שבלי הלקט, הלכות שמחות כ״גShibbolei HaLeket, Hilkhot Semachot 23
א׳דין הסעודה בבית האבל וסדרה וימים הראוין להברותם וסדר הברכה.
1
ב׳אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לוכל לחם משלו מדקאמר [ליה] רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל מכלל דכולי עלמא אסירי ומדקאמר יום ראשון ולא אמר סעודה הראשונה שמע מינה אפי' אכל כמה פעמים ביום ראשון אסור לוכל לחם משלו וכן מצאתי למפרש אחר רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי פי' כשהיה מת להם מת הראוי להתאבל עליו היו מברין זה לזה. ירושלמי בסוף פרק ואלו מגלחין ר' תנחום בר עילאי דמך בחנוכתא ר' דוסא דמך בריש ירחא דניסן עבדין ליה איבריא סברין מימר כן מן דעתיהון דרבנן בדקון ואשכחון דלא מן דעתיהון דרבנן מהכא משמע שאין להברות האבל בחנוכה והוא הדין יש לומר בפורים דלא בטלו להו בחנוכה ופורים אבל ראש חודש ניסן ושאר ימים הכתובים במגלת תענית בטלו להו כדאיתא פרק קמא ראש השנה.
2
ג׳מצאתי בשם רבינו שמואל בר נטרונאי ז"ל שלא הניח בתעניות שלפני ראש השנה להתענות האבל ביום קבורה דכיון דאין חובה תעניות הללו מוכלינן ליה ומשקינן ליה לפכוחי פחדיה. מצינו במדרש איכה ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר' חנה בשם רב יוסף אמר הקב"ה בנותי לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי הא כיצד היה בנה של שכנתה מת והיה לה גלוסקין אחד והיה לה לאוכלו היא ובעלה ובנה ולחיות עליו יום אחד והיתה נוטלתו מפי בעלה ומפי בנה והולכת ומברת עם שכנתה ומנחמת אותה והעלה עליהן הקב"ה כאילו בניהן בשלו לגמילות החסד הה"ד ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כל כך למה היו לברות למו בשבר בת עמי למדנו מיכן כמה הוא גדול שכר הבראת האבלים ותנחומיהם. אין מוליכין בבית האבל לא בטבלה ולא בסקוטלה ולא בקנון אלא בסלים. פי' אין מוליכין בצרכי סעודה קאמר. תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של זהב ועניים בכלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכין בכלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בכלי זכוכית לבנה ועניים בכלי זכוכית צבועה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל משקין בכלי זכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. גרסינן בפרק גיד הנשה תנו רבנן לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ואם היה חבר עיר מותר ואין מברין אלא על מטות זקופות פי' רבינו ישעיה ז"ל ולא על מטות כפויות שאין דרך ארץ לישב האבל על מטה כפויה והמברין על מטות זקופות וכדי שלא יצטרכו גם הם לישב על מטות כפויות ישב גם הוא על מטה זקופה ורבינו גרשום ז"ל פי' על [מטה] זקופה יושבין המנחמין. ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות פי' ר' ישעיה ז"ל אם היה לב המברה גס עם האבל והיה אוהבו ולא היה מקפיד עליו אם ישב עמו על גבי קרקע יברוהו על מטות כפויות כיון שהאבל סומך עליו שלא יקפיד ואם לאו יברוהו על מטת זקופות שלא יעשה להם סימן רע לישב על מטות כפויות וכן פי' רבינו גרשום ז"ל יברוהו לאותו שבא אבל רבינו [שלמה] ז"ל פי' אם היה לבו גס בו שהיה [שמחן ונראה מפירושו שאאבל קאי עוד פירש פירוש אחר גס בו שהיה] רגיל עמו בבית יברוהו על מטות כפויות כדי שישפיל דעתו של אבל. וצריך האבל לישב בראש דאמר ר' אבהו מניין לאבל שמיסב בראש שנא' אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם.
3
ד׳ומנהגנו לנחם בביצים לפי שהן עגולין ואין להם פה דומיא דראשונים שהיו מנחמין בעדשים כדאשכחן ביעקב אבינו דכתיב ויזד יעקב נזיד וגו' ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ובישל יעקב עדשים לנחם את יצחק אביו [ולמה עדשים] מפורש הטעם בבראשית רבא מה עדשה אין לה פה אף אבל אין לו פה פי' להרבות דברים אסור כמו שמצינו באהרן וידם אהרן וכשם שהעדשה מגולגלת אף המיתה גלגל בעולם. גרסינן בכתובות פרק קמא אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תיקנו חכמים בבית האבל פי' כדי להרבות בשתיה משום דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש שלשה לפני הסעודה כדי לפתוח בני מעיים ושלשה בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעים. וארבע אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב. פי' רבינו שלמה ז"ל בכל ברכה וברכה שותה הכוס הוסיפו עליהן עוד ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר ואחד כנגד רבן גמליאל ואחד כנגד בית המקדש התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנה לעשרה:
4
ה׳וזהו המנהג שנוהגין עכשיו במקומינו. תחילה נוטלין ידיהן האבלים (ומשליכין) [ושופכין] אותן המים שנטלו [האבלים] בהם ידיהן ואחר כך נוטלין ידיהם המנחמים ונוטל אחד מן המנחמין לחם אחד ובוצע ממנו הפרוסה שצריך לבצוע האבל ואינו חותך אותה לגמרי ונותן אותו הלחם ביד אחד מן האבלים ובוצע ומברך המוציא ונותן לשאר האבלים ואחר כך בוצעין המנחמין לעצמן. עוד נוטלין המנחמים הביצים שלפני האבלים ומקלפין אותם וחותכין אותם ונותנים לפני האבלים ואין מקלפין אותן האבלים הן בעצמן וברכת בורא פרי הגפן שבתוך הסעודה מברכים האבלים לעצמם והמנחמין לעצמם. ואין שותין המנחמין בכוס ששותין בו האבלים אלא אם כן ידיחוהו במים תחילה. והנשים אין רגילות להשמר מכל זה. וכשבאין לברך ברכת המזון נוטל ידיו אחד מן המנחמים המזומן לברכה ומברך ברכת המזון על הכוס של אבלים. וכשמגיע לברכת בורא פרי הגפן בהשלמת ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן על כוס של המנחמין ויש נוהגין לברך ברכת המזון על כוס של מנחמים. ובכל פעם שמזכיר בנחמת האבל נוטל בידו הכוס של אבלים ובכל אלו הענינים אין להקפיד. ואם הוא שבת אין רגילין להקפיד מלשתות בכוס ששתה בו האבל ולא משום דבר שרגילין להקפיד בחול וכתב רב יהודאי גאון ז"ל שאין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בתלתא או בעשרה לאו דברים שבצנעה הוא.
5
ו׳וה"ר אביגדור כהן צדק ז"ל השיב לי כי הגאונים כתבו שברכת האבלים נוהגת אף ביחיד אם אוכל האבל לבדו דהוי מעין המאורע הא למה זה דומה ליחיד האוכל ברגל בביתו שאומר מעין המאורע בברכת המזון וטעמא דמלתא משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל:
6
ז׳וזהו סדר ברכת המזון [בבית האבל] בחול אם הם שלשה או עד תשעה נוטל המברך הכוס בידו ואומר נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו והן עונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו ואם הם עשרה או יותר אומר המברך נברך אלהינו מנחם אבלים שאכלנו משלו והן עונים ברוך אלהינו מנחם וכו' חוזר המברך ואומר כמו שהן עונין ברוך מנחם וכו' או ברוך אלהינו וכו' ברוך הוא וברוך שמו בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו כו' נודה לך ה' אלהינו כו' רחם ה' אלהינו עלינו עד כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו. ונחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו בא"י מנחם אבילי ציון בבנין ירושלים אמן בא"י אמ"ה אבינו מלכנו אדירנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך החי הטוב והמטיב לכל אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט במעשיו לוקח במשפט שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו הרחמן הגודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת מעלינו ומעל כל עמו ישראל לחיים עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום על כל ישראל ומברך בורא פרי הגפן ונפטרין המנחמים מן האבל בדברי תנחומין:
7