שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳:ת״עShoel uMeshiv Mahadura III 1:470
א׳ראיתי בספר תפארת צבי חלק או"ח סי' ח' שכתב להגאון מוהר"י פיק ז"ל במ"ש המג"א סי' תקי"ט דברפוי שרי בשבת ואם אינו רפוי בשבת אסור וביו"ט שרי ומקורו מהתוספות ביצה דף כ"ב וע"ז הקשה מהא דאמרו בשבת דף מ"ז גבי מטה גללניתא דאמר רבא אנא כרשב"ג ס"ל דאמר אם היה רפוי מותר משמע דלת"ק אף רפוי אסור ומכ"ש באינו רפוי גם ביו"ט אסור והוא היפך דברי התוספות ונדחק שם בסופו ליישב והנה כבר כתבתי בזה בתשובה ואיני זוכר איה מקומו וגם אינו לפני כי עודני בקרית חוצות. אמנם לפענ"ד נראה כעת דבר חדש דהנה הטעם דבי"ט שרו נראה לפענ"ד לפי מה דאמרו ביבמות דף פ"ב רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ולפ"ז יש לחלק דבאמת בתוקע בחוזק אסור אף ביו"ט כמבואר סי' תקי"ט שם וא"כ לכאורה יש לגזור באינו רפוי אטו תוקע בחוזק וא"כ בשבת אסור אבל ביו"ט דהוא איסור לאו לא גזרו ולפ"ז הרי רבא לשיטתו ביבמות דף קי"ט דאמר כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת וא"כ רבא שפיר אמר אנא כרשב"ג ס"ל דלת"ק שוב אין לחלק בין לאו לכרת אבל אנן לא קי"ל כרבא בזה ולכך ביו"ט שרי. אמנם אף שהוא משוח בבשר הפלפול אבל אינו נכון מכמה טעמים חדא דכפי הנראה ביבמות דף קי"ט הגירסא רבה דהרי בדף פ"ב הוא רבה וע"ז פריך והא מר הוא דאמר כל בדאורייתא ופירש"י דף קי"ט א"כ רבה גרסינן ודברי הדגול מרבבה סי' נו"ן ביו"ד צ"ע כמ"ש בגליון שם הנדפס בלבוב וציינתי דברי המהרי"ק סי' ק"ע ותה"ד וגם לפמ"ש רש"י דדוקא בדבר דלא שייך הרחקה הוא דלא מפלגינן בין לאו לכרת הא בדבר דשייך הרחקה מחלקינן בין כרת ללאו ע"ש בדף קי"ט וכן קיימו וקבלו מהרי"ק ותה"ד הנ"ל ועיין מגיה במלמ"ל פ"א מיו"ט וא"כ כאן בהרחקה שייך לחלק בין לאו לכרת אף לרבא ועוד דגם תוקע בחוזק אינו איסור דאורייתא דהרי אין בנין וסתירה בכלים וא"כ לא שייך כל בדאורייתא. אמנם נראה דהנה התוספות בשבת שם ד"ה רשב"ג הקשו תימה הא אין בנין וסתירה בכלים ועוד היאך פליגי כולי האי דמר מחייב חטאת ומר פוטר ועוד קשה לר"י ברייתא כמאן. אמנם באמת רש"י כתב שם ד"ה חייב חטאת הוא גמרו ותחלתו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש ולא משום בנין דאין בנין בכלים וא"כ ל"ק מה דהקשו מאין בנין וסתירה בכלים דהרי חייב משום מכה בפטיש ולפ"ז נראה לי מה דרשב"ג מתיר ברפוי הוא לפמ"ש רש"י לגבי קנה של סיידין דלכך פטור שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד ולפ"ז יש לומר דכל שהוא רפוי לא שייך גמר כלי דהא פורק. אותו תמיד שהרי הוא רפוי וא"כ אינו גמר מלאכה והת"ק ס"ל דבאינו רפוי אסור שמא יתקע ואם תקע בחוזק הו"ל גמר מלאכה ולפ"ז מיושב היטב כל קושית התוספות דר"י ס"ל דאף בלא תקע בחוזק שייך מכה בפטיש ולכך חייב ומעתה לדידן דקי"ל דכל דלא תקע בחוזק מותר ולא שייך מכה בפטיש שוב אין בנין וסתירה בכלים וביו"ט שרי לגמרי אבל שם דפריך בנין מן הצד ניהו דליכא איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והיינו משום מכה בפטיש וזה דקרי ליה בנין מן הצד היינו ניהו דאינו עושה כלי גמור כל שאין תקוע בחוזק אבל עכ"פ מדרבנן הו"ל כמכה בפטיש ולכך הוכרח לומר דכרשב"ג ס"ל דברפוי מותר לגמרי אבל לרבנן מדרבנן עכ"פ מקרי מכה בפטיש וזה שם דס"ל דאסור משום מכה בפטיש אבל אנן דקי"ל דכל שאינו תקוע בחוזק אף באינו רפוי לא שייך מכה בפטיש רק מדרבנן אסור שוב ביו"ט לא גזרו. ובזה מיושב דר"י שפיר ס"ל חייב חטאת דהוא ס"ל דמטה של טרסיים שייך מכה בפטיש ומלבנות של מטה לא שייך מכה בפטיש ולכך אינו אלא אסור כל שאינו תקוע בחוזק ומכ"ש ברפוי וע"ז הוצרך לומר דכרשב"ג ס"ל דברפוי מותר לגמרי אבל לדידן כל שאינו רפוי אינו רק אסור לבד וא"כ ביו"ט שרי וז"ב ודו"ק היטב ועיין בש"ע סי' שי"ג ס"ו ובט"ז ומג"א ומ"ש בלבושי שרד בגליון שם ובאמת פשטת לשון הש"ס המחזיר מטה בשבת משמע דוקא שבת ולא ביו"ט:
1
ב׳ומה ששאל בהא דכתבו התוספות בשבת דף י"א ע"ב ד"ה ואם דהא דאמרו אם היה שבת והוציאו בפיו חייב התם נמי דרך המאכל להוציא בפה וע"ז הקשה דנעלם מהם דברי הש"ס שבת דף ק"ב דאמרו שם והא אין דרך הוצאה בכך ומשני כיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום ע"ש הרי דאין דרך הוצאה בכך רק משום כיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום וא"כ מה קושיא דכאן לא כיון לכך דאם הוא מכוין ודאי היה חייב אף לר"מ וגם בהך דמחט נקובה שמביא התוספות מבואר דאם היה מכוין היה חייב וכיון דמיירי דלא קא מכוין מה קושיא משם שם כיון להוציא ולכך מחשבתו משוי ליה מקום והיא קושיא חמורה מאד. ולפענ"ד נראה לחומר הנושא דבאמת צריך להבין מה מועיל מה דמחשבתו משוי ליה מקום הא כל דאין דרך להוציא בפיו שוב אף שזה כיון להוציא בפיו הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ועיין בתוס' בשבת דף צ"ב שכתבו דבחד גברא אף שאם היו רמונים לכל העולם היו סוחטין מכל מקום לא מועיל ועיין מג"א סי' ש"כ ס"ק א' וא"כ מה מהני שמחשבתו משוי ליה מקום וצריך לומר דש"ה דעכ"פ כעת שאין העולם סוחטים רמונים אף שאם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין עכ"פ כעת לא ראינו שסוחטין ולכך בטלה דעתו אבל כאן זה שאוכל הוציא בפה ואם אחר שהיה רוצה לאכול והיה צריך ללכת היה ג"כ מוציא בפה שוב מקרי דרך הוצאה בפה ואף שלא ראינו שהוציא בפה אלא זה אבל לא ראינו להיפך שלא היה מוציא בפה וא"כ זה שכתבו התם נמי דרך המאכל להוציא בפה והיינו כשרוצה ללכת ורוצה לאכול מוציא בפה ושפיר כתבו התוספות דאם לא היו דרך ב"א בכך לא היה מועיל מה שמחשבתו משוי ליה מקום וראיה ברורה דהרי ר"מ ס"ל כאן אף אומן דרך אומנתו מכל מקום לא חייב מכ"ש שלא מועיל מה שמחשבתו משוי ליה מקום ואמרינן דבטלה דעתו וע"כ שדרך הוצאה בכך כל שאוכל והולך כנ"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי והוא העיקר לפענ"ד דהתוספות לא פירשו כרש"י שפירש והא אין דרך הוצאה בכך משום דאין דרכו להוציאו בפה והתוספות ס"ל דדרכו להוציאו בפה רק דס"ל דניהו דדרכו להוציאו בפה כשאוכל אבל הנחה לא הוה על מקום ד' וע"כ דבליעתו זו הנחתו ועיין תוספות שם דף ק"ב שהקשו דהא אינו מקום ד' וכתבו דבטל הוא אגב רה"ר והרי פיו למעלה מעשרה וא"כ זהו שהקשו והא אין דרך הוצאה בכך שהוצאה שייך ממקום למקום וכאן אינו ממקום למקום ואף דהוה מפה לבית הבליעה אבל הבית הבליעה אינו מקום חשוב ד' על ד' והוצרך לשנוי דמחשבתו משוי ליה מקום והא דלא פריך בפשיטות על הנחה דלא הוה ד' יש לומר דהומ"ל דהנחה לא בעי על ד' וכדאמרו בשבת דף ד' ודף ה' ולכך פריך והא אין דרך הוצאה בכך והיינו דדוקא במקום שעקירה הוה מקום חשוב רק הנחה לבד לא הוי מקום ד' שייך לומר דלא בעי הנחה על ד' אבל כאן דבאמת אין דרך הוצאה בכך וניהו דכל שאוכל הו"ל דרך הוצאה בכך אבל בזה עכ"פ בעי שיהיה הנחה מקום ד' וע"ז משני דמחשבתו משוי ליה מקום להנחה וז"ב. ובזה מיושב מה דמדמה לנחה בפי הכלב והרי שם עדיף דשם רק הנחה בלבד מחשבתו משוי ליה מקום וכאן עקירה והנחה בעי שמחשבתו ישוה לו מקום וא"כ אדרבא הך שהוציאה בפיו צריך ללמוד משם ובש"ס הוא להיפך ולפמ"ש ההוצאה דרכו בכך ורק הנחה לבד צריך שמחשבתו משוי ליה מקום. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא דאם נימא דאין דרך הוצאה בכך וא"כ מחשבתו צריך להשוות מקום בין בהוצאה ובין בהנחה והרי שני כחות באדם אחד קמבעיא ליה לר"י כדאמרו בשבת דף ה' וכאן הוה ג"כ כשני כחות באדם אחד דצריך שישוה לו מקום להוצאה ולהנחה וכפי מה שפסק הרמב"ם פי"ב מהלכות שבת הלכה ט"ו הוא פטור. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דרך הוצאה בכך רק הנחה לבד בעי שמחשבתו ישוה לו מקום. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דרבנן אמרו אינו מן השם ופירש"י בכריתות ובשבת שם דזה חייב משום הוצאה וזה משום אכילה וקשה דהרי אמרו אין דרך הוצאה בכך וצ"ל דמחשבתו משוי ליה מקום והיינו משום דכיון לאכילה וא"כ בא איסור הוצאה משום אכילה דבלא"ה לא הוה דרך הוצאה בכך ולפמ"ש אתי שפיר דההוצאה הוה דרכו בכך וא"כ משעה שהוציא אף שלא אכל חייב משום הוצאה ואכילה צריך לבא לבית הבליעה אברא דאכתי קשה לפמ"ש התוספות בשבת וביבמות דף ל"ד דבא כאחת דבליעתו זו הנחתו אף דלא נח א"כ בא בשביל אכילה דהרי בשביל הבליעה חייב ובבליעה חייב על אכילה ג"כ. מיהו יש לומר דהבליעת אינו משום שאכל וכל שבלע אף שלא לעסו חייב וא"כ אינו משם אחד ועיין תוספות יבמות שם ד"ה והוציא בפיו שכתבו בהדיא דאף דהמוציא בפיו פטור מכל מקום במידי דבר אכילה חשוב דרך הוצאתו והרי בשבת אמרו דאין דרך הוצאה בכך וע"כ דלא קאי על ההוצאה רק על הנחה וכמ"ש. והנה בירושלמי פ"ק דשבת ה"א תני דאינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח ועיין ק"ע שם ולפענ"ד הכוונה דהרי ר' יוחנן ס"ל בחולין דף ק"ג דכל שנהנה גרונו בכזית אף שבמעיו אינו כזית חייב וא"כ לכך אינו מן השם דעל אכילה חייב תיכף בשעה שמהלך דהיינו בגרונו אף שלא יהיה אח"כ כזית ואילו משום הוצאה לא יתחייב עד שינוח. ובזה יתיישב מה שהקשה בק"ע שם על רש"י שפירש דזה משום הוצאה וזה משום אכילה. ולפמ"ש א"ש דהירושלמי לשיטתו שחברו ר' יוחנן ור"י ס"ל דחייב בגרונו בכזית אבל רש"י רצה לפרש אף לר"ל איך יפרש המשנה דאינו מן השם ולזה צריך לפרש משום דזה באכילה וזה בהוצאה וע"ש בירושלמי מה דאמר בשם ר' ינאי ומבואר דס"ל גם כן דהרי נהנה גרונו בכזית ובזה יתיישב גם קושית הק"ע ד"ה תפתר ולפמ"ש אינו בא בב"א שעל אכילה חייב תיכף כשבא בגרונו וכל מה שהקשה שם ל"ק דהירושלמי לשיטתו וכמ"ש ועיין בפ"מ הנדפס מחדש. והא דלא פירש הירושלמי כרש"י יש לומר דהירושלמי ס"ל דגם ההוצאה אין דרכו בכך ורק משום דמחשבתו משוי ליה מקום וא"כ אי אפשר לפרש כרש"י דהרי בא ההוצאה בשביל אכילת ודו"ק. ויש לפקפק בכל מ"ש כי מה נ"מ בין הוצאה להנחה אם חשוב הוצאה בפה במאכל גם הנחה יחשב ויש להמתיק הדברים עפמ"ש למעלה דשני כחות באדם אחד לא אמרינן וא"כ שפיר פריך אף דנימא דבמאכל נחשב הוצאה אבל שני כחות באדם אחד ל"ש ואיך נחשב הוצאה והנחה וע"ז משני דמחשבתו משוי ליה מקום והיינו דהוצאה נחשב הוצאה כיון דהיא מאכל והנחה נחשב ע"י שמחשבתו משוי ליה מקום. ובזה יתיישב הכל על נכון כמ"ש למעלה ודו"ק. ובמ"ש בכוונת הירושלמי שזה מהלך וזה מניח נראה לי דהירושלמי שפיר פירש כן ולא כרש"י ליישב קושית הש"ס דלמה לא חשיב יוה"כ ולפמ"ש יש לומר דבר נחמד דהרי בש"ס דילן בשבועות דף י"ג רצו לומר דר' יהודה ס"ל כרבי דיוה"כ מכפר אף בלי תשובה וצ"ל לדידיה דכרת דמוצא לא מכפר כמ"ש רבא שם ולפ"ז ביוה"כ דבעי יתובי דעתא בודאי לא סגי בנהנה בגרון רק אכילה במעיו וא"כ שוב הוה מן השם דעד שבא למעיו לא נתחייב דיוה"כ מכפר רק בבואו למעיו ואז באו כאחת ודו"ק כי הוא ע"ד הפלפול. והנה המג"א כתב בסי' שי"ב סק"ח דבדבר התחוב כלו בגוף מותר לכתחילה וא"כ מותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לרה"ר. ולכאורה אם היה יכול לאהדורי כל שלא הגיע לבית הבליעה לא מקרי תחוב בגוף ועיין כתובות דף למ"ד גבי זר שאכל תרומה. אך נראה כיון דעכ"פ אינו מכניסו כדי להחזיר ולהוציאו תדיר שרי ועיין בתוספות שבת שהביא כן לשון המג"א ועיין מחצית השקל שהאריך בדבריו ולפענ"ד כוונתו לזה דכל שאין דעתו להכניס ולהוציאו תדיר שרי אף שהיה יכול להחזירו כשירצה וכפי הנראה הוציאו כן מלשון הר"מ שהובא בטור וגם בזה האריך במחצית השקל ובח"כ לא הבין כוונתו וכוונתו כמ"ש ולפענ"ד ראיה מהא דאמרו אם היה שבת והוציאו בפיו כמו שהיא הגירסא בשבת הנ"ל וביבמות הנ"ל ובכריתות נשמט מלת בפיו וע"כ רצה בפני משה בירושלמי שבת שם לומר שיש מחלוקת בזה ע"ש ולפענ"ד עיקר הגירסא בפיו וקמ"ל דוקא בפיו שניכר הוא דחייב הא אם היה בלוע בגוף היה מותר ודו"ק. ובילדותי כמדומה שלא כתבתי כן ואינו לפני ולפענ"ד העיקר כמ"ש כעת ודו"ק היטב:
2