שבלי הלקט קי״זShibbolei HaLeket 117
א׳דין פקוח נפש בין ברפואה בין באכילה ושתיה בין בלחישה בין במלאכה אחרת.
1
ב׳תנו רבנן מפקחין על ספק נפשות בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מב"ד כיצד נפל לים ואינו יכול לעלות טבעה ספינתו בים ואינו יכול לעלות יורדין ומעלין אותו ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. תינוק שנכנס לבית ואינו יכול לצאת שוברין לו דלתות הבית ואפי' של אבן ומוציאין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין לרפואתו ר' אליעזר אומר אין אומרים המתינו לו שמא יחיה אלא ספיקו דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו אלא אפי' ספק שבת אחרת ואין אומרים יעשו דברים הללו בגוים או בקטנים אלא בגדולים שבישראל ואין אומרים יעשו דברים הללו על פי נשים על ידי כותים אלא מצרפין דעת ישראל עמהן פי' כל זה בחולה שיש בו סכנה אבל אם אין בו סכנה אומר לנכרי ועושה דאמירה לנכרי שבות ובמקום פקוח נפש לא גזרו רבנן. והשוחט לחולה בשבת לא יכסה דמו עד מוצאי שבת וכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. וגב היד וגב הרגל כמכה של חלל הגוף דמי. ומותר להעלות אזנים בשבת. וכן אסטומכא דליבא. וכן ערלת הגרון אבל מה שנהגו להעלות ערלת הגרון במשיכת השיער כתב אחי ר' בנימין נר"ו דנראה לו דאסור לפי שאי אפשר כשהוא מושך את השיער שלא יתלוש אחד מהם ונמצא בא לידי חיוב חטאת ואין בהעלאתה כל כך סכנה שיצטרך להתיר בה היתר כזה. אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש. ומותר להחזיר את השבר בשבת. ומותר לסחוף את הכוס על גבי הטבור בשבת. ומותר לסוך בכפות רגלי האדם שנשבר שמן ומלח ולומר כשם שצלול זה השמן כך יצלול יינו של פלוני:
2
ג׳בספר יראים. אסור להניח בגד על המכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו. ואסור להוציא דם מן המכה כדאמרינן ואם להוציא דם כאן וכאן אסור הלכך יש לרחוץ את המכה או במים או ביין תחלה כדי שלא יהיה דם על פי המכה שיצבע את הבגד. תנו רבנן רטייה שפירשה מעל גבי (המזבח) המכה מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למעלה דוחקה למטה למטה דוחקה למעלה ומגלה מקצת רטייה ומקנח בו פי המכה. ורטייה עצמה לא יקנח מפני שממרח. ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה על גבי כלי אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. ופסק רבינו יצחק פסי זצ"ל דהלכתא כתנא קמא ואע"ג דאמר רב יהודה הלכה כר"י לית הלכתא כוותיה. דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כתנא קמא. דאמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמי' דרבא נפלה ליה אבי סדיא ואהדרא ואמינא ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא מחלוקת כשפירשה על גבי כלי ואמר רב יהודה הלכה כר' יהודה אמר לי לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. פי' וכל זה במכה שאין בו סכנה וגם אין בה צערא יתירתא.
3
ד׳ובעל הדברות כתב כי פליגי כשפירשה שלא מדעת אבל אם פירשה מאתמול או אם הזיד וסילק זה בשבת דברי הכל לא יחזיר ומותר ללחוש לחישת נחשים ועקרבים בשבת. ומי שבלע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. פי' אוכלין ומשקין שדרכן לאכול אפי' לבריאים ועתה הן צריכין לו לרפואה מותרות אבל הנך מרקחות ומשקיות שאין דרך העולם לאכול ולשתות מהן אסור אלא אם כן היה בו סכנה כן פי' רבינו ישעיה זצ"ל:
4
ה׳בספר התרומה. סכין ומפרכין לו לאדם. דוקא שמן אבל חלב או שומן אסור לפי שנמחה והוה ליה נולד כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד ובחול מותר לסוך חטטין מחלב ואיסור ואע"ג דסיכה כשתייה מן ותבא כמים בקרבי וכו' וזר אסור לסוך שמן של תרומה מלא יחללו את שם קראי אסמכתא ומדרבנן אינו אסור אלא בעביד לתענוג אבל משום צערא כגון לחטטין או למכה שרי. ומותר להסיר גלדי מכה וגילדי צואה ואפי' משום תענוג ולבהמה משום תענוג אסור משום צער מותר. ומורסא מותר להוציא ממנה ליחה ואע"פ שיש בה דם כדאמרינן המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא לחה פטור:
5