהלכות ברכות כדברי רש"י. והר"ן כתב בפרק כל כתבי שני פירושים, עד כאן לשונו, ולא הכריע בספרו:
81
פ״באכן דברי הרשב"א נכונים. וזה לשון חידושי רשב"א במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין, רבי זירא בצע אכולא שירותא, פירש רש"י ז"ל, פרוסה גדולה שהיה די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני, דלא הוה ליה למימר אכולא שרותא, אלא בוצע לכולה שירותא. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא, אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו (ברכות מו, א) בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מעניינו הוא, דאמר צריך לבצוע על שתי ככרות:
82
פ״גאלא ודאי הכי פירושו, בצע על כל הככרות המונחת לפניו לאכול, והא ודאי מחזי כרעבתנותא. והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי, כי הויין ביה רב כהנא הוי שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז"ל וזה לשונו, אי מברך אינש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפילו לכולא שירותא כר' זירא שפיר דמי, עד כאן. וכן אני נוהג. אחר כך מצאתי שגם הגאון מהרש"ל נהג כן, והנאני הדברים. ומכל מקום לסעודה שלישית אינו בוצע אלא על אחת מהן:
83
פ״דוזה לשון כנפי יונה חלק ב' סימן ג', בכל סעודה מסעודות שבת ושל מוצאי שבת בכלל, צריך להכריז תחילה אילו סעודתא מהימנותא שלימא. ומסדר על שלחנו י"ב ככרות. בסעודה של ערבית יאמר, דא סעודתא דחלק תפוחין קדישא וזעיר אנפין ועתיקא קדישא, אתיין לסעדה בהדיה. וסעודה זו היא כנגד יצחק בעל ההנהגה בשמטה הזאת, ובזכותה ניצול האדם מחבלי משיח. שחרית מסדר ח' ככרות ואומר, דא סעודתא דעתיקא קדישא וזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין, אתיין לסעדא בהדיה, והיא כנגד אברהם סבא חסידא ובזכותה ניצל מדינה של גיהנם. במנחה מסדר ד' ככרות ואומר, דא סעודתא דזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין ועתיקא קדישא, אתיין לסעדה בהדיה. והיא כנגד יעקב אביהם של ע' נפש, ובזכותם ניצול ממלחמת גו"ג ומגו"ג בגימטריא ע' אומות. ובכל סעודות אלו לא נקיט בידיה אלא תרתי ככרות, ומכוון ומנח להו על גבי תרי אחרינא, ערבית ושחרית ומנחה עליונות כנגד י"ו תחתונות כנגד ה' ה', ולעולם הוא בוצע מן הככר הימנית:
84
פ״האחר ההבדלה במוצאי שבת מסדר שלחנו עם שתי ככרות, ולא נקיט בידיה אלא חדא ואומר, דא סעודתא דדוד מלכא, ובזכותא ניצול מחיבוט הקבר. מספר כל הככרות כ"ו במספר אותיות השם ברוך הוא, עד כאן לשונו:
85
פ״וראוי לכל סעודה להיות תרי מדאני אסא להריח בהם, כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת לג, ב) בעובדא דרשב"י ור' אלעזר בריה, כד נפקו ממערה חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה, הני למה לך. אמר להו, לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד. חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה, חזי כמה חביבין מצות על ישראל. ואע"ג דמדליקין ב' נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, מכל מקום ירא שמים יוצא ידי שניהם, וגם מזה אל ינח. וגם בהדלקת ב' נרות יש עוד טעמים אחרים. וכן ראיתי המדקדקין נוהגין כן בתרי מדאני אסא, מאחר שמוזכר בגמרא:
86
פ״זכתב הכל בו סימן ל"א, אין אוכלין מבעוד יום כל כך, כדאמרינן (שבת כג, ב) ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, עד כאן. וזה לשון תשב"ץ סימן א', מהר"ם היה רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה, ואינו ממתין ממש עד הלילה. וגם אינו אוכל מיד כשבא מבית הכנסת בעוד היום גדול כמו שרגילין לעשות בנישואין כשהולכין לבית הכנסת בעוד היום גדול, אלא אוכל עם שקיעת החמה, עד כאן לשונוהגה"הוכן מצאתי כתוב איך שמהר"ש נהג שלא אכל בימי הקיץ עד סמוך לשקיעת החמה, והביא ראיה ג"כ מהך דלא יקדים ולא יאחר. וכך כתב גם כן מה"ר ליב בצלאל בספר גבורות ה' פרק מ"ח דף כ"ו, עיין שם, והביא ראיות ברורות. וזה לשון ספר חסידים סימן רס"ט, מי שאכל מבעוד יום בערב שבת, כגון שיצאו מבית הכנסת ולא נראו ג' כוכבים, כיון שמבעוד יום גמר סעודתו, יאכל לאחר צאת הכוכבים כשיעור שיברך ברכת המזון, כדי לקיים מצות ג' סעודות בשבת, כי איך יעלה לג' סעודות מה שאכל מבעוד יום כו', עיין שם שהאריך::
87
פ״חאם כבה הנר, אסור לומר לגוי להדליק בשבילו. וכן במוצאי שבת סמוך לחשיכה קודם שיתפלל. וזה לשון רמ"א סימן רע"ו (ב), יש אומרים דמותר לומר לנכרי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא להו דמותר אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה, שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לנכרי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, עד כאן לשונו. ואני אומר דבמקום שאין צורך גדול פשיטא ופשיטא דיש ליזהר, לפי שהוא איסור גמור לרוב הפוסקים, ולא שייך חומרא, רק הוא איסור, ובמקום שהוא צורך גדול יש להחמיר. וכן ראיתי נוהגים בקהלות חשובות שיושבים חשיכה במוצאי שבת אפילו בסעודת חתונה עד אחר שאמרו הקהל ברכו, ואז מדליק מי שהתפלל. ואתם בניי יצ"ו, תזהרו מאד, מאחר שרבים מתפרצים ומקילים:
88
פ״טעונתן של תלמידי חכמים פסוקה מליל שבת לליל שבת, כמו שדרשו רז"ל (בפרק מרובה (ב"ק פב, א)) אשר פריו יתן בעתו (תהלים א, ג) זו היא עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. (כתב הרא"ש בסוף פרק מרובה, רמז לעונה דליל שבת, דכתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת, ראשי תיבות ביאה), וכן הוא בטור אורח חיים סימן ר"פ. ומלת ושמרו, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר. והכוונה, שמסרס את עצמו כל ימי החול ושומר הביאה לשבת. והסוד (ישעיה נו, ד) כה אמר ה' לסריסים וכו', שמסרסין כנזכר. והצדיק המזדווג בחול, הבן היוצא מאותו הזיווג הוא צדיק ורע לו, לפי שנעשה בימי הרעב, כי שער החצר הפנימיות יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יפתח, וביום החדש יפתח, כי אז נפש יתירה והזיווג יפה:
89
צ׳מצאתי בשם האר"י ז"ל ואיתא במדרש, כה אמר ה' לסריסים, הם המסרסים עצמם כל ימי השבוע. אשר ישמרו את שבתותי, שהם ממתינים לשבת שהוא עיקר עונה, וישמרו מלשון ואביו שמר את הדבר, ולשון רז"ל (עי' ברכות ג, א) שמור לי על הפתח, השכר שלהם שיתן להם לעולם הבא יד ושם טוב מבנים ומבנות שיש להם בעולם הזה. ומצאתי, טועמיה חיים זכו, רצו לומר טועמיה טעמי ביאה. ורומז על זה סמיכות הפסוקים (ויקרא יט, ב-ג) קדושים תהיו וגו'. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו:
90
צ״אהנה חייב אדם לקדש עצמו בשעת הזיווג, וכל מקום שאתה מוצא גדר הערוה תמצא קדושה (ויק"ר כד, ו). ואפילו באשתו צריך לקדש, והמקדש את עצמו זוכה לבנים הגונים. והנה (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו, זהו שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני, וסמך אביו ואמו לשבת, כי זמן הזיווג הוא בשבת, ויש גילוי לזה בזוהר, עיין שם:
91
צ״בוביום השבת אל יעמוד בבקר השכם כמו בשאר ימי המעשה. וזה לשון המרדכי (פרק כל כתבי), על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד, ובשבת ישנים יותר מבשחרית. זהו טעמו של דבר, שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר (ויקרא ו, ה) בבוקר בבוקר, ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר, אלא (במדבר כח, ט) וביום השבתהגה"הויש לתמוה על זה, והלא פסוק וביום השבת לא כתיב אצל תמיד של שחר שלו אלא אצל קרבן מוסף שלו. ונראה לעניות דעתי דהכי קאמר, דבתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר, דכתיב ביה (במדבר כח, י) על עולת התמיד ונסכה, ולא כתיב על עולת הבקר אשר לעולת התמיד כמו שכתוב סמוך לו לגבי פסח (שם כג). ומה שכתב המרדכי אלא וביום השבת כו', רצה לומר אלו היה אחד משני פנים היה מוכח דהתמיד היה בבקר, דהיינו אלו היה כתיב על עולת הבקר, או לא היה כתיב כך, אלא שהיה כותב שום זמן אצל קרבן מוסף שהיה מורה על ההשכמה, אז בעל כרחינו היינו צריכין לומר דהתמיד היה בבקר, דהא היה קרב קודם מוסף, וביאור הכתוב היה כך, ובהשכמת השבת מביא קרבן מוסף מלבד מה שהבאת בו התמיד. אבל עתה שלא כתב בתמיד בבקר, וגם בקרבן מוסף לא כתב שום זמן שהיה מורה על ההשכמה, אלא אדרבה כתב (שם ט) וביום השבת, שתיבת ביום מורה על האיחור, ועל זה אמר מלבד עולת התמיד משמע דלא היה זמנו בבוקר, ודו"ק:
ולתוספת ביאור אביא לך מה שאמר מהרי"ל בענין זה בהלכות שבת, זה לשונו, אמר מהר"י סג"ל, פעם אחת בשבת נחמו סיימו הציבור תפלתם בבית הכנסת טרם סיים מהר"ש עם הבחורים בביתו, ויהי כבוא הציבור לקבל פני הרב, אמרו הפרנסים אליו מו"ר מאי שנא היום שכל כך הארכת בתפלה. אמר להם, מה אעשה אשר מנהג שלכם להפך, דכל שבת משכימין אתם לבית הכנסת יותר מבחול, וביום השבת אני מאריך בשינה שחרית, שכך קבלה בידו מרבו מהר"י אשר הוא הראה לו סמך לזה מעבודת הכהנים, וביום השבת לא היו משכימין להקריב תמיד השחר כבשאר הימים, כדי שלא לבטל שינה דשחרית דהוא עונג שבת. וראייה דבסדר פנחס לא כתוב גבי שבת עולת בקר כמו שכתוב סמוך לו גבי פסח, וקאי אז על כל תמידים של שאר רגלים הנזכרים משם והלאה, והיינו משום דשבת לא השכימו כל כך, עד כאן לשונו. והנה בכלל דבריו דברי, ומבואר למבין, עד כאן הג"ה:, ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא. וטעם זה שמע ר"י בר יודא בעיר רומא מפי רב האי גאון, עד כאן לשונו:
ולתוספת ביאור אביא לך מה שאמר מהרי"ל בענין זה בהלכות שבת, זה לשונו, אמר מהר"י סג"ל, פעם אחת בשבת נחמו סיימו הציבור תפלתם בבית הכנסת טרם סיים מהר"ש עם הבחורים בביתו, ויהי כבוא הציבור לקבל פני הרב, אמרו הפרנסים אליו מו"ר מאי שנא היום שכל כך הארכת בתפלה. אמר להם, מה אעשה אשר מנהג שלכם להפך, דכל שבת משכימין אתם לבית הכנסת יותר מבחול, וביום השבת אני מאריך בשינה שחרית, שכך קבלה בידו מרבו מהר"י אשר הוא הראה לו סמך לזה מעבודת הכהנים, וביום השבת לא היו משכימין להקריב תמיד השחר כבשאר הימים, כדי שלא לבטל שינה דשחרית דהוא עונג שבת. וראייה דבסדר פנחס לא כתוב גבי שבת עולת בקר כמו שכתוב סמוך לו גבי פסח, וקאי אז על כל תמידים של שאר רגלים הנזכרים משם והלאה, והיינו משום דשבת לא השכימו כל כך, עד כאן לשונו. והנה בכלל דבריו דברי, ומבואר למבין, עד כאן הג"ה:, ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא. וטעם זה שמע ר"י בר יודא בעיר רומא מפי רב האי גאון, עד כאן לשונו:
92
צ״גכשהחזן מתחיל לקרות בתורה יהיו אזני כל העם אל ספר תורה, והמצוה מן המובחר שיהיה ביד כל אחד חומש ויבינו בו מלה במלה לכל דבר שהחזן קורא, ובזה לא יפנה מחשבתו לשום דבר אחר בעולם, כי הוא עון פלילי לדבר בעוד שהחזן קורא בספר תורת האל ית', ואפילו בדברי תורה אחרים, שאין ראוי כי אם לשמוע את הדברים אשר יוצאין מפי הקורא ולכוין בהם כפי יכלתו, והמשנה בזה עובר משום (במדבר טו, לא) כי את דבר ה' בזה ח"ו, ועתיד ליתן את הדין, ה' יצילנו. וגם צריך שלא יסיחו דעתם מהקריאה, כדי שיענו אמן אחר המברכים על קריאתה, ואחר ברכו עונין ברוך ה' המבורך ועולה להם כאלו הם ברכו הברכה עצמה ולהשלים החשבון המאה ברכות כאחז"ל (מנחות מג, ב), בשבת שאין אדם יכול להשלים הברכות מפני מיעוט הברכות של תפלה, שחסרים י"ב בכל תפלה שהם ל"ו ברכות, ישלים אותן בכוונת ברכות העולין לקרוא בתורה ויענה אחריהם אמן, ובברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן. ומדאנו רואין שעולה לו לחשבון ק' ברכות, נראה שהכוונה בהם טובה עד מאד ואין ראוי להסיח דעתו מהם כלל ועיקר, ואין ראוי להקל בדבר כלל:
93
צ״דואפילו מי שקרא הפרשה ועבר עליה כמה פעמים, ואפילו הוא תלמיד חכם, ואפילו שהוא עוסק בדברי תורה, ראוי לו לבטל בעוד שהחזן קורא בספר תורה שהוא כתוב כהלכתו, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ואין לנו בעולם הזה ובעולם הבא כי אם אותם הדברים שכתובים בו, והם קיימים וחזקים לעולמי עד, ומהם ובהם משתלשלים כל העולמות כולם, והם קיום והעמדה לכל כללות הבריאה כולה, והיא כלל לכל התורות וכל החכמות, ואין שום דבר בעולם חוץ ממנה שלא תמצא בה ולא דבר רק הוא, ואם רק הוא, ממנו, מקוצר דעתנו וממיעוט השגתינו, שאין אנו מבינים ספורי אמריה ורמזי דקדוקיה הנחמדים מזהב ומפז רב:
94
צ״הוכל בעל נפש ראוי לו להשגיח בזה ולכבדה בכל האפשרות, ואל יחלל אותה בעיני עם הארץ והקלים, שבראותם את בעלי תורה עוסקים בעניניהם ולמודם ומניחים שמיעתה ואין חוששין לכבוד ספר תורה הפתוח לעיני הכל, מהבילים הם בעיניהם גם הם דברי הדת והדין ועוסקים גם הם בהבליהם ובשיחת חולין ואינם חוששין לשמוע, ונמצא גורם חילול גדול ח"ו, ואמרו ז"ל (אבות ד, ו) כל המחלל את התורה וכו'. לכן צריך כל אדם להשתדל לשמוע ולהקשיב באזניו פתוחות כמי ששומע פתגם המלך הבא עלינו מחדש, כאשר אמרו חז"ל (פס"ז ואתחנן ו, ו) אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו), יהיו חביבין בעינך כאלו היום ניתנו חדשים לפניך, ולא תקום משמיעתם. וכן אמרו (ברכות מ, א) אם שמוע תשמע (שמות טו, כו), אם שמוע בישן, תשמע בחדש:
95
צ״וומה לנו כי אם לעשות רצון אבינו שבשמים יתברך ויתעלה, והרי ידענו שחפצו ורצונו הוא שיהיה אזנינו אל הספר תורה. וצא ולמד מפרשת הקהל, שאפילו הטף היו מביאים לשמוע אע"פ שאין בהם דעת והבחנה, כדי שיקבלו שכר מפני קדושת ה' וקדוש התורה, שבענין זה מתקדש בעיני כל העם ובעיני הקב"ה. וכן צריך להשתדל להזהיר את העם אשר עומדים אצלו וקרובים אליו וסרים למשמעתו, שלא ידברו ולא יעסקו בשום ענין ודבר, כי אם לשמוע את דבר ה'. והעושה כן, אשריו ואשרי חלקו, זכה וזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, ועליו נאמר (אבות ד, ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:
96
צ״זאסור להתענות בשבת עד שש, וכתב המרדכי בפרק קמא דשבת, דאפילו לומד ומתפלל אסור. כתב אדוני אבי זלה"ה בעמק הברכה דף ע"ז וזה לשונו, וטוב ללמוד תורה במקצת ביום השבת קודם אכילה, כמו שנמצא כתוב בילקוט זה לשונו, מכאן אמרו, ישכים אדם ביום השבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך, עד כאן לשונוהגה"הוכן משמע (במס' שבת) בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ט) (א) שהיו לומדין ודורשין קודם אכילה, דאיתא התם, רב ששת בקייטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא. בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא כי היכי דליקומו הייא. פירש רש"י, רב ששת, סגי נהור היה ואינו רואה עת האכילה, וכשהיה דורש בשבת הושיב התלמידים במקום שהגיע שם החמה לעת האוכל כדי שיצטערו לקום. דמטי טולא, שיצטננו. הייא, מהרה::
97
צ״חוכתב הכלבו בסימן ל"ט, יש נוהגים לפתוח קודם הקידוש ושמרו בני ישראל את השבת:
98
צ״טכתבו הפוסקים (עי' שו"ע או"ח מו, ב), שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ובשבתות וימים טובים שאין בהם כל כך ברכות משלים אותן במיני פירות כן פשוט במנחות (פרק התכלת (מג, ב)):
99
ק׳וכתב רבינו ירוחם בחלק אדם נתיב א' ח"ג, וסיים בה, והעונה אמן בשבת לקורא בתורה ולמפטיר ומכוין לבו, יעלו לו להשלים, עד כאן לשונו. וכך כתב הרא"ש בפרק הרואה. ומפני זה הטעם אומר אני, כי טוב הוא שכשיבאו פירות בשבת בתוך הסעודה, שיאחר לאכול מהם עד אחר ברכות המזון, כי ישתכר בזה ברכה אחרונה. אבל בחול לא יעשה כן, משום ברכה שאינה צריכה, וק"ל, עד כאן לשונו:
100
ק״אובכל סעודה מסעודת שבת יברך ברכות המזון על הכוס, אף אם הוא יחיד ואין דרכו כך בחול, בברכת המזון של סעודת שבת החביבה יעשה כן, כך נראה לי, וכן מצאתי:
101
ק״באם מחוייב לקיים לקרוא לשבת עונג, קל וחומר שלא יצער בשום צער, וקל וחומר בנו של קל וחומר שלא יבכה, ואפי' לבכות בדרך תשובה על עונותיו אסור בשבת, כי כן יש ללמוד מספר נחמיה סימן ח':
102
ק״גמיהו המתענה בשבת תענית חלום, מותר לו להתודות ולבכות ולהתחנן, וכך כתוב בסדר היום וזה לשונו, אם ראה חלום ונפשו עגומה, שראוי להתענות בו ומותר לו להיות עצב ובעל מחשבה ותהיה בזה ארוכה לשלותו, כי לא גרע מעוט השמחה מענוי נפש בשר מתענה בו, וכיון שהתירו לו להתענות לתועלת נפשו וקיום גופו כי בעבור זה ימצא צדקה וחיים וכבוד, גם כשיושב בדד וידום סר וזעף על חטאתיו או על ענייניו לא יפסיד בזה, ויקרעו לו גזר דין של שבעים שנה בחמול ה' על עניו ועל אנחתו ביום שכל העולם בנחת והוא בצער, ונמצא שהאנחה מנוחה לו:
103
ק״דולי נראה שאף על פי שיתחנן לפני מלכו ויתודה בלבבו בפה מלא לאמר חטאתי עויתי פשעתי העבר חטאתי ולא אמות שמותר לו ביום השבת מפני שהוא פקוח נפש, וכמו שהתירו להתענות מפני חשש פקוח נפש שמא נגזרה עליו איזה גזירה וצריך הוא לבטלה ואפי' בשבת, מזה הטעם עצמו מותר להתודות ולומר חטאתי עויתי פשעתי וצדקה יחשב לו לשוב אל אלהיו מאיזה עון שבידו, ולא יעבור עליו כי לא ידע האדם את עתו. ומזה הטעם נראה לי להטיב את החלום בשבת. ואף על פי ששואל אדם צרכיו בשבת ואומר רחמנא לשויה לטבא שבע זימנין יגזרון עליה מן שמיא, אין לחוש מפני כך, שעל פקוח נפש ואפילו על ספק דוחין את השבת להדיא, כל שכן כאן שאין הדחוי כל כך ומצוה הוא להמצא עם הג' להטיב, מפני שמשיב נפש המתענה או החולם בהטבה ההיא:
104
ק״הוהמתענה בשבת צריך שלא יאבד היום בהבל וריק, אלא יסגור עצמו בבית הכנסת או בבית המדרש או במקום צנוע ויקרא או ישנה כל אחד כפי ערכו, ויבקש מאת אלהינו שיקבל תעניתו ויבטל מעליו כל גזירה רעה, ולא ישב בין האוכלים ולא בין המשחקים, וירחוק מעליו העונג כל היום כולו, ובכן יתמלאו עליו רחמים מן השמים ויתקבל תחנתו ובקשתו, עד כאן לשונו:
105
ק״ווכן כתב רמ"א בהג"ה סימן רפ"ח (סעיף ב), מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת. ואע"ג דאין מזה ראיה לבוכה מחמת תשובה, דאדרבה הוא בוכה כדי להצטער. מכל מקום הוא מצטער כדי שילך ויסולק ממנו עונש עונותיו, נמצא זה הצער עונג לו. ואף אם בבעל תשובה דעלמא אין לעשות כן, מכל מקום כשהיום גורם כמו בתענית חלום דאמרו רז"ל (ברכות לא, ב) ובו ביום דווקא, מותר לו:
106
ק״זוזה לשון הבית יוסף סימן רפ"ח, כתב האגור בשם שבולי הלקט, דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לר' עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר זהו עונג לי. יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו, דאז עונג לו שלא לאכול, וכמעט שהוא אסור לאכול, דהא מצער ליה במה שאכל, עד כאן לשונו:
107
ק״חכתב הכלבו סימן נ"ח, אפשר לומר דדוקא להתענות מחמת עסקיו או מחמת יאוש שמחת יום טוב הוא שאסור. אבל המתענה מחמת תשובה וחסידות, תעניתו לו תענוג ומותר. ומכל מקום אין ראוי לאדם להרגיל על זה, ולא תמצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבתות וימים טובים:
108
ק״טוהגהו"ת מיימון כתבו בפרק א' מהלכות תענית, אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת, ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן שמעתי על רבי יהודא החסיד שהיה עושה כן. וכן אמרינן בפסחים (מח, ב), מר בריה דרבינא הוה יתיב בתענית כולא שתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי. אבל בלא כהאי גוונא, אסור, עד כאן לשונו. אבל הרשב"א כתב בתשובה, דההיא דמר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דווקא הוא, דאי לאו הכי אסור. וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי. ואם תמצי לומר דבתענית דעלמא קאמר, לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחידאה, וכל שכן בשל תורה, והאריך להביא ראיות לדבר, עכ"ל (בית יוסף):
109
ק״יותענית חלום, הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא, יען כי ראיתי הרבה בני אדם מקילין ומתענים בשבת כשנפשם עגומה, וכבר נתבאר שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאין בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע, והעולם נוהגין להתענות על ג' חלומות כו' כמבואר סימן רפ"ח (סעיף ה). אמנם נראה לי, דגם באלו אין להתענות אלא אם כן נפשו עגומה ומצטער בלבו, דאז התענית תענוג לו. ואם לא, לא. וכששאלוני בני אדם על חלומותיהם בשבת, הייתי רגיל לפסוק להם ברוב שלא יתענו בשבת ויקיימו מצות עונג שבת, ויקבלו עליהם עתה שני ימים תענית בימי החול. כי אם היה מתענה בשבת היה צריך למיתב תענית לתעניתא, כן יקבל עליו עתה שני ימים. ואע"ג דאמרו רז"ל (ברכות לא, ב) ובו ביום. מכל מקום די בקבלה בו ביום, מאחר שכוונתו לשם שמים שלא לחלל שבת, נחשב הקבלה למעשה, כי שעת הדחק שאני, וכדאיתא בפרק קמא דתענית דף ח' (ב), בימי ר' זירא גזרו שמדא, וגזרו דלא ליתב בתעניתא. אמר להו ר' זירא, נקבלין עילוון, וכי בטיל שמד ליתבי. אמרי ליה, מנא לך הא. אמר להו, דכתיב (דניאל י, יב) ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך, עד כאן:
110
קי״אוהמתענה בשבת, צריך למיתב תענית לתעניתו. וכתבו, שאינו מחויב דווקא להתענות ביום ראשון:
111
קי״בזה לשון תולעת יעקב, ואתה שמע האמת כפי מה שקבלו רואי פני המלך אשר עמדו בסודו. דע, כי המתענה בשבת מבטל העונג העליון, ומסיג גבול כנסת ישראל השולטת ביום הקדוש הזה. ואם אחר כך ביום ראשון בזמן ששולטין ימי החול מתענג, הרי זה הוא מכבד לאחר יותר מהקב"ה, והוא מטי לגרעון בסוד האמונה הקדושה ומשליט הדברים החיצוניים, ועל זה אומר הכתוב (משלי כ, כב) אל תאמר אשלמה רע וגו', ועון זה נפרעין ממנה בעולם הזה ובעולם הבא. לפיכך צריך להתענות מיד ביום ראשון זמן ממשלת הרוח ההוא של חול, כיון שלא השלים הצד הטוב, לא ישלים צד הרע, ובזה יש לו רפואה, וסימן (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזל אשר גזל וגו', ואין בני אדם נענשין יותר מזה, אבל הקב"ה מעניש אותו בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי המתדבק באמונה הקדושה ומשתדל תמיד בעבודתו של מקום לעשות הישר בעיניו להתדבק בו, כענין שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן לשונו:
112
קי״גשינה בשבת תענוג, ובלבד שלא ירבה בו יותר מדאי שלא יביאנו לבטול התורה, כי לא איברו שבתות אלא לגירסא. ואיתא במדרש, אמרה תורה לפני הקב"ה, רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי. אמר לה, יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך. ואיתא בתנחומא, ויקהל משה (שמות לה, א), בעלי אגדה היו אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר בה קהילה בראשה אלא פרשה זו בלבד, ולמה כך. אמר הקב"ה למשה, לך רד ועשה לי קהלות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות כל שבת ולשנות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהן תורה ברבים. דבר אחר, ויקהל משה, אמר להן הקב"ה לישראל, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי, שכן ישעיה הנביא מפרש (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל, אתם מעידים עלי שאני אלוה בעולם:
113
קי״דואע"ג דאיתא בירושלמי (שבת פט"ו, ה"ג) רבי חגי בר שמואל בר נחמן אמר, לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה כו', ורבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא אמר לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בדברי תורה. ובתנחומא מפרש ולא פליגי, מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהן עסוקין במלאכה כל ימות השבוע, ובשבת הן מתאספין לעסוק בדברי תורה. ומה שאמר רבי חגי לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימי השבוע, ובשבת הן מתענגים, עד כאן (עי' פס"ר כג). ח"ו אין הפירוש שיבלו כל היום בתענוג, רק ימשכו בתענוג יותר משאר הימים, אבל חלילה לפרוש מן התורה, וכולי עלמא מודים בשבת נתנה תורה (שבת פו, ב), ואדרבה חייב אדם לראות בכל שבת ושבת לחדש חידושי התורה, כמו שאיתא בזוהר (ח"ג קעג, א) שבמוצאי שבת בחזרת נשמה יתירה למקומה שואל אותה הקדוש ברוך הוא מה חידוש היה מחדש בתורה:
114
קי״היכבד ג"כ את השבת ביציאתו, בסדר הבדלה ובשירים וקביעת הסעודה. וזה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק הברכה, ויאמר הבדלה בניגון טוב ויפה כדי ללות המלכה בשמחה ובשירים, משל למלך שמלוים אותו העם בשמחה ובשירים. ועל כן אנו נוהגין להבדיל מעומד. ואף על גב שהיה ראוי לישב, ובפרט כשאחד יוצא בברכת חבירו שצריך ישיבה כמוזכר בפוסקים, כי דרך לויה מעומד:
115
קי״ווזה לשון תולעת יעקב בסימן ע"ז, מה שמוסיפין מחול אל הקודש במוצאי שבת, להורות ולהראות שאין רוצין ביציאת האושפיזא הקדוש מביניהם, וקשה עליהם מאוד פרידתו, ולפיכך מעכבין אותו, ומרוב חבתם בו מלוין אותו בשירות ותשבחות כענין (בראשית לא, כז) ואשלחך בשמחה ובשירים. והכי אתמר במדרש, משל לכלה ומלכה שמלוין אותה בשירות ותשבחות. וכבר רמז למעלה סוד השבת הנקרא כלה שירה פנים חדשות באו לכאן, כלומר בהכנסת שבת וכלה שבאה מחדש לומר שצריך להכניסו בשירות ותשבחות, כשבא ללותו ג"כ בשירות ותשבחות כשיצא, עד כאן:
116
קי״זעל כן מנהג טוב וישר הוא לומר זמירות בהכנסת שבת וביציאתה. והטור כתב ענין אחר בזה, וזה לשונו בסימן רצ"ה, ורגילין להזכיר אליהו הנביא, ופירש בעל העיטור הטעם, לפי שהוא עתיד לבשר הגאולה, ואיתא בעירובין (מג, ב) מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערב שבת ולא בעי"ט, ועל כן אנו מתפללין כיון שעבר השבת ויכול לבא שיבוא ויבשרנה, עד כאן לשונו:
117
קי״חוזה לשון מהרי"ל, מהר"ש אומר, מה שנוהגין לומר פסוקי דאליהו זמירות המיוסדים על שמו במוצאי שבת, היינו משום דאיתא בתוספתא, דבמוצאי שבת יושב אליהו ז"ל תחת עץ החיים וכותב זכיות של שומרי שבת, עד כאן לשונו:
118
קי״טכתב מורי ז"ל בשלחן ערוך שלו סימן רצ"ו (בהג"ה סעיף א), בשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר. ושופכין מכוס של יין קודם שיסיים בורא פרי הגפן, כדי שלא יהא הכוס פגום. וטעם השפיכה, דאמרינן (עירובין סה, ב) כל בית שלא נשפך בו יין וכו'. וגם שופכים מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצין בו עינים משום חבוב מצוה, עד כאן לשונו. אבל שמעתי בשם מהרש"ל, דשניהם כאחד לא טובים, כי נראה בזיון מצוה. רק בשעת מזיגת הכוס יפה להבדלה, ימלאנו על כל גדותיו יותר מהראוי בענין שהיין יצא ממנו ועל הארץ ישפוך כמים קודם שיתחיל. וכן לאחר ששתה כוס הבדלה, ישפוך ממנו. ומצאתי, ויש מדקדקין שמתחילין לערות לתוך הכוס כשמתחילין הנה אל ישועתי, ומערה והולך עד שמגיע לממעייני הישועה אזי שופך שיוזל היין על שפת הכוס:
119
ק״כוראוי לו לאדם לטרוח ולחזור אחר יין להבדיל עליו, דאמר רבי יוחנן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, א) (ג' מנוחלי עולם הבא, ואלו הן, הדר בארץ ישראל, המגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת. מאי היא, דמשייר מן קדושא לאבדלתא. פירוש רש"י, שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה), והביאו הטור בסימן רצ"ו, ובעל צידה לדרך בפ"ז דמ"ד, וסיים, כל המבדיל על היין במוצאי שבת, הקב"ה קורא אותו קדוש ועושהו סגולה. ואמרו רז"ל (שבועות יח, ב) המבדיל על היין, הווין לו בנים ראויין להוראה, עד כאן, וכן הוא בטור בסימן הנזכר:
120
קכ״אכתב בית יוסף בסימן רי"ב בשם המרדכי, וכן הוא בשלחן ערוך בסימן רצ"ו (סעיף ו)) אוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס, (ע"ל בסוף חלק א' בכלל ז' מה' כללים) ומחזיר היין לימינו:
121
קכ״בכתב הטור בסימן רצ"ו נהגו בכל המקומות לברך על הדס, ומנהג אבותינו תורה. וכך כתב בית יוסף בשלחן ערוך שלו (או"ח רצז, ד), שיש לברך על הדס כל היכא דאפשר. ומורי כתב ע"ז בשלחן ערוך שלו (שם) וזה לשונו, וי"א דאין לברך על הדס היבש דאינו מריח, רק על שאר בשמים. וכן נהגו במדינות אלו. ונראה לי, דיש להניח גם הדס עם הבשמים, דאז עושים ככולי עלמא, עד כאן לשונו בסימן הנזכר. וראוי לחוש לדבריו, כי לא דבר רק הוא, כי הבית יוסף כתב בסימן זה, שבעלי הקבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במוצאי שבת. (כתב בזוהר פרשת ויקהל (ח"ב רח, ב) להריח בהדס ועיין שם נפלאות בסוד הטעם) על כן ירא שמים יצא את דבריו:
122
קכ״גצריך שיראה בצפרניו קודם שיברך בורא מאורי האש, משום דכתיב (בראשית א, ד) וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים, מצאתי. וזה לשון הטור בסימן רצ"ח, ומצוה מן המובחר לברך על אבוקה. (הגה"ה כתב בספר חסידים, במוצאי שבת לא יקח עץ ששמו קי"ן בל"א להדליק ולברך עליו, מפני שריחו רע, ואז צריך ריח טוב להריח כמו שכתוב בספר החשבונות, עד כאן לשונו [ע"כ הגה"ה]). הטעם הוא, הואיל ונוסח הברכה בורא מאורי האש שהוא לשון רבים, צריך להיות שם אבוקה שנראים בה אבוקות הרבה. (ונוהגין להסתכל בצפרנים). וכתב עוד בשם רב עמרם, מביטים לכפות הידים כדי שיהנו מן הנר, עד כאן. וכתב מורי בשלחן ערוך שלו (או"ח רחצ, ג) וזה לשונו, ויש לראות בצפרנים של יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל, ויש לכפוף האצבעות תוך היד שאז רואים בצפרנים עם הכפות בבת אחת, ולא יראה פני אצבעות שבפנים, עד כאן לשונו:
123
קכ״ד(זה לשון תולעת יעקב, וד' מחנות מאירים מהנר ההוא ונקראים מאורי האש, ואנו כופין ארבע אצבעות של צד ימין כנגד הנר, והם רמז למחנות ההם סוד המרכבות התחתונים שמאירים מהנר, סוד הכלה כנסת ישראל השולטת עליהם וממנה אורם וקיומם. ואין להסתכל כי אם באחורי האצבעות שהם רמז למאורות התחתונים, שנאמר בהם (שמות לג, כג) וראית את אחורי. והפנימית רמז למאורות העליונים, שנאמר בהם (שם) ופני לא יראו, ואין להסתכל בו. על כן אין כופין פנימיות האצבעות לפני הנר, לפי שהן פנימיות ואינן מאירים מנר של מטה, אבל הם מאירים מהמאור העליון למעלה. אבל האחוריים מאירים מנר התחתון, לפיכך כופין אחורי האצבעות נגדה לרמוז שממנה הם מאירים כו', עיין שם:
124
קכ״הודבריו נוטים לדברי מוהר"מ וזה לשונו, תניא בהלכות הבדלה, וכן הוא המנהג, תחילה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן, ואחר כך פושטן, והנה האור במקום חושך, וכן כתב הבית יוסף בשם שבולי לקט בסימן רצ"ז עיין שם, ואח"כ מברך, שכבר הוא נאות מן האור, עד כאן לשונו:
125
קכ״ולא ישתה הבדלה עד שישב. ובתשובת מהרי"ל סימן ח', מהר"א ז"ל לא שתה כוס הבדלה עד שישב, כמדומה משום דתלמיד חכם לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, עד כאן. ומה שנשתייר, רוחצין בו את פניהם כדי לחבב את המצוה ע"כ הג"ה:)
126
קכ״זומסדרין שלחנם לאכול במוצאי שבת אפילו אין צריך אלא לכזית, כדי ללוות המלכה, אורח חיים סימן ש'. כי אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואין נהנית באכילה אלא במוצאי שבת. ובעל צידה לדרך כתב בכלל א' פ"ז עוד טעם אחר, והוא כמו שמברכין על הבשמים שהן להשיב הנפש, כן סדור השלחן, שהרי לצאת מדבר להפוכו הוא זר, ובמוצאי שבת יוצאין מן המנוחה אל המלאכה, ולכן יש להדליק נר יפה יותר משאר לילות החול, ולהכין השלחן ולומר פסוקים של שמחה, עד כאן. ומאוד צריך אדם ליזהר בסעודה זו של לויות המלכה ולהוציא הוצאה על זה:
127
קכ״חבפרק כל כתבי דף קי"ט (ב), רבי אבהו הוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה, אמר ליה, למה לך לאפסודי כולי האי, נשבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוה, ואתא אריה אכליה:
128
קכ״טומי שמתענה במוצאי שבת, כגון שעושה הפסקה מבעוד יום, אזי יטרח להכין סעודה זו לאחרים, והוא ילמוד המאמרים והדינים המוזכרים בסעודה זו וסודה, ויהיו לרצון אמרי פיו כאלו היה עושה כן. וכן עשה הרשב"י בערב פסח שחל להיות בשבת, שהיה עוסק בסודות התורה במקום סעודה ג':
129
ק״לכתב ראשית חכמה פ"ג משער הקדושה, קדושת שבת הוא במחשבה בדיבור במעשה. ובפרק ד' משער הקדושה כתב, כי דיבור ומחשבה ומעשה מבואר בזוהר שהם נפש רוח ונשמה, ונודע כי הם מתגברים בשבת בסוד נשמה יתירה. ויען כי הלכתא רבתא לשבתא, גם מבואר בתלמוד ופוסקים את אשר יעשה האדם בשבת, ואת אשר לא יעשה, לא באתי רק לעורר על איזה דברים שלא דשו בהם רבים, להיות כמזכיר וכמזהיר. והנה אזכיר קדושת דיבור ומחשבה ומעשה לענין סור מרע, וקדושת דיבור ומחשבה ומעשה לענין עשה טוב:
130
קל״אבענין ועשה טוב, צריך לקדש בדיבור הוא קדושת היום בתפילות ובכוס, ולהרבות בשירות וזמירות לשורר ולזמר, וכמו שהבאתי לעיל שצריך להכניס שבת בשירות ותשבחות, וללוותו בשירות ותשבחות:
131
קל״בגם יוציא מפיו מאמרי רז"ל פרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) (א) קודם כל סעודה מג' סעודות. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו שלח משיח, כתיב הכא יום, וכתיב התם (מלאכי ג, כג) הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום וגומר. מדינה של גיהנם, כתיב הכא יום, וכתיב התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא יום, וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) ביום בוא גוג. אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי, המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגומר. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז), קום התהלך בארץ לארכה וגומר. ולא כיצחק שכתוב בו (שם כו, ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו (שם כח, יד) ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משיעבוד גליות. כתיב הכא (ישעיה נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ, וכתיב התם (דברים לג, כט) ואתה על במותימו תדרוך. אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת:
132
קל״גגם יוציא דיבורו בדברי תורה, ולקבל פני רבו ולגדולים ממנו בשבת בדברי שלום, וכיוצא בזה דברי קדושה. גם לזכור בפיו קדושת שבת. וקבלתי, אדם המבקר לחבירו בשבת שחרית, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא, רק יאמר לו שבת שלום או שבת טוב, לקיים (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו:
133
קל״דבמחשבה כיצד, הוא העיון וההשגה שמחויב האדם להמציא בשכלו חדושי התורה מידי שבת בשבתו. וזה לשון הזוהר פרשת שלח לך (ח"ג) דף קע"ג (א) תא חזי, כד עייל שבתא, נשמתיא נחתין ושריין על עמא קדישא, ונשמתין דצדיקייא סלקין לעילא. כד נפיק שבתא, נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל, ונשמתין נחתין אינון נשמתן דצדיקייא. כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל, סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, וקב"ה שאיל לכלהו מאי חידושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתא אינון לתתא וקב"ה לעילא חתים לההוא מלה. תא חזי, כד מלה אתחדש באורייתא, ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקא באינון מילין חדתין וסלקי לעיל, כל פמלייא דלעילא צייתין לההוא מלה, וחיות הקודש מתרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין. וכד שאיל לון קב"ה ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקודש מה כתיב (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהם, כמה דאתמר (איוב לב, טז) כי עמדו לא ענו עוד. וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה), עד כאן:
134
קל״הבמעשה, הוא עונג שבת ג' סעודות, ועונתן של תלמידי חכמים:
135
קל״וובבחינת סור מרע דהיינו לא תעשין:
136
קל״זבדיבור, אמרו רז"ל בפרק אלו קשרים (שבת קיג, ב), ודבר דבר (ישעיה נח, יג) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. פירש רש"י (ד"ה שלא יהא), כגון מקח וממכר וחשבונות. וזה לשון התוספת (ד"ה הנ"ל) שלא יהא דבורך של שבת, פירש בקונטרס, כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת, דהא כבר נפקא ממצוא חפציך (ישעיה נח, יג). אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פרשה לד), רבי שמעון בן יוחאי הוי ליה אימא סבתא מישתעי סגי. אמר לה, אימא שבתא הוא. שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושלמי (שבת פט"ו ה"ג עח, ב) אמרינן, בטורח התירו בשאלת שלום בשבת, (עד כאן לשונו):
137
קל״חובפרק כל כתבי (שבת קיט, ב), א"ר אליעזר, מנין שהדיבור כמעשה, שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. ורש"י לא פירש כלום על זה המאמר, דלענין מה אמרו שהדיבור כמעשה. ונראה לי דהפירוש הוא כך. כשם שצריך לשבות ממלאכות, כן צריך לשבות מהדיבור, כי מצות שבת הוא זכר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת. והנה הקב"ה לא עשה במעשה רק בדיבור, שנאמר כי בדבר ה' שמים נעשו, ומזה הדיבור שבת, שמע מינה שצריך לשבות מדיבור כמו ממעשה. וגרסינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג עח, ב) א"ר [אבהו], כתיב (שמות כ, י) שבת לה' אלהיך, שבות ביי'. וממה הוא שבת, ממאמר, אף אתה שבות ממאמר. א"ר חנינא, בדוחק התירו שאלת שלום בשבת. א"ר חייא בר אבא, רשב"י כד הוי חמי לאימיה משתעי סגי, פירוש שהיתה מרבה לספר, היה אומר לה אימא שבתא היא, והיא שתקה:
138
קל״טוכתב בתרומת הדשן סימן ס"א, דלספר שמועות מענייני מלכים ושרים וערך מלחמות וכיוצא בזה, אם הוא מתענג בסיפורים שרי, כדשרי לרוץ בחורים המתענגים בריצותם ובקפיצותם. אבל אם המספר אינו מתענג בכך, אלא שעושה כן לרצון חבירו, יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגים, עד כאן לשונו:
139
ק״מונראה לי, דאף דהתיר התרומת הדשן לספר מי שיש לו תענוג מזה, לאו משנת חסידים הוא, והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו. וכמה האריכו בזוהר בענין המדבר שיחת חול בשבת, שהוא כמחלל שבת. וזה לשון הזוהר פרשת ויקהל (ח"ב רה, ב), ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, ולית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבת, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי, ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקב"ה. ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ואשתדלא באורייתא, עד כאן לשונו:
140
קמ״אואף בדברים הכרחיים לדבר, נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו הכרחיים כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדונינו, ושבת אות הוא בינו יתברך לבינינו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש, אף מה שמוכרח לדבר:
141
קמ״בואשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון הקודש אף בימי החול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש. ובמעלות המדבר בלשון הקודש בזוהר פרשת נח (ח"א עה, ב), ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם וגומר (בראשית יא, ו), בגין דכלהו ביחודא כלהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו, יתבדרון דרגין כל חד לסטריה, ובגין כך יתבדרון כל הני דלתתא, מה כתיב (שם ח) ויפץ יי' אותם משם. ואיתימא לשניהון, אמאי אתבדר ובלבל להו הקב"ה. אלא בגין דכלהו ממללין בלשון הקודש, וההוא לישנא קא עביד לון סיוע, בגין דבעובדא ובהלולא דפומיא דעליין מלין אלין לאדבקא בלבא, ובדא עבדא סיוע לההוא אתר דבעי לאקמא, ועל דא אתבלבל לישנהון דלא יכילו לאתקפא רעותהון בלשון הקודש. כיון דאתחלף לישנהון, לא אצלחו בעבודא, בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אשתמודעי בר לשון הקודש. וכד אתבלבל לישנא, אתחלש חיליהון ואתבר תוקפא דלהון. תא חזי דהא מלה הא דאמרי תתאי בלשון הקודש כלהו חילא שמיא ידעי ביה ואתתקפי ביה. ולישן אחרא, לא ידעין ולא אשתמודעי ביה, ועל דא אלין כיון דאתבלבל לשנא דלהון, מיד (שם) ויחדלו לבנות העיר, דהא אתבר חילייהו ולא יכילו למעבד מידי ברעותא דלהון. ליהוי שמא דקודשא בריך הוא מברך, עד כאן לשונו:
142
קמ״גבמחשבה, זה לשון רבינו יונה באגרת המוסר, אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת. אף על פי שאמרו רז"ל (שבת קיג, ב) דיבור אסור, הרהור מותר, אם יש לו מתוך הרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור, שנאמר (שמות כ, ט) ועשית כל מלאכתך, ואמרו במכילתא (יתרו פרשה ז' ד"ה ששת ימים) שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היתה עשויה, שלא תהרהר עליה. וכן אנו אומרים בתפילה (מנחה לש"ק) מנוחת שלום והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. ובברכת המזון אנו אומרים, שלא תהא צרה יגון ואנחה במנוחתינו, עד כאן לשונו. תנו רבנן (שבת קנ, ב), מעשה בחסיד אחדהגה"הקבלתי, זה החסיד היה גלגול של צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת, על כן זה החסיד נשמר במאוד כדי לתקן קלקולו, ועלה לו צלף אחד, וזהו סוד צלפחד: שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגדרה, ונזכר ששבת היתה ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. פירוש, אפילו לאחר שבת, שלא ליהנות מאותה המחשבה, אף על פי שהרהור מותר, מכל מקום מדות חסידות הוא שיראה כל אדם בשבת כאלו כל מלאכתו עשויה. ונתן לו הקב"ה שכרו ונעשה לו נס כו' ועלתה בו צלף ממנה היה לו פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:
143
קמ״דבמעשה, הם ארבעים אבות מלאכות חסר אחת, ולהן תולדות הרבה ותולדות תולדותיהן שהן דרבנן, צריך שמירה וזהירות גדולה שלא יעבור על אחד מהן. והשומר שבת כהלכתו, כאלו קיים כל התורה כולה, כי כן שקול שבת כנגד כל התורה שנאמר (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך:
144
קמ״הונודע כי שבת מורה אחידוש העולם. והנחש כפר בהחידוש, שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם (מדרש תהלים א, ט), והוציא דיבה. והנחש היה ערום, וגרם שהופשט מאדם כתנות אור, (בראשית ג, כא) ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, ואיתא בדברי רז"ל (עי' פדר"א יג) שכשבא הנחש לגן עדן נגע בעץ הדעת, אמר הקב"ה (תהלים לו, יב) אל תבואני רגל גאוה וגומר, על כן נקצצו רגלי הנחש. ועל זה בא הרמז במאמר רז"ל (שבת קיג, א), וכבדתו (ישעיה נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושי חול. כי עתה כתנות עור הם מלבושי חול ולא קדש, רק מצד הנחש הערום. אבל צריך להחליף מלבושיו בשבת, לרמז על עולם הבא שכולו שבת, שאז מלבושי כבוד כתנות אור. ושלא יהא דיבורך של שבת כדיבור של חול (שבת שם ע"ב), כי דיבור של נחש חול ולא קודש. ושלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול (שם ע"א) רגלך לטוב ירוצו, ורגלי הנחש נקצצו:
145
קמ״ווהנה נודע כי ו' ימי המעשה נחתמו בששה חותמות שם יה"ו כנתבאר למעלה במסכת חולין (פרק תורה אור ד"ה עתה יתבארו). ואלו אותיות במילואן הן ל"ט, יו"ד ה"א וא"ו, והנחש שפגם בבריאת מעשה בראשית וחטא והחטיא את האדם וחוה, גרם שנתקללו בל"ט קללות, כמבואר ברקנא"ט ובציוני פרשת בראשית. וזה לשון הרקנא"ט, ואמרו רבותינו ז"ל בפרקי ר"א הגדול ז"ל, כי ל"ט קללות נתקללו אדם וחוה ונחש והאדמה, ועל כן החוטא אשר עליו רוח טומאת הזוהמא ההוא, לוקה ארבעים חסר אחת. ואמרו בירושלמי כי המלקות צריך בחוט השדרה, עשרה כנגד י' קללות של נחש, כי החוט הוא כנגד הנחש המסית את האדם שלא כפף שדרתו שהוא כמין נחש אצל קונו, על כן אמרו רבותינו ז"ל (ב"ק טז, א) שדרתו של אדם אחר שבעים (לפנינו; שבע) שנה נעשה נחש. והני מילי דלא כרע במודים. לימין עשרה, כנגד אדם שנברא בימין. לשמאל עשרה, כנגד האשה שנבראת בשמאל. בבטנו תשע, כנגד הארץ שנתקללה בתשע קללות, כי היא כמו הבטן, עד כאן לשונו. (פירוש, הבטן נרמז בט', ונגד זה ל"ט מלאכות הפוגם בהם נכנס בל"ט קללות. והנזהר הוא ברוך, כי שבת ברוך לה', שנאמר (בראשית א, כב) ויברך אותם) :
146
קמ״זועל פי הרמז הזה מדוקדק לישנא דהתנא, דתנן בפרק כלל גדול (שבת עג, א), אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת. וקשה לימא אבות מלאכות שלשים ותשע.הגה"העל דרך הפשט נוכל לתרץ ולומר, דאבות מלאכות הן ארבעים באמת, ומכל מקום הם חסר אחת, דחשיב ג"כ המוציא מרשות לרשות לאב מלאכה, וזהו אחת דיבר ושתים שמענו, כי המוציא מרשות לרשות כולל הוצאה והכנסה כדאיתא ריש מסכת שבת דף ב' (א):
וזה לשון התוספות שם אהא דאיתא בגמרא (ב, ב) דאמר רב אשי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה. ממאי, מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב, מי לא עסקינן דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. וכתבו התוספות (ד"ה מי לא) ובפרק קמא דשבועות (ה, ב) פריך, ואימא דקא מפיק מרה"י לרה"ר. ומשני א"כ לתני המוציא לרה"ר, מאי מרשות לרשות, אפילו מרה"ר לרה"י. וא"ת ומאי שנא דתני תולדה דהוצאה ולא תני שום תולדה דכל שאר אבות. ותירץ ריב"א, דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנות היה צריך להאריך בלשונו, אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה בקוצר, עד כאן לשונם. ותירוץ זה קצת דחוק:
ולי נראה משום דהכנסה הוי ג"כ במשכן, כדאיתא (שבת מט, ב) הם העלו קרשים לעגלה, אף אתם לא תכניסו. ואף שבריש פרק הזורק (שם צו, ב) חושב להכנסה תולדה להוצאה, מכל מקום אינה תולדה ממש, והוא כמו תלמיד חבר. והכי איתא שם, אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן. סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי מה לי עיולי, מיהו, הוצאה אב, והכנסה תולדה. כלומר אף ששוין הן, מכל מקום הוצאה אב, והכנסה תולדה, וגם שוין הם ששניהם היו במשכן, מה שאין כן בשאר תולדות של האבות, על כן כולל ההכנסה עם ההוצאה במשנה ולא שאר תולדות. ומדוייק גם הלשון אבות מלאכות הם, ארבעים שהיו במשכן, מכל מקום חסר אחת לענין דינא, שאנו חושבין ההכנסה לתולדה של הוצאה: אלא תנא לישנא דקרא נקיט הכתוב במלקות (דברים כה, ג) ארבעים יכנו, ורצה לומר מנין סכום ארבעים (ומה שדיבר הכתוב שם כן, יש לזה סוד). ול"ט מלאכות הם ל"ט קללות, וסוד ל"ט במלקות, על כן נקיט התנא לישנא דהתם, וק"ל עד כאן:
וזה לשון התוספות שם אהא דאיתא בגמרא (ב, ב) דאמר רב אשי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה. ממאי, מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב, מי לא עסקינן דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. וכתבו התוספות (ד"ה מי לא) ובפרק קמא דשבועות (ה, ב) פריך, ואימא דקא מפיק מרה"י לרה"ר. ומשני א"כ לתני המוציא לרה"ר, מאי מרשות לרשות, אפילו מרה"ר לרה"י. וא"ת ומאי שנא דתני תולדה דהוצאה ולא תני שום תולדה דכל שאר אבות. ותירץ ריב"א, דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנות היה צריך להאריך בלשונו, אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה בקוצר, עד כאן לשונם. ותירוץ זה קצת דחוק:
ולי נראה משום דהכנסה הוי ג"כ במשכן, כדאיתא (שבת מט, ב) הם העלו קרשים לעגלה, אף אתם לא תכניסו. ואף שבריש פרק הזורק (שם צו, ב) חושב להכנסה תולדה להוצאה, מכל מקום אינה תולדה ממש, והוא כמו תלמיד חבר. והכי איתא שם, אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן. סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי מה לי עיולי, מיהו, הוצאה אב, והכנסה תולדה. כלומר אף ששוין הן, מכל מקום הוצאה אב, והכנסה תולדה, וגם שוין הם ששניהם היו במשכן, מה שאין כן בשאר תולדות של האבות, על כן כולל ההכנסה עם ההוצאה במשנה ולא שאר תולדות. ומדוייק גם הלשון אבות מלאכות הם, ארבעים שהיו במשכן, מכל מקום חסר אחת לענין דינא, שאנו חושבין ההכנסה לתולדה של הוצאה: אלא תנא לישנא דקרא נקיט הכתוב במלקות (דברים כה, ג) ארבעים יכנו, ורצה לומר מנין סכום ארבעים (ומה שדיבר הכתוב שם כן, יש לזה סוד). ול"ט מלאכות הם ל"ט קללות, וסוד ל"ט במלקות, על כן נקיט התנא לישנא דהתם, וק"ל עד כאן:
147
קמ״חויברך ה' את יום השבת, לברכה ולא לקללה, ומאוד מאוד יהא אדם נזהר בשמירת שבת ששקול נגד כל התורה, ורומז על עולם שכולו שבת. ומחויב ללמוד כל דיני שבת בפוסקים ראשונים ואחרונים, ללמוד כדי לשמור ולעשות ולקיים, כי כמה עניינים שאין העולם נזהרין בהם ופושעים יכשלו, כמו אמירה לגוי שבות, וכן כמה דיני מוקצה. ואזכיר אחת מהן:
148
קמ״טהנה ראיתי כמה וכמה אוחזין בידיהם תרנגולת שפורחת, ומשנה שלימה היא (שבת קכח, ב) תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. ומדדין עגלים וסייחים כו'. ובגמרא שם איתא כו', והכי הוי דינא, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. ואף על פי כן, מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, ובעודם עליו אסור לטלטלו. כל בהמה חיה ועוף מדדים אותה בחצר, דהיינו שאוחז בצווארן ובצדדין ומוליכין אם צריכים הבעלי חיים לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלן, חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותם, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, אבל דוחין אותה מאחריה בידים כדי שתכנס:
149
ק״נולפעמים נכשלין בזה הענין עוד מכשול, ומקויים בהם (דב"ר ו, ד) עבירה גוררת עבירה, והם צדין אותם. ורמ"א פסק סוף סימן שי"ו (סעיף יב) דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו. ועוד כתב, חתול דינה כשאר חיה ואסור לתופשה בשבת:
150
קנ״אוכן מחיתי כמה פעמים ליקח ספסל שנשבר אחד מרגליו, ולהניח על ספסל אחרת, כי כן כתב בתרומת הדשן שאסור אפילו נשבר מבעוד יום, מכל שכן אם נשבר בשבת. ואין היתר אלא אם נשבר מבעוד יום וישב עליה כך פעם אחד קודם שבת. ורמ"א הביא זה בסימן ש"ח (סעיף טז):
151
קנ״בודיני מוקצה ארוכים מארץ מדה, ואין עסקי בשופטני וברשעי, כי אלה האנשים לוקחים בידם גם עצים ואבנים וזורקין אותם. אבל גם היראים את ה' והיודעים, לא שמים עיניהם על פרטי העניינים. וכד מעיינת בדיני מוקצה תמצא, דאפילו כלי שמלאכתו להיתר אינו מותר לטלטלו אלא לצורך מה. ואף שמותר אף שהוא אין צריך לא לגופו ולא למקומו, מכל מקום צריך להיות לכל הפחות לצורך הכלי, דהיינו מחמה לצל או שלא יגנוב. אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו, זולת כתבי הקודש ואוכלין שמותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל, כך כתב הבית יוסף בסימן ש"ח בשם הר"ן:
152
קנ״גלשון בית יוסף סימן שי"א, כתב המרדכי בשם ה"ר אביגדור, דמה שצריך ככר או תינוק, דוקא למת ערום, אבל מת בכסותו מטלטלין אותו אגב כסותו. וראיה מפ"ב דביצה מטלטלינן להו אגב כסותו, עד כאן לשונו. ומשמע לי שאין כן דעת רש"י והפוסקים, דאם כן הוה להו לפרושי. וראייתו יש לדחות, דשאני התם דאין לומר שהכוס יהא בטל לגבי שיורים. אבל הכא הכסות בטל לגבי המת. ואף על פי שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם, יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מהכלים שהוא לבוש וכיוצא בהם. יש לומר דאף על פי שכלי שהוא נותן עליו אינו בטל לגביה, כסותו ממש בטל הוא לגביה, עד כאן לשונו. הרי שדחה דברי המרדכי. ובשלחן ערוך כתב דעת המרדכי, וזה לשונו בשלחן ערוך (או"ח שיא, ד), יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום. אבל אם הוא בכסותו, אין צריך ככר או תינוק, עד כאן:
153
קנ״דובעיני אין נראין כלל דברי המרדכי, ויש לי תשובה ניצחת על דבריו מהא דאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל') (א) ששלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה. השיבו, אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ודוד המלך כשמת היה בכסותו, כמו דאיתא שם, הוי סליק בדרגא איפחת דרגא מתותיה, אשתיק, ונח נפשיה. ובודאי לא היה הולך ערום על הדרגא ח"ו, הא ודאי קושיא גדולה היא על המרדכי. ואין לומר שדוד המלך ע"ה אף שאשתיק לא היה מת באותו פעם, רק נשאוהו וחלצו בגדיו והניחוהו במטה ערום כדי לסוך אותו באיזה סיכה לרפואה ומת ערום. דאם כן היה קשה, מלך כמותו איך הניחוהו בחמה, שהרי אמר אבא מת ומוטל בחמה. אלא על כרחך צריך לומר דמת ברגע דאפחת דרגא, ודרגא היה במקום החמה, א"כ הדרא קושיין לדוכתיה. על כן ליתא להא מילתא, וצריך דוקא ככר או תינוק:
154
קנ״הבענין ברירה, כתב רמ"א סימן שי"ט (סעיף ג), ושני מיני דגים מקרי שני מיני אוכלים ואסור לברור אחד מחבירו אלא כדי לאוכלן מיד, אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין אחד, אע"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא מיקרי ברירה. ואפילו הוי שני מינים, ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך, שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו. ובסעודות גדולות שיש בערבוביא מיני דגים, אין השמשים נזהרין בזה, על כן צריך להזהירן:
155
קנ״ואיסור סכום דמים וסכום מדה וסכום מנין, מבואר בסימן שכ"ג. אבל באתי כמזכיר ומזהיר על זה, כי העולם אין נזהרין, והם דברים המזכרים במשנה ותלמוד:
156
קנ״זהרא"ש היה נזהר שלא להשתין בשלג (שו"ע או"ח שכ, יד), וכן ראוי להזהר:
157
קנ״חכתב בית יוסף סוף סימן ש"ך, כתוב בשבולי הלקט, צריך לשאול על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע. ולפי דברי בעל היראים דאמר אין דרך צביעה באוכלים, מותר. וזה לשון היראים, ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים, שיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, דהוי ליה תולדות צובע. ואם יצא דם מן המכה, אסור לתת עליה בגד. אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין, עד כאן לשונו:
158
קנ״טבענין תכשיטי נשים בשבת, נשאר במסקנא כמבואר בסימן ש"א (עי' שג, י) שלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם בחצר שאינה מעורבת, על כן צריך להזהיר את הנשים על זה כשאין עירוב:
159
ק״סכתב הבית יוסף סימן רמ"ד, גרסינן בריש פרק מי שהחשיך (צ"ל מי שהפך, מו"ק יב, א) מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום. איקלע רב ספרא ורב הונא בר חנינא ולא עאלו לגוייה. ואיכא דאמרי, הוא נמי לא על בגויה. והא אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. אדם חשוב שאני. ואיכא דאמרי, סיועי סייע בתיבנא בהדייהו. וכתב רבינו ירוחם בחי"ב, מוכח במועד קטן דאם הוא אדם חשוב ובנו לו חוץ לתחום שלא יכנס שם מההוא עובדא דמר זוטרא בנו ליה אפדנא. והראב"ד פירש ההוא עובדא דלא היתה קבלנות גמורה, אלא היו לוקחין תבן ממקום של מר זוטרא שהיו מערבין בטיט הלבנים כי כך התקינה אפילו שהיה לדבר ידוע שכירותם, ובנו בה ביום טוב שלא מידיעת מר זוטרא, ולפיכך לא היה רוצה ליכנס לאותו בית. אבל אם היה קבלנות גמורה מבית חוץ לתחום כמו שכתבתי, נראה כי אפילו אדם חשוב מותר, עד כאן לשונו:
160
קס״אורבינו לא כתב כאן כלום לענין שבת, ובסימן תקמ"ג בענין חול המועד כתב, שאם נבנה באיסור על ידי עכו"ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו, ושם יתבאר בס"ד. וכתבו רבינו גבי חול המועד, משום דמשם נלמד להיכא דנבנה באיסור בשבת דנכון להחמיר, דכל שכן הוא. וכך כתב בשלחן ערוך (רמד, ג), אם בנו לישראל עכו"ם בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. וכן הוא הדין לענין שאר דברים הבאים בעבירה שלא להנות מהם, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה (ב) מהלכות גזילה, והובא בטור חושן משפט סימן שס"ט:
161
קס״בנשלם פרק נר מצוה
162