שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva

א׳עמוד התשובה

ב׳תנן במסכת נדרים (כג, ב), הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים. וכתב הטור אורח חיים סימן תרי"ט, שמזה נתפשט המנהג לומר כל נדרי בערב יום כפור, כי יום כפור מקרי נמי ראש השנה. אבל זריזין מקדימין למצוה, וראוי להקדים קודם ראש השנה ממש לעשות שני עניינים ענין אחד שיתקן מה שקילקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נידוי ינהוג בעצמו שעה אחת נידוי ואח"כ יבקש מהחכמים שיתירו לו. ענין שני הוא מסירת מודעא אלהבא, שכל מה שיתקשר את עצמו מהיום בשבועה או בחרם או בנידוי וכיוצא בזה שהוא עתה מוסר מודעא מעוקרו ועקרו ומבטל^הגה"הוזה לשון ספר החרדים, מכלל היראה שלא להוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ובצורך גדול ולא לבטלה, כדאמרו במסכת תמורה (ג, ב) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, שנאמר (דברים ו, יג), את ה' אלהיך תירא, והשומע הזכרת השם מפי חבירו לבטלה בשוגג שלא היה יודע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור, במזיד חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי, הכי איתא במסכת נדרים (ז, ב) יש מפרשים הוא עצמו היינו השומע שלא חש לכבוד ה' שהיה לו לנדותו בפומבי, ואם היה מתיירא ממנו היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד כדי שלא יהא מכשיל לרבים:
והרמב"ן פירש בשטת נדרים שלו, הוא עצמו, היינו המזכיר לבטלה, אף כי לא נדהו שום אדם, הוא יחלוץ מנעליו וישב בקרקע בנידוי ויבקש משלשה שיתירו לו, ואז בהכנעתו ונסלח לו. ואם לאו, עליה אתמר (דברים כח, נט) אם לא תשמור כו' ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך. ומצוה זו תמידית. ואיזו הזכרת השם לבטלה, בכל לשון הוא, בין בשבועת חנם שלא השביעוהו בית דין, בין בשבועת שקר או בקללה או בדברי הבאי, או שבירך ברכה שאינה צריכה, עד כאן לשונו::

ג׳וכך הוא המנהג בארץ ישראל, מתאספין בערב ראש השנה בבתי מדרשות עדה קדושה תלמידי חכמים ויראי שמים, ואם אין פנאי בערב ראש השנה, מתאספין בין כסא לעשור ועושין שני העניינים האלה בזה האופן ובזה הנוסח בזה אחר זה, עומד בפני העדה הקדושה ואומר בזה הלשון, שמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או איסור או קונם או חרם שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, ואפילו נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקין ובשם ההוי"ה ברוך הוא, וכל מין נזירות שקבלתי עלי ואפילו נזירות שמשון, וכל שום איסור ואפי' איסור הנאה שאסרתי עלי או על אחרים בכל לשון של איסור, בין בלשון איסור או חרם או קונם, וכל שום קבלה ואפילו של מצוה שקבלתי עלי בין בלשון נדר בין בלשון נדבה, או שום מנהג של מצוה שנהגתי את עצמי, וכן כל מוצא שפתי שיצא מפי או שנדרתי וגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מהמצות, או איזה הנהגה טובה או איזה דבר טוב שנהגתי ג' פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר, הן דבר שעשיתי הן על עצמי הן על אחרים, בכולהון אחרטנא בהון מעיקרא ושואל אני התרה עליהן כי יראתי פן אכשל ונלכדתי ח"ו בעון נדרים ושבועות ונזירות וחרמות ואסורין וקונמות והסכמות. ואיני תוהה ח"ו על קיום המעשים הטובים ההם שעשיתי, רק אני מתחרט על קבלת העניינים בלשון נדר או שבועה או נזירות או איסור או חרם או קונם או הסכמת קבלה בלב, ומתחרט אני על זה שלא אמרתי הנני אעשה דבר הזה בלי נדר ושבועה ונזירות וחרם ואיסור וקונם. ולכן אני שואל התרה על כל הנזכר. הן היו דברים הנוגעים לגוף, הן היו דברים הנוגעים לממון, הן היו דברים הנוגעים אל הנשמה, בכולהון אני מתחרט על לשון נדר ושבועה ונזירות ואיסור וחרם וקונם וקבלה בלב. והנה מצד הדין המתחרט ומבקש התרה צריך לפרוט הנדר, אך דעו נא רבותי כי אי אפשר לי לפרטם כי רבים הם, ויהיה בעיניכם כאלו הייתי פורטם:

ד׳והמתירים משיבים לו שלשה פעמים בזה הלשון, מותרים לך מחולים לך שרוים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא אסור ולא קונם, אבל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה. כשם שמתירין הבית דין שלמטה, כך יהיו מותרים מבית דין שלמעלה:

ה׳אחר כך יהיה מוסר מודעא לפניהם ויאמר, הרי אני מוסר מודעא לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל נדרים וכל שבועות ונזירות ואסורים וקונמות וחרמות וקבלת הלב הן בהקיץ הן בחלום, ובאם שאשכח לתנאי מודעא זאת ואדור מהיום עוד, מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שכולן יהון בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין ולא יהו חלין כלל וכלל מעתה ועד עולם:

ו׳ודבר זה יועיל כשלא יזכור לתנאי בשעת הנדר. שאם הוא זוכר לתנאי ואפילו הכי הוא נודר, הרי הוא מבטל התנאי והנדר קיים. אבל כשאינו זוכר לתנאי, אז מועיל התנאי. ולכך צריך לומר כולם אחרטנא בהון, כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלין:

ז׳ואחר המודעא יאמר לפניהם, אם עברתי על שום דבר שנתחייבתי נזיפה או ארור או נידוי או חרם או שמתא או קללה בבית דין שלמעלה, בין מפי השכינה בין מפי הבית דין צבא שלמעלה, בין מפי עצמי בין מפי אחרים ובין בעולם הזה, הריני שב בתשובה שלמה ואשב יחף על הארץ כמנודה ואתפלש בעפר בוכה מתחרט ומתודה על כל מה שחטאתי ועויתי ופשעתי ושמריתי ושמרדתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ואשפוך את נפשי לשאול מחילה וסליחה וכפרה מן השמים ומן הבריות. ואשאל ממעלתכם שתתירוני מכל הנזיפות והארורים והנידויים והחרמות והשמתות והקללות שנתחייבתי ושנכשלתי בהם עד היום הזה. ואז מתרחק מהעדה הקדושה ד' אמות בחליצת מנעלים, ומתפלש באפר כאבל ומקבל על עצמו נידוי ויושב כמנודה. ולאחר שישב מעט על הארץ כמנודה וכאבל, אז קורין אותו העדה הקדושה ואומרים לו, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה, מאחר שקבלת עליך את הדין. אז יעמוד מהארץ ומתפלל בדמעות להש"י ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שכל הקללות והארורין והנידויים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי, או ששמתי את עצמי או את אחרים אשר מזרע ישראל, או אחרים שקללו או שאיררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או את זרעי. יהי רצון מלפניך אלהי השמים והארץ שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם, וכל הקללות יתהפכו עלינו לברכה, כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך:

ח׳גם העדה הקדושה אומרים לו שלשה פעמים, כולם מותרים, כולם מחולים, כולם שרוים. כשם שמתירים הבית דין שלמטה כו'. ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וגו':

ט׳והא לך המנהג דק"ק חברון תוב"ב שנה שנה מפי הרב הגדול החכם השלם החסיד העניו מהור"ר מלכיאל אשכנזי זלה"ה

י׳מתחילה היה מלקה האיש כפי רצונו ג' או ד' מלקיות או פחות או יותר, ומתירין אזורו. ואח"כ בעודו ערום מלבישין אותו מכף רגלו ועד קדקדו שק ומשכיבין אותו בקרקע וסוחבין וגוררין אותו הולכה והבאה ג' או ד' בחורים, והחכם או ש"ץ מהלך ומכריז ככה יעשה לאיש אשר הכעיס את בוראו, ככה יעשה לאיש אשר הקניט את בוראו. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והעם רואים ובוכים, וכל שכן הנסחב שהוא צועק בקול מר וחמרמר. ואומר הש"ץ, אם אתה חייב הרג לפני המקום יהי רצון שתחשב זאת הגרירה כאלו נהרגת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי הרג שהיא קלה שבכולם לדעת ר"ש:

י״אאחר כך חונקין אותו בין שניהן באזור אחד על גרונו, או הוא עצמו בשתי ידיו, וכבר הוא יושב על ברכיו ואומר החכם או הש"ץ, אם אתה חייב חנק למקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נחנקת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי חנק שהיא קלה שבכולן לדעת הת"ק דהלכתא כותיה:

י״באח"כ היה מצוה וסוקלין אותו בשנים או בשלשה אבנים קטנות, וגם המתייסר נוטל בידו אבן גדולה מעט כמלא אגרוף או מעט יותר ומכה בה על לבו, והחכם או הש"ץ אומר אם אתה חייב סקילה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נסקלת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית:

י״גואח"כ היו מדליקין נר של שעוה ומטיפין על גביו מתחת השק ג' או ד' טפות עד שרואין אותו שהוא נרתע, והחכם או הש"ץ אומר אם אתה חייב שריפה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נשרפת בב"ד הגדול שבלשכת הגזית. או אם היה רוצה היה מתחיל מלמטה למעלה חנק הרג שריפה סקילה הכל כדעת הת"ק דהלכתא כוותיה בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין פ"ז מ"א). אי נמי, מלמעלה למטה, כדתנן התם סקילה שריפה הרג וחנק:

י״דאח"כ אומרים לו בעור השק על גופו, שאם הוא חייב חרם או נידוי למקום שיקבל על עצמו, ובודלים ממנו העדה לכל הפחות ד' אמות והוא יושב מרחוק בקרן זוית מעוטף בשק ראשו בין ברכיו. ואח"כ מעמידין אותו ומתירין לו כל הדיינים את נידויו ולובש בגדיו וסר עונו וחטאתו תכופר. והחכם העושה הסדר, מקבל כל היסורין הללו בגופו קודם הכל משום (צפניה ב, א. ב"מ קז, ב) התקוששו וקושו, וממנו יראו וכן יעשו. זה הסדר נכתב אלי מק"ק חברון תוב"ב, וירא שמים יוצא ידי שניהם, וכל המרבה הרי זה משובח:

ט״ובערב יום כפור כשאוחז התרנגול להתכפר בו לאחר שיאמר הפסוקים והבקשה, יסמוך ידיו עליו ותכף לסמיכה שחיטה ויתנו לעניים. או יתן פדיונו לעניים וזה טוב יותר, לפי שמתביישין כשנותנים להם התרנגולים, כך דרש מהרי"ל. ומי שנזהר תמיד ליתן מעשר מכל ריוח ומחלק בין עניים, אזי זה הפדיון לא יקח ממעות מעשר רק ממעות של עצמו:

ט״זובזה שכתבתי שצריך ליתן הפדיון לעניים, ניחא מה שכתב הטור סימן תר"ה וזה לשונו, ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאעפ"י שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול, אף על פי כן תרנגול מובחר גבר תחת גבר. ולפום ריהטא קשה, לענין כפרה מה תלוי ביוקר. ולפי מה שכתבתי ניחא, דכשהיה ביוקר אז מרויחים העניים, והדבק במצות הצדקה יתן לעניים ויוסיף כהנה וכהנה בתשלומי כפל:

י״זכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (ר"ה ט, א). כלומר, כאלו היה מצווה להתענות תשיעי ועשירי והיה מתענה בהם היה לו שכר רב, כך מקבל שכר האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי. כי אכילת התשיעי הוא בשביל תענית העשירי, נמצא האכילה כלולה מהתענית. וענין הזה כתב הטור לפי פשטן של דברים, כדי שיהיה חזק ונוכל לסבול עינוי של מחר של העשירי. ולפי טעם זה, הסעודה העיקרית היא סעודת הערב. ואפשר לטעם זה מי שלא ירצה לאכול עד סעודת הערב הרשות בידו. וכן נראה לי לפי טעם האכילה על פי הסוד שכתב האלה"י מהר"ם קורדוורא שיובא דבריו לקמן בפרק שני. וכן משמע קצת במשנה פרק ח' דנדרים (ו), אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום, אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. פירוש, לילי הצום ליל צום כפור שמצוה להרבות בסעודה בערב יום כפור. הרי שסעודה העיקרית היא בערב סמוך ללילה. מכל מקום נראה דאסור להתענות עד הערב, דאפילו תענית שעות מקרי תענית. ואף שסעודת הערב היא עיקרית, מכל מקום האכילה היא כמו העינוי. ומה עינוי כל היום, אף אכילה צריך לראות כל היום שלא יהיה מעונה:

י״חולפי טעם הזוהר בסוד האכילה שיובא דבריו לקמן בפרק שני, אזי כל היום הוא יום טוב ומצוה לענג בו. ובתשובת מהרי"ל שאלו אותו, על אשה שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, מה דינה בערב יום כפור. והשיב, שמותרת לאכול כל רצונה ולשמוח לבה ביום זה, דגם הוא מתקרי יום טוב:

י״טובספר מהרי"ל דף מ"ח כתב וזה לשונו, שאלו מקמי מהר"י סג"ל היאך עושין בתענית חלום בערב יום כפור. ואמר דיכול לאכול ויניח להטיב לו חלומו. וכן איתא בגמרא (פסחים סח, ב) מר בריה דרבינא כולא שתא יתיב בתעניתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורא. ופירש ראבי"ה, דבתענית חלום מיירי. ואמר מהר"י סג"ל, דהרוצה להחמיר ולהתענות, יאכל סעודה המפסקת עם בני הבית, ודוגמא תענית חלום בערב ט"ב דצריך נמי לאכול סעודה המפסקת כדפירש שם. ואמר מהר"י סג"ל, דמגמרא דלעיל נמי משמע דאין להתענות תענית חלום לא בפוריא ולא בשבועות, עד כאן לשונו:

כ׳ומה שאמר דמי שרוצה להחמיר יתענה תענית חלום בערב יום כפור ויאכל סעודה המפסקת, לא נראה כן מהגמרא שהביא, דמשמע דאיסורא הוא אפילו תענית חלום. דאלו היה היתר להחמיר ולהתענות, בודאי היה מחמיר על עצמו מר בריה דרבינא והיה מתענה בו. אלא בודאי איסורא הוא. ואין להקשות היאך יהיה חמור ערב יום כפור משבת. וי"ל דשאני ערב יום כפור דפרט הכתוב בהדיא בו וציוה על האכילה, והאכילה במקום עינוי, מה עינוי כל היום אף אכילה צריך לראות שלא יהיה מעונה בכל אותו היום אפילו במקצת ממנו:

כ״אוענין ליל ט' בתשרי, הנוהגים שלא לאכול בשר ופירות ושלא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, נראה בעיני דתלוי במנהג מקומות בענין אשמורת הבקר. באותן המקומות שנוהגים קודם עלות השחר בערב יום כפור להשכים במאוד ולהרבות בסליחות ובתחנונים, אזי אין עושין אותו ליום טוב גמור עד אחר הסליחות ותחנונים. ואותן המקומות שאין אומרים רק מעט ומחסרים ממה שנוהגין בשאר ימי תשובה, נמצא מחזיקים גם הלילה ליום טוב, ואף על פי שאומרים קצת סליחות מפני שהוא עכ"פ יום אחד מימי תשובה, ולפי מנהגם גם הלילה מישך שייכא ליום. וכן הוא מסתברא דלילה היא כיום, כמו שמצינו בשבת ויום טוב וראש חודש וחנוכה ופורים. ואע"פ שנופלין על אפיהם במנחה שקודם לו, מכל מקום מיד שמתחיל הלילה הוא יום תשיעי שהאכילה בו חשובה כעינוי:

כ״בונראה בעיני הנהגה ישרה, ערב יום כפור יאכל לשובע נפשו מאכלים טובים מה שזימן לו השם יתברך. ולערב לא יאכל רק מאכלים חשובים וקלים. וכך כתב הכלבו בשם מהר"ם הטעם שיש לאכול מאכלים קלים, כדי שלא יהיה שבע ומתגאה. וזה לשון סדר היום דף צ"א, סעודה המפסקת יתחיל בה מבעוד יום, כדי שיוכל לנוח מעט מאכילתו קודם שילך לבית הכנסת ולא יטריד עליו אכילתו בתפילתו שלא ימצא עכור בתפילתו ולא יוכל לכוון בה כראוי. והחכם עיניו בראשו לאכול דברים טובים ומטעמים טובים מעטי הכמות ורבי האיכות שיוכלו לסמוך עליהם כל היום ולא יזיקו לו, וזהו דרך החכמים ובעלי השכל. גם כדי שלא יצטרכו לצאת מבית הכנסת לעשות צרכיהם, עד כאן לשונו. ועוד אכתוב מזה טעם בפרק שני:

כ״גכל אדם יזהר שלא יאכל בערב יו"כ בסעודה המפסקת דברים המחממים, כגון מיני בשמים וכן מיריק"א שקורין זפרי"ן ויין טוב וביצים, פן ח"ו אם יראה קרי אין מתירין לו לטבול. ואמר מהרי"ל שכן ראה מרבותיו ששתו מים ואכלו פרי שקורין ער"ד עפפי"ל כדי להתקרר להשמר בנקיות. ואומר שכן ראה מרבו מהר"ש שהיה נוטל הפרי הנזכר, ושמהו במים להצטנן מאד ואכל ונתן לבני ביתו. וכן אסור לאכול בערב יום כפור מיני מאכל חלב דהוא מרבה קרי, עד כאן במהרי"ל. ועם כל זה שאוכל ושותה ושמח ע"כ אין צריך להרבות לו עידונין בעצמו ואכילות גסות שלא יבא מהם לקלות ראש ושיחה בטילה, שא"כ הוא עושה עבירה היא בידו ולא נצטוינו על ככה רק על שמחה של מצוה. על כן יאכל כאוכל לפני המלך, והשלחן מלא דברי תורה ויראת שמים ביתר שאת מכל ימות השנה, ויאכל לשם מצוה ככהן האוכל קדשים:

כ״דמצות הטבילה בערב יום הכפורים היא מצוה גדולה, והיא יתר בקודש משאר קדושות הטבילות שבכל ימות השנה מי שנוהג בהם, ויהיה כוונתו שעושה הטבילה בשביל תשובה ובשביל טהרה, כי יש דעות שונות בזה מזה, מכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים:

כ״הוזה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, מהרי"ל מביא ראיה בהלכות יוה"כ דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, והא דאשכחן דמהר"ם היה נוהג לשפוך ט' קבין על ראשו משום שהוא סובר הטעם דמשום טהרה היא. אבל מי שסובר דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, אינו יוצא בט' קבין, אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו). וספר תניא כתב ג"כ בהלכות תשובה שטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא:

כ״ווראוי להחמיר בזה, בפרט מי שאינו זקן או חולה אעפ"י שיש קצת צערא דגופא לטבול במים קרים בעת הזאת, לפום צערא אגרא. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם (ויקרא טז, ל):

כ״זלפיכך צריך כל בר ישראל לנקות את עצמו ביום שהיא דוגמת עולם הנשמות, כי נקיון הגוף מבוא גדול בנקיון הנפש, כי ליכנס לעולם הבא יצטרך תחלה לטבול במקוה ישראל מושיעו בעת צרה וגו' (ירמיה יד, ח):

כ״חוזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, והזהיר לעשות הטבילה בזמנה, בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. אלא אם יהיה אנוס ואם נתרשל מלעשות בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאח"כ יהיה קשה להפרידם. על דרך מה שכתוב מפני שיבה תקום, קודם שיצר הרע יזקין בי' וכו'. עד ויבטח בה', כי הבא לטהר מסייעין, ולא תארע לו שום היזק וכו'. עד כי בטהרה יטהר ג"כ נפשו ורוחו שהם חלק עליון וכו'. עד וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה, כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא משמח בה, כן יהיה משמח במצות וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך וגו'. ובזמן שימצא גופו בריא, יחמיר במ' סאה. ואם גופו חלש או בימי הצינה, יתן עליו ט' קבין של מים חמין. וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלי שום הפסקה. וכן טוב לטהר ולגלח הצפרנים, שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקצצם. עוד צריך לטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רז"ל וכו'. ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, עד כאן לשונו:

כ״טכזה ראה וקדש עצמך מכל טומאות עבירות והרהורי עבירה, בענין שתהיה מנוקה מכל חטא ועון ואשמה ביום טהרתך במים. וראוי הוא קודם שיכנס אדם למקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ויתודה ג"כ, כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו כנזכר:

ל׳לזה צריך לשום בלבו לשוב מעוונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל וקצת עוונותיו בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהר עוונותיו עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור, וכן הוא בראשית חכמה:

ל״אמהרי"ל היה נוהג לטבול ערב יום כפור ג' פעמים, וכן בערב ראש השנה ג' פעמים. ובספר החסידים (שצד) כתב, שראוי לטבול ג' פעמים כנגד חטא עון ופשע, על כן תלתא זמנא הוי חזקת טהרה, עד כאן לשון עמק ברכה. וכבר כתבתי למעלה במאמר האותיות באות ק' קדושה שאפי' בטבילת כל ערב שבת ראוי לטבול י"ד טבילות, ע"ש באורך הטעם. א"כ מכל שכן עתה ליום האדיר. ושמעתי כי היו כת חסידים בזמנינו שטבלו ביום הזה ל"ט טבילות נגד המלקות, ואז האדם מתעורר במאוד ובוער הקדושה בלבו ונתקיים בו באנו באש ובמים:

ל״בתנן (יומא פ"ח מ"ט) את זו דרש רבי אליעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. ושבינו לבין חבירו, אין יום הכפורים מכפר. וזה נאמר הן על עסקי ממון שבינו לבין חבירו, או איזה הקנטה. וכן איתא שם בסוף יומא (פז, א), א"ר יצחק, כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו, א-ג) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך [נלכדת באמרי פיך]. עשה זאת איפוא בני והנצל. אם יש בידך, התר לו פיסת יד. ואם לאו, הרבה עליו רעים. אמר רב חסדא, וצריך לפייסו בשלש שורות של שלש בני אדם, שנאמר (איוב לג, כז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, עד כאן:

ל״גוזה לשון רש"י, בני אם ערבת לריעך ותקעת לזר כפיך, בשביל זר לערבו בממון. או אם נוקשת באמרי פיך, שהקניטו בדברים. עשה זאת והנצל, כי באת בכף רעיך על עסקי ממון לך התרפס יד ופרע לו. ועל מוקש אמרי פיך, אם הקניטו רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. ריעיך בתרא דקרא מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים. בשלש שורות, ג' פעמים יפייסהו בג' אנשים בכל פעם, שנאמר ישור לשון שורה, ואין שורה פחותה מג' בני אדם, עד כאן לשונו:

ל״דומצאתי כתוב, ויבקשו מחילה זה מזה שלשה פעמים, כמו אנא שא נא שאמרו אחי יוסף ליוסף. והמוחל לא יהא אכזרי, וימחלו זה לזה בלב שלם. אבל המוציא שם רע על חבירו, אין לו למחול, מהרי"ו בדרשותיו דף פ"א, והוא מהירושלמי דפרק קמא דיומא (מב, ב) דאיתא התם שמואל אמר, הדין דחטא לחבריה, צריך למימר ליה סרחית עלך. ואין קבלה, הא טבות. ואין לא, מייתי בני נשי ומפייס ליה קדמיהן, הה"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ואי מיית, צריך למיזל ומפייסיה על קבריה, ומימר ליה סרחית עלך. א"ר ייסא בשאר כל העבירות, אבל במוציא שם רע על חבירו אין לא מחילה עולמית, עד כאן:

ל״הוכתב מהר"י בן חביב וזה לשונו, מכאן נראה שהוא מנהג של טעות מה שנוהגין בזמנינו אם יחטא איש לאיש והקניטו בדברים, נכנס ביניהם אמצעי עושה שלום ומדבר עם העלוב שירצה לקבל פיוס העולב, ואחר זאת ההקדמה יבוא העולב לבקש מחילה ממנו. ואין זאת כוונת שמואל, אלא שהעולב ילך מעצמו לפני העלוב ואומר סרחית עלך. ואם לא קבלו, אז יביא אנשים עמו וחוזר לחלות פניו לפניהם שימחול לו, וכן יורה דקדוק לשון שמואל. ועוד יגיד עליו רעהו, שאמר ואי מית צריך למיזל על קבריה כו', וראוי שנאמר שההליכה לפייס לפני החי והמת אין בהם הקדמה בידיעה, רק שהעולב ילך מעצמו לפייס, וזאת הבושה ובזיון הם לכפר עליו מאשר חטא לחבירו אפילו לא הקניטו אלא בדברים. וכשהולך לפייסו על קברו, יוליך עמו י' אנשים ויאמר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי בו. והם ישיבו לו, מחול לך מחול לך, עד כאן מצאתי:

ל״וואעפ"י שבכל ימות השנה חייב אדם לרצות חבירו תיכף לפשיעותא, אבל כשיגיע יום הכיפורים לא יאחר לשלמו. ואף אם הפושע הוא קשה עורף, ימציא הוא את עצמו לו כדי שיביא הדברים לידי פיוס כדי שיסולק המכשול מהעיור הזה. ומי לנו גדול מרב דהוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא אזיל תריסר ירחי שתא ולא אתא לפיוס כי מטי מעלי יומא דכיפורי לא אתא אמר איזיל אנא כו' כדאיתא שם בסוף יומא (פז, א):

ל״זהלכתא אומר זמן בראש השנה ויום כפור. ונוהגין שהש"ץ אומר שהחיינו לאחר כל נדרי. והקהל עונין אמן, ויכונו לצאת בברכת החזן. ומי שרוצה לנהוג לברך לעצמו קודם שיסיים ש"ץ הברכה, וסובר שזהו עדיף שיעשה בעצמו ולא יוציא אותו אחר, לא ישר בעיני. אדרבה, ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן נראה לי לנהוג בברכת הלל וברכת הלולב שהש"ץ יברך בקול רם והקהל יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, והבאתי ראיה מהא דאיתא בברכות בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) (א) ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, וב"ה אומרים אחד מברך לכולם, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מ"ט. קסברי מפני ביטול בית המדרש, עד כאן:

ל״חאסור בתשמיש המטה, ויליף מקרא דחשיב עינוי. ואיתא בפסחים (פ"ד מ"ד) מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום כפור מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק כו'. דרש רבא (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. בין שאמרו להדליק, בין שאמרו שלא להדליק, שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ופירש רש"י, לא נתכוונו אלא לדבר אחד, להפריש עצמו ממשכבי האשה. האומרים להדליק, משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר. והאומר שלא להדליק, סבר כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה:

ל״טומאחר שמקום שנהגו להדליק הוא משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, ואנו נוהגין כמקום שנהגו להדליק, לכן ידליקו בחדר משכבו דאז הוא מונע את עצמו מלקרב לאשתו דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן לאור הנר. ואי מדליק בבית, לא עביד לא כמקום שנהגו שלא להדליק, ולא כמקום שנהגו להדליק. דאלו מקום שנהגו שלא להדליק, סברי כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה, והוא רואה ומתאוה לה. ולא כמקום שנהגו להדליק, דסברי משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, וכאן בחשיכה יתהלכו לחדר משכבו, ונמצא תרתי לריעותא, דבבית מסתכל בה כשהיא מקושטת ומתאוה לה, ואח"כ הולך חשכים. על כן צריך להדליק ג"כ בחדר משכבו:

מ׳וכל אותה לילה ויום יתרחק מאשתו שלא ליגע בה ובבגדיה כאלו היא נדה, שהרי החמירו להדליק או שלא להדליק, ובנדה לא החמירו, כן הוא באגודה בפסחים וביומא. וגם לא ירבה בדברים עמה שלא יבא לידי הרגל עבירה ושלא יבא לידי הרהור ולידי קרי, מצאתי:

מ״אאמר מהרי"ל, כשרוצה אדם לילך לבית הכנסת ליל כל נדרי, ישלוף מנעליו ויניחם בביתו ולא יוליכם לבית הכנסת משום טינוף, ויום זה הוא יום שחייבין לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. ואמר, דבימי אביו מהר"ם סג"ל בהיות שם רב במגנצא הי' נוהג ששמש העיר הי' מכריז בערב להניח מנעליהם בביתם. ואמר שיש מקומות שפורסין בגדי צבעונין בבית הכנסת לכבוד היום, ויש מקומות שמשטיחין עשבים על הרצפה משום דכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, וביום כפור אנו מרבין בהשתחוואות יותר מבשאר כל השנה. ומסיק פרק הקורא תניינא (מגילה כב, ב) דהשתחוואוה היא פישוט ידים ורגלים, ואנן עבדינן הכי ביום כפור דוקא. ומהאי טעמא נותנים מחצלת לפני העמוד אל פני הש"ץ כל השנה, וכן הוא באלפס בתוספתא דמגילה פרק הקורא תניינא. ואם אדם מפונק וקשה עליו לילך יחף עד לבית הכנסת, רשאי לילך במנעליו עד פתח בית הכנסת ויתנה לבני ביתו להחזירם הבית, או יצניעם במקום מוצנע שלא יראו, עד כאן לשונו:

מ״בוכבר כתבתי לעיל בהלכות ט' באב, אם עת גשמים ויירא שיטנפו רגליו ואז שרי ללבוש מנעלים, מכל מקום יהפכם של שמאל לימין, והבאתי סמך מהתלמוד על זה. ואם הכרח הוא לו לשום המנעלים בבית הכנסת, ישים אותם בחור או במקום נסתר ויהיו מכוסים אין רואה, כי קדוש היום לאדונינו:

מ״גבפרק בתרא דיומא (פז, ב), ת"ר, מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים, צריך שיתוודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה ערבית מתודה בשחרית כו'. וכתב הר"ן, וידוי ערב יו"כ עם חשיכה לאחר אכילה משיקבל עליו יום הכפורים, שמא יארע דבר קלקלה של שכרות וכיוצא בו:

מ״דצריך שיתודה לאחר שיאכל וישתה בתפלת ערבית, כך פירשו הראשונים. והרמב"ן הקשה עליהם, ופירש דהכי קאמר, מצות וידוי של ערב יו"ה שצריך להתודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תטרוף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי, ולפיכך החמירו עלו להתודות קודם אכילה. ואף על פי שהתודה קודם אכילה, חוזר ומתודה בזמנה עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה. אבל ווידוי ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני, דודאי מתודה הוא ביוה"כ. אלא קתני אע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום, שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכפורים בסופו עם חשיכה מכפר. והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי ערב יו"ה עם חשיכה, ואע"פ שמתודה קודם שיאכל וישתה, צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה, צריך שיתודה ערבית. ואע"פ שהתודה ערבית, צריך שיתודה שחרית, עד כאן:

מ״הוראוי לכל ירא שמים לעשות כן כדברי הרמב"ן מאחר שהביא ראי' מהתוספתא. ואעפ"י שהבית יוסף סימן תר"ז כתב והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן, מכל מקום אני אומר הנוהג כדברי הרמב"ן הוא מנהג טוב וישר בעיני אלהים. וכן אני נוהג כשאני רואה בין השמשות ממשמש ובא והוא סמוך לחשיכה, אני מתודה בכל יכולתי:

מ״וסדר הוידוי, זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ק"ד, וסדר הוידוי חטאנו עוינו פשענו, והחטאים הם השגגות והפשעים הם המורדים מלשון (מל"ב ג, ז) מלך מואב פשע בי. האלוף המרומם בפי כל מהורר"ף סג"ל יצ"ו מק"ק קראקא העיד על גיסו מהר"מ איסרל"ן ז"ל שהיה נוהג בוידוי יום כפור לומר בזה הסדר כפרה לחטאים. ומחילה לעונות. וסליחה לפשעים שחטא הוא השוגג מתפללים שימחקם לגמרי כאלו לא היו מעולם. וזה ל' כפרה כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו וגו'. ומחילה לעון כי שם נשאר שום רושם. וסליחה שהיא אריכות אף לפושעים הם המורדים כי עליהם יום הכפורים תולה, חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה דגברא רבא ז"ל וטעמו כצפיחית בדבש, עד כאן לשונו:

מ״זקבלתי כשמתודה ישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא ביום כפור בלבד, אלא אף כל ימי השנה כשמתודה יעשה כן. וכבר נודע מי שלא כרע במודים, אז טרדתו נעשית נחש, ומזה נותן השכל כי המתודה על העבירות והם באים מצד זוהמת הנחש והוא מודה ומתודה יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ואז ושב ורפא לו. וכן רמוז בספר נחמיה סימן ח' דכתיב (ו) ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה. אחר כותבי זה, מצאתי כן במהרי"ל בהלכות ליל יום כפור. וזה לשון מהר"י סג"ל, כשהיה מתודה היה עומד בכפיפת הראש כדרך שהיה שוחה באומרו מודים:

מ״חבפרק בתרא דיומא (פו, ב) איפליגו ר' יודא בן בבא ור' עקיבא, ריב"ב סבירא ליה צריך לפרש החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ר' עקיבא אומר, (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, כדר' ינאי, דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב"ה כסף וזהב שהרבית לכנסת ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב. והרי"ף והרא"ש פסקו הלכה כר' עקיבא, דהא הלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין מו, ב). וכן הסכים הבית יוסף בטור אורח חיים סימן תר"ז, והולך לסברתו דרגיל לפסוק כתרי משלשה גדולי ההוראה דהיינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:

מ״טאבל הרמב"ם (הל' תשובה ב, ה) פסק כריב"ב, מכל מקום כתב הבית יוסף דיש להרמב"ם ראייה ברורה דהלכה כריב"ב, דמוכח שם דרב יודא אמר רב סבירא ליה כריב"ב. ועוד הביא הבית יוסף ראיה מדאפליגו תנאי בעבירות שהתודה בהם ביוה"כ שעבר אם חוזר ומתודה עליהם ביוה"כ, מכלל מתודה עליהם בפרטיות. ובאמת ראיות שהביא הבית יוסף הם ראיות חזקות, ואף שלענין פסק הלכה הסכים הבית יוסף עם הרי"ף והרא"ש, מכל מקום כתב וזה לשונו, מכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו, דר' עקיבא לא אסר לפרט החטא, ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו. ועוד דאפשר דלא אסר ר' עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם, אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר, ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם, הכי מוכח מדמשני כאן בחטא מפורסם כו', דבמתודה לפני בני אדם בקול רם מיירי. דאי בלחש, כי אינו מפורסם מאי הוי, הא אע"פ דמפרט אכתי מכוסה הוא. מה שכתב רבינו בסמוך בשם הרא"ש שהעבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר יוכל להתודות עליהם אף ע"פ שלא שנה בהם, ובמתודה בפרטות מיירי וכמו שהוכחתי בסמוך, עכ"ל. הרי שלכולי עלמא יפרט החטא בלחש:

נ׳והנה לפום ריהטא מה שרצה לומר שאף לר"ע יפרט בלחש, יש להקשות על זה, אם כן למה מוקי תלמודא הפסוק דויעשו אלהי זהב אליבא דר' עקיבא כדר' ינאי כו' כדלעיל, יפרש הפסוק כריב"ב ועל כל זה לא יהיה קשה על ר' עקיבא, דהא ר' עקיבא מודה באם אינו נשמע לבני אדם דיפרט חטאו. וגם משה כשהתפלל לא היה נשמע לבני אדם זולתי להש"י, שהרי התפלל בהר כמו שכתוב (שמות לב, לא) וישב משה אל ה' וגו'. אמנם אין זה קושיא, דודאי אותו אדם שחטא יפרט החטא בלחש אף לר' עקיבא, כדי שיתלבש בבושה כשמודה על חטאיו. אבל איש אחד שמתפלל בעד אחר, כמו כאן משה שלא חטא והתפלל בעד חוטאי ישראל, אפשר שהוא בכלל כסוי חטאה שלא יפרטם, כי אצלו לא שייך כדי שיתבייש מאחר שהוא לא היה החוטא, על כן הוצרך לר' עקיבא הפסוק ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי:

נ״אנמצא לפירוש הרמב"ם הלכה כריב"ב לגמרי, ואף לר' עקיבא יפרט חטאיו בלחש, ורוב המחברים בענייני תשובה מסכימים לפרט החטא כדעת ריב"ב, וכן כתב הכלבו. וכך כתב מהרי"ל בהלכות יו"כ זה לשונו, כל מה שאדם חטא בכל השנה יהיה כולל תוך וידויו ויתודה עליו. כגון אם ח"ו אכל דבר איסור, יאמר על חטא שחטאתי לפניך באכילת איסור, וכל כהאי גוונא, עד כאן לשונו. וכן מצאתי בספר חסידים סימן כ"א זה לשונו, חסידים הראשונים היו כותבין באגרת עונותיהם כשהיו חוטאים כדי להתוודות על חטאתם וכדי שיזכור ויתחרט ויעשה תשובה, ולפיכך טוב לכתבם לקיים מה שנאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, וזוכר יום המיתה וגיהנם ויום הדין, ולבסוף אהבת שמים, כי היא מובחרת. אך ברמז יכתבם שלא ימצאם שום אדם. ומה שאמרו חצוף מאן דמפרש חטאיו, וזהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד עונותיו כדי שיורה לו היאך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם אדם שעשה עון זה ובא לשוב היאך יעשה תשובה, עד כאן. ודבר זה מביא להחוטא לידי בושה כשמזכיר חטאיו בפירוש לפני מלך מוחל וסולח לעונים, ויזכירם באימה וביראה וברתת ובזיע ובבושה והכנעה ובקול בכיה ותמרורים. מכל מקום טוב שיפרטם בלחש שלא יהיו נשמעים לאחרים ואז יוצא ידי כולם:

נ״בובענין עבירות שהתודה עליהם ולא שנה עליהם, דסבירא ליה לת"ק (יומא פו, ב) אם חוזר ומתודה עליהם הוא ככלב שב על קיאו. ור' אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח. הרי"ץ גאות פסק כת"ק, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש סבירא להו כראב"י דקיימא לן (עירובין סב, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וכן משמע קצת בזוהר פרשת נח וזה לשונו, תא חזי, אע"ג דאודי על חוביה ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב. ומההוא חובא דבת שבע בגין דדחיל תדיר עלייהו דלמא גרים חד מינייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כן לא אנשי לון מיניה ומרעותיה, עכ"ל:

נ״גמנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כפורים, והוא מנהג ותיקין כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל מרבים שבחים להש"י, ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה, ורבים מזמורים הם של בקשת מחילה וסליחה, והכל מיד ה' השכיל חיבר דוד המלך ע"ה ברוח הקודש. והאומר תהלים הוא כמתפלל והוא גם כן כעוסק בתורה, כי כבר בקש דוד המלך ע"ה שיהיו מקבלים שכר הקורים בתהלים כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות (מדרש תהלים א, ה). ומצאתי ג"כ בטור אורח חיים סוף הלכות תענית סי' תקע"ט בענין תעניות צבור החמורים של גשמים, כתב לומר פזמונים וסליחות ותחנונים, עיין שם:

נ״דאמנם מי שעיף ויגע ואי אפשר לו, על כל פנים יאמר ד' מזמורים הראשונים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי. וכן כתב בסדר היום דף צ"א. וכתב, ויש בהם ש"ו תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קר"י, ובלילה הזאת שאנו דומין למלאכים צריכין אנו ליזהר מכל טומאה ובפרט מטומאת קר"י:

נ״העוד דבר טוב הוא בעת שהוא ישן בלילה לא יעטף את עצמו בכרים ובכסתות המחממין, כי זה מוליד כח התאוה. ועכ"פ לא יכסה את רגליו. ודוגמא לזה תנן במס' יומא (פ"א מ"ז) בכהן גדול שבקש להתנמנם, אומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. והבאתי משנה זו לעיל במסכת שבועות, וכתבתי שזה היה טעם של רות ותגל מרגלותיו של בועז (רות ג, ז) כדי שלא יתחמם ויבוא לידי יצר:

נ״וזה לשון סדר היום דף ל"ד, ענין סוד מאה ברכות הוא ענין נשגב עד מאוד ונורא, כי לא על חנם אמרו רז"ל (עי' מנחות מג, ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י, יב) א"ת מה אלא מאה. וכיון שהש"י אין שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד, דבר גדול הוא. והענין הוא, כי כל העולמות אינן מתקיימים כי אם מצד הפעולות הטובות הנעשות למטה, כי צדיק יסוד עולם. ואם אין צדיק אין עולם מתקיים, ומברכתו יבורכו כל צבא השמים מרום רקיעא עד תהומא. ואם כן כשאדם השפל משגיח עליו ומתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, הבל אותם הברכות עולה ובוקע כל האוירים עד שמגיע לפני כסא כבודו, והקב"ה כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח העולה מאת האדם נגזר מהאדמה כי מחומר קרוץ ומתעלה בו ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. אבל פחות מק' אין הדבר נגמר כאשר ידוע ליודעי חן. ויום השבת שנמנעו ממנו כמה ברכות י"ב בכל תפילה, צריך בעל נפש ליזהר כדי להשלים ולכוון בכל ברכות העולים לקרות בתורה ובז' ברכות של מפטיר ויעלו לו. ואם לא בא לידו כדי להשלים, כבר אמרו בגמרא (מנחות שם) ממלי להו באספרמקי ומגדי, וכן ביום טוב. אבל ביום הכפורים הוא טורח גדול למצוא צד להשלים, כי כשאנו מונין אין מוצאים אפי' שמונים. כיצד, ה' תפילות ל"ה ברכות ברכת הבקר עד ברכת התורה, יום טוב ברכות ב' של ברוך שאמר וחתימת ז', ברכות דקריאת שמע הם כ"ח ול"ה הרי ס"ג, וי"ד של הפטורת הם ע"ז, הרי חסידים מן המנין כ"ג. ואם נאמר שיכוין לברכות הקוראים בתורה, מי הוא המכוין בהם. לכן ראיתי טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך, ולא מצאתי תיקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבית הכנסת. והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל כל העניינים על מתכונתו, ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה, ולא עוד אלא שאנחנו מבקשים ביום הזה כל דבר עינוי ואיך יעשה בהיפך, דכיון שעושה הדבר לשם שמים אין לחוש ודי לנו מה שאסרה תורה וגדר שגדרו חכמים עליה. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג הגוף, כמו שאמרו רז"ל (ברכות מג, ב) אכל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) איזה דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, זהו הריח, וא"כ אין חשש לתענוג הנפש. ואע"ג דכתיב (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה, היינו נפש הבהמיות הנקשרת עם הגוף, אבל הנשמה אין לה עינוי מזה, עד כאן לשונו:

נ״זומה שכתב להריח בכל שעה ושעה ולעשות ברכות הריח, תמיהני עליו הא איתא בפ' אלו דברים (ברכות נג, א) והובא בטור אורח חיים סי' רי"ז, הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים, מברך מיני בשמים. ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב מהר"ם מרוטנבורג, דוקא כשלא היה דעתו לחזור, אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה, עד כאן. אם כן זה המביא דבר המריח ודעתו להריח בו כל היום, איך מברך עליו שנית. גם כבר פקפקתי בדבר לעיל במסכת תענית אם מותר להריח בתענית ציבור:

נ״חומה שטרח למצוא ק' ברכות, נלע"ד דאין בזה כלום בדלא אפשר. דאי לא תימא הכי, מה תאמר ביום כפור שחל להיות בשבת היאך יקיימו ג' סעודות שהם דאורייתא, אלא לא אפשר שאני, וקדושת היום בעצמו מספיק ועומד נגד כל הקדושות של מצות אלו. מכל מקום מה דאפשר לעשות יעשה, דהיינו שיכוין בברכותיו במאוד, ויכוין בברכות של הש"ץ מכל התפילות, ויכוין בברכות הקוראים בתורה וכן בברכות הפטורות, וכן בברכת המצות של יחידים כשמתעטפים בטליתות ומברכין בקול רם וכיוצא, אז יעלו לו מאה ברכות והרבה מהם:

נ״טנרות יום הכפורים שכבו, פשיטא ופשיטא שלא יאמר לגוי שידליקם, ולא כמו שעושים רבים מעמי הארץ, ואפילו לרמז לגוי לא ירמז. ומצוה עושה כשיניחם כך ולמוצאי יום כפור ידליקם:

ס׳מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל המוריד דמעות ביום כפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו:

ס״אמשום ונשלמה פריך שפתינו, מצוה רבה שילמוד ביום כפור משניות מסכת יומא עם פירושיהן ששם מוזכר סדר עבודת יום כפור. גם נכון ללמוד בתלמוד בסוף יומא המאמרים המדברים ממעלת התשובה. ודע כי כל מאמר ומאמר מדברי רז"ל כולל הרבה עניינים מתשובה וממוסרים אשר הוצרכו המחברים לכתוב על כמה דפין, על כן צריך לתת לב במאמרי רז"ל להבינם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:

ס״בדרש מהרי"ל, מיד לאחר יום הכפורים יעסוק כל אדם לעשות סוכה, משום שנשלמו ימי תשובה ויום ראשון שנכנס לחטא ח"ו יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל. וכן העיד, שפעם אחת חל יום הכפורים ביום ה', ולמחרתו בערב שבת אקרי מהר"י סג"ל לבית מהר"מ ומצאו שהי' עוסק בסוכתו והי' מתקנה מכל וכל, ולא רצה להאזין אל מהר"ם סג"ל ואל שאר העם שבאו לדין. ואמר, הואיל דאתא מצוה לידין לא אחמיץ. וכן לשון אורח חיים (תרכה), במוצאי יום כפור מתעסקין במצוה ואין עושין עונות, עכ"ל מהרי"ל בהלכות סוכה:

ס״גוטוב מיד לאחר הבדלה קודם שיאכל יתייעץ בענין סוכה עם בני ביתו, איך יעשה אותה ובאיזה מקום וכיוצא בזה. ומכל מקום לא יעכב כל כך האכילה שהיא גם כן מצוה שהוא יום טוב. ולמחר ביום י"א תכף אחר יציאתו מבית הכנסת יתחיל בעסק הסוכה והשתדלות ד' מינים:

ס״דהלכות תשובה

ס״המעלה הנפלאה של התשובה מבוארת בתורה ובנביאים ובכתובים בתלמוד ובמדרשים ובזוהר ובתיקונים והרבה ספרי קודש המחוברים בענייני תשובה, גם מהמפורסמות לכל היא מעלת התשובה:

ס״ואמנם שלשה טעויות טועים המון העם. א במהות התשובה. ב באיכות התשובה. ג בזמן התשובה. והחוט המשולש הזה יתבאר, וסימנו (תהלים צג, ב) נכון כסאך מא"ז. רז"ל אמרו (יומא פו, א) גדולה תשובה שמגעת עד הכסא, וזהו נכון כסאך. והתשובה עלה במחשבתו קודם שנברא העולם, זהו נכון כסאך מאז. גם מא"ז ראשי תיבות *מהות *איכות *זמן:

ס״זענין מהות התשובה

ס״חכתיב (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ופירש הרמב"ן בחומש, כי המצוה הזאת יאמר על התשובה הנזכרת והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלהיך מצוה שצוה אותנו לעשות כן, עד כאן לשונו. והנה הם ג' כללי התשובה ולהם הרבה פרטים וג' כללים הם. א הוידוי. ב החרטה. ג העזיבה. ואלו שלשתן מתייחדים והיו לאחד, כי תכליתם הוא להיות עושה תשובה השבה מעלייתא כמו שאפשר:

ס״טומתחלתן צריך לידע מה פירושו של תיבת תשובה, אם היא ציווי שובה, הל"ל כמו שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ואם הוא קיום, רצוני לומר המקיים ושב, השב הל"ל. אלא הוא על משקל תרומה תנופה תרומה, פירש רש"י הפרשה, דהיינו ההרמה. כך תשובה פירושו השבה, רצה לומר השבה מעלייתא וזה יתבאר. ושלשה כללים ההם מוזכרים ברמב"ם במדע הלכות תשובה פ"א ופ"ב וזה לשונו, כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתוודות לפני האל ב"ה, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) איש או אשה כי יעשו וגו'. והתוודו את חטאתם אשר עשו. זהו וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודה, אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך וכך עשיתי, הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של ווידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין, הרי זה משובח וכו':

ע׳וכתב עוד בפרק שאחר זה הפרק זה לשונו, ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא את חטאיו ויסיר ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו. ויהא תוהא ומתנחם ומתחרט על הראשונים, שנאמר (ירמיה לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד על עצמו יודע כל תעלומות שלא ישוב בזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינים אלו שגמר בדעתו. וכל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יד) ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרוט את החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. מדרכי התשובה צריך להיות צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדברים שחטא בהן, ומשנה שמו. כלומר, שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה המעשים הרעים, ומשנה מעשיו כולם לטובה, עד כאן לשונו:

ע״אוהחוט המשולש של ג' כללים הנ"ל הוידוי והחרטה והעזיבה. כולם עולים בקנה אחד לתכלית התשובה שפירושה השבה מעלייתא, וביאור הענין הזה, כתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. הנה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל למה הדבר דומה, מי שהוא בעיר המעטירה כלילת יופי משוש כל הארץ, החכם הנבון יוצא ונכנס בכי טוב, כי יש דרך סלולה לעיר הזאת והוא הולך ושוב בדרך הנועם הזה באופן שדביקותו בעיר כלילת יופי הנזכר העיר הזאת היא משל אל העיר אשר ה' שמה והיא משוש כל הארץ אשר עליה נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובדרך לעיר הזאת הולכים ושבים הצדיקים, כי הוא הדרך הטוב והישר. אמנם פושעים יכשלו, כי הפושעים הולכים למרחוק מתרחקים והולכים בדרך עקלתון ההולך למדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב שהוא מקום הקליפות בר מינן שמתעורר האדם בחטאים ועונות ופשעים בר מינן, ולפי ערך החטא כך גובר כח הקליפה. ולא זו שנתרחק מהעיר המעטירה כלילת יופי, אלא אף זו שהגביר בדרך אשר הלך כח הנחש שרף ועקרב והי' מהלך עד שבא לדרך המיושר, מכל מקום הוא בדרך רחוקה מהעיר המעטירה כלילת יופי שהלך ממנה ונתרחק ומחיצה של ברזל מפסקת ביניהם. ואין תקנה להאיש הזה עד שישוב ויחזור לעירו בדרך שהלך, ויהיה גבור כארי נגד נחשים שרפים ועקרבים להרוג אותם לעשות לו דרך טוב שישוב לעירו:

ע״בכן הענין בהנמשל, מי שהלך בדרך רשעים ונתרחק מהעיר אשר ה' שמה, והלך למקום הקליפות שהם נחש שרף ועקרב. ואף שיצא משם ובא לדרך טוב דהיינו שאחז במעשים טובים בתורה ובתפילה ובצדקה ובכל המדות המעולות, מכל מקום עדיין הוא רחוק ממקום שיצא, כי קלקל בדרך ואין לו תקנה אלא שישוב בדרך הזה ויהרוג הנחשים והעקרבים שהם בדרך. כלומר, שיתקן את המקולקל ויעשה בהפוכו, אז ישוב לביתו ויעשה בתחבולות מלחמה באופן שיחזור לעירו ולביתו. וזהו ענין תשובה שישוב לביתו ולאחוזתו, לא כטעות שסוברים תקנת החוטא הוא בדברי הצומות ובתפילות לעמוד באשמורת ולהתחנן על מחילה וסליחה וליתן צדקה, ונותנים סימן צו"ם קו"ל ממו"ן עולים בגימטריא שוה, ואומרים ג' אלה הם תשובה תפילה וצדקה, כי סוברים הצום הוא תשובה, נמצא בהצטרף הקול שהוא תפילה וממון הוא צדקה הרי תשובה תפילה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה. אבל אותן האנשים הם ההולכים בדרך רחוקה, אע"פ שיצאו ממקום נחש שרף ועקרב והולכים בדרך טוב כי אמת ויציב ששלשה אלו הם דרכים טובים^הגה"האמת כל בעלי תשובה לא סגי ליה בלי שלשה אלה, ובפרט הצומות, מכל מקום צריך להקדים התשובה דהיינו תיקון הקילקול. לכן הרב רבינו יונה כתב, שאדם שהרבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גדולה וגמר לבו לעזוב החטא עד יום מותו, ועבר עידן ועידנין שהוא בחרטה גמורה ודמעתו על לחיו, אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת לבו, וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף ההכנעה. משל למי שהמרה פי המלך, לא ישלח לו דורון שיטרפנו לו על פניו, אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו והוא מתחנן לו בדמעה, ואחרי כן ישלח לו דורון. וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחילה ואחר כך קרבן עולה, שהעולה היא דורון, והחטאת היא הטהרה ונקיון ורחיצת הכתם. וזהו שאמר הכתוב (ישעיה נה, ז), יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו: צום וקול וממון, מכל מקום עדיין רחוקים הם מהעיר אשר ה' שמה שממנה יצאו, ואין להם תקנה אלא שישובו בדרך הזה שהלכו ויהרגו בדרך הנחשים שרפים ועקרבים, דהיינו שימשלו ביצרם ויהיו כובשים אותו:

ע״גודבר זה מבואר בדברי רז"ל במס' יומא בפרק יום הכפורים (פו, ב) איתא שם, היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יודא כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יודא, באותו אשה, באותו פרק, באותו מקום, עד כאן. זהו ענין תשובה שחוזר מדרכו הרעה ושב לדרך הטוב ומתקן את הקלקול בעצמו וכבוש את יצרו. ועל זה תנן תשובה ומעשים טובים, כלומר מתחלה יעשה תשובה שישוב לביתו בדרך אשר הלך ויחזור ויהרוג נחש שרף ועקרב, דהיינו שיכבוש את יצרו בדבר אשר חטא. ואחר כך יעשה מעשים טובים דהיינו תפילה וצדקה וגמילות חסדים וכל מדות טובות, ותלמוד תורה כנגד כולם:

ע״דוכן פירש חובת הלבבות מהות התשובה וזה לשונו בפ"א משער התשובה, התשובה היא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנו וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציוה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשית מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה בעזיבת מה שצווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו האמצעי. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראוים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו רפואתו, בהשמרו מהמזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו עד שישוב אל הענין השוה, עד כאן כלל דבריו:

ע״הוזו התשובה בעבירות שבין אדם למקום, ובעבירות שבין אדם לחבירו. אם חטא בחטא שבין אדם למקום, לא יוסיף עוד לחטוא וימנע מהחטא הזה בתכלית המניעה בתוקף יצרו עליה, ויעשה עוד גדרים וסייגים שלא יבא לידי כך כדבעינן למימר לקמן. ונוסף על זה באבר שחטא יראה שיעשה עמו קדושה, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, ג) הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. עוד אמרו (ויק"ר כא, ה), אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יהיו רצין לדבר מצוה. לשון שקר, אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח את ידו לאחיו ולעניים. עינים רמות, יהא דכא ושח עינים. לב חורש מחשבות און, בלבו יצפון אמרי התורה ויהיה הגות לבו תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש שלום וירדפהו. אם חטא בתאוות המלבושים, ילבש שק ואפר. אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך:

ע״ואם חטא לחבירו, אם בממון שגזלו או כיחש לו, אין לו תקנה בעולם עד שישיב ישיבנו לו. ואם חטא נגדו בדברים, אפילו הקריב כל אילי נביות שבעולם אין לו תקנה עד שיפייסנו:

ע״זוזה לשון אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק תשיעי, כבר אמרו הראשונים כדרך שיש לגוף חולה ומדוה, כן יש לנפש חולה ומדוה, ומדות הנפש וחליה הם מדותיה הרעות וחטאתיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא הש"י חולי הנפש החוטאת, כמו שאמר הכתוב (תהלים מא, ה) ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. ונאמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו. והנה נמצא פעמים תחלואי הגוף שלא יתרפאו רפואה שלימה כי אם בפעולה ההפכיות, על דרך משל, אם יש לאדם חמימות הרבה, אז צריך להשקותו במיני משקים המקרים אותו. ואם החולי הוא בהיפך, אז צריך לפעול בהפוכו, וזולת הפעולות ההפכיות אי אפשר לחולי להיות בריא וחזק:

ע״חגם לחולי הנפש אי אפשר להתרפאות בשלימות כי אם בפעולות ההפכיות, ועל דרך שאמרו רז"ל בבבא בתרא (ד, א) על הורדוס שהרג את החכמים, ושאל עצה לבבא בן בוטא אם יכול למצוא למכתו תרופה. ואמר אליו, אתה כבית נרו של עולם, לך עסוק באורו של עולם והשתדל בבנין בית המקדש. ולזה הסכימו גם כן חכמי המדרש ז"ל במה שאמרו (עי' סנהדרין ע, ב) כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו), תאנה היתה, בדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר (שם ז) ויתפרו עלה תאנה:

ע״טלמדנו מכאן שלא יספיק לבעל תשובה עזיבת החטא בלבד, אלא שיעשה מעשים היפך עבירה שעשה. על דרך משל, אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. ואם העלים עיניו מצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים קלות במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל הש"י. ואם חטא בתאוות העושר, יתחבר לעניים ומרודים. ואם חטא בשררה, יתחבר לשפלים ונמוכים. ואם חטא ברב העסקים, יחשוב במותו אשר ישבית תכלית כל העסקים וכל המעשים. ואם חטא בתאוות המלבוש, ילבוש שק ואפר. ואם חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה:

פ׳ובכל האברים שחטא ישתדל לקיים בהם מצות, כמו שאמרו רז"ל באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, עד כאן לשונו:

פ״אוזה לשונו (תמצא בעמק ברכה בדף ק"ו סוף ע"א עד ק"ז ע"ב) בהגה"ה ואומר, ולא זו בלבד אמרו שחייב כל אדם לראות את עצמו, רצה לומר חטא עצמו, רצה לומר לתקן עיותו באותו דבר עצמו שחטא כדלעיל בפנים. אלא בכל דור ודור ראוי לבנים לתקן את עוונם ואת עון אבותיהם, באותו דבר עצמו שקלקלו האבות בו יתקנו התולדות הבאים אחריהם, ויאמרו בלבם אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סובלים לתקנם כפי היכולת, כמו שמצינו באבות העולם שעשו כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא נשא טז) א"ר שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצווהו (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על ציויו. כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צוויתי אותך ולא שמרתו, סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדי עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסוהו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה, קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו. ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשון המדרש:

פ״בובעל העקידה ז"ל הביא זה המדרש בהקדמת ספר שמות, וכתב עליו, שהכוונה היא שאלו האחרונים תיקנו עיוות של ראשונים. דהיינו אברהם תיקן חטא אדם הראשון במה שלא עמד על מצות בוראו אשר ציוהו לאמור לא תאכל וגו', ובאברהם נאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וגו'. בא יצחק ותיקן החטא השני אשר חטא עליו קין, כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו, היפך ממה שעשה קין שהרג אחיו ואמר לית דין ולית דיין, ולזה ירד ירידה שניה. בא יעקב ותיקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות, כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלימה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בעבורו ירד ירידה שלישי. בא לוי ותיקן מה שעיוותו אנשי המבול בחטא הזימה, כי הוא מבואר ממעשה אחותו כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנתקנו עצמם לגדור פרצת הזימה מעל הארץ, וכמו שאמרו (שם לד, לא) הכזונה יעשה [את] אחותינו, יען זאת ירד ירידה ד'. בא קהת ותיקן חטא דור הפלגה כמו שאמרו (שם יא, ד) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, להמרות עיני עליון בזדונם ובגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכות, ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו', ובכל זה לא שינו את שמם ולא המירו דתם, ולזה ירד ירידה ה'. בא עמרם ותיקן חטא סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם, ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו לעשות זיווגים שניים אחר פירשו ממנה, כדי שתהר ותילד למשה מושיעם ממצרים אשר נאמר עליו (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, לזה ירד ירידה ו'. בא משה ותיקן חטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו, כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם, כמו שעשה בתוכחת הרשע בהריגת המצרי, והצלת בנות יתרו מהרועים, תחת זאת ירד ירידה ז' וחזרה שכינה לארץ כבראשונה, עד כאן כלל כוונת העקידה בקיצור:

פ״גוזה לשון הצרור המור פרשת חיי שרה, ובמדרש הנעלם אמרו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כג, יט), לשרה אשתו לא נאמר, אלא את שרה אשתו, לרבות את חוה. והרמז בזה, כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו אעפ"י שנקברו בכאן לא הי' להם קיום אמיתי עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עיוותו אדם וחוה בעברם על מאמר השם שאמר להם (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה, שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע, כך אברהם נטע אשל בבאר שבע (שם כא, לג) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתיב באברהם (שם יח, ד) והשענו תחת העץ, כי מה הוצרך לזה, וכן מה שכתוב (שם ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו, ולכן חוה אעפ"י שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה כאלו לא היתה לה קבורה, עד שבאת שרה ונקברה שם, עד כאן לשונו:

פ״דוכמו שאלו הז' הצדיקים הנזכרים במדרש דלעיל מאברהם עד משה תקנו חטא כל הדורות שהיו מכעיסין השם מאדם הראשון עד מתן תורה, כך עמד דוד המלך ע"ה ותיקן מה שחטאו ישראל אחרי מתן תורה, דהיינו חטא העגל. ורמזו רז"ל זה במה שאמרו בפ"ק דברכות (ג, ב) וזה לשונם, אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה עד שהגיע עמוד השחר וכו'. בודאי הכל מיד ה' השכיל, כי לא לחנם היה כל זה שהי' כינור והיה רוח צפונית מנשב בו, אלא לכוונה וסוד רמזו. ועוד קשה לי על המאמר גופו, למה השמיט בעל מאמר זה הנבל מהכינור, כי בפסוק שלומד ממנו בגמ' דלעיל שכינור הי' תלוי וכו' הוזכרו שניהם הנבל והכינור כדאיתא התם, ואם כן למה חסר אחת מהנה. ואם תרצה לומר דבעל המאמר דיבר בקצרה, אכתי קשה מה ראה דכתב כנור וחסר נבל, לכתוב נבל ולחסר כנור. אלא ודאי לדרשה אתי, וע"כ חיסר נבל כדי שישאלו למה זה ועל מה זה חיסר בעל המאמר נבל, אלא להורות בא ענין שלא הייתי יודע זולת זה, ואז יתרץ כל אחד כוונת בעל המאמר איש כפי שכלו. וסוגיא כזו תמצא בגמרא (בבא מציעא) בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ח ע"א) גבי מימרא דרבא שאמר קרא ומתניתה מסייע לי' לריש לקיש, עיין שם:

פ״הונראה שרמזו רז"ל כאן שהיה דוד מתקן עיוות העגל, כי בעגל כתיב (שמות לב, יט) וירא את העגל ומחולות, שהיה להם שיר ועוגב לעבודה זרה. בא דוד המלך ע"ה והביא כלי שיר למעלה ממטתו כדי שיעמוד בחצות לילה לעסוק בדברי תורה, וזה היה סוד הכנור ולא כלי זמר אחר, כי הנה הקב"ה הוציא את ישראל מכור הברזל להיות לו לעם נחלה כיום הזה, והם קלקלו את הכור כי השליכו בו את העגל כמו שכתב רש"י פרשת כי תשא. וקלקלו ג"כ אות הנו"ן שהם יצאו בנ' שערי בינה ממצרים שנאמר (שם יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ופירשו בו קצת מפרשים שהוא רמז על חמשים שערי בינה, וכך כתב הזוהר בפרשת אמור. ובפרשת בראשית (השמטות ח"א רסא, ב) זה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כיום צאתך הל"ל, מאי כימי. דכולהו יומין עלאין אזדמנו התם ואזדמנו הכא, בגין כן נפלאות נ' פלאות, דהא נ' תרעין דבינה פתח קוב"ה לאפקא לון מתמן, ובגין כך באורייתא אדכר יציאת מצרים נ' זימנין לקבל נ' תרעין וכו', והם אמרו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', וכפרו בנ' שערי בינה וכו', האריך שם בזה יותר עיין שם. והם קלקלו הנו"ן במה שפרקו נזמי זהב נ' דנזמי, וגם קלקלו מה שאמרו מתחלה נעש"ה נשמ"ע שהיא בנו"ן, ואח"כ הלכו אחר הנו"ן נחש הקדמוני שחזרו לזוהמתן. וזהו סוד נון גדולה דנוצר חסד לאלפים וגו' המוזכר בתפילת משה (שם לד, ז) כשהתפלל על עון העגל, רומזות על נו"ן זו שעברו עליה ישראל, ואז נשאר מן נצר צר כי גרמו צר עליהם בקלקול הנון:

פ״והרי לך דישראל קלקלו הנו"ן, ובדוד המלך ע"ה מצינו שתיקן הנו"ן כמו שכתב הזוהר פרשת בראשית זה לשונו, גל עיני ואביטה נפלאות (תהלים קיט, יח) נ' פלאות כו', הרי לך שביקש דוד המלך ע"ה על הנו"ן, וביקש ממש בתיבת נפלאות דומה לתיבת נפלאות הכתוב ביציאת מצרים שקלקלו ישראל כמו שהבאתי לעיל בשם הזוהר. ולכך לקח דוד אותו הנו"ן שקלקלו ישראל במעשה העגל בנזמי זהב, והטיל אותה בתוך כור אשר משם יצא העגל, ונעשה מכור כנו"ר שבו הי' מתעורר לתורה, וחיבר הנו"ן לויו במלת כנור כדי לחזור עטרה של נעשה ונשמע ליושנה וק"ל:

פ״זומה שאמרו למעלה ממטתו, הוא תיקון נגד מה שכתוב בעגל שבא שטן והראה להם דמות מטה באויר כו' כדאיתא בשבת בפרק ר' עקיבא (פט, א):

פ״חומה שאמרו וכיון שהגיע חצות לילה, הוא תיקון למה שחטאו הם בחצות כמו שכתוב (שמות לב, א) וירא העם כי בשש, בא שש:

פ״טומה שאמרו ורוח צפונית מנשבת בו, תיקון לגוף העגל שהיה מזהב, והזהב הוא מצפון כמו שכתוב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וזהו סוד עגלה בצפון ועקרב בדרום שאמרו רז"ל במסכת עירובין (נו, א), רמזו במלת עגלה על העגל שהוא מצפון יאתה. ועקרב רומז על התורה ולומדיה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ב, י) ועקיצתן עקיצת עקרב, זהו בדרום על דרך (ב"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים, להורות כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, על דרך שאמרו רז"ל (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי התורה תבלין, הרי לך לפי דברי כי דוד ע"ה תיקן עון העגל שעיוותו הראשונים. ולפיכך תיקן דוד המלך ע"ה חטא עגל יותר משאר אבות העולם, לפי שהוא יהי' ראש שבטי ישראל ולו תשיב המלוכה לימות המשיח, ועל כל מלך ומלך שבדורו מוטל להתפלל על בני דורו ולתקן מה שיוכל לתקן, עד כאן הגה"ה לשונו בעמק הברכה:

צ׳ואחר שעשה התשובה שלימה הזו, יהיה בו מעשים טובים, כמו ששנינו תורה ומעשים טובים ומצות וצדקות, כי במה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם במעשים האלה:

צ״אוכבר כתבתי כי תיבת תשובה הוא משקל תרומה, ופירוש של תשובה הוא השבה בעצם, והכוונה השבה מעלייתא. ובמה יודע איפא כי הוא שב השבה מעלייתא ולא יחזור לסורו, על פי שני עדים יקום הדבר, דהיינו וידוי וחרטה דכשהוא מתודה ומודה ומעיד על עצמו ומכיר בסרחונו ומתבייש בהודאתו כבושת גנב כי ימצא, ומתחרט בלבו חרטה גמורה וחטאתו נגדו תמיד להיות מודה ומתודה ומתחרט בלבו ויש לו יגון ואנחה, בודאי יתחזק ויתאמץ לשוב אל ה' בכל לבו, ומידי יום ביומו יוסיף אומץ להיות סור מרע ולעשות טוב:

צ״בועל כן אלו שני הכללים שהם וידוי וחרטה מצטרפין לכלל הגדול שהוא התשובה, ואלו ג' ביחד הם החוט המשולש, והם מרומזים בפסוק (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך זהו הוידוי. בלבבך^הגה"היתן אל לבו, כאשר הוא שב בתשובה והתחיל בה, הוא כאשה נדה הלובשת נקיים, שכל דם שתראה בשבעה ימי ליבון סותרת כל הימים הראשונים וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים. וכן אם בעל תשובה יחזור למעשיו הראשונים, הרי אבד כל מה שהתענה וכל מה שהתודה ובכה. ולכן צריך להיות זריז מאוד לבל יחטא, ואם בשוגג יזדמן לו איזה חטא, יתודה עליו מיד בבכי ודמעה:, זהו החרטה. לעשותו, הוא מעשה התשובה שפירשתי עזיבת החטא ולתקן הקלקול ושלא ישוב לכסלה עוד. ויען כי לג' כללים האלה הם הרבה פרטיים בלי מספר, ראוי לפרטם אפס קצתו תראה וכולם לא תראה לרוב אריכותם:

צ״גבפיך, מצות וידוי

צ״דלפני ה' ישפוך שיחו, ויפרט חטאיו בהכנעה באימה וביראה ברתת וזיע וחיל, ובברך כריעה ובקריעת הלב בבכי ודמעה, לבקש מחילה וסליחה וכפרה ממלך מוחל וסולח ברוך הוא. וזה לשון ספר החרידים ריש פרק ב' ממצות התשובה, וידוי דברים בפרטיות לפני ה' בהכנעה והדמעה, והוידוי יקרא קרבן דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ואמרינן בפרק בתרא דזבחים דקרבן בלי תשובה נקרא (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבה, והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שימות ולא יחטא עוד יקרא תועבה, ובשובו לכסלה יקטריגו עליו בשמים והודו נהפך עליו למשחית שיאמרו לפני מלכו של עולם הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו הראשון ככלב שב על קיאו, כדפירש החסיד על פסוק (ויקרא כו, מ) והתודו את עוונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, וכתיב בתריה (שם מא) אף אני אלך עמהם בקרי. וקשה וכי זה פרי התשובה. אלא על כרחך פירוש במעלם כלומר בעוד מעלם בם, שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי, והוי כטובל ושרץ בידו כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלם, לפיכך ה' כועס עליהם יותר ואומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, והאמת שכבר היו בארץ אויביהם כדכתיב לעיל, אלא פי' והבאתי שארחיקם עוד מלפני מארץ ישראל מרחוק עוד מארץ אויביהם, והכי איתא בזוהר, עכ"ל:

צ״הובודאי מי שמתודה וחוזר לסורו, אז בשעה שהתודה לא נשבר לבו בקרבו ועונשו בכפל כפלים, כי אז הוא כאלו מתפאר ח"ו במה שעשה וכאלו אומר מי אדון לי. וזהו פירוש מה שאומרים בנוסח על חטא, על חטא שחטאתי לפניך בוידוי פה, רצה לומר שהוידוי לא היה אלא בפה ולא בלב, וכבר כתבתי זה למעלה באריכות:

צ״ווזה סדר הוידוי, יפשפש במעשיו ויהיה לו לזכרון את אשר העוה, ויצטער ויבוש ויבכה ויאמר, אוי לי מה עשיתי איך מרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה ובתורתו הקדושה, איך פגמתי בנשמתי והחלפתי עולם עומד בעולם עובר, ומה אעשה ליום פקודה ברדתי שחת אללי לי ולבי עלי דוה ביותר במה שמרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול איך טמאתי את עצמי. הנני מתחרט בחרטה גמורה ולא אעשה עוד כן כל ימי חיי. ואף אוסיף נדרים וסייגות והרחקות שלא אבוא לידי כך, ואחרי שובי נחמתי והנני מודה ועוזב:

צ״זוזהו נוסח הוידוי בכפיפת ראש ובעינים זולגות ובחליצת מנעל. הנני מתאבל על החטאים והעונות והפשעים שחטאתי ושעותי ושפשעתי נגד אדו"ן עולם בורא"י יוצר"י עוש"י^הגה"הסוד בריאה יצירה עשיה שפגם בהם נגד אדו"ן עול"ם סוד האצילות כשלהבת קשורה בגחלת בסיבת כל הסיבות אי"ן סו"ף. על כן נקרא האצילות בשם אדון עולם סוד אין סוף בגימטריא אדו"ן עול"ם, אשר כמעט לפעמים הפגם מגיע ונוגע גם באצילות כביכול, כמו שבארתי הענין בארוכה במקומו: אשר הטיב עמדי בכל מכל כל, ואני הרעותי, ועל זה הנני מבויש ומבייש את עצמי, אוי לי לאותה בושה אוי לי לאותה כלימה, הריני נכנע ונפשי כעפר:

צ״חאז ישב על הארץ במרירות ויתפלש בעפר ויבכה, ואח"כ יעמוד ויתודה. הנני עומד ומתודה בכפיפת ראש ובשברון לב, בידים רפות וברגלים עפות ובהתפקקות כל חוליות שבשדרה ובריסוק אברים. אלהי ואלהי אבותי תבוא לפניך תפילתי ואל תתעלם מתחינתי, שאין אני עז פנים וכו', מה אומר לפניך יושב מרום כו', עד ואין נסתר מנגד עיניך:

צ״טאנא ה' אלהי ואלהי אבותי, בורא בראתני גדלתני וזנתני ופרנסתני וכלכלתני עד היום הזה, ואנכי באולתי גמלתי הרע בעיניך עשיתי וכעסתיך במעשי הרעים מידי יום יום, הנה הסכלתי ואשנה הרבה מאוד, וחטאתי לפניך בהרבה עבירות שבעולם ובפרט עבירה פלונית ופלונית שעשיתי במקום פלוני. הריני מודה ועוזב ומתחרט, ותרחמיני כמו שכתוב ומודה ועוזב ירוחם. נחמתי אשר עשיתי, והריני מקבל עלי שלא אעשה עוד וארחיק את עצמי בכל הרחקות מזה. אנא אב הרחמים, הנני קורע את לבבי באנחתי לפניך ובמסתרים תבכה נפשי, ומבקש אני רחמיך וחסדיך כעני בפתח לעזרני בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו עשה למענך ולא למעני. אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו. הריני מעכשיו כובש את יצרי. יהי רצון מלפניך אתה ה' רחום וחנון הרוצה בתשובה שיתהפכו זדונותי לזכיות, ומלאך רע יהיה טוב. ונאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני. קראתיך ה' בכל לב ענני ה' חקיך אצורה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:

ק׳וכתב החסיד רבינו יונה בשערי התשובה, כשיתודה יזכור עונותיו ועונות אבותיו כי היה נענש עליהם באחזו מעשי אבותיו בידו. וכן כתיב והתודו את עונם ואת עון אבותם, עד כאן לשונו. על כן ישר בעיני נוסח וידוי הספרדים שאומרים אבל אנחנו ואבותינו חטאנו אשמנו בגדנו וכו':

100

ק״אוכתב בראשית חכמה סוף שער התשובה, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח. גם זה עיקר של וידוי שיאמר, אבל אנחנו חטאנו. וטוב מאוד לפרט החטא בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דברי איסור, יפרש בתוך הוידוי שלו. כיצד, כשיאמר אשמתי, יאמר אכלתי דבר שלא טהור. וכשיאמר בגדתי, יאמר אם בעלתי כותית או אשת איש או נדה יאמר בעלתי. ואם גנב או גזל, גזלתי. ואם הוציא שם רע על חבירו או לשון הרע או שום גידוף, יאמר עליו דברתי דופי. הוציא שכבת זרע לבטלה, יאמר העויתי הוצאתי זרע לבטלה. ואם זנה עם עריות, יאמר זדתי זניתי. ואם חלל שבתות או חמד, יאמר חללתי חמדתי. וכן לכל אלפא ביתא על כל אות ואות יפרש בוידוי העבירה שעבר, ויאמר בבכי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ואז יועיל לו. וסוף הוידוי וסרתי ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ואז יאמר כך עברתי על עשה ועל מצות לא תעשה, ועברתי על כריתות ומיתות בית דין. עברתי על חייבי מיתות בידי שמים ותורה שבכתב ותורה שבע"פ. שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך ואתה צדיק על כל כו'. בירושלמי מפרש כיצד יתודה, אומר רבון כל העולמים הרע בעיניך עשיתי ובשרירות לבי הלכתי ותוכחתך לא שמעתי. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכפר לי על כל פשעי ותסלח לי על כל עוונותי ותמחול לי על כל חטאתי וכו':

101

ק״בכתב אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, ויתודה בכל יום ג' פעמים ביום. ובכל לילה קודם שישן יעשה חשבון ממעשיו שעשה אותו היום, וישב בדד וידום ויפשפש במעשיו אשר עשה מיום היותו על אדמתו עד היום הזה, וישימם לנגד עיניו ולנוכח פניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, עד כאן לשונו:

102

ק״גראה כמה גדול מצות הוידוי. גרסינן פרק יום הכפורים (יומא פו, ב) א"ר יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה, מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו ספק מתפייס ספק אין מתפייס ממנו. ואם תאמר מתפייס ממנו, ספק מתפייס ממנו בדברים, ספק בממון. אבל הקב"ה מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמהם דברים. ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה. שנאמר (שם) וקח טוב. ולא עוד, אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (שם) ונשלמה פרים שפתינו. ושמא תאמר פרי חובה, תלמוד לומר (שם ה) אוהבם נדבה, עד כאן. וסוד הענין וטעם הוידוי כתבתי בחלק תורה שבכתב פרשת נשא בפסוק (במדבר ה, ז) והתודו את אשר עשו, עיין שם:

103

ק״דבכלל בפיך, תפילה. וזה לשון רבינו בשער התשובה, יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פריך שפתינו. קחו עמכם דברים, זה ענין הוידוי. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, זה ענין התפילה. פירוש, וקח טוב מעשה הטוב שעשינו, כי אמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא, א) עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה אחרי אשר לא הגיע אורו, עד כאן לשונו:

104

ק״הוזה לשון ספר החרדים, כל אדם חייב להתפלל שיצילהו הש"י מיצר הרע, כמו שמצינו בגמרא באמוראים הקדושים שהיו מתפללים רחמנא ליצלן מיצר הרע. ובפרקי רבי עקיבא כתיבת יד נמצא כתוב, שהיה מתפלל כל היום יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכעוס היום ולא אכעיסך. אע"פ שבכלל שלא אכעיסך כל העוונות נכללים וגם עון הכעס, מכל מקום להיותו מצוי והוא סבת כל העונות, ולכך אמרו (נדרים כב, א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לכך היה מתפלל עליו בפרטות:

105

ק״וורבותינו ז"ל בסוף תפילתינו סדרו לנו אלהי נצור לשוני מרע כו', לפי שעון לשון הרע הוא עון פלילי, ואמרו (אוצר המדרשים חופת אליהו ד) שאין אדם ניצול מעון אבק לשון הרע בכל יום אם לא יהיה על משמרתו כארי. לפיכך סדרו לנו לשון זה שמשמעותו על עון לשון הרע, ואנו מתפללים עליו בפרטות. אבל קושטא דמלתא דתפילה זו שיצילנו ה' מהיצר הרע, אלא שהיצה"ר אע"פ שנראה שאחד הוא, נחלק לשנים. כדאיתא בזוהר בכמה דוכתי הזכר יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והנקיבה בעלת מרמות ותחבולות, עליה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז, ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועל שניהם אנו אומרים אלהי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, כי שניהם יחדיו הם החטיאו את חוה. ומסיים, ולמקללי נפשי תדום, לפי שעון המחלוקת גדול. ונפשי כעפר לכל תהיה, רצו לומר שכל כך נרגיל במדת הסבלונות, עד שיהיה לנו ההרגל טבע שנהיה כעפר שדשין אותו ואינו מרגיש. ולפי שעון ביטול תורה כנגד כולם, אנו מתפללים פתח לבי בתורתך. ולפי שרפיון הידים במצות גרמא בניזקין, לכך אנו מתפללים ואחרי מצותיך תרדוף נפשי. וכל הקמים עלי לרעה כו', כמשמעו. וגם בכלל כל בני אדם הבאים להחטיאני ולגרום לי שארד בגיהנם, כדאמרו רז"ל (נדרים כב, א) אין רעה אלא גיהנם, כדפירשתי לעיל על פסוק (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה:

106

ק״זוכשם שצריך האדם להתפלל על עצמו, כך צריך להתפלל על זרעו שיהיו יראי שמים, כדאמר במדרש שהעיר אליהו ז"ל על כהן אחד שהיה מתפלל לפני הקב"ה ומשתטח ובכה לפני הקב"ה על בניו שיהיו צדיקים, ונעתר לו הקב"ה ששמעו וזכה לראות כולן בכהונה גדולה ולא מת אחד מהן בחייו:

107

ק״חואם כל אדם חייב להתפלל להנצל מיצרו, כל שכן הבעל תשובה, שנאמר (ירמיה לא, יז) השיבני ואשובה. וכתיב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. ונאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ולפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכך תקנו על התשובה ברכה בפני עצמה השיבנו אבינו לתורתיך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. וצריך לכוון בה יותר מכל ברכות האמצעיות, לפי שהיא תועלת הנפש ורפואתה:

108

ק״טוכשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פ"ק דסוטה (יד, א) ולפושעים יפגיע (ישעיה נג, יב), מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה ושבו. וכן במס' תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענה היא תחילה לשתי סיבות. אחת, לפי מה שהיתה נותנת לעני מקרבא הנאתיה. והסיבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה ושבו, עכ"ל:

109

ק״יעוד בכלל בפיך, לימוד התורה. ילמוד בעל תשובה כפלים ממה שהיה רגיל ללמוד, כי תלמוד תורה מכפר עון. אמרו במסכת מנחות (קי, א) מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם כו'. וכן יש בויקרא רבה (כה, א) זה לשונם, נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה כדי שיחיה. אם הוא לומד תורה והיה רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב' דפין. ואם רגיל לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים וכו':

110

קי״אעתה נפרש תיבת ובלבבך

111

קי״בובלבבך זהו החרטה. זה לשון רבינו יונה בשערי תשובה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם. ונאמר (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. ויתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו, מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים לנגד עיני ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן המשפטים הרעים, כי רבים מכאובים לא חמלתי על גופי ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע ויודע כי אחרי אכלה ואחרי שתה יגרס השופט בחצץ שיניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וראה מזאת כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי, ונטמאה בגלגלי יצרי, ומה הועילה בכל קנייניה אם רעה בעיני אדוניה. ואיך החלפתי בעולם חולף עולם עומד לעד ולעולם. איך נמשלתי כבהמות נדמיתי והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל. והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו ולירא מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי ויהי כי הפך מזה למה לי חיים, כענין שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. ועוד כי כמשפט בהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואני לא ידעתי ולא התבוננתי ושלחתי נפשי לחפשי מאדוניה. טעמתי צופי ונשיתי סופי וגזלתי וחמסתי ועל דל בוססתי, ולא זכרתי יום המות אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי:

112

קי״גוהענין הזה אשר בארנו הוא אשר דבר ירמיה ע"ה (ירמיה ח, ו) אין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי. גם יהיה יגון בלבו ישתונן כליותיו, ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב כי יתכן שהתחרט וירע בעיניו על חטאתו אשר חטא ולא השלים חקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם אף אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו נפשו מרה לו, וכן על צרות רעות ורבות כאבות נצח ויגון בלבבו יומם. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך והשחית והתעיב עלילה לפניו ולא זכר אשר בראו יש מאין וחסד שעשה עמו וידו תנחהו בכל עת ונוצר נפשו בכל רגע, ואיך מלאו לבו להכעיס לפניו, ואיך טח מראות עיני החוטא מהשכיל לבבו, והמשכיל אשר נפקחו עיניו יוחקו הדברים האלה בלבבו ויבוא בחדרי רוחו, עכ"ל:

113

קי״דואני אומר, נוסף על זה ירבה בחרטה ובצער ויגון גדול בזכרו כי הוא טיפה סרוחה עפר ואפר היתוש טוב ממנו, ואיך עלה על מחשבתו למרוד במלך הגדול והקדוש מלך מלכי המלכים הקב"ה יושב על כסא רם ונשא אשר מלאכי מעלה ירעדון מפניו, אף שהם קדושים וטהורים. ואיך כלב סרוח ומטונף כמוהו סלקא אדעתיה להמרות בו אף בדבר קטן שבקטנים, ובפרט לאחר שהטיב עמו ובראו ונתן לו גוף אשר יצר בחכמה, ונתן בו שכל ממרומים ומעלת הנשמה. וגם זן ומפרנס אותו ונתן לו כל צרכיו בכדי חייו, וביותר נתן לו את התורה למען אשר ילך בדרך טובים ואז תתרומם נשמתו למעלה למעלה, והוא הורידה למטה וגרם בחטאיו כמה פגמים בכל ההשתלשלות ובכל העולמות, והכניס צלם טמא הנעשה מהחטא בהיכל הקודש שלמעלה כמו שהארכתי בענין זה במקום אחר. על אלה ואלה יבכה ויתחרט ויצטער וירבה יגון בלבו. גם יהיה דאגה בלבו:

114

קי״הוהנה צער ויגון שייך על העבר שיצטער ויהגה על העבר, דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד ידאג ויפחד מעונש עונותיו, כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתן, ויסורין ממרקין, כמו שכתוב (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי:

115

קי״וועוד שנית ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה בצער ובמרירות ובצום ובבכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכה, יזחיל ויירא אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויתבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לדעת הממרה את פיו כל אשר יוסיף בעבודת ה' ובדרכי התשובה הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו:

116

קי״זגם יתלבש במאוד בבושה, כענין שנאמר (ירמיה לא, יח) בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עבירות לפני בני אדם ויכלם אם ירגישו ויכירו מעבירותיו כבושת גנב כי ימצא, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך ויכלם וישתנו זיו פניו, כענין שנאמר (עי' תהלים סט, ח) כסתה כלימה פני. ובראות החוטא כי הש"י מעביר על עונו ומאריך לו, איננו נפרע ממנו לא כחטאיו עשה לו ולא כעונותיו גמל עליו, יוסיף בושה בלבבו. הלא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (עי' יחזקאל טז, סג) למען תזכרו ובשת מכל עלילותיך בכפרי לך לכל אשר עשית, ואמרו רז"ל (ברכות יב, ב) העושה דבר ומתבייש^הגה"התשובה הם אותיות הבושת, זהו (עי' דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה ולנו הבושת: ממנו מוחלין לו על כל עונותיו, וכן מצינו בשאול שאמר (עי' ש"א כח, טו) ולא ענני גם בחלומות גם בנביאים, ולא הזכיר אורים ותומים, כי נתבייש להזכירם מפני שהרג אנשי עיר הכהנים, ואמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי עמי במחיצתי:

117

קי״חובפסוק (ויקרא ט, ז) קרב אל המזבח אמרו רז"ל (ספרא שמיני מכילתא דמלואים ח) שהיה אהרן בוש, אמר לו משה, קרב כי לכך נבחרת, רצה לומר בשביל כך שאתה בוש נבחרת, כי אהרן נתלבש בבושה בזכרו בעגל, ואיך יתקרב למזבח. גם יש לפרש על שם שהיה בוש וביישן אינו רודף אחר הכבוד, אמר ליה משה לכך נבחרת, כי מי שאינו רודף אחר הכבוד הכבוד וכו'. נשמע מזה גדולה בושה וכו', וישיג אדם מדריגות הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו:

118

קי״טגם יהיה נכנע בלבו כמו שכתוב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ויהיה נבזה בעיני עצמו ונמאס, ויהיה שפל רוח ונפשו כעפר לכל יהיה ממש. ואף בעשותו איזה מעשה טוב, אל יחזיק טובה לעצמו. יזכור תמיד בחטאיו. ואם יביישהו איזה אדם לומר לו זכור מעשיך הראשונים, אע"פ שזה האדם חוטא במאוד, מכל מקום הוא יקבל הבושה ולא ישיב לו מאומה, וההכנעה הוא עיקר העמוד מעמודי התשובה, ונאמר בענין התשובה ואמר (ישעיה נז, יד-טו) סולו סולו פנו דרך וגומר. כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים:

119

ק״כוכתב בעל ראשית חכמה בשער תשובה פ"ג וזה לשונו, עוד צריך בעל תשובה שינהיג נזיפה בעצמו לפחות שעה אחת ביום, כמו שמצינו שעשה דוד המלך ע"ה. וכן פי' בזוהר (ח"ב קז, ב) זה לשונו, כתיב (ש"ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. אמאי, אלא נזיף הוה עביד גרמיה לקבלה עונשא, ועמא הוה רחיקין מיניה ד' אמות וכו'. עד אומרו גם כן שיהיה שומע חרפתו ואינו משיב כענין דוד. והטעם, כי אותו המחרפו הוא שליח מלמעלה לחרפו, וצריך לקבל את הדין בסבר פנים יפות. כי הנה לא היו בו אותן החירופים שאמר לו שמעי, ומכל מקום שתק וקבל. כל שכן מי שחטא והרבה לפשוע שאפשר כל מה שאמרו הוא אמת בערך הפגם העליון שפגם וכו', עד וצריך בעל תשובה להכנע לבו, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה וגו', ובענין העצבות והמרירות זובח את הדין וכו', עיין שם שהאריך:

120

קכ״אגם ישבור התאוה, ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, יפרוש מהתענוגים ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת. וגם יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ונאמר (ח, יב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך. ונאמר (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי, ואמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע:

121

קכ״בובכלל ההכנעה הוא מה שאמר האלהי האר"י ז"ל. תשובה ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד, וכולם מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן. וכשבוכה יאמר זה הנוסח הכתוב בספר חסידים סימן קע"א, ויכבה דמעתי חרון אפך ממני ואת לבבי ראה אשר נמס ויהי למים, ויכבה גחל אשר קדחה באפיך, ותשובות מעשי ישובו אפך ממני, ותענותי ועינויי ימלאוך רחמים עלי, וערך שלחני אשר לא ערכתי תחשוב זבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים תחשוב כאש תוקד על מזבחך לא תכבה, וכלי מאכלי אשר לא הובאו לפני תחשוב כאשר יביאו בני ישראל את המנחה, ואת חסרון דמי יכפר עלי כדמי קרנות המזבח, ומיעוט חלבי כחלב אימורים, דמעות עיני כהסך נסך שכר, וקול בכיי כקול שירים שהיו משוררים, וחשיכת עיני בצום ובכי כאור הנרות, וריח רעבון כריח הקטורת. ובשפכי נפשי ולבבי עם דמעותי, תמחה פשעי. וחלישת איברי כניחוחי קרבן, ושברון לבי כאבני מזבחך, ומשברי לבי כזבחיך, ולא תבזה לבי הנשבר. ושינוי בגדי החמודות כבגדי הכהונה, ומניעת רחיצה כקידוש ידים ורגלים, ובקריעות לבבי יקרעו ספרים שכתובים בהם עונותי, ומוצאי שפתי יסתמו פיות סוטני, וחלישות לבי ישמחו לב מבקשיך, ובטני הריק מהתענוגים אל תשב ריקם מלפניך, ובעבור נפשי היבשה מתאות תמלא משאלותי ונחומי, ותשובתי ישיבך ותרצני כי נחמתי על רוע מעללי ועל דרכי הרעים כי עשיתים בין שגיונות בין זדונות. ואתה יודע ורואה כליות ולב, ואתה יודע כי שוים מחשבותי ודברי פי, יהיה רצון מלפניך רחום וחנון שתסיר מעלי כל הדברים המעכבים את התשובה, ולא אשוב להרע לפניך, ומעשי הטוב והמחשבה הטובה אשר יש בי יכונו לעולם לפניך לבך עלי לטובה, עד כאן לשונו:

122

קכ״גובראשית החכמה פ"ט משער היראה כתב, כשבוכה יעביר הדמעות על פניו. וטוב ג"כ להעביר הדמעות על מצחו, כי במצח נכתבין העונות:

123

קכ״דוענין מעלת לבישת השק, כתבתי בארוכה למעלה בריש מסכת ראש השנה (עמוד הדין פרק נר מצוה):

124

קכ״הגם השק מורה על ההכנעה במעשה, להראות שהוא דומה לבהמה. כי כמו שצריך להיות הכנעה בלבו, כן צריך להראות סימן ההכנעה בגלוי. וזה לשון רבינו יונה, ההכנעה במעשה שיתנהג במענה רך כענין שנאמר (משלי טו, א) מענה רך משיב חימה, ובקול נמוך כי זה מדרך השפלות כמו שכתוב (ישעיה כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך. בהפך ממה שכתוב בעשיר (משלי יח, כג) בעל גאוה ועשיר יענה עזות. ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שכתוב (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ונאמר באחאב (עי' מל"א כא, כז) ויהלך אט וילבש שק ויצם. ואמר הש"י על זה (שם כח-כט), הראית כי נכנע אחאב. וענין ויהלך אט, בהפך מדרך המלכים שהם מהלכים ברוב חיל וקול המולה. ויהיו תמיד עיניו שחות, כענין שנאמר (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. וסימני ההכנעה כמו מענה רך וקול הנמוך ושוחת העין יזכירוהו להכניע את לבו, עכ"ל:

125

קכ״וודברי פי חכם חן מה שכתב רבינו תם בספר הישר על ענין טהרת הלב לתשובה, והביא דמיון לרפואת חולי הנפש מרפואת חולי הגוף, וזה לשונו, כאשר בחולי הבא מתערובות צריך בתחילתו רפואות משלשלות מטהרות את הנגע מבפנים, ואז תועיל הרפואה מבחוץ. כי אם תתן לו רפואה או משיחה או תחבושת, והנגע עומד בעיניו לא תועיל הרפואה רק להתחבר התערובות ותוסיף על ההיזק, כמ"ש (שמות א, י) ונוסף גם הוא על שונאינו. ועוד מה תוכל הרפואה לעשות מבחוץ והאורב יושב לו בחדרו, וכפי אשר תתקן הוא, יקלקל ויאבד הגוף בין מלחמת שניהם. ועל כן צריך לטהר הגוף, וכשיהיה נקי אז תועיל הרפואה. כמו היריעה המטונפת, אם תרצה לצבוע אותה לא ידבק בה צבע מפני הטינופים עד ירחצוהו היטב ותהיה נקיה, וכפי שתהיה נקיה תקבל הצבע היטב. וכן הנפש, כשנדיח ממנו חלאי המחשבה הרע והתאוה הנגעלת, אז תדבק בה כח התשובה כמו הבגד הרחוץ. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רמוז לנקיות הלב, כלומר תהיה כוונתך בכל עת שתהיה לבך בר, ואז תוכל לקבל המעשים הטובים. וכן אמר בתשובה (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, עד כאן לשונו:

126

קכ״ז(סימן על השק, השקיפה. השק יפה) ואמרו רז"ל (שבת פג, ב) מה שק מטלטל מלא וריקן, ורצו לומר דרך רמז, השק יפה לטלטל אף מי שהוא מלא מצות, מכל שכן מי שהוא ריקן. עוד כתבו תלמידי האר"י ז"ל, ש"ק ואפ"ר עולים כמנין מילואים של שם הוי"ה ושם אהי"ה שהם ע"ב ס"ג מ"ה בן קס"א קנ"א קמ"ג עולים תרפ"ז, וכן עולה ארץ ושמים דאינון זעיר ונוקביה. כי ע"י זה יתייחדו זעיר ונוקביה, כי בהכנעה באלה מפזר הקליפות. ועל זה רמז (תהלים פט, יא) בזרוע עזך פזרת אויביך, כי הם בגי' פזרת. ועל זה רמז (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, בתיבת רפאות בגימט' שניהם רפאות עולה תרפ"ז, ובפרטיות בתיבת רפאות נזכרו אותיות אפ"ר. ובתיבת שקוי נזכרו אותיות ש"ק:

127

קכ״חעתה נבאר תיבת לעשותו

128

קכ״טלעשותו זהו עיקר התשובה, תיקון הקלקול, כאשר כתבתי כבר שזהו פירושו של תיבת תשובה. ויהיה לעשותו מלשון (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, פירש רש"י, תקנו כו'. הרי שלושה עקרים של תשובה, שהם בפיך ובלבבך לעשותו:

129

ק״לגם קרוב למה שכתבתי יש לפרש בפיך ובלבבך לעשותו על דיבור מחשבה ומעשה. וכן כתוב בספר מרפא לנפש וזה לשונו, ולפי שהעבירה היא אם בדיבור אם במחשבה אם במעשה או בכולן, צריך שתהיה התשובה משלשתן. אם במחשבה, החרטה. ואם בדיבור, הוידוי. ואם במעשה, שלא יספיק עזיבת החטא בלבד, אבל שיעשה מעשים היפך העבירות שעשה. לפיכך היה דוד מתפלל על כולן, על המחשבה אמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים. על הדיבור (שם יז), ה' שפתי תפתח. ועל המעשה אמר (שם טו) אלמדה פושעים דרכיך וגו'. כלומר, שיעשה מעשים היפך העבירות כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל הש"י. ואם העלים עיניו מהצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות וכו'. עד ואם חטא במחשבה בלבד, יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות, כי הוא ית' מרבה לסלוח ברחמיו וברוב חסדיו כו', עיין שם שהאריך:

130

קל״אוהרוקח כלל ענין התשובה בארבע עניינים. תשובת הבאה. תשובת הגדר. תשובת המשקל. תשובת הכתוב. וביאר דבריו בספרו. ויען כי מועתקים בכל ספרים של תשובה, על כן אין צורך לי להזכירם כי ידועים לכל, ואני נותן סימן על זה א"ב ג"ד. א היא אנח"ה השוברת גופו של אדם, זהו תשובת המשקל. ב תשובת בא"ה. ג תשובת גדר. ד הוא די"ן. ורז"ל אמרו (כתובות ל, א), אע"פ שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו, על כן בעל תשובה יעשה בעצמו מעין דין שנתחייב, וזהו תשובת הכתוב. וכבר כתבתי כי פירוש העצמי של תשובה היא תשובת הבאה, ותשובת הגדר שלא ישוב לכסלה, ותשובת המשקל נרמז בתיבת בלבבך שישבר לבו. ותשובת הכתוב הוא נכלל גם כן בתיבת לעשותו, שיעשה ככל הכתוב דהיינו העונשים הכתובים יעשה בעצמו עינוים וסיגופים כערכם. והרוקח פרט קצת עונות, וכתב על כל אחד מהם מה יעשה. ובודאי דבריו דברי קבלה הם. וגם בספר המדות הוזכרו כמה סדרי התשובה, והביאם בעל ראשית חכמה פ"ז משער תשובה, עיין שם:

131

קל״בועתה בדורינו זה, זכינו לתקוני תשובה מפי האלהי האר"י ז"ל, והם נדפסו סוף ראשית החכמה הקצר. ועוד נתפשטו הרבה קונטריסים מתלמידיו נמצא בהם גם כן תקוני תשובה, ומי שרוצה להיות בעל תשובה, צריך להדר אחר הספרים האלה כמו שמהדר החולה אחר הרופא המומחה. ודרך רמז נאמר, הא דתנן (אבות ב, א) וכל מעשיך בספר נכתבים, כלומר, תמצא תיקוני התשובה בספרים המחוברים לזה:

132

קל״גודע, כי תקוני תשובה של הרוקח וספר המדות ותיקונים דהאר"י ז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי יש כמה וכמה מיני מדריגות התשובה זה על זה, והרוצה שתשובתו תגיע עד כסא הכבוד, צריך לצאת ידי שניהם. ואם יחשוב החוטא שאולי אלו הסיגופים יביאוהו לידי חולי או לידי מיתה, אין בכך כלום, ואשריו שמת מתוך תשובה. וגדולה מזו מצינו במסכת קידושין בפרק בתרא דף פ"א (ב), ר' חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפיל לאפיה, הוה אמר הרחמן יצילני מיצר הרע. יומא חד שמעיתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי. יומא חד הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה, מאן את. אמרה, אנא חרותא דהדרי מיומא. תבעה, אמרה ליה אייתא ניהלי להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלא. כי אתא לביתיה, הוי קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה, מאי האי. אמר לה, הכי והכי הוה מעשה. אמרה ליה, אנא הויא. לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני. אמר לה, אנא מיהא לאיסורי איכווני. כל ימיו של אותו צדיק הי' מתענה עד שמת באותה מיתה, דתניא (במדבר ל, יג) אשה הפרם וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר. באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים, עד כאן. הרי שזה היה מופלג בתורה ובחסידות ולא היה חוטא לפי האמת, רק היה סובר שהוא חטא, עם כל זה המית עצמו בתשובה, וכמו שאיתא שמת באותה מיתה. וכן כתב רש"י קא יתיב בגויה, להמית את עצמו. א"כ מה יעשה חוטא ורב מרי, ועל זה ידוו כל הוידוים:

133

קל״דמי שעשה עבירה שמתחייב בה מיתת בית דין, מלבד התשובה החמורה שעושה שיהיה שקול כמיתת בית דין, צריך עוד להוסיף תשובה. כי אף אותן המומתין בבית דין לא נתכפרו במיתתן עד שנתעכל הבשר שסבלו מיתה וסבלו בזיון. ולאחר שנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן, כדתנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין פ"ו מ"ו), וזהו גם כן הטעם שלא היה הקרובין מתאבלין כדתנן שם, כדי שהבזיון יכפר:

134

קל״הגרסינן בפ"ק דראש השנה (טז, ב), אמר רבי יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה לפני הבורא ית' בבכי ותחנונים, ושינוי השם שמשנה שמו, כלומר שאני אחר ולא אותו האיש שעשה אותן המעשים, ושינוי מעשה שמשנה כל מעשיו לטובה. ויש אומרים, אף שינוי מקום.^הגה"הובזה מתדמה במדות קונו כביכול, שמצינו שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה. דאיתא בתיקונים (תקון ס"ט קא, א) והובא בחייט בספר המערכת שער אדם וזה לשונו, ולקביל גלגולים אילין אינון שנוי מקום ושנוי השם ושנוי מעשה כגוונא דקב"ה, דאתמר (ישעיה כו, כא) הנה ה' יוצא ממקומו. וכד נפיק, אשתני מדינא לרחמי ומרחמי לדינא, כמו דאוקמוה לא כשאני נכתב אני נקרא כו'. בעולם הזה אני נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. שינוי מקום באחדים דהא עלמא דאתי אתקרי ידו"ד רחמי לבר מאתריה אשתני ואתקרי אדנ"י, ודא רזא עומד מכסא דין לכסא רחמים. שנוי השם מצפ"ץ עולה ברחמים בא"ת ב"ש ידו"ד. שינוי מעשה דא שבת דצריך כלאחר יד כל עובדא ורזא דמלה וראית את אחורי ועוד השיב אחור ימינו, ובגין דא יד איהו שינוי מעשה בשבת, עד כאן: וכל אלו נרמזים ג"כ בפיך ובלבבך לעשותו. צעקה, הוא בפיך כפשוטו. גם שינוי השם בכלל בפיך. ובלבבך, זו צדקה, כמו שכתוב (דברים טו, י) ולא ירע לבבך בתתך לו. שינוי מעשה, לעשותו:

135

קל״וובכלל לעשותו הוא מה שכתב אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק י"א וזה לשונו, וירחיק מיושבי קרנות המדברים שיחת חולין ודברים בטילים, וירחיק מכל דבר שקר ומכל צד ליצנות ומחניפות ומכל אבק לשון הרע. אמרו רז"ל (ב"ב קסה, א) רוב העולם נכשלים בגזל, ומיעוטן בעריות, וכולם באבק לשון הרע. ונכון שיהיה הבעל תשובה בזה הענין ממעוטא דמעוטא, וירחיק מאנשי תענוג ומעשירים ומרשעים ומנעדרי שכל ומנשים, כי חברת כל אלו ישחיתו העבודה השלימה. וימנע עצמו מלאכול בסעודה, כי אם בסעודות מצוה. ואפילו בסעודת מצוה לא ימשוך ביין ובשר את בשרו יותר מדאי, רק הכל במישור ובמשפט. עד כאן לשונו. ועוד האריך שם בהרבה תקונים:

136

קל״זענין וסוד תענית של בעלי תשובה מבואר לעיל במסכת תענית. גם שם תמצא מריבוי והפלגה תענית הראוים לבעלי תשובה, ויתר סיגופים כמוזכר בספר הקנה. כתב הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ד' פעמים בשנה שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, מוחל לו הקב"ה כל עונותיו. ואלו הן, קודם עשרה בטבת, קודם י"ז בתמוז, קודם ראש השנה, ובעשרת ימי תשובה, עד כאן לשונו. ונראה לי, קודם י' בטבת הוא דהיינו שיתענה ח' טבת וט' טבת וי' טבת, כי בכולן אירעו מאורעות לישראל כמוזכר בתעניות צדיקים. אבל מה שכתב קודם י"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום הראשון בי"ז תמוז ויתענה י"ז י"ח י"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום די"ז, דאולי יחלש וחס ושלום יהיה מוכרח לאכול בצום של י"ז:

137

קל״חאדם שתורתו אומנתו ועינוי נפש הגדול מחליש לבו ומערבב מוחו באופן שלא יוכל לעיין היטב פשט עמוק, לא יתענה יותר ממה שקצוב לו לפי סדר התשובה שמחויב לעשות לפי החטא שחטא, כדי שלא יהיה הפסידו יתר על שכרו, כי תלמוד תורה כנגד כולם. ואפי' סך התעניתים הקצובות לתשובה של חטאו יהיה לוה אותם לימי החורף שהימים קצרים. ואפילו באדם אחר שקיבל עליו סך תעניות גם הדין כן, כמוזכר בתרומת הדשן בתשובה:

138

קל״טאמנם אני אומר, אדם בעל תשובה שאינו עוסק בתורה תדיר, ימהר יחיש מעשהו. ובעל תרומת הדשן לא מיירי רק מי שקיבל עליו תעניות בתורת נדבה, אבל בעל תשובה שאני:

139

ק״מותלמיד חכם אפילו בעל תשובה, אם עוסק בתורה תמיד ואם היה מתענה אז רצופים היו מבטלים אותו מהלימוד בדבר עמוק, נראה לי דמחויב לעשות כן שיפרע התעניות שמחויב בהם בימים הקצרים. ומאז שהכין לבבו לתשובה ולהתענות, אז הקב"ה מקבלו מאחר שאינו מונע את עצמו עתה אלא בשביל עסק התורה. ומכל מקום הוידויין והחרטה והצער והדאגה בלב וכיוצא בהן, זה אינו מעכב הלימוד והעיון ומהם לא יזוז:

140

קמ״אאחר כותבי זה מצאתי בספר החרידים דף ס"ו שכתב וזה לשונו, עוד תקנה אחת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז"ל, בספר אחד כתיבת יד נקרא בית מדות, איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס, שם מצאתי כתוב, כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחה על עון סיגופים ויסורין קשין שלג וחרולים והפסקת עינויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו. לא יחליש ולא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו:

141

קמ״בוכן מצאתי בסוף שטה אחת שהעתיק הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה, כך היה כתוב שם, וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו, בליל אחת בשבת בארבעה ימים לירח אייר נכנסתי לים, וביום שבת עשירי לאייר שנת חמשה ועשרים עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית צבור שלם אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי. ואצוה על בני להעשות כן עד סוף הדורות שיצאו מאתם ויתנו צדקה כפי כחם, ומנדרי שאהיה אני יושב לבדי בעשירי באייר לא אראה אדם אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי. וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב"ה, כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא אם כן נאנסתי. וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות. וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון ובאחד בשבת תשעה לחדש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל יתברך על הכל, ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלהים יעזרינו על הכל ויקוים לי נדרי לה' אשלם, אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן, עד כאן לשונו:

142

קמ״גוגם בכמה חיבורים מהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגין בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד מהרר"י המקובל הנזכר שזה מועיל לנפש שבעתים מהלימוד, ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד מן השבוע או יום א' בחמשה עשר יום או יום אחד בחודש ולא יפחות מזה:

143

קמ״דוהרמב"ן ז"ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו (בראשית לה, א) קום עלה בית אל ושב. מאי ושב, כמו (ישעיה ל, טו) בשובה בנחת תושעון, היינו שיכוין דעתו בישיבת הדעת עמו יתברך. וזהו ששנינו (ברכות פ"ה מ"א) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו למקום. ופירשו המפרשים, דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מענייני העולם, ומקשרים דעתם לאדון הכל יתברך במורא ואהבה. הרי תשע שעות שהיו בטלים מלמודם למלאכתם להתבודדות והדביקות, ומדמין אור שכינה שעל ראשיהם כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים. וכן מצאתי בקונטרס הישן של הפרושים הראשונים, ואז הם רועדים בטבע ושמחין על אותה רעדה כמ"ש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכדפירש רבינו נסים ז"ל, עד כאן לשונו:

144

קמ״הוכבר גליתי דעתי גם כן במקצת לעיל בתלמיד חכם שהוא בעל תשובה. הכלל העולה רחמנא לבא בעי:

145

קמ״ולשון אבא מורי זלה"ה בספר עמק ברכה, שורת הדין היה נותן, מי שחטא לאדון הכל אין לו מחילה עולמית ואפילו בתשובה גמורה, כמאמר הנביא (מיכה ו, ו-ז) במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום, האקדמנו בעולות וגו'. הירצה באלפים אלים וגו', האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. אמר, כל כך היה ראוי לתת שכר גדול להנצל מן העונש על העבירות, שאיננו יודע כמה יתן ומה יספיק לזה, אם אלפי אלים או רבבות נחלי שמן, או יתן בכורו שכר פשעיו או פרי בטנו בחטאת נפשו, וכל זה ממה שיורה שהשכל נותן שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו, כי אפילו מלך בשר ודם אם צוה על אחד מעבדיו עשה כך וכך או לא תעשה כך וכך, והוא עובר על מצות המלך קטנה או גדולה, האמור יאמר אותו העבד למלך, אדוני המלך, עברתי על מצותיך אעשה תשובה על זה. כי בודאי כל תשובה בעולם לא יועיל לו רק אחת דתו להמית, כי חמת מלך מלאך המות על מי שעובר על ציווייו. ק"ו בנו של ק"ו מי שעובר על מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהשכל נותן שלא יהיה לו תקנה בתשובה כי אם במיתה. וכמו שאמרו רז"ל במדרש (עי' ירושלמי מכות ב, ו), שאלו לחכמה, חוטא מה ענשו. אמרה (משלי יג, כא), חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו. אמרה (יחזקאל יח, ד) הנפש החטאת היא תמות וכו'. עד שאלו להקב"ה, חוטא מה ענשו. אמר, יעשה תשובה ויתודה ויתכפר, דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, עד כאן. הנך רואה כי החכמה האנושית והמדריגה הנבואיית לא גזרו בחוטא שום תיקון כלל, כי זאת אומרת חטאים תרדוף רעה, וזאת אומרת הנפש החטאת תמות, ולדברי שניהם יהיה החוטא חייב מיתה בידי שמים עכ"פ. כי באמת התשובה אין לה מקום לפי שורת הדין והשכל. אבל היא דרך חסד ונדבה הנמשך מהש"י על בעל תשובה, כי חפץ חסד הוא, ואינו חפץ בהשחתת הרשעים אלא שיחזרו בתשובה, ויהיו כמ"ש במדרש דלעיל שאלו להקב"ה מה עונשו, אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר וכו', וזהו מצד החסד שנתחסד הש"י עם האדם לפתוח לו שערי תשובה ברחמיו וברוב חסדיו להנטותו לתחיה. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יד) כשהיה שב בתשובה על ענין בת שבע, ורוח נדיבה תסמכני, כלומר דרך נדבה וחסד, לא שהדין כך הוא:

146

קמ״זמצורף לזה מה שאמרו רז"ל במדרש (בר"ר יב, טו) והביאו רש"י ז"ל בריש פרשת בראשית ז"ל, כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף בה מדת הרחמים, שנאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ידו"ד אלהים וגו', עד כאן. ראוי לתת לב מהו פשט של שיתוף האמור כאן, או איך נמשך משיתוף מדת הרחמים במדת הדין קיום העולם ומעמדו. והנלע"ד דפשוטו של שיתוף זה הוא על דרך הנזכר בסמוך, והוא כי בתחילה עלה במחשבתו יתברך לברוא העולם במידת הדין, ואם היה העולם עומד על הדין או הנפש החוטאת מתה מיד, ואפילו היה החוטא רוצה לעשות כל תשובה שבעולם לא היו שומעין לו, כי מי שחוטא לאדון שבראו והטיבו ודאי בן מות הוא לפי שורת הדין כנזכר. ואח"כ ראה שאין העולם מתקיים בזה, כי כמעט כל אדם מחוייב לחטוא בשגם הוא בשר ויצר לב האדם רע מנעוריו, אין אדם צדיק בארץ וגו', וא"כ לפי זה יחזור העולם לתהו ובהו. והוא יתברך לא לתהו בראו אלא לשבת וגו', שיתף בה מדת הרחמים וכו', והיא מדת הסליחה והמחילה שמקבל ברחמים וברצון את תשובתינו לכפר על כל עונותינו, נשוב אליו בכל לבבינו וזה על צד הנדבה כדלעיל, כי לא יחפוץ בהשחתת העולם, ואם לא שב החוטא דמו בראשו, כי בודאי חטאים שאינם שבים תרדף רעה לפי מדת הדין ולפי מדת הרחמים, וכמו שאמרו רז"ל בהדיא (יומא פו, א), ונקה (שמות לד, ז) לשבים, לא ינקה לשאינם שבים, וזהו שתוף רחמים בדין דלעיל, כי שניהם כאחד טובים לקיום העולם כנזכר, עכ"ל. וכן כתבתי למעלה (מס' ראש השנה פרק תו"א ד"ה בענין תענית ערב ר"ה) בפירוש התנחומא (אמור כב) ערב ראש השנה מכפר שליש בי' ימי תשובה, שליש השני כו', עיין לעיל. על כן האדם הגומר בלבו להיות בעל תשובה, אזי מתחילה יתענה יום שלם ויבקש את השם יתברך שיקבלנו בתשובה, ועל זה יתפלל וכדל שואל:

147

קמ״חוכתב אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק ח' וזה לשונו, ולעת ערב קודם בין השמשות יטבול את עצמו במים לשם תשובה, ובא השמש וטהר. ונראה לי סעד לטבילה זו ממה שאמרו רז"ל בתלמוד ירושלמי (עי' אדר"נ ח, ח) מעשה בריבה אחת שנשבית לבין הגוים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורין, עד כאן. הא קמן דאפילו מי שנאנס לעשות איסור צריך טבילה, ק"ו מי שעשה איסור ברצון:

148

קמ״טוקודם הטבילה יתקן המעוות כאשר יוכל לתקן, כי בדברים שבין אדם לחבירו כמו הגזל והחמס לא יתכפר עונם בתענית ובצדקה, גם כי ירבה תפילה לא ישמע אלא עד אשר ישוב את הגזילה, כי אין תשובה ויום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה או שאר עבירות הרעים והחטאים לה'. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון חובל בחבירו או קללו או גזלו וכיוצא בהם, אינו נמחל לו לעולם עד שישלם לו מה שחייב לו. וגם צריך שירצהו וישאל ממנו מחילה. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו, וראוי לבעל תשובה לעשות כן קודם הטבילה והוידוי כדי שיתרצה בוידוי. ואחר הטבילה מיד יבא לביתו ויתבודד עם עצמו. גם אנשי ביתו אל יראו אותו במקומו, ויוותר הוא לבדו ויכרע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה ויתודה ויבקש רחמים שיעזרהו האלהים על תשובתו כמו שכתב הסמ"ג בהלכות תשובה. ויחזור פניו אל הקיר ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה ואל יביט לצדדיו, עד כאן לשונו:

149

ק״נובראשית חכמה שער אהבה פרק י"א כתב וזה לשונו, וגם טוב לטהרה לגלח הצפרניים, שכל אשה המטהרת לבעלה צריכה לקוצצם כו'. ולי נראה, דאם הוא מגדל צפרניו בדרך אבילות שמתאבל על עוונותיו, יגדלם, רק ינקה תמיד הטיט והצואה שתחת צפרניו שלא יהא חציצה בנטילה ויצא שכרו בהפסדו, כי צריך להתבונן בכל דרכיו קדוש יהיה:

150

קנ״אצריך ליזהר מאוד בכ"ד דברים המעכבין התשובה. ואלו הן א' רכילות. ב' לשון הרע. ג' בעל חמה. ד' בעל מחשבה. ואלו הד' בפרט נמצאות ברוב כל אדם, ולכן מאוד מאוד צריך ליזהר בהם. וכל אחד מאלו בפרט יש בהם סגולה לסלק כח הנשמה ולשרות בו כח חטא, ואז יתקיים בו (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאונו הרעות האלה:

151

קנ״בעוד מכ"ד דברים, ה' המתחבר לרשעים. ו' הרגיל בסעודה שאינו מספקת לבעליה. ז' המסתכל בעריות. ח' החולק עם גנב. ט' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר. י' המבזה את רבותיו. י"א המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצוה. י"ב המטה את חבירו מדרך מצוה לדבר עבירה. י"ג המשתמש בעבוטו של עני. י"ד המקבל שוחד להטות את הדין. ט"ו המוצא מציאה ואינו מכריז עליה עד שיחזירנה לבעלים. ט"ז הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. י"ז האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. י"ח הפורש עצמו מן הציבור. י"ט העובר על דברי חכמים. כ' המתכבד בקלונו של חבירו. כ"א החושד בכשרים. כ"ב השונא תוכחת. כ"ג המלעיג על המצות. כ"ד המקלל את הרבים. כל אלו הדברים מעכבין את התשובה:

152

קנ״געוד יפשפש אם עבר על אחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם, שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ו, יד), ואלו הם, א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח בית דין. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר מדברי תורה. ה' מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן, ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש לו ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר ההיזק. ח' המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהגוי להישראל חבירו בעל המיצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של גוים והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין, מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנם לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל יום טוב שני של גליות, אע"פ שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה ערב פסח אחר חצות. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ו המביא את הרבים לידי חלול השם. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. י"ז המכשיל את העיור. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב מי שגירש את אשתו ועשה בינה ובינו שותפות או משא ומתן המביאין להזדקק זה לזה, כשיבואו שניהם לדין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי:

153

קנ״דופירש בזוהר (ח"ב רמט, ב), שבהיכל נגה יש ד' מלאכים עם כמה כתות שהם מנדים למטנפים פיהם, וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין דבעי לנזפא. י' כרוזין נפקין בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינון חילין ומשריין, אזדהרו בפלוני דאיהו נזיפא נזיפא, איהו חובא פלוני עביד עד דתב קמי מאריה, רחמנא לישזבן. כד תב מההוא חובא, מתכנפין אלין ארבעים ושראן ליה, וכדין אכריזו פלניא שרא נזיפא. מכאן להלאה צלותיה עאלת, ועד דלא תב נזיף איהו לעילא ותתא ונטירו דמארי' איתעדי מיניה. ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא, דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סלקא ודחין לה לבר, עד כאן לשונו:

154

קנ״הלכן צריך לפשפש במעשיו אם חטא באחד מהדברים, בפרט אם הקשה עצמו לדעת שהוא דבר מצוי בין הבחורים עד שלא נשא אשה, צריך לקבל עליו נזיפה, וישב בקרקע כמנודה ובעטיפה. וכן מצינו שדוד קיבל עליו נזיפה, כמו שפי' רז"ל במדרש ילקוט (ש"א צה), כן כתב הראשית חכמה:

155

קנ״והבעל תשובה צריך ג"כ להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר (יחזקאל יח, ל) שובו והשיבו מ(על) כל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה. ונאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, למדנו כי אם לא יוכיחנו יענש על חטאיו. ודוד המלך ע"ה אמר במזמור התשובה (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, כך כתב החסיד רבינו יונה בשער התשובה. ומכל שכן אדם שחטא וגרם להחטיא גם אחרים, שמחויב לעשות תשובה חמורה, ואח"כ ימסור את עצמו לזכות את אחרים. ואת אלו האנשים אשר החטיא פשיטא לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישובו ויתקנו הקלקול אשר קלקלו בהגרמתו, וימסור על זה לבבו ונפשו ומאודו להחזירם למוטב:

156

קנ״זעד כאן נשלם מהות התשובה

157

קנ״חאיכות התשובה

158

קנ״טאיכות התשובה שעושה, יהיה עניינו בתשובה שעושה בעצם למען שמו באהבה. כלומר, לא יעשה התשובה מיראה דהיינו מיראת עונש, שאז עושה תשובה לשם עצמו. רק יעשה תשובה מאהבת הבורא, וזהו למען שמו, כי החוטא פוגם בשמו ויהיה כוונתו בתשובה לסלק הפגם והחשד. וזהו התשובה שאמרו רבתינו זכרונם לברכה (יומא פו, א) שמגעת עד ה' אלקינו, ושאמרו רז"ל (שם עמוד ב) גדולה תשובה שהזדונות נעשים לו זכיות, ופירושו שזהו דוקא כשעושה תשובה מאהבה, וזהו למען שמו באהבה:

159

ק״סועל זה אנו מתפללים אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך, בתיבת שלימה רומז להשלים הפגם שיהיה שלם מה שנחסר. ואמר לפניך, כי כביכול הפגם מגיע עד לפניו:

160

קס״אהנה ארשום קצת מהפגמים מה שהחוטא פוגם, ראשית דבר, האדם הוא רמ"ח איברים ושס"ה גידים בגופו, והם מכוונות נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידיים ברוחניות נשמתו אשר היא חלק אלוה ממעל נשפעת מרוחניות העליון מסוד אדם היושב על הכסא שבו רמ"ח איברים לבנים ממדת הרחמים, ושס"ה גידים אדומים ממדת הדין, אשר משם תרי"ג מצות התורה. ודבר זה מבואר בארוכה לעיל בהקדמה אשר קראתיה תולדות אדם. נמצא באיזה אבר שחוטא הוא פוגם בו ומפרידו מרוחניותו, והפגם עולה למעלה למעלה שם חושך במקום אור, כי יד תחת יד עין תחת עין רגל תחת רגל וכן כל האברים כולם מכוונים זה מול זה וגבוה מעל גבוה. ואמרו רז"ל (יומא כט, א) קשין הרהורי עבירה מהעבירה, כי כלי המחשבה מכוונים נגד רוחניות פנימי הפנימית של מעלה כנודע, והפגמים שהאדם פוגם בנשמתו ובכל העולמות רבו מלספר, הביאם בעל ראשית חכמה בארוכה זיל קרי ביה. גם אני זכור אזכור בעזה"י לקמן בפרק שלישי מזה החיבור שהוא פרק עשרה הילולים בתיבת אברה"ם שהוא שער התשובה, שים עינך שם ותשים אל לבך בבכיה והספד, ונגד עיניך יהיו אלו הפגמות המוזכרים שם שפגמת בחטאתיך, ופלגי מים ירדו עיניך וע"ז ידוי כל הדווים, כי עלית בפגמיך בכל ההשתלשלות עד ה' אלהיך, על כן שובה עד ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען שמו אשר פגמת, וזהו תשובה מאהבה שהזכירו רז"ל (יומא פו, ב) כי מאהבת השם הוא:

161

קס״בוזה לשון ספר ראשית חכמה פרק ראשון משער התשובה, ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסבתינו, כדכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, והתרתה מהגלות תלויה ע"י תשובתינו, למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה להקל מעליה עול הגלות ולהאיר מה שפגם בה, כמו שהארכנו בשער היראה היאך אנו פוגמין בהן ואנו מאריכין הגלות:

162

קס״גובחינה זו ביארו בתקונים (תקון ו' כב, א) זה לשונו, ווי לון לבני נשא דקב"ה אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון. ואתמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עילאה איהי תלויה בידיהון. דחמשין תרעין דחירו עמה לקבל חמשין זימנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא דא הוא (שמות ב, יב) ויפן כ"ה וכ"ה. באילן חמשין אתוון דמייחדין בכל יומא פעמים שמע ישראל דאית בהו כה וכה אתוון. וירא כי אין איש (שם) דאתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון (מלאכי א, ט) חלו נא פני אל, ויחוננו לההוא דאתמר ביה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, דאסוותא בידיה דאיהו ידו פשוטה לקבל שבים. וירא כי אין איש. והיא בעד החלון נשקפה ותייבב (שופטים ה, כח), בתרועה דאיהו יבבא, דאתמר בה (בראשית ח, ו) ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עילאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא דביה אור ותורה אור ואיהו אור הגנוז. ויפן כה וכה, מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה. וירא כי אין איש, ועוד משגיח מן החלונות, אילין חלונות דבי כנישתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותא עלייהו ויהיב לון מזונא. ויפן כה וכה, אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית איסורין דלהון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקיו דלהון באורחין דלהון. איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא, ולאו אינון מסיטרא דאלין דאתמר בהון (שמות יח, כא) אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, אלא וירא כי אין איש, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא סליחה וכפרה וחיי, כתבינו לחיים. ואינון ע"פ (לפנינו; עזי נפש) ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודה זרה דצווחין לגבי' ולית לון בושת אנפין, דלא אית מאן דקדם לון בתיובתא דיחזיר שכינה לקודשא בריך הוא כגוונא דיחזיר לגבייהו. ואידמיין לכלבים דאתמר בהו (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עד כאן לשונו. הרי בפי' כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה להקימה מהגלות ולא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לגוים כנזכר במאמר, עד כאן לשונו:

163

קס״דנשלם איכות התשובה

164

קס״הזמן האמיתי של התשובה

165

קס״והיא ברגע הזאת רגע כמימריה בל יאחר, ויתעורר מיד וישוב אל ה'. ואם יתמהמה אז היה דוחה זמן האמת. ומכל מקום היא תשובה, כמו מילה שלא בזמנה שקיים מצות מילה אבל בזמנה עדיף טפי, כן מילת ערלת הלב מצוה בשעתה חביבה וזריזין מקדימין למצוה:

166

קס״זוהנה יש ד' כתות שאינם זריזים לעשות תכף תשובה. כת אחד, הם אותן שאינם מתעוררים לתשובה מאליהן אלא מצד איזה סיבה, והוזכר זה לעיל במסכת ראש השנה פרק שלישי בהעתקת ספר עמק ברכה בהצעה שלישית עיין עליו. כת ב', הם מתעכבים מלעשות תשובה בעבור שהוא צדיק בעיניו, והוא סובר שלא יקרא בעל תשובה אלא מי שכפר בעיקר או שהרג נפש או שבא על הערוה, וכן הדבר מורגל בפי המון עם לאיש כזה שעושה תשובה שקורין לו בעל תשובה, ונותנים סימן (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכ"א, דכא ראשי תיבות "דם "כופר "אשת איש. כת ג', הם כשאינם יודעים בבירור שחטאו, אף שעומדים בספק, בדעתם ספק להקל ואינם שמים על לב אולי חטאו. כת ד', הם המייאשים מהתשובה בחשבם שאין להם תקנה, ואומרים מאחר שאכלנו שום נאכל ביותר:

167

קס״חועתה אשיב על ד' כתות הנ"ל. על כת ראשונה שאין בהם דעת ותבונה לומר לכשאפנה אשנה, ומתוך כך עושים עבירות ושונה, אענה להם מענה. ומתחילה אקדים דברי אבא מורי זלה"ה בספר עמק ברכה וזה לשונו (דף ע"ט ע"א עד סוף דף פ"א ע"ב), אמר ירמי' הנביא ע"ה (איכה ג, כז), טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. ירצה, כי יסבול עול התורה והמצות בנעוריו שיש בו כח לעשות, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (עי' קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הזקנה. וכן אמרו חכמי התלמוד ז"ל (בפ"ק דע"ז (יט, א)) אשרי איש וגומר (תהלים קיב, א), אשרי איש ולא אשרי אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ריב"ל אומר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש"י, כשהוא איש, כשהוא בחור בכחו, כלומר שמהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן לשונו. והחילוק שבין ריב"ל לרב הוא זה, לריב"ל אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו. ולרב דוקא כשהוא בחור, והטעם כי ראוי שהחוטא עצמו ישוב, והזקן כאלו הוא איש אחר וק"ל. (עיין לעיל בפנים בסימן ס"ג בכוונת דיני השופר בכוונה הראשונה, כתוב בפנים דריב"ל לא בא לחלוק על דברי רב אלא לפרש דבריו בא כאן). וכתב בעל ראשית חכמה בשם הזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רכז, א) על פסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דידך וכו'. ר"ל קודם השיבה בהיותך נער תקום לעסוק בתורה ולהיותך איש, ובזה והדרת פני זקן, דכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה כו' (משלי כב, ו). כתוב בספר חסידים בסימן ז' וזה לשונו, וזכור בוראך בימי בחרותיך גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי תשובת הזקן כאשר זקן ובטלה החמדה ולא יכול עוד, דומה לאדם שמדבר לשון הרע וכלתה לשונו ולא דבר יותר. אבל אדם בעודו בכחו וגבורתו, ויצרו מתגבר עליו והרי הוא כובשו, הרי זה התשובה המשובחת וגבורה עושה על אשר כופה את יצרו העז והקשה. ועל זה נאמר (שם טז, לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו שכרו הרבה מאוד, עד כאן לשונו:

168

קס״טוכעין זה כתב מדרש שמואל על משנה (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי וכו', זה לשונו, לפי שעיקר העבודה והיראה של האדם הוא בהיותו בחור שיצרו מתגבר עליו ואעפ"כ כובש אותו תחתיו, וכענין אשרי איש ירא את ה', בעודו איש, כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה. כי אחר זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה. לכן אמר התנא אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלהים, מי ילמד עלי סניגוריא, כולם יאמרו שעל שאין בי כח לחטא לכך אני שב בתשובה. וזהו שאמר אם אין אני לי, כלומר אם אני כבר זקנתי מהיות איש ואין אני גובר בגופי שכבר אפס כחי, א"כ כל הטובה שאעשה לא תהיה לי לסניגור. וזהו שאמר מי לי, מי ילמוד עלי זכות. אבל כשאני עובד את אלהי בעוד שאני בחור שאני לעצמי וברשותי, וזהו שאמר וכשאני לעצמי ואז אני עובד את בוראי, אז בודאי דבר גדול אני עושה. וזהו שאמר מה אני, מלשון (תהלים לא, כ) מה רב טובך, כלומר כמה וכמה טובה אני עושה, וכיון שכן ראוי לי לעבוד את בוראי בימי בחרותי. שאם לא עכשיו אימתי, שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות, אימתי אעבוד, כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום וכדאמרן, עד כאן לשונו:

169

ק״עמצורף לזה מה שכתב בעל צרור המור בפרשת ואתחנן וזה לשונו, או שרמז בעת ההיא וגו' לעת הגזירה, וזה לרמוז לנו שתפלת ותחינת משה היתה ראוי ובזמן ראוי כי מיד בעת החטא ובעת הגזירה ומיד ואתחנן אל ה' אשר חטא כנגדו לבטל הגזירה. וזה להורות לחטאים בנפשותם שישובו מיד אל ה' בעת חטאתם ולא יתאחרו לעמוד על נפשם, כי אם יום או יומים יעמודו לא יכלו מלט משא אחר שעבר יומו ובטל קרבנו, ואז צריכים רחמים גדולים וסיגופים גדולים לבטל הגזירה. מה שאין כן לשבים מיד. ולזה אמרו (שבת יא, א) יפה תענית לחלום אפילו בשבת, לפי שכשמראין לאדם חלום רע הוא בעבור שנמצא בו עון אשר חטא ומן השמים מרחמים עליו לתת לו הערה שישוב, כאמרו (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, וזאת ההודעה היא מצד היסורין או חלומות שמודיעין אליו חטאתו כמאמר אליהו (איוב לג, טו-טז) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים [וגו']. יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום. ואם כן, אחר שהודיעוהו חטאו בחלום צריך לשוב מיד מחטאתו ולהתענות אפי' בשבת בענין שלא יעבור אותו יום שלא בקדושה, כי בכל יום ויום יש כח ידוע וממונה ידוע שהוא שואל ומשיב וטוען ומערער, ולכן צריך לתקן המעוות באותו יום ממש באופן שלא יתקיים בו (ישעיה כח, יג) וכשלו אחור ונפלו. ועל זה נאמר (משלי כז, א) אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום:

170

קע״אועל זה אמרו (ברכות יט, א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה. שמא עשה תשובה סלקא דעתך, אלא אימא ודאי עשה תשובה. ומה תמיהה היא זאת שיעשה תשובה ביום אחר, אבל האמת הוא כמו שאמרנו, שאם הוא תלמיד חכם לא ימתין ליום אחר כי לא ידע מה יולד יום, ומלבד שיש בזה דברים בגו ודבריו חטאיו ויהיה הדבר ישן נושן אצלו, אלא שבכל יום ויום יתחרט מחטאיו ויודה על פשעיו וכו'. עד וזהו בעת ההיא לאמר וללמד לאחרים שיעשו תשובה מיד, עד כאן קיצור לשונו לעניינינו:

171

קע״בעל כן על כל דברי ההקדמה הזאת כל ערום יעשה בדעת ויהיה לו עין רואה ואוזן שומעת ונפש חכמה לדעת, ולא יאחר לעשות תשובה שלימה כי לא ידע מה יולד יום, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. ואמרו רז"ל בב"ר (צו, ב) הלואי כצילו של כותל וכצילו של אילן, אלא כצילו של עוף פורח וכו'. ואפשר שיבא הפגע פתאום, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, יב) כי גם לא ידע האדם את עתו וגו' עד כהם יוקשו בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. פירש רש"י, כי פתאום האדם מת. וכן פי' מדרש שמואל על סיפא דמתניתין דלעיל (אבות א, יד), ואם לא עכשיו אימתי, זה לשונו, כי לא תדע מה יולד יום, ונקט מלת עכשיו ולא אמר ואם לא היום אימתי, לומר כי אפילו היום בעצמו הוא בספק אם יחיה אם לאו, כי כל רגע הוא מעותד למיתה, כי רגע ימות ואין לו אלא שעתו. ולכן אמר אם לא עכשיו אימתי:

172

קע״גוכעין זה פירש עוד על משנה השנוייה בפרק עקביא (אבות ג, א) מה שאמר ולאן אתה הולך, זה לשונו שם, ולא אמר ואנה תלך, להודיע כי בכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה, כי יום המות מיום הולדו, שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הוה ולא נקט לשון עתיד, עד כאן. ואמר חכם אחד, כמה פוגע ביום שלא ישלמהו, (פירוש, כמה בני אדם יש בעולם שהוא פוגע ויכנס ביום ההוא בטוח להיות שקט ושאנן, וקודם שיבא השמש הוא מת ולא ישלמהו לאותו יום):

173

קע״דואמרו רבותינו ז"ל במסכת עירובין (בפרק כיצד מערבין (נד, א)), א"ל שמואל לרב יודא, שיננא חטוף ואכול, חטוף ושתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. א"ל רב לרב המנונא, בני, אם יש לך הטיב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה וכו'. ופירש רש"י, חטוף ואכול, אם יש לך ממון להנות לעצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. כהלולא דמי, היום ישנו ולמחר איננו:

174

קע״הואמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ופירש רש"י, התקן עצמך בכל שעה במעשים טובים, שאם תמות היום תכנס בשלום. ומשל שלמה החכם את הדבר הזה לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן וכו', במסכת שבת (קנג, א):

175

קע״ווכתב בעל חובת הלבבות בשער התשובה זה לשונו, הכיני צידה לרוב ואל תמעטי בעוד חיים חיותך ויש לאל ידיך, כי רב ממך הדרך. ואל תאמר מחר אקח צידה, כי פנה היום כי לא תדע. ודע תמול לעד לא ישוב, וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמר מחר אעשה, כי יום המות מכל החי מכוסה. מהר עשות בכל יום חקו, כי המות בכל יום ישלח חציו וברקיו. ואל תתמהמה מעשות חק דבר יום ביומו, כי כצפור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו, עד כאן לשונו. וראוי לכל ירא אלקים לשום אל לבו כל זה, וימהר לתקן מה שיוכל לתקן, כי פתאום רוח עברה בו ואיננו:

176

קע״זוכן דוד המלך ע"ה קרא עצמו גר, שנאמר (תהלים קיט, יט) (כי) גר אנכי בארץ וגומר. המשיל את עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת. ולפי שאינו יודע העת צריך שיקח צידה לדרך פן תבא עליו העת פתאום. ומהו הצידה, קיום המצות. זהו שאמר (שם) אל תסתר ממנו מצותיך:

177

קע״חוכל מי שאינו מתבונן ביום המיתה, המשילו רבותינו ז"ל לבהמה המעותדת לשחיטה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (פרק היה קורא (ברכות יז, א)) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה. קשה להבין מה ענין אדם אצל בהמה. אלא רצו לומר, כמו שהבהמה אינה מרגשת ביום המיתה עד הרגע אשר יוליכוהו לטבוח, כן יש קצת אנשים נמשלו כבהמות נדמו אינם מחשבים כלל ביום המיתה עד בואה. לכן החי יתן אל לבו. עודו באבו וחש עתידות למו וישוב מחטאיו מיד, כי מי יגיד לאדם מיתתו. פתאום איננו כי לקח אלקים אותו:

178

קע״טוכתב התניא בסי' ס"ג (וכן הוא במיימוני בפ"ז מהלכות תשובה (א-ב)) זה לשונו, לעולם ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו כדי שאם ימות יהיה בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא. לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא נוטה למות, ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאיו בלא תשובה. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ואל יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות טרם שיזקין. הוא ששלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ותנן (אבות ב, י) ר"א אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. ושאלו תלמידיו את ר"א, וכי אדם יודע באיזה יום ימות ויעשה תשובה. א"ל כל שכן שצריך לשוב ישוב היום, שמא ימות למחר וכו'. עד ודוקא בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שירצה את חבירו ויפייסנו וימחול לו. לפיכך מי שחטא לחבירו בין בדברים בין בממון בין שחבל בגופו, אל יאמר למחר ארצנו ואפייסנו, שמא ימות קודם שירצנו ונמצא עומד בחטא גדול, עד כאן לשונו לעניינינו:

179

ק״פויירא מהדין המתוח עליו בכל יום ובכל שעה, כמו שפי' חז"ל (פ"ק דראש השנה (טז, א)) על פסוק (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, תניא ר' יוסי אומר, אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר, בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו וכו':

180

קפ״אוצריך לירא גם כן מכמה עדים המעידים עליו בכל יום, כדפירשו רז"ל (בפ' אין דורשין (חגיגה טז, א)) אל תאמינו ברע (מיכה ז, ה), דרש ר' יהודה בר נחמיה מתורגמניה דריש לקיש, מאי דכתיב אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף, אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך, אל תאמין, שנאמר אל תאמינו ברע, ואין רע אלא יצה"ר שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין אלוף אלא הקב"ה, שנאמר (ירמיה ג, ד) אלוף נעורי אתה. שמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. ר' שילא אמר, שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם מעידים בו, שנאמר (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ר' חדקא אומר, נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, איזו היא דבר שהיא בחיקו של אדם, הוי אומר זו נשמה. וחכמים אומרים, איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עידי נאום ה' ואני אל, עד כאן לשונם:

181

קפ״בומצינו שאפי' רבי יוחנן בן זכאי היה חרד וירא מדינה של גיהנם, כמו שאמרו רז"ל בברכות (כח, ב), כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה. אמר להם, אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי, ולא אבכה, עד כאן לשונם לעניינינו. ואם רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו (במסכת סוכה (כח, א) ובמסכת ב"ב (קלד, א)) שלא הניח מקרא משנה והלכות ואגדות וכו', היה ירא ולא היה בטוח ממעשיו. מה יאמר המלא עוונות לאין מספר, ובמה יבטח:

182

קפ״גולכן ראוי לאדם לירא מבורא ית' ויתעלה, וישפיל קומתו ויזכיר בימי בחרותו ימי זקנתו, ובימי גבהותו ימי שפלותו, ובימי שמחתו ימי אנחתו, ובימי חופתו ימי חרפתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי הודו ימי אידו, ויכנע על עונותיו ויתחרט על כל פשעיו וזדונותיו, ימהר יחיש מעשיהו וחשב עם קונהו כמה ימים בשנה:

183

קפ״דומסתמא אי אפשר שלא לפחות יום אחד משס"ה ימים בשנה שלא היה בעבירה, ואמרו רז"ל (במסכת חגיגה (ה, ב)) כל העובר עבירה אחת אפי' פעם אחת בשנה, מעלה עליו הכתוב כאלו עובר כל השנה כו', ולמדו אותו רז"ל מקרא (במדבר יד, לד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה וכו':

184

קפ״העוד יזכור מה שאמרו רז"ל בפרק הנזכר ז"ל, רבי אלעזר כי הוי מטי להאי קרא (בראשית מה, ג) בכי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקב"ה לא כל שכן. וכן הוא בבראשית רבה (עי' צג, י) על הפסוק הנזכר ז"ל ולא יכלו אחיו לענות אותו, א"ר יוחנן ווי לנו מיום הדין, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו, כשהקדוש ברוך הוא עומד לדין על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה י, ג) ומה תעשה ליום פקודה וגו'. כי על כן כל איש ישראל ישוב אל אל יומם ולילה, ולא יאחר שמא ימות למחר כעלות השחר, עד כאן לשונו בעמק ברכה:

185

קפ״וובספר ברית אברהם של אבא מורי זלה"ה כתב שם בפרק רביעי וזה לשונו, ואע"פ שכל תשובה מועילה אפילו לעת זקנתו כמו שאמר הכתוב (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, ואמרו רז"ל (רו"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, מכל מקום התשובה שיעשה האדם בימי בחרותו בעוד כחו עליו היא רצויה ומקובלת יותר לפני הש"י. וכתב החסיד רבינו יונה ז"ל, ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאו יכבד עליו מאוד ענשו בכל יום, כי הוא ידע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנה בדעתו ובידו לצאת מתוך ההפיכה, על כן רעתו רבה. ואמרו רז"ל על ענין זה במדרש קהלת (זוטא ז, יד) משל לכת של לסטין שחבשן המלך בבית האסורין, וחתרו מחתרת פרצו ועברו ונשאר אחד מהן. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. א"ל קשה יום הלא המחתרת חתור לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך וכו':

186

קפ״זולי מה יקרו בזה דברי פי חכם בעל ספר המוסר כמ"ש בשער התשובה ז"ל, אדם הנפטר מעולם הזה בלא תשובה, דומה למלך שהיה לו עשרה שרים, והיה המלך אוהב אותם והיו נכבדים בעיניו ויקרים אצלו. פעם אחת לקחו לעצמם עצה נבערה, ובאו לארמון המלך לילה וחתרו הקורות ונכנסו לאוצר בית המלך וגנבו משם כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות. ליום אחר, השכים המלך ומצא אוצרותיו שדודים וכל מחמדיו בזוזים. ויצו המלך לחקור ולדרוש ולדעת מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. ויבקש הדבר וימצא. ויאמרו לו עבדיו, אדונינו המלך שריך העשרה הנכבדים אצלך אשר שמת כסאותם מעל כל השרים הם ביזו אוצרך וחמודתיך. ויתעצב המלך מאוד על שריו ולא חשב הגניבה למאומה באהבתו אותם, ויאמר שקר הוא, כי עבדים נאמנים הם ואיני מאמין לכם. ויאמרו לו, אדונינו הנה הגניבה בידם. אמר המלך מה אעשה, אם אמת הדבר, לא אוכל להציל אותן מיד ההמון, ואיך אהרוג אותם מפני חטאתם. מה עשה, אמר לעומדים הביאו אותם לפני ואראה אם הגניבה בידם כדבריכם. והיה בין מושב השרים האלה ובין חצר המלך נהר, והיה להם לבא לפני המלך ולעבור בספינה. וקודם לכן שלח המלך אחד מעבדיו לאמר להם, המלך אמר כשתעברו בנהר לבוא אצלי תשליכו הגניבה בנהר כדי שלא תמצא בידכם ותמותו, ולא תחוסו עיניכם על זהב ופנינים כי אין זהב ופנינים נחשב אצלי למאומה נגד אהבתכם. ויהי בעודם בנהר וישליכו כולם בנהר מה שהיה בידם מהגניבה, חוץ מאחד שלא השליך גניבתו מידו, ויביאו אותם לפני המלך. ויצו המלך לחפוש בבגדיהם ולא מצאו, ויחפשו לאותו האיש שלא השליך הגניבה מידו וימצאו בידו חלקו ממנה. ויחר אף המלך ויאמר לו, למה לא השלכת מידך כמו חביריך. ולא מצא מענה. ויאמר המלך, חטאתך השני' יותר מן הראשון, כי מתחילה אמרתי יצרך השיאך. אבל עתה כשנתתי לך עצה להנצל בה מהמות, וראית חבירך שהשליכו גניבתם מידם, מדוע לא עשית מאמרי כדי שתנצל. הואיל ובזית דברי ולא התנחמת על מעשיך הרעים, אני אשלם לך גמולך. ויצו המלך להמית אותו ביסורין רעים ובעונשים קשים, וישלח לחביריו התשעה שמחים וטוב לב לביתם:

187

קפ״חכך הוא האדם בעולם הזה. הקב"ה הזהירו על התשובה כדי שלא ימות ברשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יא) שובו מדרכיכם הרעים (ולא) [ולמה] תמותו בית ישראל. וכתיב (שם יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת וכו'. ועתה פקח עיניך וראה דברי חכמים ומשליהם כי נעים כי תשמרם, עד כאן לשונו:

188

קפ״טוברעיא מהימנא (ח"ג רכז, א) אמרו טעם לענין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם, שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל. וזה דומה ליצה"ר, אמרו רז"ל והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובדמנא דאגוזא חיא רכיכא אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא. ובזמן דאגוזא היא יבשה, קשה לבר נש לעברא ליה מתמן, כי עדין הקושיא במקומה עומדת. ובגין דא מני קב"ה לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצה"ר, הדא הוא דכתיב (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו:

189

ק״צועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. ופירש בראשית חכמה, העבד הוא היצה"ר שהוא עבד עבדים, ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגו העולם, ואחריתו יהיה מנון שר עליו ויהיה קשה עליו להכניעו, עד כאן:

190

קצ״אכת ב' הסוברים שאין נקרא בעל תשובה אלא העובר על חמורה מהחמורות. דע, כי טעות גדול טועין אותן האנשים, ואינם בקיאים בחשבון, ואינם יודעים שעתידים יתנו דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויצטרף מעשיהם אחת לאחת. ובהצטרפות עונות קטנות שהאדם דש בהן, יעלו לחשבון גדול ויהיה יותר מהעבירה הגדולה שבגדולות שבחמורות, כי אחת לאחת למצוא חשבון:

191

קצ״בוזה לשון רבינו יונה בשערי התשובה, להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לשלשה פנים. האחד, כי אין לו להביט לקטנות העבירה, אבל יביט לגדולות מי שהזהיר עליה. והשני, כי היצר שולט בעבירות הקלות, ואולי תהיה זאת סיבה להתמיד בהן, ואז יחשבו גם הם כחמורות בהצטרף עונש כל פעם. ומשלו על זה מחוט של משי שהוא נרפא וחלש, וכאשר יכפלו אותה כפלים רבים יעשה עבות חזקה. והג', כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר ויפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה, ויחשוב עם פורקי עול ומשומדים לדבר אחד. והד', כי אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, כמו שאמרו רז"ל (שבת קה, ב) כל המשבר כלים בחמתו יהיה בעיניך כאלו עובד עבודה זרה, שכך דרכו של יצה"ר, היום אומר לו כך, למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה. ונאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת וגו'. פירוש למה נפלו פניך, הלא אם תטיב מעשיך ותשוב אלי, שאת, תשא פניך, מלשון (איוב יא, טו) כי אז תשא פניך ממום. ויש לפרשו לשון סליחה. ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ואם לא תשוב מאשר חטאת, לא העון אשר בידך לבדו ילין אתך, כי היצר רובץ לפתח להחטיא אותך בכל אשר תלך וינצח אותך תמיד אחרי אשר נצח אותך, ויקוש לך וגם נלכדת ולא שבת, ואליך תשוקתו להדיחך ואורב לך בכל עת, ואתה תמשל בו אם תרצה להתגבר עליו, על כן תענש על החטא אחרי אשר נתתי לפניך היכולת לכבוש את יצרך:

192

קצ״גואמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, יג) בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. אמר זה על הבז לעבירות הקלות, כי יחבל לו מן הפנים אשר זכרנו.^הגה"הובפסקים וכתבים של מהר"ר ישראל סימן ס"ב, צידד שלא להחמיר כל כך בחומרות יתרות על השבים. מכל מקום סיים, אפילו מה שעשה קטן בקטנותו ראוי לתקן לעשות תשובה קצת על חטאיו: וירא מצוה, שהוא ירא לבטל מצוה כאשר ירא מעבירה חמורה, הוא ישולם, הוא מתעתד אל הגמול השלם. ואמרו רז"ל (אבות ב, א) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה. ועוד אמרו (שם) שהמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה, עד כאן לשונו:

193

קצ״דוזה לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות תשובה (ג), אל תאמר אין לחפש בדרכיו כי אם (לפנינו; שאין תשובה אלא) מעבירות שיש בהן מעשה, כגון גזל זנות גניבה וכיוצא בהן. אלא כשם שצריך אדם לפרוש ולשוב מהן, כך הוא צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו, ולשוב מהן מן הכעס ומן האיבה או הקנאה ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מהכל צריך לשוב, ואלו קשים יותר מהעונות שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם רגיל באלו קשה לפרוש מהן אחרי אשר נשתקע ודש לעשות, ועל זה נאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו, עד כאן:

194

קצ״הוכן יש הרבה עבירות שאדם דש בהן, כגון נקימה ונטירה וקללה בשם והזכרת השם לבטלה וחמדה ותאוה ושיחת חולין וצחוק, והרחקת הכעס שהוא אל זר וגבהות הלב וחטאת נעורים, והסתכלות בנשים וזהירת אימה יתירה וכוונה בתפילה ובברכות הנהנין וכיוצא בהם אלף, ובהצטרפות אלה יעלו בר מינן לחשבון גדול יותר מעוונות דכ"א (דכא ראשי תיבות "דם "כופר "אשת איש) ואף שוגג צריך כפרה ושגיאות מי יבין, ועבירות שאדם דש בעקביו הם בלי מספר בעונותינו הרבים, על כן כל אדם כמוני היום ראוי להיות בעל תשובה וכל ימיו בתשובה:

195

קצ״ווזה לשון ספר אורחות צדיקים, ואין הענין כמו שחושבין העולם כי לא יחשבו בעלי תשובה אלא מי שעבר מעבירות ידועים כגון שבא על גויה או אשת איש או שגנב או כיוצא באלו, ואין הענין כן, כי יש גזלנים הרבה שאינם יודעים שהם גזלנים, כגון מי שקורא חבירו לדון עמו, ויודע שאינו חייב לו מאומה אבל הוא מתכוין להקניטו ולצערו ולהפסידו שיפזר מעותיו, וזה הדבר אינו מעלה בלבו שהוא גזל. אדם המשביע את חבירו שבועה אפי' בדין, יש לו עונש בזה. וכענין זה אדם עושה בכל יום ובכל שעה חבילות חבילות. כיצד, אדם חייב להתפלל בכוונה ולברך כל ברכות בכוונה, ויש מעטים בעולם המכוונים בכל לבם. וככה יש בכל המצות ענייינים שאפילו גדולי הדור הזה אינן נזהרין בהם, מחמת שאינם שמין על לבם, ומחמת שאינם לומדים המצות והמדות הטובות:

196

קצ״זלכן מי שנדבה לבו לעשות תשובה שלימה, יהיה רגיל ללמוד המצות וכל דקדוקי המצות וכל המדות, ויהיה רגיל להנות בספרי התשובה ויראה טעותו במה שטעה כל ימיו, ויבין על כל דבר ודבר שיקרא אם קיים אותו אם לאו. ואם יראה שלא קיים, ישתדל ויטריח בכל כחו כדי לקיימו. ויתן לב על כל מצוה לקיימה כמאמרם וכל דיקדוקיה, וזה הענין הוא דרך הגדול בדרכי התשובה לעשות תשובה מכל דבר ודבר בפני עצמו, עד כאן:

197

קצ״חכת ג' בספק עבירה אינם נותנים לב, כאלו ספיקא לקולא. כתב הרב רבינו יונה במסכת ברכות, שעונש הספק גדול מעונש הוודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דמי חטאת דנקא, כלומר אפילו לא היה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דנקא די לו בכך, פירוש דנקא הוא מעה והיא שתות הדינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, צריך להביא אשם שוה ב' סלעין שהן מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין, מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר שהחמירו בספק יותר מבודאי, מפני שהודאי משים אדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה וחוזר בתשובה ומבקש רחמים. אבל על הספק עושה סברות. על כן ראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מספיקות בכל יכלתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו, וכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות א, טז) הסתלק מן הספק:

198

קצ״טכת הד' הא לך לשון אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק ג', ולחזק לב השבים שלא יתיאשו מהתשובה בסיבת ריבוי העונות אוסיף דבר עוד בדבר הזה. גרסינן בפ' במה מדליקין (שבת לא, ב) דרש רב עולא, מאי דכתיב (קהלת ז, יז) אל תרשע הרבה וגו', הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט לירשע. אלא מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. פירש רש"י, מי שאכל שום כו', פירוקא הוא. כלומר, הכי קאמר, אם רשעת מעט, אל תוסיף על רשעתך. דמי שאכל שום וריחו כבר נודף לחבירו, כלום יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף יותר לזמן ארוך, עד כאן:

199

ר׳לכן אל יאמר אדם בדעתו, הנה חטאתי ועויתי ופשעתי כזאת וכזאת עשיתי ועברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות לעבור עבירות, ואיך אבוא עוד לפני קוני כבושת גנב כי ימצא כן בושתי ממעשי לשוב לפניו וללכת בדרכיו ולדבקה בו, איך ארמוס את חצריו ואיך אספר חוקיו. אלא יחשוב בלבו כי הוא יתברך רב סליחות ורב חסד ובעל הרחמים ולא יחפוץ בהשחתת העולם כמו שאמר ע"י יחזקאל הנביא (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו. ולשון במות המת יורה על שכבר מת, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת הנפש שמת כבר, והוא נפש הרשע שאפילו בחייו נקרא מת. אבל כשישוב מדרכו וחיתה נפשו בגלל התשובה ויזכה לחיי עולם הבא, וכל הנביאים נבאו פה אחד כי לא יחפוץ הש"י במיתת הרשעים כי אם בשובם מדרכיהם יחיו החיים הנפשיים הנצחיים. והקב"ה פירשו בעצמו (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת. ותרגום אונקלוס, הלא אם תטיב עובדך ישתבק לך, ואם לא תטיב עובדך, ליום דינא חטאך נטיר:

200

ר״אוכבר ידעת אנשי ננוה ואחאב ומנשה כי הגדילו לעשות רע מכל אשר לפניהם, ובתשובה קיבל אותם הש"י ורצה בעדם והצילם מצרתם. ואמרו רז"ל בהדיא (מדרש משלי ו, יג) שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), אפילו כפרת בעיקר. ותניא בפ"ק דראש השנה (טז, ב), בית שמאי אומרים, ג' כתות ליום הדין וכו'. עד פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם נדונין בה י"ב חודש. לאחר י"ב חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו'. עד אבל המינין והמוסרין וכו', יורדין לגיהנם ונידונים לדורי דורות. גיהנם כלה, והם אינם כלים, עד כאן לשון הברייתא. וכתבו התוס' (שם טז, א ד"ה קרקפתא) עלה, וכל הני דשמעתין בדלא עשו תשובה. וכן פירשו התוס' בהדיא בפרק הזהב (ב"מ נח, ב) בדיבור המתחיל חוץ מג' שיורדין ואינם עולים, עיין שם. וכן הוא במיימוני בספר מדע בהלכות תשובה פ"ג (צ"ל פ"א ה"ג) זה לשונו שם, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) רשעת הרשע לא יכשל בם ביום שובו מרשעו וכו'. ואפי' אותן כ"ד דברים שחשב המיימוני במקום הנזכר בפרק ד' (א) שמעכבין התשובה, וסיים בהם בסוף (ו) זה לשונו, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אעפ"י שמעכבין את התשובה, אין מונעין. אלא אם עשה תשובה מהן, הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא, עד כאן לשונו:

201

ר״בכתב בעל באר מים חיים, אדם אשר חטא והעוה ופשע עד אשר עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה ושב לבו לשוב ולחזור למוטב ולחסות תחת כנפי השכינה ולכנוס בדרכי התשובה, אשכילהו ואורהו בדרך זו ילך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו היום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחילת מעשיו, ואז ישוב ויפלס אורחותיו ולא ינועו מעגלותיו מדרך הטוב ומדה זו תביאנו לשוב בתשובה, כי אם לא עשה עצמו כמשליך גילוליו כובד העונות ועוצם החטאים אשר יעשה הם יבהילוהו ולא יניחוהו לשוב וכו', לכן טוב להשליך כל פשעיו מעליו במחשבתו ולעשות לו לב חדש^הגה"הככה ישום במחשבתו בעבירות שבינו לבין קונו. אבל במה שבינו לחבירו, יראה לתקנם תכף לפייסו, ובדבר שבממון להשיב לו. ואם אין לו, אזי ישתטח לפניו או לפני יורשיו עד שימחלו לו תחילה, או יתפשר עמהם ברצון הטוב לשלם כשיהיה לו, או לשלם למעט מעט, רק שיתרצו בלב שלם::

202

ר״גוככה יעשה ביום טהרתו בהתנדב רוחו אותו להיות עבד לבוראו, יפיל תחינתו לפניו ויאמר, אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה וכו'. ותמיד ירגיל עצמו בתפילה זו להזהיר את עצמו על דבר התשובה:

203

ר״דוזה הדרך שילך בו להרגיל את עצמו להשמר מכל חטא, בבקר בעת הקיצו יחשוב בלבו דרכיו ויפשפש במעשיו ולא יעוות כפי כחו אפילו בפסיעה אחת עד זמן האוכל. אם חטא בשום דבר, יתוודה מיד על הדבר בהוויתו, והוידוי הזה ירחיקהו מכל עון. ואם יבא לידו דבר עבירה, יתרחק ממנה, כי יאמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת להתודות על הדבר ולחזור עליו ואהיה מאותן שנאמר עליהם ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואהיה כטובל ושרץ בידו. ואף כי אהיה ברעה לפני בוראי ולא אוכל לעמוד נגד תאותי מפני כבודו שעה מועטת. ובהעלותו דבר זה על לבו, ישמור מעבירה ויהיה רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. ואף מעון עקביו יהיה נזהר, וכל דבריו יהיה במשקל. הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא, יהא מודה ומשבח להבורא יתברך שעזרו משונאו וזכהו להיות בתשובה שעה אחת בעולם. וכאשר עשה מן הבוקר ועד חצות, כן יעשה עד אכילות הערב. וקודם האכילה יתודה כאשר אמרנו, וכן יעשה בזמן האכילה של ערב עד זמן שכיבה עד ג' פרקים לשלשה וידויין, ככה יעשה עד חודש או שנה מיום תחילת תשובתו עד שיהא קבוע ומחזק בעבודת הבורא ויניח כל מעשיו הרעים. וכשישמור מהעבירות שהרגיל בהם כמה וכמה פעמים באים לידו ויזהר בהם, יהא בטוח ולא יתיירא עוד כי מן השמים יסייעוהו. ואף העבירות שעשה יחשבו לו לזכיות. ועל פשעיו הישנים שהשליך מעליו יהא תוהה ומתחרט עליהם, ויבקש מהבורא למחות מספר הזכרונות:

204

ר״הוגם טוב שיענה את עצמו. ואם הוא חלוש ואינו יכול לסבול עינויים קשים ותעניות, ישמור עצמו מתאותו, ואל ימלא תאותו במאכליו ובמשתיו. וכן אמר הראב"ד ז"ל, שאמר אחד מחסידי עולם, כי גדר גדול ומופלא מניעת המאכלים. ואין הכוונה שיעזוב לגמרי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, כי די במה שאמרה התורה. אך כי בעת שמאכלו לפניו ועודנו תאב לאכל ממנו, ימשיך ידו ממנו לכבוד בוראו ואל יאכל כדי תאותו. ודבר זה יזכירהו אהבת הש"י יותר מתענית אחת בשבוע, כי זה בכל יום מידי אכלו ומידי שתותו:

205

ר״וועוד יוסיף לבו לתורה להטיב, אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמוד שני דפין, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ויהיה מוסר עצמו בכפיית היצר לתורה ולמצות והן הן יסורי אהבה, ואל ילך בקרי בעשיית המצות כמו שעושה דבר במקרה, פעמים עושה פעמים אינו עושה, אלא הכל יעשה תמיד ולא יניח בשום ענין, ואפילו מפני הבושה. כגון מי שרגיל לקיים מצות שלש סעודות בשבת, ונתארח אצל בני אדם שמוחזקים שאינם עושים אותה המצוה, אין להניח מפני הבושה, וכן כל כיוצא בזה:

206

ר״זאם עשה כן להיות זהיר בקיום המצות לא יניח בשום ענין ונפטר בחצי ימיו, נותנים לו שכר כאלו חיה כל שבעים ימי שנותיו. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ה, יא) מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל. משל למלך ששכר פועלים כו', כדאיתא במדרש תנחומא (כי תשא ג):

207

ר״חואל יחשוב השב בנפשו למה זה הבל איגע ולריק כוחי אכלה, כי איך תועיל תשובתי נגד עוונותי, וכל מה שאוכל לעשות עוד איך יעמוד כנגד כובד העוונות שעשיתי. מי שלבו נוקפו ואין תשובתו שלמה אומר כן, אבל השבים בלב שלם ותוהים על הרעות הראשונים, כבר הבטיחנו הש"י ע"י יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו, שנאמר (יחזקאל יח, כא) ורשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ולשמור את כל חקותי ועשה משפט וצדקה כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתיב פסוק מלא (שם לג, י-יא) על הנבהלים על עונותיהם לחזק ידיהם לשוב, ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כי אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאותינו אתנו ובם אנחנו נמוקים ואיך נחיה. אמור אליהם חי אני נאם ה' כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל וכו'. עד ואין מי שיוכל להשיג עד היכן כחה של תשובה מגעת. על כן כל ירא וחרד יתן אל לבו לב חדש וטהור ונקי לעבוד את בוראו, וינהג הסדר שאמרנו, ועוד יוסיף מלבו כזה וכזה, ויהיה ערום ביראה לבקש איך יוכל לעבוד את בוראו לשוב אליו בתשובה שלימה, ויחזור בכל כחו לעשות דרכי שמים בינו לבין קונו, ולא לעיני רואים להתפאר:

208

ר״טואני אומר, אח"כ כשיהיה תקוע בקדושה, יזכור מעשיו הראשונים וחטאותיו יהיה נגדו לתקנם ככל הכתוב בהדרגה ובסדר נכון, והבא לטהר מסייעין לו משמיא:

209

ר״יעד כאן ביארתי שלש אלה, מהות התשובה, איכות התשובה, זמן התשובה, אשר סימנם מא"ז, ועל זה רמז (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז, כי גדולה תשובה שמגעת עד הכסא (יומא פו, א), ובהצטרפות תפילה וצדקה אז תשובה ותפילה וצדקה מעבירין כל רע, ואז הכסא משלש רגלים. ושלש אלה עם רגל הרביעי שהוא תלמוד תורה שכנגד כולם יהיה הכסא עומד על ד' רגלים. ועוד ד' אלה הם ד' חומות הבנין כמו שבארתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם עיין עליו:

210

רי״אואתם בניי יצ"ו, הנה בילדותי סדרתי כמה דרושים והם מלאים מוסרים מתשובה ותפילה וצדקה ותלמוד תורה מיוסדים ובנוים על פסוקי תורה ונביאים וכתובים ומדרשי רז"ל בדברי אמת וצדק, אמרתי הנני אציגם לפניכם להועיל לכם להבין ולהורות לכם ולדורות במצות ה' ברות ומדות ישרות, וישמע חכם ויוסיף לקח להוסיף קדושה וטהרה בזכירה ושמירה:

211

רי״בויען כי ראה ראיתי כי לאריכת עניינם יהיו עושין הפסק גדול באמצע מסכתא זו דיומא, גמרתי בדעתי לסדרם בתשלום המסכתא בעזרת השם יתברך:

212

רי״גנשלם פרק נר מצוה

213

שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva

Welcome to Sefastia