שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Torah Ohr

א׳ענין ט' באב

ב׳כתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכתיב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. מדברי נביאים וכתובים, ומדברי רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, נתבאר גודל החיוב המוטל להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. וטעם הענין הוא, מפני כבוד השכינה. כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכביכול השכינה בגלות והשפחה תירש גבירתה, וגבר האויב מצד הקליפה סטרא אחרא, וכבוד בית ה' נשרף ואין עולה ואין זבח, ופסקה הנביאה ורוח הקודש, ורוח הטומאה נתפשט, ועם ה' אומה הישראלים נתנו לדבר ולחרב ולרעב ולשבי ולבזה. ועוד היום הם בין האומות ככבשה בין הזאבים ובחרפה ובבוז וכל זה הוא חילול השם^הגה"הראה העלבון מחילול השם, כשגידר טיטוס בפרוכת ויצא ממנו דם קסבר כו'. ואף שלפי האמת היה דבר טבעי כי הכהן גדול היה מזה ביום כפור בקודש הקדשים ז' הזאות אחד למעלה וז' למטה, ותנן (יומא נז, א) אם נגעו הדמים בהפרכת נגעו, ולא ימלט שבמשך השנים כמה פעמים נגעו והדם נבלע בהפרכת בכמה עניינים במקדש שהיו נבלעים במקומו. ועתה כשחללו קדושת הפרכת ונסתלק תוקף קדושה ממנו' אז יצאו אלו הדמים בטבע. מכל מקום היה חילול השם לעיני הרואים, וכמו שהיה סובר הרשע שהרג את עצמו:, אוי נא לנו כי חטאו אבותינו, ואנחנו לא נטהרנו, על דא ודאי קא בכינו כי גרמנו כל אלה. ובשומינו על לבנו זה בצום ובבכי ובהספד ובהתעוררות לב לצעוק השיבנו ה' אליך ונשובה, אז כלה ענן וילך, דהיינו הקליפה מתמעט ואנחנו מזדככים מכח הצער והחרטה, וגם היסורים ממרקין:

ג׳ובגמר המירוק לנו בעת הגאולה, לא די שנחזור למעלת הגדולה שהי' לנו כבר, אלא אף זו שיהנה יתרון גדול לאור העתיד בכמה מעלות טובות יותר ממה שהיה, כמו שזכרתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם, ויתבאר גם כן לקמן. ויתרון התרוממות הזה בא מכח חושך הצרות. וכל המרבה להתאבל, הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגדול האבילות נראה כאלו עתה נחרב בית המקדש. והנה מכח המכה הגדולה של החורבן בית המקדש נטלו ישראל אפוכי, כדאיתא במדרש (מדרש איכה ד, לה) תם עונך בת ציון כו' (איכה ד, כב), ויתבאר לקמן. והמתאבל נראה בעיניו כאלו עתה נעשה החורבן ושקל אפוכי, וכן הוא תמיד באבילתו, ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז יבא האור הגדול בלי הפסק שום מסך. ומזה נמצא כל הגליות והצרות יבואו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב:

ד׳ובזה מבואר המדרש באיכה רבתי (א, לב), כי ה' הוגה (איכה א, ה), יכול על מגן. תלמוד לומר, על רוב פשעיה. קשה דקארי לה מאי קארי, איך היה ה"א שבחנם ישלח הקב"ה פורעניות, אפכא מצינו שבחנם חונן כמו שאיתא על פסוק (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון כו'. אבל להכות מכת חנם חס ושלום. חנם נקרא ענין פעולה שאין יוצא ממנה דבר תכלית נצחי, על זה אמר כי ה' הוגה. יכול על מגן, כלומר שלא יהיה יוצא מזה פעולה טובה נצחיית, רק המכות והיסורין הם לנקום מהם על מה שעברו. על זה אמר על רוב פשעיה, כלומר המכות והיסורין מזככים אותן ומשברין הקליפות והם נקראים רוב פשעיה, כי בעונותינו הרבים הקליפות נתפשטו שהם הרוב, כי ראיתי בני עליה והמה מועטים. ועליהם הרמז (שם כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, המכות והגליות והצרות ובפרט צרת חורבן המקדש הם מזככים ויתבטלו הקליפות שהם עתה הרוב, ולעתיד לא זו שיהיה רוב תשבחות, אלא (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה מקטנים ועד גדולים. ולזו הסיבה נקרא ט' באב מועד, כי מתוך צרה, רוחה. וזהו שאמר (שם סו, י) שישו אתה משוש וגו'. וכן מה שאמר כי הד' צומות יהיו לששון ולשמחה אשר על זה בא הרמז בתורתינו הקדושה שאמר אהרן (שמות לב, ה) חג לה' מחר. ומצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל, שהדברים כפשוטן, כי יש מחר שהוא לאחר זמן (תנחומא ב, יג), ויהיה חג לה' מחר שהוא י"ז בתמוז, כי יהיה לששון ולשמחה:

ה׳ועוד תתבונן ותראה ענין נפלא. הנה דבר בעתו מה טוב, ואנחנו רואים שהפרשיות שהם תמיד בשבתות דבין המצרים דהיינו מטות ומסעי ודברים שבהם מוזכר ניצוח ישראל להאומות וחילוק הארץ, והוא ההיפך מעת רעה שבאותן הימים. ולפעמים ג"כ פרשת פנחס בהתחלת המצרים ועם כל מועדי ה'. אלא הענין הוא כמו שנאמר שהצומות יתהפכו למועדים, והגלות גורם קיום הארץ לעתיד, ובמקום (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, יתהפך מאבל ליום טוב:

ו׳ורמז גדול בסיום פרשת המועדות, דהיינו בסוף פרשת פנחס אמר (במדבר ל, א) ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה, וזהו פרשת המועדות. וסמיך ליה (שם ב), וידבר משה אל ראשי המטות. והיה מן הראוי לומר ולהתחיל וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור נדר וכו'. ורש"י כתב על פי רז"ל (ספרי פנחס כא), ויאמר משה, להפסיק הענין כו'. אבל אינו מתורץ ויאמר כמו בכל התורה כולה וידבר ה' אל משה. אלא הענין ראשי המטות יש חיבור למועדים, כי בטלו המועדים בחורבן הבית שבתו חדשים ושבתות וימים טובים, כי שבת משוש לבינו, הם ראשי המטות, נפלה עטרת ראשינו הם הסנהדרין הגדולה שגירר נבוכדנצר בזנבות הסוסים, וזה בא להם מכח איש כי ידור נדר כו' שהתירו נדר השבועה לצדקיה כמו שיתבאר לקמן. אבל לעתיד, תחזיר העטרה לאחר הגלויות והמסעות מוצאיהם למסעיהם אלה מסעיהם למוצאיהם כמו שיתבאר לקמן, על כן אחר המסעות מוזכר חלוקת הארץ, ואח"כ יקויים הכתוב בפרשת דברים (דברים א, יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, בלי קצבה לברכתינו. ואז יהיה תשעה באב מועד גדול:

ז׳דבר זה נרמז בתורתינו הקדושה, בענין יעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, שהוא שרו של עשו הוא אדום שהחריב בית קדשינו ותפארתנו שני פעמים במקדש ראשון ומקדש שני. מקדש שני מבואר בהדיא (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. וירמיה הנביא נתנבא (איכה ד, כא) שישי [ושמחי] בת אדום וגו'. ואף מקדש ראשון נחרב מכח שרו של אדום שהוא סמאל הוא השטן הוא היצה"ר כו' כנודע, כי בית ראשון חרב בעון עבודה זרה (יומא ט, ב), והיה נמשך הכל מצד זוהמת חטא העגל שהיה ראשון להחטא הזה שעבדו אח"כ כמה עבודת זרות, וירבעם עשה ג"כ עגלים. ומעשה עגל בא מהשטן שעירבב את העולם והראה להם כדמות מטה שמת משה רבינו ע"ה כדי להטעות (שבת פט, א). גם בבית שני שלא היו עבודות זרות כי כחלוהו אנשי כנסת הגדולה לעין דשטן יצרא דעבודה זרה כמבואר באגדה (יומא סט, ב), מכל מקום בא ועירבב את העולם בקנאה ושנאה, כי בית שני נחרב עבור עון שנאת חנם, ועדיין לא נטהרנו בעונותינו הרבים מזה העון, על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא בית ראשון מחמת עבירות שבין אדם למקום דהיינו עבודה זרה, והוא היפך מואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו, ה). וחטא בית שני מחמת עבירות שבין אדם לחבירו, דהיינו שנאת חנם שהוא היפך מואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח):

ח׳וכל זה רמוז בענין התאבקות יעקב עם המלאך שרו של עשו, כי שם נרמז ענין ט' באב. וזה לשון הזוהר פרשת וישלח, אית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא, דאינון למעבד אתיהיבו ולקביל רמ"ח מלאכין דאתלבש בהון שכינתא, ושמא דלהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס"ה גידים, ולקבליהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקביל שס"ה יומי שתא. והא ט' באב לקבל סמאל דאיהו חד מן אינון שס"ה מלאכין, ובגין כך אמרה אורייתא (בראשית לב, לג) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת לאסנאה ט' באב דלא אכלו ביה ולא שתין, ובגין כן חזא קדוש ברוך הוא כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב, ויאבק איש עמו בכל יומא שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב. וביומי שתא אשכח יום ט' באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב מקדשא. וכל מאן דאכיל בט' באב, כאלו אכיל גיד הנשה, עד כאן לשונו. ואותן שס"ה מלאכים, הם מלאכי דינים קשים כגידים, וסמאל הקשה מכולם הוא גיד הנשה. ואמר את לרבות ט' באב, כי כן אותיות א"ת תשעה באב:

ט׳וזה לשון הרקנאט"י, וגיד הנשה יש לו חמשה ענפים מימין, וחמשה ענפין משמאל, ובין כלם עשרה כנגד עשר כתות של טומאה הסובבות המרכבה, שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, והגיד הזה סמוך לברית ששם ישיבת אלו הכיתות. והנה האוכל אותו מושך עליו רוח הטומאה, כי אבר מחזיק אבר. ולשון הנשה רצה לומר גיד המשכה ומנשה עבודת הש"י, וזה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כי הם הנזהרים מכחות הטומאה. והנה איברי יעקב אבינו עליו השלום כולם תקיפין לא יכול בהם שרו של עשו הבא מרוח הטומאה, רק בגיד הנשה מצא מקום לחול שם, עד כאן לשונו. וכבר ידעת כי להנחש היו רגלים ונקצצו, על כן חשק הקליפות להאחז בירך כמו שאיתא (עי' ברכות ו, א) הני כרעי דרבנן דשלהי מנייהו:

י׳ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח שהוסיף על דברי הזוהר וכתב זה לשונו, בכתוב הזה נרמזו ד' צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת הנשה כמו הפוך השנה, כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גי"ד הנשה, ג' ג' בתשרי, י' י' בטבת, גי"ד כולה עולה י"ז, י"ז בתמוז, א"ת לרבות תשעה אב^הגה"הא"ת ראשי תיבות תשעה אב. ומה שהקדים במלת את אב לתשעה, לרמז לנו משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית פ"ד מ"ו), ומתחיל האבילות מן אב עד תשעה, וק"ל: והם ד' צומות, עד כאן לשונו:

י״אועתה אבאר הענין היטב. כבר כתבתי עשו הוא אדום ושרו של מעלה הם החריבו השני מקדשות. וזהו סוד ויאבק, רש"י פירש שני פרושים, פירוש אחד לשון מיאבק אביק ביה. פירוש שני לשון אבק. רז"ל אמרו (בר"ר עז, ג), ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו), ראה סמאל שלא יכול ליעקב עצמו, אבל נגע בכף יוצאי יריכו, הם החורבנות שהגיעו להבנים. והנה בעבודה זרה שייך לשון מיאבק אביק, וכן הוא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (לג, א) בישראל ההולך לתרפות אפילו בחזירה אסור דאביק ביה. ועל זה בא הרמז ויאבק, וי אבק, צוח וי על אבק, אב"ק בגימטריא עגל, שממנו נמשך רעות העבודות זרות. והפירוש השני שהוא לשון אבק, רומז על חטא בית שני שנאת חנם שבא מלשון הרע דאמרו ז"ל (ב"ב קסה, א) רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע, וזהו חטא בית שני. וגם כן רמוז ויאבק, וי אבק, צוח וי על אב"ק ראשי תיבות אקמצא בר קמצא כו', כי שנאת חנם זה גרם לחורבן בית המקדש כדאיתא בגיטין פרק הניזקין (נה, ב):

י״בויאמר ליעקב שלחני כי עלה השחר (בראשית לב, כז). עיין ברש"י פרשת ויחי בפסוק (שם מט, כז) יאכל עד וגו'. בבקר, מרמז על מלכות שאול, שהוא היה בתחילת זריחת מלכות ישראל. ועיין ברש"י סוף וישלח (שם לו, לא ד"ה ואלה המלכים) כי אדום העמיד ח' מלכים, ובימי ח' מלכים בישראל מן שאול ואילך נתבטל מלכות אדום. וזה רמז שרו של אדום ליעקב (שם לב, כז) שלחני, הלא די לך בבשורה זו. ולא נתפייס יעקב ואמר (שם) לא אשלחך כי אם ברכתני, אז הגיד לו המלאך כי יאמר שמך לעתיד ישראל, בשרו לאחר הגליות בגאולה אחרונה יקויים בך שרית עם אלהים ועם אנשים^הגה"העם אלהים ואנשים, בא הרמז מהש"י שתחלת זריחת מלכות ישראל שהוא שאול נמשך משמואל הנביא שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים' וההתחלה רומז על הסוף על דרך ראשית המחשבה סוף המעשה:, כלומר חורבן בית ראשון היה חטא נגד אלהים, דהיינו עבודה זרה. ובית שני נגד אנשים. אבל לעתיד שרית ותהיה עם אל ותהי' עם אנשים, כי יהיה השלימות בכל. ועדיין לא נתפייס יעקב, כי הבין מתוך דבריו בשעת אבל אבל, ובשעת חדוה חדוה, כלומר לעתיד אז תהיה השמחה והשררה והגדולה בישראל, אבל בשעת גלותם מר במאוד. ועל זה שאל לו להודיע מה שמו, כדי שיהיה יכול להשביעו בעת צרה. וכן מצאתי כתוב בציוני. על זה השיב לו המלאך (שם ל), למה זה תשאל לשמי, אינך צריך לזה, כי אף רעות החורבנות והגלויות אף שהם רע וקללה לפי הנראה, באמת הם סיבת הברכה, כי יהיה יתרון אור מכח החשך שיסבלו ישראל. וזהו סוד (שם) ויברך אותו שם, כלומר אפילו שם שהוא זמן קללה, תתהפך לברכה ויהיו לששון ולשמחה:

י״גויען כי מצוה גדולה היא להתעורר במאמר, להתמרמר על החורבנות בתי מקדשות, ועל העדר הקדושות ועל בית ישראל ועל עם ה', והנה בילדותי חברתי חדושים על עניינים אלה בפרשיות מטות ומסעי ודברים שהם בבין המצרים, ואתם בניי יצ"ו הנה באתי להעתיקם לפניכם להתעורר לאבילות ציון ובזכות זה נזכה לנחמת ציון:

י״דדרוש לפרשת מטות

ט״ווידבר משה וגו' איש כי ידור נדר וגו' (במדבר ל, ב-ג). איכה רבתי (ב, יד) א"ר אלעזר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה. לפי כשגלו יכניה מינהו המלך נבוכדנצר לצדקיה על ה' מלכים, הדא הוא דכתיב (ירמיה כז, ג) ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל צידון ביד מלכים הבאים ירושלים אל צדקיה מלך יהודה. והוא עליל ונפיק בלי רשות. יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי. א"ל אשתבע לי דלית את מפרסים לי. אשתבע ליה. ובמה השביעו, ר' יוסי בר חנינא אמר במזבח הפנימי, והוון ה' מלכין יתבין ומפרסין ליה בנבוכדנצר. קדם צדקיה ואמרי ליה לא יאייא ליה מלכותא לנבוכדנצר, אלא לך יאייא מלכותא, דאת מזרע של דוד. אף הוא מפרסים לנבוכדנצר, ואמר אנא חמיתיה דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. שלחון מיד ואמרון ליה למלכא ההוא יודאי דהוה עליל ונפיק בלי רשות קדמך, אמר לן אנא חמיתי לנבוכדנצר דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. הדא הוא דכתיב (מ"ב כד, כ) וימרוד צדקיה במלך בבל. מיד בא וישב בדפנו של אנטוכיא, ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. כיון שראה אותם שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן. אמר להם, דרשו לי את התורה. מיד היו קורים פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו. וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר, אמר להם אי בעי למהדר ביה, יכול או לאו. אמרו ליה, ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו. אמר להם, דומה לי שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי. מיד גזר והורידן לארץ, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר, התחילו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב, דכתיב (שם לז, לד) וישם שק במתניו. מה עשו להם, קשרו שערן בזנבי סוסיהן והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) הורידו לארץ ראשן בתולת ישראל, עד כאן:

ט״זהקושיא מפורסמת, מה עלה על דעת בני עליה כאלה להתיר נגד הדין. שאם נדר על דעת חבירו, אין לו התרה אלא בפניו, וילפינן מוישב משה אל יתר חתנו כו' (שמות ד, יח). והרא"ש כתב, דסנהדרין הוצרכו לעשות מפני אימת המלך, בבית יוסף טור יורה דעה סימן רכ"ח. וקשה, הלא הם והמלך חייבים בכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואפשר דבאמת חטאו הסנהדרין דחזי מה עלתה להם. וכן מוכח התחלת המאמר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, וקשה מהיכי תיתי להיות קלה. אלא הכי פירושו, דאמרו רז"ל (נדרים כב, א) הנודר כאלו בנה במה. והמקיימו כו'. מאי תקנתיה, ילך אצל חכם ויתיר לו. על זה אמר מכל מקום אל יהי ההיתר קל בעיניך, דחזי מה עלתה לסנהדרין. גם צדקיה היה צדיק גמור, איך עלה על לבו אשר בזה אלה. והתוס' והר"ן כתבו והביאם בית יוסף, שהיה דבר מצוה, לפי שצדקיה היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר, והיה מתבטל ממלכות שמים. גם יש להתבונן, מה ענין הארנבת, ומלך כמותו יחשוק לזה. עוד קשה, הזכרת זכות אברהם וזכות יעקב, וזכות יצחק לא הזכירו. ומצינו בהיפך פרק ר' עקיבא (שבת פט, ב) בענין פסוק (ישעיה סג, טז) אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו כו', עיין שם. גם קשירת שערות ראשיהן בזנבות הסוסים בודאי בו רמז:

י״זבראשית רבה פרשת ויחי (צט, ב), כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו' (עמוס ג, ז). יעקב זיווג ב' נגד ב', ומשה זיווג ב' נגד ב'. יהודא נגד מלכות בבל, זה נמשל כארי וזה נמשל כארי. זה נמשל כארי, (בראשית מט, ט) גור אריה יהודא. וזה נמשל כארי, (דניאל ז, ד) קדמייתא כאריה. ביד מי מלכות בבל נופלת, ביד דניאל שהוא בא משבט דוד יהודא. בנימין כנגד מלכות מדי, זה נמשל כזאב וזו נמשלה כזאב. זה נמשל כזאב, (בראשית מט, כז) בנימן זאב יטרף וגו'. וזהו נמשל כזאב, (דניאל ז, ה) וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב. ר' חנינא אמר לדב כתיב, דב היא שמה דב, כמו זאב בלשון תרגום מתחלף ז' בד' אחז אחד, אוזן אודן. ביד מי מלכות מדי נופלת, ביד מרדכי שהוא בא מבנימין. לוי כנגד מלכות יון, זה שבט שלישי, וזו מלכות שלישי. זה אותיותיו משולשין, וזו אותיותיו משולשין. אלו תוקעי קרנים, ואלו תוקעי אלפירין. אלו לובשי כובעים, ואלו לובשי קיסים. אלו לובשי מכנסים, ואלו לובשי פמלליא. אלו מרובין באוכלסין, ואלו מועטים. באו מרובין ונפלו ביד מועטים. באיזה זכות, מברכתו של משה, שנאמר (דברים לג, יא) מחץ מתנים קמיו. ביד מי מלכות יון נופלת, ביד בני חשמונאי שהם משבט לוי. יוסף כנגד מלכות אדום, זה בעל קרנים, וזה בעל קרנים. זה בעל קרנים, (דברים לג, יז) בכור שורו הדר לו. וזה בעל קרנים, (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה. זה פירש מן הערוה, וזה נדבק בהערוה. זה חס על כבוד אביו כו'. זה כתיב בו (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא, וזה כתיב בו (דברים כה, יח) ולא ירא אלקים. ביד מי מלכות אדום נופלת, ביד משוח מלחמה שהוא בא משל יוסף, עד כאן לשונו:

י״חקשה וכי עד השתא לא ידעינן שהקב"ה מגלה סודו לנביאים. ואין לומר דדילמא גלויות שאני משום דדי לצרה בשעתה, משה רבינו ע"ה יוכיח, שלו גילה הש"י ואמר לו (שמות ג, יד) אשר אהיה בגלות אחריתי. ועוד הרי גילה הש"י ד' גליות לאברהם אבינו עליו השלום, כדאיתא בב"ר פרשה לך לך (מד, יז), אימה, זו בבל. חשיכה, זו מדי כו'. גדולה, זו יון כו'. נופלת, זו אדום כו'. עוד קשה, למה לא זיווג יעקב רק ב' נגד ב', והלא היו ארבע מלכיות. ואם לא ידע כל הד', איך אמר שהקב"ה גילה סודו, או איך לא קבלם מאביו שקבלם מאברהם אביו. עוד קשה, דב מפרש זאב, ובברכות (עי' מגילה יא, א) דמיא לדוב אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב, ומגדלים שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, אלמא בדוב ממש קמיירי. עוד קשה, אריכת ענין ג' אותיות כו', וכן כובעים כו'. עוד קשה, אלו מרובים ואלו מועטים הם הפוכים, ועד השתא מצא השואה ביניהם:

י״טבראשית הבריאה נרמזו ד' מלכיות כדאיתא בבראשית רבה (ב, ד), ר' שמעון בן לקיש פתר קרא במלכיות, והארץ היתה תהו (בראשית א, ב), זו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו. ובהו, זו מלכות מדי, ויבהילו להביא את המן (אסתר ו, יד). וחשך, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום זה אין לו חקר, אף הרשעים כן. ורוח אלקים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח, היך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה'. באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:

כ׳וקשה בשעת חדוה חדוה, ואיך בשעת הבנין הקדים סתירת הבנין דהיינו הגלויות. ויותר מזה קשה, אחר כך במאמר שם בבראשית רבה (ב, ה), א"ר חייא רבה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. בראשית ברא אלקים הרי בנוי, היך מה דאת אמר (ישעיה נא, טז) לנוטע שמים וליסוד ארץ וגו'. והארץ היתה תהו ובהו, הרי חרב, היך מה דאת אמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו. ויאמר אלקים יהי אור, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, היך מה דאת אמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך. וכתיב (שם ב) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו', עד כאן לשונו:

כ״אודוגמא לזה מצינו שהקב"ה בישר הגלויות לשלשה עמודי העולם שבזכותם נברא העולם, והם אברהם אבינו, ומשה רבינו ע"ה, ויעקב אבינו ע"ה, כדאיתא בבראשית רבה (יב, ט) א"ר יהושע בן קרחה, בהבראם (בראשית ב, ד) באברהם, בזכות של אברהם. ר' עזריה אמר, על הדא דרבי יהושע בן קרחה (נחמיה ט, ו) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית וגו' וכל אשר בהם. כל האונקים הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם, עד כאן לשונו. ונראה לי בזה מתורץ קושיא בלא הכי בקרא. למאי נפקא מינה מזכיר ששמו מתחילה אברם. אלא הרמז על תיבת בהבראם ה' זעירא, אז רומז באברם, ועם ה"ה באברהם וק"ל. נחזור לדברינו, בזכות משה איתא גם בבראשית רבה פרשה א' (ד) ר' ברכיה אמר בזכות משה, שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, עד כאן. בזכות יעקב, כדאיתא בויקרא רבה פרשת בחקותי (לו, ד), ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיה מג, א). ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב"ה לעולם עולמי עולמי, אומר לך מי בראך מי יצרך, יעקב בראך יעקב יצרך, ככתוב בוראך יעקב ויצרך ישראל, עד כאן:

כ״בוהנה לאברהם אבינו בישר הקב"ה הד' מלכיות, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, טו) קח לי עגלה משולשת (בראשית טו, ט), זו בבל שהעמידה ג' מלכים, נבוכדנצר אויל מרודך בלשצר. עז משולשת, זו מדי שהיא מעמידה ג' מלכים, כורש ודריוש ואחשורוש. ואיל משלש, זו יון כו'. ר' אלעזר אומר, כל הרוחות כבשו בני יון, ורוח מזרחית לא כבשו כו', ראיתי האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה (דניאל ח, ד). ותור וגוזל, זו אדום, תור הוא, אלא שגזלן הוא, עד כאן. למשה רבינו ע"ה הראה ג"כ הש"י שיעבוד מלכיות כמו שאמר אשר אהיה עמהם בשיעבודין אחרים. יעקב אבינו ראש הגלויות בפועל, כי הלך בגולה וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו' (שבת פט, ב):

כ״גוראוי לתת לב על כל זה, אך ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ומה שנראה שהיא סתירת הבנין הוא אדרבה סותר על מנת לבנות, ואז יצא הבנין בנוי נצחי זך וטהור, וה' יבנה. (ועל זה רמז (עי' ב"ק ס, ב) באש ה' הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כי אש שריפת המקדש הוא סיבה לבניינו שלעתיד באש הקדושה. ובפסוק (איכה א, יג) ממרום שלח אש בעצמותי, תמצא סופי תיבות משיח. וברוקח כתיבת יד אמר, ד' אש באיכה, ד' גחלים הלכו בדביר, גם ד' תוקד בצו את אהרן. ועל זה יהיה רמז היתה לנידה, כי נדה מתהפך דם שלה ללובן ומניקה את בנה, כי הרע יתהפך לטוב ותהיה ההשפעה מרובה שהיא יניקתינו מלמעלה. ועת צרה ליעקב וממנה יושע וגו' (ירמיה ל, ז). ובאיכה רבתי (א, נז) אמרו, משיח נולד ביום החורבן. והרע הוא סיבת עצם הטוב לג' טעמים נכונים, א' כי הקליפה קודמת לפרי, כמו הלילה הקודמת ליום, ומתוך חשיכה אורה. ואלמלא שנברא הקליפה, היתה מעורבת בתוך הפרי, נמצא לא היה הפרי ברור. כך כוס התרעלה של האומות הם כמו שמרי היין, והקדוש ב"ה רוצה להביאנו בית היין המשומר, רצוני לומר המשומר המסולק מהשמרים שגרם חטא הראשון סחיטת אשכול ענבים, ואז כלה ענן וילך חשך ויהי אור סור אור בהיר, ויתרון האור מהחושך. רצוני לומר שסיבת יתרונות שיש באור הוא מצד החשך הקדום. ויבדל וגו' (בראשית א, ד), שנברר לעצמו ונשאר האור בהיר. ב' כמה מעלות טובות מהגלויות שאנו סובלים בחיים חיותינו כדי להציל נפשותינו מהגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך עיין שם. והגלויות הם הכור והמצרף. סיבה שלישית קרובה לזה כי הגלויות הם מעוררים אותנו לתשובה:

כ״דבאיכה רבתי (ד, כה) בפסוק (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון, ר' חלבו בשם רבי יוחנן אמר, טובה היתה הסרת טבעתו של פרעה כו'. טובה הסרת טבעתו של אחשורוש מס' רבוא נביאים כו'. טובה היתה מגלת קינות כו'. וענין של הכל הוא, כי מכח זה התעוררו בתשובה, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) בענין משיח, הקדוש ב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ומחזירן לתשובה. וזהו ביאור המדרש באיכה רבתי (ב, ו) בפסוק (איכה ב, ג) גדע בחרי אף כל קרן ישראל, י' קרנות הן כו' אברהם יצחק יוסף משה תורה כהונה לויה נבואה בית המקדש ישראל כו'. וכיון שחטאו, נטלו מהן שנאמר גדע וגו' ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה כו'. וכשישראל עושין תשובה, הקב"ה מחזירן למקומן כו', וכל קרני רשעים אגדע כו' וירם קרן משיחו. וקשה, איך שייך לומר שניתן להם קרנות נבואה כהונה ולויה כו'. אלא כלומר, תיקון הקרבנות על ידי האומות שהם מחזירים לתשובה, ותם עונך על ידי האומות ויצטרפו כדלעיל. ואז קרן משיחו זהו הזכרת ד' מלכיות בראשית הבריאה, ולבסוף ורוח אלקים, רוח משיח. ואמר על פני המים שהיא התשובה, והרעות הם הטובות כי הזדונות נהפכים לזכיות:

כ״הוזהו ענין המדרש בפתיחתה דאיכה רבתי (יח), ר' אבין פתח, השביעני במרורים (איכה ג, טו), בלילי פסח של יום טוב הראשון, הרוגי לענה בט' באב מה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוגי בלילי ט' באב לענה, הוי לילי יום טוב הראשון של פסח לילי ט' באב, עד כאן. רצונו לומר על דרך (ברכות פ"ט מ"ה) כשם שמברכין על הטובה כו', כי הרעה היא הטובה, והצום יתהפך לששון ולשמחה. וקדוש ה' האר"י נתן רמז (שמות לב, ה) חג לה' מחר, כי כן יהיה באמת צום י"ז יתהפך לששון ולשמחה. והצום גורם להיות ששון ושמחה:

כ״וועל ענין הנ"ל יתבאר מדרש תמוה באיכה רבתי (א, לב) כי ה' הוגה על רוב פשעיה (איכה א, ה) יכול על מגן תלמוד לומר על רוב פשעיה, עד כאן. ומהתימה איך יעלה על הדעת שהקב"ה יתן עונשים בחנם, אדרבה לענין טובה מצינו מתנת חנם אבל לא לרעה, כי חפץ חסד הוא. המאמר הזה יתבאר על ג' פנים, ונתרץ גם כן בענין ציווי להתאבל על ירושלים וזכרון לחורבן תמיד כמוזכר בדברי נביאים ובדברי רז"ל בכמה דינים, וכל המרבה זוכה בישראל לראות בנחמת ציון. ולכאורה יש להפליא הלא כל הנביאים וחכמי האמת, גם חכמי האומות מאריכים בזה לקבל יסורין באהבה, ושהצער על העבר הוא פועל הבל, וא"כ למה בא פה הציווי להיפך, וגם נודע כי העצבון הוא מונע גדול להשכלה, אשר על כן אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה:

כ״זאך לפי מה שהקדמנו יוצא מזה שלשה תועליות. הא', בהתבוננו בהעדר הגדול בחורבן העצום ותרד פלאים מפני חטאינו, כי עונותינו גרמו כל אלה, אז נבוש ונכלם חטאתינו נגדינו תמיד ונפשפש במעשינו. הב', כי הגלויות הם תמורה וכפרה תחת עונש הגיהנם, ואולי מפני רוע מעללינו, כי בגוים אין תורה בעונותינו הרבים אולי חייבים אנחנו הרבה והרבה, על כן אנו מזכירים צרות החורבן והכליון כדי שיצרף הקב"ה מחשבותינו למעשה, רצוני לומר שיקח לכפרה מרירת לבנו כאלו היה בפועל, על דרך (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ושבירת הלב במקום פעולה. הג', כדי שיהיה צירוף וזיכוך שהקליפה תסולק לגמרי, ואז לעתיד יתרון האור:

כ״חואל אלו הג' יתבארו הפסוקים (איכה ג, לט-מ), מה יתאונן אדם חי וגומר. נחפשה וגו'. אמר, מה יתאונן אדם חי, רצה לומר למה יתאונן על צרה, די שהוא חי. ואמר דרך כלל, שהתכלית גבר על חטאיו, זהו התכלית מהעצבון. ואחר כך פירש ואמר, נגד הטעם הראשון אמר, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה על חטאתינו הראשונים. אבותינו חטאו, גם אנחנו בסוד הגילגול, עיין בקול בוכים. ונגד טעם הב' אמר (שם מא), נשא לבבנו אל כפים, דהיינו יגון לבנו כאלו היה בפעולה. ונגד טעם הג' אמר (שם מב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, כי זהו לטובה, כי אלו היה סליחה היה נשאר הפגם בשרשו ואז לא היה האור נזדכך, רק השמרים מעורבים ביין ולא היה מתהפך הזדון לזכות, על כן אתה שאנו דבקים בך, כי הנשמות חלק אלוה ממעל והיה לך ה' לאור עולם לא סלחת, כדי שיסתלק הפגם לגמרי:

כ״טועל פי זה יתבאר המאמר התמוה בג' אנפין. אמר (שם א, ה) כי ה' הוגה, היינו העצבון בכל עת. ואמר, יכול על מגן, רצוני לומר שאין תכלית מזה רק הצער בחנם. על זה אמר, על רוב פשעיה, זה התכלית יוצא מזה שיזכור ברוב הפשעים כדי שיחפוש דרכיו ויתקן. ועל טעם הב' אמר גם כן, יכול על מגן, שהעצבון בזה אין עולה בידו אלא העצבון. תלמוד לומר, על רוב פשעיה, שהוא כפרה על הראוי לבא לפי רוב הפשעים, כי עדיין לא שבנו מטעותינו ונמשכים זמן רב, זהו רוב פשעיה, כי עדיין לא נטהרנו. על טעם הג' אמר, יכול תחשוב מאחר שנדחינו מעל שלחן גבוה כבר אבדנו ח"ו ובחנם הוא אתנו, ואין ההוגה רק על העונש שנענשנו וגלינו מעל שלחן אבינו וחנם נמכרנו. על זה אמר, על רוב פשעיה ולא על רוב הפושעים, רק יתמו חטאים ולא חוטאים בפ"ק דברכות (י, א), ועל דרך (בראשית מט, ז) ארור אפם, שהאף יהא ארור ולא הם, דהיינו שהחשך ילך ויסתלק הקליפה, ודו"ק. וניחא, כי ידו"ד הוגה שם של רחמים זהו כלל הגלויות שהם לתכלית הגאולה ועיקר סוד הבריאה:

ל׳ונתגלו לאברהם אבינו ולמשה רבינו ע"ה וליעקב אבינו ג' עמודי העולם שבעבורם נברא העולם. אברהם אבינו, ראש המאמינים. יעקב אבינו, מטתו שלימה כלל עדת ישראל. משה רבינו ע"ה, עצמות התורה. והגלויות מזככות, ואז נבוא למדרגה המוזכר בזוהר (ח"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקים דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. להנצל מעונש גיהנם סוד טהרות הנפש, נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב) תכרת הנפש. וסוד התשובה סוד טהרות רוח זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט), רוח נבואה וסוד אור העליון נשמה טהורה וקדושה בלא סיג. וכן אברהם בירר גלויות להציל מגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, כא). סוד הנפש (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו. יעקב מטתו שלימה להסיר חלאת הזוהמא, וכמו שכתוב (שם לה, ב) הסירו אלהי נכר, סוד התשובה בחינת רוח ותחי רוח יעקב (שם מה, כז). משה רבינו ע"ה אור התורה סוד נשמה, ומשה רבינו ע"ה כולל כל נשמות ישראל בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף אשר אנכי בקרבו כמו שכתבתי במקום אחר. ואז אתי שפיר (תהלים עט, א) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך, והקשו בתלמוד קינה מיבעי ליה. אלא הוא ממש מזמור, כתיב (איכה א, יב) הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, ואמר הביטו בעין שכליכם וראו והתבוננו תכליתו:

ל״אוהנה היו ד' מלכויות כנגד ד' מיני צרות הכוללים כל הצרות הרעות המוזכרים לקמן בדרוש דברים, אשר על זה ירמוז מזמור דדוד (תהילים י״ג:א׳-ב׳) עד אנה, עד אנה תשכחינו כו'. א' צרה מתוך רוחה, כי אינו דומה צרת כפרי לצרת בן מלך. ב' (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ושונאו מושל בו, דא ודאי ינקא. שלשה של ביטול תלמוד תורה, זה ודאי אינון יסורין של אהבה. ארבע צרה הנמשכת זמן רב ובבקר תאמר כו' (דברים כח, סז), ונעלם קיצה, על זה אומר נגד צרה נמשכת עד אנה תשכחני. ונגד צרה מתוך רוחה אמר, עד אנה תסתיר את פניך, שהיה לי מתחלה אור פני מלך חיים, יאר י"י פניו. ונגד צרה דביטול תורה, בגוים אין תורה ולא מעשים אמר, עד אנה אשית עצות בנפשי, על דרך (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים, צריך להמציא עצות תפלה במקום עבודה וכאלה, ואז יגון בנפשי בזכרי החורבן, כמו שאומרים ועתה בעונותינו הרבים שאין לנו כהן כו' והרבה כאלה. ונגד המשלת עבדו אויבוי בו אמר, עד אנה ירום אויבי עלי:

ל״ב(ועל זה הג' איכות ואני הגבר:

ל״גאיכה הראשון, צרה מתוך רוחה, כמו שנאמר (איכה א, ז) זכרה ירושלים כו', ועיקר ההרוחה של ברכה הם שלשה שלמיות שהזכירו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני כו', ונרמזו בפסוק (שמות כג, כה) ועבדתם וגומר ובירך לחמך, מזוני. (שם כו) לא תהיה משכלה, בני. (שם) את מספר ימיך, חיי, אמר (איכה א, א-ב) כאלמנה בכה תבכה, רומז לאבילים בר מינן. על מזוני אמר (שם יא), מבקשים לחם. על בני אמר (שם טז) על אלה אני בוכיה וגו' היו בני שוממים. הנה במתן תורה אמרו רבותינו ז"ל (שוח"ט ח) הבנים היו ערבים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). והנה מתן תורה נתבטל בעשיית העגל, כתבתי במקום אחר הפשט על דרך המאמר בברכות (לב, ב) גם אלה תשכחנה אלה אלקיך ישראל (ישעיה מט, טו), ואנכי לא אשכחך, מתן תורה אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ועתה נתהפך כאן על אלה אני בוכיה, ורחק ממני מנחם, היינו (ישעיה נא, יב) אנכי אנכי מנחמכם, על כן היו בני שוממין (איכה א, טז). ואמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וקשה הלא אין מזל לישראל. אלא תליא פירוש כמו תשובה תולה, רצוני לומר כשיש זכות אז ודאי, אבל כשהמזל גורם אז תולה כי אין מזל לישראל. וזה הוא שאמר הכתוב (איכה א, יב) לא עליכם כל עוברי דרך, כי האומות הם תחת המזלות:

ל״דאיכה יעיב (איכה ב, א), צרות העדר התורה. השליך משמים (שם), היפך (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגומר. הדום רגליו, במתן תורה ותחת רגליו וגומר (שמות כד, י). נאות יעקב (איכה ב, ב), הם בתי מדרשות והם מבצרי נטורי קרתא. ישבו לארץ (שם י), עובדא דסנהדרין במאמר שאנו בו. למי עוללת כה (שם כ), כה תאמר להם. מה אעידך (שם יג), אף האומות מודים רק עם חכם ונבון (דברים ד, ו). ומן א"ב זה התחיל להקדים פ' לע', במתן תורה פיהם שאמרו נעשה קודם לנשמע לראות בעין, ועתה בעובדא דבר קמצא (גיטין נו, ב) אמרי ליה בניב שפתים, ואמרי ליה בדוקין שבעין. הראשון סובר הקדמות פ' לע' הוצאת דיבת שקר גרם החורבן. ואמרי ליה אף אם לא הקדימו והיו אומרים אמת, היו נענשים מכח לשון הרע. ומה שהקדים הכתוב להודיע קושטא דמילתא דהכי הוה:

ל״האיכה יועם (איכה ד, א), כנגד השפלות הגדול וירידת פלאים מהעדר המלכות שנפלנו תחת שונאינו, כי איכה זו קונן על מלכות יאשיה ועמו בני ציון אשר עליהם בודאי נאמר בני ישראל בני מלכים. אני הגבר (שם ג, א), נגד צרה מתוך רוחה, כי ירמיה שמר לו מר הוא היה בהתרוממות הגדול ובכל חשקי העולם, כי היה גלגול שלמה כמו שאמרו המקובלים, ועל כן היה תמה אני הגבר ראה עני:

ל״וזכור ה' (איכה ה, א), מיוסד ג"כ נגד ד' עד אנה הנ"ל רק בבחינה אחרת, דהיינו בזכור כי עניים ואביונים אנחנו. והנה ד' עניינים בענין ריחום על העניים. המעלה העליונה, אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) טרם בא הדל, רק הוא משכיל ומתבונן אולי זה הוא עני, על זה אמר עד אנה תשכחני נצח, ואינך שם אותי בזכרונך. וע"ז קינן זכור ה'. המעלה תחתיה, כשרואה להעני מוכן לבקש, מתחיל הוא עמו ואינו מסתיר פניו, זהו (שם יג, ב) עד אנה תסתיר פניך, ורומז כלפי מעלה להתראות בקצת מ"ט ועל זה קונן הביטה. המעלה תחתיה, עכ"פ כשהדל מבויש ושואל, נותן משאלות לבו. זהו עד אנה אשית עצות בנפשי, לבוא כעני בפתח, תפילה לעני כי יעטוף (שם קב, א), והתפלה היא נפש, תפלה בכוונה כגוף בנשמה, על זה קונן (איכה ה, ב) וראה את חרפתינו בבואנו כדלים ורקים, לך ה' הצדקה כו' ולנו בושת הפנים, כי השואל בתפלה הוא כעני המבקש. המעלה שתחתיה, להשגיח על כל פנים בפדיון שבוים ביד אויב דכלהו איתנהו ביה, זהו (תהלים יג, ג) עד אנה ירום אויבי. וע"ז (איכה ה, ב) נחלתינו נהפכה לזרים כו', הרי קינה דזכור:

ל״זוד' אלפי ביתות הם על הד' הנ"ל שהם ד' מלכיות. כיצד, בבל צרה מתוך רוחה, כי גלינו מארצנו ומאז לא היתה לנו רוחה אמיתית, כי כל זמן בית שני מלחמות, ואכבדה חסר. צרת מדי, תחת עבד כי ימלוך, דהמן נמכר למרדכי בטולמא דלחמא, ורצה למשול עליו בקום עלינו אדם ולא מלך. גלות יון, ביטול תורה ומעשים, שאמרו כתבו על קרן השור, צרה נמשכה. גלות אדום בעונותינו הרבים:

ל״חועל ד' אלה נבאר מאמר באיכה רבתי (א, לג), וילכו בלא כח לפני רודף (איכה א, ו), ר' עזריא בשם ר' יודא בר סימן אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כד"א (תהלים ס, יד) באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדולה של מעלה, כד"א (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. ר' יודא בר' סימון בשם ר' לוי ב"ר טרפון אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של הקב"ה, מוסיפין כח בגבורה שלמעלה, כד"א (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה'. ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה, כביכול מתישין כח גדולה שלמעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. רבי הונא ורבי אחא ור' סימון בשם רשב"ל ורבנן בשם ר' חנינא, היה אומר לחבירו בירושלים הקרני דף א', ואמר לו אין בי כח. השניני פרק א', ואמר לו אין כי כח. אמה להם הקב"ה, תבוא שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף. א"ר אחא, כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא, כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל, מלא כתיב, עד כאן:

ל״טקשה מאי בינייהו ואיזה שינויים כו'. אלו ד' מתרצים למה לי רודף, כיון שהי' בלא כח. ודיברו נגד ד' מלכיות גלות בבל צרה מתוך רוחה, דמקודם היו ישראל ברום מעלה נקראים בני אלקים, אמרתי אלקים אתם (תהלים פב, ו), ואז באלקים נעשה חיל (שם ס, יד), באלקים אמיתים, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, וכשאנחנו נקראים אלקים כביכול כי היינו בארץ חלק ה' לא תחת שרי האומות והשכינה למעלה מראשינו, אז באלקים נעשה חיל ודוק. וכשירדנו, אז (דברים לב, יח) צור ילדך, דהיינו צלם אלהים תשי. וזהו הכפל וילכו בלא כח, שמקדמת דנא היה להם כח דהיינו הרוחה, ועתה לפני רודף. והזכיר תואר מקום בדבריו, כי כשאנחנו כביכול מתדמים לקרוא אלקים בשמו, אז הוא מקום מקומו של עולם מתייחד עמנו:

מ׳ר' יודא בר' סימון בשם ר' לוי מדבר בגלות מדי, על כן מזכיר תואר הקב"ה, כי קדוש הוא נבדל, וכן ברוך הוא נסתר ודו"ק. מדבר מבחינת עבד כי ימלוך, כי פסוק ועתה יגדל אמר משה לענין המשיל ישראל על האומות אף על גדוליהם, שלא יאמרו מבלתי יכולת כו' (במדבר יד, טז), ועתה בנפול נופלים ועבדים מושלים. וזהו וילכו בלא כח לפני רודף, רצה לומר שהמושל בהם עתה שהוא רודף הוא בלא כח אדם ולא מלך ומושל בנו:

מ״ארבי הונא ורבי אחא ור' סימון בשם רשב"ל מדברים מגלות יון צרות ביטול תורה, על כן הלכו בלא כח, ה' עוז לעמו יתן הנאמר בתורה (תהלים כט, ד) קול ה' בכח כו':

מ״ברב אחא מדבר מגלות אדום צרה נמשכה, כביכול אין השם שלם כו', ועתה לא נתקיים (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, עד לעתיד (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה, ועתה רודף מלא, על כן וילכו בלא כח, רצה לומר כי תש כחינו לאורך הגלות. ולעתיד ובא לציון גואל מלא, כי לה' הישועה. ומה ששנת גאלי (ישעיה סג, ד) חסר, זהו כי החסרון מצדי, רק יעשה למען שמו הגדול כי כביכול השכינה בגלות, ועל כן ובא לציון גואל מלא, ודו"ק. הרי ענין ד' מלכיות:

מ״גוהנה הם שתים שהן ארבע, בבל ויון מתדמים, כי זה גורם לזה. כי צרה מתוך רוחה גורם לביטול תורה ועבודה, אשר על כן כתבו קצת המפרשים בענין גלות מצרים להרגילם בעול הש"י עבודה כדי שבטוב יקבלו עול התורה והעבודה, אבל הרך והענוג כשחסר כל טוב וכבר הורגל בטובה לא יוכל למשוך בעול. וכן מצינו בבל ויון מצד עצמם מתדמים, כמו שיון גרמו לכפור בה', כן מצינו דוגמא בנבוכדנצר כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ומנו רב שמואל בר שילת. ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הקב"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניסם תחת כנפי השכינה, היינו דכתיב (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה, עד כאן. מדי ואדום מתדמים, עבד כי ימלוך היא צרה נמשכת מאין הפוגות, כי לא זו שאין משתעבד בו, אלא אף זו שנתהפך והוא משעבד בו. וכן מצינו מדי ואדום מצד עצמם מתדמים והם מזרעו של עשו, כי עיקר גלות מדי הוא המן הרשע בן בנו של עמלק בן בנו של עשו:

מ״דוכשם שברכותיו של משה רבינו ע"ה מעין ברכותיו של יעקב אבינו בדוגמא אחת, כן תיקונים אלו דהיינו ד' מלכיות שהם לתקן אותנו להטיבנו באחריתנו הם הדוגמא כדפירשתי, כי יון ואדום דוגמת בבל ומדי. וכבר נודע כי יעקב ומשה ממקום קדוש אחד באו, כדאיתא בתיקונים והא יעקב תמן הוה דא מלגאו ודא מלבר, כן בכל עניניהם. ועתה אפרש המאמר (בר"ר צט, ב), התחיל ואמר, כי אם גלה סודו לעבדיו כו', רצה לומר להם רמז ועשה בהם סימן, כי האבות סימן לבניהם. והנה גלות בבל ומדי שהם צרה מתוך רוחה ועבד כי ימלוך הקב"ה היה נותן סימנים האלו ביעקב. כיצד, אין רוחה ושמחה בעולם כזרע בירך ה', ברא מזכה אבא להנצחיות, וזהו יעקב מטתו שלימה. גם נשותיו כולם קדושות, אשר המטה שלימה בכל מכל כל, וכל צרותיו היו מזה, צרת רחל צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין. גם כתיב (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, ונתהפך שיעקב אבינו קבלו לעשות לאדון:

מ״הבמשה רבינו ע"ה הקב"ה הי' נותן בו סימן ב' צרות של יון ואדום. כיצד, התורה באה לו בצער גדול כמו שכתב רש"י בפרשת דברים, שהיה להם לומר ממי נלמד, ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, וזה כפרה על צורת ביטול תורה בימי יון שבצרה גדולה קיימוה. ונגד גלות אדום צרה נמשכה, הוא תוכחה שבמשנה תורה, כנודע תוכחה שבתורת כהנים נגד בית הראשון, ושבמשנה תורה נגד בית שני, וזו התוכחה משה מפי עצמו אמרה, וכתבתי במקום אחר הפירוש. ואמרו רז"ל (תנחומא שופטים ה) משה מסר עצמו על התורה ודינין וישראל. על התורה כדפירשתי. ודינין וישראל הכל אחד, כי לאחר מדת הדין הקשה בתוכחה הנמשכת בעונותינו הרבים זמן רב, מסר עצמו אישראל ואמר (דברים כט, ט) אתם נצבים כו', הקללות מקיימות אתכם. ואח"כ (שם לג, א) וזאת הברכה. וסוד הענין, הקללות הם ברכות כדפירשתי לעיל, ואמרו מאה קללות חסר שתים, וכן ונושנתם חסר שתים, וקשה דהוה להו למימר צ"ח קללות. אלא אף שבפרט נראות חסר ב', מכל מקום הם מאה, דהיינו בהצטרף (דברים כח, סא) כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, כך כתב הרוקח. ואלו המאה נכנסות בסוד מאה ברכות, והענין סובב הכל על מרכז שלנו, כי צרות המלכיות הם לטוב לנו והם עצמות התיקונים, על דרך (יומא פו, ב) הזדונות נעשות זכיות, ומלאך רע עונה אמן:

מ״וועתה אפרש ארי כנגד ארי, הקליפה דוגמת הפרי, על כן היא תיקונו. הנה חורבן הארץ הי' ע"י נבוכדנצר והוא גילה ערות הארץ, ומכח עריות קאה הארץ יושביה בסוד גדול שפירשתי במקום אחר, דוב אורב הוא לי ארי במסתרים, כענין מה שכתב בקול בוכים כי הנני מקים רעה מ(תוך) ביתך (ש"ב יב, יא) נתקיים בנבוכדנצר שבא מזרע דוד הנקרא ארי, דהיינו כששכב שלמה אצל מלכת שבא נתעברה, ומזה הזרע יצא נבוכדנצר. וירמיה גילגול נשמה של שלמה, והמשילו רז"ל (פסחים מט, ב) בעילה שאינה מצד הקדושה, מה ארי מכה ודורס, אף עם הארץ כו', על כן הוא כאלו כפתה לפני הארי. והנה לכאורה גם מלכות בית דוד כך הי' בבוא יהודה על תמר, אבל סוד הענין שאדרבה היא הנותנת, כך גזר הקב"ה שיהי' בסוד הקדושה הכנסת קליפה שיקויים (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואז יטוהר הכל ומלכותו בכל משלה. על כן קראו יעקב ליהודה ארי (בראשית מט, ט) וזיווגו נגד ארי, ואין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויין בצוארו (יומא כב, ב), והכל בסוד טהרת הקליפה, וכעין האש הקדושה הרבוצה במקדש ראשון כעין ארי (שם כא, ב), עיין בביאורי שער האורה בענין הכינויים דמדת מלכות בשם נשר וכאלה, דלכאורה קשה מה משמשות, עיין שם. ובשכלנו קליפת הארי כפשוטו, דהיינו נבוכדנצר, אז נתתקן הארי מלכות בית דוד ונבוכדנצר נפל בידו על ידי דניאל, וגלות הזה היה צרה מתוך רוחה, וכבר פירשנו זה בסוד יעקב מטתו שלימה, ולפי סודו לרמז על מטת יהודה שהיתה שלימה בשלימות, ודו"ק:

מ״זתחת עבד כי ימלוך זהו מדי, המן נמכר בטולמא דלחמא, תיקונו בנימין הנער והיה לו עבד, דהיינו ליוסף שטנו של עשו, והוא כובש את המן בסוד (אסתר ג, ב) ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי בנימין אביו לא השתחוה לעשו כי עדיין לא נולד, והדרוש ארוך בקול בוכים עיין שם. והנה נודע כי גלות מדי ופרס היא גלות אחת, ועיקר גלות מדי הוא גזירת המן, על כן ניחא דוב ודב, כי הקרי הוא דוב, והכתיב דב, והכל אמת. ויתורץ הקושיא שהקשיתי (ד"ה קשה וכי) במסכת ברכות (עי' מגילה יא, א) משמע הפרסיים מגדלים שער כדוב כו' שמע מינה דדוב ממש קאמר, והכל אמת, דוב רומז על פרס, ודב שהוא זאב רומז על מדי דהיינו המן עבד כי ימלוך, כי מצינו ארי טורף, ומצינו זאב טורף, ונודע ארי מלך שבחיות, וזאב הוא עבד שבחיות, ואלו ב' מלכיות ב' שהן ארבע כדפירשתי לעיל. ומתורץ קושייתנו:

מ״חעל כל זה בא משה רבינו ע"ה הדוגמא, ותיקן בסימנים שהיו בו ב' האחרונים יון ואדום. יון, צרת ביטול תורה, לוי שבט שלישי מורה על התורה כמאמרם (שבת פח, א) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי כו'. גם לוי, ל"י עולה מ' יום בסיני, ו' ששי בסיון. גם לוי לויית חן. יון, יפת אלקים ליפת וגו' (בראשית ט, כז), יפיפיותו של יפת כו' לשון יוני, וכן יון בהיפוך נוי לשון יפיפיות, גם יון אותיות לוי בהיפוך דטלנ"ת. ובמדרש (עי' זוהר ח"ב רלז, א) תמימה זו יון שדעתם קרובה לדעתינו. והנה זאת תורת אדם כי אדם לגו, והנגלה נקרא בשם אדם, והאדם בצלם אלקים מצד התורה והשכל. וכמו שהתורה כלל העולם, כך האדם תמונת כל הג' עולמות כמו שכתבו כל המפרשים. הראש שבו השכל בדמות עולם השכל, אחר כך הצואר והגרון והלב שהאדם חי מדבר דיבור החיצוני יהגו בגרונם והלשון קולמוס הלב כנגד עולם הגלגלים השמים מספרים כבוד אל. אחר כך מתחת טיבורו ולמטה כלי הגיעול וההפסד מקום הערוה עולם השפל ערות הארץ. על זה בא הדמיון בלוי ויון. כובע בראש, ואח"כ נגד ההגיון משמיעים קול, ואח"כ מכסין הערוה, הרי יון מתדמה ללוי. ומאן נוכח כי הוא קליפה קוף בפני אדם, על זה אמר אלו מועטים כו', על דרך (דברים ז, ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט, והוא סוד המרכז. עיין בפירוש המשניות להרמב"ם סוף סוטה, יוסי קטנתן של החסידים:

מ״טיוסף בכור שור תיקון לאדום. בבראשית רבה (מד, טו) שהבאתי לעיל (ד"ה והנה לאברהם אבינו) ותור וגוזל בני אדם שנמשלו לתור והם הגזלנים, והגלות מזה צרה נמשכת ובכל צרה מצירים, דהיינו בכל ג' שלמיות שסימנן מג"ן, שלימות הממון, שלימות הגוף, שלימות הנפש, ולא נתקיים בגלותינו (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם בגופו בממונו בתורתו. ונודע (ב"ק פ"א מ"א) כי ג' אבות נזיקין בשור, קרן שן ורגל. קרן נגד שלימות התורה, דכתיב בה (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו קרני משה, שן טורפים הגופות, רגל זה ממון היקום אשר ברגליהם. וכן כתיב במלכות אדום (דניאל ז, כ) וקרנא די עשר, הרי קרן. רפסה ברגלה, הרי רגל. אכלה, זו היזק של שן. ורבו שונאי שקר (תהלים לח, כ), ראשי תיבות שן קרן רגל. ותתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), כי ויעקב שלם כדלעיל. ואימתי, בזמן שהקול קול יעקב כו'. ובפתיחתא דאיכה (ב), אימתי המלכות גוזרת ומצלחת, כשמשליכין דברי תורה לארץ, שנאמר (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה כו' ועשתה והצליחה, כי בנפול האומות בא השק"ר. ונגד ג' אלו, כיבוד אב שלימות הממון, אפילו זרק ארניקי כו' (קידושין לב, א), ויכלכל יוסף את כל בית אביו (בראשית מז, יב). פירש מהערוה, שלימות הגוף מטיפה סרוחה. את האלהים ירא, שלימות הנפש:

נ׳ביאור מאמר דצדקיה (איכ"ר ב, יד). צדקיה השיג שיש לו אחיזה ביון כדפירשתי שהוא ביטול תורה, וזהו ארנבת, ומדרש רבה פרשה שמיני (יג, ה), ואת הארנבת (ויקרא יא, ו), זו יון. ואנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני, ואין שבועה חל על שבועה, וחשב בהיפוך כבוד ארנבת לקלון, אז יתבטל ממשלתו ושבועתינו בקיום התורה תעמוד. ולא ידע אף שהי' לנבוכדנצר אחיזה בזה, מכל מקום היה בו ג"כ אחיזה מה בתורה, דהיינו תלמוד בבלי, למה נקרא בבלי, וזהו סוד (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה. וקשה רישא אסיפא, אלא הכי פירושו, רפינו אותה וקבלה קצת רפואה, אבל לא נרפתה לגמרי, כי במחשכים הושיבני (איכה ג, ו) זה תלמוד בבלי לרוב הגירסות הקשות כו', וגם לא נרפתה כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין כד, א) שהבאתי לעיל:

נ״אוהנה לאדום היתה אחיזה גמורה, כי נפיק רבי מאיר מנירון, סתם משנה רבי מאיר (שם פו, א), ורבי מאיר ר' נהוראי שמו שמאיר כו'. וכן בתורתו כתנות אור באלף (בר"ר כ, כב). וזהו סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער"ו, סוד כתנות עור, ונתהפך לאור. וזהו יום ירושלים, כי אור יממא הוא כדאיתא בריש פסחים (דף ב'). אמנם תלמוד בבלי אין אור בהיר לעת עתה, רק במחשכים הושבני, וזהו בת בבל השדודה כי לא נרפתה לגמרי, ב"ת למפרע תלמוד בבלי. ונבוכדנצר אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי, והשביעו במזבח הפנימי שהוא מכפר פעם אחת בשנה, ולא השביעו במזבח החיצון שהוא לכפרה תמידי, כי שם אין אחיזה לקליפה רק ביום כפור אף סמאל נטהר בקצת ונכנס לקדושה ונעשה סניגור. אבל בעוה"ר בחורבן בית המקדש אף מלאכי שלום מר יבכיון, וכתיב (איכה ב, ז) זנח ה' מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה. הנה רבן של ישראל בעלי תורה שבע"פ ישבו אצל המזבח כמו שכתב רש"י ואלה המשפטים (שמות כא, א) והם החומות נטורי קרתא. ועתה בעונותינו הרבים זנח ה'. ונבוכדנצר שהיה אחיזה בארצו בתורה שבע"פ אבל במחשכים, על כן לא השביעו במזבח הזה, רק במזבח לכפר אחת בשנה ושם אף קטיגור נעשה סניגור. והנה כשתצטרף נא"ר דהיינו נאר ה' מקדשו עם ב"ת דהיינו בת בבל השדודה, תמצא סוד ארנב"ת:

נ״בוקשר שערות ראשם בסוס, כבר כתבתי ארי נגד ארי, דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ממלכת שבא. וג' ציווים במלך, (דברים יז, טז-יז) לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה. דוד המלך קיים הכל, חזי מה עביד באבישג. סוס, אמרו רז"ל (סוכה כו, ב) היה ישן ס' נשמי כשינת הסוס כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ס' ממיתה, והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היה בו דביקות קונו למהר לעבודת קונו. וכסף וזהב הכין הרבה לעבודת קונו לבנין בית המקדש. ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, מדן נשמע נחרת סוסיו, וממונן של ישראל חביב עליו כמרקחת כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה כתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ונפלה כמו (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אלו הסנהדרין. כתיב בעובדא דהכא (שם ב, י) ישבו לארץ [ידמו] זקני בת ציון וגו' בתולת ירושלים, וכן בהאי קרא דנפלה כתיב בתולת, זה בא מתגבורת נבוכדנצר. ובמקום ב"ת ציון, ב"ת בבל השדודה. אבל דוד המלך רמז (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, סומ"ך בגימטריא סוס, ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו כו'. ובעונותינו הרבים, כשגבר נבוכדנצר נקשרו בזנבות הסוס והיו מזכירין זכות אברהם וזכות יעקב, כי להם נתפרסם ענין שעבוד מלכיות על דרך בשורה טובה להנצחיות:

נ״געוד יש סוד בענין הארנבת, ומה שעלה על דעת צדקיה להפר השבועה עיין בדברי רז"ל (שבת קמט, ב) בפסוק (ישעיה יד, יב) חולש על (ה)גוים, בענין משכב זכר שעשה נבוכדנצר עם המלכים, ואף לצדקיה בקש לעשות כן כו'. ואמרו המקובלים, הבא על הזכר מתגלגל בארנבת, על כן רצה צדקיה להורידו, כי התבונן בגלות שהוא בגוף ונשמה, וכן הוא האמת, כמו שהגופות מפוזרין, כך הנשמות נדחות והולכות מדחי אל דחי, עיין בתפלת ר"ה בסידור קורדיוור"א בענין ותקבץ פזורנו כו' וברכת תקע בשופר כו', כי כמו שנשמות מלכי האומות נפזרות ממהלכן האמיתית כענין נבוכדנצר, כן נשמות ישראל שתחתיו הולכות ונדחות ממהלכן האמיתי הראוי להן איש איש לפי מדריגתו:

נ״דועל ענין זה רומזים הפרשיות דמטות ומסעי ברמיזתם, כי העדה השלימה שהיתה מוכנת ליכנס לארץ ישראל, דהיינו הגוף בארץ ישראל שלמטה, והנשמות בא"י שלמעלה ארץ חפץ. ובכאן סיום התורה, כי אחר כך משנה תורה. על כן באו הרמזים, איש כי ידור נדר, רומז על הנשמות, נדר מצד הבינה. וכתיב (איוב לב, ח) [ו]נשמת שדי תבינם, והיא סוד נשמה חדשה. שבועה היא שכבר מושבעת ועומדת, זהו נשמה מגולגלת. וענין השבועה והנדר כמו שאמרו ז"ל (נדה ל, ב) אפסוק (ישעיה מה, כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, והארכתי במקום אחר בדרוש זה, ופסוק (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, ופסוק (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור, ובפסוק (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר מזכיר לא יחל ומזכיר ככל היוצא מפיו יעשה, היינו לא תעשה ועשה. אבל אח"כ באשה אינו מזכיר רק לא תעשה, כי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, זהו תכלית ביאת הנשמות לעוה"ז. ומצד הקלקול גורם גלות לגופות, ומכל מקום ג"כ הנשמות נדחות ונפזרות. ואז חלה שבועה אחרת אשר השביענו הקב"ה ואנחנו קבלנו השבועה ונשבענו שלא למהר הקץ, רק עד עת בא הרצון האלהי. ובספר היכלות אומרים, אביר ישראל התר התר כו':

נ״הוהנה כנסת ישראל נמשלה לאשה, כמו שנאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך ה'. נמצא הקב"ה כביכול הבעל, ובידו להפר ולקיים והכל ביום שמעו. וכבר כתב הזוהר על פסוק (איכה א, יג) כל היום דוה, כי נגזר החורבן על כל פנים לאלף שנה יומו של הקב"ה כו'. כי גם בגלות נקראנו בנים כמו שאמרו רז"ל (ברכות ג, א) אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכן כנסת ישראל אשה, רק הקב"ה משרה אותנו על ידי שליש, דהיינו שר האומה בעונותינו הרבים, כהא דתנן (כתובות פ"ה מ"ח) המשרה אשתו על ידי שליש. ונדר אלמנה וגרושה ממש ח"ו יקום כו', אך כתיב (איכה א, א) היתה כאלמנה ולא אלמנה, וכן כתוב (עי' ישעיה נ, א) איה ספר כריתות וגומר, ושבה אל בית אביה וגו' (ויקרא כב, יג). והתחיל לספר אחר כך מכבישת מדין וחלוקת ארץ סיחון ועוג, וענין כבישת הארץ והחלוק כו', כבר כתבתי ארץ ישראל שלמטה מקום קדושת הגוף נגד ארץ ישראל שלמעלה מקום קדושת הנשמה, יהי רצון שנזכה אמן:

נ״ודרוש מטות ומסעי

נ״זולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט). נחנו נעבור חלוצים (שם לב, לב). אלה מסעי בני ישראל (שם לג, א). ענין המסעות קשה למאי נפקא מינה הוזכרו. ועל דרוש ר"מ דרשן קשה, מה טלטול היה בנסעם, אני קורא אליהם ויסע"ו ויחנ"ו, הלא ענני כבוד. ואלה מסעיהם למוצאיהם קשה הכפל, וגם קשה היפוך הלשון. עוד קשה כמה מקומות הוזכרו כאן (שם יב-יג) דפקה אלוש, (שם מא-מב) צלמונה פונון, ולא הזכרו בשעתם. וישמע הכנעני מלך ערד (שם מ), ולא זכר הכתוב מה היה נמשך משמועתו. ך' מסעות היו נעים במדבר:

נ״חאלה מסעי , במסכת ר"ה (לא, א) עשר מסעות נסעה השכינה, מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, ממפתן לחצר, ומחצר למזבח, ממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה, שנאמר (הושע ב, ט) אלכה ואשובה אל מקומי הראשון, וכנגדן גלתה סנהדרין כו'. יש להתבונן מהו ענין המסעות:

נ״טאיכה רבתי (ב, ו) גדע בחרי אף כל קרן ישראל (איכה ב, ג), עשר קרנות הן, קרנו של אברהם, קרנו של יצחק, קרנו של יוסף, קרנו של משה, קרנה של תורה, קרנה של כהונה, קרנה של לויה, קרנה של נבואה, קרנו של בית המקדש, קרנו של ישראל, ויש אומרים קרנו של משיח, וכולן היו נתונות בראשן של ישראל. וכיון שחטאו נטלו מהם, הדא הוא דכתיב גדע בחרי אף קרן ישראל. ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה וגומר. וכשישראל עושין תשובה, הקב"ה מחזירם למקומם, הדא הוא דכתיב (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, הקרנות שגידע צדיקו של עולם. אימתי הוא מחזירן למקומן, לכשירומם הקב"ה קרן משיחו, דכתיב (ש"א ב, י) ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:

ס׳וקשה איך שייך לומר שנתנו לאומות העולם קרן אבות ותורה וכהונה לויה, וכי יש כהנים ולוים ביניהם ונבואה, הלא בקש משה רבינו ע"ה (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך:

ס״אהקדמה כשנתבונן בעמודי העולם נמצאים עשרה קדושות שהן שלש של שלש, והעשירי קודש לה'. והם ג' הזכיר שמעון הצדיק, תורה עבודה גמילות חסדים. וג' הזכיר רשב"ג דין אמת ושלום. וג' מורגלים תשובה תפלה צדקה. ושלשתם מקרא אחד דרשו. והעשירי קודש לה' סוד האמונה, כדאיתא בסוף מכות (כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה:

ס״בומפני חטאינו גלינו מארצנו כו', כי על כולם עברו ישראל. תורה, דכתיב (ירמיה ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואותי עזבו ותורתי לא שמרו, אמרו רז"ל (איכה פתחיתא ב) הלואי שאותי עזבו כו'. המאור שבה כו'. עבודה, דכתיב (ישעיה א, יא) בזית קדשי למה לי רוב זבחיכם וגו'. והעם מקטרים וגומר. וגמילות חסדים, דכתיב בהושע (ד, א) כי אין אמת ואין חסד ואנשי אמת נאספו. דין, כדכתיב (ישעיה א, כג) שריך סוררים וגו' וריב אלמנה לא יבוא. אמת, דכתיב (שם נט, טו) ותהי אמת נעדרת, כי אין אמת ואין חסד. שלום, (איכה ג, יז) ותזנח משלום נפשי קוה לשלום ואין, ובעון שנאת חנם נחרב בית שני. תשובה, כל הנביאים הזהירו השכם ושלוח. תפלה, (ישעיה א, טו) גם כי תרבו תפלה וגו'. שתם תפלתי (איכה ג, ח). אל תתפלל בעד העם הזה (ירמיה ז, טז). צדקה, (ישעיה מו, יב) שמעו [אלי] אבירי לב הרחוקים מצדקה, ואבירי לב היינו רשעים, כדאמר רב יהודה סוף פרק היה קורא (ברכות יז, ב), וכתיב (ישעיה מח, א) לא באמת ולא בצדקה. וכפרו באמונתו, עבדו עבודה זרה:

ס״גואלו עשר קרנות הם אלו עשרה, אברהם חס"ד לאברהם, (בראשית יד, כב) הרימותי ידי לאל עליון גומל חסדים טובים. יצחק מדת הדי"ן ופח"ד יצחק. ויוסף הוא ברית שלו"ם. משה אמת נאמן בית רועה נאמן. תורה, כמשמעה. כהונה, עבודה. לויה, מצות צדקה, אפי' עני המקבל יתן לבן לוי מעשר מן המעשר. בית המקדש, מקום תפלת ישראל. ויש אומרים משיח, (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (ואלו זכינו, היינו שומעים לקול מורים שלנו ולילך בעקבותיהם. עכשיו נטלו הקרנות ונתנו להם, רצה לומר כי על ידם אנו באים לקרנות אלה ועל דרך דאמר רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. על כן גדולה היתה הסרת טבעת כו'. ולעתיד ואשיבה שופטיך כבראשונה):

ס״דוהנה השכינה היתה בה' מקומות ונטלטלה, דהיינו נוב שילה גבעון בית עולמים, והסימן (תהלים קמח, יג) כי נשג"ב שמו לבדו, ובית עולמים בית ראשון בית שני הרי ה' פעמים. וסילוק י' קרנות בכל פעם, וזהו נ' שלא הזכירה דוד באשרי, ואח"כ רמזה בסומך י"י לכל הנופלים כדאיתא בפ"ק דברכות (ד, ב). והנה אמרו רז"ל בפרק כל כתבי (שבת קטו, ב) בענין ויהי בנסוע (במדבר י, לה) עשה לו סמניות כו', ונו"ן אחת סימן לויהי בנסוע, ונו"ן אחרת סימן לפרשת (שם לו) ובנחה יאמר. ומתחלה נקדים, סיבת הנפילה היא הקימה, תם עונך שקלה אפוכי להתם חטאת כו' מזמור לאסף באו גוים בנחלתך. ומתורץ קושית הגמרא קינה מבעי ליה, כי באמת הקינה גורמת המזמור. ארוממך י"י כי דליתני (תהלים ל, ב), לשון דלות, ולשון רוממות, הדלות גורם להרוממות ולא יוסיפו עוד בני עולה וגו' (ש"ב ז, י), וגדול יהיה כבוד הבית האחרון (חגי ב, ט), וצום הרביעי כו' יהפוך לששון (זכריה ח, יט). ואז מתורץ קושיית הגמרא (ר"ה יח, ב) קרי ליה צום. ועל כן ט' באב נקרא מועד וחל ביום שחל פסח. ועל כן ויהי בנסוע ויהי חזרה נ' ובנחה על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, נסעו מן נ' ויחזרו לי':

ס״הוהנה הפסוקים האלו אמרם משה, כי משה רבינו ע"ה הוא עיקר הקרן הכולל כל י' קרנות, כי קרן אור פניו והוא זכה לנ' בסוד נ' שערי בינה כו', וזכה להם בסמ"ך יום שהם ג' פעמים מ"ם יום שהיה בהר. וזהו שאמרו (ברכות ד, ב) אף על פי כן סמכה אח"כ סומך י"י לכל הנופלים. במערבא אמרי, נפלה ולא תוסיף קום (עמוס ה, ב) כמו שפירש בזוהר, רק (ישעיה לג, י) עתה תקום יאמר ה'. וזהו סומך ה'. ונו"ן שנפלה בסוד ויהי בנסוע, תחזור ויהיה לה סמיכה מן ה', ואז תגדל ההשגה ביותר שכולם יזכו לנ' שערי בינה במה שלא זכה אלא משה, וגדולי ישראל קצת מהם, כי מסרה ליהושע, ועל כן נקרא בן נו"ן שהי' לו הבנה בנו"ן שערים והשגה מהם, ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), ובחטאו טבעו שעריה אלו שערי בינה, ולעתיד יחזרו השערים (והם שערי תשובה כנודע למקובלים) :

ס״וזהו סוד י"א פסוקים מתחילין בנו"ן ומסיימין בנו"ן. אחד, פסוק דהכא (במדבר לב, לב) נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתינו מעבר לירדן. עוד עשרה פסוקים, (ויקרא יג, ט) נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן. (דברים יח, טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון. (תהלים מו, ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון. (שם עח, יב) נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען. (שם עז, כא) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. (משלי ז, יז) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. (שם כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. (שה"ש ד, יא) נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון. (ירמיה נ, ח) נדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו ויהיו כעתודים לפני צאן. (דה"א יב, ב) נשקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול ומבנימין:

ס״זנגע צרעת כו', הוא שאילה וחקירה גדולה מדוע הפליא ה' את מכותינו להיות נגע צרעת הובא כו', דהיינו החורבן הגדול, על דרך דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי (כא) רבי אלכסנדרי פתח, (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע וגו', והצרוע, זה בית המקדש. אשר בו הנגע, זו עבודה זרה כו'. בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה. וראשו יהי' פרוע, הוא שנאמר (ישעיה כב, ח) ויגל את מסך יהודא כו'. ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד יכול להוציא דברי תורה מפיו. וטמא טמא יקרא, חורבן בית ראשון ובית שני. וראיתי בספר רוק"ח, כתיב במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב, וכתיב הכא (איכה א, א) איכה ישבה בדד, וכל ענין מצורע (ויקרא יג, י) והובא אל הכהן נתקיים בחורבן המקדש. כנגד נראה בבית (שם יד, לה), כיון שהעמיד מנשה צלם בהיכל בא הבעל בית כביכול. אל הכהן (שם), זה ירמיה. וצוה הכהן ופינו את הבית (שם לו), התנבא (ירמיה נב, יז-יח) את הסירות ואת היעים וגו'. ואת ים הנחשת וגו'. וראה הכהן את הנגע (ויקרא יג, ג), זה יחזקאל שהיה בגולה וקרא תגר. מה עשה הקב"ה, נטלו כהרף עין והעמידו בבית המקדש והראה לו כל דמות עבודה זרה שהיו מצויירין בכותל בית המקדש, שנאמר (יחזקאל ח, ג) וישלח תבנית יד ותבא אותי וגו'. לכך נאמר והנה נגע בקירות הבית. שבעת ימים (ויקרא יד, לח), אלו שבעים שנה בבבל. ושב הכהן ביום השביעי (שם לט), זה עזרא הכהן. ולקחו אבנים אחרות (שם מב), זהו בנין עזרא. ואם ישוב הנגע ופרח כו' ונתץ את אבניו ואת עצו (שם מג-מה), זה חורבן בית שני, ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז), עד כאן מיסודו של רוקח כתיבת יד:

ס״חועל זה תמה נגע צרעת כו', מה חרי האף הגדול הזה. וגם רצה לומר הובא אל הכהן שלמעלה, כביכול כך עלה הפגם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, ב) שאני חורבן הבית אפילו מלאכי השלום מר יבכיון:

ס״טעל זה יסדרו אח"כ י' פסוקים מתחילין בנו"ן ומסיימין בנו"ן, וכל פסוק ירמוז לעמוד אחד מי' עמודים הנ"ל אשר נסעו מזה. אבל יסעו לזה וישובו אל נו"ן, ואדרבא אל מעלה ביותר כי נו"ן כפופה רומז למלכות עולם שירה חדשה הנקיבה. ונו"ן פשוטה שיר חדש לתפארת, כי עתה אקום יאמר ה', כמו שפירש נפלה ולא כו', ענין לפני שמש ינון שמו. נחנו נעבור חלוצים, נגד עמוד התורה. ומתחלה נקדים, איתא במסורת ג' נחנו, חד קמוצה, וב' פתח. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים (בראשית מב, יא), נחנו נעבור חלוצים וגו' (במדבר לב, לב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). במתן תורה זכינו לג' מעלות. א' ההשגה והנבואה, כדכתיב (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ב' מעלת המלוכה, כי אז חרות מהאומות ולהם בעצם המלוכה, וכל ישראל בני מלכים. הג' אז נתינת הארץ בעצם כדי לקיים מצות התלויות בארץ. מאמר בריש רש"י (בראשית א, א), אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל כו'. אלא המה ג' כתרים, כתר תורה, כתר כהונה הוא קדושת המקדש, כתר מלכות, ונרמזו במתן תורה (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכ"ת כהני"ם:

ע׳והנה בג' אלה מצינו ענין אחדות. בנבואה, אמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דברכות (ז, א) שביקש משה מהקב"ה שלא תשרה שכינה רק בישראל, (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך, באומה יחידית אתה אחד ושמך אחד כו'. המלוכה אחת, דבר אחד לדור, מלכותא דארעא כעין דרקיעא, וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט, כג), ולא נתנה אלא לדוד ולזרעו. קדושת הארץ אחדות, (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' וגו', וכל הארצות ניזונות מתמציתה, ומרכז ארץ ישראל בית המקדש מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה מתאחד עמו ויחדיו יהיו תמים והי' המשכן אחד:

ע״אכולנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב, יא). זה יהיה נגד כתר מלכות, במדרש רבות ויגש (צג, ב), כי הנה המלכים נועדו וגו' (תהלים מח, ה), זה יהודה ויוסף, עיין שם. (בכה על צווארי (בראשית מה, יד), בית המקדש (מגילה טז, ב)) נצנצה בהם רוח הקודש, ורומזים על העתיד מלכות בית דוד ומלכות אפרים, וכולם בעונותינו הרבים נתבטלו, והאחרון הכביד חורבן הבית, ושם כתיב (איכה ה, ו) מצרים נתנו יד, בט' באב הוקבע בכיה לדורות מחטא המרגלים (תענית כט, א):

ע״בועל זה בא הרמז דרך חקירה הלא אנחנו בני איש אחד דבקים בדבקות האמיתי, כל תיבה בתורה אמיתית, ואין אנחנו מהמרגלים כלב ויהושע, ומדוע לא הצליחה ועל כן כתיב חסר א', כי בזה יתורץ החקירה מה שהיו חסרים. כבר אמרתי המלכות בנתינת התורה, ואז אמר הקב"ה למשה אחוז בכסא (שבת פח, ב), אנכ"י בגימטריא כסא, שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא, וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט, כג), והנה כביכול כסא מלכות שלמעלה חסר א'. וכשיקוים (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם, ועד אז תשיב המלוכה לבעלה (משיח בן יוסף, משיח בן דוד), ולא יחצו ישראל עוד לב' ממלכות, רק לסוד אחד והיו לעץ אחד, והחולק אמלכות בית דוד כחולק אשכינה:

ע״גנחנו נעבור חלוצים (במדבר לב, לב). נגד מעלת ארץ ישראל ובית המקדש. בני גד ובני ראובן בהופיע עליהם רוח הקודש כי הם יגלו בראשונה נחלה מבוהלת, אמרו למה זה ועל מה זה מה חטאנו, הלא אנחנו נעבור חלוצים לעשות יתר מחיובינו לילך בראש הצבא, פשט צדקת ה' עשה שכתבתי במקום אחר. וגם פה קדושה אתנו, כי אתנו אחוזת נחלתינו זה משה רבינו ע"ה, תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד). והתשובה חסר א', בזוהר פרשת ויקרא ה' אל משה, כמו (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו', כי מגיד מראשית אחרית דבר אתו מחורבן אהל מועד. וזהו סוד א' זעירא, כי המשכן שהיא בסוד א' יתקטן ויחרב, אבל לא שיתבטל לגמרי ח"ו, כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד. אבל נחלת בני גד ובני ראובן קדושתם היה מעט, ובהסתלק אז חסר א' לגמרי, וזה היה חטאם שלא במקום קדושה. כבר כתבתי הסימן (מל"א ו, ו) מגרעות נתן בית לסביב חוצה. מג"ר ראשי תיבות מנשה גד ראובן, כך כתוב בספר עשרה מאמרות. וזה היה עוות אשר לא יוכלו לתקן מה שהיו חוצה ונשלחו חוצה. ואני אומר רמז בפרשה זו מוסבת שם. וכבר נודע מה שכתב הזוהר מענין ד' צומות דחרבן בפסוק (בראשית לב, לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, הרי רומזים השמות גיד מלשון גד, הנשה רומז למנשה, ראובן כבר רומז (שם כט, לב) ראה ה' בעניי, אני הגבר ראה עני והבן:

ע״דנחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). נגד מעלת ההשגה והדביקות, ואמר כמתמיה, ועל דרך שאומר הפייטן הספרדי, לי נאה למעול ולך נאה למחול המבדיל בין קודש לחול. וזהו שאמר נחנו פשענו, כי כן טבענו, אבל אתה רב סליחות למה לא סלחת, ואז נתקיים עונותיכם מבדילים שלא יוכל להיות הדבקות. ובא התשובה חסר א', דהיינו א' כתנות אור בזוהמת נתהוה עור, ובמתן תורה פסקה הזוהמא (שבת קמו, א), ואחר כך חזרה ואין לה תקנה אלא בשבירה, ואז (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה כו'. והנה נחנו המדבר מכתר מלוכה קמוצה ולא פתוחה, כי אינה פתוחה לשום אדם כי אם לדוד ולזרעו. אבל נחנו דכתר תורה פתוחה לכל, כל הרוצה ליטול, ובבחינה זו כתר דכהונה ואוירא דארץ ישראל, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (הוריות יג, א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ודרשו מפסוק (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. בפרק קמא דעבודה זרה (ג, א) תניא, רבי מאיר אומר, אפילו גוי העוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. הרי נחנו נעבור עם המסורת שלו רומז לכתר תורה שנסעו מנו"ן ויחזרו לנו"ן המעולה ביותר, וכן בכולם:

ע״הנביא מקרבך (דברים יח, טו). מעלת עמוד העבודה, שכל כך גדול העבודה שהוצרכה מפי הקב"ה בהוראת שעה אף בזר, כמו משה רבינו ע"ה בז' ימי מלואים ואליהו הנביא בהר הכרמל, וילפינן מזה הפסוק נביא וגו' אליו תשמעון:

ע״ונגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען (תהלים עח, יב). עמוד גמילות חסדים, נתינת הארץ לאבות היה מצד החסד כמו שאמר לאברהם וקאי אנתינת הארץ, וכמו שפירש החכם אלשיך מה שקיים הקב"ה ההבטחה ליעקב, זה היה דין אמת לאמתו מאחר אשר נשבע כבר לאבותינו. אמנם מה שעשה מתחלה שהבטיח לאברהם ונשבע, זה היה חסד, וזהו חסד לאברהם. נמצא מקור נובע מצד החסד:

ע״זעוד היה חסד גדול ששמח הקב"ה בעת שיעבודם במצרים כמו שכתוב (שמות ו, ו-ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו'. וכתיב (שם ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. ונגד אבותם עשה פלא כמו שכתב רש"י ותחת אשר אהב וגו' ויוציאך ה' בפניו. ור"מ קורדוויר"א כתב בספר גירושין, בפניו קאי אאברהם לחוד שהוא חסד:

ע״חעוד חסד גדול שנתן בעין יפה, שצוען מצרים היה נחשב נגד ארץ ישראל לשדה, עיין ברש"י שלח לך (במדבר יג, כב) שבע שנים נבנתה כו':

ע״טעוד מרומז כנגד אבותם החסד הגדול שעשה עמנו הקב"ה, שזכרו רבותינו ז"ל והביאו רש"י בענין (דברים ד, כה) ונושנתם שהקדים הקב"ה שתי שנים. ומצאתי בספר כתיבת יד מספרי רוקח, כשתחסר עוד מתת"ן שנים ב' שנים שהיו שנים רעות שהיתה ירושלים במצור, נשאר תתמ"ח כמנין אברהם יצחק יעקב. על כן בעמידת הארץ בתהלים סימן ק"ה (ח-ט) כתיב, זכר לעולם בריתו וגו'. אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמידה ליעקב. וזהו נגד אבותם עשה פלא. עוד אני אומר כי בכפל היה החסד, לקח הקב"ה רד"ו שיעבוד מצרים וצירף רד"ו לצדיק דיצחק ונעשית שי"ן. והנה יצחק מורה דין קץ חי, ורבקה אמרה (בראשית כז, מו) קצתי בחיי, וכתב בעל הטורים, ק' זעירא, בראותה חורבן ההיכל גבוה ק' אמה, ואז יצחק יצא חק הוא החוק אשר בשאירו שם וכדאיתא בפתיחה דאיכה חייך עברו ברית כו', אבל בשלוותא ישחק יש חק, כי חק לישראל כו' (תהלים פא, ה). וכן בית שני עמד ישח"ק שנים, כשתסיר ב' שנים של המצור, הרי זה הפסוק על עמוד גמילות חסדים מנו"ן לנו"ן:

פ׳נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון (תהלים מו, ה). עמוד דין המרומז בנהר פלגיו כמו שכתב הרד"ק, והוא שמחה בעיר הקודש כי לא לן אדם בירושלים ובידו חטא (ב"ר כא, כא), והיו מתנהגים על פי אלהים שהוא מדת הדין לטובתם פשט אל זועם כו', להתקיים (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם עונותיכם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ד, א), וכתבתי במקום אחר. וזהו שאמר נהר פלגיו נגד ימים המרעישים כמו שכתב הרד"ק, ומדת הדין הזה ישמחו ונהפך לושאבתם מים בששון ממעייני הישועה (ישעיה יב, ג):

פ״אנחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז, כא). עמוד אמת, כמ"ש משה רעיא מהימנא, ואהרן אחיך [יהיה] נביאך (שמות ז, א), והכל יד משה. ועל כן כתיב לשון יחיד:

פ״בנפתי משכבי מור אהלים וקנמון (משלי כ, כז). עמוד השלום, בעת השכיבה ראוי לאדם בשלום ישכב עם חבירו, כההיא חסידא כל אימת דסליק לפוריא אמר שרי ומחיל למען דציער לי, ואז במקום חרון אף ריח אף ריח ניחוח נחת רוח. וזהו נפתי משכבי כו':

פ״גנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז). עמוד התשובה, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. ועל בעל תשובה נר דולק, עיין ברש"י בסוף פרק קמא דסנהדרין (לא, ב) כמר עוקבא לדזיו ליה, ובמעשה דרבי נתן צוציתא סוף פרק במה בהמה (שבת נו, ב):

פ״דגם רמז עניינים גדולים של תשובה, כתיב (קהלת ו, ז) כל עמל [ה]אדם לפיהו, לשון הרע רכילות וכל חשמ"ל, והדבור מצד הנשמה לנפש חיה (בראשית ב, ז) תרגם אונקלוס לרוח ממללא, זהו נשמת אדם. גם כל עמל אדם לפיהו, זריזות הרחקת מאכלות אסורות רבו כמו רבו, וזהו עבירת אדם הראשון גרם לו ולזרעו מיתה. וזהו חופש כל חדרי בטן. וכן נרמז בכל חדרי בטן איסורי ביאה והנמשך מזה, וכבר כללו רבותינו ז"ל (ב"ב קסה, א) כולם בלשון הרע ורוב בגזל ומיעוטם בעריות, וסימנם עג"ל. ואין כל פקודה שאין בו מחטא זה מה שרשום בעגל:

פ״הנפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון (ירמיה נ, ח). עמוד התפילה, להיות השפתיים נאים ישקני מנשיקות פיהו מעוררים אהבה שלמעלה כמשוש חתן לכלה. ודבש וחלב רומז לנסתרות כדאיתא בחגיגה (יג, א). ויהא מעוטף בציצית ותפילין, ותפילין פשיטא כי הוא מצות עשה, ולא הוצרך רק להזכיר ציצית שישתדל טלית בת ארבע כנפות בשעת תפלה, וזהו ריח שלמותיך כריח לבנון כמו שכתב הבחיי בהקדמה עיין שם:

פ״ונדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו והיו כעתודים לפני צאן (ירמיה נ, ח). עמוד הצדקה, כתיב (ישעיה א, כז) ציון וגו' בצדקה, רצה לומר בזכות צדקה, וקאי אצדקה שיעשו ישראל. עוד יש לפרש דקאי אצדקה דבבל, שמעיקרא עשה נבוכדנצר עצת דניאל (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכשנתחרט (שם כז) הלא דא כו', עיין שם, ועל כן חרב. ואמר (ירמיה נ, ח) והיו כעתודים כו', רומז למה שכתוב (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד. וכן אמרו (שבת קיט, א), עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ונתקיים ביעקב שאמר (בראשית כח, כב) עשר אעשרנו, השפיע לו הקב"ה עושר שלא בטבע, כמו שכתוב (שם לא, י) ואשא עיני ואראה בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים וגו'. וכתיב (שם ל, מ) ויתן פני הצאן:

פ״זנשקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים בחצים בקשת מאחי שאול מבנימין (דה"א יב, ב). זהו סוד עמוד האמונה, ידוע שאול זכה למלוכה על אשר לא השתחוה בנימין נגד עשו, שהיה שם אלהי נכר סמאל. וכן מרדכי לא יכרע וגו' (אסתר ג, ב), כמבואר בארוכה בספר קול בוכים. והנה החולק על מלכות בית דוד כחולק אשכינה, וזהו סוד הענין אשר מאחי שאול בעצמם הוצרכו להתדבק ולהתייחד במלכות בית דוד ודוק:

פ״חהרי אלו י' פסוקים מנו"ן לנו"ן תירץ על פסוק נגע צרעת כו'. והענין כי נסעו מנו"ן עשר מסעות, ונפלה ולא תוסיף כו'. וזהו ענין מאמר (ר"ה לא, א) עשר מסעות, מכפורת לכרוב, כפורת הוא על ארון העדות שבו עמוד התורה:

פ״טוכשנחסר זה העמוד, נסע לכרוב עמוד העבודה, כרוב דמות אדם, אדם כי יקריב (ויקרא א, ג), שור שהקריב אדם כו'. ואיתא פרק אין דורשין (חגיגה יג, ב) יחזקאל ביקש ונהפך שור לכרוב:

צ׳וכשנחסר עמוד העבודה, נסע למפתן הבית, רומז על גמילות חסדים יהיה ביתך פתוח לרוחה, (בראשית יח, א) והוא יושב בפתח האהל לראות אחר אורחים, ואנשי ירושלים מפה פרוסה כו' (מדרש איכה ד, ג):

צ״אוכשנחסר זה, נסע לחצר, הוא החצר הפנימי דהיינו העזרה כדפירש רש"י ביחזקאל סי' י', וזה רומז על עמוד הדין. רבותינו ז"ל אמרו (יומא כה, א) אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד, והקב"ה אמר לאברהם שב אתה סימן לבניך (בר"ר מח, ז), ומלכות בית דוד היו עמודי הדין, כה אמר ה' לבית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב) ויהושפט אמר לשופטים (דה"ב יט, ו) ראו מה אתם עושים כו'. ויאשיה כל דין שדן עד שנעשה י"ח שנים כו'. דוד אמר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק כו'. ויהי דוד כו' (ש"ב ח, טו):

צ״בוכשנחסר זה, נסע למזרח, וכתב רש"י בספר עמוס סימן ט' שהוא מזבח הזהב והוא מזבח הקטורת שהוא נגד עמוד האמת, כדכתיב (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות. וכן אמרו רבותינו ז"ל (יומא כו, א) הקטורת מעשרת, ברך ה' חילו (דברים לג, יא):

צ״גוכשנחסר, אז נסע משם לגג מזבח, במקום שקיטור הקטורת עולה ומקשר ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן נקרא קטורת, כי אין לך חביב מקטורת וזהו עמוד השלום:

צ״דוכשנחסר זה, אז חומות אנך עמוד התשובה, בפרק הזהב איתא שם (ב"מ נח, ב), לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז) באונאת דברים וכו'. כיצד, אם הי' בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים כו', עיין שם. אמר רב חסדא, כל השערים ננעלו, חוץ ג' שערי אונאה, שנאמר (עמוס ז, ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. וכשנחסר זה נסע לעיר מקום עמוד התפלה, כמו שכתוב (מל"א ח, מד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת. וכתיב (ש"ב יח, ג) כי תהיה לנו מעיר לעזור:

צ״הוכשנחסר זה, נסע להר עמוד הצדקה, כמו שכתוב (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל. ועל כן כתיב (ישעיה נב, ז) על ההרים רגלי המבשר כו'. ושביה בצדקה (שם א, כז). ובפרק קמא דבתרא (י, א) י' דברים קשים, הר קשה כו', עד ומיתה קשה מכולם, וצדקה תציל ממות (משלי י, ב):

צ״ווכשנחסר זה, נסע במדבר עמוד האמונה, (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. ובמדבר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (קושיות) :

צ״זועל מסעות הללו רומזים המסעות בפרשה, כי דרך כלל יש רמז בפרשיות הללו מטות ומסעי על ענין הנשמה, ברוך אתה בצאתך וברוך אתה [בבאך] (דברים כח, ו), דהיינו מוצא הנשמה ממקורה והלוך ונסוע עד שובה למקומה הראשון. וזהו (במדבר לג, ב) מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כי היא חלק ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, דהיינו חוזרת למקומה. ונרמז בפרשות מטות (שם ל, ג) איש כי ידור נדר או השבע שבועה, זה רומז למה שכתב הזוהר בפסוק (ויקרא ה, א) נפש כי תחטא ושמעה קול אלה כו', כי משביעין את הנשמה קודם בואה לעולם כמו שלמדו רבותינו ז"ל (נדה ל, ב), כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ואפשר כי ידור נדר נשמת שדי תבינם, בסוד בינה סוד נשמה חדשה. או השבע שבועה והיא נשמה מגולגלת, כי כבר מושבע ועומד. ואומר, לא יחל דבריו, ורמז נפלא באיש הוזכרו ב' עניינים לאסור איסר ככל היוצא מפיו יעשה, ובאשה לא הוזכר רק (במדבר ל, ה) אשר אסרה על נפשה יקום, ולא הזכיר עשיה, כי כל איסורין שבתורה האשה שוה לאיש זולת במצות עשה שהזמן גרמא (קידושין לה, א). אחר כך מתחיל מכיבוש ארצות למטה לארץ ישראל, אשר לעומת זה ארץ העליונה, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א) שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים כו'. ואז הרמז דאלה מסעי בני ישראל. ואז מרמזים אלו נבואת לרמזים שלנו מהמסעות שזכרנו שנסעו בהם מוצאיהם למסעיהם, אבל יהיו מסעיהם למוצאיהם כמו שכתבתי מנו"ן לנו"ן:

צ״חהנה הם י"ב מסעות עד מדבר סיני ששם קבלו תורה תורת ידו"ד תמימה י"ב צירופי של ידו"ד אחד, וכן נתייחדו י"ב שבטי ישראל כאיש אחד, וכל המסעות הם צירופי שמות, עיין בצרור המור בפרשה זו:

צ״טאחר מדבר סיני היו ב' מסעות, קברות התאוה התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים והוקבע בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא כ' מסעות נגד עשר מסעות שנסעה שכינה וכנגדן גלו סנהדרין י' גלויות (ר"ה לא, א), ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש (במדבר לג, לח), על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכשמת חזרו לאחוריהם ח' מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בט' באב ועשו הספד, ועם כל זה הכהן גדול ראשון שהוא אהרן נגד בית מקדש ראשון, כי אהרן נגד בית ראשון, ועזרא נגד בית שני, והוא גם כן גילגול אהרן עולה עם אותיותיו במספר קטן כמו אהרן. על כן הוזכר מיתתו ב' פעמים בפרשת חקת (שם כ, כח), ובפרשת זו (שם לג, לח). ושם בפרשת חקת לא הוזכרה במיתה נשיקה, כי חורבן בית ראשון הוא יותר ברע. אף כי חורבן בית שני גרוע לן, מכל מקום מעת חסרנו כל אלה מהמעלות הגדולות בחורבן בית ראשון עדיין לא זכינו, כי חסר ה' דברים (יומא כא, ב):

ק׳ומי גרם כל אלה, הכנעני מלך ערד, כנען בידו מאזני מרמה הוא היצה"ר הוא השטן. ודרך רמז הוא מלך ערד, כמאמר ר' חנינא בברכות (לג, א), לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. והוא שולח את הערוד למוסר טוב. ואיתא בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א דף כה, ב) ומובא בטור (או"ח תקנא) הני נשי דנהגי דלא למשתי עמרא, ואית דגרסי חמרא כו'. הענין, חוה סחטה אשכול ענבים בגירוי הנחש ומשם חורבן בית המקדש, עיין בזוהר גלאנט"י. ואיבה אשית (בראשית ג, טו), איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה (איכה א, א) ראשי תיבות איבה רעה. והיא גרמה שנכנס אב הראשון הכולל כל הנשמות אל עפר שב, ואמרו רז"ל בסנהדרין (עי' לח, ב) שמינית נזרקה בו נשמה, ומאז עד שנטרד ט' שעות נגד ט' באב. ואמר לו הקב"ה איכה, מלשון איכה, עיין בפתיחה (ד) והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז), והארכתי בדרוש שמיני כי אהרן תיקון של אדם קדמאה עיין שם. ואז יבא על נכון הני נשי דנהיגי מן אב שלא לשתות יין, על כן אני מפרש גם בגירסא זו, נשי, נשים הם יותר זהירות. ואית דגרסי למשתי עמרא, עיקר בגדי כהונה תכלת אהרן תיקון אדם. והנה מזוהמת הנחש שגרמה חוה יצא קין והביא זרע פשתן ונעשו כלאים, כי הכל צמר הצאן, ובבגדי כהונה כלאים משתרי כי הוא מטהר ומזכך הפשתן שבו כי עקרו תכלת. ויבכו כל בית ישראל את אהרן (עי' במדבר כ, כט). כל בית, אלו הנשים (תנחומא חקת), ודוק בענינים האלו:

100

ק״אאחר כך ח' מסעות עד סמוך לגבול ארץ ישראל הם ד' גלויות. ואיתא במדרש (איכ"ר א, נז) חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים, נמצא ד' גלויות הן ח'. כיצד, כשזכינו היינו מרכבה למעלה בסוד ד' דגלים בד' מחנות שכינה אדם שור נשר אריה. ולא זו שגלינו מזה הכבוד, אלא בעונותינו הרבים נתהפך. כיצד, חורבן בית ראשון (משנכנס אב ראשי תיבות אדום בבל) ארי עלה ארי' מסבכו (ירמיה ד, ז). חורבן בית שני נשר, כדאיתא באיכה רבתי (א, מח) בעובדא דטרכינס אמר אנא נשרא, ביני וביני מדי ויון, מדי אדם, כמו שדרשו רז"ל (מגילה יא, א) על המן, בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב), ולא מלך יון, שור שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק כו':

101

ק״בהרי מבואר ענין המסעות רומזים על מוצא ומבוא הנשמות, ומספר המסעות מ"ב כמספר שם של מ"ב. וכתב מהר"ם קורדוויר"א, שטוב לנשמה בהפרדה, בשתים יכסה ובשתים יעופף. ובצרור המור כתב, התחלת התורה בשם מ"ב, כי הוא נרמז בפרשה ראשונה דבראשית. וכן מ"ב מסעות סוף התורה, כי אלה הדברים משנה תורה. ועל כן כתיב על פי ה', וכן נרמז ה' ב"ם:

102

ק״גועוד רומזים המסעות למה שכתבתי, וזה תלוי בזה לנקות הנשמה. ועיין עוד בצרור המור בענין מסעות, איך הקב"ה מונה כל המקומות שהיו ישראל מטולטלים עד בואם לארץ ישראל, כך מונה עתה בגלות כל הנדנודים וטלטולים, והכל יעלה לחשבון בשוב ה' את שיבת ציון. על כן הוזכר מיד אחר המסעות חלוקת ארץ ישראל, ואז יקויים (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, כי אתם בית ישראל תלקטו אחד אחד. וחתם החנייה האחרונה בערבות מואב, יהיה רומז ג"כ לענין ולא נפקד ממנו איש, על דרך דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צו, ב) אמר עולא, עמון ומואב שבבי בישי דירושלים היו. כיון דשמעי לנביאי דקא מתנבאו לחורבנה דירושלים, שלחו לנבוכדנצר, פוק ותא. אמר, מסתפינה דלא לעבד לי כדעבד בקמאי. שלחו ליה, אין האיש בביתו, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה כו'. עד, דהדרי' רשעים בתשובה ומייתו לי. שלחו ליה, כבר קבע להם זמן, שנאמר (משלי ז, כ) ליום הכסא וגו', עיין שם:

103

ק״דוזהו ענין נעמי אמרה (רות א, כ) קראן לי מרה, בבואה משדי מואב, כי הם מררו לנו, אבל נתקיים שם נעמי בנעים זמירות דוד המלך שיבא משיח ממנו אשר עליו אמר מלך מואב כי חזק הוא ממני, דהיינו המשיח כמבואר בזוהר. וזהו סוד ערבות מואב, המרירות ילך וישאר הערב המתיקות, ואז לא נפקד ממנו איש. לא כמו שאמרו המרים כי אין איש בביתו:

104

ק״הועל זה רומז המזמור (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו כו'. רצה לומר, שבכו כשהגיעו לבבל בזכרנו את ציון, את רצו לומר הטפל לציון, דהיינו אותן שבבי בישי. אבל תלינו כנורותינו על ערבים בתוכה, דהיינו ערבות מואב כדפירשתי, ואז נשורר כנור דוד:

105

ק״ווהואיל והמזמור אתא לידן, ומצוה מוטל על כל לעורר על החורבן והגלויות, אפרש אותו. על נהרות בבל וגו' גם בכינו. קשה, מה זה לשון גם. ועל דרך הפשט, גם לשון ריבוי, רצה לומר בכיה רבה. גם מתורץ במה שאמרו רז"ל במדרש (איכ"ר ה, ה) על צוארנו נרדפנו (איכה ה, ה), שנבוכדנצר ציוה אלהיהן של אלו רחמן, ידו פשוטה לקבל שבים, לא תשבקון דלצלון כו', הרי שמנע מהם שערי דמעות. ואיתא עוד במדרש (תהלים קלז, ג) מה רמז ישראל לבכות על נהר פרת. ר' יוחנן אמר, הרג בהם פרת בישראל, יותר ממה שהרג נבוכדנצר הרשע כו'. והנה אז היה להם רשות לבכות, אז גם בכינו בזכרנו את ציון. והאויבים סברו שכל הבכיה בשביל כאב פרת:

106

ק״זעל ערבים בתוכה תלינו כנורותינו, הוא כפשוטו, שתלו הכינורות על ערבי נחל. אבל רמזו בזה רמזים מה שנתקיים (עי' איוב ל, לא) והיה כנורי לאבל תלו בהערבים. הנה הפייטן דסוכות מפרש ד' מיני כתות אדם בישראל, וערבי נחל הם הרשעים שאין בהם טעם וריח. ואחר כך רמז שנית, ואם תאמר למה ימותו צדיקים עם רשעים, על ערבים בתוכה כו', כי כל ישראל ערבים זה בזה, ומי שיש בידו למחות כו' (ע"ז יח, א):

107

ק״חאי נמי, רומז להא דאיתא במדרש תהלים (ח, ד), בני אם ערבת לרעך בישראל (משלי ו, א), הכתוב מדבר בשעת מתן תורה, אמר הקב"ה לישראל, תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו, הרי אבות ערבים בנו. אמר להם הקב"ה, חייבים הם לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל כו', לא את אבותינו כרת ברית (דברים ה, ג). הביאו לי מי שאינו חייב לי, התינוקות. מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהן, ומעוברת שלהן עמדה כריסן כמראה זכוכית וראו להקב"ה. אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה אתם נתפסים עליהם. אמרו, הן כו' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' (תהלים ח, ג). ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). מהו גם אני, מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינן מקיימים את התורה. דבר אחר, א"ר חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכין אותי, שנאמר גם אני כו', עד פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. על זה בא הרמז בבואם לבבל ששם החרש והמסגר כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה, ועוד גלות יכניה קיימת כו' כי הם היו בעלי תורה, ואז זכרו ג"כ בבני ציון היקרים ובכו הרבה בכה על הערבות אשר נתפס בעונם, ותחת שפתחו ואמרו שירה כדלעיל, גרם החטא כי שם שאלונו שובינו דברי שיר:

108

ק״טאי נמי, על הערבים ערב רב תלינו כנורותינו, רצה לומר כשהיינו טובים אז היה נשכח פקודת העגל, כי תליית כנור של דוד היה תיקון לזה כאשר הארכתי בהג"ה בעמק ברכה. ואני המגיה כתבתי ענין הכנור לקמן במסכת סוכה, ועיין שם שייך לכאן. ועתה כי גלינו לבבל, בא יום פקודה ובכינו על זה כי שם שאלונו כו', דכתיב דברי שיר:

109

ק״ידברי, דאיתא במדרש שקטעו הלויים אצבעותיהם, על כן לא יוכלו לשאול מהם לשורר ביד. וזהו משיר, מקצת ולא כולו, כי שיר הלוים היה ביד ובפה. ומה שאמר כי מוסף על מה שאמרו גם בכינו, רצה לומר ריבוי בכיה. והרבו כל כך בבכיה שלא יוכלו לדבר, כי שם כו' ומהם נלמוד אנחנו איך נשיר את שיר ה' כו'. זמרא מנלן דאסור כו', ועיין כל הסוגיא ברי"ף דברכות, והוכיח הרבה מעניינים כאלה:

110

קי״אאם אשכחך כו', שכחה אמר נגד הגלות הזה הארוך העומד לשכוח אמר לא אשכחך, וכנגד בבל אמר אזכור מיד, על כן בפרשת עמלק הזהירה התורה (דברים כה, יז-יט) זכור כו' ואל תשכח, רצה לומר הן תהיה הגאולה בקירוב או באיחור. על כן התפלל אח"כ אבל אתה ה' זכור מיד לבני אדום, שלא תאריך הגלות:

111

קי״באי נמי, אם אשכחך כו' חיוב גדול להתאבל תמיד על ירושלים, דהיינו הכבוד שגלה. וזהו (ישעיה סו, י) שישו וגו' כל המתאבלים עליה, רצה לומר על השכינה. גם בזכות הדביקות וקדושה שהיה לנו אז, יתעורר לתשובה, כי עתה שנפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כו'. משא"כ בזמן בית המקדש הביאו קרבנות לכפר. גם יזכור אז היינו טהורים ודבקים בשכינה, ואנחנו עתה טמאים ומרוחקים וסתם תפלתינו, ובחינות אלף כאלה, על דא ודאי בכינו, ומביא לתשובה. והנה כתיב (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, על זה אמר אם אשכח העונות מלתקנה, תשכח ימיני כו', הימין שהוא לו החביבה דהיינו ימינו של הקב"ה הפשוטה לקבל שבים. והחורבן השיב אחור ימינו מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב כמו שכתבתי במקום אחר:

112

קי״גאם לא אזכרכי. זה קאי אשבתות וימים טובים שאינם בעשיית תשובה בפועל, מכל מקום זכרון מקרא קודש לקדש המעשים ולעורר בלב. ושמחה הם ימים טובים (דברים טז, יד) ושמחת בחגך, וראש המועדים הוא שבת. והנה שכח ה' שבת ומועד, והזכרה זו יתוקן:

113

קי״דואמר תדבק לשוני לחכי, כי החיך טועם, וכתיב (תהלים לה, כח) ולשוני תהגה צדקתך, ורומז על חיוב ברכת המזון, ואז מזכירין ירושלים בראש חודש ויום טוב ושבת בהזכרה דברכת המזון:

114

קי״האי נמי, על ראש שמחתי רומז על פשט איכה יעיב כדכתיב בדרוש חזון התעבה בית המקדש שלמעלה הרוחני והשליחו לארץ. ובית המקדש שלנו נקרא ראש ושמחה. נקרא ראש, כדכתיב (ישעיה ב, ב) נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. ושמחתם לפני ה' אלקיך (ויקרא כג, מ), דרשו רז"ל (סוכה מג, א) זהו במקדש שניטל הלולב ז' ימים ואז שמחת בית השואבה. ועל ירושלים שלמטה אנו מעלים עליה את שלמעלה בהזכרה, שהרי אנו אומרים המעלות ממטה למעלה, זכרוננו וזכרון אבותינו ומשיח וירושלים וזכרון עמך בית ישראל הוא תפארת ישראל המושלך משמים. וכן בשבת ברצה, נחמת ציון ועל גבה בנין ירושלים שלמעלה:

115

קי״וזכור ה' לבני אדום כו'. באדום אמר בני, ובבבל אמר בת בבל. דוגמא לזה באיכה (ב, א. ד, ב) תמצא בת ציון ובני ציון. אי נמי, כנגד ילידי זנונים דהושע ילדה בת לא רוחמה, וילדה בן לא עמי. הבת נגד גלות בבל. ומה שכתיב שם (הושע א, ז) ואת בית יהודה ארחם, כן היה בבבל. ובני יכני' אסיר בנו, שנולד בבית האסורין. שלתיאל, שנשאל אל על אלתו כו', כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), ומעשה דבוסתינאה:

116

קי״זאי נמי, יש בזה רמז נפלא. רז"ל אמרו (פסחים פז, ב), למה פיזר הקדוש ברוך הוא ישראל בכל העולם, כדי שיתוספו עליהם גרים, כי הקדוש ברוך הוא לחפץ לזכות כל מעשי ידיו, וכמו שאמרו (מגילה י, ב) מעשי ידי טבעו בים. והנה לאדום יש אחיזה בישראל ויצא מהם צנור גדול עמוד קדושה, ולהם בן שממנו נבנה העולם. משא"כ בבל, והוא כדאיתא בחלק (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים כו'. מבני בניו של המן כו'. ואף מבניו של אותו רשע בקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת כו', עד (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה. והנה מנירון קיסר יצא ר' מאיר שנקרא רבי נהוראי שמאיר עיני חכמים, ובתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור במקום עור. וזה סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער"ו ער"ו עד היסוד, דהיינו להתם חטאת ולנקות הקליפה מכל וכל. וער"ו אותיות עו"ר, על כן אמר יום ירושלים. וקשה מה זה שאמר יום. אלא אור יממא הוא כדאיתא ריש פסחים (פסחים ב, א), כי נתהפך לאור. אבל בבל לא נרפתה לגמרי, אבל רפינו מעט דהיינו תלמוד בבלי. ובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), מאי בבל, א"ר יוחנן בלולה במקרא במשנה בתלמוד. פירש ר"ת כו' עיין בתוס' (ד"ה בלולה). וידוע תורה שבע"פ סוד נקיבה, ור' מאיר לבלר תורה שבכתב היה סוד זכר. גם ב"ת למפרע תלמוד בבלי. ולא נרפתה בבל, כדאיתא שם בזה בורר (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני וגו' (איכה ג, ו), אמר ר' ירמי' זה תלמודא של בבל. אי נמי, מה שאמר יום ירושלים, רמז כשחטא דוד בבת שבע נעשה פרצה בבית דוד, ויתקן בביאת הגואל. והנה שם כתיב (ש"ב יב, ג) [ו]לרש אין כל כי אם כשבה, כי אנחנו בגלות כשה אחת כו'. ושם כתיב ואני [אעשה אֶת הַדבָר הַזה נגד כל יִשרָאֵל ו]נגד השמש, כן בחורבן ליטא שמשא והוכרחה להאיר, וזהו יום, תצרף לר"ש עם יו"ם, תמצא ירושלים. אי נמי, בת ובן על דרך שיר ושירה, לאחר גלות אדום זה שיר חדש לשון זכר, אמן:

117

קי״חדרוש להספד מיתת הצדיקים ולחורבן בית המקדש

118

קי״טמשנכנס א"ב ממעטין בשמחה א"ב ראשי תיבות אדום בבל הם שני חורבנות

119

ק״כועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), הם הצדיקים שהם הבתי מקדשות, על כן לא אמר בתוכו רק בתוכם. ואמרו רז"ל (ר"ה יח, ב), כה אמר ה' צום הרביעי כו', עד צום השביעי (זכריה ח, יט) זהו צום גדליה, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. ובאיכה רבתי (א, לז) מצינו, שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א, ט) ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כט, יד) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, עד כאן לשונם. הנה בתוכחות לא כתיב רק פלא אחד, ובחורבן בית המקדש שתים, כי פלאים תרתי משמע, ובסלוקן של צדיקים כתיב ג' פלאות. ואין זה סותר למה שאמרו לעיל שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ובמדרש זה משמע שהוא ביותר. כי הנה הצדיק הוא ג"כ בית המקדש ממש כמו שכתוב ושכנתי בתוכם. והנה היו שתי מקדשות שחרבו, וכל אחד הוסיף יגון ואנחה, כי לאחר חורבן בית שני נסתלקה השכינה ביותר למעלה למעלה, ואין לנו אלא התורה הזאת. וסילוק הצדיק הוא חורבן שלישי. וזהו ענין שתי פלאות במקדשות, כי היו שתים. ובצדיק ג', כי הוא חורבן השלישי:

120

קכ״אמכל מקום נשמע מכאן הצדיק הוא רמז כמו המשכן והמקדש. בחנוכת המשכן במיתת נדב ואביהוא אמר משה רבינו ע"ה (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, פירש רש"י היכן דבר, ונקדש בכבודי (שמות כט, מג). אמר משה, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו, והייתי סובר בי או בך כו'. ויש להקשות, מהו הענין להתקדש במיודעיו של הקב"ה ביום שמחת לבו כביכול בהקמת המשכן, הלא בשעת חדוה חדוה. וכעין זה יש קושיא בזוהר (ח"ג ד, ב) שאומר בפסוק (ויקרא א, א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד, ולא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד. אלא הקב"ה קרא למשה ודיבר אתו מאהל מועד להודיעו מה יהיה בסופו וכי יהיה נחרב, וזהו ויקרא. וכמו כן בחורבן (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, גם בכאן קשה בשעת חדוה חדוה:

121

קכ״באלא הענין הוא, הצדיק הוא כמו בית המקדש, וידוע כי המקדש שלמטה מכוון נגד מקדש של מעלה, כן כשנתחנך המשכן למטה רצה הקב"ה לחנך גם כן שלמעלה, ולקח את נדב ואביהוא שהיו היותר המקודשים ובזה נתחנך למעלה כי הם לא מתו מחמת חטא כמובן בפשטן של דברים, רק אדרבא נכנסו בהשגה גדולה ומופלאה ונשארו נשמתם דבוקה למעלה כמו שפירשתי במקומו פסוק באחרי מות (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה', לא כתיב במקריבים, אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה הוא בעודם בגופם בחומרם, על כן נדבק נשמתם למעלה, ואז נתחנך המשכן שלמעלה. כי כמו שיש למטה כהן גדול אהרן, כן למעלה כהן גדול הוא מיכאל המקריב נשמתם של צדיקים במזבח שלמעלה, כנרמז בפסוק (שם ט, ד) כי היום ה' נרא"ה אליכ"ם, הם אותיות אהרן מיכאל:

122

קכ״גוכמו שיש במקדש שלמטה שתי מזבחות חיצון ופנימי, כן למעלה. וזהו הרמז שבמזבח החיצון כתיב (שמות לח, א) ה' אמות ארכו וה' אמות רחבו רבוע. וקשה תיבת רבוע מיותר, כי מאחר שארכו ורחבו שוה, ממילא ידעינן שהוא מרובע. וכן קשה במזבח הפנימי, שאמר (שם ל, ב) אמה ארכו ואמה רחבו רבוע, קשה שם ג"כ תיבת רבוע מיותר. אלא הם רמזים על שני מזבחות של מעלה, המזבח ששם מיכאל כהן גדול. וידוע כי הוא רבוע כי הם ד' מחנות שכינה אשר סימנם ארגמן, דהיינו מיכאל גבריאל אוריאל רפאל זהו רבוע, והם כוללים כל כתות המלאכים. ועל זה נאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, הצדיק נקרא מהלך שהוא הולך משלימות לשלימות, והמלאכים הם עומדים שהם שכלים מעת היותם. עוד יש למעלה מזבח שהוא גבוה על גבוה והוא ג"כ רבוע ונקרא מזבח הפנימי, והם ד' מחנות שכינה גבוה על גבוה שהן ד' חיות הנושאות את הכסא אדם שור נשר אריה. וכשהנשמה צרורה תחת כסא הכבוד, אז היא למעלה מהמלאכים. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (דב"ר א, י) שמחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת, ונגד זה מזבח הפנימי. ותיבת רבוע רומז על ד' החיות הנ"ל:

123

קכ״דומאחר שמתו נדב ואביהו, אע"פ שהיה לכבודם מכל מקום אלינו היה מיתתם כחורבן הבית, ועל כן ניחא במה שרמז ויקרא אל משה וידבר אתו מאהל מועד מחורבנו כדפירש בזוהר, כי כן היה באותו היום מדוגמת חורבן אהל מועד למטה, אבל נתחנך למעלה בסוד אדם כי יקריב מכם, כי מן הבהמה ובקר וצאן הוא קרבנכם למעלה, ולמעלה במזבחות מקריבין אדם. ופירש רש"י ז"ל אדם למה נאמר כו'. אבל לסוד הענין מרמז על אדם ממש:

124

קכ״הדע בדברי הימים (א, א) מתחיל אדם שת אנוש כו' וחשיב כל הדורות ואל"ף דאדם רבתי. כתיב (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, רומז אל"ף מן אדם. הנה העולם נברא באמת, הנה ראש הבריאה וסופה חתומה באמת, בראשית בר"א אלהי"ם א"ת סופי תיבות אמ"ת. ויר"א אלהי"ם א"ת כל אשר עשה וגומר, סופי תיבות אמ"ת. ונרג"ן שהוא הנחש הקדמוני הוציא דיבת שקר והפרידה האלף מן אדם ונשאר דם, והאלף מן אמת ונשאר מת, כי גרם להעולם דם ומות. והנה נתנה התורה שהוא תורת אמת לישראל הנקראים אדם, ואז היה ראוי לפסוק דם ומות דהיינו חרב האומות ומיתה בצד מלאך המות, כמו שדרשו רז"ל (שמו"ר מא, ז), חרות (שמות לב, טז), אל תקרי חרות אלא חירות מהאומות וממלאך המות. אך קלקלו אח"כ בעגל וכתיב (תהלים פב, ו) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, הרי דם ומות. מכל מקום מיתת הצדיקים והחסידים עליהם נאמר (שם קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי הם באים לשלימות. וכתיב (שם יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. בזוהר אמר (ח"ג רלז, א) פינחס ראה אות מ' פורח באויר, אמר גמירנא אות מ' סימן דמלאך מות, עיין בתורה שבכתב שלי פר' פנחס שם הארכתי:

125

קכ״ועוד אמרו רז"ל בשבת פרק במה בהמה (נה, א), את אלו התלמידי חכמים המקיימים התורה כולה מאל"ף עד ת'. ואפשר שעל כן דרשו ג"כ (פסחים כב, ב), את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ), לרבות תלמידי חכמים, מתיבת את. והנה הצדיקים אפי' במיתתן קרויין חיים (ברכות יח, א), אף כי מתים לנו, אבל הוא חי זוכה לנצחיות. והנצחיות נקרא אמת, שהוא אמיתית קיימת, ואצלו נשאר אל"ף דאדם רבתי. וגם עשרת דברות מתחילות באל"ף, ואצל התלמיד חכם נשאר אמת צדקו יחדיו כל האותיות, אף בשעה שמת נשאר אמת לסיבה כי נכנסה מ' סימנא דמלאך מות בין אותיות א"ת המורה על תלמיד חכם, ואותיות א"ת מקיפות מ' ונתבטלה ביניהם. כי אף שמת, הוא חי, ומה שמת אינו אלא מעטיו של נחש שהיא שקר היפך האמת. וכמו שמזוהמת נחש כל כך רעה עד שגרם חורבן בית המקדש כמו שהאריך בזוהר איכה, ורמוז בפסוק (בראשית ג, טו) ואיב"ה אשית ראשי תיבות איכה ישבה בדד העיר. כן עטיו של נחש גורם מיתת הצדיק ששקולה מיתתו כחורבן בית המקדש. כתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר. לא קרי, וכתיב לו. כי כביכול לו צר, כי קשה סילוק של הצדיקים, והקב"ה קובל חבל על דאבדין ולא משתכחין, ולאלף צר על הנחש שהפריד האלוף והוא מת בעטיו של נחש:

126

קכ״זוזהו סוד אדם (במדבר יט, יד), זאת התורה אדם כי ימות באהל. הנה התורה דהיינו י' דברות מתחיל באל"ף, ותלמיד חכם הדבק בתורה, אף שמת הוא חי ונשאר שמו אדם באלף רבתי. ואמר כי ימות באהל, כי מיתתו דוגמת אהל מועד שנחרב וכדפירשתי:

127

קכ״חעוד יש לפרש פסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדיו בענין אחר. הנה לפעמים מת תלמיד חכם וצדיק גמור בקוצר ימים, ולפעמים הזקנה נאה לו. והענין הוא מצד הגילגול, כי אפשר שזה שמת עתה בקוצר ימים כבר היה לעולמים זקן ושבע ימים בצירוף אלו השנים שחי עתה. וזה שהוא זקן עתה, אפשר שלא היה כבר זמן מרובה בעולם, נמצא משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, רוצה לומר תחשוב השנים הקדמוניות לאלו השנים ביחד:

128

קכ״טולעתיד יחזור מעלת אדם לקדמותו באלף רבתי ויהיו מסולק דם, ודם עבדיו יקום. וכן יוחזר חידוש העולם במדת אמת ויסולק מת כמו שכתוב (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח:

129

ק״לטוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז, א). כתיב (שם כ) כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. קשה, לימא אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. בפרק במה בהמה (שבת נה, ב) מקשים התוספות (ד"ה ארבעה) אברייתא ד' מתו בעטיו של נחש כו', הלא כתיב אדם אין צדיק בארץ כו'. ותירצו דהפסוק על הרוב מיירי, והוא דוחק. דע כי האדם נברא שלם שיהיה שלם בתכלית השלימות כפי האפשר להנברא, ודבר השלם לא יחסר ולא יעדף, כי אין שייך העדפה עליו מאחר שהוא שלם ואינו חסר. ועתה שבא נחש עליו ונעשה חומר, אז הוא חסר מכל השלימות, וצריך לעשות טוב להשלים החסרון. וגם מכח זה שהוא חסר ואינו כמלאך, אי אפשר לו בלא חטא, רצה לומר שגיאות מי יבין, כי חומר עכור אי אפשר לו להיות נשמר מאיזה שגיאה קטנה לפחות. וזהו שאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, זו היא הסיבה מאחר שבא האדם לידי זה אשר יעשה טוב שמוכרח להדר תמיד אחרי טוב כדי להשלים החסרון. משא"כ מלאך שאינו בעל חסרון, כי כאשר נברא כן נשאר, על כן לא נתנה התורה למלאכי השרת. אבל האדם בעל חסרון, מחויב להשלים בכל סיבה. ומסיבה זו שהוא חומר אי אפשר שלא יחטא, והסיבה לזה הנחש שבא על חוה והטיל הזוהמא ונעשו בני חומר עכור ואי אפשר להם בלא חטא:

130

קל״אוזה מה שאמרו ד' מתו בעטיו של נחש, רצו לומר מה שחטאו לא היה מצד רצונם, רק מצד הכרח החומר שבא מהנחש. ולפי זה קרא אשר יעשה טוב ולא יחטא קאי אכולי עלמא. ומה שמקשה שם א"ר אמי אין מיתה בלא חטא כו' מהך ברייתא דד' מתו בעטיו של נחש, ומסיק תיובתא, הלא לפי פירושו ענין מתו בעטיו של נחש הוא גם כן מחמת חטא. יש לתרץ דלר' אמי משמע אין מיתה בלא חטא שרצה לומר חטא משפט מות, שכן משמע הפסוק שמביא (יחזקאל יח, ד) הנפש החוטאת תמות. ועל זה מקשה ד' מתו בעטיו של נחש, שרצה לומר לא מרצונם רק מצד החומר המכריח שאי אפשר לו ליזהר מכל שגגות ומנסתרות שאין כח ביד החומר להיות נשמר, אכן משגגה של עבירה שבמיתה אפשר ליזהר ודוק:

131

קל״בועל זה אמר טוב שם, הוא שמו של אדם ששמו נאה לו בצלם אלהים, כי אדם עולה מ"ה במילוי מ"ם ה"א עולה כמנין אלהים. וכן ידוד במילוי יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה אדם, וזהו טוב שם משמן טוב, מה שהוצרך עתה לעשות שמן, כמו (קהלת ט, ח) שמן על ראשך אל יחסר, וכל זה גרם החומר שהוצרך לשמן כדי שלא יחסר:

132

קל״גובזה הטעם טוב יום המות מיום הולדו, כי אז יסור החומר ג"כ. וזהו הענין שדרשו רז"ל (בר"ר ט, י) טוב מאוד זה המות, כי מחמת החומר הוצרך לעשות טוב, וצריך למאוד למאודיות ולעשות יתרון כגון משמרת למשמרת, משא"כ כשלא היה בא כלל החומר. גם פירושו ויום המות מוכן מיום הולדו, אף כשלא חוטא, מכל מקום יש עטיו של נחש:

133

קל״דעל זה פירשתי ענין (ב"ב כה, ב) שלחן בצפון מנורה בדרום, דכתיב (שמות כו, לה) ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן, תלה המנורה בשלחן, ולפי פשוטו שהמנורה חשובה מהשלחן, איפכא הוה ליה למתלי. אמנם בנסתר הוא להיפך, שולחן מלכים רומז למלכות האמיתי, כל ישראל בני מלכים, והוא דיבוקינו בה' אלהינו לעולם הבא בנצחיות, והוא בצפון מה רב טובך אשר צפנת. ומנורה רומז על קיום התורה והמצות נר מצוה ותורה אור, ענין (דברים ז, יא) היום לעשותם. וזהו שאמר טוב שם, הוא מלכות, (דה"א יז, ח) ועשיתי לך שם כשם הגדולים. גם שם ראשי תיבות שלחן מלכים, הוא טוב משמן טוב שהוא המנורה:

134

קל״הומה שהמנורה בימין והשלחן בשמאל, וכתיב ג"כ (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, כל זה הוא על דרך הפירוש של פסוק (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, לכן (שם ט) שמח לבי וגומר, הנה הלב שהוא משכיל הוא בשמאל, והכבד שכולה דמא מורה על התאוה שהוא בימין. ויש להתרעם למה תצא זאת מלפניו יתברך לברוא באדם הלב משכיל בשמאל, והאבר המתאוה בימין. על זה אמר שויתי ה' לנגדי תמיד, והבא לנגד חבירו אז ימינו נגד שמאלו, נמצא לענין עזר אלהי שכביכול נגדו להפך, והלב נגד ימין הקדוש ברוך הוא, זהו שאמר לכן שמח לבי. ומה שאמר בפסוק אורך ימים בימינה, רצה לומר קיום התורה והמצות היום לעשותם, שעל זה כתיב (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, שמשלים יום ליום ביראת השם מאין הפוגות, והארכתי במקום אחר בזה. בשמאלה עושר וכבוד, הוא שלחן מלכים העושר הצפון של כבוד אשר ינחלו חכמים, אמן:

135

קל״ובפרק המדיר (כתובות עב, א) תניא רבי מאיר אומר, מאי דכתיב (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. מאי והחי יתן אל לבו. דברים של מיתה, דיספד יספדוניה, דידל ידלוניה, דבכי יבכון עליה, די לווי ילווניה, די טען יטעוניה, דיקבור יקברוניה, עד כאן. פירש רש"י, דיספד יתן אל לבו, שאף הוא יספדוהו כו'. ויש להקשות בדברי ר' מאיר, מאחר שהדרוש שלו הוא על לשון מהפסוק והחי יתן אל לבו, א"כ למאי נפקא מינה מביא רישא דקרא טוב ללכת וגו'. עוד קשה, מאי קושיא יש במאמר והחי יתן אל לבו אשר בעבורה אמר ר"מ מאי והחי יתן אל לבו:

136

קל״זונראה דקשה ליה לישנא דוהחי, למה שינה לקרוא אותו בשם החי, הוה ליה למימר והאדם יתן אל לבו כמו שאמר ברישא באשר הוא סוף כל האדם. וכוונת תשובתו היא כך, שתמיד ילך אל בית אבל כדי שיתעורר בראותו זה הפלוני מת והוא חי, ויתן אל לבו מה זה שהוא חי, ויתעורר כאשר יחשוב בחטאיו ויאמר, הנה זה היה איש צדיק ומת, ואני חי, אדרבה איפכא מסתברא, ויפחד אולי הוא לרעתו שהש"י נותן לו שכרו בעולם הזה, ויתן אל לבו דדלי ידלוניה, כלומר אני דלי אותו, אדרבה להיפך היה מהראוי שהוא ידלני, וכן דספיד, וכן כולם פירושם על דרך זה שיתעורר ויחשב כל צרכי המת שאני עושה לו ואני חי, אדרבה לפי מעשינו יהיה ראוי להיות בהיפך:

137

קל״חועל זה אמר הפסוק (תהלים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות. וקשה מי הוא זה שרואה את המות שלו, הלא כבר נסתמו עיניו. אלא הכי פירושו, מי גבר יחיה שלא יהיה כמת, דהיינו כמו הרשעים שאף בחייהם קרוים מתים, אם לא יראה מות, כלומר שלא יתבונן במות של אחרים הצדיקים ממנו. וכן אמר הפסוק (שם מט, י) ויחי עוד לנצח, כי יראה חכמים ימותו, כלומר יזכו לחיים הנצחיים כשיראה ויתבונן במיתת החכמים, ויראה ויתפחד ויחשוב, אם בארזים נפלו שלהבת מה יעשו אזובי הקיר, ואז יתאונן אדם החי ויגבר על חטאיו, ואיזה גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א). זהו שאמר והחי יתן אל לבו, כלומר יתן אל לבו במה שהוא חי, והצדיק ממנו מת והוא סופד עליו וקובר אותו ובוכה עליו, להיפך היה ראוי להיות לספוד הוא עליו ולקבור הוא אותו ולבכות עליו:

138

קל״טדוגמא לענין (ב"מ פה, א) העגל שנתחבא תחת צל כנפיו של רבינו הקדוש כי ברח מהשחיטה, ואמה לו רבינו הקדוש זיל כי לכך נוצרת. ונענש רבינו הקדוש על זה. וקשה הלא רבינו הקדוש דיבר בטוב, כי תכלית הבהמה היא לשחיטה שזה היא מעלה לה שעולה ממדריגת בהמה לאדם הניזון ממנה ומתחזק אבר מול אבר. אלא הענין הוא כך, אמת הדבר הוא בעליית מדריגה, כי כן ברא הקב"ה בעולמו ד' מדריגות והגבוה אוכל את שתחתיו, דהיינו דומם צומח חי מדבר. הצומח אוכל הדומם, כי הצומח יונק מהעפר, נמצא שב העפר שהוא הדומם למעלת הצומח. אחר כך החי בהמות שדי וכל החיות אוכלים הצומח, ובזה שב הצומח למעלת החי. ואח"כ האדם המדבר אוכל גם את החי, כי בזה שב החי למעלת האדם המדבר. והני מילי כשיש יתרון להאדם החי, אבל אם הוא בור עם הארץ, (אבות ב, ה) אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, אז נמשל כבהמות נדמה, ומכל שכן כשהוא רשע חוטא אזי אמור יאמר בעל החי מאי חזית דדמך דידך סומק טפי, אדרבה אנא עדיפנא. וזה המעשה של העגל הנה כי הבעל שלו שרצה לאוכלו היה עם הארץ, על כן היה בורח מהשחיטה. ורבינו הקדוש לא הרגיש בזה:

139

ק״מכן בנדון דידן יתן אל לבו במה שהוא חי וזה הצדיק ממנו מת, ואז יתעורר במאוד. וכענין שפירש רש"י בפסוק (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. לא כמו בדורינו כשרואים מת מוטל לפניו, אזי מתעורר מעט מיעוטא דמיעוטא. וכאשר יסתם הגולל כבר נשכח מלבו. ואני אומר דרך הלצה, הם מקיימים ועל פני כל העם אכבד, כלומר כל זמן שהמת מוטל לפני העם אזי אכבד ויש קצת התעוררות. לא כן, רק ישים תמיד בלבו בראותו דור הולך ודור בא והמיתה היא תמידית, זה ישים תמיד נגד עיניו, ויחשוב אם לא עכשיו אימתי אולי ימות פתע פתאום, כי מה יתרון יש לו במה שהוא חי. ועל זה תנן (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ובזה יהיה כל ימיו בתשובה:

140

קמ״אבפרק השואל (שבת קנג, א) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. יש לפרש על דרך שאמרו רז"ל (עי' אבת רבתי ג, ו) הסופד על המת לא ימעט משבחו, גם לא ירבה בשבחו הרבה יותר ממה שיש בו, כי אדרבה בזה גורם להזכיר עון המת. על זה אומר תספיד עלי באותן שבחים דהתם קאימנא, כלומר שאני עומד בהם אשר קיימתים בחיי:

141

קמ״בועל דרך זה נוכל לומר הא דתנן (אבות א, יז) לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה כו', וכל המרבה דברים מביא חטא. קשה, למה אמר לשון לגוף, הוה ליה למימר לאדם. אלא רומז להמת שאז הוא גוף בלא נשמה, ואז שתיקותו יפה מדיבורו להרבות בשבחים שאין בו, כי בזה מביא חטא עליו, על כן צריך ליזהר:

142

קמ״גבפרק קמא דגיטין (ז, א), א"ל ריש גלותא לרב הונא כלילא, מנלן דאסור. א"ל מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, א"ל רב חסדא קרא כתיב (יחזקאל כא, לא) כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפל הגבוה והגבוה השפיל. וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה. אלא לומר לך, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם. נסתלק מצנפת מראש כהן גדול, נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהוו יתבי, א"ל האלהים מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך, עד כאן:

143

קמ״דוקשה איך הבין רב הונא המשנה, כי הוא אמר קרא כתיב, ובמשנה אמרו שבפולמוס אספסיינוס גזרו. עוד קשה, למה נקיט כהן גדול דוקא, והתורה כתבו דאותה של כהן הדיוט קרויה מגבעות, כדכתיב (עי' שמות כח, מ) ועשית להם מגבעות. ומפרש ריב"א (גיטין שם תוד"ה בזמן) משום דלכהן הדיוט לא היה ציץ והיתה גדולה קרויה מגבעות, אבל של כהן גדול היתה קטנה וקרויה מצנפת. מיהו אומר ר"י, דאשכחן בלשון תלמוד דקרי נמי מצנפת לשל הדיוט, בפרק אמר להם הממונה (יומא כה, א) דאמר נוטל מצנפתו של אחד מהן. ואפילו היו שוות, נקט הכא בראש כהן גדול לפי שאין איסור אלא לחתנים כדמפרש כעין כהן גדול שהוא ראש ושר בישראל, עד כאן לשונם. עוד קשה, איך אמר רב הונא לר"ח חסדאין מילך, והוא לא סבירא ליה כן:

144

קמ״ההנה דברי ריש גלותא יש להבין על שני דרכים, אם כפשוטן כלילא מנלן דאסור משום החורבן. או יש בהם רמז על תלמיד חכם שמיתתו גם כן כחורבן הבית ומחויבין להתאבל עליו כל ישראל. והיה מקובל הריש גלותא דאז כלילא אסור לכולי עלמא בימי הספידו ואבלו, מה שאין כן כלילא דאסור מחמת חורבן הבית אינו אסור אלא לחתן דוקא, כמו שכתבו התוספות, וכמבואר בטור אורח חיים סימן תק"ס שלא אסרו אלא כשיש ריבוי שמחה. וטעם איסור כלילא באבל תלמיד חכם לכולי עלמא, משום שעליו נאמר (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו וגו', ורז"ל אמרו (ברכות יז, א) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. וכבר נודע שהנשמה בבואה לזה העולם היא ערומה, והאדם מלביש אותה במעשיו בצאתה מגופו. אם הוא חוטא, אז מלבישה בבגדים צואים הנעשים מהעבירות. ואם הוא צדיק, מלבישה בבגדי כבוד הנארגין ממעשי המצות, והם סוד בגדי תלמידי חכמים. ומגודל המצות ופנימיותה נעשים עטרות, וכל צדיק משים עטרה על ראשו אותה העטרה הנעשית מגודל מצותיו. זהו שאמרו ועטרותיהן, ולא ועטרות, רק עטרותיהן שעשו בעצמם. והתלמיד חכם נקרא כהן גדול כאמרו רז"ל (מנחות קי, א) כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו'. הרי תלמיד חכם הוא כהן וקוראהו כהן גדול, כי מעלת הלימוד היא אפי' יותר ממעלות כהונה גדולה כמו שאמרו רז"ל (הוריות יג, א) תלמיד חכם ממזר קודם כהן גדול עם הארץ, וכהן גדול שלמעלה מיכאל מקריב נשמתו, על כן כשמת רבי בטלה הכהונה כו'. כך הוא טעם האיסור, מכל מקום שאל מנלן לנו:

145

קמ״וואז יתבאר המאמר. רב הונא הבין דברי ריש גלותא כפשוטו, איסור כלילא מחמת חורבן הבית. והשיב לו כפשוטו, דתנן וכו'. רב חסדא הבין דברי ריש גלותא על תלמיד חכם שמיתתו כחרבן הבית, ועליו אומר ג"כ נפלה עטרת ראשינו אשר בעבור זה יש טעם כלילא לאסור, מכל מקום שואל מנלן, היכן רמיזא. הביא על זה הפסוק הסר מצנפת וכו', כי שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו והוא ככהן גדול שהיה מצנפת בראשו, כדברי ריב"א. ומה שמקשה ר"י מלשון הגמרא דפרק אמה להם הממונה כו', אינו קושיא, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד:

146

קמ״זאך יש קושיא על ריב"א על הקרא, מאי טעמא באמת הזכיר הקרא מצנפת הרומז לכהן גדול, יאמר מגבעות והיה די ג"כ בזה לומר כל זמן שהמגבעות על הכהנים כו'. על כן בדרך הפשט כאשר הבין רב הונא, אז צריכין לומר כפירוש ר"י שהחתן דומה לכהן גדול. ולפי הדרך הנסתר שהבין ר"ח, אזי אסור לכולי עלמא, וצריכים לומר כפירוש ריב"א. והזכיר הקרא ג"כ, כי התלמיד חכם הוא כהן גדול, וכשהוא בעולם הזה אז (ויקרא טז, ד) מצנפת בד קודש יצנוף ככהן גדול, ומצנפת נראה קטנה, אמנם לאחר מותה נעשית עטרה גדולה וכמו שאמרו עטרותיהן בראשיהן. נמצא דברי רב הונא ודברי רב חסדא שניהם אמיתיים, אלו ואלו דברי אלהים חיים. דברי רב הונא הם לפי פשטן של דברים, ודברי רב חסדא הם לפי רמיזתן. ולאחר ששמע רב הונא דברי רב חסדא והבין רמיזותיו, אמר האלהים, כלומר אמת מה שאתה אומר, כי אני מבין דבריך שאתה מדבר מדרבנן, כלומר ממיתת החכמים ובזה חסדאין מי לך^הגה"האמר המגיה, ענין פשט של כלילא יש לחוש שיש בו חסרון טעות סופר, ויראתי מלשלוח יד כי כן נצטויתי מן אדוני אבי זצ"ל שלא לשנות, ומכל שכן כי גם עלי יש דרך טוב וישר מה שחידשתי בפשט הזה שלא לעמוד בצידו בלי רשותו::

147

קמ״חוכי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית אותו על עץ (דברים כא, כב). בתקונים פירש זה הפסוק על מיתת צדיק, זהו כי יהיה באיש, אין איש אלא חשוב. ואמר ותלית על עץ, כלומר לא תחשוב שיהא בן מות, רק מצד שכל אדם מוכרח למות מסיבת עץ שאכל ממנו אדם הראשון וגרם מיתה לעולם:

148

קמ״טבזוהר פרשת פנחס (ח"ג ריח, א) האריך מאוד, ואמר שכנסת ישראל הם כולם כאיש אחד, כמו שאבריו של אדם הם רבים ומתייחדים ונעשים איש אחד, וכשאבר אחד נלקה אז מרגישים כל האברים. כן הם ישראל ערבים זה בזה ומתייחדים, וכמו כשיש מרעין בגופו של אדם אזי מלקין הזרוע דהיינו הקזת הדם וכולן מתרפאים, כך בישראל הם חוטאים אז לוקח הקב"ה הזרוע של ישראל שהוא הצדיק וממית אותו, ומיתת הצדיק מכפר:

149

ק״נעל זה אומר על הא דאיתא בפרק ואלו מגלחין (מו"ק כח, א) רבא אתחזי לרב סעורם אחוהי, ושאלו על מיתתו. והשיב לו, כריבדא דכוסילתא. הענין, רב סעורם שאלו מחמת איזה חטא מת. והשיב, שלא מת רק כדי לכפר על ישראל כריבדא דכוסילתא המוזכר בזוהר. ועל זה רמז (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, תלמיד חכם הוא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), וכהן גדול של מעלה מקריב אותו, והוא הדם אשר בו נתכפרו ישראל כריבדא דכוסילתא אסוותא לכל הגוף:

150

קנ״אבמדרש רבה (כ, יב) אמר רבי חייא בר אבא, באחד בניסן מתו בניו של אהרן. ולמה הזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיוה"כ מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, דכתיב (ש"ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול, וכתיב (שם) ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, עד כאן לשונו:

151

קנ״ביש להקשות במה שאמר ומנין שיוה"כ מכפר, הלא קורא אותו בשם כפורים, ואיך אומר מנין שמכפר. עוד קשה, מאחר שלמד מיתת צדיקים שמכפרת מדהזכיר מיתתן ביום הכפורים, א"כ מה זה שאמר אחר כך ומנין שמיתת צדיקים מכפרת:

152

קנ״גענין הספידא יקרא דשכבי או יקרא דחיי שהזכירו רז"ל (סנהדרין מו, ב), אף שהדברים כפשוטן על הכבוד המדומה, מכל מקום רומזים לכבוד האמתי הוא כבוד הנשמה שמחמת ההפסד יתעוררו העם לעשות תשובה כמו שנבאר, ואז תהיה נשמת המת זוכה והוא יקרא דשכבי, כי הוא מזכה אחריני המתעוררים לתשובה וזהו יקרא דחיי, ותכלית ההספד ומצותו הוא שיתעוררו בתשובה כמו שכתב רש"י בפסוק (שמות כט, מג) ונקדש בכבודי, כשהקב"ה עושה דין ביריאיו כו':

153

קנ״דובזה מתורצים שני מאמרים דסתרי אהדדי. רז"ל אמרו מיתת צדיקים מכפרת. ובפרק חלק (סנהדרין קיג, ב) אמרו, צדיק אבד מהעולם, רעה באה לעולם, שנאמר (ישעיה נז, א) מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא לא קשיא, כשאין מתעוררים לתשובה רעה באה לעולם, וכשמתעוררים לתשובה אזי מיתתו מכפרת. ומה שאמרו מיתת צדיקים מכפרת, נראה לי לפרש בתרין אנפין ושניהם מתעוררים לתשובה, וענין מיתת הצדיקים מכפרת נובע ממה שאמרו צדיק נתפס בעון הדור. ואני מפרש בזה שני פרושים:

154

קנ״ההאחד, בשביל הדור. והשני, בשביל הצדיק. בשביל הדור רצוני לומר, שילמדו הדור ק"ו בעצמם ויבינו, אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר, וכמו שכתב רש"י על ונקדש בכבודי, וכמו שכתבתי למעלה בקונטרס ביאור הפסוקים (תהלים מט, י-יא) דויחי עוד לנצח. כי יראה חכמים ימותו. ופסוק (שם פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כו'. וזהו סיבה שהצדיק נתפס כשהדור חוטאים, הוא בשביל הדור שיתעוררו לתשובה מטעם הנ"ל. עוד נותן התעוררות, כשהצדיק חי אזי הדור חוטאים וסומכים על זכות הצדיק שיגין עליהם ויתפלל עבורם, אבל כשהצדיק נעדר ואפס עצור ועזוב, אזי חושב כל אחד אם אין אני לי מי לי, נמצא בהכרח יעזוב רשע דרכו וגו' (ישעיה נה, ז). וזהו שכתוב (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו, דהיינו התלמיד חכם, אזי אוי ואבוי לנו כי חטאנו, ואז נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה':

155

קנ״והשני, בעבור הצדיק, ודבר זה יתבאר על פי מה שפירש קדוש ה' כבוד אבא מורי ז"ל ה"ה מה שאמרו רז"ל (סוטה מח, ב) על שמואל הקטן שיצתה בת קול שראוי היה שתשרה עליו השכינה כמשה רבינו ע"ה, אלא שאין דורו ראוי לכך. ויש להקשות מה לנו בדור, אם הם אינם ראויין לשריית השכינה לא תשרה עליהם, ולמה לא תשרה על הראוי. אלא הענין שהדור גרמו לו איזה מדה שהיתה מסך מבדיל שלא תשרה עליו השכינה, כי מי הוא בדור חוטא ומעורב ביניהם, אף שהוא צדיק גמור מכל מקום לפעמים לומד מהם איזה מדה מגונה. וזה היה ענין נח (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך, במקום שאין שם אלא הש"י לבדו, דהיינו שהיה תמיד בהתבודדות שהיה ירא שמא ילמוד ממעשיהם. אבל אברהם כחו היה גדול כו', על כן אין חידוש אף מי שמצד עצמו היה ראוי שתשרה עליו שכינה, הדור אין ראוי לכך, כלומר משום אינם מהוגנים וזה הצדיק מעורב ביניהם ולומד מהם איזה מדה נעשית מסך בפני הנבואה. וכן הוא לפעמים גם כן מיתת הצדיק, אמת שמת מחמת חטאו, אבל גרם זה שחטא הוא מהדור שהוא מעורב ביניהם, ואלו היה בדור אחר לא היה חוטא. זהו ענין (כלה ו) צדיק נתפס בעון הדור. וגם זה הדבר מביא את הדור לתשובה ושיתקנו קלקולם, כי לא זו שהם חוטאים, אלא אף זו שטמאו את הקודש וגרמו איזה חטא להצדיק שהיה נתפס:

156

קנ״זומזה יתבאר מה שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, טו) הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ואמרו רז"ל (מכילתא פ' השירה ו) ברעתם היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב ותיקון סופרים הוא זה. ויש לתמוה, למה לא יכתוב ברעתם, כי מה גנאי היה להם כשאומר אל אראה ברעתם. אלא הענין, משה רבינו ע"ה היה מבקש מהש"י שימיתהו ויהיה נתפס בעון הדור כדי שמיתת צדיק כמוהו יכפר על ישראל, אבל היה מבקש שתהיה מיתתו מכפרת לסבת טעם הראשון שהוא ונקדש בכבודי כדלעיל, ואמר אל אראה ברעתי, כלומר שלא יהיה נתפס בעון הדור בעבור איזה רעה דהיינו חטא שילמוד ממעשיהם. וזה שאמר אל אראה ברעתי, ויען כי אף שהצדיק עושה איזה חטא מכח שלמד בדורו, זו הרעה אינה שלו בעצם, רק רעתם של הדור, כי הם גרמו לו, ואלו היה בדור אחר לא חטא. על כן לא אראה ברעתם היה לו לומר. על זה אמר, אלא שכינה מפני כבודם ואמר רעתי, וק"ל:

157

קנ״חועל זה יתבאר גם כן הפסוק (בראשית יח, כה) חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו'. וקשה ב' פעמים חלילה למה. ורש"י פירש מה שפירש. ועוד קשה, והיה כצדיק כרשע, כבר הזכיר זה הענין בחלילה. עוד קשה, ב' כפי"ן כצדי"ק כרשע למה:

158

קנ״טהנה כתבתי שני דרכים בצדיק נתפס בעון הדור, אם בשביל תועלת הדור, אם בשביל עצמו, זהו כוונת אברהם אבינו חלילה לך להמית צדיק עם רשע, כלומר להמית הצדיק וישארו הרשעים, זהו מדתך כדי שיקחו מוסר ויתעוררו לתשובה, אבל אתה רוצה לעשות כלה, א"כ לא ישאר מי שיקח מוסר, א"כ מה תועלת יש במיתת הצדיק. וזהו שאמר להמית צדיק עם רשע. והיה כצדיק כרשע, כלומר זאת המידה מהראוי להיות כצדיק, כלומר הרשע כצדיק. כרשע, כלומר הצדיק כרשע. וכאן כלל ב' העניינים, אם מיתת הצדיק הוא להיות כל העולם כצדיק, והוא דרך הראשון שיקחו מוסר ויתעוררו. או כרשע, כלומר אף אם הוא צדיק ותפס איזה חטא אשר בזה הוא כרשע ונתפס גם זה צדיק:

159

ק״סעוד אמר חלילה שנית, כי המדה ממדות הקב"ה הוא שלפעמים מת צדיק בלא טעם מטעמים הנ"ל, רק מצד שלא הוכיח את הדור, כדאיתא בשבת פרק במה בהמה (נה, א) בענין והתוית תי"ו כו', עיין שם. וע"ז הוכיחם הנביא (ירמיה ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים וגו' אם תמצאו איש [וגו'] אמונה. וקשה, וכי לא היו כמה נביאים וחסידי עליון ובעלי אמונה, הלא החרש והמסגר היו (סנהדרין לח, א). אלא הוכיחם שלא היו משוטטים בחוצות לראות מעשה כל אחד ואחד ולהוכיחו. ואף שהם צדיקים גמורים בני עליה, מכל מקום נתחייבו מחמת זה. על זה אמר אברהם אבינו, אם אמצא בתוך העיר, כלומר צדיקים שהיו משוטטים בתוך העיר להוכיחם. וכן אמר בקרבה, שהלכו בקרבה להוכיחם, אז חלילה לך. והש"י הודה לדבריו, באם אמצא כן כו', נשמע מכל מה שכתבנו שמיתת צדיקים מכפרת בעבור שגורם התשובה:

160

קס״אואז יתבאר המאמר דלעיל. אמר, כשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. כלומר כמו שיום הכפורים אינו מכפר אלא לשבים, כמו שכתוב (ויקרא כג, כז) אך בעשור לחודש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים (עי' שבועות יג, א), כך מיתת צדיקים אינה מכפרת אלא לשבים. ואולי יאמר האומר מנלן שנכתב מיתת הצדיקים ביוה"כ כדי לאורוי' לן שאין מיתת הצדיקים מכפרת אלא לשבים, דילמא הא גופא בא לאורוי' לן שיום מיתת צדיק הוא יום כפור ומכפר מיתת הצדיק בין לשבים ובין לשאינם שבים. על זה אמר שמיתת צדיק מכפר זהו כבר שמענו ונלמד מן ויקברו את עצמות שאול וגומר ויעתר וגו'. א"כ מהאי פסוק נלמד ענין חדש, ומהו החדש, שאינו מכפר אלא לשבים דווקא. ונאמר כי יוה"כ נמי אינו מכפר אלא לשבים כדמוכח מאך בעשור. ואין להקשות, דילמא לעולם נכתב ביוה"כ לאשמועינן הא דיום מיתת צדיק מכפר, מה תאמר דזה כבר נלמד מפסוק עצמות שאול וגו', וכי שייך לומר דהתורה תסמוך על מה שכתוב בנביאים. די"ל דזה אינו, כלומר דכבר אמרו רז"ל (עי' תענית ט, א) מי איכא מידי דכתיבי בנביאי דלא רמיזא באורייתא. ובודאי כבר יש רמז בזה. וכן הוא אמת דיש רמז, כמו שאמרו רז"ל במקום אחר (מו"ק כח, א) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, כשם שאפר פרה מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. ואין להקשות למה לא הביא בעל המדרש זה הסמיכות ללמוד שמיתת צדיקים מכפרת, והביא פסוק מנביאים ויקברו עצמות שאול. די"ל דזה הרמז הוא רחוק ולא הוה ידעינן ליה אם לא היינו רואין זה הפסוק בנביאים. ולאחר שראינו זה הפסוק בנביאים, וידענו כי מצאו רמז בתורה, אז חפשנו הרמז הזה. ואין להקשות דלמא לעולם כדאמרינן מעיקרא דנכתב ביום הכפורים הוא גופא קמ"ל דיום מיתת צדיק מכפר. וזה הרמז של סמיכות מרים נאמר שאין בו ממש. ומה שכתוב בנביאים ויקברו את שאול כו', נאמר שהרמז שלהם הוא ממה שנכתב מיתת צדיקים ביום הכפורים. די"ל דדבר המבואר בהדיא אין נקרא רמז. כי הקושיא היא גדולה, הם מתו באחד בניסן, וכותב מיתתן ביום הכפורים. אלא מבואר הוא להורות כי מיתת צדיק מכפר. וא"כ למה הוצרכו הנביאים לכתבו, כי אין כתוב בנביאים רק מה שרומז ברמז בעלמא בתורה, אבל מה שמבואר בתורה מה צורך יש להכתב בנביאים. אלא על כרחך הרמז של נביאים היה סמיכת מרים לאפר פרה, ואז מיותר כתיבת מיתת צדיקים ביום הכפורים, אלא על כרחך לאורויי לן שאינו מכפר אלא לשבים, ולהשבים מכפר:

161

קס״בשמעתי מפרשים, כשם שאפר פרה מכפר, רצו לומר מקנח רוח הטומאה הבא מכח סמאל שהוא מלאך המות, כך מיתת צדיקים מכפרת, כלומר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי המיתה היא לטובתו מקנח ממנו זוהמת החומר שבא מסמאל שרכב על הנחש והסית, ועטיו של נחש גרם החומר העכור. ומיתת הצדיק מקנח ונשאר זך וטהור למעלה:

162

קס״גכשם שיום כפורים מכפר כו'. שמעתי מפרשים, נודע כי עצם היום של יום כפור הוא יום רצון, כי כן קבע הקב"ה אחת בשנה, ועל כן עצומו של יום מכפר. כן יום מיתת הצדיק הוא יום רצון, אף שהוא יום אבל למטה, מכל מקום בישיבה של מעלה הוא יום הילולא כמבואר בזוהר בהילולא דפלוני כו'. ומאחר שהוא ג"כ יום רצון, על כן מכפר ג"כ:

163

קס״דבפרק ואלו מגלחים (מו"ק כה, ב) אמר ליה רב אשי לבר קיפוק, ההוא יומא רמאי אמרת. אמר ליה, אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר, לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים. אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא. ומאי אמרת, אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלש דעתיה עלייהו, ואתהפוך כרעייהו. ההוא יומא לא אתו לאספודיה כו'. קשה מה משמשות אלו ג' לשונות שזכר בהספידו בר קיפוק. עוד צריך התבוננות מהו עניה העונש דאתהפיך כרעייהו:

164

קס״ההספד דבר קיפוק היה יקרא דשכבי, רצוני לומר שילמדו החיים מוסר ויתעוררו בתשובה כמו שכתבתי לעיל בקונטרס, ואמר שלשה עניינים, אם בארזים לויתן נחל שוטף, כי הנה יש ג' זמני רוממות הנשמה עבר והוה ועתיד. עבר היינו הנשמה קודם בואה לגוף, והנה יש חילוק בין הפילסופים אם הנשמה קודם בואה היא נגמרת בהווייתה, או היא כוחניי ומתגדלת כמו שמתגדל הגוף, והאריך בזה בעל העקידה. אמנם שמע נא האמת מפי חכמי האמת, כי הנשמות כולן הן מבריאת עולם בהווייתן בקיומן מלא קומתן, והם כמו ארזי לבנון, לא כמו נטיעות דקות שאחר כך מתגדלות, אלא הם נבחרים כארזים אשר נטעם הש"י, זהו זמן העבר מהנשמה:

165

קס״וזמן השני הוא ההוה, דהיינו כשהיא מתלווה עם הגוף אז הרשע מלבישה בבגדי צואים והצדיק בלבושי כבוד, והכל לפי רוב המעשה:

166

קס״זזמן השלישי הוא יהיה, דהיינו לאחר מיתת הגוף אז מתטהרת בנהר דינור, ולאחר טהרתה הולכת מחיל אל חיל בהתרוממת. וזה לשון התקונים (הקדמה ד, א), ואני בתוך הגולה על נהר (יחזקאל א, א), כבר דא נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן דמלאכיא קדמוהי יקומון כו' וטבלין נשמתין בהאי נהר דינור מזוהמתן דמזוהמן בעלמא:

167

קס״חומצאתי כתוב, והטעם למה יוצרכו הנשמות אחר שנטהרו בגיהנם לטבול בנהר דינור, יען כי יש שני מיני טהרה לנשמה, האחד בגיהנם שבארץ, והוא לטהר את מה שפגמה בהתחממה באש היצר לעבור על המצות. והב' הוא לטהר על מה שלא קדשה עצמה במותר לה, כענין שאמרו (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך, כענין האכילה מרובה ושאר דברים שנתבארו בענייני הקדושה, ועניינים אלו אינם פגם גמור לנפש, כי אין פגם אלא מצד לא תעשה, אבל הוא זוהמת עולם הזה ותאוותיו, שהעולם הזה ותאוותיו מלובש בעור הנחש, וכשאין האדם פורש ממנו נשארה אותה הזוהמה קנויה בנפשו, ואין הגיהנם מטהר באש הגשמי אלא דבר פגם גשמי, דהיינו אש היצר שהוא פגם גדול. אבל זה שאינו פגם, צריך אש דק ורוחני נהר דינור העליון הנמשך מכסא הכבוד בה כורסייא שביבין דינור, ואז על ידה פושטת כל גשמיות העולם הזה:

168

קס״טוזה לשון הרשב"י (ח"ב ריא, ב) ואילן ד' רישי נהרין דמטאן להו כורסייא קדישא, ומגו מטולא דלהון זעין, ומההוא זיעא דמטולא דלהון אתעביד ההוא נהר דינור, דכתיב (דניאל ז, י) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשונה. ונשמתין כד סלקין, אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקורבנא, ולא אתוקדן אלא אסתחיין. תא חזי, מסלמנדרא דעבדין מיניה לבושא, ומגו דאיהו מנורא לא אסתחיא ההוא לבושא אלא בנורא אשא אכלי' זוהמא רבא, ואסתחייא ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא דינור דאינטול' מגו כורסייא, אתעברית בנורא ואסתחייא, ונורא אכלה כל ההוא זוהמא דאית בנשמא, ונשמתא אסתחייא ואתלבנית. ואי תימא אי הכי עונשא לית ליה לנשמתא בהא. תא חזי, ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה אע"ג דאתלבנית, אבל כד זוהמא איהו סגי עלה ווי לנשמתא דסבלא ההוא עונשא בגין דההוא זוהמא בתרי זימנין מתלבנת בנורא זימנא קדמאה, כיון דקבלת עונשא בגופא אזלת נשמתא ונטלין לה ואעלין לה באתר חד דאקרי בן הנם. ואמאי אקרי בן הנם, אלא אתר חד איהו בגיהנם דתמן אצטריפי נשמתין בצירופא לאתלבנא עד לא אעלין בגנתא דעדן. ואי זכאין אינון נשמתין, כד עאלין להון בההוא אתר תרין מלאכין זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם, בגין לקבלא ההיא נשמתא. וההיא נשמתא עד לא אתלבנת בנורא, אינון ממנין צווחין לגבייהו, ואמרי הנם. ולזמנין דהיא אתלבנית ואינון ממנן, נפקין עמה מההוא אתר וזמנין לה לגבי פתחא דגן עדן דתמן אינון שליחין, ואמרי להון הנם האי אינון נשמתין דהא אתלבנו כדין עאלין לההוא נשמתא בגנתא דעדן, וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירא דאתלבנותא דגיהנם, והוא תבירו דאשא תתאה. ואע"ג דנחית מלעילא, כיון דמטא לארעא לתתא איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשית ביה ואתברית כדין קב"ה שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא ומטא לההיא נשמתא ואתסיאת, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה:

169

ק״עזמנא תניינא לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא, כל ההוא זמנא דיתבא וע"כ לא אתפרישת מאינון מילין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל, כד סלקין לה לעילא אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מילין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר דינור. כדין נשמתא אתלבנית ביה מכל וכל, נפקת ואתחזיאת קמי מריה דעלמא ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלית בההוא נהורא, אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושיהון מתעטרין קמי מאריהון. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו:

170

קע״אועתה נתבאר אלו שלשה דברים שהזכיר בר קיפוק, ונקדים מה שכתב הפרדס פרק ה' משער עשר ולא תשע, על הנאמר בזוהר לענין הנשמה שאמר זכי לה וירית לה, וכתב הפרדס, וענין דאמרו דירית לה וזכי לה, פירוש כי צריך שני דברים לזכות אל הנשמה החשובה. ראשונה, מצד הכנתו מצד אביו בשעת ההולדה בשעת הזיווג, כאמרם ז"ל (שבועות יח, ב) המקדש עצמו בשעת תשמיש, כי אחר שנתקדש אביו בכך, כאשר תעלה הטפה ההיא זוכה לנשמה קדושה ממקום גבוה לפי שיעור קדושתו כן תתרומם השגתו, וזה מפורסם בזוהר ובתלמוד במקומות רבים לאין מספר באמרם זוכה לבנים הגונים, הכונה שימשך לבניו נשמה ממקום גבוה בענין שיהיו הגונים, זהו נקרא ירושה מאביו, ועל זאת כיון באמרו וירית לה, עד כאן לשונו:

171

קע״בעל זה אמר בר קיפוק בהספידו על האדם השלם, הנשלם מצד שזכי לה וירית לה. ירית לה, מצד הזיווג נשמה קדושה. וכבר כתבתי שהנשמות הם כארזי לבנון, זהו שאמר אם בארזים נפלה כו':

172

קע״גלויתן הואר, בחינת הווה ובחינת זכי לה. מה שהצדיק עושה בעצמו בבחירתו הטוב, ומגביר כח הנשמה על הגוף כדי לקדש את עצמו. וכבר נודע כי הצדיקים נמשלו לדגים שבים שהם במקום טהרה ואין שום טומאה, אדרבה המים מטהרים. והתורה נמשלה למים, וכמו שבדגים נאמר אסיפה כמו שכתוב (במדבר יא, כב) אם דגי הים יאסף להם, כן בצדיקים נאמר אסיפה. והיחיד בדורו נמשל לדג הגדול שבכולם שהוא הלויתן, ושם לויתן הוא מלשון (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשיך. גם הצדיק מחבר החומר להנשמה ועושהו דק ונוטה אחר הנשמה:

173

קע״דנחל שוטף, הוא רומז לנהר דינור, שהוא ענין בחינת יהיה, הנשמה לאחר צאתה מגופה. וכוונת בר קיפוק הוא שיתעורר הנשארים לתשובה, ויחשבו אם באלה כך, מה יעשו אותן שלא זכו:

174

קע״הבר אבין הספיד מיקרא דשכבי שלא לחשוב כי הצדיק מת ואבד ח"ו, רק מה שאבד לדורו אבד, אבל הוא אדרבא בא למנוחה. וזהו הענין שנמשלו הצדיקים לכוכבים, וכתיב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. הנה החמה אינה נראית בלילה, לפי שהיא סובבת תחת הארץ, וכן הלבנה ביום, וכן שאר הכוכבים ומזלות. וכשהם תחת הארץ, הרואה סובר שהם נאבדו, אבל באמת עלו יעלו אחר כך. כן הצדיק נקבר בארץ, אבל באמת עלה יעלה כמו הכוכבים המסבבין. ואף שבר קיפוק ובר אבין הפליגו בהספד, מכל מקום נתענשו כי קצרו בשבחם לפי רום מעלתם, ואתהפוך כרעייהו:

175

קע״והענין הוא כפי מה שמצאתי כתוב, כי יש שני מיני צדיקים, הצדיקים הגמורים המופלגים אינם רואים פני גיהנם כלל וכלל. ויש צדיקים שאינם במעלה כמוהם, רואים פני גיהנם אבל ח"ו אין גיהנם תופש בהם שיהיו מרגישים שום עונש, רק הם הולכים למנוחתם דרך גיהנם כדי שמכחם ינצלו הרבה רשעים שאוחזים בהם ונפטרים מהגיהנם:

176

קע״זוזהו ענין שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו קודם מותו והיה בוכה ואמר, כי יש ב' דרכים אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי (ברכות כח, ב). וכי ח"ו היה מסופק ריב"ז אם יבא לגיהנם, הלא אמרו על ריב"ז (סוכה כח, א) שלא הניח דבר גדול ודבר קטון כו', והפליגו מאוד בשבחו, ואיך ח"ו יהיה הוה אמינא לחוש מחמת גיהנם:

177

קע״חאלא הענין היה כך, יודע היה שיכנס לגן עדן תכף ומיד, רק יש שני דרכים לצדיקים, דרך אחד שהוא פשוט לגן עדן. ודרך השני שהולך לגן עדן, אבל המעבר הוא עובר דרך גיהנם, ואז מציל כמה רשעים מגיהנם. ואף שלא מגיע לאלו הצדיקים שום היזק, מכל מקום הם מתפחדים לעבור דרך שם, על דרך משל בעולם הזה אדם מתפחד לילך דרך אשר שם אנשי חיל בעלי מלחמה, אף שיש לו בטחון שלא יהיה ניזק. וע"ז התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ג) נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק, תפלתו היתה לילך במעגלי צדק שהוא הדרך הפשוט לגן עדן וזה יעשה לשמו. ואמר, אע"פ שאני יודע אף כי אלך דרך גיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, מכל מקום אני מתפלל ינחני במעגלי צדק. ועל זה אמר רבי יוחנן בן זכאי, איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי לגן עדן:

178

קע״טוהנה אלו הספדנים שאמרו שלהבת וחכה ואבידה, הוא כנראה שאינם כצדיקים המופלגים, רק כאלו הצדיקים שמתהפך כרעייהו, כלומר שאינם הולכים במעגלי צדק רק דרך העקום. על כן מדה כנגד מדה אתהפיך כרעייהו. ואשרי תמימי דרך:

179

ק״פיהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות ה, כ). אלו הד' סובבים קיום התורה ומצותיה ומעלות המדות אשר היום לעשותם. גם דרך רמז רמוז בכאן ענין פטירת צדיקים כשהולכין לשלום לעולמם לקבל שכרם. נש"ר ראשי תיבות נפש רוח נשמה, וכתב בתוצאות חיים כי נשמ"ה היא שמן ה', כי הוא שמן משחת קודש השמן היורד מה"א אחרונה שבשם, כי האם המתעברת מהנשמות, על כן רמוז שי"ן מנשמה בתיבת נשר. והענין הוא על דרך שכתב הזוהר (ח"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקיא דאתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה. צב"י ראשי תיבות צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד). אר"י ראשי תיבות אבי רכב ישראל. נמר ראשי תיבות נאסף מפני רעה. וא"כ יקחו מוסר לעשות תשובה, וזהו לעשות רצון אביך שבשמים:

180

קפ״אכלל העולה, הן מהספד החורבן הן מהספד הצדיק לעורר בתשובה שלימה נשלם אור תורה מענין ט' באב והספד

181

קפ״בענין אור תורה מענין סוד התענית

182

קפ״גכתיב (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ויש להקשות, למאי נפקא מינה אמר ליה הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, וכי לא סגי דלאו הכי, לא היה לו רק להזהיר שלא יאכל מעץ הדעת:

183

קפ״דהענין, אלו לא חטא אדם אז הי' מצות עשה שיאכל מכל אם הי' נשאר בכבודו, והוא בסוד צלם ודמות שלמעלה כביכול, וכל מה שהיה אוכל היה כמו קרבן והיה זה האוכל ריח ניחוח בקרבו וקדוש יאמר, לו והיה מקוים בו בקרבך קדוש. אבל לאחר שחטא ונפגם וירד ממעלתו ונתרחק, אזי הוא צריך להקריב את עצמו דהיינו בתעניות שמקריב חלבו ודמו. וכן אמרו המקובלים שאדם הראשון התענה כל ימיו, ורמז לדבר חיה תתק"ל כמנין תענית. ואף ע"פ שבדברי רז"ל הוזכר שעשה תשובה ק"ל שנה, זהו התשובה החמורה שעשה שהזכירו זה היה ק"ל שנה, ולאחר ק"ל שנה פסק מהתשובה חמורה, אבל בתענית היה כל ימיו:

184

קפ״הועל זה בא הרמז (תהלים קמא, ב) *תכון *תפלתי *קטורת *לפניך, ראשי תיבות תתק"ל. ואמר קטורת, כי ריח התענית הוא במקום ריח הקטורת. ואמר אח"כ (שם) משאת כפי מנחת ערב, כי לעת מנחה חטא האדם כמו שתירגם למנח יומא. והקדוש ב"ה מיעטו כמו שכתוב (שם קלט, ה) ותשת עלי כפיך, זהו משאת כפי. וכבר כתבתי כל זה למעלה:

185

קפ״ווהנה מכח חטא האכילה המשיך על עצמו עכירת החומר בשר ודם כתנות עור ובשר, על כן הוצרך להכניעו בתעניות. וזהו טעמם של רבי אלעזר וריש לקיש (עי' תענית יא, א) דסבירא להו היושב בתענית נקרא קדוש וחסיד כמו שכתבתי לעיל בפ"ק, וכתבתי שם שזהו אפילו במי שלא חטא, הכל מטעם למרק החומר כתנות עור ולזככו:

186

קפ״זועל זה בא רמז נפלא (ויקרא א, ג) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, אלו לא חטא אדם אז היתה האכילה מצוה ונעשית קרבן לו לעצמו, והיה מקוים בו מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם לעצמיכם כשתאכלו את אלו. אבל עתה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ולפי זה ניחא אדם למה נאמר, שרומז על אדם הראשון שגרם זה הקילקול של כתנות אור ונתרחק, צריך להקריב את עצמו, וזהו כי יקריב מכם ואז קרבן לה' ולא לעצמו. ואמר אחר כך, אם עולה קרבנו כו', הענין אף שמקריב גם עתה צאן ובקר, אל תחשוב כי הצאן והבקר הוא מקריב, רק מקריב את עצמו כאשר יתבאר לקמן בסוד העבודה, הצאן והבקר אינו אלא תמורתו:

187

קפ״חוראיתי להביא בכאן סוד התענית מחיבור הר"מ דיליאון, והעתיק דבריו בעל תולעת יעקב וזה לשונו, סוד התענית, הלא יש לך לדעת כי דעת יוצרינו ברוך הוא רחוקה מדעת בני אדם, והוא ית' עשה האדם ישר והכניסו בזה העולם לצורך, ועל סיבה זו מתפשט סוד מציאותו לאין חקר ותכלית, וכאשר יבין הענין ישמח עם קונהו ויעבוד אותו באהבה. ואמנם שאע"פ שאדם הוא בעולם הזה כאשר אמרנו שגרעונו מצד משך שהמשיך האדם על עצמו בסיבה נכריה אשר אמריה החליקה, וחל עליו אותו המשך ונשתאב בעצמותיו ואחריו בכל דורותיו, והנה הוא שם עלילות דברים ושולט על כל אברים כמו החמסן לפתח תבואת רובץ ומימי חטאות שאב כי מנעוריו גדלוהו כאב. והוא נחבא במבואות המטונפים ידכה ישוח מאין פקח קוח שח בתרדימה גדולה עד עת בא האכילה. ואחר שאכל ושתה ומילא כריסו והנה הוא קם כגבור עורר משנתו שפת חלקות משפתו עד שפתו והחזיק בו ונשק לו, העיז פניו ויאמר לו לכה נרוה דודים ונשמח לאחרים בקרבך קדוש אין פקח עין ועבור על פשע והחזק בחטאות במועצות אם לא עכשיו אימתי, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ועשה עצמך כאיש זר, ומעולם לא תראה צדיק נעזר כי אם נשבר ונדכא נגוע ומעונה, ויסיתיהו בדבריו ובלשונו יכזב לו עד יטה אשוריו מני הדרך צעדו ויפלח חץ כבדו:

188

קפ״טוידוע הוא לחכמים ויודעי בינה לעתים כי בעוד שהאדם רעב הוא שוכב וישן בתרדמותו ואין עורר משנתו, וכאשר האדם שבע הוא מתעורר ושמח ופועל ועושה ופורש רשת לרגליו. ובעוד שאינו מוציא אכילה והרעיב אדם את עצמו, אזי הוא נוסע תחנותו ויצא מאהל בלילו, כי לא ימצא מנוח אשר ייטב לו ויעוף כנשר לנסוע משם, כי בהיותו בתענית כל האברים יבקשו אוכל למו הולכים משוטטים אנה ואנה ואינם מוצאים כי אם חלבו ודמו, כולם רצים לאכול והמה באו בית לחם ופוגעים לזה זולל וסובא כאריה בבהמות יער נלחמים יחד ורודפים אותו לחוץ, והוא יוצא משם בעל כרחו. הלא ידעת כי בהיות זוהמא בתוך המשקה אשר ישתה האדם, שופך מן המשקה עד שתצא הזוהמא. ומי שהוא צח ביסודו, ישפוך כל המשקה עם הזוהמא ההיא, ואח"כ ימלא הכלי ממשקה טוב ונקי בלא שום זוהמא כלל:

189

ק״צכך הזוהמא הטמאה אשר בגופו ומאכלו ומשקהו צריך למעט הדם ההוא כי נשתאבה בו הזוהמא, ולהעמידו עד שתצא ממנו הזוהמא. כי בראותו מעוט האכילה והשתיה והדם מתמעט והולך ואין לו מקום בין האברים החולקים מעוט הדם, הוא מקוה ליין ואין, הלחם אזל מכליו וזוכר את רוב הבשר ואוכלו לחם לשובע, ועתה אין כל אומר בלבו מי יורידני ארץ כי אין זה מקומי. ואמרו חכמי עליון הקדמונים ז"ל במדרש כשיצאו ישראל ממצרים אותו מנוול היה ביניהם ונשאר במיעיהם. ואמרו, אמר ר' אבא לא בעי קב"ה למיהב לון לישראל נהמא קדישא מן שמיא עד דאפיק זוהמא מנהון, ובמה בתעניתא, הדא הוא דכתיב (דברים ח, ג) ויענך וירעבך וגו', להורות כי בתחלה הרבה להם תענית כי אין יציאת הזוהמא ההיא מקרבו של אדם זולתי בתעניות ועינוי הנפש, ורמז זה הוא נכון למשכילים:

190

קצ״אוסוד עיקר התענית על כל זה הוא מזבח מוכן לכפר על חטאיו, כי במיעוט אכילה ושתיה מתמעט מחלבו ומקריב אותו המיעוט בתפלתו לפני אלהיו, והיה לפנות ערב בגבור עליו חולשת האברים אש שלהבת יסודתו תוקד בו לא תכבה לאכול ולהמעיט חלבו ודמו. והסוד ועניינים ידועים באדם ואוכלים חלבו ודמו וממעטין אותו וכשם שעשן האש עולה מתוך הקרבן, כך ריח האדם יוצא לחוץ ועולה הוא ריח ניחוח לה', כל זה ביום התענית:

191

קצ״בוהאדם צריך לכוון רוחו ונשמתו לכל הדברים האלה, ולכונן עצמו לפני אלהיו כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ולבקש ממנו סליחה כבנות מזבח גופו לפניו בכל סדריו וענייניו, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. הרי לך מזבח שלם בכל ענייניו וסודותיו בכל אשר יהי' לפני ה', החלב והדם והאש והעשן והריח הכל תמים לפניו. ובמזבח הזה יקריב כל הקרבנות שבעולם, כי בהכינו המזבח הזה יקריב קרבנו, כי אם על תודה יקריבנו והתודה עליו את כל חטאתו ואת כל אשמו לפני ה' על המזבח הזה, אם על חטאת או על אשם בשגגה או בזדון יקריב עליו את כל אברים לפני ה' כליל תקטר. ואם זבח שלמים קרבנו במקום הזה ופשפש ולא מצא, שלום לו מאדון הכל, והוא זבח שלמים ממש לכפר עליו לפני ה'. כל הקרבנות שבעולם יכול אדם להקריב על המזבח הזה, כי זהו מזבח כפרה ממש להתודות עליו ולהקריב עליו כל אבריו למטה למצוא חשבון. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו. עד כאן דבריו:

192

קצ״גוזה לשון הזוהר פרשת שמות (ח"ב כ, ב) בפסוק (שה"ש ב, טז) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, שהקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובדין שהוא רמז השושנים שיש בו אודם ולובן. זה לשונו, מה השושן הזה אדום ולבן, כך ריח הקרבן מאדום ולבן, בא וראה מריח הקטורת שהסמנים מהם לבנים מהם אדומים, כגון הלבנה שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן, ועל כן מנהיג עולמו כשושנים שהוא אדום ולבן, דכתיב להקריב לי חלב ודם. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום לבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק להיות כלו לבן אלא באש, דאמר ר' יודא מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא נקרא מזבח כפרה. והיינו דאמר ר"א, כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואמר, גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך שיהי' הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה והקרבן באש המזבח ותרצני, עד כאן לשונו:

193

קצ״דומצאתי כתוב בקונטרסי תלמידי האר"י ז"ל וזה לשונו, סוד התענית הוא דומה לקרבן. והענין, כי אף על פי שמצינו שהאכילה כשהאדם מכוון בה היא כוונה גדולה עד מאוד, מכל מקום הארתה היא מתתא לעילא כדמות תחילת הקרבן. אך התענית הוא כסיום ענין הקרבן מעילא לתתא, והוא כי הנה הקרבן בתחילה עולה מתתא לעילא ועולה העשן וריח ניחוח מעשיה ליצירה ומיצירה עד אין סוף כנודע, וכן הוא סוד אכילה של אדם שעולה הנאת האכילה ההיא באותן הכוונות הטובות מתתא לעילא, כי מן הכבד עולים ללב ומן הלב להמוח שהוא העליון שבאדם. אמנם סיום הקרבן הוא, אחר שעלה הריח ניחוח למעלה אז יורד שפע רב וגדול מעילא לתתא מן המוח העון עד סוף המדריגות. וזהו סוד התענית, כי ביום התענית אין האכילה עולה ממטה למעלה, רק אדרבה המוח משלח מזון מעילא לתתא לכל האיברים מאותו המזון הרוחני שהוא חלקו של מוח, משם הוא מחלק אחר כך מזון ומותר לכל האיברים, ומשם ניזונים ביום התענית. וזה הכוונה צריך שיכוין המתענה. עד כאן:

194

קצ״הוזה לשון הרמ"ע, ואולם התענית שהוא ראשית התיקונים סודו להעלות מן הקליפות נצוצות נשמות שיש למתענה יחס עמהן, ויש לחוש שמא נזדמנו לו מיני מאכל שניצוצות אלו גנוזים בהם ואכל אותם שלא כהוגן. והוא סוד (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, ואמרו רבנן (פסחים נט, ב) כהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. והיא גופא קשיא, דהא קרא באכילת בעלים כתיב בפרשת המלואים, שאהרן ובניו בעלים הם. אלא ודאי האכילה כהוגן ועם הכוונה הראויה משויא ליה לאדם האוכלן כהן מכפר, ואז הניצוצות הגנוזות שם היו בעלים ממש של אותו החומר הנאכל והם המתכפרים. והוא סוד פתח במזבח וסיים בשלחן, ודי בזה:

195

קצ״וובסוד התענית וכוונתו הטובה מתקן האדם מה שפגם בהם באכילה גסה שהיו זבחים לא לרצון. ועוד האכילה הוא תיקון ממטה למעלה שעולה המזון מן הכבד ללב וממנו למוח. והנה תענית הוא בגימטריא (כמתנת ידו שצריך ליתן צדקה ביום התענית, וכן (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה וגו' במספר שוה). וכן (שם ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, כי הוא זן ומפרנס ממעלה למטה מן המחשבה לרעותא דליבא, וממנו לזכך הלב והדם שבכבד לזון ולפרנס אותו מן הרוחני ההוא, ומושך עליו שפע טהרה וקדוש, עד כאן לשונו:

196

קצ״זאור התורה מענין העבודה

197

קצ״חיש ליתן טעם למה המעשה הזה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות, כגון עשיית סוכה וכל עבודת המצות. ונראה שכל מעשה המצות הם בחוץ ממנו. אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להש"י, ומיניה וביה הוא העבדות:

198

קצ״טוזה לשון הרב הרקנאטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל. והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, עד כאן לשונו:

199

ר׳זהו (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון, ורצון העליון בשפל, לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב ונפש כי תקריב, ודרשו רז"ל במנחות (קד, ב) מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה. ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר (מלאכי ב, ז) כי מלאך ה' צבאות הוא, בהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:

200

ר״אוזה לשון הרקנאט"י ריש ויקרא, גם צריך לכוון המקריב שיהא הקרבן ההוא תמורתו. וכן הענין, מתחילה לוקח הבהמה ומשליכו לארץ בחזקה, ודומה בנפשו כאלו השליך עצמו. וכשמתודה, מודה שחייב סקילה. עוד שוחט הבהמה, ודומה בנפשו כאלו שוחט עצמו, מורה שהוא חייב הרג וחנק, כי בעת ששוחט הבהמה תוקף ידו לשחטה וחונקה מעט בתקיפת השחיטה שלא ישהה, הרי הרג וחנק. אח"כ שורפה, ודומה בנפשו כאלו נשרף, ומודה שהוא חייב שריפה ומתודה והקב"ה מקבלו, עד כאן לשונו:

201

ר״בוסודות עמוקות של קרבנות אין להם חקר וסוף, מכל מקום ארשום קצת מהם שיתבונן וישכיל בהם כשאומר פרשת הקרבנות, לקיים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו:

202

ר״גזה לשון הרקנאט"י פרשת בראשית, דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו ועל כן נקרא קרבן, כד"א בספר הבהיר בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים, מתייחדים יחד, והיינו ייחודו של אלהינו. דאמאי אקרי קרבן, על שם שמקרב הצורות הקדושות, כד"א (יחזקאל לז, יז) וקרב אותם אחד אל אחד והיו לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך:

203

ר״דואמר ריח ניחוח, כי אין ריח אלא באף. ואין ניחוח אלא לשון ירידה, כדכתיב וירד ומתרגמינן ונחת, ע"י ריח קרבן הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם ע"י הקרבן, והיינו דאקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתרא על ידי ריח הקרבן, ומיד יורד דכתיב (ויקרא א, ט) ריח ניחוח לה', שיורד ה'. לה' רצה לומר, כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה. ויש מפרשים בעבור כי מדת הדין נתמנית ליפרע מן העבירות, ולכל עון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מדת הדין, על כן אמר שיורד ה' לה', רצה לומר מתהפך מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן לשונו:

204

ר״הוזה לשון הפירוש שם, כי אין ריח אלא באף שהיא העטרה שהוא דין ומקבלת תחילה, כי על ידי עשן אש הקרבן המתעלה ומתחבר בה מתעוררות להעלות עשנה למעלה ולהתחבר בענן העליון ולהורידו ברחמים, כעין מטר שפירוש למעלה בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה. וכללו של דבר, כי בתחילה העשן עולה עד המעלה הראשונה הנקראת רצון, ואחר הפסק עליית העשן יתהפך הקרבן לאש ונקרא אשה, ואותו אש מתערב באש אוכלה אש שהוא הפחד, ושניהם נקראים אישים. ואחרי התבטל האש וניצוציו לגמרי, ישוב להיות רוח ויתקרב אותו הרוח להתערב ברוח העליון שהוא החכמה, ובריחו שהוא הבינה הדבוק בה, אשר מריחה מתפשטת ונהנית נשמת כל חי. ובהתאחד כל אלו עם נקודת היו"ד בריח הקרבן. וריחו נקרא ניחוח לה' כי אין אחריו אלא רצון גמור, ונחת רוח מתהפך ברחמים להתאחד רצונו יתברך ברצון השפל ולהשלים חפצו מקרב ומקשר עליהם, כי בהקרבתו אותו צריך לכוין ג"כ להדביק נפשו ורוחו בנפש קרבנו כמו שאמרו מעלה עליו כאלו הקריב נפשו, רצו לומר מתהפך ממדת הדין למדת הרחמים, פירוש ולפ"ז יהיה פירוש ריח ניחוח לה' הריח שהוא עטרת מורדת אליה את ה' שהוא התפארות ומתהפכת אז למדת הרחמים, עד כאן:

205

ר״ווזה לשון הזוהר פרשת ויקרא (ח"ג ד, ב), רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה האי דאקרי קרבן קירוב מיבעיא ליה, או קריבותא, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיעא הוא לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבי כולהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דאתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקא חזי, ההוא דכתיב קרבן לה', קרבן דאינון כתרין קדישין בה' הוא לאתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאלקים ולא לאתערא דינא, ובגין כך לה' הוא ולא לאלהים, לה' אנן צריכין לאתערא רחמי ולא לאלהים, רחמי בעינן ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא אלין, ודא ברירא דמלה:

206

ר״זאבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי ה'. א"ל ודאי הכי הוא קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים, ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה דא בגין אלהים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמי על דינא, ועל דא זבחי אלהים חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחילי ותוקפי, ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדי, בגין דהוה ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא, עד כאן לשונו:

207

ר״חעוד איתא בזוהר (ח"ג רמ, ב) סיתרא דקרבניא דא איהו ארבע דיוקנין חקוקין בכסא, ודא איהו כורסיא דמלכא קדישא פני שור פני נשר פני אריה פני אדם דכליל לכולהו, וכל אפין מסתכלין אילין לאילין ואתכלילן אילין באילין, ומינייהו מתפשטין לכמה סטרין ורבוון עילאה ותתא דלית להון שיעורא ומניינא. וחשבון פני שור אתפשיט לבעירי רוחה מיניה לארבע זיינין ואתכללו בחד, ואילין אינון פרים וכבשים ועתודים ועזים. ואילין קיימין לקרבנא, ובגין דמינהון הוה מאילין חילין קדישין דמתפשטו מההוא פני שור מתקרבין ליסודא דלהון ואתהניא מההוא יסודא ולבושא דלהון, ואי לא דהוי להו יסודא בהאי עלמא, לא מתקרבו תמן בגוון, דהוי נייחא לשכינתא קדישתא מרוחיהון צדיקי אתקריבא לקבל ההוא רוחא, דההוא הבאה ואתהנת מניה בגין דמיניה הות ההוא רוחא, כך אילין אינון התהניין מסטרא ויסודא דילהון ואתהנון מההוא לבושא לבושא דמקרבי, דהא מלבושא דרווחא דלהון הוות ובגין כך אתהנון מיניה:

208

ר״טפני נשר אתפשט לעופי רוח מיניה ונשאר בתרין סטרין איהו^הגה"הפירוש פעם בדין פעם ברחמים, ולכך אין תמות וזכרות בעופות: ורמזא דא ועוף יעופף תרין סטרין, ובגין כך נחתא ואתפשטא מימינא ושמאלא דעופי, מכל סטר דכרא לא אתקריב אלא יונה ותורין דאינון בקושטא לזוגייהו מכל שאר עופין, נרדפין ולא רודפין, מהימנא דא לדא נוקבא לבר זוגא, ועל דא קרבנא מינייהו ונחתי ומתקרבי אינון רוחין קדישין ואתהנון מיסודא ועיקרא דילהון. ואיתימא היאך אתפשט מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין חיילים דלית להו שיעורא, או מבעירא חדא אוף הכי. תא חזי, חד שרגא דאתמלי מיניה כל עלמא, תוב אעא דקיק דליק לרברבא:

209

ר״יעד הכא מתרין סטרין דחקיקין בכסא, השתא אית לשמאלא (לפנינו הגירסא: למשאל) ארבע דיוקין אינון דחקיקין בכסא מאי טעמא לית קרבנין מן אחרנין. אלא וודאי מכולא קרבנא, אריה חקיק בכסא, בשעתא דקרבנא שלים אריה נחת ועאל באשא ואכל ואתהני תמן. אדם חקיק בכורסיא, אדם עיקרא דכולא ומתקריב תמן רוחיה ונשמתיה, ואדם עילאה אתהני מאדם דלתתא, וכל זיינא מתקריב לזיינה ואתהני מיניה, איתהני מדיליה ממש ומיסודא דיליה. ואיתימא הא אריה דלית ליה יסודא לתתא מההוא קרבנא. אריה כליל בכולהו, דהא מימינא הוה, ובגין כך אכיל מכולהו. וכל שאר לא אכלין מזיינין דימינא. איהו כל ד' דיוקנין דחקיקן בכסא מתקרבין לקרבנא, ובגין כך קרבנא שלים. וכד הני אתהני מיסודא ועיקרא דלהון, כדין נחת רוח לאדלקא בוצינין עלאין:

210

רי״אכהני וליואי יהיבין יסודא ועיקרא לאינון דרגין עילאין דלהון, וכל דרגא יהב ליסודיה ארבע דיוקנין בכרסייא בקדמיתא כדאמרן זיינא לקביל זיינא, ומתקרבין אינון בקדמיתא זיינא לזיינאה פני שור כלהו פנים^הגה"הפירוש בכל פניו, שהרי לכל אחת ד' פנים ופנים אחרים נשפעים מהם: כל אינון דמתפשטין לאינון זייניה כדאמרן כולהו מתקרבין לעיקרא, ויסודא דלהון פני נשר כדאמרן. אריה כמא דאתמר. אדם דא קריב רוחיה ונשמתיה מתקריב לגביה אדם עילאה. כהנא דמייחד שמא קדישא, מתקריב לגביה כהנא עילאה ההוא דעל לבית קודש הקדשים ואקריב ואדליק בתיקונוי בנהירו דאנפין לקדמות כהנא דלתתא. לואי דנגני בחדוא, ההוא סטרא דלהון חדי ואנהיר אנפין ישראל קיימי על קרבנא בצלותא, דהא בצלותא דלהון על כולא, הוה אתער גבייהו ישראל סבא חותמא קדישא ואנהיר אפין כל זיינא לזייניה, וכל מילה בתר יסודא דיליה אזלא ואתערא דרגין עילאין. אע"ג דכולהו מתערין, דרגין דחקיקין בהוא בכסא לגבי דרגין בארעא יסודא דלהון, ואינון דרגין עילאין דמיטמרו כולהו מתקרבין לסעודתא ומתערי, אבל לית ליה רשות לחד מינייהו לאושטא ידא בקורבנא עד דמלכא עילאה אכיל ואתהני ויהב לון רשות. לבתר כיון דיהב לון רשות, כל חד וחד אכל ואיתהנון כדקא יאות, והיינו דכתיב (שה"ש ה, א) אריתי מורי עם בשמי, אילין אינון דרגין עילאין. מורי עם בשמי, דא דרועא דימינא בירכא דשמלא. אכלתי יערי עם דבשי, יעקב ברחל, הא אכילנא כדקא יאות. שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא דימינא, הא כולהו דרגין עילאין דאיתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא, ודא מיכלא דיליה והנאה דיליה מיכלא דמלכא עילאה בקדמיתא. מכאן ולהלן יהיב רשות לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסיא, ולכל אינון דמתפשטין מינייהו לאתהנאה ולמיכל, הדא הוא דכתיב (שם) אכלו רעים, אילין ד' דיוקנין דאמרן. שתו ושכרו דודים (שם), כל אינון דמתפשטי מינייהו, וכולהו אכלי ואתזון כדקא יאות, ונהירו אפין ועלמין כולהו בחדו, וכל חד וחד בין דרגין עילאין בין דרגין תתאין ביסודא דלהון מתקרבין ואיתהנון, דא איהו רזא וסיתרא דקרבנא כדקא חזי:

211

רי״באתא ר"א ור' אבא וכל חברייא אשתטחו קמיה, א"ר אמי אלמלי לא אתמסר אורייתא בטורא דסיני, אלא אמר קוב"ה הא בר יוחאי אורייתי וסתרי דיליה, וי לעלמא כד יסתלק מעלמא, מאן ינהיר בוצינין דאורייתא כולא אתחשיך מההוא יומא, דהא עד דייתי מלכא משיחא לא להוי דרא כדרא דא דרבי שמעון שרי בגויה, עד כאן לשונו:

212

רי״גוזה לשון רקנאטי פרשת ויקרא, ודע כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים, ויש מהם נאכלים לכהנים כמו חטאות ואשמות כו', וזריקת הדם והקטרת אימורין לכפרת העבירה. אך העולה כולה כליל, ולא היה רשות לדבר גופני להנות ממנה, לפי שהעביר המחשבה בהרהור רע, מנפש ועד בשר יכלה לשוב הכל רוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח. ועל זה אמרו רז"ל (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשין מעבירה, עד כאן לשונו:

213

רי״דבהרהור רע פירוש, לפי שעיקרה באה על עון של הרהור הלב בלבד, כי העושה מעשה אין המחשבה כל כך טרודה בעבירה, ולפי שהמחשבה ההיא עיקר הכל, הוצרך להעלות העולה כליל כולה מנפש ועד בשר לשוב הכל רוח:

214

רי״ההנה לא רשמתי רק מעט מן דרך כלל כוונת הקרבן, אבל הפרטיים מסודות עולה מנחה שלמים חטאת אשם תלוי אשם ודאי יאריך הסיפור בהם. וכי תאוה נפשך לדעת קצת מהם, זיל קרי בזוהר וברקאנטי. אשרי האיש היודע סודות הקרבנות בכלל ובפרט, ומכוין בהם בשעת אמירתו הפרשיות, והוא הכין את לבו בתשובה גמורה ובוידוי ובחרטה, ומודה ועוזב ומחשיב עצמו כצאן לטבחה להש"י להיות קרבן כליל לה בעבור קדושת שמו, גם מצדיק הדין על עצמו בד' מיתות סקילה שריפה הרג וחנק, ואומר אתה צדיק על כל הבא עלי ושמח ביסורין אך אינו מונע את עצמו מהרחמים אפי' כשחרב חדה מונחת על צווארו, ומבקש רחמים ותחנונים שימרק הש"י עוונותיו ברחמים רבים אבל לא ע"י יסורין וחלאים רעים. ויקבל שברון לבו במקום הזבחים שכוונתם לשבור את האדם ולהיותו נכנע, כמו שכתוב זבחי אלהים רוח נשברה אלהים לא תבזה, כלומר שהש"י לא תבזה רוח נשברה, ומקבלו במקום זבחים. ולפי זה הדרך, הקרבנות לא בטלו ולא יתבטלו, אשרי המשכיל. ובעל העקידה שער נ"א כתב גם כן מענין הזה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו:

215

רי״ועתה באתי להזכיר קצת מסוד הקטורת. דע כי אין חביב מכל הקרבנות כמו הקטורת, והוא יותר פנימית מהקרבן שבא לכפרה שמקרב כל הכחות. אמנם הקטורת שמו מוכיח עליו שהוא מקטר ומקשר בפנימיות הענין בעצם ריח הניחוח, על כן נעשה במזבח הפנימי:

216

רי״זוזה לשון הרקאנט"י בפרשת תצוה, ועשית מזבח מקטר קטורת וגו' (שמות ל, א). המזבח הזה היה מזבח הקטורת, שנאמר (שם ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, וכתיב (שם ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. והרמז בו לשכינה, ועל כן היה מצופה זהב, שנאמר (תהלים מה, ח) ממשבצות זהב לבושה. ולשון קטורת נראה לי שהוא לשון ארמית, ועניינו קשר ודיבוק מרכבה העליונה. ועל שהוא מתעלה למדת הדין, כתיב (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך. וכתיב (משלי כז, ט) שמן וקטרת ישמח לב, והרמז להלב הידוע שהוא שנאמר בקטורת זרה (ויקרא י, ג) ועל פני כל העם אכבד, שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. והזהיר שלא להעלות עליו קטורת זרה, כי המצוה והכוונה היא שתתעלה משם לשם הגדול יתעלה לייחד הכבוד והתפארת, ולא יעשוה זרה פן יהיו כבני אהרן. ומכאן תבין למה הקטורת עוצר המגפה, כי היה משלים להם המדה ההיא המכלה אותם. והטעם שתלה הכתוב הקטרת בנרות המנורה הוא סוד, יתבאר בחטא נדב ואביהו בג"ה עד כאן לשונו:

217

רי״חומה שכתב וכתיב שמן וקטורת ישמח לב, כי הקטורת אינו בא לכפרה, רק לקשר ולייחד מלכות בתפארת, להיות כל הפנים בשמחה וטוב לב תמיד:

218

רי״טובזוהר פרשת ויקהל (ח"ב ריט, א), פירש (עי' שמות לז, כח) ויעש את מזבח מקטר קטורת וגו', והלא שני מזבחות היה פנימי וחיצון, וזה שהיו מקריבים בו קטרת היה מזבח פנימי ולא היו מקריבים עליו שום קרבן אחר, א"כ למה קראוהו מזבח. אלא לפי שקטורת ביטל כל המקטריגים כחות חצונים מהעולם שלא היו יכולין לשלוט, אין לך זביחה גדולה מזו. ולפי שמעשה הקטורת חביב לפניו ית' מכל הקרבנות והתפילות, לכן נאמר בו (שמות ל, ח) קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם, והוא קיום של עליונים ותחתונים:

219

ר״כובקונטרסי תלמידי האר"י ז"ל מצאתי שכתב וזה לשונו, ענין פטום הקטורת^הגה"הומצאתי בקונטרסים במקום אחר על ענין י"א סימנים כי בכאן סוד כל המוסיף גורע, כי בקדושה עליונה בסוד האצילות דקודש הנה הם עשר ולא אחד עשר המתייחדים באין סוף, והם קשורים ומיוחדים בו כשלהבת קשורה בגחלת, על כן הם בסוד עשר ולא אחד עשר. אך הכבוד עצמו החופף בי' ספירות דקליפות הם אינם מתייחדים יחוד עצמי בהכבוד, רק חופף עליהם. על כן הם י"א, דהיינו י' של עצמם, ונוסף עליהם הכבוד החופף. וזה סוד עשתי עשר שהוא י"א כל המוסיף גורע: הרבה עניינים וסודות עמוקות יש בו. וכבר בארנו עניינו שהוא אותם האורות המחיים הקליפות וכוונתו להמית את הקליפות ולהעלותם הקדושה המחיה אותם למעלה, ולכן אנו אומרים אותם קודם כל התפילה בשחר וכן במנחה. אך בערבית שהוא לילה אין בנו כח, ולכן בזמן המגפה ח"ו נוהגין לאמרו. ולכן בזמן המגפה היה נוהג האר"י ז"ל לאמרו אחר חצות הלילה, כי אז נכנעים ממשלתם. ובפרט אם יאמרו אותו עשרה אנשים ביחד ויהיו יראי ה'. ולפי שכוונתינו להעלות העולמות בכל התפילות, אנו אומרים אותו כדי שלא יעלו עם העולמות. וכן בסוף תפילת השחר אנו אומרים אותו, כדי שלא יינקו מן השפע היורד כו'. והאריך מאוד שם בקונטרס:

220

רכ״אעוד הרבה מאמרים יש בזוהר במעלת הקטורת ובתועליות היוצאות ממנו, וכתבתי הכל בארוכה בחיבור שער השמים שלי שהוא ביאור התפילות, ושם תמצא ביאור סמני הקטורת וכל הפסוקים דקטורת וברייתא דפטום הקטורת והתועליות מאמירת הקטורת:

221

רכ״בבכלל עמוד העבודה להיות עבד ה' עבד נאמן לעובדו ביראה גדולה ובאהבה רבה, וכבר נתבאר משפטם למעלה בפרק בעשרה מאמרות. וכמו שהעבד הנאמן עובד את אדונו המלך בכל לבבו ונפשו ומאודו, ולוחם ומרחיב את גבולו לכבוש עמים תחתיו. כן יהיה האדם זוכה ומזכה אחרים, כי תכלית הבריאה היתה לעובדו יתברך כמו שכתוב (בראשית ב, טו) ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. הרי התכלית הוא לעבודה. ואחר כך כשגורש מגן עדן, מכל מקום לא נתבטל התכלית הזה, שהרי כתיב (שם ג, כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, הרי שנשלח כדי לעבוד שהוא סוד העבודה:

222

רכ״גודבר זה צריך התבוננות, אלו לא חטא היתה ענין העבודה רוחניית בגן עדן סוד האחדות. וכשחטא ונתגשם ומן האדם נעשה אדמה, אז תקנתו היא הגירוש שיתפזר אנה ואנה לזכות אנשים ולהחזירם לעבודת הש"י. וזהו סוד (שם) לעבוד את האדמה. והנה ענין ארץ ישראל היה דמיון וצל לענין גן עדן, וכל מה שאירע באדם אירע בארץ ישראל בחורבנה, וכדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי והמה כאדם עברו ברית. ואמרו רז"ל (פסחים פז, ב) על פסוק (שופטים ה, יא) צדקת פזרונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בכל העולם כדי להרבות גרים שידבקו בהם. הרי מבואר ענין לעבוד את האדמה, והכל שב להתכלית העבודה צורך גבוה:

223

רכ״דנשלם פרק תורה אור

224

Today's Learning

שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Torah Ohr