שבלי הלקט ר״וShibbolei HaLeket 206
א׳דין ביעור חמץ וברכתו ובטולו.
1
ב׳תנן התם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ואוקימנא בגמרא דהאי אור אורתא הוא דהיינו לילי ארבעה עשר ואע"פ שעד ארבע שעות למחר ביום ארבעה עשר מותרין באכילת חמץ ואפילו הכי קדמינן ובדקינן מאורתא לפי שבערב בני אדם מצויין בבתיהם ואם תאמר א"כ יבדוק בשחרית שהרי בני אדם מצויין בשחרית בבתיהן הא לך טעם אחר לפי שאור הנר יפה לבדיקה שהרי אי אפשר לבדוק בחורין ובסדקין אלא על ידי נר ואור הנר עיקרו בלילה אבל ביום אור הנר כהה מפני אורו של יום ואפי' במקום חושך. וצריך הבודק לברך קודם בדיקה דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. וזמן אינו מנהגינו לברך אמנם בעל הדברות כתב איכא מאן דבריך זמן פי' שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי. ואיכא דלא בריך דהא לא קבע ליה זמן דהא מפרש ויוצא בשיירה שדעתו לחזור ואפילו מראש השנה צריך לבער. ומי שלא בדק אור ארבעה עשר יבדוק שחרית ובתוך המועד ולאחר מועד. ומאן דבריך סבר מידי דהוי אפדיון הבן דמברך זמן כל יומא בתר שלשים יום ומסתברא דרשות הוא ומנהגא דילן לברך.
2
ג׳ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שלא נהגנו לברך זמן שהרי הבדיקה אינה עיקר המצוה ומן התורה בביטול לבד דיי לו דכתיב תשביתו שאור מבתיכם ומתרגמינן תבטלון וכמו ששנינו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו הא למדת שהביטול עיקר המצוה אלא שהצריכוהו חכמים לבדוק גזירה שמא ימצא ברשותו לאחר הביטול גלוסקא יפיפיה ודעתו עלי' וניחא ליה שתהא ברשותו כדי שיזכה בה לאחר הפסח ונמצא עובר עלי' בבל יראה ובל ימצא ועל כן חייבו חכמים לבדוק ולחפש אחריו אם כן כיון שאין הבדיקה לבד עיקר המצוה אלא הרי הוא עדיין תלוי' בביטול שאם בדק ולא ביטל את הסמוי מן העין הרי הוא עובר בבל ימצא על הסמוי אלא אם כן חבוי שלשה טפחים א"כ אין לברך שהחיינו על הבדיקה והבטול אינו טעון ברכה כלל שהרי שנינו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב ועיקר הברכה שאנו מברכין על ביעור חמץ אינה אלא על הבדיקה ולשון ביעור כמו בערתי הקודש מן הבית והוא לשון פינוי שמפנה אותו מבית אף כאן שמפנה אותו להוציאו ואל תתמה על מה שמברכין בה וצונו שהרי נר חנוכה וימים טובים של גליות וכמה מצות מדבריהן מברכין עליהן על שם לא תסור מן הדבר אי נמי שאל אביך ויגדך. עוד כתב בעל הדברות שאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות. נראה בעיני שכל זמן שלא אמר כל חמירא בודק כל הבתים שיש לו לבדוק ואינו צריך לברך פעם שנייה אבל אם אמר כל חמירא גילה בדעתו שאין סומך עוד על הברכה של בדיקה ראשונה וצריך לברך או שמא יש לומר כיון שהביטול צורך לבדיקה הוא לא חשיבא הפסקה ואין צריך לחזור ולברך. כתב רבינו סעדיה זצ"ל מי שבירך על ביעור חמץ אין לו להפסיק ולשוח עד שיבטל ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך וכן כתב רבינו האיי גאון זצ"ל ירושה לנו מאבותינו שלא ישיח עד שיגמור כדי שלא ישיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה. ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו וכן עמא דבר.
3
ד׳ובעל הדברות כתב איכא דמידמי לה לתפילין שאם שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך ומסתבר דלא דמי לתפילין דהתם תרתי מצות נינהו וצריך לברך על שתיהן אבל הכא כולה חדא מילתא הוא דהא כל שעה שהוא אוכל אינו נמנע מלשוח. וכל זמן שיושב בסוכה אינו מברך אלא [ברכה] אחת וכ"ז שדעתו לשתות אינו מברך אלא אחת הכא נמי כל זמן שהוא מתעסק בבדיקה הרשות בידו לשוח והמחמיר יחמיר על עצמו וכן כתב אחי ר' בנימין נר"ו דכיון שהברכה על הבדיקה הוא באה מיד שהתחיל לבדוק יצא ידי חובתו ויש לו לשוח כרצונו כדין שאר ברכות:
4
ה׳ועוד הוסיף אחי לומר שאם אחר שבירך קודם שהתחיל לבדוק שח מענייני הבדיקה כגון שאמר הדלק לי את הנר שאבדוק וזולתו יצא ידי ברכה ואין צריך לחזור ולברך ברכה אחרת כדאמרי' גבי טול ברוך. וכל זה נראה בעיני עיקר מכ"מ המנהג שנהגו שלא להפסיק ולשוח מנהג הגון וכשר הוא.
5
ו׳מצאתי בתשובות [הגאונים] כשמברך אדם על ביעור חמץ אינו חושש אם אינו מוצא דמ"מ ביעור חמץ הוא שמחזר אחריו לבערו וחייב לברך.
6
ז׳ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דלא סבירא ליה שכיון שהברכה הוא על הבדיקה ועיקר הבדיקה הוא הביעור שמבערו ומפניהו [להוציאם] מביתו על מה יברך והלא אינו מבער ואינה מפנה [ואינו] עושה שום דבר. ובהלכות פסח של רבינו [שלמה] זצ"ל מוכיח כן שכתב אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ובככר ראשון שמוצא מברך על ביעור חמץ מדקאמר בככר ראשון שמוצא מברך ש"מ שאם אינו מוצא אינו מברך. ועוד כתב אחי שהבודק בבית אחרים מברך על הביעור חמץ ומבטל אחר כך שהרי כמה מצוות אדם נעשה שליח חבירו ומברך עליהן אע"ג שאינן שלו כגון חלה ותרומה ונר חנוכה וזולתן לפי ששלוחו של אדם כמותו וכשמבטל ואומר כל חמירא לא יאמר דאיכא ברשותי שהרי הרשות אינו שלו אלא יאמר כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני דלא ידע בי' ודלא מבער ליה ליבטל ולהוי (הפקר) כעפרא או יאמר אותו הבודק עם הבעל הבית וילמדהו לאומרו אות באות או בלשון הקודש או בלשון לעז או בכל לשון שיבין. כתב רבינו שלמה זצ"ל בהל' פסח אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ובככר ראשון שמוצא מברך על ביעור חמץ ואחר כך הולך ומחפש לכאן ולכאן בכל מקום שהרגיל להשתמש בו חמץ. סיים לבדוק ובא להצניע מזון שתי סעודות ששייר לפניו מבטל באמירה [את] הסמוי מן העין כדכתיב תשביתו שאור מבתיכם. ואמר כל חמירא דאיכא בביתי הדין דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא. ובהלכות גדולות מצאתיה וכן עיקר. והחמץ הנמצא אתו אוכל ומאכיל למחרתו כל ארבע שעות ותולין כל שעה חמישית ובתחילת שעה ששית יבערנו או באור או בכל דבר שיאבד שלא יראה ושלא יהי' עוד ברשותו. ואע"ג דאתותב ר' יהודה במאי דאמר חמץ בפסח בשריפה אפילו הכי עבדינן כוותיה דסתם לן תנא כוותיה. בפרק בתרא דתמורה דתנן אלו הנשרפין כו' וקא חשיב חמץ בפסח דנהי ודאי דבביטול בעלמא סגי ליה דכתיב תשביתו שאור מיהו עיקר מצות ביעור בשריפה כר' יהודה ועושה לו מדורה קטנה ושורפו אבל במדורת כירתו אם יש עלי' דוד או סיר או יורה אסור לשורפו שם פן יהנה ממנו שהוא אסור בהנאה ואם לא שורפו בכירתו ובשעת שריפה לא יברך כלום ולהוציא מלבם של אותם בני אדם שמברכין בשעת שריפה וסבורים שזה ביעור שמברכין עליו ולא היא כי מה שמפנה ביתו מן החמץ קורא ביעור כמו ביערתי הקודש מן הבית ומה שכתב דעיקר מצות ביעור בשריפה דוקא בשעה ששית תדע לך שהוא כן דקאמר דעיקר מצות ביעור ועושה לו מדורה קטנה ושורפו בפני עצמו שלא יהנה ממנו שהרי הוא אסור בהנאה אבל קודם שעה ששית השבתתו בכל דבר ואפילו לר' יהודה והכי איתא בגמרא בהדיא. ואם חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין בליל ששי שהיא ליל י"ג ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה שיאכל ממנו עד ארבע שעות בשבת.
7
ח׳מצאתי בשם רבינו האיי גאון זצ"ל ארבעה עשר שחל להיות בשבת כך אנו עושין וכך אנו נוהגין מבערין את הכל מלפני השבת ואין משירין אלא מזון שתי סעודות ואין אנו מבשלין לא מיני חטים ולא מיני קמח שלא יצטרך להדיח קערה בשביל חמץ וכיון שאין צריך לאכול בהן במנחה אסור להדיחן וכן מצאתי לגאונים אחרים ז"ל. ושיור פתיתין שמשייר לפניו בשבת שחרית מבטלן בלבו ודיו. חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. תאנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים. ואם רשאין לעסוק במלאכה או בלימוד ליל הביעור קודם בדיקה כללתי' עם מלאכת ארבעה עשר והרי הוא לפנינו בהלכה ר"ט:
8