שני לוחות הברית, שער האותיות, הלכות ביאהShenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Hilchot Biah
א׳עתה עת לדבר מהלכות ביאה ומקדושתו, ומקדושת המעור בכלל ובפרט, בענין סור מרע ועשה טוב:
1
ב׳בענין סור מרע לא באתי להזכיר חומר עריות ונשג"ז וטומאת הנדה, כי אטו ברשיעי עסיקי, אשר רשע למות מיתת הגוף ומיתת הנפש ומחיי עד יכרות וילך לאבדון בר מינן. וישראל קדושים הם, וציוותה התורה (ויקרא טו, ב) קדושים תהיו. פירש רש"י ז"ל (שם) בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, שם אתה מוצא קדושה. פירוש לדבריו, ענין קדושה היא פרישות ביותר על דרך (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך, לעשות לך גדרים וסייגים. וזה שדייק רש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, ולא אמר ערוה, כי זהו פשיטא. אלא אמר גדר של ערוה והסייג, וכמו הגדרים שהזכירו רז"ל אזכור קצת מהן:
2
ג׳כדגרסינן במסכת בתרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה) (צ"ל נז, ב) ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג, טו), א"ר חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי, אי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא. אי איכא דרכא אחרינא ואזיל בהאי, רשע הוא. לעולם דליכא דרכא אחרינא, ואפילו הכי איבעי ליה למינס נפשיה:
3
ד׳וגרסינן במסכת עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף י"ח) (ב), ובפרק בתרא דברכות דף ס"א (א), ובפרק קמא דמסכת כלה, תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה ומידה לידו כדי להסתכל בה, אפי' גדול בתורה כמשה רבינו ע"ה שקיבל תורה מהר סיני, עליו הכתוב אומר (משלי יא, כא) יד ליד לא ינקה רע, לא ינקה מדינה של גיהנם:
4
ה׳וגרסינן נמי במסכת כלה פרק קמא (פרק שני) ר' יהודה בר אחאי בר יאשיה אומר, כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה. כל המפנה את עצמו מן העבירה ולא עשאה, אפילו הוא ישראל ראוי להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל וגומר. כל מי ששמר עצמו וניצול מן העבירה בעולם הזה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנאמר (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:
5
ו׳וגרסינן נמי במסכת ברכות פרק הרואה (ברכות דף ס"א) (א), א"ר יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אשההגה"הנראה לי, אף סומא כשהוא יודע שאשה הולכת לפניו אסור לילך אחריה. ויש להביא ראיה מהא דאיתא בברכות פרק הרואה (סא, א), ובמסכת עירובין (יח, ב), ולמ"ד פרצוף הי מנייהו סגי ברישא, א"ר נחמן בר יצחק, מסתברא דגברא סגי ברישא, דתניא לא יהלך אדם אחרי אשה וכו', והרי שם היתה מדובקת לו באחוריו ולא ראה אותה מימיו אפילו הכי אמר דגברא סגי ברישא, והביא ראיה מלא יהלך אדם כו':. אחרי אשה ולא אחרי עבודה זרה. אחרי עבודה זרה ולא אחרי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. ולא אמרו, אלא דליכא פתחא אחרינא ולא דרי טונא ולא רכיב אחמרא ולא מנח תפילין. אבל אי איכא חד מהנך לית לן בה. וגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה דף ס"ד (א) תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. ואמר רב מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף:
6
ז׳וגרסינן נמי בפרק מי שמתו דף ס"ד (צ"ל ברכות כד, א) א"ר יצחק, טפח באשה ערוה. למאי אילימא לאסתכולי בה, והא אמר רב ששת מפני מה מנה כו'. אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיה מז, ב) גלי שוק עברי נהרות, וכתיב (שם ג) תגל ערותך. אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר (שה"ש ב, יד) כי קולך ערב. אמר רב ששת שער באשה ערוה, שנאמר (שם ד, א) שערך כעדר העזים. וג"כ גרסינן בפרק חלק (סנהדרין) דף צ"ב (א), א"ר אליעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערת, שנאמר (חבקוק ג, ט) עריה תעור קשתך. וגרסינן בסוף פ"ק דעבודה זרה דף כ' (א), תניא (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה נאה אפילו פנויה, ובאשת איש ואפי' מכוערת. ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה, ולא בעוף ולא בעופות בשעה שנזקקין זה לזה:
7
ח׳ובמסכת אבות תנן (א, ה), ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו. מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם, ואפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו בא עליה לדין. כדגרסינן בפרק קמא דחגיגה דף ה' (ב), ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמע לההוא ינוקא דקאמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו עושה שחר ועיפה ודורך על במתי ארץ ה' אלהי צבאות שמו. אמר עבד שרבו מעיד שיחתו יש לו תקנה. מאי שיחה, אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לאדם בשעת מיתתו. וגרסינן במסכת דרך ארץ (פרק ראשון) אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינו אלא ניאופין. ותחלת הזנות, שיחה עם הנשים, ומתוך השיחה באין אל השחוק, ומתוך השחוק באין לידי קלות ראש, ומתוך קלות ראש באין לזנות, דתנן בפרק ג' דאבות דף ח' (מי"ג) ר' עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וגרסינן נמי במס' עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ"ג) (ב), ר' יוסי הגלילי הוה קאזיל באורחא, אשכחיה לברוריה. אמר לה, באיזה דרך נלך ללוד. אמרה לו, גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר באיזה דרך ללוד. לפיכך כל מי שיש בידו יראת חטא, יציל עצמו מרשת זו הטמונה לכל בני אדם המביאה לאדם לידי זנות שהיא קשה מכל העבירות, כי כולם אפשר לו לאדם לעשותם לבדו, והזנות אי אפשר לעשות אלא עם שנים, איש עם אשה, או אשה עם איש, נמצא שניהם חוטאים ומחטיאים:
8
ט׳ואוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים, דעוברין על כל אזהרות רז"ל, דאפילו במרצה מעות מידו לידה (עי' ברכות סא, א) דבעבידתיה קא טריד, עכ"ז יד ליד לא ינקה (משלי יא, כא). ק"ו כשמשים יד ליד ממש ולשם שמחה, כי השטן מרקד וגם הוא מסתכל בה. וכבר אסרו להסתכל בבגדי צבעונין שלה, והוא מסתכל אז בבגדיה ובפניה בפנים שוחקת, וגם משיח עמה שיחות קלות ראש. ואפילו היא בתולה פנויה, אמר איוב (איוב יא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. ובפרט כי רובן הם נידות, כי הגיעו לוסתן והרי היא ערוה, על כן מטמא את עצמו במגע וטמא טמא יקרא, ומחוץ למחנה שכינה יהיה מושבו. על כן מי שעשה אחת מאלה, יתחרט על העבר ויתודה ויבכה ויעשה תשובה, ואח"כ יהיה נשמר ונזהר כל ימיו, ויוסיף גדר על גדר להרחיק מפתח ביתה ובל יראה ובל ימצא:
9
י׳יראה לי דכל מה שאסור לאדם באשתו נדה, כגון הא דתנן (שבת יא, א) לא יאכל הזב עם הזבה, ואיסור נגיעה והושטה וכיוצא בהן, כולן אסורין מק"ו באשת איש. ומה נדה שמותרת ביחוד עם בעלה, אסורה בכל אלו. אשת איש שאסורה ביחוד, ק"ו דאסור בכל אלה. וקרוב לזה כתב בהגהות אשר"י סוף פ"ק דשבת בעובדא דתלמיד חכם שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ומת בחצי ימיו כו' (שבת יג, א) וזה לשון ההגה"ה, ואף על פי שמותר להתייחד עמה, כל שכן שאר עריות דאפילו יחוד אסור, שאסור לישן היא בבגדה והוא בבגדו, ואפילו קורבא בעלמא אסור משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, עד כאן לשונו:
10
י״אונראה לעניות דעתי להגיה בדברי הג"ה הנ"ל, ואסור לישן היא בבגדה, והוא הדין בפני עצמו וקאי על אשתו נדה, וכך יהיה ביאור דברי הג"ה, ואע"פ שמותר להתייחד עם נדה, אסרו שאר עניינים. ק"ו לאסור בשאר עריות אלו העניינים האסורים בנדה, והיא כמו שכתבתי. ואחר כך אומר דין חדש אצל נדה שתהיה אסורה הוא בבגדו והיא בבגדה, וכדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת דף י"ג (א) דיליף בהיקשא נדה מאשת איש, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, נמצא לפי זה אסור הכל באשת איש מה שאסור בנדה מקל וחומר. ועל כן צריך להגיה ואסור, במקום שאסור. דלאו גרסינן שאסור ולא בא אלא ללמד שיהיה אסור בשאר עריות היא בבגדה כו' מקל וחומר דנדה, היה קשה דזה היפך הגמרא. דבגמרא אדרבא לומד נדה מאשת איש לאסור היא בבגדה כו':
11
י״באבל אין העולם נזהרין ואפילו המדקדקים אוכלים עם אשת איש בקערה אחת, ובאשתו נדה אסור אפילו הרבה אוכלין ג"כ עמו, וכן נותן או מושיט אחד חפץ לאשת איש. ועלה בדעתי ללמוד זכות על העולם, כי סוברים דהאי ק"ו לית ביה ממשא. דבשלמא דביחוד אסור באשת איש ולא באשתו נדה, משום דיחוד באשה אחרת היא חידוש קורבא, דאין אדם עשוי להיות דירת קבע באשה אחרת, על כן כשמתייחד עמה הוא מעורר וגורם קירוב ואהבה. משא"כ יחוד עם אשתו ששם דירת קבע, כיון דדש דש, ואין ביחודו עמה שום התעוררות אהבה:
12
י״גובזה יהיה מתורץ התימה שכתבו התוספות שם בפרק קמא דשבת (יג, א ד"ה מה אשת) וזה לשונם, תימה דיחוד דאסור מן התורה לא ילפינן מאשת איש ושרי בנדה, כדכתיב (שה"ש ז, ד) סוגה בשושנים. והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפילו באשת איש אלא מדרבנן, אסור בנדה מהיקשא. טפי הוה לן למיסר יחוד מהיקשא, ולמשרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד, כגון שפתח פתוח לרשות הרבים מסוגה בשושנים, עכ"ל. ולפי הסברא שכתבתי אתא שפיר. אמנם התוספות דהניחו הדבר בתימה על כרחך לא מסתבר להך סברא דידי, אם כן הקל וחומר נשאר במקומו, וכדמשמע בהגה"ת אשר"י:
13
י״דאמנם בתשובת הרשב"א (סימן אלף קפח) נותן טעמים לדבר להתיר איזה עניינים שאינו הרגל דבר כל כך, ולא שייכא לאוסרם אלא בנדה דלבו גס בה. הא דאמרינן בפרק קמא דשבת (יג, א) עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידייהו, ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קירבה בעולם. וקיי"ל כהאי בתרייתא, וא"כ צריכין אנו ליזהר שלא לקרב לשום אשה בעולם בזמן נדתה, ושלא להושיט אלא ע"י שינוי, וא"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו איש בבתו ובאחותו ובשאר קרובותיו:
14
ט״ותשובה לפי מה שאמרו לא תקרב שום קריבה בעולם, אין הפרש בקרובותיו האסורות לו כבתו ואחותו וכן שאר הקרובות וכן באשת איש אין בין שעת נדתן לשעת טהרתן, ולעולם אסורות בשום קריבה, דבכולהו כתיב (ויקרא יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. ואם לא מצינו ידינו עמהן בשעת נדתן, כך לא נמצא ידינו עמהן לעולם ואפילו בשעת טהרתן. ואלא מיהו בכולהו אפשר דאינן אסורות בקריבה שאינה של גלוי עריות אלא מדרבנן ומשום הרגל עבירה, וכדאמרינן התם (שבת יג, א) אמר עולא שום קריבה בעלמא אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמך לא תקרב, ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאו לידי הרגל, בישן עמהם ואפי' הוא בבגדו והיא בבגדה, ואי נמי בנשיקה ואפי' אבי ידייהו, ואי נמי אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה, שכל דברים אלו מרגילין לערוה. וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור, לפי שלבו גס בה ובקריבה מעט איכא למיחש להרגל. אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו, כגון הושטת כלי וכיוצא בו, אין בהם משום הרגל עבירה במי שאין לבו גס בה, וכענין ששנינו (גיטין פ"ח מ"ט) במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, שבית שמאי אומרים אינה צריכה ממנו גט שני. וב"ה אומרים צריכה גט שני. ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני, שאין לבו גס בה. ואוקימנא בגמרא (פא, ב) בדאיכא עידי יחוד. ולרבא עידי ביאה בנשואה שלבו גס בה, דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. והכא נמי איכא למימר דרבותא הוא, וכ"ש בקרובותיה. דהא אמרינן אהני דלא ליגרי בקרובותיה. ואמרינן התם בפרק קמא דשבת (יב, א), א"ל רב נחמן לבנתיה קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי, ומי לא עסקינן דאפליאן רישיה וכדאמר להו אשמען לי קלא. ואע"פ שיש בזה באשתו אסורה משום הרגל, וכדאמרינן בהגדה בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח, א) באברהם אבינו דמנח רישיה בכנפה דשרה וקא מעיינה ביה, ואמר ליעול וליתי ר' בנאה דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא:
15
ט״זולא שאני אומר שיהא מותר להתייחד עם העריות שאין לבו גס בהן, ולומר שאין חוששין לביאה מתוך יחוד, שהרי שנינו בברייתא (קידושין פא, ב) אחותו וחמותו ושאר כל העריות שבתורה אין מתייחד עמהם אלא בעדים. אלא שאני אומר דאפשר לומר, דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהם הרגל כל כך, לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה, אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן, דהפרש יש בין מי שלבו גס בה, ולמי שאין לבו גס בה, עד כאן לשונו:
16
י״זולא הזכיר בהדיא בשריותא דשאר עריות לאכול עמה בקערה אחת, רק הזכיר הושטת כלי וכיוצא בזה, אבל עניין אכילה עמה לא הזכיר. וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שמקרבת כו'. על כל זאת נראה בעיני מאחר שנוהגין העולם להקל בשאר עריות, אין לשנות, רק באשת איש לא יקילו, וטעמא בשאר עריות שנקרו עיניו של יצר הרע שלא לגרות בהן כדאיתא בסנהדרין (סד, א), והם העריות שמצד הקורבא אין פסידא להקל. אך באשת איש ראוי להחמיר. וגם כי בהושטת כוס וכיוצא בזה אין להחמיר גם באשת איש מטעם שכתב הרשב"א דאין לבו גס בה, מכל מקום באכילה עמה בקערה אחת ראוי להחמיר. וכן כתב בהדיא בבנימין זאב סימן קמ"ג שלא לאכול עם אשת איש בקערה אחת. ואף גם באשת איש אינו מחייב לעשות כן רק כשאוכל עמה לבדו בקערה אחת, אבל כשאוכלין כל בני בית ביחד עמה, אין לשנות המנהג. אך הוא לבדו עמה, אני אוסר לעשות כן אף כשאין לאסור משום יחוד כגון שפתח הבית פתוח ויש הרבה בבית, מכל מקום אכילה זו מביא לידי חבה:
17
י״חכתב הבית יוסף בטור אבן העזר סימן כ"א, כתב המרדכי בפרק אעפ"י, הר"ש בר ברוך אומר אעפ"י שאין משתמשין באשה, דרך שפחות שרי, כדרך שאמרה אביגיל (ש"א כה, מא) לרחוץ רגלי עבדי אדוני. והא דמשמע בירושלמי (כתובות ה, ו) דאסור, היינו דברים של יחוד במקום יחוד. אבל במרחץ, כיון שרוב בני אדם מצוין שם, מותר. מכאן לגויות ושפחות מותרין לרחוץ אותנו במרחץ, עד כאן לשונו. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, ודבר זה אסור להעלותו על לב, ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מעצמו ותלה בדבר ברבו, עד כאן לשון הבית יוסף. ורמ"א בהגהותיו החזיק לנהוג כר"ש בר ברוך עכ"ל, ושבקיה לחסידותיה בזה הענין, כי היה לו לרמ"א למחות בנוהגים כן. בפרט לפי מה שמצאתי ברלב"ג בשמואל (ש"א כה, מא) שאז ראייות הר"ש בר ברוך נדחית, וזה לשון הרלב"ג על דברי אביגיל הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני, אמרה זה על צד הענוה, להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי אדוניה ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה, עד כאן לשון הרלב"ג. על כן נראה לי להחמיר, ומי לה' אלי:
18
י״טויש עוד להזכיר איזה פרישות, אמנם כבר רמזתי ישראל קדושים הם אפילו בגדר עריות אינני מאריך בהם:
19
כ׳אך באתי להאריך אף וחימה על חמת קרי עבירה הגדולה והחמורה עון זרע לבטלה רחמנא ליצלן. אמרו במסכת נדה ריש פרק כל היד (יג, א), תניא ר' אליעזר אומר, כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם. אמרו לו לר' אליעזר, והלא ניצוצות נתזית על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים. אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. ואמרינן עלה כל כך למה, לפי שמוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר ר' יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. ר' יצחק ור' אמי אמרו, כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה נז, ה) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים. אל תקרי שוחטי, אלא סוחטי. רב אשי אומר כאלו עובד ע"ז, כתיב הכא (שם) תחת כל עץ רענן, וכתיב התם (דברים יב, ג) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן:
20
כ״אעוד שם (נדה יג, ב), אמר רבי יודא המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ולימא מר אסור, משום דקא מגרי יצר הרע אנפשיה. א"ר אמי נקרא משומד, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך ועבוד עבודה זרה והולך ועובד. איבעית אימא דאמר ר' אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא (בראשית לח, י) וירע בעיני ה', וכתיב התם (תהלים ה, ד) לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, עד כאן:
21
כ״בוהזוהר החמיר בעון המכוער הזה במאד בפרשת ויחי (ח"א ריט, ב) על פסוק (ישעיה ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, זה לשונו, אמאי כגמול ידיו, א"ר יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה, יא), וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע, אף הכא אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע דעביד גרמיה רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההיא עלמא יתיר מכולא. תא חזי, דהא כתיב אוי לרשע רע, אמאי רע. אלא כמא דאמרינן דעביד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכלהו סלקין, והאי לא סליק. ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא. תא חזי כולהו סלקין, והוא לא סליק. מאי טעמא, אינון קטלי בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, ואושיד דמן סגיאין. תא חזי, בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני ה', וכאן כתיב וירע בעיני ה' אשר עשה, מאי טעמא, משום דכתיב (בראשית לח, ט) ושחת ארצה. תנן אמר ר' יהודה, לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייבא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע. אמר ר' יצחק זכאי אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וכו', עד כאן לשונו. ראה איך החמיר הזוהר בעון הזה יותר מכל העוונות של כל התורה, ומי שנכשל בעון הזה כער ואונן יבכה ויתאונן כי נדחה ממדור העליון, והוא ככלי חרס שאין לו תקנה ואין לו טהרה, אוי לו שנברא:
22
כ״גאך כדי להנצל הנפש אשר חטא בזה, ומתחרט ורוצה לכנוס בשער הזה אשר הצדיקים באים בו, לומר הנה אלהינו זה, אזי אורהו את המעשה אשר יעשה כל ימי היותו בעולם הזה, ראה וקדש כזה, ואז מחזה שדי יחזה:
23
כ״דמתחילה אבוא להציל ממיתה נצחיית את הקורא המאמר הזה, שאין תשובה למי שחטא חטא זה, ואז החוטא יתייאש ויאמר כאשר אבדתי אבדתי, ויעשה משאלות לבו ויאמר נואש. אלא באתי לעורר החוטא שיקום בזריזות לעורר תשובה, ואל יתמהמה רגע אחד, כי על כן אין דברי המאמר הזה כפשוטו שלא יועיל תשובה, כי אין דבר בעולם שלא יתוקן בתשובה אפי' מי שכפר בעיקר, כמו שלמדו רז"ל מפסוק (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, ומנשה המלך שכפר בהש"י ומלא את ירושלים מפה אל פה ועשה כל התועבות, קבלו הש"י בתשובה:
24
כ״הוהנה אעתיק מה שכתב האלהי אבא מורי זלה"ה בזה הענין בספר עמק ברכה, וגם מה שכתבתי אני שם בהגהות וזה לשונינו. יש לדעת שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפי' עשה כל עבירות שבעולם יש להם תשובה, שהרי אפי' מנשה שהעמיד צלם בהיכל ועשה כל עבירות שבעולם, כשעשה תשובה קבלו הקב"ה. וירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, אם הי' רוצה לשוב היה הקב"ה מקבלו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קב, א) שתפשו הקב"ה בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו'. ואמרו רז"ל בהדיא שובה ישראל עד ה' אלהיך אפי' היה כופר בעיקר:
25
כ״וותניא בפרק קמא דר"ה (טז, ב), בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין כו', עד (יז, א) פושעי ישראל בגופן יורדין בגיהנם ונידונין בה י"ב חודש. לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו', עד אבל המינים והמסורות וכו' יורדין לגיהנם ונידונין לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינם כלים, עכ"ל הברייתא. וכתבו התוס' (יז, א ד"ה קרקפתא) על זה, כל הני דשמעתין בדלא עשה תשובה. וכן פירשו התוס' בבא מציעא בפרק הזהב (נח, ב) בד"ה חוץ מג' שיורדין ואינן עולין זה לשונם, וכולהו בשלא עשו תשובה, דתשובה מועלת לכל דבר. ואיכא למ"ד (ברכות לד, ב) דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים מעולם, עד כאן לשונם התוס' במקום הנזכר:
26
כ״זוכתב המיימוני בספר המדע בהל' תשובה פרק ג' (הלכה ו), והביאו התניא בסימן ע"ב זה לשונו, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ונאבדין ונידונין על גודל רשעם לעד ולעולמי עולמים, המינים והאפיקורסים והכופרים בתחיית המתים והכופרים בתורה, וחשיב שם עוד הרבה שאין להם חלק לעוה"ב, וכתב לבסוף זה לשונו, במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין להם חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני עוה"ב. שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעוה"ב וכו', האריך עוד בזה, ולקצר אני צריך:
27
כ״חוכבר ידוע שבני עלי חטאו בבזיון קדשים (כדאיתא בפרק במה מדליקין (צ"ל במה בהמה והוא בשבת נה, ב)), והוא אחד מהדברים שאמרו רז"ל עליהם (אבות ג, יא) אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין להם חלק לעוה"ב, אפילו הכי דרשו רז"ל (במס' יבמות (קה, א) ופרק קמא דראש השנה (יח, א)) על פסוק (ש"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה וגו', בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה ובגמילות חסדים. הא קמן שהתשובה מועלת על כל דבר פשע ועל כל חטא ורשע:
28
כ״טוהא דאמרינן במסכת חגיגה פרק אין דורשין (טו, א) דיצאה בת קול ואמר שובו בנים שובבים (ירמיה ג, יד) חוץ מאחר וכו'. תשובתו בצדו, שיודע את כבודו ומכוין למרוד בו:
29
ל׳ואם תאמר והלא מנשה כופר להכעיס היה, ואפילו הכי כשעשה תשובה קבלו הקב"ה, כדאמרינן בפרקי ר' אליעזר (פרק מ"ב) ר' יהושע אומר תדע לך כח התשובה, בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם והרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו (מל"ב כא, ו) כו', עד ובאו שרי גדודי אשור והורידו אותו בבלה וכו', ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומציל אותו. אמר אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו. וכשקרא לאלהי אבותיו נעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר (דה"ב לג, יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וכו', עד באותו שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה ואמרו לפניו, רבש"ע אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו'. אמר להם אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקב"ה, חתר לו חתירה אחת מתחת כסא כבודו ממקום שאין מלאך יכול לשלוט, הדא הוא דכתיב ויתפלל אליו ויעתר וישמע תפלתו ותחנתו. א"ר לוי בערבייא צווחין לחתירה, עתירה, עכ"ל:
30
ל״אויש לומר דכופר להכעיס דאחר, וכופר להכעיס דמנשה אינם נכנסים תחת סוג אחד, רק הם על ב' בחינות. דזה היה יודע כבודו, רצה לומר הכיר האמת שם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה ואין עוד מלבדו, ומכוון למרוד בו באמרו שמא ח"ו שתי רשויות יש בשמים, הרי מעיד עדות שקר בעצמו, על כן נטרד מן העולמות. משא"כ במנשה שהיה כופר להכעיס, לא נאמר אצלו ידע כבודו וכו', והמשכיל יבין:
31
ל״בועוד דאפילו אלישע אחר,הגה"האמר המגיה, בתחלת המחשבה ראיתי כן תמהתי על מה שכתוב כאן בפנים דאלישע־אחר נטרד מטעם דיודע כבודו, משא"כ במנשה אע"פ שהיה משומד להכעיס כו', דמה לי להכעיס ומה לי מכוון, הלא דא ודא אחד הוא ותועבת ה' גם שניהם, כי מי שעשה להכעיס הוא גם כן מתכוין למרוד בו:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהיא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכת לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמונים. ובין אמונה שהיא מוכתרת ג"כ מצד השגה שהשיגה אותו שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזהו חלק יחידי הסגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם. וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה הש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה, בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצה"ר, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהי' פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצה"ר, מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו, כי יודע רבונו ועוזבו מחמת שהיצה"ר מפתהו לילך אחר תאותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה הי' ענין אלישע־אחר, שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעין השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו, משא"כ חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה, הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעי' הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה, ופעם לא יעשה, ואין לבו תקועה באמונה. ואם בא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו, לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מיניה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת. ואלישע־אחר שהי' יודע האמת הברור בלבו שהוא ית' אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא:
וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא ית' המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין, ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהי' מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובת שאלה זו, ח"ו שלא קיבל הש"י תשובה, כי ודאי אלו הי' אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שנאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפצור בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל: אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע"ל בסימן נ"ב), ואף על פי ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר (חגיגה טו, א), לא היה לו למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמת זו מצינו בר' אליעזר בן דורדיא בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כן אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמר, ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהיא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכת לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמונים. ובין אמונה שהיא מוכתרת ג"כ מצד השגה שהשיגה אותו שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזהו חלק יחידי הסגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם. וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה הש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה, בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצה"ר, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהי' פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצה"ר, מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו, כי יודע רבונו ועוזבו מחמת שהיצה"ר מפתהו לילך אחר תאותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה הי' ענין אלישע־אחר, שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעין השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו, משא"כ חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה, הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעי' הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה, ופעם לא יעשה, ואין לבו תקועה באמונה. ואם בא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו, לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מיניה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת. ואלישע־אחר שהי' יודע האמת הברור בלבו שהוא ית' אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא:
וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא ית' המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין, ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהי' מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובת שאלה זו, ח"ו שלא קיבל הש"י תשובה, כי ודאי אלו הי' אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שנאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפצור בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל: אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע"ל בסימן נ"ב), ואף על פי ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר (חגיגה טו, א), לא היה לו למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמת זו מצינו בר' אליעזר בן דורדיא בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כן אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמר, ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן:
32
ל״גומסיק שם בגמרא, כיון דאפיק ביה טובא במינות הוה, כך לא היה לו לאחר לייאש עצמו מן התשובה, אף על פי שבת קול יצא והכריז חוץ מאחר, היה לו לעשות את שלו אפילו היה מת מתוך התשובה:
33
ל״דוכן כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה בפרק ט"ז וזה לשונו שם, הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה. ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, היא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראים לו שאינה תלויה בתשובה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני בענין אלישע אחר, אל תחוש. שהרי אלישע אחר סוף סוף נתקבל, אפילו שלא שב. כל שכן אם היה שב, שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו, והיה צריך להפציר עד שיפתח הפתח. וזה מה שאמרו ז"ל (פסחים פו, ב), כל מה שאומר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא. בעל הבית היינו הקב"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה. חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה כי זה חשקו של הקב"ה אלא שמטעה אותך, עד כאן:
34
ל״ההרי שאין דבר בעולם שעומד בפני התשובה, וא"כ איך אמר הזוהר דאין לחטא הזה תשובה. ועוד כי זה החטא הוא חטא דור המבול שהשחיתו דרכם, רצו לומר בהשחתת זרע לבטלה, ועל כל זאת רצה הקדוש ברוך הוא שיעשו תשובה וימחול להם, כמו שכתב רש"י ריש פרשת נח (בראשית ו, יד) שעל כן הטריחו ק"כ שנה בבנין זה כדי להכריז להם שיחזרו ויעשה תשובה. ובזוהר עצמו פרשת ויקהל (ח"ב ריד, ב) האריך שם בחומר הפוגם אות ברית, ואמר בסוף, וי ליה לההוא כסיפא דנקמין מינה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא, ונוקמא דההוא פגימו. ואמר אחר כך, והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהו אתחזייא לחפאה על כל עובדוי. הרי לך בהדיא שמועיל תשובה, ואם כן מהו זה שאמר לעיל דלא מועיל תשובה:
35
ל״ווהראשית חכמה בשער הקדושה פי"ז תירץ וזה לשונו, כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית, אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם בכל איבריו, עד כאן. וכן משמע לשון הזוהר שאמר, תיובתא דאיהו אתחזייא לחפאה על כל עובדוי:
36
ל״זוטעם הדבר נראה, כי בכל העבירות התשובה המעולה הוא שיתקן החוטא אותה החטא עצמו שעשה, ובדבר אשר זדה עליו ויתקן. על דרך משל, אם חטא בלשון הרע או בלשון שקר, אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחכמה, ותורת חסד על לשונו. ואם חטא בהרהורים רעים, יצפין ויהרהר דברי תורה בלבו. ואם חטא בעינים רמות, אז יהא דכא ושח עינים. ואם חטא בתאות המלבוש, ילבש שק ואפר. וכן כל האיברים אשר חטא בהן, ישתדל לקיים בהן המצות שכנגדן, ובזה די לו. כי לא נתפשטה העבירה בכל שיעור קומת אדם, רק באבר פרטי, ובתיקונם הוא מתוקן הכל. אבל הזרע שהוא שורש ומקור כל קומת האדם, ומהזרע מתהווה האדם, אף שהתגלה באבר פרטי, דהיינו בשרשו הוא במוח, ואח"כ בירידתו דרך חוט השדרה יוצא לחוץ דרך פי האמה ושם נתגלה, מכל מקום הוא כח כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל שיעור קומתו. ע"כ אף אם עושה תשובה באבר הפרטי הזה, ועושה סיגופים ושומר את המקום הזה שלא יפגמו והוא קדוש וטהור, מכל מקום ניטמא כל שיעור קומתו. וצריך להמציא תיקון לכל שיעור קומתו, הן בסיגופים כאלו היה חוטא בכל אבר ואבר, והן בקדושה יתירה לקדש כל אבר ואבר, ואז ושב ורפא לו:
37
ל״חוהנה השב על הענין הזה כדרך ששב על שאר עון דהיינו בדבר שחטא, דהיינו באותו מקום ובאותו אבר, אין תשובה זו כהגון. בודאי ראשית תשובה הוא שיתקן חטא הזה, ויעשה סיגופים ואחר כך גדרים וסייגים שלא יהיה נכשל לעולם, מכל מקום צריך להוסיף על זה ולעשות תשובה על כל איבריו כאלו חטא בכולם, כי באמת זה כולל כולם. כך הוא ביאור הענין לפי דרכו ותירוצו של הראשית חכמה:
38
ל״טאמנם נראה לי לתרץ בענין אחר בכוונת הזוהר דלעיל שאמר אין תשובה לעון זה. ומתחילה אקדים, כי כגון דא צריך אני להודיע, שישים האדם על לבו, באם חטא ועשה איזה עון כמה פעמים ואח"כ מתחרט ורוצה בתשובה, צריך לידע כמה פעמים עשה העבירה, כדי שיעשה התשובה על זו העבירה סך פעמים כסך שעשה העבירה:
39
מ׳וזה לשון האלהי אבי מורי ז"ל ה"ה בעמק ברכה, כי מי שחטא בה פעם אחת, אם עשה התשובה כמו שכתוב הרוקח דהיינו ד' ענייני תשובה, תשובת הבאי, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב, בצירוף פירושם הכתובים שם פעם אחת זמן הקצוב שם, ונסלח לו. אבל מי שחטא בה כמה פעמים, צריך לעשות התשובה הכתובה בה כמה פעמים שנה אחר שנה כחשבון הפעמים שחטא בה ושנהנה בה, דמסתמא לא נזדכך הנפש ולא הרציתה עונה עד שיקיים תשובת המשקל בשלימות:
40
מ״אולא מבעיא הבא על נשים הרבה קודם התשובה, שחייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת, שזה דין גמור הוא, דהא אפילו עשאן בשוגג ובהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אע"פ שכולן משם אחד, הואיל והם גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת, כמו שכתב הרמב"ם בספר תשיעי הוא ספר הקרבנות בהלכות שגגות בפ"ה (הלכה ג). וזה לשונו שם, הבא על עריות הרבה בהעלם אחד, אע"פ שכולן משם אחד, הואיל והן גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת. כיצד, הרי שבעל ה' נשים נדות, או שבא על ה' אחיותיו או על בנותיו בהעלם אחד, חייב על כל גוף וכו'. עוד שם תכף (הלכה ד), האשה שהביאה עליה בהמות הרבה בהעלם אחד, חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה שהרי גופים מחולקים, והרי זה כמו שנבעלת לאנשים הרבה בהעלם אחד, שהיא חייבת חטאת על כל איש ואיש. עוד שם (הלכה ה) האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה, או שבאו עדים שמת, ונשאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד. ואם נשאת לאנשים הרבה, או שזנתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש, מפני שהן גופין מחולקים, ואע"פ שהכל בשגגה אחת, עד כאן לשונו. וכן כתב הסמ"ג במצות עשה הלכות קרבן שגגות סימן רי"ג. (ואם זה נאמר גבי שוגג והוא לא ידע ואשם להביא חטאת על כל אחת ואחת, כל שכן אם יזיד איש לעשות תועבות הרבה עם נשים הרבה, שצריך לעשות תשובה הכתובה ברוקח על כל אחת ואחת, ואפילו מאה פעמים עד תום המספר שחטא עמהם, ואפילו מת מתוך אותה התשובה, כמו שמצינו בר' אלעזר בן דורדיא, כדלעיל בהצעה ד'):
41
מ״באלא אפילו חטא עם אשה אחת כמה פעמים, אע"פ ששם עבירה אחת היא והגופין אינן מחולקים, דכוותיה גבי שוגג אינו חייב אלא חטאת אחת, כמו שכתב הרמב"ם במקום הנזכר (הל' שגגות ה, א) זה לשונו, הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד, אע"פ שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בנתים והרי הוא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת וכו', עכ"ל. אפילו הכי גבי מזיד, אם בא לעשות תשובה, חייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת, מכח תשובת המשקל שכתב הרוקח שצריך לשקול צערו כנגד הנאתו, רצה לומר לפי ערך הנאתו שהיה נהנה באשה בחיבוק ונישוק ותשמיש, אם מעט, ואם הרבה, כן יעשה לו צער בגופו. וממילא שמעינן מזה, אם בעל כמה בעילות עמה, שצריך לשקול התשובה כמספר הנאות הבעילות שהיה נהנה ממנה, כך נראה לי מכח שיקול הדעת:
42
מ״גועוד לא דמי מזיד לשוגג דלעיל, שכתב הרמב"ם, הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד, הואיל ולא נודע לו בנתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת, דשוגג בהעלמה תליא מלתא דונעלם כתיב (ויקרא ה, ג). והא ראיה, דאפי' אם היה שוגג והיה לו ידיעה בנתים היה חייב חטאת על כל אחת ואחת. וזה הזיד וידע קודם החטא, ולאחר החטא, ובשעת החטא בשכבו ובקומו עשותו המזמתה ידע רבונו ומכוין ליהנות מן האיסור מים גנובים ימתקו וגו' (משלי ט, יז), אפשר דאפילו דין גמור הוא שחייב לעשות תשובה על כל שכיבה ושכיבה ששכב עמה, הואיל ושינה בחטא במזיד:
43
מ״דוכן הבנתי ממה שכתוב בתשובת רבינו יונה שער א' וזה לשונו, תדע כי השונה עבירה אחת י' פעמים, אע"פ שנזהר מכל שאר עבירות, הנה הוא נחשב כעובר על עבירות חלוקות. וכן אמרו רז"ל (מכות כא, א) אמרו לנזיר אל תשתה, והוא שותה, אל תשתה, והוא שותה, לוקה באחרונה על כל אחד וכו':
44
מ״האחר כתבנו את כל הרשום בכתב אמת, מצאנו מעיר לעזור ממה שכתב המיימוני בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פ"ג (הלכה יב) בהדיא כדברי, וזה לשונו שם, הבא על ערוה מן העריות ביאות הרבה, חייב כרת או מיתות בית דין על כל ביאה וביאה, אע"פ שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה, עד כאן:
45
מ״ותא חזי מאן גברא רבא מסהיד עלי הרמב"ם שם, וזה לשונו שכתב בהדיא, מי ששנה בחטא, אע"פ ששם עבירה אחת היא והגופים אינם מחולקים, אפילו הכי אם היה אפשר להמית אותו בשתי מיתות היינו ממיתין אותו באחרונה על כל ביאה וביאה אשר חטא בה. אך הואיל והוא מת מיתה ראשונה, למה לן לעשות מיתה שנייה, הואיל וכבר מת גברא קטילא קטל. מכל מקום אם אין תשלום דין למטה, יש לו דין למעלה, ונחשב לו כעבירות הרבה לענין עונש עולם הבא. וממילא מדחייב כרת על כל ביאה וביאה כדלעיל, אם בא לצאת ידי שמים ולהנצל מעונש עולם הבא, פשיטא דצריך לעשות תשובה על כל כרת וכרת בפני עצמו, כי לא תנקה הנפש בסיגוף אחת, ובלתי טהורה היא עד שיסגף עצמו בתשובה הכתובה ברוקח סיגוף אחר סיגוף כמספר הכריתות שעבר בהן כדלעיל, ואז נסלח לו. והכרת הוא אף בלא עדים והתראה, כמו שכתב הסמ"ג בהדיא בהלכות אישות:
46
מ״זועוד נראה לעניות דעתי יש ראיה לזה מתשובת ר"י ווייל בסימן י"ב על ששאלוהו על אשה המנאפת תחת בעלה. והשיב שתשובתה קשה מאד וגדול כים שברה מי ירפא לה, הואיל ונשתרשה בחטא י"ח שבועות, אם באנו לדקדק אחריה, לא תהא מספקת לה לעשות תשובה שלימה על כל פשעיה, אפילו לא עברה אלא חדא זימנא, הוה דינה לקבל יסורין, ואפשר שלא יהא לה כח לקבל יסורין קשין ולשוב בתשובה שלימה כיון שהיא ילדה ורכה בשנים. האריך זה קצת וכתב לבסוף, וחזרתי על דברי הראשונים שאין אנו יכולין להכביד עליה ביסורים כדינה מטעמים הידועים, כי גדול עונה מנשוא, שתים רעות עשתה, זנתה תחת בעלה בנידותה, והולידה ממזר. ואי לא זנתה אלא פעם אחת וכו' היה דינה לישב בקרח ושלג בכל יום ויום, ובימות החמה לפני זבובים כו', כמו שכתב רבי אליעזר בעל הרוקח ורבי יהודה החסיד. ועל ששימשה בנידותה, היה לה להתענות לכל הפחות מ' יום, אפילו לא עברה רק פעם אחת. וכתב הרמב"ן, הבא על הנדה, צריך להתענות שס"ה ימים, לבד שאר יסורים שכתב. ואם באנו לדון על כל עבירה ועבירה אין אנו מספיקים וכו', עד כאן:
47
מ״חהרי לפנינו דסבירא ליה ג"כ דמדינה היתה חייבת לעשות תשובה על כל ביאה וביאה כדלעיל, רק שלא רצה להכביד עליה, כיון שהיא ילדה ורכה בשנים לא יהיה לה כח לקבל יסורים קשים הרבה פעמים, עד כאן לשון אבא מורי ז"ל ה"ה:
48
מ״טוהנה נודע שלכל עבירה יש ד' תשובות שסידר הרוקח, תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב. ואם יש עונש מיתה, צריך לעשות לו סיגופים השוים למיתה. והמוציא זרע לבטלה חייב מיתה, וכבר סידרו הרוקח, והאלהי האריז"ל סידר התשובה לחטא זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי תשובה מועיל לתקן הפגם שפגם למשל בעולם העשיה או היצירה. ואם רצה לתקן ביותר, אזי צריך תשובה ביותר, וכולי האי ואולי. ואמנם שיתקן במה שסר מטוב ונעשה רע, כי נעשה רע בעיני ה', בודאי צריך כהנה וכהנה, והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת. אבל בעונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה או ניאוף בידים ששפשף ידו באיברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנ"ל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו והתשובה לא תכלה על הרוב. וזהו שרמז בזוהר שאין לעון זה תשובה, מחמת שהעושה כן הוא מלובש בתאוה הרעה הזו ועושה כמה פעמים בלי ערך, כי אין מונע לו כמו שיש לו מונעים בעבירה אחרת הנגמרת ע"י אחר, כגון הבא על הערוה, שאם היא לא תרצה אז הוא לא יחטא, וגם לפעמים מניח בשביל מורא בני אדם. מה שאין כן בהוצאת זרע לבטלה, בעו"ה העבירה היא בידו לעשותם בהסתר בכל אימת שרוצה, על כן שגור בה, וא"כ בהתחרטו אח"כ, אף שעושה תשובה, אין התשובה נגמרת לרוב פעמים שמחויב לעשות תשובה זו, על זה ידוו כל הדיוויים ויתפלש באפר ויבכה ויצעק, ויעשה כרבי אלעזר בן דורדיא ששם ראשו בין ארכובותיו וכו' כדאיתא במסכת עבודה זרה (יז, א):
49
נ׳והבא לטהר, אף כי עשה זו העבירה כמה וכמה פעמים למאות בלי מספר, אמצא לו תקנה. כי כבר נודע (קידושין מ, א) הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, אם היה לו מחשבה טובה לעשות כך וכך, ומת ולא נגמר המעשה, הקב"ה מצרף המחשבה כאלו היתה נעשית בפועל. ויעיין סדר תשובה של עבירה זו כפי הכתוב ברוקח, וכפי הכתוב בתשובת של האר"י ז"ל הנדפס בסוף קיצור ראשית חכמה ומצוי ביד כל אדם:
50
נ״אוהנה קצב שם תעניתים פ"ד, ויהיה בקי בספר קטן ההוא, ובסוד כוונת השמות. וקודם התחלת קבלת התעניתים, ילך למקוה לשם קבלת תשובה. וכתב אבי מורי זלה"ה בספר ברית אברהם, יש סמך לטבילה זו בירושלמי, מעשה בריבה אחת שנשבית בין הגוים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורין. אח"כ יבא לביתו ובמסתרים תבכה נפשו. ומצאתי בשאלות ותשובות מהר"ר מנחם מרקנאטי סימן ו' שכתב וזה לשונו, כתב רבינו שמחה דכל בעלי תשובה צריכין טבילה, באבות דר' נתן (ח, ח). מיהו אין הטבילה מעכבת, אלא מיד כשהרהר תשובה הרי הוא צדיק גמור, אלא שצריך לצער עצמו, עכ"ל:
51
נ״בוהנה ישב במסתרים על הארץ בחליצת מנעלים ועפר על ראשו ושק על בשרו, ויבכה במרירות לב לפני הש"י על אשר נואל ואשר חטא, ובלבו הנשבר יהיה החרטה ויבוש מאוד בפני הש"י ויאמר בבכי, אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך, אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש, כי עונותי רבו מלמנות וחטאתי עצמו מספר. אמנם אני מלא עון, ואתה מלא רחמים ואי"ן סוף לרחמיך וחנינותיך, וכמו שכתוב (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, ואתה מסייע לשבים. בכן הנני שב בתשובה שלימה לפניך, והריני מתחרט על העבר ובוכה ומרבה תחנונים, לך ה' הצדקה ולי בושת הפנים כי עשיתי הרבה פעמים וכתמתי נפשי רוחי ונשמתי בכמה כתמים, על כן הנני מקבל עלי תענית וסיגופים לטהר כל שמץ ודופי. ואתה ה' חנני חנני, עניני עניני, עזרני אלהי ישענו ולתשובה שלימה עזרני, ואז יקבל עליו התענית בלב נשבר ונדכה ובכיה רבה:
52
נ״גובא השמש וטהר, בליל התענית ההיא תדד שנתו ויעשה תשוב"ה כפי המקובל בראשי תיבות תעני"ת ש"ק ואפ"ר בכי"ה הספ"ד. ועצה טובה היא, שיתענה אלו פ"ד יום בששה פעמים, דהיינו ג' הפסקות ב' ימים וב' לילות, כי כל הפסקה היא עולה לכ"ז יום, הרי שלש הפסקות פ"א יום, ואח"כ יתענה עוד ג' ימים נפרדים ימים אחדים. אבל נראה בעיני טוב ג"כ להפסיק בעוד יום, כדי שיהיה כל יום תענית יום שלם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ואיך יהיה סדר אכילתו בסעודת הפסקה, יתבאר לקמן בארוכה בהלכות תשובה. וכן יצטער בשכיבה, וככה יעשה בכל תקופה מארבע תקופות השנה. ויקבל עליו לעשות כן כל ימי חייו בכל תקופה ותקופה, אפילו אם חיה יחיה אלף שנים, ואז אף אם ימות יקבלנו הקב"ה כאלו חיה זמן רב והיה עושה סדר תשובה זו כל כך פעמים כמו סך הפעמים שחטא, מאחר שהוא מוכן ומזומן לעשות כן לעולם ועד, ודי בזה כשעושה כן בכל תקופה ותקופה, כדי שלא יסגף יותר מדאי ויבוא לידי חולי וסכנה ולידי ביטול תורה:
53
נ״דאמנם בכל יום ויום כל ימי חייו יהיה בתשובה בשברון לב, ואף כי אינו מסגף עצמו באותו היום בתענית, מכל מקום בשברון לב יהיה, וזו החרטה היא העולה למעלה. ויזהר בזהירות גדול ובשמירה יתירה בקדושת הברית שלא יבא לידי הרהור, ולא ישים ידו לעולם ועד מתחת טיבורו ולמטה. ובכל יום יבכה וידאג ויאנח ויאמר זה המאמר המוזכר בברכות בפרק קמא (ז, א), אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות וכו'. וריש לקיש אומר, יותר מק' מלקיות כו', עיין שם. ויבוא הדבר הזה בארוכה בסדר התשובה לקמן אי"ה שם תמצאינה, גם סדר תפלה ותחנונים, ולא באתי עתה רק לרשום כמו ראשי פרקים:
54
נ״העוד צריך זה השב לידע ולהיות בקי בראשית חכמה כל פרק שבעה עשר משער הקדושה, ושם תמצא התיקונים לתקן העון הזה אשר עבורו נקרא רע, ולהיותו סור מרע ועשה טוב, ולאחוז במדות הטובות ההם המוזכרים שם, ולא יזוז ידו מהם דבר יום ביומו. וכן תמצא שם כמה עניינים שהם שמירה שלא יבא לידי קרי. וכל זה צריך לקיים כל ימי חייו, כי אלו המדות אינם סיגוף לגופו שיביאו אותו לידי סכנה וחולי, רק הם מדות ישרות וטובות. מה שאין כן סיגופים ותענית, די בהם לעשות בסדר הנ"ל בכל תקופה ותקופה פעם אחת כל ימי חייו, אבל במדות יאחז צדיק דרכם לא יעזבם, ויהיה חזק ואמיץ לא יסור מהם תמיד לעולם ועד, ואז טוב לו סלה ומובטח לו שיהיה בן עולם הבא. ובתנאי שיוסיף שקידה בתורה ובמצות ובמעשים טובים וצדקה ותפלות בכוונה. ותמיד יהיה לבו נשבר בקרבו, כי ה' אלהי צבאות בא בו, ויתפלל (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וכל הענין הזה יבא אי"ה לקמן בארוכה אל מקום אשר הכינותי בסדר התשובה:
55
נ״ואחזור למאמר הזוהר בענין מה שאמר שאין מועיל תשובה, הענין הוא ידוע כי ספירת בינ"ה הנקראת עולם הבא היא סוד התשובה, ושם יין המשומר ממגע גוי, כאשר הארכתי בהקדמה תולדו"ת אד"ם, וכל אחיזת פגם היא בצד ו' קצוות, כי הקליפות בשרשים יש להם שם אחיזה. ועל כן מי שחטא, צריך לעשות תשובה לקדש עצמו להביא השש קצוות לשרשם בבינה ששם היין משומר, וזהו סוד תשובה, החזרת הענפים לשרשם. אבל יש לתשובה שורש התשובה, רצוני לומר שורש הקצוות הם בבינה, ושורש שרשם הוא בחכמ"ה, כי כלם בחכמה עשית. והנה החטא של הוצאת זרע לבטלה הפגם הוא למעלה בחכמה, שהוא המוח שהוא מקום הזרע, ועל זה אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה, בנין שיעור קומה שלו ממקור הזה. על כן מי שפגם שם, צריך להגיע בתיקונו עד לשם שהוא שורש התשובה, ולא די לו לכנוס עד שערי תשובה שהוא בבינה, רק בשרשם למעלה שהוא שורש התשובה, דהיינו לעשות תשובה שלימה וביותר פנימיות, ולהוסיף תשובה על תשובתו ולהתדבק במדת החכמה ששם מעלות רמות ונשאות. אחר כתבתי כל זה, מצאתי כדמות דברי בראשית חכמה מה שהביא בשם האלהי מהר"ם קורדוואר"א, והנאני במאוד מאוד:
56
נ״זודע כי שער הטבילה פתח גדול לנקיון החטא הזה, וירגיל תמיד בטבילות, ולהבין סוד המקוה כאשר יתבאר לקמן, ולפחות לא יפחות מטבילה בכל ערב שבת, וחייב לטהר עצמו ג"כ ברגל, ויתבאר הכל לקמן בסוד מקו"ה שהוא נקיון סוד שיעור קומה:
57
נ״חגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה (סא, א), אבוה דשמואל לא שביק לבנתיה גניאן גבי הדדי. לימא מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא נשים המסוללת זו בזו פסולות לכהונה. לא, סבר כי היכי דלא ללפן גופא נוכראה, עד כאן. א"כ מטעם זה לא ישכבו בנים זכרים בחורים בהדדי. ונוסף על זה, כי עזי פנים בדור כשהם שוכבים ביחד באים לידי עבירה. אע"ג דתנן בקידושין (פב, א), ר' יודא אומר לא ירעה רווק בהמה, ולא ישנו שני רווקים בטלית אחד, וחכמים מתירים. ובגמרא תניא, לא נחשדו ישראל על משכב זכר ועל הבהמה, והלכה כחכמים. מכל מקום איתא שם בגמרא, דהרבה אמוראי החמירו ביחוד אפילו בבהמה, וכל שכן בזכר. וכך כתב הטור אבן עזר סימן כ"ד, דראוי להחמיר אפילו בבהמה, ואפילו ביחוד, וכל שכן במטה אחת. וכן נזהרים בזה בכל ספרד אפילו ביחוד. וכבר כתבתי כי הדור ברע הוא, על כן הנני מצוה לכם שלא תשכבו בניכם במטה אחת, ולא אצל בחור זר, ודי באזהרה זו:
58
נ״טאתם בניי יצ"ו הזהרו מאד להשיא לבניכם נשים בבחרותם קודם שיבאו לידי הרהורים, ואח"כ ילמדו תורה בטהרה. ובמסכת קדושין פרק קמא (כט, ב), א"ר חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניך:
59
ס׳והזהרו במאוד שקודם החופה לא ישב החתן אצל הכלה כנהוג בדור הרע הזה, ולא זו שמשיבין החתן אצל הכלה, אלא אף מחבק ומנשק אותה, אוי לעינים שכך רואות, ואוי לאזנים שכך שומעות, ותמה אני על חכמי הדור שסובלין את העון הגדול הזה ובידם למחות ואינם מוחים. לא מבעיא אם הבתולה באה לכלל נדות שיש לה וסת, הני עברי אדאורייתא (ויקרא יח ,יט) ואל אשה בנדתה לא תקרב, דאסור אפילו קריבה. ואפילו ר' פדת ועולא בפ"ק דשבת (יג, א) דלא ס"ל דאורייתא, מכל מקום אמר עולא לך לך אמרין לנזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב. אלא אפי' עדיין היא קטנה, מכל מקום החתן בתוקף אהבתו יצרו מתגבר ובא לידי קרי וגורם להוצאת זרע לבטלה. ואפי' לא יצא ממנו זרע, מכל מקום אי אפשר שלא יבא לידי קישוי, ורבותינו ז"ל נידו על זה כמו שאיתא (נדה יג, ב) המביא עצמו לידי קישוי הוא בנידוי, נוסף על האיסור שעושה. על כן אתם בנים בני יצ"ו וכל הסרים למשמעתי, הנני מזהיר בתוקף אזהרתי שבל יראה ובל ימצא תועבה זו, והחתן לא ישב אצל הכלה, ולא יגע בה כלל:
60
ס״אעוד באתי להזהיר בכיוצא בזה מנהג שהוא גיהנם, שעושין חופה בערב שבת. והכלה אף אם היא כשרה, שוכב החתן אצלה איזה לילות קודם שבועל בעילת מצוה ואז בא לידי חטא, כי מסתמא שוכבין שניהם ערומים והוא מתאוה וחושק בה ויצרו תוקפו ואינו בועל אותה, ועל הרוב בא לידי הוצאת זרע לידי קרי. על כן יהי' שם שמים מקודש על ידכם שתעשו חתונה לבניכם כציווי רז"ל (כתובות ב, א) בתולה נישאת ליום רביעי, ויבעלנה בעילת מצוה בלילה ההוא. וכן אם יהיו הנשואין בשבת, אזי לא ישכב החתן כלל אצל הכלה עד הלילה שרוצה לבעול אותה. כל זה אני מצוה בתוקף ציווי, ועליכם לקיים גזירותי כבנים לאב וכתלמידים לרבם, והשמרו לכם במאוד, ואז ה' שומריכם:
61
ס״בזה לשון החסיד הרב ר' אליעזר אזכרי בספר החרידים, עון זרע לבטלה חמור מאוד, ואחד מן הדרכים הבא על אשתו שלא כדרכה, כדכתיבנא לעיל שזה היה עון ער ואונן, והכי מפורש בהדיא בזוהר בהיכלות הטומאה בהיכל הנקרא שחת כנגד שם אחד משמות יצה"ר שנקרא טמא וזה לשונו של ר"ש בן יוחאי שם (ח"ב רסג, ב), פתחא קדמאה ביה קיימא חד ממנא עסטירי"א שמיה, וכמה אלף ורבבן ממנן תחותיה, והאי איהו קיימא על כל אינון דמחבלי אורחייהו לאושדא זרעא על ארעא, או דמפקי זרע דלא כארחא, או לכל אינון דמזנא בידייהו, אילן אינון דלא חמאן אנפי שכינתא כלל, האי ממנא דבסטר מסאבא דקאמרן, נפיק בהאי זמנא, וכמה אינן אלף ורבבן כלהו מתכנשי על ההוא בר נש ומסאבי ליה בהאי עלמא. ולבתר כד נפיק נשמתיה מיניה, האי ממנא וכל אינון דעמיה מסאבין ליה לנשמתיה ואחדין ביה ואסתאבו בהו ואעילו לה לאתדנא בהו, ואלין אקרון שכבת זרע רותחת, דכלהו רוגזין מסאבין קיימין כלהו על דא, בגין דכלהי קיימין נשארין עליה דבר נש בההוא זמנא דארתח גרמיה וחמים ליה לתיאובתיה דא, וכדין נטלן ליה לההוא תיאובתא, וההוא זרעא אתושד בארעא ואתקפו ביה ונטלו ליה וסלקו ליה לעילא וגרמו דברית דא דאשתעבד בסטר מסאבא, עכ"ל:
62
ס״גויש קצת בני אדם טועין בעון זה, כי לא ידעו שהוא אסור, ומשום הכי מי שלא קדם יראת חטאו לחכמתו להיות מן החרידים את דברו ית', ולמדו מן הגמ' מה שהיה נראה לכאורה דאין בזה עון אשר חטא. מדגרסינן סוף פרק שלישי דבמסכת נדרים (כ, ב), דאשה אחת באה לפני רבינו הקדוש, ואמרה לו שלחן ערכתי לו, והפכו. ואחרת ג"כ באה לפני רב, ואמרו דמותר הוא. ופירשו קצת מפרשים דהפיכה זו היינו בעילה שלא כדרכה, והורו בזה היתר לעצמם, ולא נתנו לב לירד לעומקה של הלכה ולהסתכל בדברי רבני ישראל מפרשי הגמרא שכולם הקשו על סוגיא זו מאותה סוגיא דיבמות בפרק ארבעה אחין (לד, ב) שאמר שם בהדיא, דער ואונן זה היה העון ששמשו שלא כדרכה:
63
ס״דרבינו משה בר מיימון תירץ, דער ואונן כששמשו הוציאו זרע לבטלה בגופה של אשה, ומה שהתיר רבי ורב לבעול שלא כדרכה, היינו בלא הוצאת זרע, אלא יבעול במהירות ולפרוש מיד לבוא עליה כדרכה ואז יטילו זרע במקום הראוי ליזרע. והרא"ש (בתשובות כלל לג, ג) תירץ, שלא התירו רבי ורב אלא פעם אחת באקראי, פעם אחת בכל ימיו של אדם. והאנשים שהזכרתי למעלה, לקחו היתר לעצמן נגד החכמים האלה שמרגילין הבעילה שלא כדרכה, וגם מוציאין זרע במקום הטינופת לבטלה, היפך הסוגיא של יבמות שאמרה שהם חייבים מיתה על בעילה זו לכולי עלמא, בין לדברי הרא"ש, בין לדברי הרמב"ם, והרי חלקם של האנשים במדור שני של גיהנם הנקרא שחת, והממונה עליו טמא טמא יקרא:
64
ס״הוהאמת שאין היתר כלל במקום הטינופת, שהרי הרב רבינו אשר הקשה על תירוצו של הרמב"ם, שאם הדבר אמת דשלא כדרכה במהירות בלא הוצאת זרע הוא שהתירו רבי ורב, היה להם להזהיר לאותם האנשים מאוד בדבר, שהרי בקלות יבואו לידי מיתה. ולכך פירש הרא"ש שלא הותר אלא פעם אחת בכל ימיו. ואיברא גם לתירוץ הרא"ש קשה, שהיה להם להזהיר לאיש שלא ירגיל. ועוד קשה, אי חשיב זרע לבטלה דנקרא שופך דמים, ומביא מבול לעולם, ובו מתו ער ואונן כדאמר בהדיא בפרק ד' אחין, פעם אחת מי התירו שאמרו רב ורבי שהתירה התורה. ואם אינו זרע לבטלה, אפילו פעמים רבות מי אסרו אלו, הן הדברים שאין הדעת סובלתן. ועוד קשה לפירושם, מדאמר בגמרא דלעיל מיניה דרבי יוחנן בן דהבאי פליג דההופך שלחנו הוו ליה בנין חגרין מהבטן, משמע דבתשמיש הראוי להוליד קאמר, ולא מפני פעם אחרת:
65
ס״וועיקר ראיות המפרשים להיתר שלא כדרכה, מהא דאמר בסנהדרין פרק ארבע מיתות (נח, ב), אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, שנאמר (בראשית ב, כד) ודבק באשתו וגו'. אמר רבא מי איכא מידי דישראל לא מחייב, וכותי מחייב. אלא אמר רבא, בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, שנאמר ודבק וגו'. ודעת הראב"ד ז"ל דאין זו ראייה כלל, דהא אפילו לדעתם יש להקשות מאי פריך מי איכא מידי דישראל לא מחייב, דילמא רבא בהוצאת זרע קאמר בסתם ביאה, או בא בהרגל קאמר לתירוצם השני, ולא קשיא מידי. וניחא לומר הכי, מלשבש הגמרא דרבי אלעזר אלא כי אתמר הכי אתמר. ואם לא ניחא ליה לרבא לפרושי מלת הכי דאמר רבי אלעזר, למה שיבש המימרא מחיוב לפטור, כיון דקושטא דמילתא דבישראל איכא חיובא, על כרחין בהני גוונא. ועוד מנא לן לרבא למילף פטורא בבן נח הבא על אשת חבירו, דלמא קרא לחיובא אתא כדאמרן. ואם תשיב משום דודבק פעם אחת משמע, אדרבא בהרגל משמע, כדכתב (ירמיה יג, יא) כאשר ידבק האזור על מתני איש. ועוד דטפי ניחא למדרש הכי, ולא למדרש ודבק אדיוקא דאשת חבירו, דלא כתיב בקרא בהדיא. ועוד כיון דעל כרחך בהרגל או בהוצאת זרע איכא חיוב מיתה אפילו בישראל, משום דנפקא לן ממעשה דער ואונן כדאיתא בפרק ארבע אחין, ולמה שיבש רבא מימרא דרבי אלעזר, דילמא הוא סבירא ליה דבפעם אחת איכא חיובא, ואיזה משנה או ברייתא הביא לדחות זה, והא המקשה מקשה בכח וכל שכן לשבש:
66
ס״זאלא על כרחין לתרץ כל זה, אפילו לדעת המפרשים צריך לומר, דרבא מלישניה דרבי אלעזר מקשה ליה, דמדנקט בן נח משמע דאתי למעוטי ישראל. ואי בהרגל או בהוצאת זרע, ישראל נמי חייב. אלא ודאי בלאו הרגל והוצאת זרע קאמר, ולהכי מקשה ליה איך אפשר לחייב בגוי ולא בישראל. אלא ודאי לפיטורא אתמר דר' אלעזר, לומר בן נח הבא על אשת חבירו פטור בשלא כדרכה, ובישראל חייב:
67
ס״חוהשתא דאתית להכי, יש לומר דאין ראייה מכאן להתיר שלא כדרכה כלל, כסוגיא דיבמות דאמרה סתם דשלא כדרכה הוה עון ער ואונן ולא חלקה. ומה שהתיר במסכת נדרים הפיכת שלחן, היינו שכיבה כדרכה במקום הראוי ליזרע, אלא שהיפך השכיבה להיות היא מלמעלה והוא מלמטה, וכן פירש רש"י, ודומה להפך משכבו האמור במסכת ברכות פרק הרואה (נו, ב). אי נמי כדפירש הראב"ד ז"ל בספר הקדושה, והביאו הטור אבן העזר סימן כ"ה, דהפיכת שולחן היינו פניו של איש כנגד ערפה של אשה, אבל אינו בועל אלא כדרכה מקום שראוי ליזרע, דוגמת שכיבת בהמה עם בהמה להוליד. ולא קשיא מהאי שמעתא מידי, דהא ר' אלעזר מיניה וביה מקשה ליה, כדי לחקור הדברים ולומר דודאי לא אמר כך ר"א. אבל ודאי קושטא דמילתא דאיכא מיתה בין בגוי בין בישראל, דהיינו מעשה ער ואונן דכתיב בהו מיתה בהדיא, אלא ודאי נשתבש השומע דברי ר' אלעזר מפטור לחיוב:
68
ס״טואם תאמר למה נקט רבא האי קושיא, לקשי והא ישראל נמי חייב. יש לומר משום דאין לו כח להקשות כך, דמנא לן, על כרחין אלא מער ואונן, והנהו בני נח מיחשבי דאכתי לא ניתנה תורה. אלא ע"כ להקשות בכח צריך להקשות דודאי אי אפשר לומר דישראל פטור וגוי חייב, והכי מקשי מי איכא מידי דישראל לא מיחייב וגוי מחייב. אלא ודאי שניהם שוין לחיובא, והא לא איצטריך רבי אליעזר לאשמועינן דזיל קרי בי רב הוא. אלא דין אחר אתי לאשמועינן לפיטורא, זהו טעמא של הראב"ד ז"ל:
69
ע׳והטור אע"פ שהביא בסימן כ"ה דעת הרמב"ם, בסוף הסימן הביא דעת הראב"ד בהפיכת שלחן שאינו כפירוש הרמב"ם, אלא כמעשה בהמה, וכיון דהביא זה במסקנת דבריו, נראה דהכי סבירא ליה בהפיכת שלחן:
70
ע״אומעתה אין היתר דשלא כדרכה כלל, ואין (אולי צ"ל ואוי) לו למיקל, כי הרשב"י ע"ה כתב שאין לעון זה תרופה, אם לא בתשובה גדולה תדירא. ומעשה היה פה צפת שנת הש"ח ליצירה, שבמעמד הרבנים הגדולים מוהרר"י קארו, ומוהר"ר יצחק מסעוד, ומוהר"ר אברהם שלום, ומורי הרב החסיד ר' יוסף שאגי"ש, וכמה רבנים אחרים, באה אשה ואמרה שבעלה בא אליה שלא כדרכה. ונדוהו וחרפוהו ואמרו לשורפו באש, וסוף גרשוהו מארץ ישראל, וה' יציל שארית ישראל מעון ואשמה אמן, עד כאן לשונו (של בעל ספר החרידים):
71
ע״בבכלל סור מרע בקדושת ברית המעור היא השמירה יתירה באשתו נדה שהזכירו רז"ל צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו (הושע יד, י). על כן ראשית חכמה יראת ה', יהיה נזהר בכל מה שמוזכר בתלמוד ובפוסקים. ויותר מהמה בניי הזהרו, ובאתי לרשום איזה דברים הכרחיים וחידושים:
72
ע״גכתב בתרומת הדשן סימן רמ"ו והובא בטור יורה דעה סימן ק"ץ, נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה, דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק, דהרגשה סברא דאורייתא הוא היכא דליכא ליתלי ההרגשה במידי אחרינא, כדמוכח בפרק הרואה גבי כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטור מן הקרבן, אי דארגשה אמאי פטורים, אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עליה קרבן, וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפרק כל היד (נדה סח, א), עד כאן לשונו. ובבית יוסף סימן קפ"ח הסכים, דאם הרגישה ובדקה אח"כ ומצאה מראה לבן, אף שהוא עב וסמיך, כשר. ולא כתרומת הדשן שהיה חוכך גם בזה להחמיר. אבל אם הרגישה ולא מצאה כלום, פשיטא דטמאה. וצריך להודיע זה לנשים, כי דאורייתא היא. ותכף מיד שהאשה מרגשת מחוייבת לבדוק את עצמה:
73
ע״דכל אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לפרוש ג' לילות מבעלה. דהיינו א' מל' יום לשלשים יום, שהוא סתם עונה בינונית. ב' וסת החודש, דהיינו אם ראתה ג' או ד' ימים לחודש, אח"כ כשיבא ג' או ד' לחודש צריך לפרוש. ג' וסת הפלגה, דהיינו יחשוב כמה ימים ראיה האחרונה היתה מופלגת מראיה שלפניה, כך סך ימים אחר ראיה זו צריכה לפרוש, ודברים הללו נתבארו בארוכה בטור יורה דעה סימן קפ"ט. עוד שם כמה דינים ועניינים מענין ימי פרישה. ובעונותינו הרבים רוב העולם אינם נזהרים ואינם משגיחין. על כן אנכי מצוה אתכם ומזהיר אתכם שתהיו בקיאים באלו הדינים ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:
74
ע״הבענין המראות, נתבאר בסימן קפ"ח דמראה לבן טהור, וכן מראה ירוק, אפי' כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים. והגאון רש"ל כתב, בירוק צריך עיון, כי מהר"ם מינץ כתב בתשובותיו בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק, עכ"ל. על כן אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה, ומכל שכן כמראה הזהב, אלא אם יש ג"כ צדדין אחרים וסברות מוכיחות שאינו נידות:
75
ע״וואם מצאה מראה הירוק הזה ע"י הרגשה, נראה לי להחמיר. ואם בלא הרגשה מצאה כתם, בזה יש להקל. ואם בקנוח ממנה בלא הרגשה קנחה מראה זו, אזי יש לצדד כך וכך, והכל לפי ראות הענין. עיין בשלטי הגבורים אשר סביב הלכות נדה בהרי"ף דף ד"ש ע"ב שכתב וזה לשונו, ואולם הסימנים המסורים ביד הנשים לבדוק הכתמים, ומצא שפני הבדיקה אינם מן הכתמים האסורים, על זה ודאי יש לסמוך להתיר כו'. ושם ע"א כתב קצת סימניהון, דהיינו כשרקקה על הכתם חלף והלך לו מיד, זה סימן טהרה. וגם כשאין לובן סביבו כנהוג בכתמים האסורים. עוד שמעתי שאם הוא נמצא כתם עגול, אע"פ שאין לו מראה טריפה אם כמין חוט אדמימות מקיפו סביב, מטריפין אותה. מותר לראות דמי אשתו תוספות פרק כל היד (נדה כ, ב ד"ה כל יומא):
76
ע״זכמה הרחקות הוזכרו בתלמוד ובפוסקים מאשתו נדה. לא יגע בה באצבע קטנה, ולא יושיט מידו לידה שום דבר כו'. וזה לשון רש"ל בביאור סמ"ג, והתוס' כתבו (כתובות סא, א ד"ה מחלפא) אפילו להביא לפניו על השלחן אסור. ומשום זה אסר מהר"ש שתביא הקערה על השלחן, עכ"ל. ואם תעשה היכר, כגון שתניחנה על השלחן ביד שמאל שרי, כמוזכר בדין מזיגת הכוס. והא דאסרה למזוג לו הכוס, כתב רשב"א דווקא של יין שהוא המרגיל לדבר עבירה. כשם שאסורה למזוג לו, כך הוא אסור למזוג לה. ולא עוד, אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין, וזה אם הוא מיוחד לה, משום דקא יהיב דעתיה עלה. אבל כשתשב אשתו עם בני ביתו לשתות מכוס של ברכה זה אחר זה, משמע מדברי הרשב"א למותר, עיין בבית יוסף:
77
ע״חכתב בראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז, ירא שמים צריך למעט הדבור עם אשה כל האפשר, ובפרט באשתו נדה, וסמך לדבר (תהלים לט, ג) נאלמת"י דומי"ה החשית"י ראשי תיבות נדה:
78
ע״טבספר מנורת המאור בנר ג' כלל ו' חלק ה' פרק רביעי (ועי' ברמב"ן בראשית לא, לה עה"פ אל יחר) כתב וזה לשונו, בימים הקדמונים היו הנידות מרוחקות מאוד מבני האדם, כי כן שמם מעולם נדות, כדי שלא יקרבו אל אדם ולא ידברו עמו. כי ידעו הקדמונים בחכמתן שהבלן מזיק, וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע, כאשר ביארו חכמי הפילסופים. והיו יושבות בדד באוהל, לא יכנס בו אדם. ולכן אמרה רחל ללבן, ראויה הייתי לקום מפני אבי לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי (בראשית לא, לה) ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באהל שלא תדרוך עפר רגלי, והוא החריש ולא ענה אותה דבר, נראה שלא היו מספרין עמהן כלל, מפני שאפילו דבורה טמא. ולפי שברבות התאוות ובהתמעט הדעת, והיו כ"כ שטופין העמים בזימה עד שנשכחת מלבם רעה זאת, באתה תורתנו הקדושה לקדש את ישראל ולהבדילם מן האומות ולהרחיקם ולשמרם מן הנזק הגדול הזה, ושיולידו זרעם בקדושה. ועל כן בדעת זאת התולדות והנזק והתיקון והטומאה והטוהר, צותה תורה לשמור ימי נדה, וימי זיבה שהם יותר חמורים ממי הנדה להצריך ז' ימים נקיים, וימי יולדות, ואח"כ טבילה במ' סאה:
79
פ׳וברוך יודע כל נסתרות, שהיה חסדו להיות רופא ישראל שסדרו בחכמתו כפי הצורך הידוע לו. וחכמי ישראל שהשיגו סוד ריחוקה, אמרו בברייתא במסכת נדה תלמיד אסור לישאל בשלומה של נדה. רבי נחמיה אמר, אפילו הדבור מפיה טמא. אמר ר' יוחנן, אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס עפרה שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה. ואם אמרו רז"ל (כתובות סא, א) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו, היה לפי שראוי את העם שלא יסבלו יותר מזה בחסרון שפחות, אבל המחמיר שומר מצרות נפשו:
80
פ״אכל הרחקות צריך להרחיק ממנה בין בימי נדותה ובין בימי לבונה, כי לעולם היא בטומאתה עד שתטבול, וכך כתבו התוספות בפרק קמא דשבת (יג, ב ד"ה בימי) ובכתובות פרק אע"פ (סא, א ד"ה מחלפא), וכך כתב הרא"ש בפרק אע"פ (סימן כד), וכך פסק הרמב"ם פרק י"א מהלכות איסורי ביאה (הלכה יח-יט), וכך פסק הסמ"ג, וכך כתב הרשב"א. וכתב שכן הוא דעת הר"א ודעת כל הגאונים, וכך כתב ספר התרומה. ובפרק קמא דשבת (יג, א) ההוא תלמיד בתנא דבי אליהו שהקיל בימי לבונה, כתבו התוספות (שם ע"ב ד"ה בימי) בשם רבינו תם שהיו רגילים לטבול ב' טבילות, אחת אחר ז' כשפוסקת קודם שתשב ז' נקיים, דלא אסורה השתא אלא מדרבנן, ולכך היה מיקל אותו תלמיד. אבל האידנא שאין רגילין לטבול עד שתשב ז' נקיים, אין חילוק בין ימי נדותה לימי ליבונה:
81
פ״בומי הוא זה ואיזה הוא שירים ראשו נגד גאוני עולם וראשי הפוסקים קדמאי ובתראי, ואף שהמנהג כן בין ההמוניים, אל תהיו אחרי רבים לרעות. ואף שרמ"א בשלחן ערוך הביא המנהג, איסור גדול להשגיח בו:
82
פ״גורש"ל כתב בהגהותיו בטור יו"ד בשם הר"ח וזה לשונו, והאנשים האוכלים עם נשותיהן בימי לבונה כדי שלא ירגישו בני הבית, שיבוש הוא לעבור על דברי חכמים. ונתקבצו כל הקהלות וכתבו חרם על זה, עד כאן לשונו. וכתב עוד רש"ל בהג"ה בשם הר"ח, ראיתי שטות גדול כשמנתחין בשר לחתיכות קטנות אוכלין בקערה אחת, הוא נוטל חתיכה אחת, והיא נוטלת אחת, ושיבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה אחת, עד כאן לשונו:
83
פ״דזה לשון תוספות במסכת כתובות בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב) (א, ד"ה וספרה) וספרה לה לעצמה. ואם תאמר אמאי אין מברכת זבה על ספירתה, כמו שמברכין על ספירות העומר, דהא כתיב (ויקרא טו, כח) וספרה. ויש לומר דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה שלעולם יכול למנות כסדר, וכן עומר, אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות, עד כאן לשון התוספותהגה"הובמקום אחר מצאתי תירוץ אחר. דבשלמא עומר ויובל כל ישראל שוין בזמנן וזמן אחד לכולן, אבל ספירת נדות אשה זו מתחלת לספור היום, ונשים אחרות כבר טבלו או נטמאו עתה, ואין שייך ברכה אלא במצוה שעושין כל ישראל בשוה::
84
פ״הדקדקתי בדברי התוספות, שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה, אבל לספור בלא ברכה היא מחויבת, דהא כתיב וספרה לה. ואין לומר מאחר שלא תוכל לברך ממילא לא חייבה התורה לספור. זה אינו, דהא הברכות מדרבנן וא"כ מאיזה טעם לא תמנה. ואם תסתור, תחזור ותמנה כדי לקיים וספרה לה שתספור ז' ימים רצופים. ומה שסיימו התוספות בדבריהם אין לה למנות, פירוש למנות עם ברכה, כי כן התחילו התוספות והזכירו בדבריהם ברכה. ואפשר שהוא טעות סופר וצריך לומר אין לה לברך. וכן נהגתי כל ימי, וצויתי לאשתי שתספור לעת הערב קודם שקיעת החמה היום יום א' לספירת ליבוני, היום יום ב' לספירת ליבוני כו', וכן כולם:
85
פ״וטוב ליזהר מטומאת משכב ומושב של נדה אף בזמן הזה. ולא מאשתו לבד, אלא מכל נדה. וכן היא בתשובות רבי מנחם מרקנאטי סימן תקפ"ו וזה לשונו, טוב הוא להזהר אפילו בזמן הזה ממשכבה ומושבה של נדה, כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל. ואע"ג דמדאורייתא עושה משכב ומושב כל זמן שלא טבלה אפילו לאחר ז' ימי נדות, דכתיב (ויקרא טו, לג) והדוה בנדתה, תהא בנדתה עד שתטבול במים. בזמן הזה כיון דאינו אלא זכרון בעלמא, כיון שרחצה אחר ז' ימי נדותה במים שאובין, אין מרחיקים ממשכבה ומושבה, עד כאן לשונו:
86
פ״זמחלוקת אם טבילה בזמנה מצוה, או לא. וכתב הבית יוסף סימן קצ"ז וזה לשונו, ומכל מקום נראה שאם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל ישראל לילה אחת מפריה ורביה. ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה, עבירה היא בידה. וכתב בספר הזוהר (ח"ב קיא, א) בענין סודות ההוא סבא שהאשה עושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר איהו לא חייש ולא אשגח לדין (לפנינו הנוסח, לדא), עכ"ל. ובכלל זה אותן הנשים האומרות לבעליהן אם תקנה לי זה התכשיט או מלבוש זה אעשה כן, שהיא עבירה גדולה, אפילו היא דרך צחוק. ולא בשביל מצוה לבד, אלא תמיד כשאינה נשמעת לו עד שיעשה רצונה, אז היא נפש חוטאת במאוד. ודבר זה מוזכר ג"כ בתשובת רש"ל:
87
פ״חמטעם הנ"ל כשבעלה בעיר הוא טבילת מצוה, התרתי לאשה לטבול בליל שבת שחל תשעה באב בו, מאחר שרוב הפוסקים פסקו להתיר. אף שרמ"א בהג"ה (או"ח תקנד, יט וע"ע יו"ד קצז, ב) כתב לחומרא, מכל מקום מצוה שאני. ובהיותי תופס ישיבה בק"ק פראנקפורט מצאתי מנהגים ישנים, וכתוב שם כדברי, שאשה תטבול בליל שבת כשחל בט' באב, והנאני:
88
פ״טבברכת הטבילה יש מחלוקת אם האשה תברך קודם הטבילה, או לאחר שתעלה מהטבילה. וראיתי לחסיד מאנשי מעשה שהנהיג את אשתו כך, לאחר שתטבול כל גופה פעם אחת תעשה הברכה, ולאחר שתברך תטבול פעם שנית, ובזה תעשה קדושה יתירה ותהיה יוצאת ג"כ לשני הדיעות:
89
צ׳מעשה בא לידי באשה אחת שהיה יום ד' לנדתה, אבל לא שמשה עם בעלה בלילה שקודם ראייתה, והתרתי לה ללבוש לבנים ביום ד' ולהתחיל לספור ביום ה'. וטעמי היה, אע"פ שתרומת הדשן החמיר שלא להתחיל לספור עד יום ו' לראייתה, ואנחנו מחמירים חומרא על חומרא אף שלא שמשה קודם ראייתה, מכל מקום במעשה לא רציתי להחמיר כי הוא חומרא דאתי לידי קולא. כי אם היתה מתחלת למנות ביום ו' לראייתה, אז היה בא ליל טבילה בליל שבת שאחר יום טוב, ומוטב שנניח חומרא הנ"ל כדי לקרב הטבילה לחפיפה ותטבול בליל יום טוב, וראוי יותר להשגיח ע"ז, מלהשגיח על חומרא הנ"ל. ובפרט כי כבר נודע מה שכתב הבית יוסף סימן קצ"ו דלית דחש להא דתרומת הדשן. ואשה תתחיל ביום ה', וכל זה כששמשה קודם שראתה. ואם לא שמשה, אין צריכה להמתין ד' ימים, אלא מעת ששמשה. והגם שאנחנו מחמירים בחומרא על חומרא, מכל מקום בנדון זה יותר טוב שלא להחמיר:
90
צ״אבשלחן ערוך סוף סימן קצ"ז (ה) כתב, ואם עברה וטבלה בז' ביום עלתה לה טבילה. אבל מהרי"ל כתב להחמיר ואפילו בדיעבד, והכי נהוג:
91
צ״בבכלל סור מרע בענין קדושת המעור, שייך להודיע ג"כ ענין אחר המוזכר בריש סוטה, והובא בטור אבן העזר סימן קע"ח, ויש בני אדם שאינם נזהרים בזה, ועליהם נאמר (אבות ב, ה) לא בור ירא חטא. איתא שם (סוטה ב, ב) א"ר חנינא מסורא, לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדיה פלוני, (ופירש רש"י לא לימא אינש, אפי' בינו לבינה), דילמא קיימא לן כר' יוסי ב"ר יודא דאמר קינא על פי עצמו, ומסתרתא, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקא אסר לה עליה, עד כאן. ויען שמעתי מקצת עשו כן, באתי כמזכיר וכמזהיר:
92
צ״געד כאן רשמתי קצת מענין סור מרע מקדושת המעור, ועתה עת לדבר מועשה טוב מקדושת המעור
93
צ״דענין הזיווג כשהוא בקדושה ובטהרה הוא קדוש במאוד מעורר למעלה. מתקדש מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה (יומא לט, א), ומקיים (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. כי כל זיווג הוא מעין זיווג אדם וחוה הנעשה בצלמו ודמותו ית', כי אנחנו ישראל נקראים אדם, כי אנחנו אדם ממש, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר מ, ג) זה תלה בשערו, וזה בעינו, וזה באזנו וכו', כמו שהובא המדרש לעיל בהקדמה. וכשעסק אח"כ בפריה ורביה בקדושה וטהרה, אז מרבה הדמות והקדושה מתרבה, ועל דבר זה נתקנו שבע ברכות כפי אשר ביארם בספר תולעת יעקב ודבריו הם מתוך ספר הזוהר, וזה לשונו:
94
צ״הסדר ברכת נשואין ואכתוב בתחלה טעם פרו ורבו. גרסינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג, ב), תניא ר' אליעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו-ז) שופך דם האדם באדם וגו'. ואתם פרו ורבו. ור' עקיבא אומר, כאלו ממעט את הדמות, שנאמר (שם) כי בצלם אלהים וגו'. ואתם פרו ורבו. בן עזאי אומר, כאלו שופך דמים וממעט את הדמות:
95
צ״וכבר כתבנו דוגמת בנין האדם ומה שרומז, ואיך כוונו הקב"ה בדוגמא עליונה להשפיע לו הש"י הנשמה להדריכו בדרך ישרה לדעת להזכיר את יוצרו, וסיבת ביאתו לעולם הזה והוא כדי שיתפשט המציאות האמיתי עד אין תכלית מטה ומעלה בלי הפסק. ובעוד בו הרוח, צריך להשתדל ולהרבות הדמות העליון בעולם להראות שאין לו הפסק. וכשאדם הולך בדרך ישרה, הנה המדה כלולה מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה ומתחדשות הנשמות לבא כבראשונה בהתקרב אליה הנהר שאינו פוסק, והמציאות מתפשט לאין סוף. וזה אי אפשר בלא אשה, כי (בראשית ה, ב) זכר ונקיבה בראם, ולזה אמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א), אמר רבי אליעזר, כל מי שאין לו אשה, אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כי צריך להיות האדם דוגמת היצירה העליונה דו פרצופין כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג), ובזה יקרא אדם שלם, ואז תשרה הברכה במקום שלם. ובחבור התחתון מתעורר העליון, והכל מתברך מן המקור, כי נותנין לו כח לעשות חיל והאילן מחדש פירותיו ונותנין בבית (מלכות) גנזיו, ומשם יוצאות ובאות לעולם:
96
צ״זנמצא העוסק בפריה ורביה סבת המתפשט המציאות הקדוש לאין תכלית, וזוכה לנחלה בלי מצרים. והמתרשל בזה, הנה הוא ממעט הדמות לבל יתפשט, ובזה הנהר היוצא מעדן פוסק מלהשקות את הגן לגדל פירותיו, נמצאת ארץ החיים יבשה כי רחק ממנה מנחם אור עיניה ושנות חייה, והדין מתעורר, והרי הוא רוצח שופך דמים. ומודדין לו מדה כנגד מדה, כי יתפסק ויכרית מחיי העוה"ב, כי לא הניח שורש להציל נפשו לאור באור החיים, ויקולע בכף הקלע ולא יועילוהו תורתו ומעשיו וכמו שכתוב (ישעיה נג, י) יראה זרע יאריך ימים, בעולם שכולו ארוך, ואז חפץ שהיא התורה בידו יצלח. ומכלל הן אתה שומע לאו:
97
צ״חגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, ב), א"ר תנחום בר חנילאי, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, בלא שמחה, בלא ברכה וכו'. במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה וכו'. רבא בר רב עולא אמר, אף בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. הנה הודיענו היות האשה סבה של כל הטובות האלה, לפי שבה הוא השלמתו בדוגמא זו למעלה סוד צלם ודמות, כי תשוקת העליונים להריק ברכה אל בית דוד ובסבתה מתברך המלך שלמה. וזהו שאמר עליה (שהש"ר ה, ב) אחותי רעייתי, ואמרו חז"ל במדרש חזית, רעייתי מפרנסתי. וכשהמלך הקדוש מרוחק מן המלכה כפי התעוררות התחתונים, אין המלך שלם, כי אינו אלא חצי אדם, ואין טובה אלא על דבר שלם, ועל השלימות תחול הטובה. בלא ברכה, שהברכה נמנעת מלבא, לפי שאין שם על מה שתחול והשמחה נמנע בזה. בלא תורה, שהאשה הידועה נקראת תורה, שנאמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם האשה וגו'. בלא חומה, כי נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כא), והאשה יושבת בשער שומרת לבל יקרב איש זר אל הקודש, ואחר שאין לו אשה הרי גדר פרוץ, והכעס נכנס לחפש בגנזי המלך. בלא שלום, כי נסתלק השלום מן הארץ ועת מלחמה באה בה. והמבין כל זה ידע ויכיר ענין הזיווג על בוריו, וישתדל לישא אשה לשם שמים, ואל יפנה אל רהבים. ובהתקדש האדם עם אשתו על הכוונה הזו, יתן לכוחות העליונות מקום לפעול בקדושה ובטהרה, ותבא אליו הנפש ממקום קדוש. ואם תלמיד חכם הוא, יביא ענף מן השורש כמוהו. וכבר כתבנו למעלה מה שיש בו די בענין זה:
98
צ״טשנינו (כתובות ב, א) בתולה נשאת ליום רביעי, ואמרינן טעמא שמא יהיה לו טענת בתולים וישכים לבית דין. ובמדרשו של רשב"י ע"ה הקשו יום חסרונה של בתולת ישראל, כי ביום רביעי נתמעט הירח, לא היה ראוי שבו יהיה שלימות לבתולה אחרת. והשיבו כי נתקנו נישואי בתולה ברביעי להראות קיום ומעלה בבתולת ישראל, כי אף אם נתמעטה ביום ההוא, הנה יש לה נחת רוח למטה בנשואי בתולה, ובת קול אומר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו' (מיכה ז, ח), ולטעם זה בתולה נישאת ליום רביעי. וצריך לתקן חופה מכלים יקרים לכבוד הכלה הנזכרת בשיר השירים, שהיא מזדמנת בשמחת הכלה של מטה שהיא דוגמתה, והחופה ההיא דוגמת החופה העליונה שהכלה שרויה בתוכה, והיא כלילת יופי מכמה גוונים יקרים, כי הכלה העליונה והתחתונה עומדת בדוגמא אחת, זאת מתברכת מז' ברכות סוד שבעה נהרות מריקים עליה השמן הטוב, וזאת מתברכת בשבעה ברכות דוגמת השבעה העליונים:
99
ק׳ברכה ראשונה בורא פרי הגפן, סוד היין המשמח אלהים ואנשים, והתעוררות השמחה הבאה אליו מצד הגבורה, והיין ההוא עושה פרי, ועץ החיים עושה פרי בהתעוררות זה, וגפן זאת נוטלת הכל ועושה קציר כמו נטע, לפיכך ברכה ראשונה על היין:
100
ק״אברכה שנייה שהכל ברא לכבודו, סוד העמוד שעליו העולם עומד, ונקרא כל שהוא כלל הכל, והוא סוד הברית שסוד החבור תלה בו, והוא מקבל השמן הבא אליו ממה שעליו לעשות פירות בגפן ההיא. וכבר ידעת כי השמן הטוב יורד מהמוח דרך חוט השדרה אל המעור ומשם בארה שבע, וזה התעוררות הימין, כי אין הפרי אלא משם. השמאל מעורר השמחה, הימין גומר הפעולה. אח"כ נכלל הימין והשמאל זה בזה, והוא סוד האדם בשלימותו:
101
ק״בולפיכך ברכה שלישית יוצר האדם, איש יושב אהלים מכריע ראשון הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, והוא האדם הגדול (הנזכר ביחזקאל):
102
ק״גברכה רביעית אשר יצר את האדם בצלמו, סוד העמוד הימיני יכין המכין המן הבא מגבעת הלבונה, ושולחו אל הארץ התחתונה פני יהושע כפני לבנה:
103
ק״דברכה חמישית שוש תשיש ותגל העקרה, עקרת הבית רחל הקטנה עיקר הבית, בקיבוץ בניה מארבע כנפות הארץ, בסוד העמוד השמאלי בועז, אשר לו העוז והגבורה, ומתחבר עם העמוד הימיני לקבץ נפוצים ולהכניסם בין ברכים סוד לימודי ה'. והטעם ששתי ערבות שבלולב אינם עושים פרי, אבל קבוץ הבנים הוא הפרי שלהם, ואין מי שיעורר קבוץ הבנים אל האם כי אם הנביאים:
104
ק״הברכה ששית שמח תשמח רעים אהובים, מקום הריעות והשמחה והאחוה הוא יסודו של עולם, ולמי כל חמדת ישראל (יסוד) וצדיק (מלכות) וצד"ק שני רעים אהובים זה דודי וזה רעי ואינם נפרדים זה מזה, שני עפרים תאומי צביה הרועה בשושנים (שה"ש ד, ה):
105
ק״וברכה שביעית היא המעמדת הכל וממנה מתברכים כל המאורות, והיא כלל עשר מאמרות. ולפיכך יש בברכה זו עשרה מיני שמחה, והם ששון ושמחה חתן וכלה אהבה ואחוה גילה דיצה שלום וריעות. עד כאן שבע ברכות עליונות שיורשת הכלה העליונה, ולפיכך דוגמתן לכלה התחתונה שהיא דוגמתה למטה:
106
ק״זוהכונס בלא ברכה בכלל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה שגוזל אביו ואמו (ברכות לה, ב), ובכלל זה הבא על הפנויה. ואף אם טבלה, הרי הוא גוזל השם ברוך הוא. ושנינו (במס' כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והטעם, כי כמו שבימי נדתה אין האיש בביתו, כי קצר המצע מהשתרע לקבל אשה ובעלה וריעה סוד נעלם, ואז אין ברכה שורה, כי אין האדם שלם ואין מתיחדים כי אם בברכה. ולזה כל עוד שאין הברכות נמשכות מלמעלה, הכלה אסורה. ודע כי הידיד נקרא כל זה כלה היא ה"א אחרונה, ובהתחבר צדיק עם צדק נקראת כלה והוי היא מותרת לבעלה, כי נמשכו אליה מי הברכה העליונה. וכן למטה האשה אסורה לבעלה בלא ברכה, לפי שהיא בדוגמא עליונה, עכ"ל (תולעת יעקב):
107
ק״חוצריכין החתן והכלה להתקדש עצמן במאוד מאוד בהכנסם לחופה. ראשית דבר, נודע מה שאמרו רז"ל (ירושלמי בכורים ג, ג) הקב"ה מוחל להם עונותם. על כן יעשו תשובה ביום קודם החופה, כי נהגו בכל ישראל שמתענין. ויתעוררו מאוד בתשובה ויפשפשו במעשיהם מיום הולדם עד היום הזה, ויתוודו ויבקשו מחילה וסליחה וכפרה מהש"י, ויהיו מודים ועוזבים, ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב ויעשו הסכמה חזקה מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים, ולהיותם קדושים וטהורים. ולא כנוהגין בקצת מקומות שהחתן והכלה יושבין ביחד ומשחקין בקארטין וכיוצא בזה. ואח"כ יכנסו לחופה, ויתפללו שהקב"ה ישרה שכינה ביניהם, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה יז, א) איש ואשה שכינה ביניהם וכו':
108
ק״טוכשבא החתן לקדש את הכלה, יאמר הנני באתי לקיים מצות קדושין כאשר צוותה התורה, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויחשוב בפסוק (ויקרא יט, ב) כי קדוש אני ידו"ד אלהיכם, כי אנחנו תלויים בשמו הגדול ולסוד הקדושים רומזים לשם ידו"ד:
109
ק״יוזה לשון החייט בשער מערכות שמות השוים, האירוסין והקידושין וז' ברכות שאנו עושין בזיווגינו הוא רמז לזה, כי מאחר שאמר הכתוב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ראוי שהפרי שלנו יהא בקדושת זיווג הדומה לזיווג שלמעלה אשר מתחברים בו ג' דברים יחוד ברכה קדושה, והסימן יב"ק. הקדושה מצד החכמה, שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. הברכה מצד הבינה, שנאמר (יחזקאל מד, לא) להניח ברכה אל תוך ביתך, והיא נקראת בית. והייחוד מצד התפארת, שנאמר (דה"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, והוא ישראל:
110
קי״אוכן ראוי שזיווגינו יהיה בקדושין ובז' ברכות וביחוד, ואז שמו הקדוש שורה בזיווג הזה. וזה כי הטבעת שאנחנו מקדשים בה היא עגולה לתבנית היו"ד שבשם, כי היא מחשבה סתומית אשר בה קדושה. וגם נקרא רוח הקודש והיא החכמה, כי היא נקראת קודש, כי לשון קודש הוא הפרשה, שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, ופירושו תהיו פרושים, והחכמה היא הספירה הראשונה שנתפרשה מן העיסה, כי היא ראשית תבואתה, ולזה לשון קדושה מורה על דין. ומאחר שהיא תחילת הקדושה, ראוי לקדש בזיווג הזה עם דבר הדומה אליה והיא היו"ד שהטבעת בדמותה, מאחר שזיווג הזה הוא לתכלית התבואה והפרי הקדוש. והב' ההי"ן שבשם ההוי"ה, הם שני עדים שלפניהם מקדש. והוא"ו הוא לדמות האצבע של הכלה המקבלת הקדושין, ונותן החתן הטבעת באצבעה ואז נעשית הטבעת בדמות עטרה באצבעה לדמות ז', כי כשתתן היו"ד על הוא"ו נעשית ז' כזו ז ומפני זה ראויה אז לקבל ז' ברכות, ואז נקראת אשת חיל עטרת בעלה, כי הבעל הוא הוא"ו של התפארת והיו"ד שהיא העשירית, והיא העטרה נעשית תפארת בעלה:
111
קי״בובא וראה בספר התקונים (תקון י' דף כה, א) זה לשונו, כד בעי לתברא קליפין דאינון צלמין, בה אתקרי שבא תביר, ובה שבר תשבר מצבותיהם. אבל יחודא דילה בנקודת שורק דאיהו יסוד ח"י עלמין ח"י ברכאן דצלותא דאינון ביחודא חדא צריכין ישראל לצלויי בצליתא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי. ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה ליתער לגבי ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיון בעמדם תרפינה כנפיהם, דלא צריך למשמע גדפייהו, כגוונא דאיתמר בה (ש"א א, כג) וקולה לא ישמע. והכי צריכין ישראל ליחדא בבת זוגייהו בחשאי באימה ברתת ובזיע בכסויא, כמה דאוקמוה קדמאן (נדרים כ, ב) כמי שכפאו שד, דאיהו ש"ד מן שדי, ובההוא זימנא אתעבר מן תרעא. ודא רזא דמזוזה דאתמר בה (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך, מזוזות ז"ז מות. ואם הוא אשתמע קלא, מיד (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ:
112
קי״גולא למגנא אוקמוה קדמאין (ברכות כד, ב) כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה. בההוא זימנא דמיחדי קודשא בריך הוא בשכינתיה, כל חיין מקבלין דין מן דין ברכאן כולהו בקדושה, ובגין כך תקינו קדושין וברכאן לכלה ולקביל קדושה וברכה ויחוד דקב"ה, הכי צריכי ישראל דיהא יחודא דלהון בקדושה וברכה, והכי כל מזונייהו בברכה וקדושה. ולית קדושה פחות מעשרה דאיהו י', ובגין דטבעת איהו י' כגוונא דא בה אתקדש כלה וצריך לאעלה באצבעה אתעבידת ז' בההוא זימנא צריך לברכה לה בז' ברכאן דירתא כלה. בההוא זימנא דמיחדין ישקני מנשיקות פיהו, מה נשיקות ב' שפוון דיליה וב' דילה, אינון ארבעה גדפין דחיון דאיתמר בהון (יחזקאל א, ו) וד' כנפין לאחת להן. וכד אתכלילן ב' אנפין דיליה וב' כנפין דילה, איתמר בהון וד' כנפים לאחת, הדא הוא דכתיב (שם) וארבע פנים לאחת להן, ואינון ד' אנפין יהו"ה ד' גדפין אדני בחיבורא חדא יאהדונה"י. כד מתחברן אתוון איקרי חשמל חיות אש, זמנין חשות זמנן ממללות, ובגינייהו אתמר (ברכות נג, ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך, בגין דאתחברן חתן וכלה תמני אתוון כחדא, וכנפי מצוה אולפן רזא דא דאינון ח' חוטין לכל סטרא לקבל ד' אנפין וד' גדפין לכל חיה ובחשבון דנער חנוך א"ז איהו שד"י אז ישיר בכל אתר, וממנו מרי מתניתא, דכל מאן דפחית לא יפחות מז', וכל מאן דאוסיף לא יוסיף על י"ג, ואינון ז' לקביל ז' יומי בראשית דרמיזין לז' שמהון אבגית"ץ וכו', ועלייהו איתמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, כדין פרחת צלותא לעילא ואינון תמן מ"ב אזכרות דאינון בתפילין דיד ובתפילין דרישא, ועלייהו איתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו', ואינון תכשיטין דכלה, תפילין עטרת זהב וברישא דכלה, ותפילין דיד טבעת דרועא:
113
קי״דהא כלה מתתקנא בתכשיטין דילה, צריך לקרא לחתן דילה, הדא הוא דכתיב (דברים ה, א) שמע ישראל, והא אינון בחופה דצריכין עמא קדישא למיקם בעמידה קדמיהון עם חתן לברכה לון חיון קדישין דהוו מנגפין בגפין תרפינה כנפיהם ועוד ציצית איהו כורסייא תפילין קודשא בריך הוא דנחית על כורסייא דקראן ליה בקריאת שמע, הא קב"ה יתיב על כורסיא צריכין למיקם קמיה בצלותא בעמידה, ולברכא לון בשבע ברכאן וקידושין דאיהו נקדישך וכו', עד כאן לשונו:
114
קי״הוענין תרין ההי"ן תרין סהדין, כי הה"א ראשונה סהיד על ד', וה"א אחרונה סהיד על י', וסימנך (דברים יז, ז) יד העדים, וכל יד הוא ה' אצבעות. ומי שאינו מבין זה, יכוין כך, הטבעת היא י', והחתן פושט ידו ליתן והכלה פושטת ידה לקבל הרי שני ההין, כי כל יד ה' אצבעות, ואחר כך פושטת בפרטות האצבע הרי ו', ובזה נשלם השם:
115
קי״וכתב הטור אבן העזר סימן ס"ב בשם ההלכות גדולות, הכונס את הבתולה ובועלה יברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג כו' עיין שם. וכתב הרא"ש בפרק קמא דכתובות, מסתבר לברך אותה אחר שמצא בתולים, וכן כתב בעל שלחן ערוך (אה"ע סג, ב). ורמ"א, דיש אומרים שלא לברך אותה בלא כוס, והוא דעת רבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב כ"ח. ותמיהני איך לא נוהגין בברכה זו, ובודאי מנהג זה הוא מנהג בורות ועם הארצות, כי מה לנו להרהר אחר הגאונים, ובפרט בעל הלכות גדולות שכל דבריו הם בקבלה. ואפילו למאן דרוצה לחשש לזה, מאחר שלא הוזכרו הברכה בתלמוד, מכל מקום מי נתן רשות לבטלה לגמרי, יאמרה בלא הזכרת שם ומלכות, וכענין מודים דרבנן וברכת בורא נפשות רבות שבירושלמי חותם בה בברכה, ומאחר שלא הוזכר בתלמוד שלנו אין אנו חותמין בשם, אבל חותמין במודים דרבנן ברוך אל ההודאות, וברכת בורא נפשות רבות ברוך חי העולמים. על כן כל ירא שמים יזהיר בניו לברך ברכה זו לאחר שמצא דם בתולים, וירחץ ידיו היטב ויקח כוס בידו ויברך בורא פרי הגפן, ואחר כך יברך ברכה זו בלא שם ומלכות, ויתן לשתות הכוס גם אל הכלה:
116
קי״זוזה לשון תולעת יעקב סוד ברכת בתולים, ראיתי לברך ברכה זו אף אם לא הוזכרה לא במשנה ולא בתלמוד למעלתה, כי הגאונים תקנוה בדוגמא עליונה. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן. הכוונה על היצירה התחתונה שהיתה בדוגמת היצירה העליונה, ואמרו רז"ל אדם וחוה נטועים היו, שנאמר (ישעיה ס, כא) נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. וירמוז (חכמה ובינה) לאדם וחוה העליונים סבתם, שהיו כקרני חגבים בעמקי ההויה, ושתלן הקב"ה ונעשו ארזים גדולים. וזהו סוד (תהלים קד, יז) ארזי לבנון אשר נטע:
117
קי״חאגוז, המשיל הכלה לאגוז שהיא סגורה ובחותם האמת חתמה, ומן הכלה העליונה נשאה שם זה, ועליה אמר המלך שהשלום שלו (שה"ש ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, הוא הגן שאמר עליו (שם ד, יב) גן נעול אחותי כלה, והוא כמו האגוז שיש לה כמה קליפות המוח מבפנים, הוא שכתוב (יחזקאל ה, ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות. והמוח ההוא נחלק לד' חלקים דוגמת המרכבה העליונה, והם מסובבים מצד זה ונפרדים מצד זה כמו שהמאורות בייחוד שלם. ונפרדים כל אחד לפעולתו הממונה עליה, וכמו שכתוב (בראשית ב, י-יד) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים הוא הסובב וגו' הוא ההולך וגו'. ולפי שאגוז ההוא נטוע בגן, ונקראת גנת אגוז על שמו, ונמשלו המרכבה העליונה לאגוז, מה אגוז זה סתום מכל צדדיו, אף המרכבה העליונה סתומה ונעלמה מהכל:
118
קי״טשושנת העמקים, על שם שהכלה הלולה בכל יופי נקראת בשם זה, וכמו שאמרה על עצמה (שה"ש ב, א) אני חבצלת השרון שושנת העמקים. וחבצלת הוא הנקרא חבאק והוא ירוק, על שם (מגילה יג, א) אסתר ירקרקת היתה. השרון, שהיא מזמרת ושרה לפני המלך שלמה. דבר אחר, אני חבצלת השרון, שהיא עומדת לקבל מים חיים מהלבנון, כענין שכתוב (ישעיה לה, ז) והיה השרב לאגם. שושנת העמקים, ויש בה ששה עלין כנגד הכלה שהיא כלולה מששה קצוות. העמקים, מהעומק העליון ושם היתה. ונקראת שושנה, מה שושנה זו משונה בגוונים לבן ואדום ומתהפכת מגוון זה לגוון זה, אף היא משונה במדותיה, פעם דין פעם רחמים:
119
ק״כודע, כי טעם שנקרא בתחלה חבצלת, ואח"כ שושנה, יש לה סוד, והוא כי קודם התחברה עם המלך נקראת כן ולפיכך ירוקה, ואחר חוט של חסד משוך עליה בשבתה עם המלך ואז נקראת שושנה בסוד (שה"ש ה, יג) שפתותיו שושנים:
120
קכ״אבל ימשול זר וכו', לזה היא סתומה ושמורה מכל עבירה לבל ימצא הזר מקום ליכנס למקדש, כי (שם ד, יב) גן נעול אחותי כלה ומעין חתום במקום לטמאים ליכנס שם. על כן (שם ה, יט) אילת אהבים היא אילת השחר, ויעלת חן שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, כענין (רות ב, ח) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, אבל עיניך בשדה של תפוחים עם אלוף נעורים. ובהיות הבתולה בדרך זה, הנה היא בדוגמת בת ישראל. ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם להיותם חלקו ונחלתו, כי הם בניו הנולדים בביתו עובדים עבודתו ושומרים דתו וחקותיו, ואינם מפירים חוק ולא עוברים ברית לעבור ממקום קדושתם ללכת בשדה אחר, כי (יהושע כד, ב-ג) עבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. ואקח את אביכם את אברהם משם ואולך אותו בכל ארץ כנען. ונטעתיו במקום הקודש והכנסתיו בסוד האמונה. ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעם אחריהם (דברים ד, לז), להיות לו לעם סגולה מכל העמים:
121
קכ״בומעתה פקח עיני שכלך, ותדע ותשכיל בענייני הברכות, והזהר לכוין בהם מה שראוי לכוונו, והשתדל להיות מאוכלי המוח וזורקי הקליפה, ובכל קניינך קנה בינה וראה כי הכל בא בכוונה והכל בדוגמא העליונה, כי המוח לפני ולפנים, והקליפה סובבת מבחוץ. והפתאים רודפים אחריה ומבלים בהבל ימיהם ואינם זוכים לישב עם המלך במלאכתו. והוא במשל האגוז שהודענו כבר, ורואים המלך ביופיו דרכם להסתכל במוח כי הוא חלקם, והקליפה מבחוץ חלק בני אדם היושבים בשעיר. ולזה אמר (בראשית לו, לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. כי הקליפה קודמת לפרי, ועתיד הקב"ה להקדים המוח בלי קליפה, שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואע"פ שיקדים הפרי, מי הוא אשר ישלח ידו לאכול לו ממנו, כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה' (ירמיה ב, ג). כי בימים ההם ירבה הדעת את ה' ויגלה הכבוד לעין כל:
122
קכ״גוהוא שאמר (לעיל ד"ה וז"ל החייט) ראשית תבואת"ה סוד ה"א אחרונה, שיהיה בראש כמו שהיה בימי הנעורים, שנאמר (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו'. וכן לעתיד לבא שנאמר (ישעיה נב, ח) קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, וכתיב (שם י) חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, עכ"ל (תולעת יעקב):
123
קכ״דברוך אתה י' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. דעו בניי, כי אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה ומקדש עצמו בתשמיש כאשר הזהירו רז"ל, כי אז הוא כדמות וצלם העליון, ומעורר הזיווג העליון סוד תפארת ומלכות איש ואשה המתייחדים ביחוד גמור ע"י ברית העליון ברית המעור סוד (משלי י, כה) צדיק יסו"ד עולם, אשר בא הרמז (בראשית יז, יט) והקימותי את בריתי, סוד קומת ברית מילה בהזדווג איש לאשתו, וסוד כתישת הזכר בנקבה, בסוד כתישת הקטורת, הדק היטב הדק. והדברים ההם סודות עמוקים מבוארים וגלוים ליודעי בינה:
124
קכ״הגם סוד החיבוק בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו), וכן הסוד הנישוק שלמעלה, הכל מבואר היטב בספר הפרדס בשער מהות והנהגה פרק י"ז ופרק י"ח ופרק י"ט ובפרק עשרים. והנה סוד הזיווג שלמעלה תפארת ומלכות ע"י יסוד ברית המעור, ותרין דרועין הם חסד וגבורה, ותרין שוקין הם נצח והוד, הרי תפארת עם מלכות ע"י שש קצוות, והם סוד איש ואשה, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז, א) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, והוא שם יה שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), וכמו שכתב רש"י בפרשת במדבר (צ"ל פנחס, במדבר כו, ה):
125
קכ״ווהנה נודע שהקצוות של מעלה שורשם למעלה בבינ"ה, ושורש שרשם בחכמה, שהם סוד י"ה מהשם, עד שנעלם הכל בהעלמה בסוד קוצו של יו"ד, הרי שם י"ה ביניהם ונשלם כל שיעור קומה. כי שורש הזרע הקודש הוא למעלה במוח באותיות י"ה, ואשר הזרע ע"י חוט השדרה שהוא נחלת יעקב קישור כל הגוף, ומשם דרך המעור ומשם בארה, ואז כמער איש ולויות (מל"א ז, לו). והסודות בהם גלוים למי שחננו ה' בינה ודעת, וצריך להיות אלו הענינים קבועים במחשבתו. וכשהאדם צדיק ומקדש עצמו בתשמיש, אז מתעורר הקדושה של מעלה:
126
קכ״זוענין קדושת התשמיש באיזה ענין הוא קדוש. לענין הדינים, צריך ללמוד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי הטור באורח חיים סימן ר"מ, ובטור אבן העזר סימן כ"ה, לא יפול דבר ארצה מכל המוזכר שם. וצריך האדם להיות בקי בעל פה בכל מלה ומלה הכתוב שם, זולת מענין דין הפיכת השלחן המוזכר שם, כבר כתבתי למעלה (ד"ה ז"ל החסיד) מה שכתב בזה הספר החרידים, אליו תשמעון:
127
קכ״חולענין הרמזים מחשבות הסודות, צריך לידע ללמוד ולשמור בחבור קטן הכמות ורב האיכות שחיבר איש האלה"י הרמב"ן ז"ל ונקרא אגרת הקדש, והועתקו דבריו בספר מנורת המאור, ובספר המוסר, ובספר ראשית חכמה פרק שבעה עשר משער הקדושה. ויען כי ראשית חכמה הוסיף נופך בזה הפרק מהרבה מאמרי הזוהר, ועוד מילי מעליותא, על כן הנני מצוה אתכם לעסוק בפרק ההוא מראשו ועד סופו, ואינו דומה השונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים (חגיגה ט, ב):
128
קכ״טואתם בניי יצ"ו הנה אני מזהיר אתכם ואת זרעכם וזרע זרעכם עד עולם, וכל תלמידי הסרים למשמעתי, שילמדו אלו השני סימנים בטור הנ"ל, ופרק י"ז מראשית חכמה בשער הקדושה, וכל כך הרבה פעמים תלמדו שיהיו שגורים בעל פה. ואל תשנו מכל הכתוב שם, ואז אשריכם וטוב לכם בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיה לכם בנים הגונים ותהיו מכת הזוכים ומזכים, דהיינו שתרבו כמה נשמות קדושות. והנני מבאר לכם זה הענין:
129
ק״לדעו בניי יצ"ו כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה יצא ממנה פעולה טובה, דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה:
130
קל״אוזהו ענין (בראשית יא, ל) ותהי שרה עקרה אין לה ולד, ומקשה הזוהר (ח"ג קסח, א) אין לה ולד הוא יתיר, לא לימא רק ותהי שרה עקרה. ותירץ כי בא להורות סוד הענין הזה, כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וח"ו שיהיה לבטלה, ע"ז אמר העקרות היה שלא היה לה ולד, לה דייקא, לה לא היה, אבל לאחרינא היה, כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים. וזהו ענין הגרים של אברהם. כי יש קושיא מנין ומאין היה להם נשמה. בשלמא לזרע אברהם באים מצד זיווג אב ואם, אבל בגרים קשה. אלא אלו הנשמות שנשפעים מכח ביאת הצדיקים מתפשטות ובאות להם. וזהו ענין (בר"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, רצו לומר מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה, נשפעים נשמות של זכרים. ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה, נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן (בראשית יב, ה) את הנפש אשר עשו בחרן, עשיה ממש מכח ביאה, והרי הוא הדבר בעצמו שפירושו אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ואברהם ושרה עשו נפשם:
131
קל״בומזה יובנו דברי האר"י ז"ל במה שכתוב בהקדמת מדרש שמואל בשמו על פסוק (ישעיה ס, כב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה. דאיכא למידק דנראה שהם שני תיבות זה היפוך זה. אם אחישנה, אין זה עתה, ואם הוא בעתה, אין זה אחישנה. עד שהוכרחו רז"ל (סנהדרין צח, א) לומר, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואף כי דבריהם נכונים אפשר לומר, כי בהיות הקטן לאלף והצעיר לגוי עצום, יעשה הוא יתברך שתלד אשה אחת ריבוי גדול בכרס אחד באופן שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו אוצר הנשמות ואז בן דוד בא (ע"ז ה, א), ואז הגאולה היא באה בעתה, שכבר כלו כל הנשמות שבגוף. וזהו אחישנה, כי המהירות הוא ית' במה שנתן לקטן אחד אלף בנים ולצעיר גוי עצום, עד כאן לשונו. וקשה, איך יהיה זה הדבר שיהיה לו אלף בנים. אלא על כרחך כדפרישית, שמכל ביאה וביאה יתהווה נשמה, ואלו נשמות יתפשטו:
132
קל״גהרי סוד הביאה בקדושה הוא דוגמא של מעלה כדפירשתי סוד הבנין, ושורש הבנין הוא בסוד יה, והוא סוד (סוטה יז, א) איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, ואז נשלם שיעור קומה ונשפע נשמה. בבחינה זו נקרא הזיווג בשם דעת, כמו שכתוב (בראשית ד, כה) וידע אדם את אשתו, וידע אלקנה (ש"א א, יט). וכבר נודע סוד הדעת שהיא תפאר"ת הנעלם הכולל האצילות בהעלמות, כאשר בא בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ומעתה מבואר הנוסח, אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. על כן קדושים תהיו לקדש אתם ונשיכם בכל מיני קדושות גם מקודם לזיווג, לפשפש במעשיכם ולהרהר תשובה, וליתן צדקה:
133
קל״דומי שראה קרי אפילו באונס בעת שהיה פרוש מאשתו, נראה לי קודם שיבא לזווג יטבול במקוה ואז יטהר ותתהפך מקו"ה לקומ"ה, והוא סוד שיעור קומה הנ"ל:
134
קל״הוקודם הזיווג יעסוק בתורה. ומה טוב ומה נעים שיעסוק בדברי תורה הנ"ל, טור אורח חיים סימן ר"מ, וראשית חכמה פרק י"ז משער הקדושה:
135
קל״וואם מתאוה נפשו לעסוק ולהיות שונה הלכות, יעסוק סוף פרק המפלת (נדה) דף ל' ע"ב, דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' לפנקס שמוקפל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכבותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו על ברכיו, ופיו סתום וטיבורו פתוח. אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא ריעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונפתח הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת. ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (שם ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה, שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלהי עלי אהלי. מאי ואומר, וכי תימא נביא הוא דקאמר, תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי:
136
קל״זוכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (ישעיה מה, כג) כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. כי לך תכרע כל ברך, זה יום המיתה, שנאמר (תהלים כב, ל) לפניו יכרעו כל יורדי עפר. תשבע כל לשון, זה יום הלידה, שנאמר (שם כד, ד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהא צדיק ואל תהא רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה, מוטב. ואם לאו, הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל, משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר ר' אלעזר מאי קרא, (שם עא, ו) ממעי אמי אתה גוזי. מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאישתבועי הוא, דכתיב (ירמיה ז, כט) גזי נזרך והשליכי:
137
קל״חואמר רבי אלעזר, למה ולד דומה במעי אמו, לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליה שוקע לכאן ולכאן. תנו רבנן, שלשה חדשים הראשונים, ולד דר במדור התחתון. אמצעים, ולד דר במדור האמצעי. אחרונים, ולד דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת, מתהפך ויוצא, וזהו חבלי אשה. והיינו דתנן, חבלי של נקבה מרובין משל זכר. ואמר רבי אלעזר מאי קרא, (תהלים קלט, טו) אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. דרתי לא נאמר, אלא רוקמתי. מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר, זה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו, זה הופך פנים וזה אין הופך פנים:
138
קל״טתנו רבנן, שלשה חדשים ראשונים, תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד. אמצעים, קשה לאשה ויפה לולד. אחרונים, יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. תנא, המשמש מטתו ליום צ', כאלו שופך דמים. מנא ידע. אלא אמר אביי, משמש והולך, ושומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו):
139
ק״מתנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידין וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ודם ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ודעת ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מונח לפניהם. א"ר פפא היינו דאמרי אינשי, פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא:
140
קמ״אדרש ר' חנינא בר פפא מאי דכתיב (איוב ט, י) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. בשר ודם, נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה, ספק משתמר ספק אין משתמר. ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה, ומשתמר. דבר אחר, אדם נותן חפציו לכף מאזנים, כל זמן שמכביד יורד למטה. ואלו הקב"ה, כל זמן שמכביד הולד עולה למעלה. דרש ר"י הגלילי מאי דכתיב (תהלים קלט, יד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו. ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה וכולן עולין למנין אחד. דבר אחד, הצובע נותן סמנים ליורה, כולן עולין לצבע אחד. ואלו הקב"ה צר העובר במעי אשה, כל אחת ואחת עולה במינו:
141
קמ״בדרש רב יוסף, מאי דכתיב (ישעיה יב, א) אודך כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח, לכך אמר ישוב אפך ותנחמני. והיינו דאמר ר' אליעזר, מאי דכתיב (תהלים עב, יח) עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו:
142
קמ״גדרש ר' חנינא בר פפא, מאי דכתיב (תהלים קלט, ג) ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת, מלמד שלא נוצר אדם מן כל הטפה אלא מן הברור שבה. תנא דבי ר' ישמעאל, משל לאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי, כתיב (ש"ב כב, מ) ותזרני חיל, וכתיב (תהלים יח, לג) האל המאזרני חיל. אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע זיריזתני וזרזתני:
143
קמ״דדרש ר' אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה כביכול יושב וסופר את רביעותיהם של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב (שם כד, ג) נאום הגבר שתום העין. והיינו דאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, שנאמר (שם מט, יד) יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר:
144
קמ״הא"ר יצחק א"ר אמי, אשה מזרעת תחלה, יולדת זכר. איש מזריע תחלה, יולדת נקבה, שנאמר (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר. תנו רבנן, בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר. עד שבא ר' צדוק ופירשו, אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו (בראשית מו, טו), תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים. ויהיו בני עילם אנשים גבורי חיל מלומדי מלחמה דורכי קשת מרבים בנים ובני בנים (דה"א ח, מ), וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים. אלא מתוך שמשהין עצמו בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהיו בנים זכרים, מעלה עליהן הכתוב כאלו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא, יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא, הרוצה לעשות כל בניו זכרים, יבעול וישנה. אמר ר' יצחק א"ר אמי, אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנאמר (תהלים נא, ז) הן בעון חוללתי. ור' יוחנן אמר, וסמוך לטבילה, שנאמר (שם) ובחטא יחמתני אמי. מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא, דכתיב (ויקרא יד, נב) וחטא את הבית, ומתרגמינן וידכי ית ביתא. ואי בעית אימא מהכא, (תהלים נא, ט) תחטאני באזוב ואטהר, עד כאן לשון הגמרא:
145
קמ״וואף אם אשתו מעוברת או זקינה, יתפלל בלבו לנשמה קדושה, ויהיה זה הולד שבו תושפע הנשמה ההיא, זרע אנשים בכל המעלות:
146
קמ״זזו תפלת האלהי המקובל הרמב"ן ז"ל בליל החיבור ג' פעמים
147
קמ״חיהי רצון מלפניך צור כל העולמים צדיק בכל הדורות, למען שמך הגדול היוצא מפסוק יי זכרנו יברך, שתתן לי זרע חדש זרע קודש, רצוי והגון טוב ויפה מתוקן ומקובל, וראוי לחיות ולהתקיים בלי עון ואשמה, ותברכני בשמך ותברך את ביתי בזכרים ואדע כי שלום אהלי, ותמשוך משך זרעי וכל מעייני ממקור ישראל, וטהר גופי וקדש נפשי ומחשבותי ושכלי ודעתי ויתר הרגשותי, אתחזק ואתאמץ ואתלבש ברוחך הטובה הזכה והנדיבה בכוונת תחינתי כדי שאשלים רצונך, ותשלים זרעי ויבנה ויחיה ויצטייר ויעשה באמת ויושר, וימשך ויותך ויעמוד במקום הצלחתו, ותכונן כל הנאותיו כדי להשלימו ולקיימו ולהעמידו בטעם בחן בחסד בכח בבריאות באומץ ובחוזק ובתוקף בגבורה. ותרחם עליו בהעשותו בהתרקמו בהתמתחו בהתלבשו והציגתו על בוריו על מכונו בהוייתו ובבריאתו ביצירתו בעשייתו, בנפשו ברוחו ובנשמתו, בקרביו וביצוריו, ולא יהא בו ולא באחד מאבריו לא נזק ולא חסרון לא פגע ולא מקרה לא חולי ולא מדוה לא כאב ולא צער לא נגע ולא מחלה לא חלי ולא רפיון, ולא יחסר כל טוב כל ימי חייו. ותברכני אני וביתי וזרעי בכל דבר המשלים דעתנו ושכלנו והרגשותנו לעשות כל מעשים לרצונך, ותברכנו ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת, ומברכותיך יבורך בית עבדך לעולם אמן נצח סלה ועד:
148
קמ״טככה תאמרו אתה ואשתך בהתעוררות לב ובטהרת נשמה לאחר תיקון המעשים, בכל ליל טבילה. וראוי ליתן צדקה מקודם:
149
ק״נבשם יי עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפיק, לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי ליך קראן בחלקא קדישא אחידנא, בקדושא דמלכא אתעטפנא:
150
קנ״אאסור לשמש מטתו לאור הנר. ורמ"א (או"ח רמ, יא בהג"ה) כתב, ואם עושה חציצה בסדין אף שאור הנר מאיר דרך הסדין שרי. אבל בקונדרסים של תלמידי האלהי האר"י ז"ל כתבו בשמו, שאסור כשהנר מאיר, והפליג מאוד, וכי הוא סכנה גדולה לבנים אף בלא עת העיבור אם משמש והאור מאיר הוא סכנה גדולה להם בר מינן:
151
קנ״בוזה לשון ספר סדר היום, ולענין אם הנר בבית אחר וחלון או פתח מאותו הבית לבית זה והאור נכנס, אם האור נכנס להדיא דרך ישר, ודאי אסור, שאע"פ שהנר בבית אחר, הרי האור עושה פעולתו, ומה לי בבית הזה, מה לי בבית אחרת. אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטיב, אלא שמכח הבאת האור הנכנס מאיר אל עבר הבית מצד אחר והאורה מועטת, נראה לי דמותר:
152
קנ״גולענין מחיצות שנותן סביב המטה כמו כילה או קורטינאש, אם אור מאיר אל עבר פניהם היטב נראה לי דאסור, שהרי לא הועילו חכמים בתקנתם, וכל הטעמים שאמרו שייכי עם אלו המחיצות. ואע"פ שנאמר דהמחיצות מחיצות איקרי דיוכלו לעמוד ברוח מצויה, אפילו הכי לענ"ד לא סגי במחיצות לבד, אלא צריכין אנו החשכת האור משום הטעמים שכתבנו. אבל אם היריעות עבות וכבדות ומחשיכין האור, אע"פ דלא מחשיכין לגמרי, נראה לי דמותר, משום דאיכא תרתי לטיבותא. חדא, דהנר במקום אחד, והוא במקום אחר. ועוד שהרי אור הנר אינו משמש אורו, שהרי החשיך. ואם אין מחיצות סביבותיו, אסור לו לשמש, ואפילו שפי הנר מהופך לצד האחר ואינו מאיר כל כך, או שהוא עומד בתוך לינטירנ"א, דסוף סוף הרי הנר בתוך הבית. ואפי' שיאמר הריני מאפיל בטליתי ומשמש, אסור לו לשמש, דלא התירו להאפיל בטליתו אלא ביום ולתלמיד חכם, והטעם שהוא יודע שהשעה צריכה לכך ולא יבא לעשות לכתחילה, דאסור לשמש מטתו ביום. אבל בלילה דדרך תשמיש להיותו בלילה, אם היינו מתירים לו בהאפלת טלית, יבא להקל ויבא לשמש לאור הנר בהדיא, כי אינו עומד ברשותו אחר שיצרו מתגבר עליו ואין אפטרופוס לעריות (כתובות יג, ב) אסרו מכל וכל אפילו ע"י האפלת טלית, וטעמא דמסתבר הוא:
153
קנ״דולענין אור הלבנה, נראה לי דאסור ג"כ אם האור בא אליהם להדיא, דלא גרע הלבנה מאור הנר. אבל אם נכנס האור דרך חלון ומאיר לבית, אין חשש, משום שאין אור הלבנה כל כך מבהיק למי שאינו עומד תחתיה ממש עד שנחוש עליה. אבל אם עומד תחת אויר השמים, אע"ג דאין אור הלבנה עליו ממש, אלא יושב בצלה, אפילו הכי אסור שכיון שהוא יושב תחת אויר השמים האור מבהיק:
154
קנ״הולענין אור הכוכבים, נראה לי דמותר, דלאו אור איקרי. אפילו לאור כוכב נוגה שמאיר יותר משאר הכוכבים ויוצא קרוב לאור הבוקר, לא חיישינן ליה. ואפשר שאם האור מאיר עליהם היטב, שיש להמנע, עד כאן לשונו:
155
קנ״ואסור לשמש מטתו כשיש רעבון או איזה צרה בר מינן. ולחשוכי בנים שרי, וכן בליל טבילה. ובית יוסף בטור אורח חיים סימן תקע"ד מביא לה מן הירושלמי, וכן הוא שם בשלחן ערוך (או"ח רמ, יב. תקעד, ד. אהע"ז כה, ו). וקבלתי ממורי הגאון מהר"ר פאלק כ"ץ, שבזה מתורץ הקושיא, הרי לוי שמש מטתו בשנת רעבון, שהרי יוכבד נולדה בין החומות. והמזרחי הביא כמה תירוצים, וכולם דחוים, וכן בר"ן, והביא מקצתם הבית יוסף בסימן הנ"ל. אמנם בזה הוא תירוץ מרווח, דאפשר דאשת לוי נתעברה בליל טבילה, ושוב לא שימש עמה:
156
קנ״זוטעם איסור תשמיש בעת צרה על דרך הסוד הוא, כי אז כביכול השכינה אינה במקומה בסוד הזיווג העליון, על כן זיווג תחתון אסור:
157
קנ״חכשירצה לזווג אזי הוא והיא יזכירו תולדות הקדושים אשר בארץ המה ואבות הקדושים והשבטים, כדי שימשוך זה הזרע אחריהם, ויאמרו, אדם עם חוה שת חנוך מתושלח נח אברהם עם שרה ויצחק עם רבקה יעקב עם רחל ולאה בלהה וזלפה ראובן שמעון ולוי יהודה יששכר זבולן דן נפתלי גד ואשר יוסף ובנימין אפרים ומנשה, ויתפללו בלבם שימשך זה הזרע אחר השבט שלו. ואם הוא משבט לוי, מה טוב ומה נעים שיאמר בשעת הזיווג פרשת בתי אבות הלוים המוזכרים בריש פרשת וארא (שמות ו, טז) מן ואלה שמות בני לוי כל הפרשה, עד (שם כה) אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם. וצריך ללמוד זה הפרשה בעל פה, כי אז אין לו נר. ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות, כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה, ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש, וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשלחן ערוך סימן ד' (ח):
158
קנ״טוענין זמן התשמישהגה"הסדר היום; ושמעתי כי יש מדרגות ועתים מיוחדים להזדווג האדם עם אשתו, וכל אחת מהן מעולה מחברתה. המדריגה הא', שיזדווג עם אשתו בלילה ולא ביום. ב' שתהיה לילה מתוספות הלבנה, ולא מחסרונה. ג' שתהיה ליל שבת. ד' שתהיה מחצי הלילה ואילך בזמן שרוח צפון מנשבת, ורמז לזה (תהלים יז, טז) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים. ואפשר שזהו ענין (ברכות ה, ב) הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, כי רוח צפון בחצי הלילה, ורוח דרום בחצי היום, והזיווג צריך להיות מצפון שהוא אחר חצות לילה, לדרום שהוא הבוקר. ומפני שכשרוח צפון מנשבת עולם הזכר מעורר רחמים בעולם וכל כחות הטומאה והמקטרגים מתמעטים והולכים, והוי שעה ראויה להביא נפש מעולם הזכר והויין ליה בנים זכרים. וכל זה אנו אומרים למי שרוצה לדקדק על עצמו בשעת הריון אשתו שיהיה דבר נאה ומתקבל, ויצא לאור משפטו, ויצא פרי צדיק עץ חיים. ובענין אחר, גם בלא דעת נפש לא טוב. אבל אם האדם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לו לידי חימום או מחשבה ויבא לידי חטא, אין להשגיח בכל הזמנים האלו, אלא יעשה מעשהו בסתר בהצנע לכת, וכל מה דאפשר לשנות ישנה ולזכות יחשב לו, כי לטובה מתכוין להנצל מלבוא לידי חטא אחר גדול מזה, והכל לפי מה שהוא אדם לשקול כל הענינים בשקל הקודש, וגם את זה לעומת זה להעלותם במאזני צדק לכלכל דבריו במשפט ולעולם לא ימוט, עד כאן לשונו:, בחצות לילה. ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב, אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים, וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה, דאם לא כן יהיה הפסק בין ברכת המפיל לשינה, ואז יאמר ברכת המפיל ויאמר שנית פרשה ראשונה של קריאת שמע, כי אסור לדבר אחר ק"ש. ועיין בבית יוסף ובשלחן ערוך בהגה"ה סימן רל"ט (א):
159
ק״סוזה לשון תולעת יעקב, והנה השעה הראויה לעונתו של אדם היא מחצות לילה ואילך, כי בשעה ההיא נכנס הקב"ה בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים והיא שעת רצון, ובאותה שעה הרחמים מתעוררים בעולם, והמתקדש עם אשתו באותה שעה ומכוין מה שראוי לכוונה, הווין לו בנים קדושים, כי ממקום קדוש באו, והם נקראים בני אל חי. וקודם חצות, מדת הדין מצויה ואין לחסום שור בדישו. והסתכל היטב במה שאמר בנימין פרק מאימתי (ברכות ה, ב), כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. כי הנה נתכוין כלפי האמונה הקדושה והחבור העליון, ועוררונו ז"ל על כלל גדול והוא כי כל מה שיעשה האדם צריך לעשותו במעשה העליונים בדוגמא עליונה, וצריך לדעת הענין ההוא ולכוין בו, וזולת זה אין שלימות במעשיו ואינם רצוים, ולפיכך צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש:
160
קס״אגרסינן במסכת נדה פרק המפלת (נדה לא, א), ג' שותפים יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו, מזריע לובן. ואמו, מזרעת אודם. והבן איך רז"ל דבריהם בתחתונים ורומזים לסבתם בעליונים. והנה זרע האב לבן, לפי שסבתו מצד הרחמים. וזרע האם אדום, לפי שסבתה מצד הדין. והמוח שהוא לבן, בא מהאב, וכן הדוגמא למעלה שמוח חותם האמת נמשך ממוח הסתום סוד האב העליון, וכל תולדות האדם הם במוח בכח, ומן המוח יפרדו, ולפיכך אמר הקב"ה לקין (בראשית ד, י) קול דמי אחיך, ודרשו רז"ל במדרש ילמדנו פרשת בראשית (עי' בר"ר כב, ט), אינו אומר דם אחיך, אלא דמי, דמו ודם זרעיותיו. והטפה שהולד נוצר ממנה, נמשכת ממוח האדם ומתפשטת בחוט השדרה ומשם לגירין מכאן ומכאן עד המעור, ומשם מקבלת האשה. ודוגמא זו למעלה, בשכבר ידעת שהאדם נברא בדוגמת המרכבה העליונה. והנה האצילות נאצל מן ההויה הראשונה סוד המוח, ומתפשט לחוט השדרה סוד הדעת, ומשם לסוד הברית יסודו של עולם, והוא מריק השמן הטוב בלויה שלו והיה המשכן אחד:
161
קס״בומעתה התבונן סוד הזיווג כמה הוא גדול, וכמה יצטרך האדם להתקדש באותה שעה לכוין בדוגמא עליונה, כי כפי המחשבה והכוונה שיכוין האדם באותה שעה, יהיה העובר הנוצר משם, ותבא אליו הנשמה באחד מן הצדדים אשר יטה עצמו אליו. אם יטה עצמו לצד הטוב, הנשמה תבוא אליו ממקום קדוש, בדרך אשר הזכרנו. ואם יטה עצמו לצד הרע ולא יתקדש באותה שעה, ימשיך נפש ממקום טמא, ועל הנוצר משם נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם וגו', וכתיב (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ואלו הם עזי פנים שבדור. ודע כי על זה נאמר בתורתנו הקדושה (דברים ז, כו) דרך רמז, לא תביא תועבה אל ביתך:
162
קס״גודע כי ע"י ההשפעה הטובה נאצלות הנפשות הטובות, ובזמן שיצה"ר כובש את הטוב אין ההשפעה יורדת בגן הקדוש, רק בבאר צרה נכריה, והנשמות היורדות עם ההשפעה יוצאת בחוץ ונטמאות ומשם באות. ודע כי כל הכוחות הם זה על גב זה, והם דומים לאילן. ומה האילן ע"י המים מוציא פירות, אף הקב"ה ע"י המים מוציא פירות האילן הזה, והמים הם היורדים מהים הקדמוני, והפירות הם נשמותיהם של צדיקים, הוא שכתוב (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך נמצא, והמקדש עצמו בשעת תשמיש, ממשיך הנשמה מאילן זה דרך ישר, ולא יתערב הכח ההוא בדבר אחר. והנמשך אחר יצה"ר, גורם שנתערב הכח ההוא ממקום טמא, וגורם טומאה למעלה ולמטה. ודע כי על ידי ישראל פורח אילן זה כשהם צדיקים:
163
קס״דומה שכתבנו מענין הזיווג בימי החול, הוא בשאר בני אדם. אבל תלמידי חכמים ההולכים בדרכיו של מקום ברוך הוא, עונתן מליל שבת, והסוד יתבאר בהגיענו לשם בעזה"י. ובימי החול, מתעוררים בחצות הלילה ועוסקים בתורה להתחבר בכנסת ישראל, וכבר כתבנו זה:
164
קס״הועוד נרמז זה בדברי דוד ע"ה באמרו (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. אמר, כי עבדי ה' הם הצדיקים העומדים בחצות הלילה ועוסקים בתורה ומשתתפים עם (אילת סוד מלכות) בבית ה' לשבח למלך הנשגב. וכבר כתבנו למעלה כי רוח צפון מתעורר בחצות הלילה ומנשבת בכנור דוד (ברכות ג, ב), ואז מזמר לפני ה', וכמה רבבות של מלאכי השרת משבחים לפני הקב"ה, והזוכה לקום באותה שעה ולעסוק בתורה, הקב"ה מחריש צבא מעלה ומקשיב לקולו, כענין שכתוב (שה"ש ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים וגומר, וכל צבא המשוררים מחרישים בשביל השבח העולה מלמטה מאת העוסקים בתורה ואומרים הנה ברכו אתם ברכו את ה' אתם שבחו אותו, והכלה מתעטרת באותו צדיק לפני המלך ומתפארת בו ואומר ראה הבן אשר בו באתי לפניך, ומי הם שהשבח הזה שלהם, חזר ואמר העומדים בבית ה' בלילות הם הנקראים עבדי ה' אלה הם הראוים לברך למלך וברכתם ברכה שלימה, הוא דכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה' קדוש הוא המקור שהכל מתברך משם, והגורם זה מכריזין עליו ואומרים יברכך ה' מציון (שם ג), אתה ברכת להקב"ה ממקום הקדוש העליון, הוא יברך אותך ואת הכלה ממקום הנקרא ציון כמו שנזדווגתם יחד לשבח למלך, כך מאותו מקום שהיא מתברכת תהיה אתה מבורך, הוא שכתוב (תהלים קלג, ג) יברכך ה' מציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד עולם, עכ"ל (תולעת יעקב):
165