שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:י״דShoel uMeshiv Mahadura III 2:14
א׳חידושים במס' נזיר אשר החילותי ד' ויחי י"ג טבת שנת תרכ"ד. בתוס' ד"ה נזיר הקשו לר"ל איך יביא קרבן ע"י לשון שבדו להם חכמים הא קמייתי חולין בעזרה ודבריהם תמוהים כמ"ש האורח מישור דהא בדף כ"ט מקשה הש"ס לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין שנשחט בעזרה לאו דאורייתא וא"כ גם כאן ל"ק לר"ל והיא תימה גדולה. ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור הא מכל מקום מדרבנן אסרו חולין שנשחטו בעזרה ואכתי קשה איך משום חינוך במצות התירו איסור דרבנן וצ"ל כיון דאינו רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו אמנם זה יתכן אם הוא רק באיש פרטי כמו התם שאב מדיר בנו בנזיר שזה אינו רק איש פרטי ומלתא דלא שכיח שייך לומר שבכה"ג לא גזרו אבל מה שתקנו לשון בפ"ע שיהיה עי"ז נזיר ויתחייבו קרבן ע"י זה א"א דהא מייתי חולין בעזרה וגם כיון דכל עיקר מה שתקנו הוא כדי שלא יאמר לד' קרבן וזה רק חששא בעלמא וא"כ התקנה על כל הנזירים והחשש היא רק על פרטים שמא ישכחו ויאמרו לד' ומשום זה יתקנו תקנה כוללת ויביאו כל הנזירים קרבן חולין לעזרה זה לא אפשר. בדף י"ב בתוס' שם במ"ש דבידו לא מהני בשליחות ע"ש ודבריהם צריך ביאור דהא שליחות עדיף והיינו לשיטת המהרי"ט דבפירש בהדיא מועיל אף בדבר שלא בא לעולם וכבר האריך בזה בא"מ סי' ל"ה סי"ג רק שיש ט"ס במ"ש לרש"י צ"ל למהרי"ט שפירש כן בדברי רש"י והנה חידש שם דשליחות ל"מ דהוה ליה מחוסר מעשה דעת השליח ע"ש ולפענ"ד זה אינו דדעת השליח לא מקרי מחוסר דהרי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ובודאי לא יחזיר בו וא"כ אינו מחוסר מעשה וז"ב כשמש:
1
ב׳ובזה מבואר שיטת מהרי"ט דלכך אם פירש בהדיא מועיל דבשליחות לא שייך מחוסר מעשה דבודאי נעשה. ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל שהקשה מהפרת נדרים ולפמ"ש אתי שפיר דהרי חזקת שליח עושה שליחותו לא הוה רק לחומרא וגם היכא דיבא מכשול להמשלח וכאן לא שייך זאת מיהו גוף הדבר לומר דהוה בידו לאברורי דכל שכעת א"י לקדשה לא מקרי דבר שבידו וכאן ודאי אינו בידו דשמא לא תרצה האשה להתקדש וא"כ מה מועיל שליחות אבל גוף דברי הא"מ לא נהירין דבשליח לא שייך מחוסר מעשה דאמרינן חזקה שליח עושה שליחות ודו"ק. דף כ"ג ע"ב בתוספות ד"ה מתוך שלא לשמה במ"ש בסוף הדיבור שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואת אמרת דעבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה דיש בה עדיפא קצת. נשאלתי מהרבני השוחט מוה' משה צוזמער מבאלטא דאין פירוש כלל לזה ומה רצו בזה. ואמרתי תיכף בתכ"ד דבאמת לפמ"ש התוס' לחלק בין לומד ע"מ לקפח אחרים ובין לומד ע"מ לקנות שם וא"כ יקשה דאין התחלה לקושית הש"ס דמ"ש גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה היינו ע"מ לקפח משא"כ דלעולם יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה מיירי על מנת להתגדר ולזה כתבו דמשמע דגדולה עבירה לשמה דיש בה עדיפא קצת ואם היה ע"מ לקפח שוב נוח לו שלא נברא וא"כ בודאי עבירה לשמה עדיף ביותר ובש"ס משמע דרק עדיפות קצת ובזה כל דברי התוספות מדוקדקים ודו"ק וכבר כתב השל"ה שמצוה ליישב קישור דברי התוספות. דף ואבע"א ר"ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר ובפירוש המיוחס לרש"י כתב ה"ט דר"ש דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן דר"ש לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור וה"נ כי אסר עצמו מן החרצנים והזגים וחיילי עליה נזירות לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילי עליו א"נ כי הזיר עצמו מן היין לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחיילי עליו איסור יין לשויא נדר גמור עכ"ל. והוא תימה רבה דמה ענין איסור חל על איסור לזה דבכל מקום שיש איסור על החתיכה כמו נבלה ביוה"כ פטור דהם ענינים נפרדים דאיסור נבלה לעצמו ואיסור יוה"כ לעצמו אבל כאן הנזיר אמרה תורה שאסור ביין ותגלחת וטומאה וא"כ חל עליו כל איסורים ואם יקבל בבת אחת כולם אסורים ואם יקבל כל אחת בפני עצמה גם כן הוה נזיר אבל יכול לקבל אח"כ שאר דיני נזיר עליו. והנראה בזה ע"פ מ"ש המהרי"ט בראשונות סי' נ"ג ביאור ענין נזירות דאינו לא איסור גברא ולא איסור חפצא ושלשה חלוקין הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות אל האדם הנודר ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשיה מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בו ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר וא"צ לאסור עצמו על החפץ וע"ש שכתב דלכך נזיר שהתפיס גרוגרות על היין ואמר הרי אלו כיין זה לאו התפסה היא שזה היין לא נאסר מחמת הנדר ולא חל איסור על גוף היין אלא דכיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו כמו שאסרה עליו החלב והדם ע"ש שהאריך בזה. ובזה נראה לפענ"ד שזו כוונת הש"ס דר"ש לית ליה איסור והיינו דכיון דנזיר לא אסר עצמו על החפץ ולא נאסר החפץ עליו רק שע"י שנתפס עליו קדושת נזיר נאסר עליו היין והתגלחת וטומאה וכל דיני נזיר. ומעתה כל שקיבל עליו שיהיה אסור ביין לבד ונתפס עליו קדושת נזיר במה יוכל לחול עליו קדושת נזיר שנית להיות נאסר בטומאה ותגלחת כיון שכבר נתפס עליו קדושת נזיר מכבר וכמו דא"י לחול עליו איסור על איסור לר"ש שכבר נאסר וה"ה כאן כבר נתפס עליו קדושת נזיר ומה יחול עוד עליו וזה ברור כשמש בכוונת הש"ס וזה ראיה ברורה לשיטת המהרי"ט דלא כמהריב"ל ומהר"י בסאן שם יעו"ש. ובזה יתיישב היטב דבתחלה אמר הש"ס דטעמיה דר"ש מדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין ורבנן דרשו מיין ושכר יזיר וכאן לא משמע דהדר ביה מזה ומה יעשה ר"ש במקראות האלו ולפמ"ש אתי שפיר דהרי המהרי"ט הביא ראיה שם דנזירות היא תואר קדושה שנתפס עליו קדושה שהרי הוא לוקה על כל אחת ואחת לאביי וגם טעם כעיקר אסור בנזיר ואילו בנדרים לא היה ראוי ללקות אלא אחת וגם לא ילקה על טעם כעיקר ע"ש שהאריך. ומעתה כל הכתובים האלו מכל אשר יעשה מגפן היין וגם מ"ש מיין ושכר יזיר כולם הם טעמים לדברי ר"ש דלכך לוקה על כל אחת בפני עצמה משום שהנזיר נתפס עליו קדושה ונאסר בכל אחת מהם כשמקבלם בבת אחת וא"כ שפיר קאמר ר"ש. ובזה יתיישב היטב הא דאמרו ולרבנן נמי הא כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין והוא תימה דמה ענינו לכאן הא לרבנן דס"ל דאיסור חל על איסור לק"מ ומה ענינו של הכתוב לכאן דזה שייך למ"ש בראשונה דטעמיה דר"ש מקרא מכל אשר יעשה מגפן היין וכבר נתקשה בזה באורח מישור ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"ש כל הפסוקים נכונים אבל לרבנן קשה מה יעשו בקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין וע"ז אמר דבא להורות דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה ולר"ש לית ליה צירוף. הן אמת דלשיטת רבינו יקיר בע"ז דף ס"ח יש להקשות לר"ש גם כן צריך קרא לצירוף כגון בשרה פתו ביין דמצטרף דהוה חצי שיעור ע"י תערובות ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ש כל הפסוקים נכונים ואף דצריך קרא לצירוף חצי שיעור ע"י תערובות אבל מכל מקום דינו מוכח מדחייב על כל אחת ואחת וכמ"ש ומה דאמרו ור"ש לית ליה צירוף הוא דבאמת לר"ש האמת נקיט דלא שייך לדידיה לענין צירוף דבאמת באם הוא בעין לא שייך צירוף אבל גם בחצי שיעור דצריך צירוף מכל מקום דינו לא נסתר בזה וכמ"ש ודו"ק. ובדברי מהרי"ט נראה לי שיתיישב היטב מה דאמרו לעיל דלר"ש מיין ושכר יזיר מבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין רשות ופריך מה ניהו קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני ומשני כגון שנשבע לשתות ואח"כ אמר הריני נזיר והקשו התוספות הא אכתי הו"ל מושבע ועומד ע"י השבועה שנשבע לשתות ולפמ"ש המהרי"ט אתי שפיר דהנה רש"י פירש דמה דפריך והא מושבע ועומד אף דנדרים חלים על המצוה מכל מקום זה באיסור חפצא ע"ש ולפמ"ש המהרי"ט צ"ל דכיון דנזיר הוא משום דנתפס עליו קדושת נזיר ואסרה התורה עליו היין וכל דיני נזיר ולפ"ז כל שמושבע ועומד מהר סיני אי אפשר שתחול עליו קדושת נזיר ע"ז דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין ולא מצי לחול עליו קדושת נזיר לענין זה שהתורה צוותה עליו ולפ"ז זהו מה שחל עליו ומושבע ועומד מהר סיני אבל מה שהוא נשבע מעצמו בזה לא שייך זאת ושניהם דברי התלמוד וא"כ שוב מצי לחול קדושת נזיר שהוא בגדר איסור חפצא שהוא עצמו נתפס עליו הקדושה ומבטל דברי עצמו שנשבע לשתות ודו"ק היטב:
2
ג׳שוב ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' ס"א שכתב על הא דאמרו ור"ש לית ליה איסור חל על איסור דפירוש התוספות נראה ודברי רש"י שהוא מיוחס להמפרש אין לו שחר כלל ולפמ"ש נתבאר היטב וידעתי שחר מקומו ודו"ק היטב ועיין רש"י בנזיר דף מ"ד ד"ה לאסור יין מצוה דכתב דלא מקרי הותר מכללו שמעולם לא התחיל לחול עליו ע"ש וזה מסכים לדברי שלא מצי לחול עליו תואר נזיר בזה ובזה נוכל ליישב הרבה קושיות של השאגת אריה שם בסי' סמ"ך ואכ"מ להאריך. ודרך אגב אזכיר מה דהקשו כלם לשיטת רבינו יקיר מה פריך הש"ס בשבועות דף כ"א צירוף כזית למה לי הא בחצי שיעור ע"י תערובות גם ר"ש מודה כמ"ש רבינו יקיר בתוספות בע"ז דף ס"ח וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא במהרי"ל הלכות סעודה דפת שנפל ליין בתוך הסעודה יש לברך עליו בפה"ג וכתב המלקט סמך לזה דגבי נזיר כתיב כל משרת ענבים לא ישתה ש"מ דגם השרוי ביין הוה האוכלו בכלל שתיה ועיין מג"א סי' קס"ח ס"ק למ"ד שמזכירו ולפ"ז צריך ביאור דברי התוספות בע"ז דף הנ"ל דאיצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בשרוי ביין והא ביין דהתורה אמרה לא ישתה והאוכלו הוה בכלל שתיה שוב קשה למה לי קרא הא שוב אסור בכ"ש דגם הפת שאוכל מברך בפה"ג דהוא בכלל שתיה וצריך לומר דאי לאו דהיתר מצטרף לאיסור באמת לא היה בכלל שתיה דהא היין נבלע בפת אבל כיון דהיתר מצטרף לאיסור אם כן ההיתר דהיינו הפת נעשה כמו היין ושוב היין חשוב דהיין לא נשתנה דהפת כל ששרוי כ"כ אזל ליה תורייתא דנהמא ועיין מג"א שם לכך הוה כשתייה אבל אם לא היה ההיתר מצטרף א"כ היה הפת עיקר דהא טעם כעיקר לא הוה נאסר דהא אין בו כזית וכ"ש דתערובות לא אסר ר"ש וטעם כעיקר בחצי שיעור מותר ולפ"ז זהו דוקא לענין היתר מצטרף לאיסור אבל צירוף כזית ל"מ דהא כל שהיתר מצטרף לאיסור שוב הוה בכלל שתיה ולא צריך צירוף כזית ודו"ק היטב. ובזה מיושב קושית התוס' בשבועות שם דלמא שאני התם דגלי קרא משרת ולפמ"ש אדרבא כיון דכתיב משרת והיתר מצטרף שוב הוה בכלל שתיה ודו"ק:
3