שבלי הלקט, הלכות שמחות י״טShibbolei HaLeket, Hilkhot Semachot 19
א׳דין המתים שאדם ראוי להתאבל עליהן.
1
ב׳תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו וכל מי שמתאבל עליהן מתאבל עמו בבית כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה וכן אמר רב הונא לרבה בריה באפה נוהג אבלותה בלא אפה לא תנהג אבלותה כלומר כשמת חמיך או כשתמות חמותך בפני אשתך כשהיא עמך בבית נהוג אבלותה שלא בפני אשתך דהיינו כשאינה עמך בבית לא תנהוג אבלותה ולא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד פי' כשמת לאשתו מה שהיא צריכה להתאבל עליו אינו צריך לנהוג אבלות עמה אפי' היא עמו בביתו אלא על חמיו וחמותו בלבד דתניא מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבלות וכן היא כשמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות. ותניא אידך אע"פ שאמרו אינו רשאה לכוף את אשתו [להיות כוחלת ולהיות פוקסת] באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ כאן בחמיו וחמותו כאן בשאר קרובים. גרסינן בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי. בריה דרב דימי בר יוסף איתיליד ליה ההוא ינוקא שכיב ליה בגו תלתין יומין יתיב וקא מתאבל עליה אמר ליה אבוה צודנייתא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגוויה שכלו לו חדשיו:
2
ג׳שמעינן מהכא דתינוק שנפטר בתוך שלשים יום ללידתו וקים ליה שכלו לו חדשיו דיצא מכלל נפל צריך לנהוג אבלות עליו דקיי"ל כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ואם מת ביום שלשים ולא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו כיום שלפני שלשים דמי ואינו צריך לישב עליו באבלות מכל מקום במקומנו לא נהגו לנהוג אבלות בפחות מבן שנה ולא ידעתי למה נהגו זה המנהג שהרי כל דיני אבילות עליו ואסור בתשמיש המטה כל שבעה ובגיהוץ ותספורת כל שלשים. וכהן אינו מטמא בקרוביו הנפלים דהא אין נוהגין עליהן אבלות.
3
ד׳מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל עבד שהיתה הורתו ולידתו בלא קדושה ונתגייר הוא ואמו ומתה אמו צריך לנהוג אבילות על אמו אי לא. כך דעתי נוטה דלא צריך דעבד ושפחה אין להם ייחס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ותניא אין מקבלין תנחומין על העבדים אלמא אבילות נמי לית להו ובשם רבינו תם ז"ל מצאתי אשה שהמירה דתה לעבודת כוכבים ובנה קטן עמה או שנגנב ונאנס להמיר דתו לעבודת כוכבים ומת אין משמרין עליו אבלות וכן פי' הרב ש"ם ז"ל ובשם ר' יצחק בר שמואל ז"ל מצאתי קטן בן שנה או בן שנתים שהמיר דתו לעבודת כוכבים עם אמו ומת אומר ר' שהיה נראה שמתאבלין עליו דודאי גדול אין מתאבלין עליו כדאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין ולא היה מתאבלין ואמרינן בגמרא באיבוד רשעים רינה אבל קטן שהוציאוהו מן הדת מה מעלה ומה מוריד והוה ליה כאילו לא המיר דתו ורבינו יעקב אומר כי אין מתאבלין עליו ומייתי ראיה מדמייתי בתוספתא קטני עיר הנדחת שהודחו עמה ר' אליעזר אומר נהרגין וחכמים אומרים אין נהרגין ומדלר' אליעזר נהרגין סברא היא דלרבנן אין מתאבלין עליהן. ולאו ראיה כי מה ענין הודחו ללא הודחו דהתם מיירי שגדולים קצת ועובדין ע"ז אבל קטן שלא עבדה כלל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל ועוד דחומרא דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דבהנהו הוה מודה ר' אליעזר דאין קטן נהרג אלא חומרא דעיר הנדחת שאני. ועוד היה רבינו נותן טעם לדבריו כי הן שמחים במיתתו יותר מחייו. מיהו אומר ר' כי אם מטעם זה לא יתאבלו עליו קודם שהובא לדת עבודת כוכבים מאחר שהוא בידם ואין יכולין עוד להביאו ולהוציאו מידם ושם אין סברא שלא יתאבלו. ועוד כי לא מצינו להניח אבילות בשביל זה לדון אותו על סופו אך אומר רבינו יעקב כי מנהג הוא שלא להתאבל עליהן אך ששים ושמחים נזכה לאכול מחים ולראות מעשה כוס פרחים:
4
ה׳תניא באבל רבתי המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר:
5
ו׳המאבד עצמו בדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר לא קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין [עליו] בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא לכבוד לחיים רבים מתעסקין עמו. ואיזהו המאבד את עצמו בדעת לא שיעלה על ראש הגג ונפל ומת אלא שאמר הריני עולה לראש הגג וראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת הרי הוא בחזקת המאבד עצמו. אבל אם ראו [אותו] חנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי סיפו הרי הוא בחזקת המאבד [את] עצמו שלא מדעת ואין מונעין אותו כל דבר. הרוגי בית דין וכל הפורשים מן הצבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים אוכלין ושותין ושמחין שאבדו שונאיו של מקום ועליהם נאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. הרוגי מלכיות אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מתחילין למנות להו משנתיאשו הבעלים מלשאול אבל לא מלגנוב. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר מי שאכלתו חיה רעה אין מונעין ממנו כל דבר מאימתי מתחילין [למנות להם] משנתיאשו מלבקש מצאוהו אברים אברים אין מונין לו עד שימצאו ראשו ורובו ר' יהודה אומר השדרה והגלגולת הן רובו מי שהיה בעלה צלוב בעיר אשתו צלובה עמו בעיר אביו ואמו צלובין עמו בעיר לא ישרה באותה העיר אלא אם כן היתה גדולה כאנטוכיא ולא ישרה בצד זה [אלא בצד זה] עד מתי אסור עד שיכלה הבשר [כולו] שאין הצורה ניכרת בעצמות:
6