שבלי הלקט, הלכות שמחות כ״אShibbolei HaLeket, Hilkhot Semachot 21
א׳דין מצות המנחמין ומי שאין לו קרוב להתאבל עליו.
1
ב׳אמר ר' יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. ואמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לדבר עד שיפתח האבל את פיו שנאמר ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו והדר ויען אליפז התימני. גרסינן בפ' שואל אדם מחבירו אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשיבבותיה דרב [יהודה] ולא הוה ליה מנחמין כל יומא הוה מכניף רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתא לבתר שבעה יומין איתחזיה ליה בחילמא אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
2
ג׳מצאתי במנהגות הגאונים ז"ל יש חולקין במגנצא שרבינו שמואל הכהן הוה מכניף בי עשרה כל שבעה אפי' יש לו קרוב למת הראוי להתאבל עליו בארץ רחוקה הואיל והנשמה אוננות עליו כל שבעה במקום שנפטר המת ויש שאין נוהגין כן במקום שיש קרוב בארץ רחוקה. והנכון הוא כדברי רבינו שמואל לפי שטעם הדבר אינו אלא בשביל קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה:
3
ד׳דגרסינן בפ' שואל אדם (כל שבעה) אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו עד כאן מצאתי.
4
ה׳ובפרקים דר' אליעזר נמי מצינו שבעת ימי האבל הנפש הולכת וחוזרת מביתו לכוכו ומכוכו לביתו ולאחר שבעת ימי האבל התחיל הגוף להתבקע [ס"א לתלוע] ונמס וחוזר לעפר כשהיה שנאמר וישוב העפר (אל) [על] הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה הלכך לא שנא יש לו מנחמין ולא שנא אין לו מנחמין צריך לילך ולישב שם כההוא מעשה דרב יהודה ובמקומנו נהגו להדליק הנר בכל לילה כל שבעה במקום שרחצו בו המת ע"ג קרקע משום קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה כדאמרינן:
5