שבלי הלקט קנ״דShibbolei HaLeket 154
א׳דין שיעור אכילת פת שטעונה ברכת המזון.
1
ב׳ושיעור אכילה שמברכין עליה ברכת המזון ומזמנין עליה. כדתנן עד כמה הן מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה וקיימא לן כתנא קמא דהוא ר' מאיר דקאי ר' יוחנן כוותיה דאמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ולהוציא אחרים ידי חובתו עד שיאכל כזית דגן ואילולי שהאוכל כזית דגן חייב לברך לא היה מוציא רבים ידי חובתן ואמרינן בירושלמי תני כל שאומרים אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא וכל שאין אומרים אחריו שלש ברכות אין אומרין לפניו המוציא התיבון הרי פחות מכזית דאין אומרין אחריו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא הא לשאר המינין נצרכה שמעת מינה דכזית פשיטא ליה דמברכין אחריו שלש ברכות והא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן פי' רבינו שלמה זצ"ל דאע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן היא כדאמרי' פרק מי שמתו אפי' הכי מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן ואע"פ שאכלו ושבעו כל שבען וכן כתב רבי' ישעיה זצ"ל. ובעל היראים זצ"ל כתב נראה לי דכזית לר' מאיר וכביצה לר' יהודה שביעת גרון דאורייתא נינהו והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס ידי חובתן וראיה מפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי לא הוה להו גברא לברוכי ברכת המזון לסוף אתא שמעון בן שטח ואישתי כסא דחמרא ובריך להו ואמר ר' אבא ברי' דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מכלל דאי אכל כזית דגן שפיר דמי וינאי ואשתו שביעת כרס אכלו ואמר ר' חנינא ב"ר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה של ירק ושתה כוס של יין מצטרף ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן אלמא כזית דאורייתא ולמדנו גם דכדר' מאיר קיימא לן ובהלכות גדולות של רב יהודאי גאון זצ"ל כתב דכזית וכביצה דרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. וכן שמעתי מרבינו יעקב זצ"ל וראייתו דאמרי' בפרק מי שמתו כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת את ה' והן מדקדקין עד כזית עד כביצה ואמרינן בפרק כיצד מברכין רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא בקבא ולא בירך פי' ברכה דאורייתא ואמר עדי כפנא אלמא שביעת כרס בעינן וכן כתב רב יהודאי גאון זצ"ל האי מאן דאכיל שביעת גרון לא פטר שביעית כרס דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכתב בשם מ"ר רב הונא [ריש כלה] זצ"ל דפליג ואמר דמדאורייתא שביעת גרון ודרב הונא לא ידעינן מאי קאמר ואני אומר שביעת גרון דאורייתא וראיותיהן אינן ראיות וזה שאמרנו והן מדקדקים עד כזית פי' והן דורשין ומדקדקין ודרב הונא דאכיל תליסר ריפתי לחמניות הן פי' פת הבאה בכיסנין שאינו משביע ונעשה כאותו ענין שאינו נקרא לחם והיינו דאמרי' עדי כפנא כלומר דין הוא שלא יקרא לחם שהרי אינו משביע שהרי אכלתי מהן הרבה ועדיין אני רעב ובלחם כתיב ואכלת ושבעת ואפי' שביעת גרון לא מצאתי בהן ואף לא בריך דקאמר אתי שפיר טפי פי' לא בריך ברכת המזון. ואחרי שפירשתי דכזית דאורייתא הא דאמרינן בפ' מי שמתו דאכיל שיעורא דרבנן זהו פחות מכזית והא דתנן בסוכה פרק שני כשנתנו לו לר' צדוק ואכל פחות מכזית נתנו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו וביומא פרק בתרא אמרי' דהאי אכל לאו לחם הוא ההיא צריכין אנו לפרש לא בירך ברכה דאורייתא לא רצה לפטור המחוייבין ברכה דאורייתא שאכלו כביצה. וסבירא ליה כר' יהודה שאמר כביצה דאורייתא מיהו כר' מאיר קי"ל דאמר דאורייתא בכזית. ואחרי שפירשתי דכר"מ קי"ל דכזית דאורייתא כדפסק רבא הלכתא אם כן קיימא לן ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה אם כן לא מיחייב לברך ברכה דאורייתא אלא אם כן ישתה אדם אם הוא צריך לשתיה אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון הלכך האוכל עם אחרים שאכלו ושתו והוא אוכל וצריך לשתייה ולא שתה לא מצי למיפטר אחרים שאכלו ושתו דאיהו חייב מדרבנן ואינהו מיחייבי מדאורייתא. ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא עד כאן לשון בעל היראים זצ"ל:
2