שבלי הלקט, הלכות שמחות י״חShibbolei HaLeket, Hilkhot Semachot 18
א׳דין כפיית המטה
1
ב׳אבל חייב בכפיית המטה דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה כפו מטותיכם עליו ובירושלמי מפרש טעם אחר מתוך שהוא ישן על מטה כפויה הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל פי' ונמנע מתשמיש המטה שהרי אסור בתשמיש המטה. ומשעת סתימת הגולל חייב בכפיית המטה כמו שכתבנו בתחילת הלכה י"ז. תנו רבנן הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה ואפי' הן עשרה מטות בעשרה מקומות כופה את כולן ואפי' חמשה אחין ומת אחד מהן כולן כופין מטותיהן ואם [היתה] מטה מיוחדת לכלבים [ס"א לכלים] אינו צריך לכפותה דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו רבן שמעון בן גמליאל אומר מתיר קרביטיו והוא נופל מאליו. אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אמר ר' יעקב בן אחא אמר רב אסי מיטה שנוקליטיה יוצאין ממנה זוקפה ודיו. תנו רבנן היה ישן על גבי מטה על גבי אודייני גדולה מכולם אמרו אפי' ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה.
2
ג׳מצאתי בשם הר"ץ זצ"ל דהאידנא לא מיחייבינן בכפיית המטה מפני שעבדים ושפחות מצויין אצלנו וסבורין שהוא כשוף. והכי איתא בירושלמי ולשון הירושלמי מצאתי בלשון הזה תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. תנו רבנן מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה אמר רבה בר רב הונא אעפ"כ לא ישן בהן עד שתחשך ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה:
3