שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, ברכות הנהניןShenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Birkot HaNehenin

א׳אתם בני יצ"ו עתה עת לדבר מענין ברכות הנהנין, שהכל בקדושת האכילה והוא דבר הכרחיי שהפליגו מאוד רז"ל בזה. עמ"ק ברכ"ה דף ג' ע"ב עד דף ה' ע"א עם ההגה"ה:

ב׳גרסינן בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. (פירש רש"י (ד"ה מעל) כנהנה מן ההקדש, דכתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, כדאמרינן לקמן). מאי תקנתיה, אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרו וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. עוד שם (ברכות שם), אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי, כתיב (שם) לה' הארץ ומלואה, וכתיב (שם קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. (פירוש קודם ברכה, לה' הארץ ומלואה. לאחר ברכה, והארץ נתן לבני אדם). וכתבו שם התוס' (ד"ה כאן לאחר ברכה) ורבינו יונה ז"ל, והא דאמרינן פרק כל כתבי (שבת קיט, א) בבעה"ב של לודקיא שהיו מביאין לפניו שלחן של זהב וכו', עד ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים. וכשהיו מניחים אותו היו אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקין אותו היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. הוא מפני טעם זה, שמתחלה קודם שברכו היה של הקב"ה, והיו אומרים לה' הארץ ומלואה דאין אנו רשאים ליהנות עד שנברך שמו יתברך בברכות הלחם. ולאחר האכילה שכבר ברכו עליו בתחלה, היו אומרים והארץ נתן לבני אדם ובהיתר אכלו מה שאכלו שכבר ברכו להש"י, עד כאן לשונם:

ג׳עוד שם (ברכות לה, ב) א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה וכו', עד מאי חבר הוא לאיש משחית. א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ. פירש רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין^הגה"ההמאמר הזה צריך ביאור, מהו ענין הגזילה שגוזל מהקב"ה כשאינו מברך. על דרך הפשט יתבאר על פי הקדמה אחת, והיא זאת. ידוע כי המברך על הפירות או על אחת מהנאת העולם, כבר הודה בדעתו, כי הבורא יתברך אשר הוא מברך לו, הוא המשגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל, ואע"פ שהגלגלים בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים, כאמרם ז"ל (בר"ר י) אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול, ועל כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה המשגיח בכל ברוך הוא, כמו שפירש רבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק (א, יח) ולהבדיל בין האור ובין החושך, יעויין שם, דאם יודה על זה יצטרך לברך, וממילא נשמע מי שלא ברך, כופר בכל זה. וזה שאמרו כאלו גוזל להקב"ה, כי הרשעים הנהנים בלא ברכה גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית, ומוסרים הנהגת השפלים למזלות וכוכבים, כענין שנאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו', קראו הגלגלים המושלים בארץ בטבעם ורוחניות שהם נפש להם, מאהבי, ואמרו כי הם הנותנים להם מזונות ולא ה' פעל כל זאת, ועל כן נקרא מי שאינו מברך גוזל אביו, שהקב"ה הוא סיבה הראשונה כמו שהאב סיבה לבן, וגוזל אותו ששולל ממנו ההשגחה ממעשה התחתונים כנזכר:
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::

ד׳אתה הראת לדעת מאמרי רבותינו ז"ל הנזכרים פה גודל עונש הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואב לכלם הוא המאמר הנזכר בסמוך בשם רבי חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה וכו' כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכו'. מה נורא המאמר הזה, וכמה גודל כח המדמה אשר רמז רבותינו ז"ל הנהנה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנס ישראל. וכבר ידעת אמרם ז"ל בהגוזל בתרא (ב"ק קיט, א) כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה, כאלו גוזל את נפשו. וכל שכן הגוזל את הרבים, וקל וחומר לשכינה. ויותר רע מזה שדימוהו גם כן לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, זו קשה מן הראשונה, בשכבר ידעתם אמרם ז"ל במסכת אבות (ה, יח) כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו כו'. הרי גודל חיוב ברכת הנהנין:

ה׳גם נתיסדו נוסחאות הברכות על פי הסוד, וזה לשון תולעת יעקב, ברכת שהכל נהיה בדברו הוא כולל כל הברכות, כי הכל יסוד הכל והכל בו, על כן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא (ברכות פ"ו מ"ב), וברכת בורא נפשות ממינה, כי הוא אוצר הנשמות אשר בידו נפש כל חי, והוא חי העולמים, ולפיכך חותמים בה ברוך חי העולמים:

ו׳על כל דבר שגידולו מן הארץ מברך בורא פרי האדמה, היא אדמת הקודש הנעבדת תמיד ממה שעליה לגדל כל דבר לזון נפש כל חי, כי משם יוצאים כל מיני מזונות לעולמות, ודוגמא זו אדמת עפר למטה:

ז׳על פירות האילן מברך בורא פרי העץ (ברכות פ"ו מ"א), הוא עץ חיים הנושא פירות, כי הוא עץ פרי ועושה פרי למינו בארץ העליונה, ודוגמא זו מברכין על פירות האילן למטה, ולאחריהם מברכין בורא נפשות רבות. חוץ מהפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, שמברכין עליהן ברכה אחת מעין ג'. והטעם, לחלוק כבוד לארץ ישראל העליונה, כי הוא מעין כל הברכות, ותקנו ברכה זו כנגדה לכבודה, והוא ממין שלשה כי הכל בה. ואע"פ שהיא מעין ארבעה, נקראת מעין ג', מפני שהן מן התורה, ורביעית מדברי סופרים כנגדה כי היא רגל רביעית, והיא סוד תורה שבעל פה אשת חיל:

ח׳גפן פוריה (ישעיה לב, יב), גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט), ולסוד זה קבעו ברכה בפני עצמו על היין משום חשיבותו והיא בורא פרי הגפן, כי יינה משמח אלהים ואנשים הבא מיין העליון המשומר בינ"ה. וכבר ידעת אמרם ז"ל (ויק"ר לו, ב) גפן, זו כנסת ישראל:

ט׳וכבר ידעת כי כל דבר שמברכין עליו לאוכלו או להריח בו, צריך המברך לאוחזו בימינו כשהוא מברך, כי הברכה בימינו, ושמאל לא תסייע (עי' ברכות נא, א):

י׳וברכת ה' היא תעשיר את האדמה והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, ומשם יפרד והיה האוכל לשלשה ראשים, הם שלשה עולמות להחיות ולקיים בו נפש כל חי מקרני ראמים ועד ביצי כנים, כי ברכת ה' מלאה הארץ, ולולא זה לא יעמוד רגע. ולפיכך חייב לברך על כל דבר שנהנין לעורר הברכה מלמעלה ראש עד סוף כי הכל תלוי בזה, כי בהשקות הארץ הראשונות, גם הארץ התחתונות תשתה, זרועיה תצמיח ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, אם בחקותי תלכו וברכתם גם אותי, עד כאן לשונו:

י״אואחרי רואי גודל הענין של ברכת הנהנין, על כן כדי שיהא מסודר לפניכם בתכלית השלמות, הנה אעתיק פה חלק הראשון מחיבור עמק ברכה של אדוני אבי מורי זלה"ה עם ההגהות שלי, כי בו מבוררים כל דיני ברכת הנהנין. ואשרי מי שבקי בהן ובשמותיהן לבית ישראל מברכותיהן:

י״בידבר איזה פת עדיף לברכת המוציא, ויש בו ג' סימנים וכו'. עד סוף החלק נשלם הלכות מאכלות וקדושתן:

י״גא' כתב הטור בסימן קס"ח זה לשונו, היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר, וחתיכות פת נקייה, ואפילו אם השלם קטן מן החתיכות. אבל אם השלם שעורין, והחתיכות מחטין ואפילו היא קטנה, (רצה לומר הפרוסה של חטין קטנה), מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע מן שתיהן יחד:

י״דפת שעורין ופת כוסמין, (פירוש ורצונו לאכול משתיהן)^הגה"הפירוש אם רוצה לאכול משתיהן. אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע על אותו שרוצה לאכול, ולא יחוש לשני אע"פ שהוא חשוב וחביב עליו, כדלקמן בפנים בסימן שאחר זה:
ומה שכתב כאן ובוצע משתיהן יחד, זהו דוקא לירא שמים, אבל מדינא מברך על הפרוסה של חטין לבד ופוטר את השלימים של שעורין, משום דאקדמיה קרא, וכל הקודם בפסוק קודם לברכה כדלקמן בפנים כלל ה' סימן ט'. וכן הוא בהדיא פרק כיצד מברכין (ברכות לט, ב) בשמעתא הביאו לפניהם פתיתין ושלימים, דאמר שם, רב הונא אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה. ר' יוחנן אמר, שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלימה של שעורים וכו'. ובתר הכי אסיקנא, ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומניח הפרוסה תוך השלימה ובוצע. ופירשו התוס' והר"י והרא"ש, הירא שמים יצא ידי שניהם קאי אבבא שניה, אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין וכו' הנזכר לעיל, ועלה קאמר וירא שמים וכו'. ולא קאי אבבא קמייתא, דהיינו פתיתין ושלימה דפליגי בה רב הונא ור' יוחנן וכו', והארכתי בזה בביאורים שלי וכאן אין מקום להאריך:, מברך על השעורין כיון שהוא מין ז', אע"פ שהכוסמין יפין יותר. פת נקייה ופת קיבר והם מין אחד מברך על הנקייה. טהורה וטמאה וכו', עד וכן פת גוים נקייה ופת קיבר של ישראל, מברך על איזה מהן שירצה, עד כאן לשונו במקום הנזכר:

ט״וומדבריו למדנו ארבע חילוקי מעלות בפת בענין ברכת המוציא, וסימנו חמש"ה חבי"ב מי"ן שבע"ה של"ם חל"ה, ותופס ח' תחת ה', כי אותיות אחה"ע מתחלפות. (ולאו דוקא חלה, אלא הוא הדין פת רצה לומר עיסת גוי שהוכשר התנור ע"י ישראל, כדלקמן בסימן זה). והנה אבאר לך איכות הד' מעלות הללו אליבא הטור טעמם ונימוקם, ובמה שהתחלתי בו אפתח:

ט״זחביב כיצד, אם היו לפניו שתי לחם ממין אחד, ושתיהן שלימים או שתיהן פרוסות, ושתיהן פת של ישראל או שתיהן פת של גוי, אם האחד נקייה יותר משנייה סובר הטור בפשיטות דמברך על הנקייה כאשר נזכר לעיל בשמו, כמו שכתב פת נקייה ופת קיבר והם ממין אחד, מברך על הנקייה. וכתב בית יוסף על זה וזה לשונו, ודבר פשוט הוא דעל החשוב יותר ראוי לברך. וכן כתבו התוספות שם (ברכות לט, ב ד"ה אבל) שני שלימים ממין אחד, אם האחד יותר נקי מברך על הנקייה דחביב ליה טפי, ומשמע ליה דאפילו שתיהן נקיות אלא שזה לבן מזה, מברך על היותר לבן, דהא ודאי חשיב חביב טפי, עכ"ל:

י״זוהטעם הוא מבואר מעצמו, דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח כמוזכר בפוסקים, א"כ ראוי מפני זה להקדים את החביב טפי משום חבוב מצוה, הואיל וברכה אחת לשתיהן:

י״חמין שבעה כיצד, אם היו לפניו שתי לחם אחת מחטה או משעורה ואחת משאר מינין כגון כוסמין (שקורין טינקיל) או שיפון (שקורין קארין), סובר הטור דחיטי ושערי עדיפי אפילו אם האחרות חביבים עליו יותר לפי שהם מין ז' כנזכר לעיל בשמו, כמו שכתב פת שעורין ופת כוסמין מברך על השעורין וכו', כל שכן אם היה לפניו פת חטין עם פת שיפון או שאר מינין שמברך על החטים, משום דאית ביה תרתי, חביב ומין ז'. וכן פסק הטור ג"כ בסימן רי"א בהדיא דהלכה כר' יהודה דסבר מין ז' עדיף מחביב, והטעם הוא הואיל ונשתבח בהן ארץ ישראל עיין לקמן כלל ה' סימן ט':

י״טשלם כיצד, אם היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד, סובר הטור דמברך על השלם אפילו היא פת קיבר וקטן, והחתיכה היא פת נקייה וגדולה. וזה אשר החל הטור לכתוב בריש סימן הנזכר, היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו':

כ׳חלה כיצד, אם היו לפניו שתי לחם אחת פת של גוי ואחת פת של ישראל ושניהם ממין אחד ובערך נקיות אחד, סובר הטור שצריך להקדים פת של ישראל. וזה נוכל ללמוד בפשיטות מדברי הטור שהבאתי לעיל במה שכתב, פת של גוי נקייה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהן שירצה, ע"כ. הנה מדיוקא שמעינן בהדיא דדוקא כשהפת של גוי נקייה ופת של ישראל^הגה"הולאו דוקא פת של ישראל ממש רצה לומר פת של עיסת ישראל, אלא אפילו עיסת גוי שהוכשר התנור ע"י ישראל בחתוי גחלים או בשאר דברים המכשירים אותו כמו שנזכר ביורה דעה בסימן קי"ב, פת של ישראל קרי ליה לענין זה. ונוכל ללמוד זה מדקדוק לשון התוס' (ד"ה אבל פרוסה) והמרדכי בפרק כיצד מברכין בדין זה הנזכר, וזה לשונם שם, והוא הדין פת כשר ופת של גוי, אם שוים יברך על הכשר. ואם פת של גוי נקי וחביב, ושל ישראל אינו נקי וחביב, על איזה שירצה יברך, עד כאן לשונם. מדפתח בכשר וסיים בשל ישראל, ולא נקטו חד לישנא באלו ב' בבות, או כולו לשון כשר, או כולו לשון פת של ישראל, משמע דלאוריא בא ולומר דא ודא אחת היא לענין קדימת ברכת המוציא. וכיוצא בזה אמרינן בריש פרק המניח דפריך בגמרא (ב"ק כז, א) על משנה ראשונה זה לשונם, פתח בכד וסיים בחבית. ומשני, אמר רב פפא היינו כד היינו חבית, למאי נפקא מינה למקח ולממכר כו': הוא קיבר, אז היה הדבר שקול לברך על איזה מהן שירצה, כי לכל אחת יש לה מעלה שאינה באחרת. כי פת של גוי יש לה מעלה שהיא נקייה, והאחרת יש לה מעלה שהוא פת של ישראל. (ומסתברא בשניהם שלימים, או אינם שלימים. אבל אם האחד שלם, השלם קודם, משום דיש לזה מעלה יתירה על האחרת). אבל אם היו שתיהן נקיות בשוה, אז לא יהיה הדבר שקול, רק יברך על פת של ישראל, דאם לא כן לימא רבותא, וק"ל:

כ״אועם זה נשלמו כללי הארבע חלוקי מעלות בפת, אשר סימניהם חמשה כאשר זכרנום למעלה בשם הטור. ומשום נעילת דל"ת חלוקי מעלות שבפת הנזכרים לעיל בשם הטור, הנני מביא עוד מה שכתב המרדכי פרק כיצד מברכין בזה הענין, כדי שיהיו הד' דברים הנזכרים בפת לענין ברכת המוציא שלימים ומותאמים יחדיו יהיו תמים, דבר ולא חצי דבר. וזה לשונו שם, אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין, דחטין עדיפי משום דאקדמנהו קרא. אבל פתיתין ושלימים ממין אחד, אפילו יהיו הפתיתים מפת נקייה ושלימין פת קיבר, מברך על השלימים, כדאמרינן בירושלמי (ברכות מה, ב) שלימא דגלוסקאות ושלימא דבעל הבית, מברך על שלימא דגלוסקאות. פרוסה דגלוסקאות ושלימה של בעל הבית, מברך על בעל הבית השלימה. וגרסינן בירושלמי (שם) פת טמאה ופת טהורה, מברך על הטהורה. פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה, על איזה מהן שירצה מברך. והוא הדין פת כשר ופת של גוים, אם שוין יברך על הכשר. ואם של גוים נקי וחביב, ושל ישראל אינו נקי וחביב, על איזה שירצה יברך, אם אינו נזהר מפת של גוים. ובית יוסף הביא זה בסימן קס"ח, וכתב עליו ונראה מדבריו, שאם נזהר מפת של גוי, לא יבצע אלא מפת של ישראל אע"פ שהוא קיבר. אבל השר מקוצי צוה לסלק הפת של גוי לבן מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, והטעם הוא כדי שלא יראה בושתו, עד כאן דברי המרדכי שם, והם מדברי התוס' ריש פרק כיצד מברכין בדבור המתחיל אבל פרוסה של חטין וכו':

כ״בב' כתב מהר"י בתרומת הדשן סימן ל"ב בתשובת שאלה, והביאו בית יוסף בסימן הנזכר זה לשונו, בעל הבית שאינו נזהר מפת של גוים, ואין בדעתו לאכול כל הסעודה רק פת של גוים כי היא נקייה, אע"פ שבני ביתו אוכלין פת שאינו נקייה שהוא כשר ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של גוי הואיל והוא בוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותה הפת, ולא מן הכשר. דהא דאמרינן (ברכות מא, א) המוקדם בפסוק קודם, וכן החשוב או החביב קודם, היכא דרוצה לאכול משניהם. אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, אינו מחויב לאכול מן המוקדם או החשוב או החביב כדי להקדימו אפי' הוא לפניו, עד כאן לשונו. וכך כתב השלחן ערוך (ריא, ה בהג"ה), עיין לקמן כלל ה' סימן ט':

כ״גג' וכתב עוד בתרומת הדשן בסימן הנזכר, בשם המרדכי שכתב בפ' אין מעמידין בשם ראבי"ה, בעל הבית נזהר מפת של גוים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, ושתי לחם רצה לומר פת גוים יפה ופת של ישראל קיבר מונחים לפניו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית, יבצע מן היפה של גוים^הגה"הונראה דהטעם הוא מאחר דאיסור פת של גוים הוא קל מאוד, שהרי רובא דרובא אין נזהרים בו, ואם אדם מאלף הנזהר בו, התירו לו רז"ל קולות גדולות, שהתירו פת של גוים למי שהולך בדרך ומשום איבה, וכן אם הכשיר התנור בהשלכת קיסם או בחיתוי גחלים לבד התיר כל הפת שבו, וכן שאר קולות יתירות הרבה התירו רז"ל גבי הנזהר, כמו שהביאם בטור יורה דעה והבית יוסף סימן קי"ב, על כן הקילו לו גם כן בזה באם אירע ששתי הלחמים דלעיל מונחים לפניו על השלחן, שיבצע מן היפה של גוי משום חבוב מצוה דהיינו כבוד הברכה ברכת המוציא. וכיון שהותר לבצוע, הותר לכל הסעודה הזאת. (והטעם כתב המרדכי שם משום דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע, עד כאן)::

כ״דודוקא אם מיסב עמו ישראל שאינו נזהר בכך, אז הותר לבעל הבית הנזהר בכך לבצוע מן היפה של גוי. וכן הוא משמעות דברי הראבי"ה הנזכרים בסמוך, דנקיט בדבריו וישראל שאינו נזהר מיסב עמו על השלחן וכו'. ודלא כמו שמפרש מהרא"י בתרומת הדשן בסימן הנזכר דברי ראבי"ה שכתב שם על דבריו וזה לשונו, ולאו דוקא נקט ראבי"ה אם היה מיסב עמו על השלחן ישראל האוכל פת של גוים, דבלא דידיה נמי שרי. אלא נקט הכי, דלא תימא מי המביא פת של גוים על השלחן הואיל והבעל הבית נזהר ממנו, עכ"ד^הגה"הונראה לעניות דעתי הטעם שיש לחלק גבי הנזהר מפת של גוים בין אם הוא אוכל לבדו, ובין אחר שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, הוא זה. כי כבר נזכר לעיל בסמוך בהגה"ה, דהקילו גבי הנזהר משום חיבוב מצוה, ונזכר גם כן לעיל בסימן א' בשם השר מקוצי, וכן הוא בשלחן ערוך בסימן קס"ח (סעיף ד) דאם שתי לחם רצה לומר פת גוי נקי ושל ישראל פת קיבר מונחים לפניו על השולחן, דיסלק הנזהר היפה של גוי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, ויבצע מן הקיבר של ישראל וכו'. וטעם הסילוק ידוע, שלא יראה בושתו:
ואחר הנחת אלו ב' הקדמות, זכינו לדון ולומר החילוק שיש בין אם הנזהר אוכל לבדו, ובין אם ישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו. דכשישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, דאז אינו יכול הבעה"ב לסלק הפת של גוי מעל השלחן משום אותו האחר שרוצה לאוכלו, דבודאי הנקיה חביב ליה יותר, ואם יסלקנו הבעל הבית אין זה כבוד לאורח, ואדרבה צעורי קא מצער ליה שבעיניו רואה פת נקי ולבן ונחמד למראה וטוב למאכל ומשם לא יאכל, ועוד אפשר שיביאנו הסילוק הזה שיחשדנו האורח שמסלקו משום דעינו צרה בשלו ליתן לו לאכול מן הפת היפה שהוא יקר יותר מן הקיבר, וכיון שאינו יכול לסלקו מעל השלחן מפני חבירו כנזכר, התירו לו לבצוע מן היפה של גוים משום חביב מצוה דלעיל. אבל אם הוא אוכל לבדו ואין אחר מיסב עמו, יכול הבעל הבית הנזהר לסלק הפת הנקי של גוי מעל השלחן, כי מי יאמר לו מה תעשה, וכיון שהוא מסולק מעל השלחן, הרי הוא כמי שאינו, ואין כאן חיבוב מצוה כלל. והזהיר על זהירתו יקום:
ואין לומר יבצע הבעל הבית על פת כשר שלו, ויסלק הפת הנקי של גוי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, ואח"כ יחזירנו על השלחן ויאכל האורח מפת הנקי. זה אינו, כי חפץ האורח שתחול הברכה ג"כ על הפת שרצונו לאכול ממנו:
וצריך עיון דלפי פירוש מהרא"י בתרומת הדשן שכתב כאן על דברי המרדכי מ"ש בשם ראבי"ה דסבירא ליה דלא שני ליה בין אם אוכל הבעל הבית הנזכר לבדו, ובין אם ישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, אלא סובר דלעולם יכול הנזהר לבצוע מן היפה של גוי אם שני הלחמים רצה לומר פת גוי נקי ופת ישראל קיבר מונחים לפניו על השלחן, א"כ לפי זה, יהיו דברי המרדכי בב' מקומות הנזכרים לעיל בפנים בסמוך סתרי אהדדי. דלעיל בסימן א' הובא בשם בית יוסף שנראה מדברי המרדכי דפרק כיצד מברכין, שאם נזהר מפת של גוי לא יבצע אלא מפת של ישראל, ואע"פ שהוא קיבר. ואח"כ בסימן זה הובא בשם המרדכי דבפרק אין מעמידין שכתב בשם ראבי"ה דיכול לבצוע מן היפה של גוי, ואעפ"י שהוא נזהר:
ואפשר דסובר בתרומת הדשן אליבא דמרדכי, הא דידיה הא דראבי"ה. דהכא בפרק כיצד מברכין דקאמר שאם נזהר מפת של גוי לא יבצע אלא מפת של ישראל אע"פ שהוא קיבר, משמיה דנפשיה קאמר. והתם בפרק אין מעמידין דקאמר המרדכי כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן היפה של גוי אפי' הוא נזהר מפת של גוי, משמיה דראבי"ה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ודוחק הוא, דהא ראבי"ה רבו היה. וכבר הארכתי בענין זאת הקושיא ופירוקה בחידושים שחדשתי על המרדכי בס"ד, וכאן אין מקום להאריך. עד כאן הגה"ה::

כ״הולפי פירושו סבר ראבי"ה, דלעולם יכול הבעל הבית הנזהר לבצוע מן היפה של גוי אם שתי לחם מונחים לפניו באקראי בעלמא, אפילו אם אוכל לבדו. אלא כמו שפסק השלחן ערוך באורח חיים בסימן הנזכר, וביורה דעה סימן קי"ב, דלא התיר לבעל הבית הנזהר לבצוע על היפה של גוי, כי אם שמיסב עמו ישראל שאינו נזהר בכך, וכן הוא דעת המרדכי כדהביאנו לעיל בסימן א':

כ״וידבר על איזה פת מברכין המוציא, ועל איזה פת מברכין בורא מיני מזונות, ובו ז' סימנים:

כ״זא' כתב הטור בסימן קס"ח וזה לשונו, פת הבא בכיסנין, והוא פת העשוי כמין כיסין מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, ואף על פי שלא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וג' ברכות. (וצריך נטילה, ולא יברך עליהם, כי יש אומרים שאין צריך נטילה כלל כי אם ללחם גמור. לפיכך יטול ידיו מספק, ולא יברך כי הברכות אינן מעכבות, עיין בבית יוסף סימן קנ"ח). ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך עליו ג' ברכות, אע"פ שלא בירך עליו המוציא תחילה. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך המוציא וג' ברכות, דבטלה דעתו אצל כל אדם דבתר רובא אזלינן, עכ"ל. ומיירי שנילושה העיסה במים לבד:

כ״חב' ואם עירב בעיסה דבש או שמן או חלב, או שעירב בה מיני תבלין (והמים שבעיסה הם הרוב) ואפאה, אפילו לא מילא העיסה בשום דבר, נקרא ג"כ פת הבא בכסנין, והוא שיהיה טעם תערובות המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, כך כתב מהרי"ק בשלחן ערוך שלו (או"ח קסח, ז). אבל מורי כתב בשלחן ערוך שלו (שם בהג"ה) וזה לשונו, ויש אומרים שזהו פת גמור, אלא א"כ יש בהן הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך שכמעט הדבש או התבלין הן עיקר וכן נוהגין, עכ"ל:

כ״טומכל מקום ירא שמים יוצא ידי כולם, ולא יאכל לכתחילה פת הנאפה מעיסה שעירב או דבש ושמן או חלב או תבלין^הגה"הפירוש, הדבש או התבלין הם הרוב והעיקר שהעיסה נילושה בהן, ולא נתן מים אלא מעט ובטלין במיעוטן, ובהא כולי עלמא מודו דיש להם דין כיסנין, וכל שכן אם כל העיסה נילושה בדבש או בשאר משקין ואין בה מים כלל, דכל אפי שוה להדין כסנין דלעיל. לא נחלקו אלא על פת הבאה מעיסה שעירב בה דבש או שאר מיני משקין והמים שבעיסה הם הרוב, שמהרי"ק סבירא ליה שזהו נקרא ג"כ פת הבאה בכיסנין אם טעם התערובות ניכר בעיסה. ומוהר"ם סבירא ליה שזהו נקרא פת גמור, הואיל והמים שבעיסה הם הרוב, אע"ג שנתן בה ג"כ שאר משקין, כיון דמיעוטא נינהו, בטלים הם לגבי המים ויש לאותה העיסה דין פת גמור לכל דבר. עד כאן לשון הגה"ה: אם טעם התערובות המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, אלא בתוך הסעודה, דהיינו שבירך ברכת המוציא תחילה על לחם גמור. (אלא א"כ יאכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו, אז יאכל בו אפי' שלא בתוך הסעודה ויברך עליו המוציא וג' ברכות דומיא דכיסנין דלעיל). ולא יאכל ג"כ מאותן עוגות שקורין שמאל"ץ קיכי"ן שעירב בלישתן שומן וטעם השומן ניכר בעיסה, אלא בתוך הסעודה, (אא"כ יאכל ממנו שיעור שאחרים קובעין עליו כמו כיסנין דלעיל), דהיינו שבירך תחילה ברכת המוציא על לחם גמור ואח"כ אוכל אלו דברים הנזכרים כרצונו, אם מעט אם הרבה יאכל. (ופשרה כזו כתב הבית יוסף ג"כ בסימן קס"ח בדין לחמניות שבשלם במים או טגנם בשמן ויש בו תואר לחם, ויבא זה בפנים בסימן ג' הסמוך). אבל אותה פת שנילושה בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש, וטעם החלב ניכר בה יפה, ודאי דין פת הבאה בכיסנין יש לה אליבא דכולי עלמא, ואינו מברך עליהן המוציא וג' ברכות, רק בורא מיני מזונות (כשאוכל אותם שלא בתוך הסעודה). אלא א"כ אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו:

ל׳וכל שכן אותן כיסנין שאנו רגילין לעשות בפורים שקורין פורים קרעפלי"ך, שהעיסה נילושה בדבש ובמיני תבלין, וגם ממלאין אותם במיני מרקחת כידוע, שיש להם דין פת הבאה בכיסנין ככל משפטיו והלכותיו אליבא דכולי עלמא:

ל״אג' כתב הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, לחמניות (פירוש לחמים קטנים ודקים), אותן שבלילתן עבה (כלומר כשבללן במים עם קמח עושה אותם עב), לחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון. ואם בללם במים או טגנם בשמן, (פירוש ואינם אפויים בתנור) ויש בה תואר לחם (אחר הבישול והטיגון, כלומר שלא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם), כתב הטור במקום הנזכר אפילו הכי מברך עליו המוציא. והבית יוסף הביא שם קצת פוסקים שאין מברכין עליו המוציא, רק בורא מיני מזונות, ואפי' בלילתו עבה ויש עליה תוריתא דנהמא, הואיל והיא מבושלת במים או מטוגן בדבש אין מברכין עליה המוציא לפי דעת הסוברים כן, ואפי' נתחייבת בחלה. דלא דמי ברכת המוציא לחלה, דחלה בתר גלגול העיסה אזלינן. אבל ברכת המוציא הולך אחר שעת אפייה. ומסיק בשלחן ערוך (או"ח קסח, יג), שירא שמים לא יאכלם אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה. וכתב מורי על זה וזה לשונו, וכל זה לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפייה (נראה לי מלת אפייה טעות סופר, וכך צריך לומר, לאחר בישול או טיגון) תואר לחם. אבל אי לית ביה תואר לחם, כגון לאקשי"ן שקורין בלשון אחר ורימזל"ך, לכולי עלמא אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מקרי לחם. אבל פשטי"ד וקרעפליך מקרי תואר לחם ואין לאכלן אלא אם כן בירך על שאר פת תחלה, עד כאן:

ל״בוכתב עוד הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, ואותן שבלילתן רכה ודקין מאוד, מברכין עליהן בורא מיני מזונות. ואם קבע עליהן סעודה, מברכין המוציא וג' ברכות. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, עד כאן:

ל״גוכמדומה לי שלא ראיתי במדינות אלו עיסה שבלילתה רכה, כי כל עיסות שעושין נשים שלנו לישתן עבה וקשה. ואפילו אותה עיסה שעושין ממנה רקיקים דקין וטוגנים אותו בשמן שקורין בלשון אחר הויז"ן בלאזן, אפילו הכי לישתה עבה, רק שמגלגלין אותה אח"כ הדק היטב:

ל״דאך שמעתי שמקצת נשים במדינת רוסיא עושין לפעמים עיסה שבלילתה רכה ודקה מאוד, דהיינו שנותנין קמח ומים בקדירה או בקערה ומערבין אותם בכף הקמח והמים יחד, ודרכם לשפוך אותה העיסה בכף עלי ירקות רחבים שלא ישפכו לחוץ, ונאפין בתנור בלי לישה וגלגול כלל, כי אין ביכולת ללוש ולגלגל אותה העיסה ביד או בעץ הגלגול לפי שהיא רכה מאוד כמו דייסא או יותר מזה כי יש בה מים רבים, רק היא נשפכת כמים על העלין שאופין אותן עליהם בתנור, וקורין אותן רקיקים בלשון רוסיא נאליסניק"י על שם שאופן אותן על העלין, ועל עיסה זו וכיוצא בזה כתב הטור ואותן שבלילתן רכה ודקין מאוד מברכין עליהן בורא מיני מזונות, ואי קבע עליהן סעודה מברכין עליהם המוציא וג' ברכות וכו':

ל״הואין לומר שבכלל בלילתו רכה ודקין שכתב הטור כאן, הוא ג"כ אותה עיסה שעושין בעיר פראג מסולת נקייה ובלילתה ג"כ רכה מאוד, ונוטל בכף מאותה כלי שהעיסה בתוכו ושופך אותה בדפוס של ברזל וקורין אותו פורב"ן, ויש למעלה עוד ברזל אחר כמוהו והעיסה נשפך בין שני הברזלים וכשמהדק ברזל בברזל יחד כעין צבת שקורין צוואנג ואותו הרקיק הוא בתווך ואז נאפה מיד על הברזל שהוא יחם מאוד ויעלו על אותן הרקיקין צורות ותמונות שקורין בלשון אחר גיאזור"ט בצלם ודמות הברזל החקוק בתוכו, ונקראים אותן הרקיקים בלשון פיהם וואפלטקו"ס, כי אלו אין להם תורת לחם כלל הואיל ונתפשטו כל כך דק דק, ואפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות, ודמיא לטריתא שכתב הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, אבל טריתא שבלילתה רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבין אותו ושופכין אותו על הכירה והוא נתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות, ע"כ. ופירש הבית יוסף דבריו, דאפילו הקביעות אינו מועיל בהם:

ל״וולפי דעתי שאלו רקיקים וואפלטקו"ס שהזכרתי בסמוך הנעשים בב' ברזלים, הן הנה הרקיקים עצמן שכתב רבינו יונה בפרק כיצד מברכין גבי טריתא דארעא, שאמר שם דמברכין עלה בורא מיני מזונות, ואי קבע סעודתו עילוהי מברך עלה המוציא וג' ברכות, כתב על זה וזה לשונו, ואמר ר"י הזקן, ודוקא בהני ובכיוצא בזה מועיל קביעות, אבל באלו הרקיקים הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים אין קביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזנות, שאין קביעות אכילה בזה לעולם, עד כאן. והא דלא כתב הטור זה הדין דב' ברזלים מפורש בהדיא, כמו שכתב הר"י בשם ר"י. דסמוך בזה על דין טוריתא שכתב בסוף בסימן הנזכר, ולישנא דגמרא נקט ואזיל:

ל״זכתב שבילי לקט וזה לשונו, על כובא דארעא, היינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה מים וקמח ומערבין בה ואופין שם ולחמניות, והן אותן שבלילתן רכה ודקין מאוד^הגה"הואם תאמר לפי האמת מה נשתנו אלו מאלו, והלא אידי ואידי בלילתן רכה ודקין הן. ויש לומר, כיון דאלו הרקיקין שעושין בשני ברזלים הם דקין וקלושין ביותר, על כן יצאו מתורת לחם ואין מברכין עליהם מעולם כי אם בורא מיני מזונות:
וכהאי גוונא צריכין לחלק על דברי המרדכי ריש פרק כיצד מברכין, גבי לחמניות דאסיקנא בגמרא דאי קבע סעודה עלייהו דמברך המוציא, ופירש הוא בשם ר"י, דהיינו נילוש. ולעיל מיניה כתב בשם ר"י, שהיה מסופק בנילוש אי הוי קביעתו קביעות או לא, על כן היה נוהג שלא לאוכלם כי אם תוך הסעודה, א"כ סתרי אהדדי. וצריכין לחלק ולומר דתרי גווני נילוש הן, ומין אחד הוא דק יותר מהמין השני, כמו דאמרינן גבי וואפלטקו"ש דלעיל:
וזהו החילוק גופו מפורש בהדיא בדברי רבינו יונה בפרק כיצד מברכין. דבתחלה גבי הא דאמר אביי (ברכות לז, ב) טריתא פטורה מן החלה, כתב בשם ר"י הזקן וזה לשונו, אבל באלו הרקיקין הדקין שעושין בב' ברזלים, אין קביעות אכילה בזה לעולם, כדהובא לעיל בסמוך בפנים. ולקמן הא דלחמניות מברכין עליהן המוציא, כתב זה לשונו, רוב המפרשים אומרים שלחמניות הם כעין כעבין, וקשה על זה אמאי אצטריך למימר דמברך עליהם המוציא היכא דקבע עלייהו, שהרי פשוט הוא וכו'. עד ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות הם רקיקים דקין ונקראים בלע"ז נבלי"ש, ומפני שבלילתן בתחלה רכה הוצרך להשמיענו היכא דקבע עלייהו סעודה מברכין עליהן המוציא, עד כאן:
שמע מיניה בהדיא דסבירא ליה דדין הרקיקים הדקין שעושין בב' ברזלים לחוד, ודין הרקיקים דלחמניות לחוד, דבאלו מועיל בהן הקביעות, ובאלו אין מועיל בהן קביעות ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות, אע"ג דאידי ואידי בלילתן רכה ודקין הן, ואמאי אם לא שנאמר דסבירא ליה להביא החילוק שחלקנו בסמוך, דאותן רקיקים הדקין שעושין בב' ברזלים כדלעיל הם דקים יותר מאלו רקיקי לחמניות שקורין נבלי"ש, אם כן אין מועיל בהן הקביעות ואין מברכין עליהן כי אם בורא מיני מזונות ומעין ג', עד כאן הגה"ה: הנזכרים לעיל בפנים בסימן ג' בשם הטור, ופת הבא בכיסנין, אי קבע סעודה על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקנוח סעודה, רצה לומר שאכלן שלא מחמת סעודה, מברכין עליהן בורא מיני מזונות דהוי להו כמו פירות הבאים בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר אותן, עד כאן:

ל״חומכלל הדברים שנתבארו בכלל זה אתה לומד, דאם באו בתוך הסעודה כיסנין הממולאים בפירות או במיני מרקחת, כגון אותן שרגילין לעשות בפורים וקורין אותן פורים קרעפליך, או באו בתוך הסעודה מיני מתיקה שקורין לעקו"ך, או באו בתוך הסעודה אותן לחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד הנזכרים בטור, והם אותן שנאפין בתנור על העלין כדלעיל ונקראים בלשון רוסי"א נאליסנק"י, או באו בתוך הסעודה אותן הרקיקים הדקים ביותר שעושין בשני ברזלים הנקראים וואפלטק"ש, כל אלו והדומה להם אי אכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם:

ל״טאבל שאר מיני מאכלי עיסה הבאים בתוך הסעודה, זולת אלו ד' מינים הנזכרים פה, ואפי' אותן עוגות הדקין שקורין הויז"ן בלאזין שהם דקין ביותר ומטוגנים בשמן או בשאר משקין ולעולם אין מברכין עליהם כי אם בורא מיני מזונות כי אין בהם צורתא דנהמא, אפילו הכי אין קובעין ברכה לעצמן כשבאין בתוך הסעודה, הואיל ובלילתן עבה בתחילה ואינם ממולאים בשום דבר, פת פוטרתן:

מ׳ד' ואף אלו הד' מיני מאכלי עיסה הנזכרים, לא אמרן שקובעין ברכה לעצמן תוך הסעודה, אלא דוקא אי אכיל להו תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, אז טעונין ברכה לפניהם ברכה בורא מיני מזונות, דהוה כמו פירות הבאים בתוך הסעודה הטעונין ברכה לפניהם. אבל אי אכלינהו מחמת הסעודה, (ומה נקרא מחמת הסעודה, או שלא מחמת הסעודה יתבאר לקמן בסמוך בהגהתי), אין צריך לברך עליהן דבכלל פת הן. כנלענ"ד לנהוג באלו הדברים הבאים בתוך הסעודה מהטעמים הנזכרים לעיל בכלל זה

מ״אאמר המגיה, ואבוא היום אל העיון אדוני אבי י"ץ כמ"ש בסימן שלפני זה, ואקח"ה פ"ת לח"ם מפת הבאה בכיסנין ומלחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד שכתב אדוני אבי י"ץ בסימן שלפני זה בשם הטור ז"ל, ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ואפרש בס"ד לתלמיד קטן כמוני או פחות ממני מה קרוי שלא מחמת הסעודה הנאמר כאן, כי דברי הטור בזה הם קצת סתומים, וע"י זה אגלגל מילתא על דברי הטור הנזכרים כאן למה תלה הדבר כאן באוכל, שכתב ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו', ולקמן בריש סימן קע"ז הביא דברי רב פפא (ברכות מא, ב) שאמר דברים הבאים בתוך הסעודה וכו', הרי תלה הדבר בהבאה:

מ״בועוד קשה על מה שפירשו המפרשים ז"ל אמימרא דרב פפא דלעיל, במה שאמר דברים הבאים מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה וכו', וזכרו שם המפרשים הרבה מיני מאכלים מה נקרא מחמת סעודה ומה נקרא שלא מחמת סעודה, כגון בשר ודגים וירקות וכו' הם מחמת סעודה, פירות תאנים וענבים וכו' הם שלא מחמת סעודה. ומלחמניות ומפת הבאה בכיסנין דלעיל לא דברו מהם שום דבר אם הם מחמת הסעודה, או אינם מחמת הסעודה:

מ״גוהנראה לעניות דעתי, דממה שכתב הטור ואותן לחמניות וכו' ואי קבע עליהן וכו', ואי אכיל להו בתוך הסעודה וכו', כמו שהובא בפנים בסימן ג' שמעינן מהא דשני דרכים יש לאלו לחמניות וכיסנין:

מ״דדרך אחד הוא אם אוכל אותן שלא מתוך הסעודה, אז מברכין עליהן בורא מיני מזונות. ואי קבע סעודתו עליהן, או אכל מהם שיעור שאחרים רגילין לקבוע, אז מברך עליהן המוציא:

מ״הדרך ב' הוא אם רוצה לאכול מאלו תוך הסעודה אז הוי דינא הכי, אי אכיל להו שלא מחמת הסעודה, פירוש שאינו קובע עליהן לאוכלן לשם סעודה למלא כריסו, אלא אוכלן בתוך הסעודה לתענוג ולקנוח בעלמא, אז דינם כפירות שצריכים ברכה לפניה, וכמו שנתבארו בדברי שבולי לקט שהובא לעיל בסמוך בפנים שכתב ז"ל ,על כובא דארעא ועל לחמניות וכו', עד מברכין עליהן בורא מיני מזונות דהוי להו כמו פירות, עד כאן. אבל אי אכלינהו מחמת סעודה, רצה לומר שאין אוכלין לתענוג וקינוח, רק אוכלם בשביל שביעה, כגון שעדיין לא מילא כריסו ומבקש אוכל למו למלא נפשו כי ירעב, הואיל דלדידיה הוו השתא באים מחמת סעודה, נחשב לו כבשר וגבינה או תבשיל אחר הבאין מחמת הסעודה שאין מברכין עליהן אף כשאין אוכל מהן אלא מעט:

מ״וושני הדרכים האלו נזכרים ונעשים בדברי הטור שהובא בסמוך באותה בבא המתחלת ואותן לחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד וכו', ואי קבע עליהן סעודתו וכו'. הנה מה שכתב, ואי קבע עליהן סעודה מברך עליהן המוציא, שרצונו לומר אפילו לא בצע על לחם אחר מתחילה, מברך עליהן המוציא, הוא הדרך הראשון שהזכרתי. ומה שכתב אח"כ ואם אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם וכו', שרצונו לומר דוקא שלא מחמת הסעודה, כלומר שאין אוכלם לשובע רק לתענוג ולקינוח כדלעיל, אז טעונין ברכה לפניהם דהוו ליה כמו פירות הבאים בתוך הסעודה כדלעיל בשם שבולי לקט. אבל אם הם באים מחמת הסעודה, רוצה לומר שאוכלם למזון ולשובע, סובר הטור דאין טעונין ברכה ונחשב לו כבשר ודגים ושאר דברים שהם מעיקר סעודה, וזהו הדרך הב' שהזכרתי. ועם זה מפורש שלא מחמת הסעודה דנקט הטור:

מ״זובזה נשתנה דין לחמניות וכיסנין דלעיל, מדין פירות, ומדין בשר ודגים וירקות הנזכרים במימרא דרב פפא. דאלו בדיניהם, רצוני לומר דין פירות ודין בשר ודגים וירקות הנזכרים אינם תלוים בדעת האוכל, דעל פירות לעולם צריך לברך ברכה ראשונה בתוך הסעודה אם אוכלן בלא פת, אפילו אם יאמר שאכלם לשם מזון. לבשר ודגים וירקות לעולם אין צריך לברך עליהן בתוך הסעודה, אף על פי שאכלן בלא פת ואומר עליהן שהוא אכלן בתורת קינוח ותענוג בעלמא ולא לשבוע, בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל לחמניות וכיסנין דלעיל, הם תלוין בדעת האוכל. דהיינו אם אוכלם בתורת כיסנין לקינוח סעודה, צריך לברך עליהן אפילו בתוך הסעודה, דהוי ליה כמו פירות הבאים בתוך הסעודה כדלעיל בפנים בשם הטור ובשם שבלי לקט, ואם אוכלן בתורת מזון אין צריך לברך עליהן בתוך הסעודה כנ"ל:

מ״חובזה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בלשון הטור, דנקט גבי לחמניות ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו', שתלה הדבר באוכל. ובריש סימן קע"ז הביא הטור דברי רב פפא שאמר הלכתא דברים הבאים וכו', תלה הדבר בהמביא, ולא באוכל:

מ״טאלא להורות בא, שאלו הדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ודגים וירקות וכו', או הבאים שלא מחמת הסעודה כמו פירות תאנים וענבים וכו', אינם תלוים בדעת האוכל, רק מיד בהבאתם על השלחן תוך הסעודה הם נכרים בעצמם מי מהם באים מחמת הסעודה, ומי מהם הבאים שלא מחמת הסעודה. דהיינו בשר ודגים וירקות וכו' הם מובאים לעולם לצרכי סעודה, כי על כן קראו רז"ל לאלו הדברים מחמת סעודה, ואינו מברך עליהם לעולם כשאכלן תוך הסעודה, כי הפת פוטרן. ופירות תאנים וענבים וכו' הם מובאים לעולם שלא לצורך סעודה, ומברך עליהן אף בתוך הסעודה. ואין אלו מב' מינים הללו, דהיינו בשר ודגים ופירות, תלויים בכוונת האוכל. אבל לחמניות וכיסנין דלעיל, אינם תלויים בהבאה, רק הם תלויים ועומדים בדעת האוכל. אם אוכלן בתורת מזון, או בתורת קינוח כדלעיל. על כן נקט הטור גבייהו לשון ואי אכיל וכו', להורות שהם תלויים בדעת האוכל אם אוכלן לשבוע או לקנוח כנ"ל:

נ׳ועם זה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל, למה לא זכרו שם המפרשים במילתא דרב פפא לחמניות ופת הבאה בכיסנין בתוך שאר מאכלים שדבר שם שהובאו בתוך הסעודה, אם הם קרויים מחמת הסעודה, או לא. מפני שבאלו דברים אינו יכול להחליט הדין בשעת הבאתן אם לברך עליהן או לא, כמו באינך, כי זה הדבר תלוי בדעת האוכל באיזה אופן הוא, אם אוכלן בתורת מזון, או בתורת כיסנין כמו שכתבתי לעיל:

נ״אועם זה מפורש יפה מה קרוי מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה, שכתב הטור בסימן הנזכר. וגם מתורצים יפה הב' קושיות שהקשיתי על דברי הטור לעיל בסמוך בענין זה, ודי בזה עתה למבין ויודה על האמת, עד כאן הג"ה:

נ״בה' חלוט שחלטו אחר לישתו ואח"כ אפייה בתנור, פסק השלחן ערוך (או"ח קסח, יד) שהוא פת גמור ומברך עליהם המוציא. שמענו מזה, שאותן גלוסקאות שקורין בלשון אחר איב"ר זאטנ"י זעמ"ל, מברך עליהם המוציא:

נ״גו' כתב בית יוסף בסוף סימן הנזכר בשם האגור, המולייתא שקורין פשטיד"א הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברכין עליהם המוציא וברכת המזון, עד כאן. וכן הוא בשלחן ערוך (שם יז). ומשמע שהאגור מיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא, אפילו לא קבע סעודה עליהן. דאי איירי דוקא בדקבע סעודתו עליהם, אבל אי לא קבע סעודתו עליהן ברכתם בורא מיני מזונות, היה צריך לפרש. ומדלא פירש וכתב סתם מברכין עליהם המוציא וכו', משמע דאיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא, אפי' לא קבע סעודה עליהן:

נ״דונראה לענ"ד דאין זה מנגד למה שכתבתי בכלל זה סימן א' בשם הטור, מפת הבאה בכיסנין שהם מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים דמברך עליהם בורא מיני מזונות אם לא קבע סעודה עליהם. דנוכל לחלק שפיר בין מולייתא הנעשית בבשר או בדגים או בגבינה, ובין מולייתא הנעשית מציקרא ושקדים ואגוזים, בשכבר ידעת כי הבשר או הדגים או הגבינה וכדומה מהדברים שמלפתין בהן את הפת ורגילין לבא בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כשבאים בתוך הסעודה, מהטעם דהם עצמם מזון ואינם באים לקינוח סעודה, אלא להשביע, ועל כן ברכת המוציא שבירך תחלה וברכת המזון שמברך בסוף פוטר אותה, כמו שאבאר זה לקמן כלל ד' סימן א' בס"ד, א"כ ראו מפני זה, כשהן ממולאין בפת שקורין פשטיד"א, שיברך עליו המוציא, דלקביעות סעודה הן עשוין. אבל כשהמולייתא נעשית מצוקר"א ושקדים ואגוזים וכדומה מהדברים שאין מלפתין בהן הפת, הואיל והן טעונין ברכה כשהן באין בתוך הסעודה בפני עצמן, מטעם דלקינוח סעודה ולהנאת עצמם הם באים ולא להשביע כדלקמן, שמע מינה דאין להם שייכות לפת כלל, א"כ ראוי מפני זה אף כשהם ממולאות בתוך הפת אין לברך עליהן המוציא אם לא קבע סעודה עליהן, כך נראה לי מתוך הסברה:

נ״הונוכל ללמוד סברה זו ממה שאמרו רז"ל בפרק הישן (סוכה כז, א) והביאו הבית יוסף בסימן רצ"א וזה לשונו, אפילו אי הוה אמרינן דנפיק בג' סעודות במיני תרגימא, בפירי לא נפיק. ומיני תרגימא פירשו שם התוספות (ד"ה במיני) שהם כמו בשר ודגים וכיוצא בהם, דברים שמלפתין בהן את הפת. וכך כתב השלחן ערוך בדין ג' סעודות בסימן רצ"א (ה) וזה לשונו, ויש אומרים שיכול לעשות בדברים שמלפתין את הפת בבשר ודגים, אבל לא בפירות, עד כאן. וכתב בהג"ה בתשב"ץ סימן קמ"ד על מה שכתוב בפנים, פירות לא בעי סוכה, זה לשון הגה"ה שם, ודוקא פירות הוא דלא בעי סוכה, אבל בשר ודגים וגבינה ושאר דברים חוץ מפירות בעי סוכה, אע"פ דלא הוי פת בסוכה, אם השלים במיני תרגימא יצא. ומיני תרגימא היינו בשר וכיוצא בזה. ומדמהני השלמה שמע מינה בעי סוכה וכו':

נ״והא קמן דיש חילוק בין בשר ודגים, ובין פירות לענין ג' סעודות, ולענין השלמה, ולענין דבעי סוכה. שאפילו מי שסובר שאינו יכול לעשות בפירות ג' סעודות, או השלמה בסוכה, אפ"ה מודה שיכול לעשות בבשר ודגים, וכן הם צריכין סוכה. וטעם כולם הוא, מפני שהם דומים לפת מצד אחר דמיזן זייני כמו פת, אע"ג דאין סועדין הלב כמו פת. כמו כן נוכל לחלק ביניהן ג"כ בנידון דידן:

נ״זכללא דמילתא, בשר ודגים וגבינה וירקות חשיבי מעיקר ומחמת הסעודה, וא"כ כשהם ממולאים בפשטיד"א ראוי לברך עליהן המוציא וג' ברכות, אף כי עיקר כוונתו הוא שיהא ממולא בבשר ודגים וכיוצא בזה, כי אין הבשר והדגים והירקות מבטלין אותן מתורת לחם גמור, כי עיקרם הוא שמלפתין עמהם הפת ובכלל לחם הם, שהרי בברכת המוציא לחם מן הארץ פוטרן בכל הסעודות אפילו הן בעין:

נ״חמה שאין כן כשהן ממולאים בפירות, כי הפירות אינם מעיקר הסעודה ועיקר כוונתו הוא על פירות, רצוני לומר שיהא ממולא באותן הפירות, ע"כ בטלו מתורת לחם גמור מלברך עליהן המוציא וג' ברכות, אם לא קבע עלייהו סעודתו. ואע"ג דמולייתא הם עיקר כדאמרן, ולעולם מברכין על העיקר ופוטר את הטפילה כדלקמן סוף חלק זה, וא"כ הוה לן לברך על פת כיסנין דלעיל ועל מולייתא זו כברכת הפירות הממולאים בתוכה. אפילו הכי מברכין עליהן בורא מיני מזונות, או המוציא בדקבע, דמין דגן חשיבי ליה אינשי ואזלינן בתריה, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברכין עליהן בורא מיני מזונות אפילו עירב בהן שאר מינין הרבה יותר מהן, כדלקמן בפנים כלל ג' סימן א', וכלל ה' סימן י"א, הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברכין עליהן בורא מיני מזונות, או המוציא בדקבע:

נ״טז' כתב בית יוסף (קסח ד"ה כתבו התוס') בשם התוספות (ברכות לז, ב ד"ה תוריתא) והמרדכי (סימן קיט), כשנותנים פירורים במים והמים מתלבנים מחמת הפרורים אזיל ליה תוריתא דנהמא, (פירוש תורת צורת הלחם). וכן היה רגיל ר' דוד ממי"ץ לשרות פירורים מן הלחם בלילה, כדי לאכלם בשחר בלא ברכת המוציא, ובלא ברכת המזון, שלא לאחר כדי שיחזיק ראשו ויוכל להגיד ההלכה, עד כאן. פירוש, ולא היה באחד מאותן הפירורים כזית בפירור אחד, אעפ"י שיש בין כולם כזית, אפ"ה לא היה מברך עליהן המוציא וג' ברכות אלא בורא מיני מזונות ומעין ג', הואיל ולית להו תוריתא דנהמא. אבל אם יש באחד מן הפירורין כזית בפירור אחד, מברך עלייהו המוציא וג' ברכות אע"ג דאזיל ליה תוריתא דנהמא, כמבואר בהדיא בבית יוסף במה שכתב על מה שהביא המרדכי דלעיל וזה לשונו, שם ונראה דהיינו דווקא בפירורין או בפרוסה שאין בה כזית, אבל בפרוסה שיש בה כזית לא, ופשוט הוא, עד כאן. מה שכתב הבית יוסף שאין בה כזית, שפירושו שאין באחד מהפירור או מהפרוסה כזית שלם במקום אחד. וכן מה שכתב אבל בפרוסה שיש בה כזית וכו', ג"כ פירושו שיש כזית שלם בפרוסה אחת בלא צירוף שאר פרוסות:

ס׳וכתב עוד המרדכי, וכן השורה פתו ביין אין מברכין עליו המוציא, שיצא מתורת לחם הואיל וסמוק דומה לפת הבאה בכיסנין, ומברך בורא מיני מזונות דמיזן זיין, עד כאן לשון בית יוסף שם:

ס״אהג"ה וכל זה מיירי דלית ביה פירור אחד דאית ביה כזית, כדלעיל בהגהתי בסמוך. תיבת וסמוק הכתוב בפנים בשם המרדכי, עיין ברוב ספרי המרדכי (סימן קיט) שכתוב ונמוק במקום וסמוק, אבל מה אעשה שהבית יוסף ומוהר"ם בשולחן ערוך (עי' או"ח קסח, יב) תופסין עיקר הגירסא יין אדום וסמוק:

ס״בוהחילוק שבין גירסת נמוק, לגירסת סמוק, הוא זה. דלגירסת וסמוק, לכך אין מברכין המוציא על אלו הפירורין הואיל ונשתנו ממראיתם וקבלו מראית האודם מהיין האדום, ודומין לפת הבאה בכיסנין, על כן מברכין עליה בורא מיני מזונות. אבל אם לא היה יין אדום, היו מברכין עליו המוציא. ולגירסת ונמוק, אף אם לא היה היין אדום, אין מברכין עליהן המוציא, הואיל ונמוק ונימוח:

ס״גונראה שלכן תופסין הבית יוסף ומוהר"ם ז"ל הגרסא של וסמוק לעיקר, לפי דלגרסת ונמוק איירי המרדכי דשריית הפת הוא ביין לבן, אם כן הוי קשה לפי זה מאי שנא השורה פתו ביין לבן, מהשורה פתו במים, דכתב המרדכי גבי מים כשהמים מתלבנים מחמת הפירורים אז אמרינן דאזיל להו תוריתא דנהמא כנזכר, ה"נ גבי השורה פתו ביין לבן נימא הכי דלא אזיל תוריתא דנהמא אלא א"כ היין מתלבן במראות הלחם מחמת הפירורין. ואין לומר דאין הכי נמי, דמה שכתב המרדכי וכן השורה פתו ביין אין מברכין עליו המוציא שיצא מתורת לחם הואיל ונמוק, כוונתו לומר כן כמו במים, דסתמא דמלתא הואיל ונמוק כבר נתלבן היין מחמת פת ואזיל להו תוריתא דנהמא, דא"כ ליערבינהו וליתנינהו, והכי הוי ליה למרדכי למימר, כשנותנין פירורין במים או ביין והמים או היין מתלבנים מחמת הפירורים אזיל ליה תוריתא דנהמא וכו'. ועוד מאי האי דקאמר, הואיל ונימוק דומה לפת הבאה בכסנין, הא טעמא דנמוק אינו אלא משום דאזיל ליה תוריתא דנהמא. ועוד טעמא דדומה לפת הבאה בכיסנין למה לי, כיון דאזיל ליה תוריתא דנהמא:

ס״דאלא בודאי מהא מוכח דגירסת רבותינו בעלי השלחן ערוך היא העיקרית. ובתחלה אתא המרדכי לאשמועינן דהשורה פתו במים דלא אמרינן אזיל להו תוריתא דנהמא, אלא א"כ נתלבנו המים מחמת הפירורין. והוא הדין השורה פתו ביין לבן, דלא אמרינן אזיל ליה תוריתא דנהמא אלא אם כן נתלבן היין במראית תואר לחם מחמת פירורין, דטעם אחד לשניהם. ואחר כך בא לאשמועינן, דהשורה פתו ביין אדום, אף אם לא נתלבן היין מחמת הפירורין, אף על פי כן יצא מתורת לחם, הואיל וסמוק ודומה לפת הבאה בכיסנין, אע"פ שתיבות אדום אינו בשום מרדכי, רק הגירסא השורה פתו ביין, מכל מקום ממקומו הוא מוכרע דמיירי ביין אדום דווקא כמו שכתבתי. וע"כ גם אחרי כן גורסין, הואיל וסמוק:

ס״הואם תאמר אי טעמא דיין אדום משום שנשתנו הפירורין ממראיתן ולית בהו תואר לחם דומיא דפת הבאה בכיסנין, א"כ אפילו אי אית בהו כזית לברך עלייהו בורא מיני מזונות ומעין ג', ולא המוציא וג' ברכות, כמו על פת הבאה בכיסנין:

ס״וויש לומר דאי אית בהו כזית חשיבי ולא בטלי, ואפילו לית בהו תוריתא דנהמא אינן יוצאין לעולם מתורת פת, כמו שכתב הר"י ז"ל בפרק כיצד מברכין (ברכות כו, ב ד"ה ע"כ) גבי חביצא, ומביאו ג"כ הטור (סימן קסח), דאפילו אם נתבשלו הפירורין ולית בהו תוריתא דנהמא, אפילו הכי אי אית בהו כזית חשיבי ומברך עלייהו המוציא וג' ברכות, והטעם הוא הואיל והם באים מפת גמור. משא"כ לגבי פת הבאה בכיסנין, דלעולם לא בא לכלל פת לחם גמור, כן נראה לי זה הענין. נאם הקטן בחכמה ובמנין, יעקב הלוי בן לאדוני אבי הרב המחבר יצ"ו, עד כאן הגה"ה:

ס״זפנים ונראה לעניות דעתי דיש ללמוד מכאן על אותן חתיכות לחם שמייבשין אצל הגחלים שקורין בלשון אחר פעני"ץ, ושורין אותם אח"כ בשכר, שיברך עליהם המוציא וג' ברכות אם יש בחתיכה פעני"ץ כזית. ואפי' השכר מתלבן מחמת אותה פעני"ץ ואזיל להו תוריתא דנהמא מחמת שרייתה, אפילו הכי מברכין עליה המוציא, והוא שיש בחתיכה אחת לבדה כזית שלם בלי צירוף שאר חתיכות. אבל אם אין בחתיכה אחת כזית לבדה, אע"פ שיש כזית ע"י צירוף פרוסות קטנות, וגם אין לה תוריתא דנהמא, אינו מברך עליה רק בורא מיני מזונות, הואיל ואיכא ב' לריעותא, הפסד צורתא, וגם אין בה כזיתא:

ס״חבדיני ברכות ה' מיני דגן ואורז ודוחן וקטנית שנעשה מהן תבשיל, ובו ב' סימנים:

ס״טא' כתב הטור בסימן ר"ח, ה' מיני דגן שעושה מהן תבשיל כגון מעשה קדירה ודייסא, ואפילו עירב בהן דבש ושאר מינין הרבה יותר מהן, מברך עליהן בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין ג', (עיין לקמן כלל י"ב סימן א'). אבל אם לא נתן מהן בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו, כגון פאנקוכ"ן ומרצפני"ם, בטלים בתבשיל והתבשיל הוא עיקר, ויברך על העיקר ופוטר הטפל, דהיינו מה שיש בו מה' מינים. והני מילי שעושה מהן תבשיל, פירוש שנתמעכו בתבשיל יפה דהוו כמו דייסא. אבל אם אוכל אותם בעין, רצה לומר כשהגרעינין שלימים, לא שנא חיין לא שנא מבושלין, אינן חשובין לקבוע עליהן ברכה, ומברך עליהן בורא פרי האדמה. כי עיקר חשיבתן של ה' מיני דגן הוא אם נאפה מהן פת, או נעשה מהן תבשיל שזן ומפרנס את האדם, אז קובעין ברכה לעצמן לברך עליהן המוציא לחם מן הארץ או בורא מיני מזונות. אבל כשהן בעין, אינן נחשבין אלא כשאר פרי האדמה:

ע׳וברכה אחרונה, מסופקים התוספות (פרק כיצד מברכין (ברכות לז, א ד"ה הכוסס)) אם הוא בורא נפשות רבות, או מעין ג'. על כן כתבו שיש ליזהר שלא לאכול חטים חיין או מבושלין בעינייהו אלא בתוך הסעודה. שאם אדם מסופק בברכה ראשונה, מברך מספק שהכל, דעל הכל שאמר שהכל יצא (ברכות פ"ו מ"ב). אבל ברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה. עד כאן לשון הטור:

ע״אודע מה שכתב הטור ה' מיני דגן, אלו הן, חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון והוא דגן. ובכלל שעורים היא מה שקורין גרויפי"ן, ובכלל שבולת שועל הוא מה שקורין גרי"ץ, ועל כן יש ליזהר באותן הגרופי"ן שעושין משעורין, וגם מגרי"ץ שעושים משבולת שועל, שאין לאוכלן כי אם בתוך הסעודה כשגרעיניהם הן שלמים, מטעם שכתבו התוספת גבי חטים כנזכר:

ע״בב' וכתב עוד הטור במקום הנזכר, תבשיל של אורז, תחלה מברך עליה בורא מיני מזונות כיון דזיין, ואחריו בורא נפשות רבות, עיין לקמן בכלל י"ב סימן א' נוסח הברכה בורא נפשות רבות. ומיירי שבשלו עד שנתמעך יפה דהוי כמו דייסא. אבל אם הוא בעין בין חי בין שלוק, והגרעינין שלם, מברך בורא פרי האדמה, כדלעיל סימן א'. ואם עירב מהן בתבשיל אחר, והתבשיל אחר הוא הרוב, מברך עליו כברכת התבשיל האחר, שאינו חשוב לגרר אחריו התבשיל כיון שאינו מה' מינים, עד כאן:

ע״גזה הכלל, כל מה שמברכים עליו בתחלה בורא מיני מזונות, מברך אחריו מעין ג', והוא שאכל כזית. חוץ מאורז, אע"ג שמברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות, מברך אחריו בורא נפשות רבות. ותבשיל של דוחן ושאר מיני קטנית, אינו בכלל מזון, ומברך עליו שהכל אם נתמעכו, ואחריו בורא נפשות רבות. כך כתב השלחן ערוך (רח, ז-ח):

ע״דהעושה תבשיל מקטנית שקורין ערבי"ז, אם נשארו שלימים, מברך בורא פרי האדמה. ואם נתמעכו הרבה, כגון מה שקורין דיק"ע ערבי"ז, יברך עליהן שהכל, כן נוכל ללמוד ממה שכתב מורי בשלחן ערוך שלו (עי' או"ח רח, ח), (עיין לקמן כלל ה' סימן י"ח):

ע״הואורז הוא מה שקורין בלשון אחר היר"ז. ודוחן הוא מה שקורין ריי"ז, וזהו לפירוש רש"י בפרק כיצד מברכין (ברכות לז, א) שפירש, אורז, מיל. ודוחן, פנ"י (לפנינו פנ"ץ). והתוספות כתבו שם (ד"ה רש"י פירש) ויש מפרשים, אורז ריז"ו. ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי"ל, עד כאן. וכתב הבית יוסף על זה בסימן הנזכר, וסוגיין דעלמא כהאי פירושא. וכן שמעתי אומרים בשם חכם אחד שהיה מחכמי זמנינו ז"ל, שהיה מפרש אורז ריי"ז, דוחן היר"ש. והיה נותן בהם סימנים פת הדראה, פירוש היר"ש דוח"ן, ריי"ז אור"ז. ובספר מהרי"ל הביא שם הרבה מחברים דסבירא להו הכי:

ע״ועל כן נראה לי, הואיל ויש חילופי פירושים במלות אורז ודוחן, יכוין כל אחד שלא לאכלן כי אם בתוך הסעודה אחר ברכת המוציא, שאז אין צריכין ברכה כל עיקר, ויצא לכל הדעות. וחומרא זו לא שייכא כי אם כשנתמעכו בתבשיל יפה, אבל אם לא נתמעכו והגרעינין שלימים בין של אורז ובין של דוחן, יכול לאכול מהם לכתחלה בלא תוך הסעודה, ומברך עליו בתחלה בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות. יעקב לוי:

ע״זואם צריך אדם לאכול אורז או דוחן בלא סעודה, נלע"ד שיברך מספק על שניהם שהכל נהיה בדברו, כמו שפסקו הפוסקים בכמה מקומות דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה מברך שהכל נהיה בדברו, שעל הכל שאמר שהכל יצא (ברכות פ"ו מ"ב), כמו שהבאתי זה בכלל זה סימן א' (ד"ה ברכה אחרונה) בשם התוס' (ברכות לז, א ד"ה הכוסס), וסברא זו כתובה ג"כ בתרומת הדשן בסימן כ"ט, עיין לקמן כלל ה' סימן י"ג (צ"ל ט):

ע״חבדיני ברכת הנהנין הנוהגים בתוך הסעודה ולאחר הסעודה ולאחר ברכת המזון, ומי שאוכל בבית חבירו או בביתו מיני פירות זה אחר זה, ובו ז' סעיפים:

ע״טא' גרסינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מא, ב), אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה לפניהם, ואין טעונין ברכה לאחריהם. לאחר הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, עכ"ל הגמרא. ויש פירושים רבים וסברות רבות בשמועה זו:

פ׳והנראה לעניות דעתי, דהמחוור שבכולן הוא פירוש רבינו יונה ז"ל שכתב בשם ר"י הזקן וזהו כלל פירושו, דברים הבאים מחמת הסעודה, כגון בשר ודגים וביצים וירקות ודייסא וגבינה, שאין דרך לאכול אותם שלא בשעת סעודה, מעיקר סעודה הם, וכיון שמשביעין וכוונתו מתחילה עליהם להשביע, אע"פ שאוכל אותם בלא פת אינו מברך עליהם כלל, שנכלל עם הפת עצמו, וברכת המוציא שבירך תחלה, וברכת המזון שבירך בסוף פוטר אותם. לשון ריא"ז סביב האלפסי בפרק כיצד מברכין, דברים הבאים מחמת הסעודה, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם שדרך בני אדם ללפת בהן את הפת, אע"פ שבאו לפניו בתוך הסעודה ולא היה דעתו עליהן בתחילה, הרי אלו אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן, שהן נפטרין בברכת הפת, עכ"ל:

פ״אאבל דברים שאינם באים מחמת סעודה, כלומר אפילו שלא בשעת סעודה אוכלין אותן כל היום, כגון פירות תאנים וענבים וכל שאר מיני פירות, אם הביאן אותן תוך הסעודה ואוכל אותן בלא פת, אינו מעיקר סעודה וטעונה ברכה לפניהם, שאינם נגררים אחר ברכת המוציא שאומר מתחלה, דלא מעיקר הסעודה הם. אבל אין טעונין ברכה לאחריהם, שכיון שעתיד לברך על כל מה שאכל, גם זה נכלל עמו, וברכת המזון פוטר אותו:

פ״בולאחר הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. פירוש אחר שסיימו מלאכול אינו מטפל עם המאכל כלל, היינו לאחר שסילקו ידיהם מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון, וצריך לברך עליו ברכה הראויה לה תחלה וסוף. פירוש כל מה שמביאין אז, בין דברים הבאים מחמת הסעודה, בין שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שאוכלין בתוך עיקר הסעודה, עד כאן כלל פירוש הר"י בשם ר"י הזקן בעל התוס'. וכזה הפירוש עצמו שהבאתי לעיל בשם ר"י הזקן, כתב ג"כ הטור על מימרא דרב פפא בסימן קע"ז עיין שם. והכלבו בסימן כ"ד מביא ג"כ פירוש ר"י ככתבו וכלשונו, וכך כתב אבודרהם בהלכות ברכות:

פ״גומדברי כולם שהאוכל פירות בסעודה בלא פת, יברך עליהם. פירוש מי שקבע סעודתו על הדברים הבאים מחמת הסעודה, והביאו לו פירות תוך סעודתו, אם יאכל מהם תחילה בלא פת, יברך עליהם. אבל אם אוכל הפרי תחילה עם פת, יש דיעות בזה אם יברך על הפרי, אם לאו. על כן הרוצה להסתלק עצמו מן הספיקות, יאכל קצת מהם תחילה בלא פת, ויברך עליהם, ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת, וכך כתב הטור בהדיא בסוף סימן הנזכר. וכך כתב המרדכי פרק כיצד מברכין אמימרא דרב פפא, והביאו האגור בסימן רל"ב וזה לשונו, וירא שמים האוכל פירות בסעודה, יאכל קצת מהם תחלה בלא פת ויברך עליהם, ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת, עד כאן לשונו:

פ״דב' ופירות מבושלים הבאים בתוך הסעודה, נלע"ד דטעונין גם כן ברכה לפניהם, הואיל שאין רגילין לבא לעיקר הסעודה מקרי גם כן שלא מחמת הסעודה, רק שיאכל קצת מהם תחלה בלא פת כדלעיל:

פ״הכתוב בהגה"ה בתשב"ץ בהלכות סעודה זה לשונו, אם אוכל מוליאות של תפוחים בתוך הסעודה לאחר שבירך המוציא, אינו צריך לברך כלל על התפוחים שבתוך הטרטא"ה, לפי שהפת פוטרת את הכל והוי דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ואינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם^הגה"הואע"ג שכתב לעיל כלל ב' סימן ג' וסימן ד' דמברכין על פת כיסנין הבאה בתוך הסעודה, שאני מולייתא דהכא שעושין אותן לתבשיל ולמזון כמעשה קדירה ודרך לאוכלה בתוך הסעודה לתבשיל, כמו מה שקורין עפי"ל פלאדי"ן או פאבדי"ל פלאדי"ן ודומיהן, ואם הם באים בתוך הסעודה, מחמת הסעודה הם באים תמיד. אבל פת כיסנין הבאה בתוך הסעודה דלעיל, אינם באים לקבוע עליהם סעודה תמיד, רק הם באים לפעמים ג"כ לקנוח סעודה ואז הם בכלל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה לפניהם כדלעיל כלל זה סימן א'. וכבר כתבתי לעיל בהגהתי כלל ב' ד' דין לחמניות ופת הבאה בכיסנין הבאים בתוך הסעודה סימן אימתי מברך עליהן בתוך הסעודה, ואימתי פת פוטרתן הארכתי בזה קצת, עיין שם:. ולא דמי לפירות הבאים בתוך הסעודה דמברכין לפניהם, לפי שאין רגילות ללפת בהן את הפת. אבל האי מולייתא אפילו היה אוכל אותה שלא בתוך הסעודה, אין צריך לברך על התפוחים, משום דקמחא עיקר, עכ"ל. ודלא כמו שכתוב שם בפנים, דנוטל קצת פירי קודם אכילה ומברך עליו בורא פרי העץ כו', דחומרא זו אתי לידי קולא, דהא הפרי נעשה עתה תבשיל ונתבטל תוך המולייתא, דקמחא עיקר כדלעיל, אם כן לפי זה הוי ברכה שבירך עליו לבטלה. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהוציא עצמו מכל ספיקות בזה, יקח פרי אחר חי או מבושל, ויברך עליו בורא פרי העץ, ואחר כך יאכל אותן מוליאות כרצונו:

פ״וג' אהא דכתוב לעיל, אחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, כתבו התוספות שם (ברכות מא, ב ד"ה לאחר) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קג, ב ד"ה אנא), הדין זה האחרון אינו מצוי בינינו עכשיו, דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר ברכת המזון. אבל כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם ברכת המזון, דעתינו לאכול פת כל שעה:

פ״זד' כתב בית יוסף בסוף סימן הנזכר זה לשונו, ומיהו אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבתים שאינו סומך עליהם ולא היה דעתו על דורון, אפילו מדברים שדרכן לבא ללפת בהן את הפת, נראה שצריך לברך לפניהם, דהיינו ממש נמלך שקובע ברכה לפניו, וכן מצאתי בספר הפרדס. אבל לאחריו אין צריך, דברכת המזון פוטרתן, עכ"ל. ומורי כתב על זה בשלחן ערוך שלו (או"ח קעז, ה בהג"ה), ולא ראיתי נזהרים בזה ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה, עד כאן:

פ״חונלע"ד דאפילו ספר הפרדס לא אמר דצריך לברך על משלוח מנות בתוך הסעודה, אלא דוקא בחול דאין רגילין כל כך לשלוח מנות. אבל בשבתות וימים טובים שרגילין לשלוח מנות איש לרעהו, כשמברך תחלה מסתמא ג"כ על כל מה שיביאו לפניו מבתים אחרים, הלכך אין צריך לחזור ולברך על המנות שנשתלחו לו בשבתות וימים טובים אפילו לדעת הפרדס, כך נראה לי מתוך הסברא. וראוי לכל ירא שמים להסתלק עצמו מן הספק, וירגיל עצמו כשיברך ברכת המוציא להיות דעתו ג"כ על מה שישלחו לו משאר בתים בין בחול בין בשבת, וטוב לו:

פ״טה' כתב בית יוסף בסימן קע"ט בשם הכלבו, כשהאדם אוכל בבית חבירו ורגילין לאכול מיני פירות ומביאין לו בזה אחר זה, די לו בברכה אחת על כלן, ואפילו אם כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר, כיון דתלוי בדעת בעל הבית אינו עושה היסח הדעת, כדאמרינן בברכות (מב, א) אנן אתכא דריש גלותא קא סמכינן. הכא נמי אתכא דבעל הבית סמכינן, ואין צריך לברך על כל חד וחד, וכך כתב השלחן ערוך (קעט, ב):

צ׳ו' כתב הטור בסימן ר"ו, מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו מין, אין צריך לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך. וכתב על זה הבית יוסף זה לשונו, נראה דלא בעינן שיהא ממין הראשון, ואפילו הוא ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, עד כאן:

צ״אונראה דהטור איירי אפילו כשאוכל בביתו, ואפ"ה סובר דאין צריך כשיביאו לו בני ביתו או הוא עצמו אחר כך יותר מעין מין זה, ואפילו כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר כדלקמיה בסמוך. דאי הוה הטור איירי דווקא שאוכל בבית חבירו, אז די לו בברכה אחת מטעם דאתכא דבעל הבית סמכינן, כנזכר בסמוך בסימן ה'. אבל כשאוכל בביתו דאז הוא תלוי בדעת עצמו צריך לברך, היה צריך לפרש. דאפילו אמורא בכה"ג צריך לפרש דבריו, כל שכן הפוסקים והמפרשים, וכל שכן הטור שדרכו בכל מקום לבאר דבריו היטב במראה ולא בחידות. ומדלא פירש כאן בהדיא דבבית חבירו איירי, שמע מינה דסובר דאפילו בביתו אין צריך לברך:

צ״בואין לפרש ג"כ דברי הטור שבכאן במה שכתב, אם מביאין לו יותר שאין צריך לברך, מיירי אפילו לא היה דעתו בתחילה לאכול, רק הפירות שלפניו ואחר כך נמלך לאכול עוד, אפ"ה אין צריך לחזור לברך. דפשוט הוא בכל הפוסקים דנמלך עושה היסח הדעת, ופשיטא דהוה צריך לחזור ולברך:

צ״גוגם אין לפרש דהטור מיירי דוקא כשהיה דעתו מתחילה כשבירך על כל מה שיביאו אז די לו בברכה אחת, אבל סתמא לא, כמו שכתב הטור עצמו כהאי גוונא בטור יורה דעה סימן י"ט גבי שחיטה וזה לשונו שם, ואם מתחילה כשבירך היו לפניו הרבה לשחוט ואחר כך הביאו לפניו אחרות כו', עד אלא כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו אלא א"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו. דאם כן הוה ליה לפרש כאן בהדיא כמו שפירש התם. ומדכתב הכא אין צריך לברך סתם, ולא פירש דוקא כשהיה דעתו בתחלה על כל מה שיביאו לו רק כמו שפירש התם, משמע דאיירי התם בכל ענין אפילו לא היה דעתו בתחלה על כל מה שיביאו לו, רק כשהוא בירך בירך סתם. ואפילו הוא אוכל בביתו, אפילו הכי אין צריך לחזור ולברך כשיביאו לו בני ביתו או הוא עצמו עוד כל זמן שלא הסיח דעתו בבירור מלאכול עוד בשעת הברכה:

צ״דואם תאמר לפי האמת מאי שנא אכילה משחיטה. יש לפרש דיש קבע לסעודה, ואין קבע לשחיטה. פירוש דאדם קובע קביעות גמור לאכילה, כי החיך יטעם אוכל וערב לפיהו ממתקים, ועל כן לגבי אכילה סתמא יביאו לו, ומסתמא אינו מסיח דעתו מאכילה כל זמן שהוא מוסב על השלחן. משא"כ לגבי שחיטה דאין קבע, דמסתמא מה שאינו לפניו אין דעתו עליו, וע"כ צריך להיות דעתו בודאי ובבירור על כל מה שיביאו לו, כמו שכתב הבית יוסף זה הטעם גופו ביורה דעה בהגהותיו על דברי הטור הנזכרים, ומצאת כי תדרשנו. ומכל מקום, לכתחילה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכת הפירות על כל מה שיביאו לו, בין אוכל בביתו בין אוכל בבית חבירו, וכך כתב מורי בשלחן ערוך שלו (רו, ה בהג"ה):

צ״הומלבד זה הטעם הנזכר, יש טעם אחר דטוב להיות דעתו בשעת ברכת הפירות על כל מה שיביאו לו עוד אחר כך, דדלמא יתאוה לו לאכול ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, ואז הדין נותן אם המין הראשון היה חביב לו יותר, פוטר המין השני מברכה. אבל אם אינו חביב, אינו פוטר אותו אלא אם כן נתכוין לו מתחילה, כדלקמן בכלל שאחר זה. והוא אינו מאמין בעצמו אם היה המין הראשון שבירך עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה חביב עליו יותר מהמין הבא אחריו, אם לאו, ואז יעמוד עליהם הספק אם לברך על המין השני אם לאו. על כן טוב הוא שיכוון בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו, כדי שיסתלק עצמו מן הספק, וק"ל:

צ״וז' כתב הטור בסימן ק"ץ, אחר ששתה כוס של ברכת המזון, יברך ברכה אחת מעין ג', עיין לקמן כלל י"ב סימן א' ברכת יין מעין ג'. ואם דעתו לשתות עוד, לא יברך ברכה אחרונה עד לבסוף. וישתה רביעית שלם, עד כאן. וכך כתב השלחן ערוך (קצ, ב-ג). והטעם כתב הטור בסימן הנזכר, עיין לקמן בעשרה דברים הנאמרים בכלל ברכות בכלל ז':

צ״זומה שאמר יברך ברכה אחת מעין ג', הוא הדין מי שבירך על השכר או דבש שקורין מע"ד שגם כן מחויב לברך אחריו ברכה אחרונה שהוא נפשות רבות אם שתה השיעור הנזכר, ואין סברא לחלק בענין זה בין יין לשאר משקין:

צ״חבדיני ברכת הפירות חיין ומבושלים, והאוכל פירות מבושלים שיש בהן מרק אם צריך ליטול ידיו לזה, ואם היו לפניו מינים הרבה איזה מהן קודם לברכה, ועל איזה פרי מברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, וסימן לידע איזהו פרי העץ או פרי האדמה, וירק וקטנית ולפתות חיין ומבושלין, ובו י"ג סימנים:

צ״טא' האוכל פירות יבשים מבושלים כגון פלוימ"ן ושאר מינים שיש להם מרק, אין לאכול בלא נטילת ידים, כי הם דברים שטיבולם במשקים, וכל דברים שטיבולן במשקין צריך נטילה כמו שהם שנוים במסכת מכשירין פ"ו (ד) וחד מנהון מים, ומרק זו של פלוימ"ן או שאר פירות יבשים הוא בכלל מים:

ק׳ואין להקשות על דברי אלה ממה שכתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה הנזכרת זה לשונו, אין לי אלא מים, מנין לרבות היין והשמן וכו', עד תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף היין והשמן והחלב כו' שאין להם שם לווי, יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי כו'. דהתם איירי במשקין היוצא מן הפרי עצמו כמו שכתוב בהדיא מי תותים ומי רמונים, רצו לומר מי תותים עצמם. והוא הדין בשאר מי פירות שיש להם שם לווי המשקין היוצאין מהן, ר"ל מעצמן או שסוחטין מהן אין להם דין אלו הז' משקים הנזכרים שם אשר סימניהם י"ד שח"ט ד"ם, הואיל ויש להם שם לווי כנזכר. משא"כ בנידון דידן במרק של פלוימן, דעיקרן מים ואין שם מי פירות עליהם כלל, כי מי פירות בכל מקום הוא המים הנמשכים מן הפרי עצמו, ולא שהוא בשל ומבושל במים, דזה אינו קרוי מי פירות אלא מרק, דמשום שהוא מבושל עם הפרי ואין להם מראה מים לא נפקי בשביל זה מכלל מים:

100

ק״אעל כן מן הראוי שיזהר אדם בזה שאין לאכול פירות יבשים או שאר דברים שיש להם מרק בלי נטילת ידים, כי זה הדין נוהג עתה בזמנינו,^הגה"הואין להקשות מהא דכתב הטור סימן ר"ב, ואם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים, כתב הרשב"א שמברך עליו שהכל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, אפשר אם בשלו ונכנס טעמו במים מברך עליו בורא פרי העץ, עד כאן לשונו. א"כ שמע מיניה דמים שבישל בהם פרי אין בהם דין מים לדעת הרא"ש, אלא דין פרי. דמזה לא קשה מידי, דמה ענין ברכת הנהנין לזה, דגבי ברכת הנהנין בהנאה תליא מילתא, מאחר שנהנה מטעם הפרי שהן המים שבשל בהם פרי, מברך עליהן מעין ברכת הפרי, כי טעם הפרי נכנס במים כדלעיל. אבל לשאר מילי, פשיטא דבמילתייהו קיימו, עד כאן: והא ראיה בפסח נוטלין ידינו קודם הטיבול מפני זה הטעם, וכך כתוב באורח חיים בסימן תע"ג (סעיף ו) עיין שם:

101

ק״בובענין ברכה של נטילה זו, כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם צריך לברך על נטילת ידים כשנוטל לדבר שטיבולו במשקה, אם לא. על כן יטול ידיו ולא יברך עליהן מספק. וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש בו פלוגתא וספק בברכות, שאין לברך, דברכות אינן מעכבות (ברכות יא, ב), ושמא יברך ברכה לבטלה. עיין לקמן בסוף חלק זה בכלל ז' מהעשרה כללים, וכן כתב האשר"י בריש פרק כסוי הדם, וכהאי גוונא כתב הטור ג"כ בסימן תע"ג בדין ברכת הלל, וכן פסק השלחן ערוך בסימן קנ"ח (סעיף ד) ובסימן תע"ג (סעיף ו) דאינו מברך על נטילה זו בין בסדר של פסח כשנוטל ידיו לטיבול הכרפס במי מלח, בין בשאר ימות השנה כשנוטל לטבול במשקה:

102

ק״גב' לטוורג"א הנקרא בלשון אשכנז פאווידל"א, שעושין מגודגניות שקורין ווייקסילי"ן, מסיק מורי בשלחן ערוך שלו (או"ח רב, ז בהג"ה) לברך עליו שהכל דלאו במלתייהו קיימו הואיל ונימוחו לגמרי. ואם בירך עליהם בורא פרי העץ יצא. וכן הכריע בעל תרומת הדשן בסימן כ"ט, עיין לקמן כלל ו' סימן ב':

103

ק״דג' שומשמין מברך עליהם בורא פרי האדמה. טחונין, מברך עליהם שהכל. כן כתב בית יוסף סימן ר"ד בשם אבודרהם, והביאו ג"כ בסימן ר"ג. ולא ידעתי למה השמיט הטור זה הדין, וגם השלחן ערוך לא זכרו:

104

ק״הד' כתב בספר חסידים (בסימן תתנ"ב), אדם שיש בידו אגוז אחד, אל יברך בורא פרי העץ ואחר כך ישבר האגוז, שמא התליע הגרעין או נרקב עד שאינה ראויה לאכילה, נמצא שבירך ברכה לבטלה, עד כאן לשונו. ונראה לי דנקט אגוז, כי אם הבאיש ורימה היתה בו אינה ראויה לכלום, והוי ברכה לבטלה. משא"כ שאר פרי שאף אם הבאיש והתליע בתוכו, עכ"ז לא בירך לבטלה בשביל קליפתו החיצונה ועליה חלה הברכה ג"כ, על כן יותר טוב לברך על הפרי כשהוא שלם משהוא חתוך, שכל מילי דברכות שלם עדיף. יעקב לוי:

105

ק״וואני אוסיף על דבריו עוד טעם אחר, ואומר כי שבירת האגוז הוא הפסק בין הברכה ובין האכילה, דומיא דחתיכת הלחם שהוא חשיב הפסק לכתחלה בין ברכת המוציא ובין האכילה לסברת התוס' (ברכות לט, ב ד"ה והלכתא) והרא"ש:

106

ק״זה' כתב בעל צדה לדרך במאמר א' כלל ג' וזה לשונו, היו לפניו מינים הרבה וברכותיהן שוות ואין בהן ממין שבע, יברך על החביב. ונקרא חביב המין שרגיל להיות חביב יותר, אפי' אם חפץ עתה במין השני, צריך לברך על המין החביב עליו ברוב הפעמים ויאכל ממנו קצת, ואח"כ יאכל ממין השני אם ירצה, (כן פירש הטור והשלחן ערוך בסימן קי"א (צ"ל ריא, א)). ואם יש בהן מין ז', יברך על מין ז' אפילו אחר חביב לו. כל הקודם בפסוק קודם בברכה^הגה"האמר המגיה, כאן יש להקשות, הא אמור בפנים בסמוך כל הקודם בפסוק קודם בברכה, דמשמע חטה ושעורה הם קודמין לגפן ותאנה וכו', ואע"פ שאין ברכותיהן שוות. וכבר נתעוררתי על קושיא זו, ותירצתיה במקומה בטור אורח חיים סימן רי"א בחידושי שחידשתי בס"ד על הטור, וזה לשוני שם, נראה לעניות דעתי, דהא דאמרו באין ברכותיהן שוות דמקדים איזה שירצה, היינו כשאחד אינו ממין ז' כגון צנון וזית. אבל כששניהן ממין ז' כגון שעורה וזית, אז המוקדם בפסוק קודם:
ואם תאמר, והלא דברים קל וחומר, אם מקדים באין ברכותיהן שוות מין ז' המוקדם בפסוק למין אחר המאוחר שהוא ג"כ ממין ז' שנשתבחה בו ארץ ישראל, ק"ו שיקדים מין ז' למין אחר שאינו ממין ז':
ויש לומר, דכבר כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין והביאו הבית יוסף וזה לשונו, ואם תאמר מאי שנא כשברכותיהם שוות צריך להקדים מין ז', וכשאין שוות אין צריך להקדים. ויש לומר, דודאי כשברכותיהן שוות דבברכת האחד פוטר את חבירו, אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד, לא שייכי זה לזה כלל, כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון, עד כאן לשונו. עיניכם הרואות סברת הרא"ש כשיש לשני המינים שייכות להדדי בברכה אז יברך על ז' המינים ויפטור את השני, וטעם מסתבר הוא, דמחזי בושתו של המין החשוב אם נקדים לפניו המין השפל ממנו. אבל כשאין להם הצטרפות ושייכות להדדי בברכה, אז כל אחד נפרד מחבירו ולית דין בר בושת, כך צ"ל סברת הרא"ש בזה:
כן אני אומר בנידון דידן, שזית קודם לשעורה, אע"ג דאין להם שייכות להדדי בענין ברכה שזה ברכתו בורא פרי האדמה וזה בורא פרי העץ, מכל מקום יש להם שייכות להדדי מצד אחר ששניהם ממין ז' שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והואיל ויש להם דיבוק מצד אחד ואין ביניהם פרידה לגמרי, ראוי מפני זה שיהיה חשוב קודם, דהיינו הקודם בקרא וסמוך לארץ. משא"כ בצנון וזית שהם דברים נפרדים, הן מצד הברכה הן מצד החשיבות, שזית נקרא מין חשוב שהוא מז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, וצנון אין מין חשוב, והואיל והם פרודים לגמרי אין שייך בהם דין קדימה, דלא שייך כאן טעם כדי שלא יראה בושתו, דזה אינו בר בושת כיון שהם נפרדים זה מזה לגמרי הן בברכה הן בחשיבות, וק"ל:. ותמרים וענבים, תמרים קודמים, שהתמרים שני לארץ בתרא, וגפן שלישי לארץ שבראש הפסוק. בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודם לשהכל, לפי שברכה פרטית חשובה מכללית עכ"ל. וכן כתב אבודרה"ם בהלכות ברכות שער חמישי, ונמשכין בזה אחר דעת הרא"ש שכתב בפרק כיצד מברכין והביאו הטור בסימן רי"א עיין שם. נמצא לדעתם ולדעת הרא"ש ז"ל היכא דהביאו לפניו מיני פירות שלשה חלוקים בדבר:

107

ק״חהביאו לפניו שני מינים שברכותיהן שוות ואין ביניהם ממין ז', כגון תפוחים ואגוזים או אגוזים ואתרוג, מקדים החביב, הואיל והאחד נפטר בברכת חבירו, מצוה להקדים החביב. וכמו שהשיב בתרומת הדשן בתשובה בסימן ל"ב זה לשונו שם, דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו מברך ומשבח, ואע"פ שאינו רוצה בו אלא לאחרונה, אפילו הכי כיון שהוא חביב לו יותר יש לו להקדימו כדי שיברך עליו תחלה. ויאכל ממנו מעט, ואח"כ יאכל מן האחר, ואח"כ יחזור ויאכל מפרי הראשון שהתחיל, ואין צריך לחזור ולברך עליו פעם שנית, שזה שאכל בנתיים מהפרי האחר לא הוי הפסקה, כיון שהיה דעתו לאכול מזה:

108

ק״טואם יש בהן ממין שבע, כגון תאנים ותפוחים, מקדים מין שבעה אעפ"י שאינו חביב עליו כמו המין האחר שאינו ממין שבעה, מפני שהוא חשוב הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל:

109

ק״יואם אין ברכותיהן שוות, אעפ"י שיש בהן מין ז' כגון זית וצנון, איזה מהן שירצה יקדים. ואפילו אחד מהן חביב עליו יותר, יכול לברך על השני, כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשונה אין עדיפות בחביב או בחשוב. מין ז' קרוי חשוב הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל:

110

קי״אואשא משלי ואומר, מה שמצאתי כתוב בספר מדרש שמואל בשם הר"ם אלמושנינו על מה שאמרו רז"ל במשנה (אבות ד, א) איזהו מכובד המכבד את הבריות, וזה לשונו שם, כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד, אשר בהיותו מכבד לאחרים הם נשארים מכובדים, וזה אמרו המכבד את הבריות, רצו לומר אשר יצדק עליו שהוא המכבד את הבריות, כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה יהיה קלון למעולה ההוא, וא"כ גדר המכובד הוא באשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו, כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שמכבדו, וא"כ המכבד את הבריות אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם, הנה איש זה מכובד בלי ספק, כי הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד, ונמצא שבהיותו פועל הכבוד הוא מתפעל מהכבוד עצמו, כי במה שיתכבדו בהכנעתו אליהם הוא כבוד גדול לו והוראות מעלתו, וכפי גדר הכבוד שהוא אות ניתן בפי המעולה, הרי נתן לו כבוד גדול ואות למעלתו במה שמתכבדים בהכנעתו, מבהכנעת זולתו, וזהו דקדוק נכון. עד כאן לשונו:

111

קי״בהנה ממשל משלים אנכי, כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט), הוא ועץ השדה היינו הזית הנזכר בסמוך בנדון דידן ג"כ אינו מתכבד, על דרך משל הקדמתו לצנון הואיל ואין לו עמו שייכות כלל כנזכר, כבוד הקדמתו לא נחשב בעיניו למאומה, וק"ל:

112

קי״גואין להקשות מאי דוחקיה דטור, ומי הכריחו לכנוס בסברא זו. ולמה לא פסק גבי אין ברכותיהן שוות, דאיזו שירצה יקדים לעולם אפילו בששניהם ממין ז', אלמה כתב בסימן רי"א הנזכר גבי כל הקודם בפסוק קודם לברכה, זית קודם לשעורה שהוא ראשון לארץ בתרא וכו', ושעורה שני לארץ קמא. וכתב עוד בזה הסימן חטה קודמת לזית וכו' מפני שקודמת בפסוק:

113

קי״דואי משום דרב יוסף ואי תימא ר' יצחק שאמר בגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות מא, ב) והביאו הטור בסימן הנזכר שכל המוקדם בפסוק קודם בברכה וכו'. הוה מוקמינן דווקא בדברים שברכותיהן שוות, כגון חטה לגבי שעורה, וענבים לגבי תאנה. אבל היכא שאין ברכותיהן שוות, יכול להקדים איזה מהן שירצה לעולם אפילו כששניהם ממין ז':

114

קי״הויש לתרץ דניחא ליה לטור באוקימתא דא, דאז אתיא מימרא דרב יוסף ואי תימא ר' יצחק דלעיל כפשטא. דאמר שם שכל המוקדם בפסוק קודם בברכה, משמע בכל ענין, ולא נצטרך לדחוק ולומר שמה שאמר כל הקודם בפסוק קודם בברכה לא אמרו בכל ז' המינים אלא בפרי האדמה בפני עצמו, ובפרי העץ בפני עצמו, כגון חטה ושעורה שיש להקדים חטה לשעורה, וגפן ותאנה שיש להקדים הגפן לתאנה, אבל היכא שאין ברכותיהן שוות, כגון שעורה לגבי זית, לא הוי בכלל כל הקודם בפסוק קודם בברכה. אבל לפי מה שכתב הטור, אתיא מימרא דר' יצחק דלעיל כפשטא, ויהי' מוקדם לעולם אף באותן שאין ברכותיהם שוות:

115

קי״וכתב בית יוסף בסימן ר"ו בפסקא המתחלת בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא וכו', עד הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה בורא פרי האדמה. אבל צנון וזית, ובירך על הצנון לא נפטר זית. ומיהו הר"י כתב שם, דהיינו דוקא שבשעה שבירך בורא פרי האדמה, לא נתכוין לפטור פרי העץ. אבל אם נתכוין לפטור פרי העץ, אינו צריך לחזור ולברך. ולכתחילה אין לעשות כן, דאפושי ברכות כי האי עדיף מלהפקיע ברכות, כי צריך ליתן לכל מין מעין ברכותיו כשאין ברכותיהן שוות, כמו שדרשו רז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום וכו':

116

קי״זוכתב שם הרשב"א, שאם היו לפניו אתרוג וזית, וקדם ובירך על האתרוג, אעפ"י שאין רשאי להקדים (דמין ז' עדיף), אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות, והוא שנתכוין לפטור את הזית בברכת האתרוג. אבל לא נתכוין, לא, שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את שהוא חשוב דרך גררא, אלא דרך כוונה. ולפי פירוש זה, אם היה אוכל תפוחים וברך עליהן, ואחר כך הביאו לפניו אגוזים, אם התפוחים חביבים לו יותר, פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים. אבל אם אינם חביבים, אינם פוטרין את האגוזים אלא א"כ נתכוין לה מתחלה, עד כאן לשון בית יוסף במקום הנזכר:

117

קי״חונראה לי דלאו דווקא נקט כאן ואחר כך הביאו לפניו אגוזים, אלא אפילו היו מונחים לפניו תפוחים ואגוזים ביחד, אם בירך על התפוחים ואינם חביבין לו, אין פוטרין את האגוזים מברכתן, אלא א"כ נתכוין להם בתחלה כמו באתרוג וזית הנזכרים ברישא דמלתא דמיירי שהם מונחים לפניו, ואפ"ה כתב דבלא מתכוין אינו פוטר, דכיון דהוא ממין ז' אינו רשאי להקדים האחר, על כן צריך כוונה בפירוש לפוטרו. הוא הדין אם שניהם אינם ממין ז', רק שהאחד חביב עליו יותר מהאחר, דמדינא צריך ג"כ לאקדומיה החביב על שאינו חביב כמו שצריך להקדים המין שבעה על שאינו ממין שבעה. ולא נקט בסיפא ואחר כך הביאו לו אגוזים אלא לרבותא דסיפא שאמרה דהכוונה מועיל לפטור אותם בברכה ראשונה אפילו באינו חביב וגם אינם מונחים לפניו. ולא מבעיא קאמר, לא מבעיא היכא דמונחים לפניו בתחלה דיועיל הכוונה אפי' באינו חביב. אלא אפי' לא היו מונחים לפניו בשעה שבירך על התפוחים, וגם התפוחים אינם חביבין לו כמו האגוזים, אפילו הכי אם נתכוון להם בתחלה פוטר את האגוזים בברכת התפוחים הבאים אח"כ, כי הכל הולך אחר הכוונה, וק"ל:

118

קי״טכתב הטור בסימן רי"א וזה לשונו, ואם הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ, ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא דבר אחד, ושהכל כוללת כל הדברים. וכן בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי האדמה קודמת. וכתב בעל הלכות גדולות, שברכת בורא פרי העץ קודמת לברכת בורא פרי האדמה. אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהן שוות, ועל איזה מהן שירצה יברך תחלה. אפי' אם יש בהם מז' המינים, יכול להקדים לו השני, עכ"ל:

119

ק״כואין להקשות אהא דכתב הטור דבורא פרי העץ ובורא פרי האדמה קודמין לשהכל, הרי כבר איפסיק הלכתא דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים, אפילו אחד מהן ממין ז', כמו שהובא לעיל בסימן זה. כבר תירץ הרא"ש זה והביאו הבית יוסף בסימן הנזכר, שמאמר זה דבאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים לא נאמר אלא דוקא כשאחד מהן ברכתו בורא פרי העץ ואחד מהן בורא פרי האדמה, כגון צנון וזית, אז איזה שירצה יקדים. אבל כשאחד מהן בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, והשני שהכל, מחויב להקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודם שהכל. וטעמא דמלתא, דלא חשיב כל כך מבוררת בורא פרי העץ נגד בורא פרי האדמה, כמו שפרי העץ או פרי האדמה נחשוב כנגד שהכל, לפי שהכל כולל כל דבר בעולם והוא סוג הסוגים, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות פ"ו מ"ב) ועל הכל שאמר שהכל יצא:

120

קכ״אודין קדימה זו הנזכרת כאן דפרי העץ ופרי האדמה מוקדמין לשהכל, מיירי אפי' כשהמין של שהכל חביב עליו וחפץ בו יותר ממין השני של פרי העץ או פרי האדמה, כן משמע בהדיא למדקדק בטור בסימן הנזכר לעיל, שכל דיני קדימה המוזכרים בסימן הנזכר לעיל מיירי באופן זה. וכן כתבו התוספת בהדיא בפרק כיצד מברכין (ברכות לט, א) בד"ה חביב עדיף וזה לשונו, מבוררת עדיף טפי אעפ"י שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו. וכך כתב המרדכי פרק כיצד מברכין ע"ז, אף על פי שאותו המין שמברך עליו שהכל חביב עליו כו'. וכך כתב הבית יוסף סימן רי"א, וכן הוא בשלחן ערוך (ריא, ג):

121

קכ״ביצא לנו מזה, אם הביאו לפניו יין שרף ומיני מרקחת שיש בהן בורא פרי העץ או פרי האדמה, דהדין נותן שיברך בתחלה על המרקחת, יהיה מה שיהיה, הן ברכתו פרי העץ או פרי האדמה, לאפוקי שאר מיני מרקחת שברכתו שהכל כי אז יברך שהכל אחד על הכל, ואחר כך יברך על היין שרף שהכל, אעפ"י שחפץ יותר ביין שרף, מכל מקום מחויב להקדים דבר שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפני שהכל. על כן יברך מתחלה על המרקחת ויטעום ממנו, ואחר כך יברך על היין שרף וישתה, ואח"כ יחזור ויאכל ממיני מרקחת אם ירצה. ולא כמו שעושין ההמוניים, שמברכין בתחילה על היין שרף, ואח"כ מברכין על המרקחת כשהם באים כאחת, כי תאוה נפשם לשתות יין שרף קודם וכן לא יעשה מטעם דלעיל:

122

קכ״גכתב מורי בשלחן ערוך שלו (ריא, ה בהג"ה), וכל הא דאמרינן דהאחד קודם לחבירו, היינו שרוצה לאכול משניהם, לכן יש להקדים החביב או החשוב (רצה לומר מין ז'). אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם, אינו מברך רק על זה שרוצה לאכול, אע"פ שגם השני מונח לפניו והיא קודמת לברך עליו תחילה. (עיין לעיל כלל א' סימן ב'):

123

קכ״דו' לפי תירוץ אחד שכתב בית יוסף בהגהותיו בסימן רי"א על קושיא, כשמחלקים פירות ויין בבית האירוסין או בבית היולדת, אנו מברכין על הפירות ומיני מתיקה, ואחר כך על היין, עד כאן הקושיא. יצא לנו מזה, שאעפ"י שבדעת האדם לאכול כמה מיני פירות, אם מביאין לפניו אחת אחת ראשון שמביאין לפניו מברך עליו, אעפ"י שהיה ראוי לאחר ברכתו למין השני הבאה אחריו. ולא אמרו להקדים אלא בשעה שהמינים מונחים לפניו, וכדקתני מתני' בפרק כיצד מברכין (ד) היו לפניו מינים הרבה וכו' עיין שם:

124

קכ״הז' ואהא דאמרינן כל הקודם בפסוק קודם לברכה כו', כתב הטור בסימן הנזכר, ודוקא שאוכל ענבים כמות שהן. אבל אם עשה מהן יין שקובע ברכה לעצמו בורא פרי הגפן, חשיב והיא קודמת לברך עליו תחילה. אבל מעשה קדירה מחמשת מיני דגן שברכתן בורא מיני מזונות, היא חשובה יותר מברכת היין, לפי שהן מוקדמין בפסוק:

125

קכ״ווזה לשון מורי שם (ריא, ה בהג"ה), ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות וכל שכן לשאר ברכות אעפ"י שהדבר השני חביב לו, עד כאן. ונראה שדבריו אלה כאשר הם כתובים כאן צריכין ביאור קצת, דלכאורה קשה על מה שכתב ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות וכל שכן לשאר ברכות כו', מה קדימה שייך לומר אצל הפת לשאר מיני מאכל, והלא פת קודם לעולם, דודאי לא יברך המוציא כי אם כשנטל ידיו, ותיכף לנטילה ברכה, רצוני לומר ברכת המוציא ולא שאר ברכות. דעד כאן לא פליגי רבינו יואל ורב אלפס והרמב"ם עם הרא"ש דחייש להפסיק בין ברכת הנטילה להמוציא, כמו שהביא הטור בסימן קס"ו, היינו דוקא שהפסיק בדברים. אבל לעשות ברכה אחרת בין ברכת הנטילה לברכת המוציא, ודאי כולי עלמא מודו דאין נכון לעשות זה משום הפסק. חוץ מקידוש של שבת שמקדשין אפי' על השכר בתחילה בסעודת הבוקר, והטעם כתב בטור בסימן רע"ב עיין שם. אם לא שנאמר דמורי איירי הכא באדם שאינו רוצה לאכול עתה פת כי אם פחות מכזית, דאז אינו צריך נטילה לזה כמו שכתב הבית יוסף בשם הרוקח בסימן קנ"ח דעל פחות מכזית אין צריך נטילה, ומונחים גם כן לפניו שאר מינים שברכתם בורא מיני מזונות כגון דייסא או כיסנין וכיוצא בזה, או מה שברכתן בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, והוא רוצה לאכול מן הלחם וגם משאר מאכלים אשר לפניו יהיה מה שיהיה, ואז הוה הדין נותן דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה, הואיל ואין ברכותיהן שוות, כדלעיל כלל זה סימן ט'. על כן כתב מורי על זה דאפ"ה ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות, וכל שכן לשאר ברכות וכו', ולא מטעם הפסקה, דמדנטילה אין כאן הפסקה, אין כאן רק מטעם הואיל והלחם קובע ברכה לעצמו המוציא לחם מן הארץ, חשיב וקודם לכל דבר, כמו שנזכרת סברא זו בסמוך (בד"ה הקודם) גבי יין:

126

קכ״זועוד נראה לפרש דברי מורי המובאים לעיל בסמוך, דמיירי שהיה השלחן ערוך לפניו ועליו פת ושאר דברים חשובים וחביבים עליו, והוא עדיין לא נטל ידיו לסעודה, רק הם מונחים לפניו, ע"ז כתב מורי שברכת המוציא קודמת לברכת שאר הדברים בהזדמן שניהם לפניו, אעפ"י שהדבר השני חביב עליו, צריך ליטול ידיו ולברך על הפת תחלה ואז הפת פוטר כל מיני מאכל (דזיין, חוץ מפרי דלא זיין):

127

קכ״חוזהו לאפוקי ממה שכתב הכל בו בסימן ק"ד וזה לשונו, וכתב אחד מתלמידי רבינו צרפת על רבו, כמה פעמים ראיתי למורי הרב, כשמביאין לפניו על השלחן בשר של חידוש, או בשר מבושם, או ביצים מטוגנין בדבש, או דבר שהוא חביב בעיניו, היה נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא, ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני כאשר אני אוהב, עד כאן לשונו:

128

קכ״טונראה לי דזה איירי גם כן כשהי' השלחן ערוך לפניו, וקודם שנטל ידיו לאכילה היה נוטל אותו דבר שהיה חביב עליו, ומברך עליו ואכל ממנו. דאי לאחר נטילה קודם ברכת המוציא, הוי הפסק וצריך לעשות תיכף לנטילה ברכה כדלעיל:

129

ק״לח' פסק השלחן ערוך בסימן ר"ג (סעיף ב), תותים הגדלים בסנה, בורא פרי האדמה. וכתב על זה מורי ז"ל בשלחן ערוך שלו (שם בהג"ה) הטעם, דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו. רצה לומר, שכל ימות השנה אף בימות החורף נשמרו שרשו וגזעו בארץ קיימין, וגם ענפיו נשארים באילן, וחוזר משנה לשנה ועושה עלין ופירות, זהו בורא פרי העץ. אבל מה שמוציא עלין משרשיו לא מקרי עץ, כי כאשר הגיעו ימי החורף לא ישאר לא ענף ולא גזע בארץ, רק יזקין בארץ שרשו, ולשנה האחרת חוזר השורש ומוציא גזע חדש וצומח ענפים ועלין, ופרי זה לא מקרי פרי העץ. והכא כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בורא פרי האדמה, עכ"ל:

130

קל״אוזה לשון רוקח, כל אילן שנשרו עליו בסתיו, ונשאר העץ ומוציא עליו מעציו, פרי העץ. אבל אם מתייבשים העלים וגדל משרשיו כשומשמין, בורא פרי האדמה, עד כאן. וזה לשון ר' עובדיה בפירוש המשנה (ברכות פ"ו מ"ב), בירך על פירות האילן כו', כל היכא דכי שקלי פירי איתא לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פירי לשנה האחרת, מקרי אילן ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי לא ישאר ענף שיחזור ומוציא פירי לשנה האחרת, אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה, עכ"ל. וכן הוא לשון הגמרא בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, א), שאמרה שם היכא מברכין בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת לפירי איתא לגווזא, פירש רש"י, הענף של עץ, והדר מפיק פירי אחריני. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא, פירוש לא ישאר ענף דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה:

131

קל״בט' כתב המרדכי בפרק כיצד מברכין, אם הוא מסופק אם פרי העץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה, דקיי"ל (ברכות פ"ו מ"ב) בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, יצא. לפי שהיא ברכה כוללת בורא פרי האדמה, ובורא פרי העץ שגם העץ יונק מן האדמה, ונמצא שבכלל בורא פרי האדמה הוא, ולפיכך יצא. אלא שאמרו רז"ל (ברכות מ, א) לכתחלה מצוה מן המובחר לברך על כל מין ומין ברכה פרטית השייכא לה, מפני שהשבח בכך גדול יותר, שהוא מודה על ההשגחה הפרטית שמשגיח על בריותיו לתת לכל איש הצריך לו, זהו הנקרא מעין ברכותיו:

132

קל״גאם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא, שאין שם עץ כלל, עיין לקמן כלל ו' סימן ב' וסימן ד'. ושאינו יודע מה הוא, שהכל. דקיימא לן (ברכות פ"ו מ"ב) על הכל שאמר שהכל, יצא. ואע"ג דכשאמר משמע דיעבד, כיון דמסופק כדיעבד דמי. וכן כתב הטור בסימן ר"ב ובסימן ר"ו, עיין לקמן בי' דברים הנאמרים בכלל ברכות בכלל ט', ולעיל בהקדמת המחבר:

133

קל״די' כל מיני ירקות וקטניות שטובים חיין ומבושלין, רצה לומר שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי, וחי כמו מבושל, מברכין לאחר בישולן כמו קודם בישולן. ואם הם טובים מבושלין יותר מחיין, כמו ירק שקורין גרי"ן קרוי"ט וכיוצא בהן, ואוכלן שלא מתוך הסעודה חיין, מברך עליהן שהכל, כי עדיין לא נגמר פריין. ולאחר בישולן בורא פרי האדמה, דאשתנו לעילוי, ועכשיו בא לכלל דרך אכילתו והשתא נגמר פריו, דמתחילה אדעתא דהכי זרעו להו:

134

קל״האבל אותן הירק שדרך כל אדם לאוכלן חיין עם שמן זית וחומץ וקורין אותן שלאטין, מברכין עליהן בורא פרי האדמה אפילו כשהן חיין אם אכלן שלא מתוך הסעודה כשהם מתוקנין בתיקון הנזכר, כיון שדרכן של בני אדם לאכלן חיין, ואדעתא דהכי זרעו להו אינשי:

135

קל״וואם הם טובים חיין, ומבושלין משתני לגריעותא, כגון ירק שקורין בלשון אחר איערסשו"ט, או מה שקורין טארהא"ן ועליו הם ארוכים וקצת ריח או צנון וחזרת וכדומה (ואוכלין שלא מתוך הסעודה), חי בורא פרי האדמה. ומבושלים שהכל. כל זה נוכל ללמוד ממה שכתב התוספת בפרק כיצד מברכין (ברכות לח, ב) בד"ה משכחת לה, וממה שכתב הטור והשלחן ערוך בסימן ר"ה (סעיף א), דו"ק ותשכח:

136

קל״זוהא לך לשון רבינו יונה בפרק כיצד מברכין, וג' דינים חלוקים הן. דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, ומשביח ע"י בישול שנעשה ראוי לאכילה, מברכין עליו בתחלה שהכל, ולאחר הבישול בורא פרי האדמה. ודבר שהוא נאכל כמות שהוא חי, וגרוע מחמת הבישול, כגון תומי וכרתי שהן גרועין כשהן מבושלין בפני עצמן, מברך עליהן בתחלה בורא פרי האדמה, ולאחר הבישול שהכל, ואפילו כשמבשלים אותם עם בשר או עם דברים אחרים שמשביחים אותן אינו מברך עליהן אלא שהכל, כיון שאין השבח בא להם אלא מחמת דבר אחר. ואפי' אם יש שחפץ יותר מבושלים, בטלה דעתו והולכים אחר הרוב. ואם הוא דבר שנאכל כמות שהוא חי, והוא משובח ג"כ אחר הבישול, כגון החבושים והערמונים, מברך תחלה בורא פרי העץ, ולאחר הבישול גם כן בורא פרי העץ, עכ"ל רבינו יונה, וממנו תראו וכן תעשו. וכ"כ השלחן ערוך בסימן הנזכר (סעיף א) לברך על שום חי בורא פרי האדמה, ולאחר בישולו שהכל:

137

קל״חי"א אותן לפתות שקורין ריבין או מערין, אף על פי שטובים חיין ומבושלין, כיון שטובים יותר מבושלים מחיין, חי מברך עליהן שהכל, ומבושלין בורא פרי האדמה. וכל שכן עשב לבן שאינו נאכל כמות שהוא חי אם [לא] ע"י הדחק, שאינו מברך עליו בורא פרי האדמה כי אם בשל מבושל. וכן מסיק הטור בסימן הנזכר שהלפת טוב יותר מבושל מחי:

138

קל״טי"ב ואותן לפתות הכבושים בחומץ או בחרדל, וכן עשב לבן שהוא כבוש במי מלח בלא חומץ וחרדל שקורין בלשון אחר קומפוש, מברך עליהם בורא פרי האדמה בין חי בין מבושל, כן נוכל ללמוד מדברי הטור בסימן הנזכר:

139

ק״מי"ג קטנית ופולין כשאכלן כשהן לחים, דהיינו מה שקורין בלשון אחר ערבי"ז שוטי"ן בין חי בין מעושן רצה לומר שרופין קצת בעשן וקורין אותן גיברענט"י ערבי"ז שוטי"ן ומצוין הן במדינות פיהם. או אותן קטניות שמבשלים במים, בין שאוכל אותם תוך המרק שקורין ערבי"ז זופ"א, עיין לעיל כלל ג' סימן ב', או שאוכלן לאחר בישולן בלא מרק, ודרך לשפוך מהם על המים הרותחים הנשארים בקדירה אחר בישולן עד שישארו הקטניות בקדירה חריבה יבש היה כעץ, ואח"כ מנהג ליתן בתוכן מלח ופלפל ואוכל אותן כמות שהן שלימים לקינוח. או אותן שאינם מבושלים במים כלל, רק כשהן יבשים שורין אותם במים קרים עד שנשארו הזגין שלהם, ואח"כ לוקחים אותן מן המים, ובעוד לחלוחית המים עליהן נותנין אותם על המחתה אשר על הגחלים, ואותה מחתה היא נקובה נקבים נקבים חלולים חלולים דקים הרבה מאוד ומטגנין אותם בה כמות שהן בלי שום משקה, וקורין אותן בלשון פיהם פאששאלקי"ש, על כל אלו הקטניות הנזכרים מברך עליהם בורא פרי האדמה, כי טובים הם למאכל. ואע"פ שאותן שבמרק נימוחים קצת, הואיל ואישתנו למעליותא לא הפסידו ברכתן הראשונה, עיין לעיל כלל ג' סימן ב', חוץ מן הקטניות היבשים, האוכלן חיין מברך עליהן שהכל, שאין טובתן שלימה כמו שאר הנזכרים:

140

קמ״אבדיני דברים המרוקחים בדבש, ובו ה' סימנים:

141

קמ״בא' אגוז המטוגן בדבש שקורין בלשון אחר נויא"ט בורא פרי העץ^הגה"הודוקא באגוז גמור המטוגן מברכין עליו בורא פרי העץ. אבל אגוז רך, רצוני לומר קליפתו הירוקה אשר האגוז עם הקליפה הלבנה שלה הקשה מונחת בתוכה ודרך לטגן אותה ג"כ בדבש, אין מברכין עליה אלא שהכל, אפי' אם היתה ראויה לאכילה בלא דבש לא היו מברכין עליה אלא שהכל, כיון דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, וקל וחומר שאינה ראויה לאכילה אותה הקליפה הירוקה בלא דבש, כי היא מר לה ואזוקי מזיק:, אפילו היא כתוש ביותר מברך עליה בורא פרי העץ, כך כתב הטור בסימן ר"ב, ובסימן ר"ד:

142

קמ״גב' כל מיני פירות ומיני עשבים שמרקחים בדבש, הפירות והעשבים הן עיקר, והדבש טפל ונפטר בברכת העיקר אפילו הם כתושין ביותר. והוא הדין לכל הדברים המרוקחים בדבש, ואפילו אינם ראוים לאכילה לא חיין ולא מבושלין במים אלא א"כ הם מבושלין בדבש, כגון וורדין שקורין רוזי"ן או אתרוג או פרי לבן שקורין הלונדר"א או זנגביל וכל כיוצא בזה, אפ"ה מברכין עליהן כברכתן ולא כברכת הדבש. והטעם כתב בית יוסף בטור אורח חיים סימן ר"ב וסימן ר"ד, עיין שם. הלכך מברך על הוורדין בורא פרי האדמה, וכן הוא בטור סימן ר"ד. ועל הזנגביל כברכתו ברטיבא דהיינו בורא פרי האדמה. ועל האתרוג בורא פרי העץ:

143

קמ״דועל הלונדר"א בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ^הגה"הואם תאמר כיון דהלונדר"א לא חזי לא חי ולא מבושל אלא אם כן הוא מבושל עם דבש, אם כן הוי ליה דבש עיקר, והוי ליה לברך שהכל כברכת הדבש. ויש לומר דאדרבא כיון דעיקר תיקון הלונדר"א לאכילה אינו אלא עם הדבש, הוי ליה דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הלונד"ר לאכילה, והוי ליה כמו פירות שאינם נאכלים חיין שבירך עליהן אחר בישולם ברכה הראויה להם, ואין אנו אומרים שיברך עליהם שהכל כברכת המים המובלעים בהם שהכשירם לאכילה, הכי נמי לא שני. וכהאי גוונא כתב הבית יוסף בסימן ר"ד על ברכת הוורדין שברכתו בורא פרי האדמה, עיין שם: אעפ"י שהוא תולה באילן גדול, לפי שאין זו הפרי בלבד גדל באותו האילן, כי גם גודגניות שחורים גדלים בו והם עיקרי הפרי שבאותו האילן, וקורין אותן שוורצ"י קירש"ן האי שחור אדום הוא המוהל שבתוכו, וקצת אוכלין אותם כמו שהן חיין. ושמעתי אומרים שבארץ אשכנז וביחוד במדינת שוואבן עושים מהן היהודים פאווידל"א ונקרא בלשון אחר לאטווארג"א. וגם שמעתי שאותן סוחרי ישראלים המביאין יין מארץ ישמעאל למכור אותו בארצנו, לוקחין אלו הגודגניות הנזכרים ומשימין אותן תוך החביות אשר בהן היין המבושל או המושקטי"ל, כי יתאדם היין מהם ונחמד למראה:

144

קמ״הסוף סוף, עיקר פרי של אילן זו הם אותן הגודגניות הנזכרים, והלונדר"א הוא הפרח שלהם, על כן אינו מברך על הלונדר"א בורא פרי העץ, רק בורא פרי האדמה. כמו שמצינו ג"כ גבי וורדין שמברך עליהן בורא פרי האדמה כנזכר, אעפ"י שהסנה שגדל עליו הוורד אילן הוא. והטעם מפני שזרע שלו עיקר הפרי, והעלין של וורד הפרחים שלו, כמו שכתב הכל בו בסימן כ"ד. וכמו שמצינו ג"כ באילן שנקרא צלף, שיש בו ארבעה מיני פירות הראוין לאכילה עלין ותמרות וקפריסין ועיקר הפרי שגדל עליו הוא נקרא אביונות, ואינו מברך בורא פרי העץ כי אם על האביונות שהוא עיקר הפרי של זה האילן, ועל שאר ג' מינים הגדילים בו אינו מברך כי אם בורא פרי האדמה כמו שכתב הטור בסימן ר"ב. הוא הדין והוא הטעם ג"כ הכא בנדון דידן, שאין לברך על הלונדר"א המרוקח בדבש כי אם בורא פרי האדמה:

145

קמ״וכללא דמלתא, כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי באותו אילן, מברך עליהם בורא פרי העץ. ושאינו עיקר הפרי שבאילן, מברך עליהם בורא פרי האדמה. ואם הוא מסופק אם הוא עיקר הפרי או לא, מברך בורא פרי האדמה, שהאדמה כולל ג"כ פרי העץ עיין לעיל כלל ה' סימן י"ו (צ"ל ט):

146

קמ״זונראין הדברים, שאותו מין המרוקח אעפ"י שהוא מעוך וכתות, מכל מקום הוא ניכר מהותו ותוארו, שאם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית, אז היה ברכתו שהכל כברכת הדבש, דלאו במילתיה קיימי, כמו דליטווירג"א שפסק מורי בשלחן ערוך שלו סימן י"ב (צ"ל רב, ז) שברכתו לכתחילה שהכל, אע"פ שעושין אותו מגודגניות שקורין וויינקס"ל או קירש"ן, מטעם שהוא מעוך וכתוש ומרוסקין לגמרי, כנזכר לעיל כלל ה' סימן ב':

147

קמ״חג' כתב מורי בשלחן ערוך שלו סימן ר"ד (סעיף יב בהג"ה) בשמים שנותנים תוך המרקחת, אע"פ שהם לנתינת טעם, אין מברכין עליהם דבטלין במיעוטן, לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן, עד כאן. והא דאמרינן בסימן שלפני זה (רג, ו) שמברך על הזנגביל מרוקח בורא פרי האדמה, זה מיירי בחתיכות גדולות שמטגנים בדבש והזנגביל גופו הוא המרקחת. והכא איירי שמכתשין הבשמים דק דק ונותנים אותם לתוך מרקחת אחר לתת בו טעם, לכן אין מברכין עליהם דבטילין הם במיעוטן:

148

קמ״טד' כתב הר"י בפרק כיצד מברכין (כו, א ברי"ף) וזה לשונו, מרקחת שמביאין ממקומות אחרות, ואין אדם יודע אם יש בהם פרי האדמה או פרי העץ, מברכין עליו מספק בורא פרי האדמה. שאפילו שיהיה פרי העץ יצא, דתנן (ברכות פ"ו מ"ב) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. וכן הוא בתרומת הדשן. עיין לעיל בכלל ה' סימן י"ג (צ"ל ט), ובכלל זה סימן ב':

149

ק״נה' כתב בית יוסף בסימן קס"ח ובסימן רי"ב בשם הכל בו, מרקחת שמוציאין על רקיקים דקין, אותן רקיקים הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם, רק באים לדבק המרקחת עליהם כדי שלא יטנפו הידים בדבש, הלכך ה"ל הרקיק טפילה וברכת המרקחת פוטרת, עד כאן. ונלע"ד ללמוד מזה, על אותן המרקחת שאנו רגילין לעשות בפורים שקורין נאוי"ט, ויש שעושין אותו על דובשניות שקורין לעקוך שמברך עליהן ברכה הראויה על המרקחת, ופוטר הדובשניות מפני שהן טפילות למרקחת, עיין לקמן בי' דברים הנאמרים בכלל הברכות כלל ז':

150

קנ״אבדיני ברכת הטוב והמטיב, ובו סימן א':

151

קנ״בא' כתב רבינו ירוחם בנתיב ט"ז חלק א' זה לשונו, הובא להם יין אחר אפילו משובח מן הראשון, וכבר כלה הראשון, אין מברכין הטוב והמטיב שאין כאן רבוי טובה, כך מצאתי בהגה"ה וצריך עיון, עד כאן לשון רבינו ירוחם. ובית יוסף הביא זה בסימן הנזכר וסיים בה זה לשונו, ואין טעם בדבר, דהא מכל מקום רבוי יין הוא וצריך לברך, עכ"ל. ונראה לי דיש לחוש בזה לדברי רבינו ירוחם שכתב בשם הג"ה דאין מברכין הטוב והמטיב כשכלה הראשון, אף על גב דסיים בה וצריך עיון, מכל מקום מוטב שלא יברך, משיברך ויכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, וספק דרבנן להקל (שבת לד, א):

152

קנ״גסימן א' בברכת קינמון:

153

קנ״דא' על עץ קינמון שקורין צימרנד"א והוא קניל"א הכתוב בטור בסימן ר"ב, מברך עליהן בורא פרי האדמה, מפני שרגילין לאכול אותו ביבש, והוא גדל על הארץ כמו קנים, כך כתב המרדכי בפרק כיצד מברכין, וכן הוא בטור בסימן הנזכר:

154

קנ״הבדיני ברכת הריח וריח שאין בו עיקר אם מברך עליו, ובו ב' סימנים:

155

קנ״וא' כתב הטור בסימן רי"ו, יברך קודם הריח, כמו שמברך על האוכל קודם אכילה. אם זה שיוצא ממנו ריח עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כגון המור שקורין פיזום, מברך בורא מיני בשמים. ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים, דמיני בשמים כולל את הכל, עד כאן לשונו. ועל כן אנו נוהגין לברך על סתם תערובות בשמים במוצאי שבת בורא מיני בשמים, כדי להסתלק מן הספק:

156

קנ״זב' ריח שאין בו עיקר, כגון המריח בכלים שהן מוגמרים, כתב הרמב"ם (הל' ברכות ט, ח) שאין מברך עליו לפי שהוא ריח בלא עיקר. וכתב עליו הטור בסימן ר"ז, ולא הבנתי דבריו כו'. והבית יוסף כתב על זה וזה לשונו, וטעמו של הרמב"ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך, כשאין לו עיקר אע"פ שנהנה אין לו לברך עליו, עד כאן לשון הבית יוסף. ונראה דלדעת זה אין נכון ליקח מכתשת שכותשין בו בשמים בין של עץ בין של מתכת, או כלי המיוחד לכך שמצניעין בו בשמים הנקרא פפעפ"ר מיל או פפעפ"ר ביק"ש, להריח בו כשיברך בשעת הבדלה במוצאי שבת בורא מיני בשמים, אע"ג דמריחין מהבשמים הנדוכים בהם כבר, הואיל ועכשיו אין בתוכן בושם הוי ריח בלא עיקר:

157

קנ״חבדיני ברכת שהכל, ובו סימן א':

158

קנ״טא' כתב הטור בסימן ר"ד, כל דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמה וחיה ועוף דגים וביצים חלב וגבינה שכר דבש דבורים מים, מברכין עליהן שהכל, כן כתב השלחן ערוך (רד-א, ט). על צוקר, כתב השלחן ערוך בסימן ר"ב (סעיף טו) שהכל. ויין שהחמיץ וריחא חמרא, וטעמיה חלא, שהכל. אם ריחא חלא, וטעמא חמרא, חמרא הוא. ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתותו, שהכל. אבל אם הוא לבדו, אין מברכין עליו מפני שהוא מזיקו, כך כתב הטור בסימן הנזכר. עוד שם, כמהין ופטריות שקורין בלשון אחר שוואמ"ן, מברך עליהן שהכל:

159

ק״סבדיני ברכת שהחיינו, ובו ב' סימנים:

160

קס״אא' כתב בעל תרומת הדשן סימן ל"ג, והביאו הבית יוסף בהגהותיו בסימן רכ"ה, אכל ענבים חדשים קודם בציר ובירך עליהן שהחיינו, כשישתה אח"כ תירוש חוזר ומברך שהחיינו שנית. וכל מי שאכל כבר גודגניות שקורין קירש"ן ובירך עליהם שהחיינו, חוזר ומברך זמן על אותן שקורין וויינקס"ל או אמרעל"ן, והביא ראייה לדבר, עיין שם. והשלחן ערוך כתב (או"ח רכה, ה), בירך שהחיינו על הענבים, כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך, עד כאן. וטוב שלא לברך, כיון שיש בו מחלוקת. (וטוב מזה שיביא עצמו לידי חיוב שהחיינו ממקום אחר, כגון על פרי חדש או מלבוש וכיוצא בזה, וישים היין החדש בצידו כשיברך ויכוין לפטור גם אותו). ועל גודגניות פסק כוותיה:

161

קס״בב' פסק הטור בסימן רכ"ה, פרי שאינו מתחדש משנה לשנה, אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו, אינו מברך שהחיינו. וכתב מורי בשלחן ערוך שלו (רכה, ו בהג"ה), כל פרי שמתחדש ב' פעמים בשנה מברכין עליהן שהחיינו. אבל אם אין זמן לגידולו, אין מברכין עליו שהחיינו. לכך אין מברכים שהחיינו על ירק חדש דעומד כל השנה בקרקע, עד כאן לשונו:

162

קס״גונראה לי, דזה הדין שכתב מורי שאין מברכין שהחיינו על ירק חדש משום דעומד כל השנה בקרקע, הוא לקוח ונאצל ממה שכתב מוהר"ר יעקב ווייל בחידושיו דף כ"ג וזה לשונו, הא דאין מברכין שהחיינו על ירק, נראה משום דעומד על הקרקע כל ימות השנה ואין ניכר בין חדש הגדל בשנה זו, למה שגדל אשתקד, עד כאן לשונו. הנך רואה בעיניך כי בכלל דברי מהר"י ווייל דברי מהר"ם. רק שמהר"ם העתיק הדין מדברי מהרי"ו בקיצור, אבל ודאי אין ביניהם חילוק בענין המכוון כלל, ושניהם לדבר אחד נתכוונו, והוא דאין מברכין שהחיינו על שום ירק, וכמו שכתב מוהר"ם בהדיא בדבריו דלעיל:

163

קס״דוהכי דייק נמי לישנא דמהר"י ווייל שהבאתי בסמוך, שכתב הא דאין מברכין על ירק שהחיינו, משמע מדכתב הא דאין מברכין שהחיינו כו', הוא פשוט אצלו דכן נהגו העולם שאין מברכין על שום ירק שהחיינו אפילו הוא חדש. והשיב על המנהג, משום דעומד על הקרקע כל ימות השנה, ואין ניכר בין חדש הגדל בשנה זו כו'. רצה בזה, כיון שיכול להתקיים כל השנה בקרקע ואין ניכר יפה בין חדש הגדל בשנה זו (ואז צריך לברך עליו שהחיינו), ובין החדש הגדל אשתקד דהיינו בשנה שעברה (והאי חדש ישן הוא רק איחר עד עתה בקרקע, ומכח זה סוברים העולם שהוא חדש, אבל האמת אינו כן ואין צריך לברך עליו שהחיינו כי ישן הוא). על כן אין מברכין שהחיינו על ירק, רצה לומר על שום ירק אפילו הוא חדש, כי יש ירק שיאמר עליו ראה זה חדש, (רצה לומר גדל בשנה זו) וכבר היה לעולם רצה לומר שזה החדש גדל בשנה שעברה ואיחר עד עתה בקרקע. ומה שהעולם אומרים עליו שהוא חדש, למראה עיניהם ישפוטו, כי יראו מראה ירוק כאלו הוא חדש מקרוב בא לו הצמיחה בשנה זו, אבל יכול להיות שהאמת אינו כן רק כבר גדל בשנה שעברה, ומתוך שנתלש עתה מקרוב מן הקרקע נראה לבריות שהוא חדש ממש. וא"כ הואיל ולא קים להו דבר זה אם הוא חדש ממש, אם לאו, על כן כתב מהרי"ו והסכים עמו מורי דאין לברך על שום ירק שהחיינו אפילו הוא בחזקת חדש ממש, דשמא העולם טועים בזה כנזכר, מתוך כך יבאו לידי ברכה לבטלה:

164

קס״הכך נלע"ד לפרש דברי מהרי"ו, כי היכי דלא תיקשי דבריו אהדדי, רצוני לומר דיוקי דרישא וסיפא. דבראשית דבריו פתח ואמר, הא דאין מברכין שהחיינו על ירק כו', משמע מדנקט ירק סתם כל ירק במשמע, אפילו אם ניכר שהוא חדש, אפילו הכי ס"ל דאין מברכין עליו שהחיינו. אימא סיפא דבריו, משום דעומד על הקרקע כו' ואין ניכר בין חדש הגדל בשנה זו למה שגדל בשנה אשתקד, משמע דטעמא משום דלא ניכר בין חדש הגדל בשנה זו וכו' משום הכי אין לברך עליו שהחיינו, הא אם היה ניכר חדושו מברך עליו שהחיינו א"כ סתרי אהדדי:

165

קס״ואלא ודאי כדפרישית לעיל, דאע"פ דבעיני הבריות נראה שהוא חדש, אין לסמוך על זה לברך עליו שהחיינו, כי אינם יכולים לעמוד על העיקר בזה. וזהו שסיים מהרי"ו בדבריו שאמר, ואין ניכר בין חדש הגדל בשנה זו וכו'. רצה לומר שאין ניכר יפה לקונה ירק חדש מן השוק אם זה החדש הוא חדש ממש רצה לומר שגדל בשנה זו, או גדל כבר בשנה שעברה. וא"כ הואיל ומן הסתם אין אנו יכולין לידע הדבר בברור ונשאר בספק, על כן אין מברכין שהחיינו על שום ירק אפי' הוא חדש, דאין לנו לכנוס בספק ברכה לבטלה כדלעיל. ועם זה הפירוש מתורצים יפה דברי מהרי"ו הנזכרים:

166

קס״זואפשר מפני טעם זה לא נהגו העולם לברך שהחיינו ג"כ על לחם חדש, מפני שאינו ניכר יפה בין חדש לישן, ולחם בלחם מיחלף כמו ירק בירק:

167

קס״חבדיני ברכות אחרונות כיצד נוסחן, ועל מה מברכין אותם, ומתי פוטרת אחת חברתה, ובו ב' סימנים:

168

קס״טא' כתב הטור בסימן ר"ז וסימן ר"ח, שינוי הברכות שבין בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, ובין דבר שאין גידולו מן הארץ, היינו דוקא בברכה ראשונה. אבל בברכה אחרונה שהיא בורא נפשות רבות, שוה בכולן. חוץ מגפן ותאנה ורימון וזית ותמרים שמברכין אחריהם ברכה אחת מעין שלש. וחמשה מיני דגן אם עשה מהן תבשיל (עיין לעיל כלל ג' סימן א'), מברך ברכה אחת מעין שלש:

169

ק״עוהנני אכתוב לך נוסח ברכות אחרונות. נוסח בורא נפשות רבות, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים. (פירוש הברכה, וחסרונם כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם. על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כלומר ועל כל שאר דברים שברא שאינם הכרחיים לצורך קיום חיותן, ולא נבראו כי אם לתענוג ותוספת טובה, דהיינו פירות וכיוצא בהן. ומלת וחסרונם, דבוק עם תחלת הברכה. תוספות (ברכות לז, א ד"ה בורא נפשות)):

170

קע״אוהא לך נוסח ברכה אחת מעין שלש. של יין, ברוך אתה י' אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו, רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך והיכלך, ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל הגפן, ברוך אתה י' על הארץ ועל פרי הגפן. ובזה הנוסח נראה דקיימא לן כשמואל שאמר בפרק ערבי פסחים (פסחים קד, א) כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה, וכן הוא בטור סימן ר"ח:

171

קע״בועל פרי, כגון זיתים וענבים ותאנים ורימונים ותמרים, יאמר ברוך אתה י' אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו', עד ונודה לך על הארץ ועל הפירות, ברוך אתה י' על הארץ ועל הפירות. ובני ארץ ישראל חותמין, על הארץ ועל פירותיה:

172

קע״גועל חמשה מיני דגן, חטה ושעורה כוסמין ושבולת שועל שיפון, יאמר ברוך אתה י' אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו', עד ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ברוך אתה י' על הארץ ועל המחיה (עיין לעיל כלל ג' סימן א'). וצריך להזכיר בה מעין המאורע, כגון בשבת קודם כי אתה ה' טוב ומטיב, יאמר ונחמנו ביום השבת הזה. וביום טוב, ושמחנו ביום חג פלוני הזה. ובראש חודש, יאמר ושמחנו בה וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה. ואח"כ כי אתה ה' טוב ומטיב כו':

173

קע״דב' וכתב עוד הטור בסוף סימן הנזכר וזה לשונו, וכתב עוד אחי הר"ר יחיאל בשם אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שאם שתה יין ומים, (ולאו דוקא מים אלא הוא הדין שכר או דבש שקורין מי"ד ושאר משקים), שאין לו לברך על המים בורא נפשות רבות, כי ברכת היין פוטרתן אעפ"י שאינן מעין ברכתן. מידי דהוה אברכה ראשונה דקיימא לן יין פוטר כל מיני משקה משום חשיבותו, אעפ"י שאינן בכלל בורא פרי הגפן. הוא הדין בברכה אחרונה. עד כאן לשונו^הגה"הפירוש, אע"פ שבשעה שבירך על היין לא הי' דעתו לשתות רק אותו הכוס בלבד ולא יותר, ואח"כ נמלך לשתות עוד כוס אחר של מים או שאר משקה, ואז הדין נותן שצריך לחזור ולברך עליו שהכל, כי ברכת בורא פרי הגפן לא פוטרת מברכה ראשונה כיון שהי' לו היסח הדעת, כמו שכתב הטור בסימן קע"ד. אפילו הכי כשמברך אח"כ על היין ברכה אחרונה מעין ג' פוטר גם כן שאר משקים מברכה אחרונה שלהם דהיינו בורא נפשות, מידי דהוי אפירות הבאים בתוך הסעודה דאין ברכת המוציא פוטרתן מברכה ראשונה ואפילו הכי בברכת המזון פוטרתו, הכי נמי במשקין דלעיל, דאף דאין ברכת היין פוטרתן מברכה ראשונה משום היסח הדעת דלעיל, אפילו הכי ברכה אחרונה דיין פוטרתן, מאחר שיש שייכות למשקין יין דהם תוך סעודה דידיה הואיל וקביעתו קביעות אליבא הטור דסובר שאף בזמן הזה יש קבע לשתיית יין כמו שכתב בסימן קע"ד. וכמו שבמאכל כל הדברים הבאים בתוך הסעודה, דהיינו לאחר ברכת המוציא וקודם ברכת המזון קרויים תוך הסעודה וברכת המזון פוטרתן אף אם צריך לברך ברכה ראשונה, כגון אם אמר הב לן ונברך ואח"כ אומר הב לן ונשתי דצריך לברך על המשקין ברכה ראשונה, ואפילו הכי פטורין מברכה אחרונה דברכת המזון פוטרתן. הכי נמי ברכה מעין ג' דיין יפטור המשקין בתוך שתיית יין דהוי סעודה דידיה, כי כמו דאמרינן כל דבר מאכל קרוי לחם כמו (דניאל ה, א) עבד לחם רב, כן כל משקה נקרא על שם היין שהוא עיקר:
כלל העולה, אליבא הטור דקיימא לן כוותיה, שאם בירך על היין ושתה אח"כ משקין אחרים אין צריך לברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת היין שבירך ויברך לבסוף פוטר המשקין ששתה בינתיים. ואפילו אם אירע שהוצרך לברך על המשקין ברכה ראשונה כגון בנמלך והיסח הדעת דלעיל, מכל מקום ברכה אחרונה דיין פוטרתן::

174

קע״הובו ב' סימנים פרטיות:

175

קע״וא' מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך האב כשקורין אותו לספר תורה, ברוך שפטרני מעונשו של זה, כך כתב מורי ז"ל בסימן רכ"ה (סעיף ב) לברך זאת הברכה בלא שם ומלכות:

176

קע״זב' הרואה קשת אומר, ברוך אתה י' א' מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. וכן הוא בגמרא בפרק הרואה (ברכות נט, א) זה לשונם, אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, עכ"ל הגמרא. וכן הוא באלפסי ובאשר"י. וכתבתי זה להוציא מדעת קצת ההמוניים ההופכים הברכה ואמרו, נאמן בבריתו וקיים במאמרו בראשונה, ואח"כ אומרים ברוך אתה יי [אלהינו מלך העולם] זוכר הברית, דלדברי הכל אין חתימה לברכה זו:

177

קע״חתם ונשלם הי"ג כללים

178

קע״טעתה באתי לכתוב עשרה דברים הנאמרים בכלל הברכות. וצריך שתדע אותם, כי הם כללים ועיקרים אשר כל הברכות כולם נסמכים עליהם:

179

ק״פהכלל הא' הוא מה שכתב הטור בסימן רי"ד, דכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. וכתב השלחן ערוך (ריד), ואפי' לא דילג אלא תיבת העולם בלבד צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינו מלכות. על כן אותן בני אדם שמברכין על כל צרה שלא תבא ברוך דיין אמת, ולא אמרו ברוך אתה י' אמ"ה דיין אמת. או מברכין על הברקים ועל הרעמים ברוך עושה מעשה בראשית, או ברוך שכחו וגבורתו וכו', ולא אמרו ברוך אתה י' אמ"ה עושה מעשה וכו', או שכחו וכו', לא יצא ידי חובת ברכות אלו:

180

קפ״אהכלל הב' הוא מה שכתב הטור בסימן ר"ו, שצריך להשמיע הברכה לאזניו, ואם לא השמיע לאזניו והוציא בשפתיו יצא, וכן הוא בסימן קפ"ה:

181

קפ״בהכלל הג' הוא מה שכתב הטור בסימן הנזכר, שצריך לאחוז בימינו אותו דבר שהוא מברך עליו. וזה לשון המרדכי, כל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחוז בימינו. וכן בהבדלה אוחז את היין בימינו ומברך בורא פרי הגפן, ושוב נוטל את ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס, ומחזר את היין לימינו, עד כאן:

182

קפ״גהכלל הד' הוא מה שכתב הטור בסימן הנזכר, נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו או נמאס ונאבד, צריך לחזור ולברך אעפ"י שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון, רק שלא היה דעתו עליו לאכלו. וכן הוא סברת הרבה גדולים, כמו שהביאם הבית יוסף בסימן הנזכר, וכן פסק מהר"ם בשלחן ערוך שלו (רו, ו). וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה. ואם אמר כשנפל ברוך אתה י' ולא אמר אלהינו, יסיים ויאמר למדני חקיך, שיהיה נראה כקורא בפסוק ואין כאן הוצאת שם שמים לבטלה:

183

קפ״דהכלל הה' הוא מה שכתב הטור בסימן הנזכר, שכל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה או לשתייה:

184

קפ״ההכלל הו' הוא מה שכתוב בשלחן ערוך סימן ר"י, דהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקין, מברך תחלה הברכה הראויה לאותו מין, ולאחריו אינו מברך כלל וכו', עד ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה אפילו על כזית, או ברביעית, לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית כדי לסלק מן הספק, עד כאן. ומסיק הטור והשלחן ערוך בסימן ק"ץ (סעיף ג), אחר טעימת כוס של ברכת המזון אי אפשר לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם כדי שיברך אחריו ברכה אחרונה, עיין לעיל בכלל ד' סימן י' (צ"ל ז). וכתב הטור והשלחן ערוך בסימן קפ"ד (סעיף ו) שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית. וכן הוא בסימן קס"ח (סעיף ט). ודע כי מהרא"י בפסקים וכתבים שלו בסימן כ"ו כתב, דשיעור כזית הוא חצי ביצה. וכן הוא במהרי"ל בהלכות חלה, ובליקוטי מהרי"ל, ובשלחן ערוך סימן תפ"ו:

185

קפ״והג"ה זה נאמר לענין כזית אכילה, אבל כזית הנזכר במשקין בכל מקום, רצו לומר שיעור מה שמפיל זית כשנותנין אותו בכלי מלא משקין. ועיין בתוס' סוכה דף ו' (א ד"ה גפן) ובתוס' דעירובין דף ד' (א ד"ה גפן). אבל אין רצונם לומר כזית הנאמר במשקין שיהיו כל כך משקין שאלו היו נקרשין שיעמדו על הזית, על כרחך זה אינו, דאם כן היה שיעור כזית הנאמר פה לענין ברכה אחרונה מכוון ממש לרביעית הנזכר פה, דהא איתא בהדיא ריש פרק המוציא יין (שבת עז, א) דרביעית יין לח כשנקרש עומד על כזית, וא"כ מאי האי דכתב השלחן ערוך סימן ר"י (סעיף א) והובא לעיל בפנים כלל ו' וזה לשונו, ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכים אותה אפילו על כזית, או ברביעית, לכן טוב ליזהר כו'. והלא אידי ואידי חד שיעור הוא, ודו"ק:

186

קפ״זושיעור רביעית הלוג, כתב מהרי"ל בסוד האגדה שהוא כמעט מלא ב' קליפות ביצה תרנגולת. והא דאמרינן רביעית הוא ביצה ומחצה, רצונם לומר מתי שמשערין בהפלת ביצה תוך המים לשער כנגד המים היוצאים. אכן כשממלאים ומשערים בקליפות ביצה, אז הוא כמעט מלא שתי קליפות הביצה, עד כאן לשונו. וכתב מהר"א מפרא"ג בהג"ה סימן קנ"ה זה לשונו, רביעית שיעור ביצה ומחצה, והיא רביעית הלוג שהוא ששה ביצים:

187

קפ״חוראוי לכל בעל נפש שישים השיעורים הללו כנגד עיניו מדי אכלו ומדי שתיתו, כדי לברך הברכות כשיעורן [עד כאן הג"ה]:

188

קפ״טהכלל הז' הוא מה שאמרו חז"ל במשנה פרק כיצד מברכין (פ"ו מ"ז), והביאו הטור בסימן רי"ב, הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ואעפ"י שאין הברכות שוות, עד כאן לשון המשנה. וכתב הבית יוסף על זה, שפטרו ג"כ מברכה שלאחריה, והביאו ראיה על זה עיין שם. וזה לשון הטור בסימן הנזכר לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל מקום אם טפל כגון שאכל דג מליח ואכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת שהוא טפל עד כאן לשונו:

189

ק״צהג"ה ואל תתחכם יותר לומר מה שאמרו ז"ל כאן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר וכו', הוא איירי דוקא בכהאי גוונא שמאכל העיקר מזיק אותו אם אינו אוכל הטפל עמו או אחריו מיד, כגון שאכל דג מלוח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו כדלעיל בפנים בסמוך בשם הטור, וכיון שהוא מוכרח לאכול הפת כדי להסיר ההיזק הקדום אז מיקרי שפיר טפל שיפטרנו העיקר בברכתו דלא סגי בלאו הכי, אבל כשאוכל הטפל בלתי שקדם לו היזק בגרונו מהמאכל [נ"א מחמת אוכל] הראשון, רק תאוה נפשו לאכלו בתורת אכילה לשובע או לתענוג וקינוח אז לא מיקרי טפל לפטור בברכת העיקר, כי אין שייכות זה לזה הואיל ויכול לאכול זה בלא זה:

190

קצ״אדזה אינו, כי משמע בהדיא באשר"י פרק כיצד מברכין, דכל מילי דעיקר וטפל העיקר פוטר את הטפל. ואפילו אם יכול לאכול העיקר לבדו. שכתב שם בענין דברים הבאים בתוך הסעודה זה לשונו, שלא מחמת הסעודה פירש רש"י (ברכות מא, ב ד"ה שלא מחמת) כגון דייסא כו'. ולא יתכן כלל, דעל דייסא צריך ברכה לפניו, ולא יפטור בברכת המוציא, דאין לך מחמת הסעודה יותר מזו וכו'. ועוד הקשה הר"ר יוסף, דלעיל (ברכות מא, א) אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון הוא עיקר, כל שכן הכא דפת עיקר, עד כאן לשון הרא"ש. מדמדמה הרא"ש דין עיקר וטפל של פת ודייסא, לדין עיקר וטפל של צנון וזית לענין דאתיא ברכת העיקר ופוטר ברכת הטפל, אע"ג דטפילה של דייסא אינה באה מחמת היזק הקדום, כי בודאי הפת שאוכל מקודם אינו מזיקו בגרונו כמו שהוא גבי צנון וזית, דצנון הוא עיקר אכילתו ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון כמו שפירש רש"י התם בגמרא (שם ד"ה שהיה צנון), ואפ"ה מדמה אותם הרא"ש להדדי, שמע מינה בהדיא דס"ל דכל עיקר וטפל שבעולם העיקר פוטר את הטפל, ואפילו אינו אוכל הטפל משום היזק המאכל הראשון:

191

קצ״בועוד ראיה ברורה ממה שכתבו התוס' על מה שאיתא בגמרא בפרק כיצד מברכין (ברכות מא, ב), רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודה אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא וכו'. וכתבו שם התוס' (ד"ה אייתו) וזה לשונם, ולא ללפת בהן את הפת, דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה, ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, עכ"ל. הרי לך בהדיא דאם הי' מלפת בהן את הפת, אז הוי הפת פוטר התמרים והרמונים, מטעם דהעיקר פוטר את הטפילה, אע"ג דאין טפילה זו באה להסיר ההיזק הקדום. דבודאי אם אכל הפת לבדו בלא תמרים ורמונים, לא היה הפת מזיק לו בגרונו, ואפ"ה כתבו התוס' דאם היה מלפת בהן הפת ה"ל בזה דין עיקר וטפל דמברך על העיקר וכו':

192

קצ״גוהא דנקט הטור גבי דין עיקר וטפל דלעיל שלא יזיקנו בגרונו וכו'. היינו משום דהטור בא למצוא דלפעמים יכול להיות דאף הפת הוא טפל, לזה אמר ולא יוכל למצוא זה כי אם בכהאי גוונא שאוכל מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכו'. ועיקר כוונת הטור בזה, לאשמועינן דכל דבר שבעולם יכול להיות טפל. לזה אמר ואפילו פת, שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאכל דג מלוח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפילה. ולא תאמר שלעולם אין הפת טפילה מפני חשיבתו, קמ"ל שלפעמים הוא טפילה, וק"ל. עד כאן הג"ה:

193

קצ״דוכתב מורי בשלחן ערוך שלו (ריב, א בהג"ה) וזה לשונו, ויש אומרים אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואח"כ על העיקר. והא דמברכין על העיקר ופוטר הטפלה, היינו שאכלן ביחד, או שאכל העיקר מתחלה. אבל אם אכל הטפל תחלה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבה ריקנא, או שאכל גרעיני גודגניות למתק השתיה, מברך על האוכל תחלה אעפ"י שהוא טפל לשתייה, כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והיא טפל לדבר אחר וכו':

194

קצ״הונראה לעניות דעתי דמכלל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר וכו' כדלעיל נוציא דין זה, והוא, אותן בני אדם דלפעמים אוכלין את הפת בשעת שתייה כדי שיוכלו לשתות, דאם היה הפת לפניו בשעת ברכת השתייה (דאין הטפילה נפטרת בברכת העיקר כי אם כשתהיה הטפילה לפניו בשעת ברכת העיקר, מדנקט במשנה הנזכר ועמו טפילה וכו', משמע בהדיא שאין ברכת העיקר פוטר הטפילה כי אם כשהטפילה מונח לפניו ג"כ בשעה שבירך על העיקר. וכן משמע בהדיא בתוספת שם (ברכות מד, א) בד"ה באוכלי פירות וכו' עיין שם), דמברך על המשקה לפי מה שהוא, ופוטר את הפת כיון שהיא טפילה לשתייה, דאין לחלק בענין זה בין אוכלין ואוכלין, למשקין ואוכלין, כמו שכתב מהרא"י בתרומת הדשן בתשובת שאלה בסימן ל"א עיין שם. ואפילו לא היה הפת בתחילה לפניו כשבירך על המשקה, רק דדעתיה עלויה וסבר שיביאו לו, כלפניו דמי ופוטר בברכת המשקה את הפת:

195

קצ״והג"ה עיין בטור יורה דעה סימן י"ט בברכת השחיטה, סימן רס"ה בברכת מילה, ותמצא שם בהדיא כשדעת האדם על דבר אחד, אעפ"י שאינו לפניו כלפניו דמי:

196

קצ״זואל תתמה שאנו מדמין דין ברכת המצות לדין ברכת הנהנין, דהא הרא"ש בפרק קמא דפסחים (סימן י) והביאו הטור בסימן תל"ב בברכת בדיקת חמץ דהוי ברכת המצות, ומדמה לה לברכת המוציא לסעודה דהויא ברכת הנהנין לענין דכשהתחיל לאכול יכול אחר כך להשיח שיחה בטילה ואין צריך לחזור ולברך המוציא. הכי נמי אם התחיל לבדוק, אין חשש בשביל הברכה אם שח אחר כך שיחה בטילה. אנן נמי נעביד הכא כדמותנו שאנו מדמין דין ברכת המצוות כגון שחיטה ומילה, לדין ברכת הנהנין [עד כאן הג"ה]:

197

קצ״חאו לא היה דעתיה עלה בבירור, וגם לא היה הפת בתחלה לפניו, רק שדרכה בכך להביא תמיד בשעת שתייה מעט אוכל כדי שיוכלו לשתות, כלפניו דמי, (כיון דדרכן בכך כי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך. וכן צריכין לומר בגמרא פרק כיצד מברכין על מה שאמרו שם (ברכות מב, ב) לא שנו דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין וכו', עיין שם) ופוטר בברכת המשקה, מידי דהוה אכל מיני מאכל שאנו נוהגין אע"פ שאינם על השלחן בשעה שמברכין ברכת המוציא, שאינם טעונים ברכה כלל, כיון דדרך להביא בסעודה מיני מאכלים, ברכת הפת והמזון פוטרתן:

198

קצ״טאבל אם לא היה הפת לפניו בשעת ברכת המשקה, וגם לא הוה אדעתיה בשעת ברכת המשקה שיביאו לו, רק בתוך השתייה נמלך לאכול פת, וגם אין דרכם בכך להביא בכל עת פת בשעת שתייה, רק לפעמים מביאים ולפעמים אינם מביאים, ודאי דמברך המוציא כשמביאין לו אחר כך, דהואיל והוא נמלך אין לו שייכות לדין טפל ועיקר כלל:

199

ר׳אמנם בענין הנטילה, אין לחלק כלל בין איתא לפת לפניו בשעת ברכת המשקה, בין ליתא, דעל כל פנים צריך ליטול כמו לעיקר אכילת פת ממש, כיון דהצריכו חז"ל נטילת ידים לפת סתם ולא חילק בין עיקר לטפל, היכי ניקום אנן ונפלוג מדעתן, אלא אית לן למימר לא פלוג רבנן, (כיון שהוא פת בפני עצמו), ובפרט במידי דשכיח כזה. (וסברא זו של לא פלוג אפילו במידי דרבנן, תמצא ג"כ בתוספות בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) בד"ה ונמצאת זרה למפרע כו', עיין שם):

200

ר״אועוד דזיל בתר טעמא, דטעם נטילה משום סרך טומאה, פירוש שמא יגע בתרומה ויטמאנה. ואע"ג דתרומה בזמן הזה ליתא, גזרינן אטו מהרה יבנה בית המקדש משום דתרומה חמירא ונימא דכולא חדא גזירה משום סרך תרומה, לכשיבנה בית המקדש, א"כ מה לי נגיעה הטעונה המוציא, מה לי נגיעה שאינה טעונה המוציא, והלא בין כך ובין כך נטמאה בנגיעת סתם ידים, דאטו דמשום שהוא טפילה לשתייה ופטורה מברכת המוציא לאו פת הוא. וראייה לזאת הסברא, מה שהוצרכו רז"ל נטילה לדבר שטיבולו במשקה, (עיין לעיל כלל ה' סימן ה' (צ"ל א)), אעפ"י שהמשקה טפל לאותו דבר שמטבלין בו, וק"ל:

201

ר״בוכך משמע מפירוש רש"י ממה שפירש ביומא (בפרק אמר להם הממונה (ל, א)) על ברייתא, והביאו הטור בסימן קע"ז זה לשונם שם, תנו רבנן, הלכה בסעודה, אדם יוצא להטיל מים לידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ מפני החשד כו', עד אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות, אבל לאכול נוטל מבחוץ כו'. פירש רש"י ז"ל, הלכה בסעודה, כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה. אדם יוצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת, אותה ששפשף בה ניצוצות. והפליג שעה נוטל שתי ידיו, דכיון שהפליג שעה או שתים, הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. לא יטול מבחוץ, שלא יאמרו עליו שלא נטל. לא אמרן דלא יטול מבחוץ אלא שלא צריך עוד לאכול, אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך לשהות בשתייה אחר המזון, (פירוש לפירושו, היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון), ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו, עד כאן לשונו:

202

ר״גהא לך בהדיא לפירוש רש"י דזה אין צריך לאכול עוד, והעיקר שהוא חוזר ונכנס הוא לשתות, כדפירש רש"י בהדיא, ואפ"ה צריך נטילה לכי יאכל פת שהוא טפל לשתייה. ופשיטא דהנטילה אינה משום ברכת המוציא, מדנקט רש"י בפירושו בהאי לישנא שמא יתן פרוסה לתוך פיו, ולא נקט לישנא קלילא שמא יברך ברכת המוציא בלי נטילה, שמע מינה דסבירא ליה לרש"י אליבא דברייתא זו, דאין צריך לברך ברכת המוציא על פת זו מטעם שהיא טפילה לשתייה, כי אינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס כדפירש רש"י כנזכר. ומה שהוא אוכל עכשיו מעט פת, הוא אוכל כדי להטעים השתיה כדלעיל, ומעיקרא ודאי נמי הוא דצריך לברך בימיהם ביין שלאחר המזון, דהלכה פסוקה היא דיין בתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון, וא"כ ברכת המשקה פוטר את הפת הואיל והיא טפילה כדין כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר כו', אפילו הכי ס"ל דצריך נטילה כמו לעיקר אכילת פת ממש מטעם דסרך תרומה במקומה עומד כדלעיל:

203

ר״דוכן פירשו נמי שם בהדיא תלמידי רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים (מב, ב ברי"ף), גבי ברייתא דהפליג דלעיל דמייתי לה רב אלפסי התם זה לשונו, ובכאן יש להקשות היכי קאמר לא אמרן אלא לשתות, והרי אין צריך נטילת ידים לשתיה. וי"ל שדרכם הי' בשעת שתייה לאכול מעט כדי שיוכלו לשתות, ולפיכך אמרו דצריך נטילה מפני אותו המעט שאוכל. וצריך שיעשה בפנים שיראו חביריו שהעיקר היא השתייה יחשדו אותו שאינו נותן על לבו ליטול ידיו, כמו אם יהיו אוכלים. אבל כשהעיקר הוא האכילה, לא יחשדו אותו שלא נטל ידיו [ומותר], מפי מורי הרב נר"ו, עד כאן לשונו:

204

ר״המדכתבו שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט כדי שיוכלו לשתות, הנה לפירוש זה אע"ג דאין המאכל לפניו, כלפניו דמי, הואיל והיה דרכם בכך כנזכר בסמוך. והנה א"כ בודאי ס"ל דאין צריך לברך המוציא על אותה פת שאוכלין בשעת שתייה כדי שיוכל לשתות, כדין כל שהוא עיקר ועמו טפילה דמברך על העיקר וכו', ואפ"ה כתבו דצריך נטילה מפני אותו המעט שאוכל. שמע מינה בהדיא דסברי ליה לתלמידי דרבינו יונה, דצריך נטילת ידים לפת אפי' כשהוא טפילה ואינה טעונה ברכת המוציא, אפ"ה צריך ליטול ידיו, והיינו נדון דידן ממש:

205

ר״וואין להקשות ממה שפירשו התוספות בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, א ד"ה כשהן יוצאין) ובפרק כסוי הדם (חולין פו, ב ד"ה אסור) והרא"ש בפרק כסוי הדם, על ההיא דהפליג דלעיל, מדטעון נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא. דהמובן מתוך דבריהם דסבירא להו דנטילת ידים וברכת המוציא תלוים זה בזה. דיש לתרץ דאין רצון המפרשים הנזכרים לומר כמ"ש מדטעין נטילה הוא הדין ברכת המוציא שיהא צריך לברך ברכת המוציא עכ"פ, דהיינו דקאי בין אלאכול ובין אלשתות הנזכרים לעיל בדברי רב חסדא:

206

ר״זאלא נראה לעניות דעתי דכך רצו לומר, כי מאחר דנחשב ההיא דהפליג להיסח הדעת לענין נטילת ידים כדתני בהדיא בברייתא דהפליג, הכי נמי נחשב הפלגה זו להיסח הדעת לענין המוציא היכי דשייך המוציא, כגון שיצא באמצע הסעודה והפליג ונכנס לאכול, דאז נוטל ידיו כדתניא בברייתא הנזכרת, והיינו אבל לאכול דאמר רב חסדא דלעיל. ועל זה כתבו התוספות והרא"ש מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, דהוי היסח הדעת לענין המוציא, שצריך לחזור ולברך המוציא כמו לענין נטילת ידים לפי דעת הברייתא זאת הסוברת דלא אמרינן לקיבעא קמא קא הדר, (והתוספות כתבו שם ואין הלכה כאותה ברייתא, אלא אפילו ברכה לכתחלה לא צריך, דקיימא לן כרב חסדא דאמר לקיבעא קמא הדר). אבל אלשתות דקאמר רב חסדא, לא איירי התוספות והרא"ש כלל. ולא בעו עתה להשמיענו במה שאמרו מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא רק להוכיח מההיא להפליג דין אחר אשר הם בו שם במקום הנזכר, והוא דהיסח הדעת בסעודה צריך לברך לפניו ולא לאחריו, אשר על זה הולך וסובב כל דבור תוספות ההוא הנזכר. וזהו שכתבו שם אחר שכתבו מדטעין נטילת ידים, ומשמע דהוא הדין ברכת המוציא כנ"ל, סיימו דבריהם ז"ל אבל ברכת המזון לא קאמר כו':

207

ר״חהרי לך בהדיא שכל עיקרם בזה הדבור ההוא להשמיענו דהיסח הדעת צריך לברך על מה שרוצה לאכול, ולא על מה שאכל כבר, ולאפוקי מיש מפרשים דהיסח הדעת מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כבר, דהיינו ברכת המזון, (ע"ל בחלק י"ב בסימן ז' מביא פירוש רש"י והתוספות והרא"ש שחולקים בזה). דאי לא תימא הכי, ותאמר מה שכתבו התוספות והרא"ש מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא וכו', הוא קאי ג"כ על מה שאמר שם רב חסדא, לא אמרן אלא לשתות, ופירושו שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט כדי למתק השתייה כדלעיל. א"כ תמה על עצמך, איך כתבו התוספות והרא"ש על זה מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, והלא איירי הכא דהשתייה היא עיקר והפת טפילה לה, וכי לית להו הא דתנן (ברכות פ"ו מ"ז) כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, כדלעיל בפנים:

208

ר״טאלא ודאי על כרחך צריך לומר מה שכתבו התוספות והרא"ש מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, הוא קאי דוקא על אבל לאכול שאמר רב חסדא בלבד כדלעיל, דאז הנטילה וברכת המוציא באין כאחד, לסברת ברייתא זו דסברא דלא אמרינן לקיבעא קמא הדר, ועל זה כתבו התוס' והרא"ש, מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, אבל לא ברכת המזון. וכל עיקרם להוכיח מכאן דהיסח הדעת מזקיק ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול, אבל למפרע על מה שאכל כבר לא, מדלא הוזכר שם בברייתא ג"כ ברכת המזון. אבל אלשתות דקאמר רב חסדא דנוטל גם כן ידיו כדלעיל בברייתא דהפליג, לא אמרו התוס' והרא"ש מדטעין נטילת ידים ה"ה ברכת המוציא, דהא אין טעון ברכת המוציא אליבא דכולי עלמא, אפילו אי ס"ל דהוה היסח הדעת לענין נטילת ידים מכל מקום הואיל והשתייה היא עיקר והפת טפילה לשתייה היא פוטרת הפת מברכת המוציא מכח כל שהוא עיקר ועמו טפילה כדלעיל, ומבואר למבין:

209

ר״יומכל מקום הואיל ולא מצינו בשום פוסק מפורש בהדיא שצריך ליטול בפת טפילה דנדון דידן, טוב בעיני שמי שרוצה לאכול פת בשעת שתייה כדי שיוכל לשתות הרבה לתיאבון, שיטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים, ואז יסולק מכל ספיקות דברכות אינן מעכבות. וטוב מזה מי שלא אוכל בשעת שתייה משום מתוק השתייה כלל, כי אם כששותה בתוך הסעודה דהיינו לאחר ברכת המוציא וקודם ברכת המזון. כי שמא מתוך כך יבא לידי מעילה, כי לא בקיאינן השתא שפיר מתי אוכלין משום מתוק השתייה, או משום מילוי כרס. אם לא יודע בבירור גמור שהוא אוכל אותו כדי למתק השתיה, אז יאכל בלי ברכה. והמחמיר תבא עליו ברכה:

210

רי״אהכלל הח' הוא מה שכתב הטור בסימן קע"ב זה לשונו, שכח והכניס לתוך פיו בלא ברכה ראשונה, אם הם משקין, בולען ומברך עליהם מיד בבליעתן, והוי כמו עובר להנאתן, וזהו לדעת הרא"ש ז"ל. ואחרים חולקים עליו, שסוברים שבולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה שכבר עברה, ומעוות לא יוכל לתקן הוא (קהלת א, טו). ופסק מורי בשלחן ערוך שלו (קעב, א) דמברכין עליהן. ואם הם פירות שכשיוציאם מפיו נמאסו, מסלקן לצד אחד ומברך, ואחר כך בולען. ואם אינם נמאסין, כגון פולין, פולטן מפיו עד שיברך:

211

רי״בהכלל הט' אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, יברך בורא פרי האדמה (ברכות פ"ו מ"ב). ועל הכל שאמר שהכל יצא (שם), ואפילו על הפת ויין, כך כתב הטור בסימן ר"ב ובסימן ר"ו. וכך כתב השלחן ערוך (רב, יח בהג"ה. רו, א). ועיין לעיל בכלל ה' סימן י"ג (צ"ל ט), ובכלל ג' סימן ג' (צ"ל ב):

212

רי״גהכלל הי' הוא מה שכתב השלחן ערוך בסימן ר"ד (צ"ל רט, ג) ובסימן קפ"ד (סעיף ד), כל הברכות אם נסתפקו אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף. חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה:

213