שבלי הלקט ר״זShibbolei HaLeket 207
א׳דין הגעלת כלים וטהרתן.
1
ב׳וכלים שנשתמש בהן חמץ בכל השנה אסור להשתמש בהן בפסח עד שיטהרם כדרך תשמישתן דגמרינן להו מגיעולי נכרים דתניא הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות קיתונות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורים והא לך סדר ההגעלה כאשר מצאתי לגאונים ז"ל מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטה (מחמין) [מחמץ] תחילה ואח"כ מרתיח בהן מים בלא שיעור ומגעיל בהן יורות קטנים סכינים ועץ פרור וכלים הצריכים כלי ראשון ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהם כלים אחרים ונוטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה מים וסותם שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון [ושופכן] ושוטפן בצונן. ובשערים של רבינו האיי גאון זצ"ל מפרש המגעיל כלים בכלי צריך שיגעיל גדול תחילה ויתן מים שניים ויגעיל לתוכו הכלים הקטנים ויזהר שלא תנוח היורה מרתיחתה לפי שחוזרין ונבלעים בתוכה ולאחר הגעלת הקטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון שלא תצטנן אלא מתוך טהרה אבל הקטנים אע"פ שנגעלו זה אחר זה כולם טהורים לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכו בולע אלא פולט.
2
ג׳ורבינו שלמה זצ"ל פי' אומר ר' שיורה שמגעילין בה אין צריך לחזור ולהגעילה ובלבד שישליך ממנה המים כשהן רותחין קודם שישקוטו המים מרתיחתן שלא תצטנן מתוכה ותחזור ותבלע וידיחנה מיד בצונן ואף כלים קטנים צריך להדיחן בצונן אחר שהגעילן והרתיחן. ובעל התרומות כתב בהלכות איסור והיתר פי' מורי אבי זצ"ל דהגעלת מדין לא היתה בכלים שאינן בני יומן דליפגם ולא אסר הכתוב אלא דוקא בני יומן וצוה להגעילן ודוקא כלים קטנים הנגעלים בכלי גדול המחזיק ששים כמוהו דאילו כלי גדול שאין האחד מחזיק ששים כמוהו המים נאסרים מחמת פליטת כלי הנגעל וחוזרין ונבלעין בכלי שמגעילין בו הילכך עכשיו נכון להמתין שלא יגעלו עד שאינן בני יומן דאז המים שביורה אפי' אין בהם ששים אינם נאסרין מחמת בליעת איסור כיון שאינן בני יומן דהא [אינן] אלא ליפגם הוא. אמנם ערב הפסח שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר להגעיל אפי' כלים בני יומן שנשתמש בהן על ידי חמץ רותח באותו יום משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שיהא בה אסור כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח משום דטעם בשר נכנס בקערה ומן הקערה בדגים הרי כאן שנים ועדיין דגים היתר קודם שיאכלם בכותח [שיש] בו נסיובי דחלבא הכא נמי טעם חמץ נכנס בקערה ומן הקערה למים כל שכן כשמגעילה הרי כאן שלש קודם שיבוא לידי איסור חמץ ואע"פ שיש אומרין דווקא דגים שעלו בקערה רותחת או דגים רותחין שעלו בקערה מותרין אבל נתבשלו אסורין מכל מקום גבי חמץ שיש בו שלשה נותני טעם של היתר הכל מותר מיהו צריך ליזהר שלא יגעיל ערב הפסח אחר ארבע שעות כי אם כלים שאינן בני יומן דכיון דמטא זמן איסור חמץ ליכא כאן נותן טעם בר נותן טעם של היתר דטעם חמץ שכבר נכנס בקערה כשנפלט במים לאחר ארבע שעות נאסרו המים מיד ונעשו כנבילה וכי חוזרין ונבלעין בכלי חוזרין ואוסרין אותו. וכשמגעילן מנהג הוא כשמוציאין הכלי הנגעל מתוך היורה מיד שופכין עליו מים צונן וכן פירש מר רב האי גאון זצ"ל ומר רב קילאו זצ"ל ותימה למרי רבינו אם בשביל המים שנאסרו שחוזרין ונבלעין בכלי מה תקנה בצונן הללו הלא קודם (שהפסיק) שהספיק לשוטפו בצוננים יש לומר שהמים של איסור נבלעין בכלי ועוד אי המים אם אסורין כגון המים שאין בהם ששים כדי הכלי הנגעל א"כ אף בתוך היורה רותחת קודם שהוציא הכלי משם נבלעין בכלי אלא אם אין מגעילין לעולם כי אם כלי שאין בן יומן או כלי קטן שיש ששים במים כנגד הכלי הנגעל שאז המים מותרין.
3
ד׳ומה שנהגו לשפוך מים צונן על הכלי נראה למורי רבינו דקיימא לן כרבנן בפרק דם חטאת דאמרי מריקה בחמין ושטיפה בצונן והתם נמי אמרינן מאי טעמא דרבנן מידי דהוה אגיעולי נכרים והוא הדין דגיעולי נכרים מדמינן לקדשים וכיון שאין להגעיל כלי עד שהוא [אינו] בן יומן שלא יהיו המים אסורין א"כ מותר להגעיל כלי איסור בכלי כשר והכל מותר. ואמנם מחמירין בכלי איסור שאינו בן יומו אז פשיטא שהכלי שרוצה להגעיל יהא אסור ושיעור אינו בן יומו זה מעת לעת.
4
ה׳ורבינו תם זצ"ל כתב שאין להגעיל אלא בקדירה דלאו בר יומא. ואין להגעילה אלא במי היתר.
5
ו׳ובעל הדברות כתב מסתברא שאין צריך לסלקן קודם שתנוח הרתיחה ולא להניחן שם עד שתנוח אלא מסלקן בכל עת שירצה ולבסוף יגעילנה וישטפנה כשהיא רותחת וישטוף הכלים בצונן להעביר חמין שעליה וטעמא משום מורקן ושוטפן מריקה בחמין ושטיפה בצונן. כדאמרינן בפ' דם חטאת אותה פרט לתרומה.
6
ז׳ורבינו ישעיה זצ"ל כתב כמה אנשים גדולים ראיתי דבריהם שנושאין ונותנין בזה יש אומרים שצריך להגעיל היורה הגדולה קודם שיגעיל לתוכה כלים קטנים שאם לא יגעילנה מקודם הפליטה שלה שלא יסור חוזרת ונבלעת באותן הכלים ויש אומרין שלאחר שהגעיל בתוכה את הכלים צריכה הגעלה מפני שבלעה את פליטתן אבל הכלים אינם בולעים את פליטתה דכיון שהן טרודין לפלוט אינן בולעים ויש מהן מתירין משום נותן טעם בר נותן טעם ונסתבכו באלו הדברים מאוד וטורח הוא עלי לכתוב כל הדברים ומה יש להשיב עליהם אבל הנכון בעיני זהו אע"פ שהיורה אסורה מותר להגעיל לתוכה כלים אך אם ינקה אותה יפה שלא תהא מלאה זוהמא. ואותו הגיעול שהיא פולטת הוא מתבטל במים עד שהמים מותרין בשתייה וכיון שבטל הגיעול במים אין בו כח לאסור את הכלים שכשהן בולעין לא האיסור לבד הן בולעין אלא המים שהגיעול מעורב בהן והרי אותן המים מותרין בשתייה וכן נמי הגיעול שיצא מן הכלים נתבטל מן המים וכשבולעת היורה הגדולה מן המים בולעת המים שהגיעול מעורב בהן ולא הגיעול לבדו ואותן המים מותרין בשתייה הלכך אם הוגעלה היורה תחילה אינה צריכה הגעלה פעם שנייה וכן מותר להגעיל כלים אחר כלים ואין לחוש שהגיעול הראשון יבליע בשני שראשון ראשון יוצא ובטל במים ואע"פ שנחה היורה מרתיחתה אין בכך כלום שכבר הגיעול נתבטל במים ומה שחוזרין ובולעין התר גמור בולעין כמו שבארתי שם בפרק כל הבשר.
7
ח׳כתב בעל היראים זצ"ל וכי מכשר למאני הפסח מגעילן ברותחין ואפילו כלים שנשתמשו בהן באור בחמין מגעילן בחמין כיון דהתירא בלע אע"ג דכי פליט איסורא פליט סגיא ליה ברותחין עד כאן לשונו. וזה כלל קצר לסדר הגעלה תחילה מניח יורה גדולה על הגחלים שלא תהא בת יומא וממלא אותה מים ומרתיחה ובעוד שהיא רותחת מגעיל בתוכה כל הכלים הצריכין הגעלה כגון יורות וקומקומוסין ומחמי חמין ועץ פרור וקערות וצריך תחילה להדיחן יפה ולהעביר זוהמתו קודם שיגעילן ואחר ההגעלה שוטפן מיד בצונן ואין צריך להטבילן וגם להעביר החלודה. כתב רבינו שלמה זצ"ל שאין צריך אמנם בהגעלת כלים הלקוחים מן הגוים צריך להעביר כל חלודתן כדילפינן מאך את הזהב ואת הכסף קודם שיגעילן ואחר ההגעלה שוטפן בצונן ומטבילן וקערות אע"פ שדרך תשמישן על ידי עירוי מגעילן ברותחין בכלי ראשון דקיימא לן דעירוי ככלי ראשון וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל. קערות מגעילן בכלי ראשון ברותחין שמא פעמים בשאר ימות השנה אדם מכסה בהן מחבת רותח ובולעת מהמאכל כשהוא מרותח. ועוד מצאתי רבינו הגדול היה מגעיל קערות בכלי ראשון ברותחין מפני שני דברים האחת מפני שאין אדם יכול לכוון לשפוך מן כלי ראשון על הכלים בשעת רתיחה ועוד מפני שפעמים משימין קערה על המחבת מרותחת או תוך יורה מרותחת בשאר ימות השנה ונמצא תשמישה על ידי כלי ראשון. וכן כתב ג"כ רבינו שלמה זצ"ל.
8
ט׳אך בעל היראים ז"ל כתב קערות שבליעתן על ידי עירוי פליטתן על ידי עירוי וכי שקיל מיא ושדי עלייהו שפיר דמי. וכן כפות של עץ שאוכלין בהן מגעילן בכלי שני לפי שהן קטנים ונהגו להגעילן בכלי ראשון וכן מנהג פשוט אצלינו להגעילן בכלי ראשון וכן הורה אחינו השני מורי ר' יהודה ב"ר בנימין זצ"ל. ודוקא קערות של מתכת או של עץ יש להן תקנה בהגעלה אבל קערות של חרס אין להם תקנה כלל. והני מאני דצריפו בין שחורים בין ירוקים בין לבנים ואפי' חלקים דינן ככלי חרס ואין להם תקנה בהגעלה דאמר אמימר חזינא למאני דקוניא דמדייתי ובלעי ואע"ג דשיעי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדי דפיו לעולם דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וצריך לחדשן בפסח אבל ישנים אין משתמשין בהם.
9
י׳וכתב רבינו שלמה זצ"ל הסכינים מגעילן ברותחין בכלי ראשון שפעמים שתוחבין בהן דבר מיורה רותחת שעל האור ואינם בכלל כל דבר אשר (יעבור) [יבא] באש תעבירו באש ואע"פ שתוחבין בהן דבר [חם] ונותנין כנגד האור לצלותו מפני שאין זה דרך תשמישו ולא דבר הכתוב אלא בשפוד ובאסכלה שכל תשמישן באור וטהרתן [באור] עד שמתלבנין.
10
י״אורבינו תם זצ"ל כתב הני מילי דסגי ליה ברותחין סכין קטן אבל גדול בעי ליבון כדגרסינן בירושלמי גבי גיעול נכרים הסכין שפה והיא טהורה אמר ר' אבא הדא דתימר בסכין קטן אבל גדול בעי ליבון.
11
י״בורבינו ישעיה זצ"ל פי' הני מילי דצריכין הגעלה בסכינים גדולים שצולין בראשיהם חמין כמין שפוד אבל סכינים קטנים שמשתמשין בהן בחתיכה נטהרין בשיפה בלבד דתנן בשלהי ע"ז הסכין שפה והיא טהורה וכן פי' בס' המכריע וזה לשונו תנן הסכין שפה והיא טהורה אמר רב ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בו גומות. אמר ר' הונא בריה דר' יהושע לוכל בה צונן כי הא (דברי) דמר יהודה כו' פי' המורה שפה לוטשה באבן של נפחין לשון שופינא לימא בלע"ז ונועצה אע"פ ששפה ויש אומרין שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמרינן בפרק כל שעה לעניין חמץ בפסח ואינו נראה מה שפירש המורה ונועצה אחר ששפה דהא מעשה דשבור מלכא דאייתי ראיה מיניה אין שם לא נעיצה ולא שיפה וגם מה שפירש שהשיפה אינה מטהרת אלא לוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין קשיא לי טובא ואינו נראה לי מפני שפשט המשנה אינו מוכיח כן דהכי תנן הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים את שדרכן להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלה מלבן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע מתוך דברי המשנה כמו שההגעלה והליבון מטהרין את הכלים כך השפישה מטהרת את הסכין ואפילו לוכל בה רותח שהרי דין כל הכלים שוה ופסק כיצד היא טהרתן כפי מה שמתפרשין הכלים דרישא ומציעתא מתפרשת נמי הסכין דסיפא מה אלו לוכל בהן רותחין אף הסכין נמי לחתוך בה רותח דסיפא דומיא דמציעיתא ורישא קתני. דהא סתמא תני סיפא והיא טהורה דמשמע לכל דבר כדמשמע רישא ומציעתא משום הכי נטהרת בשיפה ולא הצריכוהו הגעלה כשאר כל הכלים מפני שכל הכלים יש להם בית קיבול הלכך בולעין הרבה וצריכין הגעלה אבל הסכין שהיא פשוטה ואין שימושה אלא בחתיכה שיפה סגי שהשיפה מסירה מעליה כל קליפה העליונה שהאיסור דבוק בה ועוד שדרך הסכין לשופה ואין דרך הכלים לשופן משום הכי תנא שיפה גבי סכין ולעולם בשיפה בלבד היא נטהרת מכל מה שבלעה על ידי חתיכה כדקתני מתניתין ומאי דאמרינן לוכל בה צונן נראה לי לפרש דרב הונא דאמר נועצה עשר פעמים ונטהרת בכך ואתא רבא לפרושי מילתא דוקא בקרקע קשה ואתא רב כהנא לפרושי מילתיה דוקא בסכין יפה שאין בה גומות ואתא רב הונא בריה דר' יהושע נמי לפרושי מילתיה דרב הונא. דהא דאמר רב הונא דהיא ניתרת בנעיצה דוקא לוכל בה צונן כמעשה דשבור מלכא. אבל לוכל בה רותח צריכה שיפה כדקתני מתניתין.
12
י״גוהאי דאמרינן בפרק כל שעה והילכתא אידי ואידי ברותחין נראה לי שיש חילוק בין סכין לסכין דהכי גרסינן בירושלמי בהילכתן רב אבא בשם ר' יהודה דהא דתימר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו שיהא מתיז ניצוצות פי' ר' אבא אמתניתין קאי דהאי דתנן שפה והיא טהורה דוקא בסכין קטן דלא חזי אלא למיחתך בה ולא חזיא לצלות בה ההיא היא דנטהרת על ידי שיפה אבל בסכין גדולה שצולן בה בשר לפעמים כמו שפוד אינה נטהרת אלא על ידי ליבון כמו שפוד ואסכלה והכי תניא בתוספתא דע"ז הסכינין והשפודין והאסכלות מלבנן באור והן טהורין ובודאי הנהו בסכינים [גדולים] מיירי דומיא דשפודין שפעמים שצולין בהם. ובהלכה קמייתא דחולין נמי מיירי שליבנה באור בסכין גדולה דחזי לצלות בה קאמר דאפי' לחתוך בה אסור עד שילבנה ויטהרנה כהילכתא וההיא דפרק כל שעה דבעא מיניה רבינא מרב אשי הני סכינא דפיסחא היכי עבדינן להו בסכינים גדולים מיירי דפעמים שצולין עיסה ושופדין בהם כעין שפוד. ומשום דאקשינן דמתניתין דמס' ע"ז אמתניתין דזבחים דהכא תנן מלבנין והכא תנן השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין ופרוקי בה תרי פרוקי רב פפא פריק האי גריר והאי לא גריר ורב אשי פריק האי היתרא בלע משום הכי בעא מיני הני סכיני דפסחא דאישתמשו בהו כולא שתא בחמירא היכי מטהרינן להו בפסחא משום דהני סכינים דמו לההיא דזבחים בחדא מילתא דהיתירא בלעי ולגעולי נכרים כחדא מילתא דקריר איסורייהו וברישא אהדר ליה פרזליהו בנורא משום דקריר ודמי לגעולי נכרים כטעמא דרב פפא ולבסוף הדר ביה ואמר הלכתא אידי ואידי ברותחין כטעמא דידי משום דהתירא קא בלע כדתנן בזבחים וכל זה סכינים גדולים ששופדים ואופין בהן עיסה. אבל לעולם בסכינים קטנים שמשתמשין בהן על ידי חתיכה בלבד בשיפה הן נטהרין כדתנן במתני' ואם הגעילן נמי ברותחין כל שכן שהן טהורין דכלי קיבול נטהרין ברותחין וכל שכן הפשוטין. עד כאן דברי המכריע.
13
י״דהנה מדברי כולם אנו לומדין שהסכינים בין גדולים בין קטנים נטהרין בפסח בהגעלה.
14
ט״וכתב בעל הדברות ז"ל המדוכות ובורמי דגללי שקורין לפיי"ש בלע"ז וכלי אבנים וכלי גללים הנקראים מאני מדרא דינן כשל מתכת וסגי להו בפליטה ולא דמי לכלי חרש באיסור והיתר וכן הלכתא ובשם רבינו יצחק זצ"ל שמעתי שאין צריך כלום והביא ראיה מתוספות קדשים דתניא כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה [אלא הדחה] וכן מצאתי לגאונים אחרים ז"ל ובורמי דגללי משפטן ככלי מתכות ומרתיחן במים ברותחין ויש אחרים מחמירין בדבר וזה לשונם שאל ר' את רבינו תם ז"ל על מדוכין שלנו אם צריך להגעילם והתיר לו ושוב חזר בו ואע"פ שהיה מתיר המדוכין של נכרים בהגעלה דדוקא הנהו דאיסורן מתורת חמץ דהחימוץ שהוא קשה אינו יוצא על ידי הגעלה אבל של נכרים דלא אסירי אלא משום שמנונית של איסור יוצא על ידי הגעלה ולא ידע ר' מינה ליה לפרושי שמעתין דאפי' על ידי הגעלה לא טפי מכלים המבשלים בהן כל ימות השנה וכן עשה ר' שמשון בר' יונה זצ"ל בסדר שלו שע"י הגעלה אסירי ור' אומר שאפילו הגעלה אינן צריכין. מדוכות של אבן אפילו נשתמש בהן חמין ברותחין דכלי אבן אין בולעין וראיה לדבר דתניא בתוספתא זבחים פרק כל התדיר גבי כל הכלים המבשלים ואוכלין שם הקדשים. כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה לא היו טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה הרי לך דלא בלעי וכן הורה הרב ר' יצחק בר מלכי צדק זצ"ל מספונטו. שמשתמשים באילפס הנעשים מאבנים שהן מותרין בפסח ואין צריכין אלא הדחה.
15
ט״זורבינו ישעיה זצ"ל כתב בספר המכריע על האלפסין שלנו שהן חתוכין מאבני שיש [ראיתי מחלוקת] בין החכמים בהגעלתן.
16
י״זרבינו יצחק מספונטו זצ"ל כתב בפרק שני דכלים גבי כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה ובע"ז בפרק אין מעמידין אמרינן מאי כלי נתר אמר ר' יוסי בר אבין כל מחפורת של צריף ויש לומר הן האילפסין הנחפרין מן ההר קרוב לרומי וכל רומי וכל סביבותיה נקרא צריף כדאמרינן בספרי בסוף פרשת והיה עקב שני צריפין ברומא צריף גדול של רומי ס"א אחר צריף גדול של איטליא ולפי זה הפירוש אין לטהר האילפסין בפסח כמו הקדירות ואם כן מאי בורמי דגללי דאמרינן ויש לומר כי הם כלי גללים והדבר צריך עיון גדול ולענין בישול קדשים אמרינן דכלי נתר טעונין שבירה ככלי חרש ותניא בתוספות דזבחים בפרק כל התדיר כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד נמצא דבורמי דגללי הם כלי גללים והם כלי צפיעי הבקר עד כאן דבריו וכן כתב רבינו נתן זצ"ל בערך חפר בראש גמרא בפ' האשה שנפלו לה נכסים גפרית ומחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירות אמר רב שר שלום גאון זצ"ל יש חכמים ששמעו מפי הראשונים יורות של אבנים שנפסלין מן ההר שאין להם טהרה עד שנכנסין לכבשן ויש חכמים ששמעו כלים הבאים מן הזרניך וכן פי' רבינו האיי גאון זצ"ל דגרסינן בפרק אין מעמידין בגמרא דנודות הנכרים וקנקנים כלי מחפורת של צריף ואינו נראה לי פתרון זה כלל לעשות אלפסין כלי מחפורת של צריף דהא בע"ז פרק אין מעמידין אמרינן דכלי מחפורת של צריף אין להם טהרה לעולם לענין יין נסך וטעמא דמילתא מפני שהן בולעין הרבה ומפני זה חמורין יותר מקנקניהם של נכרים שלאלה יש להן טהרה בעירוי שלשה ימים וליישנן שנים עשר חדשים כדמפרש התם ולאלה אין להם טהרה עולמית ואלו האלפסין הנחצבין מאבני שיש הא קא חזינן דלא קא בלעי כולי האי בצונן הלכך אין לפרש דאלו האלפסין הן כלי מחפורת של צריף אלא כדמפרש רבינו נתן זצ"ל בערך צריף דכלי מחפורת של צריף הן כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף שקורין אלו"ם וכן פי' גם המורה בע"ז ובפרק האשה שנפלו לה נכסים כרבינו נתן זצ"ל ובפרק יציאת השבת בשמונה עשר דבר פי' נתר מין אדמה לבנה ומה שכתב לעיל רבינו יצחק זצ"ל אם כן מאי בורמי דגללי דאמרינן לא הוזכרו בורמי בכל התלמוד כולו אבל בעל ההלכות כתב ובורמא דגללא דאשתמשו בה כולא שתא חמירא עביד לה דאנפא ומפליט לה ככלי מתכות ואע"ג דמיתברא ומצבתא לא דמיא לכלי חרש אבל ככלי מתכות דמיא וסגיא לה בפליטה ושריא לאשתמשי בה בפיסחא דתנן גת של אבן שזפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה וקתני סיפא ושל חרס [אע"פ] שקילף את הזפת הרי זו אסורה מדקא משני בין של אבן לשל חרס שמע מינה דהני בורמי דגללי ככלי מתכות דמי ושרי. מוכיח מדבריו דבורמי דגללי הן כלי אבנים והן הן האלפסין שלנו ובלשון ישמעאל קורין לאילפס בורמי כמו שכתב בעל הלכות גדולות דבורמי דגללי הן צריכין הגעלה ככלי מתכות כן כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל בפ' כל שעה נקוט האי כללא בידך דמני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללא דאשתמיש בהו חמירא כולא שתא צריך למיעבד להו הגעלה בכלי ראשון אלמא קסבר דברותחין צריך להגעילן וזה אינו נראה לי כלל דכיון דכלי אבנים הן אנה מצאנו שכלי אבנים צריכין הגעלה ברותחין בכל התלמוד כולו הרי בשילהי ע"ז אמרינן בעו מיניה מר' אבהו הני גורגרי דארמאי מהו אמר ליה תניתוה הרי שהיו גיתיו ובתי בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין והלולבין והעדשים מדיחן כו' עד כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך ופי' המורה עדשים היינו גת עצמה מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת כדפשוט מיניה ר' אבהו. ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו ביה רבנן בתראי ופשוט הלכתא כוותיה עד כאן דברי המורה אלמא גת של אבן סגי לה בהדחה בעלמא ואפי' לנגבה באפר אינו צריך ומתניתין נמי דקתני גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה דוקא זפתה צריכה ניגוב אבל לא זפתה אלא דרך בה בלחוד בהדחה בעלמא סגי דהכי אמרינן התם אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא בעי נגוב פי' אלא בהדחה בעלמא סגי פשיטא זפתה תנן מאי דתימא הוא הדין דאפי' דרך בה והאי דקתני זפתא אורחא דמילתא קתני קמשמע לן ואע"ג דאמרינן איכא דאמרי אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לי' בניגוב וכו' לא סתר לשון האחרון את הראשון אלא שניהן קיימין דהיכא דלא זפתה ודרך בה סגי ליה בהדחה והיכן דזפתה ודרך בה לא סגי ליה בהדחה בניגוב אלא בקילוף נמצא דגם במתניתא אינו מצריך לגת של אבן שאינה זפותה ודרך בה נכרי אלא הדחה בעלמא ואע"פ שלשון ראשון של רבא ראיתי כתוב בספרים בענין אחר זו הגירסא שכתבתי הויא עיקר והכי גריס ופירש המורה כדכתיבנא [וגם בתוספתא] דזבחים תניא דכלי אבנים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד. וכך כתב גם המורה בפרדס בהלכות פסח גבי הגעלת כלים ואבן מלח הדחתה היא מטהרתה וכן ייסד הפייט בקרובה נמי להגעיל ברותחין יורות המרותחין ובורמי דגללי מדיחין ומאני דקוניא בפתרא דוחין הני כלי חרס אסור לגמרי להורות דצריך להגעיל ברותחין ובורמי דגללי לא עשאם ככלי חרס לאוסרם לגמרי ולא כיורות של נחשת להצריכן רותחין אלא בהדחה בעלמא ודברי בעל הלכות גדולות ודברי רבינו יצחק זצ"ל נראין דחויין לגמרי שאין פנים לעשותן ככלי מתכות אלא או ככלי אבנים או ככלי חרש לאוסרן לגמרי.
17
י״חוהנכון בעיני לאוסרם לגמרי ככלי חרש כרב שר שלום גאון וכרבינו יצחק מסיפונטו זצ"ל אבל לא מטעמם שעושין אותם כלי מחפורת של צריף כי בבירור אין זה מחפורות של צריף אלא מפני שאני רואה שחכמים השוו את האילפסין לכלי חרס לעניין טומאה לכל דבר שמקבלין טומאה מאוירן ולא מגבן ככלי חרש ושיעור טהרתן ככלי חרש כדתנן בפרק ג' דכלים הלפס והקדירה שיעורן בזיתים אלמא דין האילפס כדין הקדירה ותנן נמי בפרק עשירי דכלים אילפסין זו בתוך זו ושפתותיהן שוות השרץ בעליונה או בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות היו בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה בעליונה והתחתונה (טמאה) עודפת כל שיש בה משקה טופח טמאה וכיון שאנו רואין שהשוו אותן חכמים לענין טומאה הוא הדין לענין הטבילה ואין לטהרם בהדחה בעלמא ככלי אבנים וגם לא בהגעלה ברותחין ככלי מתכות ואע"ג דאמרינן כלי אבנים אין מקבלין טומאה יש לומר דווקא שאר אבנים שאין דרך העולם לעשות מהן כלים אבל אלה אבני שיש שדרך העולם לעשות מהן כלים ומלאכתם נאים ודקה הם חשובים ומקבלין טומאה וכך יש לומר בכלי אדמה דדוקא טיט המיוחד ליוצרים לעשות ממנו כלי חרש אותן הכלים מקבלין טומאה אבל עפר אחר שאינו מיוחד לכך אם גיבלו ועושה ממנה כלים אע"פ שהסיקן בכבשן הן כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה מפני שאינן חשובין עד כאן דברי ר' ישעיה זצ"ל.
18
י״טותימה לאחי ר' בנימן נר"ו על דברי הרב זצ"ל איך לא השווה את מדתו שלא למד מתוספתא דזבחים וממתניתין דיין נסך הדומה לו בענין פליטה והגעלה ללמדינו היאך טהרתן ממה שבלעו בין בקדשים בין ביין נסך דחמיר איסורייהו והביא ראיה מטומאה שאינו דומה לו וכי מה ענין איסור בליעה אצל טומאה הרי כלי זכוכית שמקבלין טומאה ככלי חרס וטהרתן ככלי מתכות הילכך אין נראה כלל ללמוד איסור מטומאה ואיך נדחה משניות סדורות שהן הלכה על ידי הקישות ודמיונות מכל מקום טוב להחמיר בהן בהנך מדוכות החצובין מאבני שיש לפי שדרכן לתת בתוכו חמץ עם חומץ וחרוסת והוו להו כבית שאור שחימוצו קשה ואם הגעילן ברותחין אולי יש להן תקנה ומה שהצריכו הלכות גדולות ורבינו יצחק פאסי זצ"ל הגעלה ברותחין לבורמי דגללא ודאי משום חומרא דחמץ הצריכום רותחין שהרי ראייתם מגת של אבן מנגבה והיא טהורה והמשכיל יבין. ובוכיא הוא כלי שעושין מרעפין ואופין בו ומטגנין בו והוא כעין מחבת דקה אפו בה חמירא כולא שתא אסור למיפא ביה בפיסחא מאי טעמא היסקו מבחוץ היא ואי מליא גומרי והסיקו מבפנים ואופין תחתיה עוגות וחררות של חמץ כל השנה כולה מותר לאפות בה בפסח דכיון דהסקא מבפנים הויא לה כעין תנור וכיון שדרכה כל השנה בכך לא אמרינן דחייס עלה דילמא פקעה. מצאתי בדברי הגאונים ז"ל מרחשת או מחבת של מתכת בפסח עושין לו הגעלה ברותחין ואם היא ארוכה משים חצייה והופך חציה אחרת עוד ואם עדיין ארוכה ביותר מלבנה באור בנתיים וכך אמר לי ר' יהודה שכך היה נוהג אביו רבינו יצחק נ"ע ואם היא גדולה שאינה נכנסת ביורה עושין לה שפה. בהלכות פסח של רבינו שלמה זצ"ל וקדירות של חרס שנשתמש בהן לפני הפסח מדיחן יפה יפה ומניחן עד לאחר הפסח ושוב עושה בהן אפי' במינן ואין צריך לשוברם ואפי' להרחיצם ברותחין דאע"ג דקיימא לן בעלמא הלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל דאמר שמואל לא ישברו הואיל וכולהו תנאי קיימי כוותיה ומיפסקי הלכתא כוותיה דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו אחר הפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון ושמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר להו שמואל להנהו דמזבנא כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרשינא לכו כר' שמעון. ומאני דקוניא אע"ג דשיעי דינה ככלי חרש ואין ניאותין בהן בפסח אלא בחדשים וכלי חרש שאין דרכה להשתמש בהן חמץ על ידי רותחין כל השנה כולה מותר להשתמש בהן בפסח ע"י צונן אך לא ע"י (חומץ) [חמין]. וציר דבית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. העריבה צריך לגוררה שלא ישאר כזית במקום אחד פחות מיכן בטל במיעוטו ואינו עובר בבל יראה כדתנן בצק שבסדקי העריבה אם יש בה כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו.
19
כ׳ובעל הדברות ז"ל כתב בשולי העריבה אפילו כזית אינו צריך לבער ובשפתא דאגנא אפילו פחות מכזית חייב לבער ובין ללשון רבינו שלמה זצ"ל ובין לבעל הדברות דווקא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל להשתמש בהו בפסח אפי' במשהו אסור. ועוד כתב רבינו שלמה זצ"ל וכפות של נכרים שהן מכסף שנשתמשו בהן חמין צריכין גיעול ברותחין וצריכין טבילה. וכוסות וקיתונות וצלוחיות משפשפן במים ומותרין ואם הן חדשים צריכה טבילה והוא הדין לכלי מתכות חדשים הלקוחין מן הנכרים צריכין טבילה וכן הישנים. וכן ריחים של פלפלין שמתכת שלהן עיקר אם לקחו מן הנכרי צריכין טבילה אבל אם עשאן ישראל אפי' חדשים אין צריכין טבילה ולהוציא מאותן המצריכין טבילה לכלים לאחר הגעלה בפסח.
20
כ״אוכלי כסף של נכרים הממושכנין ביד ישראל אין צריכין טבילה ואם ישראל יודע ומכיר שיניחנה הנכרי כקנויין דמי ובעי טבילה ואם לאו הרי הן כשאולין וכן מצאתי לגאון אחר אם לוקח ישראל כלי מתכות מן הנכרי במשכן כגון כוסות [וגביעים] אינן צריכין טבילה אלא מדיחן במים יפה [ומשפשפן] במלח ובחול ואוכל [ושותה] בהן אבל קערות וכפות מגעילם ביורה רותחת כדי שיפלוט האיסור ומדיחן במים ואין צריך לעשות בהן טבילה ואם קונה אותם אחרי כן מן הנכרי צריכין טבילה. אמנם לגאון אחר מצאתי נכרי שמשכין לישראל כלי מתכות שראויין לסעודה צריכין טבילה דפשטינן מר בר רב אשי אמר אבא משכן ליה נכרי כסא דכספא ואטבלה כו' וכן כתב גם רבינו ישעיה זצ"ל דצריכין טבילה וכן נראה לאחי ר' בנימין נר"ו דצריכין טבילה דהא קי"ל דבעל חוב קונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מניין מכן לבעל חוב שקונה משכון ואם קונה את של ישראל כל שכן קונה את של נכרי א"כ הוי משכוניה כדידיה וצריך טבילה ואע"ג דהא דר' יצחק במשכון שלא בשעת הלואה מיירי מכ"מ משכון שבשעת הלואה קנוי לו יותר שאינו בהשיב תשיב לו את העבוט כדאי' בהמקבל המלוה את חבירו (למשכנו) לא [ימשכננו] ואם משכנו חייב להחזיר לו בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואה אבל משכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר לו עוד כתב אחי שמעתי שיש שמצריכין טבילה לכלי מתכות ישנים של ישראל [שצריכין] לשום תיקון ונתנה לנכרי לתקנם לפי שנכרי קונה את הכלי בשכר אומנתו והוי ליה כדידיה למ"ד אומן קונה בשבח כלי בפרק שני דקדושין. וכשפורע לו שכר אומנותו ולוקח לו את הכלי חשיב כאילו קונה אותה ממנו באותם המעות שנותן לו בשכרו אם כן ראוי לו להקדים שכר אומנותו שלא יקנה את הכלי וכיון שלא יקנה אותה לא יהא טעון טבילה ודווקא שתיקנו בלא תוספת מתכות אחר אבל אם הוסיף בה מלאכה חדשה היא וטעון טבילה:
21
כ״בוכלי קוניא הם כלי חרס טוחין באבר הואיל ומתיכין עליהם אבר ושועין עליהם ככלי מתכות דמי ואם לקחו מן הנכרי צריכין טבילה ואע"פ שאין נתוכין אלא מגבן וכי האי פלוגתא דקוניא דרב אחא ורבינא במס' ע"ז ופסיק הלכתא דאזיל בתר סופו שמתיך עליו מתכת ובעי טבילה ולא הוזכר שום חילוק הניתוכין מבחוץ לניתוכין מבפנים כן כתב רבינו שלמה זצ"ל:
22