שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:י״גShoel uMeshiv Mahadura III 2:13
א׳ראיתי המלכים נועדו מאן מלכי רבנן והנה הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ז וסי' כ"ט שם דעתו דנוגע כשר לעדות אשה אבל השמש יצא על הארץ ונדפס מחדש שו"ת זקני המג"ש ובח"ב סי' ס"ד האריך להוכיח דנוגע פסול בעדות אשה וכל אחד עוטף כל מה שיכול לעטוף ראיות לדעתו ואמרתי לברר הדברים והנה זה יצא ראשונה מ"ש המג"ש שם ראיה דנוגע פסול מן התורה מהא דאמרו בירושלמי גבי הן הן עדיו הן הן שלוחין ואמר ר' אבין נראין הדברים שקדשה בשטר אבל בכסף נוגעין בעדותן א"ר יוסי כיון שהאמינם תורה אפילו בכסף נמי ואם נימא דנוגע אינו פסול רק מדרבנן מה אמר ר"י כיון שהאמינם תורה מה בכך הא מכל מקום מדרבנן נפסל ע"ש והנה באמת אין זה ראיה דבאמת הירושלמי לשיטתו שהובא בתוס' גיטין דף ט"ו ע"ב בד"ה אני הוא עד שני שכתבו דנראה כנוגע בעדותו והיינו שם דהנגיעה היא בגוף העדות ובזה פסול מה"ת אבל כל שהנגיעה אינו בגוף העדות רק שע"י שיעיד יקבל שכר וכדומה זה מקרי נגיעה מבחוץ וזה אינו פסול מה"ת וכ"כ בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכ"ח ע"ש שדעתו דכל שאינו נגיעה בגוף העדות אינו מקרי נוגע וכשר. ובזה אני אומר דבר נחמד במה שתמהו המפרשים בירושלמי הלז דממנ"פ במה מיירי אם לאחר שתקנו שישבע היסת וכמ"ש התוס' א"כ מה אמר ר"י מכיון שהאמינה תורה הא דרבנן פסול ואם מיירי קודם תקנה וכמ"ש המרדכי דברי ר' אבין לא יתכנו ועיין אבני מלואים סי' ל"ה מ"ש בזה וכבר כתבתי הרבה דברים בזה וכעת אני אומר דבר נכון דלכאורה צ"ב דברי הש"ס דאמרו מיגו דיכלו לומר אהדרינהו ללוה וכו' והא הרמב"ן והקדמונים כתבו דלא מהמני עדות כל שצריכין מגו ולכך אינם נאמנים במגו דפסלו בגזלנותא ע"ש וא"כ מה"ת להאמין כאן. אמנם נראה דשאני התם דלגוף העדות צריכין מגו דאל"כ הוה תרי ותרי לא נאמין להם במגו אבל שם לגוף העדות א"צ מגו ונאמנים בלא"ה רק דיש חשש שנוגעין בעדותן וכל שיש מיגו מסלק הנגיעה ושוב נאמנים מצד עצמם ויש להמתיק עוד הדבר דבד"מ א"צ עדים כלל דלא איברי סהדי אלא לשקרי א"כ כל שיש מיגו שוב א"צ תורת עדות רק לברר הדברים ושפיר נאמנים מצד עצמם ולפ"ז בקידושין דצריך עדים על גוף הקידושין אף דהדבר אמת א"כ שוב ל"ש להאמין במגו דאף דאינו רק מסלק הנגיעה מכל מקום כל שצריך מגו שוב לא מקרי עדים ומכ"ש לאחר שתקנו היסת דודאי אינן נאמנים וזה סברת רבי אבון. אמנם סברת ר"י כיון דמן התורה נאמנים דיש להם מגו לסלק הנגיעה רק דלאחר שתקנו היסת וצריכין שבועה שוב אין עליהם תורת עדות מכל מקום כל שמן התורה נאמנים ונסתלק הנגיעה בעצם רק שמדרבנן צריכין שבועה זה לא מקרי נגיעה בגוף העדות רק כמו נגיעה מבחוץ ובזה שוב יש עליהם תורת עדות ונאמנים בקידושין מתורת עדות כנלפענ"ד. ועכ"פ מזה אין ראיה. והנה המג"ש הביא הרבה ראיות דנוגע חיישינן למשקר ואף בעדות אשה נאמנים. ובאמת כל ראיותיו יש לדחות ע"פ דברי הנוב"י שחידש דלכך נוגע כשר בעדות אשה דכל דהוה מלתא דעל"ג לא משקרי ולא חיישינן אף דהוה נוגע והביא ראיה מהא דאמרו ביבמות דף ע"ז מהא דאמרו ומי מהימן והא כל ת"ח שאמר דבר לאחר מעשה אין שומעין לו ושם ביארו התוספות דיתרא היה נוגע גמור וע"ז משני הא שמואל וב"ד קיים ופירש דהוה מלתא דעבידא לגלויי וא"כ מבואר דבמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי וכשר נוגע ע"ש א"כ בזה הן נסתר מחמתו כל ראיות המג"ש שם דכל דלא מהימן מתורת מלתא דעבידא לגלויי כמו בחמש נשים דאמרינן דאמרה תמות נפשי עם פלשתים ולא תחוש למלתא דעבידא לגלויי א"כ שוב הוה נוגע גמור. גם מה שהביא מחשוד על העריות הנה בזה ביאר הרי"ף פרק החולץ גבי ואשתמודענא דאחוה דאבוה הוא דכל מקום שיש חשד חשוד אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי יעו"ש וא"כ כל ראיותיו נדחות ע"ש. אמנם גוף ראיית הנוב"י נעלם ממנו דברי הריטב"א ביבמות שדחה דברי רש"י דלא נחשד ח"ו ת"ח למשקר ורק דכל דנוגע בדבר חיישינן שמא לא דקדק יפה בדברי רבו ואולי טעה בקבלתו אבל כל שהוא מלתא דעבידא לגלויי מסתמא מדקדק היטב ע"ש. ובזה אני אומר מה דאמרו בדף צ"ח שאני הכא דאמר מלתא אחרינא בהדי' ולכאורה צריך ביאור דלמא אערומי קא מערים וגם זה שקר ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ חזינן דדייק טפי דהרי על הדבר אחר שהעיד בזה לא שייך דלמא טעו ושוב מצאתי בריטב"א שם שכ"כ בעצמו ונהניתי ומ"ש שם מורה ובא היינו כמ"ש הריטב"א כאן דכל שאומר מצד הסברא ומורה כן ומביא ראיה לדבריו בזה נאמן הת"ח ע"ש. ועכ"פ ראיות הנוב"י אינן ראיות דאפשר דכל דחשו למשקר אף במלתא דעבידא לגלויי פסול נוגע אמנם לכאורה נעלם מעיני שניהם המג"ש והנוב"י ש"ס מפורש בבכורות דף ל"ו דאמרו שם דהכהן נאמן לומר ישראל נתן לי זה הבכור במומו אף דהוא חשוד על המומין ומטעם דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי וכן קי"ל כדאמרו שם הלכה אף בקמייתא א"כ מבואר דאף נוגע כשר במלתא דעבידא לגלויי וכ"כ הב"ש סי' ק"כ ס"ק ה' ראיה זו. אך לפענ"ד יש לדחות דיש לומר דשאני כל מלתא דעבידא לגלויי דיש לומר דלא חש כל כך וסבר שמא לא ידרשו ויחקרו עליו ומתוך שהוא נוגע אומר שקר וסובר בדעתו מה"ת יחקרו ע"ז ועיין בבכורות שם גבי הא דאמר שאני התם דמרתת וע"ש ברש"י ולפ"ז בכהנים דנחשדו על הטלת מומין וא"כ גם הוא יודע שבודאי יחקרו עליו א"כ שוב בודאי כל שהוא מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי דהוא יודע וחושש שמא יחקרו ע"ז כיון דהוא חשוד. ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"ב מבכורות הלכה י"ח בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום ובא עד אחד והעיד שזה המום נפל מאליו ואין ידוע אם ע"ז המום שוחטין עליו או אין שוחטין ובא הכהן שהבכור שלו ומעיד שהראה לחכם נאמן שלא נחשד לאכול קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת ודבריו תמוהים דאף דבש"ס אמרו להאי טעמא היינו משום דרצה לדחות דבמלתא דעבידא לגלויי ג"כ אינו נאמן כל שהוא נוגע אבל להמסקנא דמלתא דעבידא לגלויי נאמן כמ"ש הלכה י"ט בעצמו א"כ ל"ל טעמא דלא נחשדו על קדשים בחוץ וכבר תמה הלח"מ בזה ולא מצא מענה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהוא נוגע אינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ורק משום דיודע בעצמו שהוא חשוד מתיירא שלא יחקרו עליו ולפ"ז זהו כשאומר שמום נפל מאיליו אבל כל שעד אחד העיד עליו בזה לא חיישינן כמ"ש בהלכה י"ז שם וא"כ שוב אינו מתיירא שמא ידרשו אחריו ושוב הוה נוגע ואינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ולכך צריך הטעם דלא נחשדו לאכול קדשים בחוץ:
1
ב׳ובזה מיושב מה שפירש הרמב"ם בהא דנאמן כהן לומר שמום זה הראה לחכם כגון שבא עד אחד דהיינו דבזה הוא דלא יהיה נאמן וכמ"ש ודו"ק. ועכ"פ אין ראיה משם שיהיה נאמן במלתא דעבידא לגלויי כל שהוא נוגע. והנה מ"ש הנוב"י ראיה מהא דאשה בעצמה נאמנת אף דהיא בודאי מקרי נוגעת בדבר יפה דחה המג"ש דשם שייך דייקא ומנסבא ובאמת שלא ראו דברי התוספות בבכורות שם ד"ה הלכתא דלמ"ד דאינו נאמן ל"ק מע"א באשה דשם שייך דייקא ע"ש. וראיתי במזבח כפרה שם שהקשה ג"כ קושיא זו וכתב דשם בודאי לא משקר דהוה איסור האיש דהוה דאורייתא ולא נודע דגם כאן היא דאורייתא. ולפענ"ד הכוונה דע"כ לא חיישינן למשקר דוקא בדבר שאינו נוגע רק לזה חיישינן שמא ישכור עד או שבעצמו יעיד שקר בשביל הנאתו אבל להכשיל אחר שא"י וסומך על עדות של זה בוודאי לא יעשה וזה דבר חדש ויש להאריך בזה. והנה הנוב"י בעצמו הביא דברי הרי"ף גבי אשתמודענא דאחוה שמבואר דכל שהוא נוגע לא מהימן אף במלתא דעבידא לגלויי והנני מוסיף דשם הוא גילוי מלתא ועדיף ממלתא דעבידא לגלויי וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' פ"ג והנמשך לבאר זאת ואפ"ה אינו נאמן מכ"ש במלתא דעבידא לגלויי ומ"ש הרי"ף דבחשוד ודאי יש לחוש היינו כל דאנן חשדינן ליה אבל לא מוחזק בחשוד אבל כל שמוחזק בחשוד מהראוי להאמינו וכמ"ש לענין כהנים ודו"ק וע"כ לפענ"ד ברור דבנוגע אינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ועיין תורת גיטין סי' ק"כ שמחלק להיפך דבסי' ק"כ הוה מלתא דעבידא לגלויי גמור משא"כ בהך דהחולץ ואינו לפני ולא ראה דברי התשב"ץ שהאריך דגלוי מלתא בעלמא נאמן יותר ממלתא דעבידא לגלויי ולזה כיון הרמב"ן בחידושיו לנדה דף מ"ח שמחלק דדברי הרי"ף הן גלוי מלתא ולא מלתא דעבידא לגלויי וכיון למ"ש ובספר נדפס מחדש שמו ישרש יעקב בדף ע"ז שם לא עמד על כוונת הרמב"ן והביא דברי התורת גיטין ומהתימה שאחר שרמז לדברי התשב"ץ למה לא נחית לזה והנה מ"ש הרי"ף דוקא דאינו חשוד והבין הנוב"י דהכוונה לנוגע ובישרש יעקב שם כתב דהכוונה שהמעיד חשוד לא מהימן ולא הבנתי דנראה דחשוד הוא מטעם נגיעה וכדומה דחשוד גמור לא אצטריך לאשמועינן. ומה שהקשה מבכורות דהכהנים חשודים הנה כ"כ דשם דהוא מוחזק לחשוד עדיף טפי וכל דבריו שם יש לדחות ואין לי עסק באחרונים לשרש אחר ישרש יעקב ודו"ק. והנה לכאורה צריך ביאור דהיאך בעי ביבמות דף ע"א באשה אי מהמנא מטעם מלתא דעבידא לגלויי או משום דדייקא ומנסבא ולמה לא נימא כיון דהוא איסור אשת איש שהיא במיתה וכרת למה לא יהיה נאמן והלא לענין בכור אמרו דלא חשוד להאכיל קדשים בחוץ ואף להס"ד דגם במלתא דעבידא לגלויי לא נאמן אפ"ה בכרת לא חשידי וא"כ ה"ה בא"א וצריך לומר דשאני בכור דהוא כרת ומעיד לענין כרת אבל באשה יש לומר דאינה רוצית לישא רק שלא תצטרך חליצה ויבום מאחיו וכדומה שרוצית להפטר מקרוביו ואינה רוצית להנשא כלל ועיין בתוס' בכורות שם ואולי כוונו לזה ודו"ק ועיין בשב שמעתא שמעתא ז' פ"ז ופ"ח מה שהאריך בענין נוגע והמעיין במג"ש שם ימצא הרבה ראיות של הש"ש שם וחלוקו דבעדות אשה בעינן נגיעת ממון בפירוש אינו נראה והעיקר כהמג"ש. והנה אם נימא דנוגע פסול מן התורה אף במלתא דעבידא לגלויי יש ליישב דברי התוס' יו"ט פ' שני דיבמות משנה יו"ד ד"ה וכלן מותרות שכתב דבעד אחד המעיד צריך לומר שהיא טוענת ברי דאל"כ היא גופה באשם תלוי קאי ותמה בגליון התוס' יו"ט הנדפס בברלין מכונה בשם תוס' רע"ק דזה דוקא בתרי ותרי אבל בעד אחד שאמר שמת האשה מותרת וא"צ לומר ברי ולפמ"ש יש לומר כל דנשא אותה חזינן דנוגע הוא ועכ"פ יש לחוש שמא הוא נוגע וא"כ שוב אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי ע"כ צ"ל דהיא טוענת ברי אז מותרת דאל"כ יש לחוש לנגיעה ובטל עדותו ועכ"פ באשם תלוי קאי וז"ב. ובזה יש ליישב מ"ש אח"כ התוס' יו"ט דאתתא דייקא ומנסבא ותמה בתוס' רע"ק דזה טעם על מה דעד אחד נאמן אבל מה ענינו לכאן דפשיטא דמשום חשש בעלמא בודאי לא תצא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דיש חשש שמא נוגע הוא שוב מה"ת לא נאמן והוא דתצא לזה הוצרך התוס' יו"ט דהיא דייקא ומנסבא והיא לאו נוגעת היא וז"ב ויתכן יותר דבאמת יש שני טעמים מה דעד אחד מהימן אי משום מלתא דעבידא לגלויי ואי משום דהיא דייקא ומנסבא ולפ"ז כאן דיש חשש נגיעה שוב לא שייך מלתא דעבידא לגלויי והיא באשם תלוי קאי וצריך לומר דטוענת ברי וא"כ שייך דייקא ומנסבא ושוב נאמנת וממילא ליכא חשש נגיעה דהא היא דייקא ומנסבה ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דהקשה אותי אחד ממינסק ושמו ר' ליב האסקל בשנת תרכ"ד י"ד אדר ראשון וא' תשא בהא דגבי אשתמודענא דאחוה הוא חולק ר"א אי מהימן והקשה לפמ"ש הר"ן דלברר המיעוט מתוך הרוב נאמן עד אחד א"כ כאן הוה ג"כ מברר המיעוט מתוך הרוב והשבתי דלא דמי דשם מברר המיעוט מתוך הרוב שיש להסתפק אם הוא מן הרוב ועל רוב בני אדם יש להסתפק זה הספק וזה מברר שאותו האיש הוא המיעוט וכאן האח שאנו מסופקים בודאי אינו מן הרוב דרוב בני אדם אינם אחים לזה וא"כ לא שייך לומר דמברר המיעוט מתוך הרוב והמיעוט שאנו מוספקים אם זה או זה הוא נגד הרוב דרוב בני אדם אינם אחים ואינו נאמן הע"א ושאני בשאר דברים דהמיעוט הוא תוך הרוב ב"א והיא מברר שזה הוא המיעוט מתוך הרוב משא"כ כאן ודו"ק היטב. ודרך אגב אבאר במה דאמרו בירושלמי פ' האיש מקדש וכן בקידושין א"ר אבין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ר' יוסי אמר מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי והנה התוס' כתבו דמיירי אחר שנתקנה שבועת היסת והדברים תמוהים דא"כ מ"ט דר"י והמרדכי כתב דטעמו של ר"י דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת וע"ז קשה דא"כ מ"ט דר' אבין ועיין אבני מלואים סי' ל"ה מ"ש בזה וכבר כתבתי בזה הרבה תשובות וכעת ד' בהר כ"ז למב"י תרכ"ד בלמדי בש"ע סי' ל"ה אמרתי דברים חדשים וארשום בקצרה הנה נראה לפענ"ד דנחלקו בירושלמי האמוראים במה שנחלקו הח"מ והב"ש דדעת הח"מ דכל שצריך שבועה מדרבנן אפילו מה"ת לא הוה עד ודעת הב"ש דכל שמן התורה נאמן והוה עד אף דצריך שבועה מדרבנן שוב אינו נקרא עד ע"ש ובזה נחלקו האמוראים ומיושב הא דאמרו מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי והרי כופר הכל שהאמינה תורה ואפ"ה צריך שבועה מדרבנן וכעין שהקשה המלמ"ל פ"ד מהלכות נחלות על הריב"ש ובתשובות הארכתי בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה סברתו דמה דצריך שבועה מדרבנן לא פסלו מתורת עד וכמ"ש הב"ש ודו"ק. והנה מה שהקשה הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' צ"ג דשבועת בן הבית קדמה לשבועת היסת וא"כ גם שתקן ר"נ שבועת היסת יש שבועת בן הבית. הנה בקידושין לפענ"ד ל"ש שבועת בן הבית כיון דלקידושין כל עד הצריך שבועה לא הוה עד ובקידושין בעי עדים ול"מ מה דמודים א"כ כל שעשאן שלוחים והן הן עדים שוב ודאי דהימנם גם לזה שלא יהיו צריכין שבועה דאל"כ מה הועיל בשליחתם וא"כ יש לומר דבזה נחלקו האמוראים ומיירי קודם שתיקן שבועת היסת כמ"ש המרדכי רק שכל ששלחם שוב ע"כ האמינם וליכא שבועת בעה"ב שוב נאמנים ובשלמא אם לא היו נאמנים מה"ת שוב מה מועיל מה שהוא האמינם הא אנו דנין לגבי האשה והוא אומרת שלא קבלה ודלמא משקרא בזה ועשו קנוניא עם זה אבל כשנאמנים מה"ת רק לענין שבועת בן הבית שוב יכול להאמינם בזה וז"ב. ובזה נראה מה שהאריכו בזה הקדמונים אם מועיל סילוק אי הלך בעה"ב עם השלוחים ולפמ"ש בקידושין ודאי מהראוי להאמין דבודאי נתן להם נאמנות דא"כ מה הועיל בשליחתם ודו"ק היטב:
2
ג׳והנה מ"ש בירושלמי מכיון שהאמינה תורה נראה לפענ"ד דהנה בתוס' הקשו דיהיו נאמנים לאחר שנשבעו היסת במגו דהשתא לאו נוגעין הוה וכתבו דעד הצריך שבועה אינו עד ולפע"ד הסברא ע"ד מ"ש הריטב"א דלמה לא יועיל סילוק כמו דאמרו ולסלקו בי תרי מניהו וכתב כיון דעד עכשיו היו נוגעין הו"ל תחלתו בפסלות ולפ"ז כל שקודם שבועה היו נוגעים רק לאחר שנשבעו הוכשרו הו"ל תחלתו בפסלות ולפ"ז יש לומר דז"ש ר' יוסי מכיון שהאמינה תורה היינו כיון דמה"ת היה להם מגו ולא הוו נוגעים כלל ומדרבנן הוא דמפסלו קודם השבועה וכל דמן התורה גם תחלתו בכשרות היה שוב נאמנים לאחר שנשבעו וז"ב כשמש. ולפענ"ד עוד להוסיף דכבר נודע מ"ש הקצה"ח סי' ל"ז ס"ק ה' לחלק בין נוגע שמעיד לעצמו ובין שמעיד לאחרים ולפ"ז בשלמא כל שמן התורה היו פסולים שוב הנגיעה הוא במה שמעידים לעצמם זה מקרי נגיעה גמורה אבל כיון שמן התורה כשרים לעדות וא"כ העדות היא לאחרים רק שצריכים לשבע אבל לא מקרי נגיעה גמורה ובדרבנן לא אכפת לן בתחלתו בפסלות כנלפענ"ד:
3
ד׳ודרך אגב ארשום מה שמצאתי בספר אמרי א"ש ח"ב אשר שלח לי בנו הרב נ"י במתנה והגיע לידי עש"ק בחוקתי תרכ"ד ומצאתי בחלק אהע"ז סי' י"ח מענין נוגע והביא דברי הנוב"י וכתב שנעלם ממנו שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקס"א שכתב לענין שכיר בגט שכשר וכתב בזה"ל בשו"ת הרשב"א הנ"ל ואין זה נאמן אע"פ שהוא שכיר ואינו נוגע בדבר והנה מ"ש ואין זה נאמן בספר קול בן לוי הגירסא ואף זה נאמן ומ"ש ואינו צ"ל אינו נוגע בדבר כמ"ש בשו"ת אמרי אש ובאמת שכן נראה פשטת הלשון של הרשב"א. הן אמת דצריך להבין מ"ש הרשב"א דאף זה נאמן אע"פ שהוא שכיר אינו נוגע בדבר דע"כ מדכתב שאינו נוגע בדבר ע"כ שנותנין לו דבר קצוב בין אם הגט יהיה כשר או לא וא"כ למה יפסל וצ"ל דהפסול הוא בשביל שנוטל שכר להעיד דהשליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפ"ה כשר משום דאינו מחויב לילך ולהביא וכמ"ש הרשב"א הובא בחו"מ סי' ל"ד דלילך ולראות העדות כשר ליטול שכר וכ"כ מהריב"ל ח"ד סי' כ' בהדיא דהנוטל שכר להביא הגט לית בזה משום דנוטל שכר כדי להעיד וכמ"ש הרשב"א הנ"ל דלילך ולהעיד מותר ליטול שכר ומהתימה שלא הביא דברי הרשב"א הנ"ל וגם על הב"י באהע"ז סי' קמ"א קמ"ב תימה למה לא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל לענין שכיר שנאמן אם אינו נוגע. ובאמת שאכתי צריך ביאור דמה קמ"ל הרשב"א דאף אם נימא דהוא פסול מדרבנן ככל הנוטל שכר להעיד אכתי הא פסולי דרבנן ודאי כשרים להביא הגט וכ"כ המהריב"ל שם ואפשר דהרשב"א קמ"ל דאף בכלל פסול דרבנן אינו ועכ"פ מבואר דאם היה נוגע היה פסול מן התורה ולא היה נאמן ועיין כנה"ג באהע"ז סי' קמ"א בהגהות הטור אות כ"ז ובסי' קמ"ב בהגהת הטור אות כ"ח שלא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל ובנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכ"ח לענין גט לא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל ותמה עליו הגאון אמרי אש. אבל אני תמה כי אחר שהיה לפניו דברי עצמו שכתב בסי' כ"ז בק"ע במהד"ק ושם הזכיר דברי קול בן לוי ושם נזכר דברי הרשב"א הנ"ל והיה בהעלם עין ממנו כל דברי הרשב"א הלז לא במהד"ק ולא במהד"ב. אמנם לפענ"ד אין מדברי הרשב"א שום הכרע לענין נוגע אם הוא פסול בעדות אשה ומ"ש הרשב"א אע"פ שהוא שכיר ואינו נוגע בדבר לפענ"ד כוונה אחרת בדבר דהנה הטור אהע"ז סי' קמ"א כתב בשם הרמב"ם דשליח הולכה א"צ למנותו בפני עדים אבל הרא"ש הביא דברי הירושלמי עשה שליח להוליך להגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין שליח משם השנים ופירש הרא"ש שאין השליח משם השנים שהרי היא בא במקום הבעל ופירש הב"י דהכוונה לענין השליח בשליחותו דהוה כנוגע בדבר שהרי הוא מעיד על עצמו והו"ל כבע"ד דאינו נאמן על עצמו ע"ש ואנן קי"ל דהוה מכלל השנים והשליח עולה במקום אחד וע"ז כתב הרשב"א דאף שהוא שכיר אינו נוגע בדבר והיינו דלעיל מיניה כתב הרשב"א דא"צ עדים שעשאו בעל שליח אלא כל שמביא הגט די לו בכך וע"ז כתב הרשב"א דאף שהוא שכיר מ"מ אינו נוגע בדבר דהיינו שיהיה צריך עדים ויחשב כנוגע בדבר דהו"ל כמו בע"ד עצמו דבא במקום הבעל אפ"ה לא מקרי נוגע בדבר וא"צ עדים להחזקת שליחתו אבל לפסול משום נוגע בזה לא דיבר הרשב"א וז"ב. ועיין בתוס' גיטין דף ס"ו ע"ב ד"ה אני שכתבו בשם הירושלמי דהוה כנוגע בעדותו והפ"י תמה דנוגע כשר בעדות אשה וע"ש בנוב"י סי' קכ"ח הנ"ל מ"ש בזה ולפענ"ד הירושלמי לשיטתו דמצריך עדים במנוי השליחות ואי לא"ה מחזי כנוגע בעדות והיינו שמעיד על עצמו ולכך אם אמר כתק"ח בפני נכתב ובפני נחתם האמינו אותו חז"ל שהוא שליח שנתינה בפני עדים אבל כל שאמר אני הוא עד שני שוב הוה נוגע ואינו נאמן לומר שהבעל שלחו בעדים כנלפענ"ד ענין חדש ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך ביאור דאם נוגע כשר אף שיש לחוש שמא מתוך הנאתו ישקר מכ"ש שנאמין לו שנעשה שליח. אמנם נראה דיש לחלק כמו שחלק הקצה"ח סי' ל"ז סק"ה דיש חילוק בין נוגע במה שמעיד לעצמו זה פסול מן התורה אבל מה שמעיד לאחרים רק שמגיע לו הנאה מזה זה אינו רק כנוטל שכר להעיד וזה אינו פסול מן התורה ע"ש שהאריך וגם כאן אם מעיד שנעשה שליח א"כ הוא מעיד לעצמו שנעשה שליח זה הוה נגיעה גמורה ופסול מן התורה אבל מה שחששנו שמא עי"ז ירוויח ממון וא"כ אינו חשש מה"ת רק מדרבנן דהו"ל כנוטל שכר להעיד וזה אינו נגיעה גמורה וז"ב ובזה מיושב היטב הא דכתב הרשב"א ואינו נוגע בדבר ולפי הבנת הפשוטה היה צריך לומר ובלבד שלא יהיה נוגע בדבר אבל לפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב:
4