שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳:תכ״דShoel uMeshiv Mahadura III 1:424
א׳להרב המאוה"ג מוה' יוסף משה נ"י אבד"ק זאלין:
1
ב׳הנה היום היה אצלי ואמר בשם זקנו הגאון החריף מוה' איצקל אבד"ק סאמביר שכתב באחת מתשובתו על מ"ש התוס' ביבמות דף קכ"א ד"ה ולא היא דאע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהן ואעפ"י שרובן חיים וע"ז הקשה תרי תמיהות חדא היכא מצינו דתנן דאין מעידין על הגוסס ועוד דהיאך מייתי ראיה מגוסס דאינו רק חד רוב דרוב גוססין למיתה למים שאל"ס בצורבא מרבנן דיש תרי רובי דרוב נטבעים במים שאל"ס אינם עולים וגם רוב צורבא מרבנן אי הי' עולים היה להם קלא ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה מה דאין מעידין על הגוסס מבואר במשנה דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו משמע להו דאף מסתמא קודם שתצא נפשו היה גוסס אפ"ה אין מעידין עליו וא"כ מבואר דגם גוסס אין מעידין עליו. ומעתה הרי מבואר במשנה דאפילו ראהו מגיוד וצלוב א"כ הרי רוב מגוידים מתים וא"כ מבואר דאף כשהיה גוסס ומגוייד אין מעידין עליו. איברא דהב"ש סימן י"ז ס"ק צ"ד כתב בשם התוס' דגוסס מגוייד מעידין עליו וא"כ נסתר כמ"ש. אבל באמת לפענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש שכן משמע מדברי התוס' בדף ק"א ע"ב ד"ה למימרא. הנה לפענ"ד אינו ראיה דמ"ש במגוייד שהוא גוסס כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי היינו דוקא לענין טומאה כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי והיינו ע"פ רוב דממילא מטמא דאזלינן בתר רוב דאינו חי ומגוייד בעצמו אף שאינו גוסס מטמא דאזלינן בתר רוב מכ"ש בגוסס מגוייד דאיכא תרי רוב אבל לענין עגונה לא אזלינן אף בתר תרי רובי. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ אין התחלה לקושית הש"ס דמה מדמה עגונה לענין טומאה דבטומאה אזלינן בתר רובא אבל בעגונה לא מועיל רוב מיהו זה אינו דהא שם קתני דאינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס א"כ משמע דלענין מחיי לא חיי דאי נימא דלענין עגונה בודאי יש לחוש לחיים א"כ למה קמ"ל דטמויי לא מטמא עד שתצא נפשו והרי לענין עגונה ודאי מחיי חיי ומה קמ"ל וע"כ להס"ד מחיי לא חיי אף דעדיין אינו מטמא ולפ"ז נסתר מ"ש בכוונת התוס' דע"כ לענין מחיי לא חיי קאי ולא לענין טומאה אבל באמת לפענ"ד יש לדחות ראיית הב"ש דדוקא להס"ד דלא ידענו מזה דלענין חיות חיישינן טפי וא"כ שפיר כתבו דבגוסס מגוייד לא חיי אבל לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן טפי דהא לפי דמסקינן לאביי דכחישא הוה וכן לרבא בסכין מלובנת א"כ ממילא לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן בתרי רובי ובטומאה באמת כשהוא גוסס מגוייד דמטמא ומ"ש אפילו גוסס ואפילו מגוייד אינו ענין חד רק או גוסס או מגוייד וגם אם נימא דחדא היא ל"ק כמו דמשני אביי ורבא וז"ב ופשוט. ועכ"פ כוונת התוס' בודאי נכון כמ"ש. ומן האמור ראיה ברורה למ"ש התב"ש והכו"פ סי' ל"ג דיש חילוק בין נבלה מחיים לטומאה דאף דהוה נבלה מחיים מכל מקום לענין טומאה אינו מטמא עד שתצא נפשו דהרי חזינן דאף במגוייד ואפילו גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו אף שגוסס בידי אדם ומגוייד בודאי הוה נבילה מחיים ודו"ק היטב:
2
ג׳שוב ראיתי בעצי ארזים שבסי' קכ"ט דחה ג"כ דברי הב"ש ע"ד שכתבתי וגם בס"ק כ"ג כתב בפשיטות דמלשון עד שתצא נפשו משמע דאף בגוסס אין מעידין. אברא דיש להקשות לפי מה דמשמע להו דמלשון עד שתצא נפשו משמע להו דאפילו בגוסס אין מעידין והרי לענין טומאה מבואר דאינו מטמא עד שתצא נפשו וקתני בהדיא אפילו גוסס ולא אמרינן דהוא בכלל עד שתצא נפשו. אמנם נראה דלפמ"ש התוס' דאפילו גוסס היינו שהוא מגוייד א"כ הוה גוסס בידי אדם א"כ מעד שתצא נפשו לא משמע רק גוסס בידי שמים אבל לא גוסס בידי אדם לכך קאמר אפילו מגוייד ואפילו גוסס אבל במשנה לא קתני אפילו גוסס בידי אדם ויש לומר דבגוסס בידי אדם דהיינו מגוייד באמת לא חיי ומעידין עליו כמ"ש הב"ש אבל באמת לפמ"ש דעד שתצא נפשו ואפילו ראהו מגוייד וצלוב קאי עד שתצא נפשו משמע דגם גוסס בידי אדם אין מעידין עליו והא דלא ביאר בהדיא אפילו גוסס משום דמשמע מלשון ואפילו ראהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו וא"כ זהו יותר מגוסס בידי אדם ודו"ק היטב ועכ"פ כוונת התוס' ברור כמ"ש ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דבעגונה דל"מ אף תרי רובי ממילא עד שתצא נפשו היא בפשיטות אבל בטומאה הוא דאזלינן בתר רוב לכך אצטריך לומר אפילו גוסס ודו"ק. שוב מצאתי בק"ע למהרח"ש גבי ראוהו מגוייד בדף נ"ה ע"ב שכתב בהדיא דמה דכתבו התוס' דאין מעידין על הגוסס הוא מהמשנה דאין מעידין עד שתצא נפשו ע"ש ונהניתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה. והנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס ומי מצי למוקמא כרשב"א והא מדקתני סיפא ומה קושיא הא כבר נודע שיטת הר"ש פ"ב דמקוואות דכל שכבר יצא מחזקתו הראשונה כגון שמקודם היה טומאה דאורייתא ועכשיו טומאה דרבנן לא שייך לאוקמא אחזקה הראשונה ולפ"ז מן הארכובה ולמעלה דעכ"פ טריפה הוא ואינה יכולה לחיות י"ב חדש א"כ עכ"פ חזקת חי אתרע שהחזקת חי הוא שיוכל להיות כן תמיד וכאן עכ"פ ביב"ח ודאי ימות ולא שייך חזקת חי אבל מגויד דיוכל לכוות ולחיות וא"כ שוב יש לאוקמא אחזקת חי ואף למ"ש הר"י דמגוייד סופו למות אבל זה לרבנן אבל לרשב"א סופו אינו כן וא"כ מה מקשה הש"ס והיא קושיה נפלאה וצריך לומר דלרשב"א דס"ל דיכולה לכוות ולחיות א"כ צריך פעולה לזה ושוב ג"כ לא שייך לאוקמא אחזקת חי דמעיקרא דל"צ פעולה לכוות ולחיות ושפיר מקשה. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה פריך על רשב"א והא בלא"ה קשה רישא לסיפא. ולפמ"ש יש לומר דבלא"ה היה מקום לומר דברישא מגויד חי בלי הסברא דיכול לכוות ול"ק אבל על רשב"א מקשה מיהו בלא"ה יש לומר דאם נימא דלשמא ימות חיישינן שוב שפיר מקשה רישא לסיפא דעל שמא ימות ע"ז לא שייך חזקת חי ובזה יש להאריך דזה פלוגתא בין אביי לרבא בגיטין דף כ"ח ורבא לשיטתו הוצרך לשנויי סכין מלובנת שאני אבל לאביי ל"ק רק על רשב"א וכמ"ש וא"כ ל"צ להביא הרי"ף הך דסכין מלובנת ודו"ק כי קצרתי:
3
ד׳ודרך אגב אסמוך ענין לענין בהא דאמרו ביבמות דף קט"ז ה"ד קטטה בינו לבינה באומרת לבעלה גרשתני וכו' וניהמנה מדרב המנונא והקשה אותי חכם אחד מראווא דלמה לא מוקי כדרך שאמרו בכתובות דף כ"ב כגון דאיכא תרי ותרי וכל דאיכא מסייע לה שוב מעיזה ומעיזה ואינה נאמנת. והנה בפשיטות השבתי דזה לא מקרי קטטה בינו לבינה דמשמע דרק היא גרמה הקטטה אכל כל שיש לה עדים לא מקרי קטטה בינו לבינה אף דשני' מכחישים. אמנם לפענ"ד נראה דבכה"ג דיש תרי ותרי כבר נודע מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דבכה"ג אתרע חזקת א"א דיראה שלא יוזמו עדיה ע"ש ולפ"ז בכה"ג דכבר אתרע חזקת א"א שוב נאמנת אף שיש קטטה דמה דחיישינן באומרת מת בעלי משום חזקת א"א וכאן אתרע כבר חזקת א"ע ע"י עדים שהעידו שגרשה בעלה ודו"ק. ומה שהקשה דנוקמא כגון דיש לה עד המסייע דמבואר ג"כ בריש סי' י"ז דיכולה להעיז ואינה נאמנת נראה לפענ"ד ליישב דהנה בהא דאמרו חזקה אין אשה מעיזה מבואר ברא"ש סוף נדרים דיש לה ג"כ חזקה שלא תאסר עצמה לעולם דלא תקבל גט ותהיה א"א לעולם וא"כ לכאורה אף ביש לה עד המסייע מהראוי להאמינה משום דלא תהיה אסורה לעולם. אמנם ביארתי בתשובה דיש לומר דלא תרצה להנשא כלל וזהו תלוי בפירוש זמנין דתקיף לה מבעלה ע"ש ברש"י שני פירושים והרבה הארכתי בזה ולפ"ז שוב אין ע"א נאמן דשמא לא תרצה להנשא כלל וחזקה דאין אשה מעיזה ל"מ כל דיש לה עד מסייע. והנה בהא דאבעיא כאן אי עד אחד מהימן בקטטה והרמב"ם כתב דחיישינן שמא שכרה אותו ונדחקו כולם דמה"ת נחוש לזה וכתב הט"ז דכיון דעיקר הנאמנות הוא משום דאשה דייקא ומנסבא וא"כ כל שע"א סומך ע"ז שוב אינו רק דיבור בעלמא ובכה"ג אינו נאמן ע"ש ודפח"ח ובכמה תשובות הארכתי בזה ולפ"ז יש לומר דבהס"ד ס"ל דגם בכה"ג עד נאמן וא"כ שוב לא מצי לאוקמא דעד מסייע לה דשוב יקשה להימן מטעם שלא תרצה להיות באיסור כל ימיה וא"ל דשמא לא תרצה להנשא דאכתי נאמן ע"א דבכה"ג אף דמקרי דיבור בעלמא ע"א נאמן להס"ד דבשלמא לפי מה דמסקינן דחיישינן שמא שכרה והיינו דלא הוה רק דיבור בעלמא בכה"ג שוב הוה רק דיבור ולא מהימן עד אחד דלא בא לידי מעשה אבל להס"ד לא מצי לאוקמא בכה"ג ודו"ק:
4
ה׳והנה אני הקשיתי דלוקמא כגון דתבעה כתובתה דבכה"ג מעיזה ומעיזה ומצאתי במהרי"ק שורש ע"ב דהקשה כן ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה התוס' הקשו בד"ה דארגיל למה לא ניחוש דמשקרת דהרי חזינן דשקרה ואמרה גרשתני וכתבו דבזה לא תשקר דיש חומר שתצא מזה ומזה ע"ש ולפ"ז הרי באומרת מת בעלי ותני לי כתובתי ג"כ אבעיא דלא מהמנא דמשום כתובה משקרת ולא משגחת על החומר ולפ"ז בכה"ג דחזינן דשקרה בשביל הכתובה בוודאי אינה נאמנת אף דלא תטעון תנו לי כתובתי דהא חזינן דשקרה בשביל הכתובה ואם נימא דלא שקרה שוב מהראוי להאמינה על הגירושין ועל המיתה ודו"ק. והנה במ"ש התוס' בד"ה באותו שעה דאמאי לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי במגו דהיתה טוענת גרשני בעלי כתב המהרש"א דלא שייך מיגו כיון דמה דנאמנת בגרשני משום חזקה דאינה מעיזה א"כ שוב לא יכולה להעיז. ולפענ"ד לפמ"ש הפוסקים דלענין ממון אמרינן מגו דהעזה א"כ יש לומר דיכולה להעיז בשביל דרוצית הכתובה ואף דלא אמרה תנו לי כתובתי אערומי קא מערמת למען שתהיה נאמנת אך המהרש"א סמך על מ"ש בתחלה דאם נוטלת כתובתה שוב ליכא מגו ע"ש א"כ שפיר הקשה. אמנם עדיין יקשה קושית התוס' לפמ"ש הרא"ש הנ"ל דלא תרצה להיות כל ימיה באיסור א"כ מהראוי להאמינה במגו. אך זה אינו דיש לומר שלא רצתה להנשא כלל ובלא"ה אתי שפיר דעכ"פ העזה איכא בודאי וא"י להעיז כמ"ש המהרש"א ודו"ק כי קצרתי:
5