שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:ק״מShoel uMeshiv Mahadura III 2:140
א׳ע"ד אשר שאלת היאך נוהגין בתרי משהו בפסח. הנה הבאת ראשי במחלוקת גדולי האחרונים מקור דבר זה חידש הט"ז ביו"ד סימן צ"ב דתרי משהו לא אמרינן ולמדו מהא דכתבו התוס' בחולין דף ק' דלר"י לענין מין במינו ל"מ מה שנאסרה בכ"ש לענין שתאסר האחרות וה"ה לדידן בחמץ בפסח דאוסר בכ"ש ע"ש ובנקה"כ חולק עליו וכן כתב המג"א בסי' תס"ז ס"ק י"ג דאוסרין כל התבשילין. ולפענ"ד ג"כ לקיים המנהג ולדחות ראיית הט"ז דהנה באמת צריך להבין גוף סברת התוס' דאמאי לא יאסר בכ"ש כיון שמכל מקום נאסרה נימא דנעשה נבילה. ולפענ"ד סברת התוס' דכל הטעם דמין במינו לא בטל הוא לפי שאחד מחזק טעם חבירו ואינו נתבטל במציאות ואף שהוא משהו מכל מקום לא נתבטל ושפיר נאסר. ומעתה זהו לענין שיאסר את המינו אמרינן שפיר דלא בטל בששים כיון דהוא מין במינו ואדרבא כשמצא את מינו מנערו ולא נתבטל המשהו אבל שיאסור לאחרים פשיטא דאין כח במשהו שנתערב בחתיכה גדולה לאסור לאחרים דבעצמותו אינו רק משהו ודי שיפקיע את עצמו שלא יתבטל ואמרינן דמ"מ נרגש קצת איסור בהחתיכה ולא נתבטל במציאות אבל במה תאסר לאחרים החתיכה בעצמה לא נאסרה רק שמעורב בתוכה קצת איסור אבל אין בכחה לאסור לאחרים והרי למה זה דומה לדבר חריף שנתבשל בקדירה של בשר ואח"כ נתבשל בו חלב והי' מעל"ע מעת נתבשל בו הבשר אף שעדיין בתוך מעל"ע מעת נתבשל דבר חריף מותר וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ב ס"ק ב' אף דדבר חריף משוי לי' לשבח אף שאב"י וע"כ משום דמכל מקום כיון שאח"כ נקלש בו הטעם מותר ועיין בש"ע הקטנים ביו"ד סי' צ"ה שנדפס שם מהגאון אהע"ז שחולק על המ"א סי' תנ"א עי"ז וסברתו ג"כ כיון דהחריפות כבר הלך לו ונקלש טעמו אין בכחו לאסור וה"ה לענין משהו אין בכחה לאסור דמכל מקום טעם קלוש הוא וז"ב. ומעתה לענין חמץ בפסח דהטעם דהיא במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין או טעמים אחרים בזה מה לי בתערובות הראשון או השני ס"ס דבר שיש לו מתירין הוא ואוסר במשהו וז"ב לפענ"ד ודו"ק. עוד יש להמתיק הענין דמין במינו דאוסר במשהו הוא היכא דבא"מ הי' אוסר עד ששים בזה במב"מ לר"י אוסר במשהו דבמינו מחזק הטעם ביותר אבל היכא דבא"מ לא הי' בכחו לאסור כלל כגון משהו דבא"מ אינו אוסר כלל גם במינו אינו אסור כלל. וכעין זה מבואר בא"ח סימן תמ"ז לענין חמץ בפסח במשהו דהיכא דבשאר איסורים לא היה אוסר רק כדי קליפה גם בחמץ בפסח אינו אוסר יותר וה"ה כאן לענין שיאסור שאר החתיכות אמרינן כיון דמשהו אינו אוסר בא"מ ה"ה במינו אינו אוסר וז"ב. וזה טעמו של התוס' דמשהו אינו אוסר משהו אחרת. איברא דאכתי לא הועלנו דניהו דהמשהו אינו אוסר אכתי לימא חתיכה נעשה נבילה ואוסר שאר החתיכות מפני שהם מינה וצ"ל דלא שייך חתיכה נעשה נבלה כל שהוא משהו וכמ"ש התוס'. ובזה יש להבין דברי התוס' שכתבו דל"ש שתעשה נבילה כל שהוא במשהו נאסר וכ"כ בשם רבינו אפרים דחתיכה נעשה נבלה לא שייך בשאר איסורים ועדיין יקשה דאותו משהו יאסר המשהו האחרת. ולפמ"ש אתי שפיר דאותו משהו אין בכחה לאסור מטעם שכתבתי וחתיכה נ"נ ל"א במשהו או כמ"ש רבינו אפרים. איברא דגוף סברת התוס' שכתבו דלא שייך חתיכה נ"נ היכא דאינו נאסר רק במשהו לא נודע הטעם דאמאי לא תאסר יותר והש"ך בנקה"כ הבין דכוונת התוס' כמ"ש הר"ן דכל שהוא נבלע ומעורב בכח אחר הוה כא"מ ועדיין יקשה דזה ניחא לשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נ"נ הוה כא"מ אבל לשיטת ר"ת אמאי לא יאסר החתיכה הנאסרת את האחרים כיון שהם מינה וכבר העיר בזה הפליתי בסי' צ"ב. והנראה לי בהבנת הענין עפמ"ש התוס' בדף צ"ו ע"ב ד"ה אפילו דלא אמרינן חתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכות רק היכא שמתפשטת בכל החתיכה ע"ש ולפ"ז כאן דלא נאסר רק במשהו עכ"פ לא נתפשט בכל החתיכה לכך אינו אוסר ולא נעשה נבילה. ובזה י"ל מה שהקשו בתוס' אח"כ מקיתון של מים לבסוף וכתבו דלא הי' רק משהו והקשו דאכתי אפשר לסוחטו אסור והקשה הכו"פ כיון דע"כ אם אין חתיכה נעשה נבילה גם אפשר לסוחטו מותר דאל"כ גם לרבינו אפרים יקשה וכיון שכן שוב לא שייך אפשר לסוחטו כיון דלא שייך חתיכה נעשה נבילה לר"ת דהוה במשהו ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא שייך חתיכה נעשה נבלה הוא משום דלא נתפשט בכולו א"כ מה ענינו לאפשר לסוחטו כיון דמכל מקום יש כאן איסור משהו ואסור משא"כ לר"א דס"ל דל"א חתיכה נ"נ בשום מקום א"כ ממילא גם אפשר לסוחטו מותר דלא נעשה נבילה כלל. ולפ"ז עכ"פ לענין חמץ בפסח יכול להיות דאמרינן תרי משהו. וע"ד הפלפול יש לומר דלכך אין המשהו אוסר האחרת דהרי קי"ל בסי' ק"ה דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב וכיון שכן כיון דע"כ ע"י הרוטב נכנס בכה"ג יש לומר דגם אביי מודה דאמרינן סליק ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וע"כ לא ס"ל הך סברא דסליק רק כשהמינו נתן טעם ואז א"צ לבא מכח הרוטב ולא שייך סליק דמכל מקום המינו הוא בעין אבל כשהוא רק בלוע וצריך לצאת רק ע"י רוטב בכה"ג שפיר אפשר דגם אביי מודה דאמרינן סליק. והנה כבר כתבתי דהש"ך חידש וכ"כ הר"ן בהדיא דכל שכח האחר מעורב בו הו"ל כא"מ. ולכאורה צריך ביאור דאמאי הוה א"מ והא נתערב המשהו במינו והנראה לי דהנה באמת ר"י ס"ל דמין במינו לא בטל ויליף מדם הפר ודם השעיר וצ"ל אף דשאני התם ששניהם היתר משא"כ באחד היתר ואחד איסור ומה"ט ס"ל לרבנן דלא הוה מב"מ ועיין בר"ן בנדרים דף נ"ב וצ"ל לר"י דכיון דאם נימא מין במינו לא בטל שוב חתיכה נעשה נבילה א"כ ממילא נהפך ההיתר להיות נקרא איסור שוב הוה מין במינו גמור וז"ב. ולפ"ז אחר שחידש ר"ת דהיכא דנאסר ע"י משהו לא שייך חתיכה נעשה נבילה שוב לא שייך לומר דאותו משהו יאסר שוב השאר כיון דכח אחר מעורב הו"ל מין באינו מינו דאותו אחר דאינו נעשה נבילה הו"ל א"מ דהוא היתר וזה ברור בכוונת הש"ך ולפ"ז לר"א דס"ל דבכ"מ לא אמרינן חנ"נ ולדידי' צ"ל ע"כ דסברת ר"י משום דשוין בעצם לדידי' ראי' לשיטת הט"ז דאל"כ למה צריך לנתינת טעם ודו"ק:
1
ב׳ובזה יש לומר הא דכתבו בתוס' דלפי פירוש רבינו אפרים ודאי ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי מדין הא אי אפשר להגעיל כלי גדול שאין במים ששים לבטל ואי שיחזור ויגעיל והלא המים הראשונים נעשים נבילה וחוזרין ואוסרין וא"ל דכשאין בת יומא מגעילין דזה אינו דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא והקשה הכו"פ דלהס"ד דאף קדירה שאב"י אסור א"כ איך מועיל הגעלה דהוה כקדירה ב"י דהמים חוזרין ונאסרין. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת להס"ד דקדירה שאב"י נמי אסרה תורה ע"כ דחידוש הוא דהרי נטל"פ וכיון דחידוש הוא אפילו כי לא נתן טעם נמי והכא אליבא דאביי קיימינן וגם דחיית רבא לא שייך הכא ע"ש וכיון שכן יש לומר דהס"ד הי' דבאמת נטל"פ אסור וא"כ אף כי לא נתן טעם נמי וכיון שכן צריך הגעלה משום המשהו דכבר כתבו התוס' דכל דאסור במשהו לא שייך נטל"פ דמכל מקום משהו מיהא איכא וכיון שכן שפיר כתבו התוס' דלהס"ד שפיר דהגעילו אותו כשאב"י דא"ל דהמים חוזרים ואוסרים דזה אינו דהמים אינם בולעין במשהו ותרי משהו לא אמרינן ושפיר הגעילו אותם כיון דלא נאסר רק משהו לא אמרינן בי' חתיכה נעשה נבילה וגם אינו אוסר כלל כמ"ש הדרישה והלבוש וגם יש להגעילו ש"פ ובודאי לא יבלע רק משהו וע"ז כתבו התוס' דהרי לא אסרה תורה רק קדירה בת יומא וא"כ אי אפשר להגעיל וז"ב ודו"ק. ומן האמור יש לתמוה על דברי הש"ע בסימן צ"ח ס"ג דהוא מדברי הרשב"א שכתב דאם נתערב במינו ובשא"מ ונשפך דאמרינן סליק ולמדו מדאמרו בחולין דף ק' לר"י ומלבד תמיהת הרש"ל והט"ז והש"ך שם אף דנדחוק כמ"ש הט"ז עדיין מה ענינו לזה דשם במין במינו שפיר אמרינן סליק דכל שיש א"מ שוב הוה כח אחר מעורב בו ולא שייך מין במינו כמ"ש הר"ן הנ"ל אבל כאן להיפך ניהו דמינו רבה מכל מקום בא"מ תלוי בנתינת הטעם ולא שייך כאן שכבר בטל במינו והוה ככח אחר דאנן דנין להיפך דשא"מ אוסר. ובזה מיושב היטב קושית שו"ת בית יעקב סי' ס"ב על מ"ש הט"ז בסימן צ"ח ס"ק ה' דדבר פשוט שכאן לא מיירי רק שנתערב בפ"א עם מינו ושא"מ אבל אם נתערב בשאינו מינו תחלה ואח"כ ניתוסף מינו ודאי כבר נעשה נבילה קודם שבא לשם מינו עכ"ל וע"ז הקשה הבית יעקב שם דא"כ מה הקשו התוס' בחולין שם ד"ה סלק ובבכורות דף כ"ב דלמה לא אמרינן בציר סלק ומאי קושיא הא שם בא המינו אח"כ ובכה"ג לא אמרינן סליק ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכל הענין דאמרינן סליק במין במינו אף דבמינו לא תלוי בטעם כלל דלא שייך נתינת טעם כלל ורק דכיון דא"מ מבטל להנבילה א"כ עכ"פ כח אחר היתר מעורב בנבילה ולא שייך מין במינו וכמ"ש הר"ן דכל שכח אחר מעורב בו לא שייך מין במינו ולפ"ז א"כ התוס' מקשים מכח מכ"ש דא"כ כל שא"מ קדים ומבטלו א"כ הי' הכח אחר מעורב בו קודם שבא המינו א"כ מכ"ש דאמרינן סליק וע"כ לא כתב הט"ז סברא זו רק לדידן דאינו מינו חמיר ממינו וא"כ שפיר יש לומר דכל שנאסר מתחלה מא"מ ונעשה נבלה איך שייך לומר סליק הא נעשה נבילה מקודם אבל לענין מין במינו א"כ אדרבא בזה יותר מסתבר שנימא סליק וז"ב ופשוט. ומה מאד יבאו דברי התוספות בתירוצם על הקושיא הלז נכונים שכתבו וי"ל דל"ד דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכ"מ שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר שם סליק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סליק ודבריהם סתומים וחתומים. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאמרינן סליק הוא בשביל שכח אחר מעורב בו של היתר ובכה"ג לא שייך מב"מ כמ"ש הר"ן ליישב קושית התוס' והש"ך בנקה"כ רצה לייחס זאת לתוס' ג"כ ואף אם נימא דתוס' לא כוונו זאת היינו התם דנאסרה במשהו ובמב"מ סגי במשהו א"כ לא שייך דכח אחר מעורב בו דכיון דאותה חתיכה נאסרה שוב הוי מב"מ וטעמו דהר"ן דכיון דחתיכה לא נעשה נבילה לא הו"ל מב"מ. אבל הדבר תמוה דלשיטת ר"ת דחתיכה נעשה נבילה א"כ אותה החתיכה נאסרה כלה ולא שייך סברת הר"ן וכמ"ש הפליתי והבאתיו למעלה אבל כאן שפיר אמרינן סליק כיון דהא"מ מבטל להנבלה א"כ אילו לא הי' שם רק הנבלה והקיפה והרוטב הי' מבטל הא"מ הנבלה מכל וכל א"כ פשיטא שעכ"פ מקרי כח היתר מעורב בו שלא תוכל לאסור המינו וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו שכתבו התוס' דלכך שייך סליק דהא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא והיינו כיון דהא"מ בטלו להנבלה א"כ אי אפשר להפריד האיסור מההיתר ובכ"מ שהוא היתר מעורב בו וא"כ לא שייך מב"מ אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים לא שייך לומר סליק והיינו דלענין טומאה לא אכפת כלל אם כח היתר של א"מ מעורב בו דאין אנו דנין לענין היתר רק לענין טומאה וכל שנגעו בו מים טמאין טמאהו וז"ב מאד מאד. ובזה יש ליישב גם דברי התוס' דב"ק דף ק"י שיסכימו לזה והב"י האריך בזה וכל דבריו במחכ"ת שם יש לדחות למעיין שם. ובאמת עיקר קושית הב"י אינו כלום דהט"ז מיירי היכא שהאיסור נאסר מקודם ונ"נ פשיטא דאח"כ ל"מ מה שהמינו יבטלהו ושם הוא להיפך שכבר נתבטל האיסור מקודם מה יועיל המינו אח"כ לאוסרו ואין מקום לדבריו זולת דבטומאה לא שייך ביטול וזהו לפמ"ש כוונת תירוצם ודוק היטב בכל מ"ש ויש להאריך בזה וכעת לא נפניתי. והנה לכאורה רציתי לפרש כוונת התוס' דלכך לא אמרינן תרי משהו ע"פ מה שנסתפק בשו"ת נודע ביהודא מהד"ת חלק יו"ד סימן ל"ה לר"י דס"ל מב"מ במשהו אם נתערב מב"מ בטעם לבד אף אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא מה דינו וכתב לפשוט מהא דמנחות דף כ"ב גבי הא דאמר וכי בולעות זו מזו מה הוה מין במינו הוא והא אינו רק טעם בלבד ובטל ברוב וע"כ דגם בטעם שייך מב"מ ע"ש ולפ"ז זהו דוקא במשהו חדא אבל תרי משהו ודאי לא אמרינן דהמשהו הבלוע יהי' לה עוד כח לאסור אחרות זה ודאי חידוש היא ואין לך בו אלא חידושו כמ"ש הנוב"י שם ולפ"ז לדידן לא שייך כל זאת דלדידן מחמרינן בא"מ יותר וא"כ אף תרי משהו אמרינן אבל האמת אגיד ולא אכחד קושט דברי אמת דמאד יפלא בעיני דבריו הנאמרים דבמה נסתפק אם כוונתו לטעמו ולא ממשו לשיטת רש"י דהיינו כל שאין ממשו בעין אף שנתערב גוף האיסור רק שנמחה ונתבטל ואינו בעין א"כ לא הי' צריך הרב ז"ל לפשוט מהא דמנחות דזה מלא כל הש"ס דלר"י מב"מ לא בטל מיירי בזה והרי אמרו טפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרות כל החתיכות מפני שהן מינה והיינו טעם הבשר שיוצא מן החתיכה הנאסרת אוסר כלן אף שאין ממשו בעין דנגד גוף החתיכה יש ששים כנגדה ואף אם נוכל לסלק אותה חתיכה ולא נשאר רק הטעם ואפ"ה נאסרת וגם בהא דאמר רב שם בדף ק"א כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכן אמר רב כאן וגם לשיטת התוס' והרשב"א דטעמו ולא ממשו נקרא פליטת הבשר שנותן טעם בחלב שזה אינו רק פליטה ולא ממש והחלב שנפלט לתוך בשר הוא דנקרא ממשו דגוף החלב נבלע בתוך הבשר ע"ש ברשב"א בדף צ"ח ובת"ה שער רביעי ולפ"ז מה נסתפק הנוב"י הא שם אינו רק פליטת הבשר וזה לא נקרא ממשו ואפ"ה אסור ואדרבא מה דפשיט הנוב"י ממה דאמרו במנחות והן בולעות זו מזו וקרי לה מב"מ אינו ראיה לשיטת התוס' והרשב"א דשמן בשמן אפשר דנקרא ממשו ולא טעמו ולכך הוה מין במינו. ובזה יש מקום לומר הא דמשני הש"ס שם דאמרינן סליק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וכתבו התוס' דכל ענין סליק נצמח מזה והדבר תמוה דאיך נסלק סוף סוף יש מינו כאן. ולפמ"ש יש לומר דזה ענין סליק דהיינו דלפמ"ש כל הענין דנקרא כאן מב"מ הוא משום דהוה ממשו של איסור וכל שיש לומר סליק עכ"פ לא נקרא ממשו רק טעמו ובטעמו לא שייך מב"מ. ובזה יש מקום לישב קושית התוס' במנחות דף כ"ב ד"ה והן בולעות שהקשו דא"כ נתערב קומצה בקומץ חברתה נמי יפסול לר"י דנימא סליק והיינו דכל קומץ דהיינו הסולת שבו לבטל לשמן של חבירו ועיין בבה"ז שם ולפמ"ש א"ש כיון דהסלת עם הסלת הוה מב"מ וכן השמן עם השמן וא"כ איך שייך בזה סליק דלהוי נקרא טעמו ולא ממשו הא בין הסלת עם הסלת או השמן עם השמן הם בעין ודו"ק. אבל כבר כתבתי דהדבר מבואר ממש בכל הש"ס לענין מב"מ דאף בטעמו לא בטל וכן נראה ראיה מדברי הרי"ף שכתב גבי ריחא מלתא דרב דס"ל ריחא מלתא שייך באידך דרב דס"ל מב"מ לא בטל והרי שם ודאי אינו ממש דריח לא נקרא ממש כדאמרו בהדיא בשבת דף ס"ב ע"ב ואפ"ה הו"ל מב"מ דלא לבטל וזה ראיה ברורה לדעתי. ומדי דברי זכור אזכור מה דקשה לי טובא לשיטת הרי"ף דתל' לה להך דריחא מלתא במב"מ במשהו והיינו דריחא עכ"פ משהו איכא דהרי בש"ס בשבת דף ס"ב ע"ב אמרו זאת אומרת המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב דהא אין בו בושם כפחות מכשיעור דמי וקתני חייבת ופירש"י דריחא אין בו כשיעור דשיעור הוצאת בשמים הוה בכ"ש וריחא הוה פחות משיעור וע"ז משני דלעולם בעלמא פטור ושאני הכא דאין בו ממש ופירש רש"י דליכא למימר שהכלי נעשה טפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו בפחות מכשיעור לא מקרי הרי דריח אפילו פחות מכשיעור לא מקרי ואף דהוצאת בשמים שיערו בכ"ש והו"ל משהו לא מקרי ריח אפילו משהו ואיך החמיר הרי"ף בריחא משום דמב"מ במשהו ולא עוד אלא אף בא"מ החמיר עי"ז: איברא דלכאורה צריך ביאור דאיך שייך במשהו פחות מכשיעור וכיון שהוצאת בשמים במשהו איך שייך דריח הוה פחות מכשיעור וצ"ל כעין מ"ש התוס' בדף ס"ג ע"ב שם ד"ה אריג ותכשיט דהא דאמרו אריג כל שהו מכל מקום שיעור קצת בעינן דאל"כ חציו דכ"ש מה הוה וה"ה כאן מכל מקום שיעור קצת בעי ושפיר קרי ליה פחות מכשיעור. ובזה יש ליישב קצת דברי הרי"ף דכיון שאין בו ממש לא הוה מקרי פחות מכשיעור כלל אבל ז"א דאדרבא לשיטת הרי"ף דריחא הוה משהו א"כ כיון דבעי שיעור קצת שוב הוה ע"י הריח פחות מכשיעור עכ"פ וע"כ דריח אף משהו לא מקרי וז"ב וצע"ג שיטת הרי"ף. ועכ"פ דברי הנו"בי תמוהין דאין מקום לספיקו כלל. אמנם שלא יהיו דבריו תמוהין כל כך נראה לי דספיקו של הגאון לא היה רק בדבר שגוף הדבר אינו אוסר רק טעמו בלבד כגון נודר מן הטעם וכדומה אם בכה"ג אמרינן מב"מ לא בטל כיון שגוף הדבר אינו נאסר כלל וע"ז פשיט שפיר ממנחות שם דגוף הסולת מה שהוא בעין אינו אוסר ורק להבלוע של שמן אוסר דהו"ל כריבה שמנו כמ"ש רש"י וא"כ אינו רק הטעם אבל בכ"מ שגופו ממש ג"כ אוסר רק שנגד הגוף יש ששים א"כ כיון דטעמו הו"ל כעיקר למה לא יאסר במשהו כעיקרו וז"ב לדעתי. ואם כנים אנחנו בזה נראה לי ליישב מה שהקשה הר"ן בסוף כל הבשר באלפסי על הא דפלפל הש"ס בדף ק"ח אי סבר רב אפשר לסוחטו מותר אמאי חתיכה נ"נ אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור וע"ז הקשה דלמה לא פלפל הש"ס גם בדברי רב בדף ק' ג"כ זאת ע"ש. ולפמ"ש יש לומר דבדף ק' בשאר איסורים לא קא מבעיא ליה דודאי ע"כ ס"ל דאפשר לסוחטו אסור דאם מותר פשיטא דלא שייך מב"מ דכל שאפשר לסחוט האיסור כלו א"כ לא נשאר רק פליטת האיסור שתהי' אוסרת מב"מ ובזה כבר כתבתי דכל דגוף החתיכה מותר כיון שכבר נסחט האיסור כלו ואמרינן שאפשר לסחט כלו ולא נשאר רק הטעם ובזה לא שייך מב"מ אבל בב"ח דשניהם גוף אחד ונעשה לגבי חלב מב"מ ולגבי בשר מב"מ כמ"ש הרשב"א בת"ה באורך ועיקר חידושו דרב גבי בב"ח היא זאת וא"כ הוה מקום לומר דאף דאפשר לסוחטו מותר מכל מקום יאסר כאן דגוף הבשר מהחלב נעשה גוף אחד והו"ל מב"מ לגבי שניהם וע"ז קמ"ל דאף בב"ח כל דאפשר לסוחטו שוב לא נאסר כלל החלב ולא שייך חתיכה נעשה נבלה ואף דגם בשאר איסורין ע"כ ס"ל לרב דאפשר לסוחטו אסור מכ"ש בב"ח מכל מקום פלפל הש"ס להשמיענו דגם בב"ח ע"כ צריך לבוא משום דאפשר לסוחטו אסור וז"ב אבל אם שישבתי דברי הנוב"י מלבד דפשטות דבריו אין מורין כן אף גם דלפ"ז אם הי' מסירין גוף האיסור באופן שהי' מכירו ולא נשאר רק טעמו לא הי' אוסר וזה א"א לומר כלל וגם במ"ש בפשיטות דלשיטת רש"י דטע"כ לאו דאורייתא ודאי בטל מב"מ אף דהוא ס"ל מב"מ לא בטל מכל מקום בטעמו בטל כ"כ על הגליון שם דבחידושי רשב"א בדף צ"ח בחולין מבואר באורך דלשיטת רש"י גם טעמו לא בטל במב"מ ועיין בתוס' חולין דף צ"ט ע"א ד"ה אין בהם ודו"ק. אחר שכתבתי כל זאת עיינתי ברשב"א בחולין בסוגיא דזרוע בשלה שכתב דלכאורה יש לומר דלר"י מב"מ דלא בטל הוא דוקא בממשו דומיא דדם הפר והשעיר ולא בטעמו וכתב אח"כ לדחות סברא זו ע"ש. ולפענ"ד אי אפשר לומר כן מכמה סוגיות וכמ"ש דאף דיש לדחות אבל פשטן של שמיעות מורין כן ועכ"פ הנוב"י לא הזכיר ודו"ק:
2
ג׳וראיתי בחמדת צבי שהביא קושיא בשם הגאון מגלוגא בהא דאמרו בפסחים דף למ"ד דלמא אתי למעבד בהו במינו והקשה לפמ"ש הר"ן דתרי משהו לא אמרינן כיון שכח אחר מעורב בו לא מקרי מינו וא"כ כיון דחמץ בקדירה מקרי משהו א"כ אף שיעביד במינו לא יאסור דהו"ל תרי משהו והחמיר בקושיא זו. ולא ידעתי דבחמץ בפסח כיון דאוסר במשהו אף שלא במינו שוב נעשה נבילה ואמרינן תרי משהו כמ"ש בנקה"כ שם בסי' צ"ב בהדיא לפי דברי הר"ן אלו ע"ש ואף לשיטת הט"ז דתרי משהו לא אמרינן אף בפסח היינו דוקא פליטתה אבל לח בלח שנאסר אמרינן תרי משהו כמ"ש שם בהדיא וא"כ מה שנבלע בקדירה הו"ל כלח בלח דנבלע ע"י מים ונאסר לגמרי והו"ל איסור ממש ולא מהני תערובות השני ודו"ק: ובחידושי אמרתי בזה דלכך אין אומרים תרי משהו דהנה גוף הענין דשיטת רבינו אפרים דלא אמרו חתיכה נעשה נבילה רק בב"ח. נראה לפענ"ד דהסברא היא עפ"מ שמצאתי דבר נפלא בתוס' נדה דף מ"ז ע"א ד"ה אתי שכתבו דאף דנימא דתרומה בעי ק"א מה"ת היינו שתאסר לזרים מטעם תערובת התרומה שאינה ניכרת אבל מה שגם החולין נחשבה כתרומה לפטר מן החלה כאילו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן ע"ש וביאור הדברים דניהו דיש בו תערובות תרומה ואינו ניכר אבל מכל מקום עיקר יש לחולין ואיך אפשר דיהפכו החולין המרובים והם יותר מששים על התרומה שיהי' נחשב כתרומה זה אי אפשר ולפ"ז גם אנן נימא דבשלמא בב"ח שייך לומר חתיכה נעשה נבילה דכל אחת בפני עצמה מותר ועיקר האיסור נצמח ע"י שנתחברו כאן בשר עם חלב שייך לומר דכל החתיכה נאסרה ולא שייך לומר דנאסרה ע"י החלב אבל עיקרה בשר דמה בכך הא הבשר בעצמו נאסר ע"י שמקבל טעם מחלב משא"כ בשאר איסורים דאיך אפשר לומר דהרוב יהפך להיות כמו מיעוט. ויש להמתיק עוד דהיאך שייך בשניהם היתר דהרוב אינו כמו המיעוט דאיזה תגודר בשם הרוב ואיזה בשם המיעוט ומה בכך דהרוב בשר הא מכל מקום התורה אסרה הבשר עם החלב ושניהם נאסרו ע"י התחברות שניהם גם יחד משא"כ בשאר איסור. ובזה נראה ברור דלכך לא שייך תרי משהו דהרי כתבתי בחידושי למס' נדה שלמדתי בעיון שנת תר"ו בחורף ליישב מה דק"ל שם לר' יהודה דס"ל דמב"מ לא בטל א"כ אמאי חייבת בחלה. וכתבתי שם דמזה ראי' ברורה לשיטת התוס' דניהו דמב"מ במשהו היינו שאין המשהו בטל בהרוב וששים אבל איך שייך שיגרור המשהו את הרוב שיהי' כמו המשהו ומעתה זהו כוונת התוס' דלכך ל"ש תרי משהו דאף דנימא דחתי' נ"נ היינו בדבר שקבל טעם אמרי' דנתפשט הטעם בכל החתיכה ונאסרה כולה ול"ד להך דתוס' דשם הוא בק"א דלא שייך הרגשת טעם וגם הוא מב"מ וא"כ שפיר כתבו דאינו נעשה החולין כמו התרומה משא"כ בנ"ט ולפ"ז זהו כשנתן טעם אבל במשהו ניהו דנאסר במשהו והיינו היא עצמה אבל שתעשה נבילה לאסור אחרים במשהו א"כ נצטרך לומר דתגרור המשהו שיהפך ההיתר לאיסור המשהו זהו לא אמרינן וגם האחרונים כתבו כעין זה מדעתא דנפשי' בסברת תרי משהו אבל בדברי התוס' אלו הדבר נכון מאד ומעתה זהו במב"מ לר"י אבל בחמץ בפסח דטעם האיסור משום דלא בדילי שפיר יש לומר כל שקיבל משהו יאסרו כלם. ובגוף תירוצו של הר"ן והנקודות הכסף חשב כי גם התוס' כוונו לזה דכל דאינו רק משהו הוה כאינו מינו דכח אחר מעורב בו ותמה הכו"פ דמה בכך שהמשהו הוה כאינו מינו מכל מקום גוף החתיכה תאסר אחרות דאף דלא נאסרה מכח טעם רק במשהו הא מין במינו הוה כמשהו והרי חתיכה נ"נ אף בשאר איסורים והתוס' קאי למאן דס"ל חתיכה נ"נ גם בשאר איסורים וכבר כתבתי לעיל בזה. וכעת נראה דבר חדש עפמ"ש הפ"י בביצה דף ל"ח דטעם מב"מ דלא בטל לר"י הוא משום דכל שאינו מבטל הטעם הו"ל המיעוט כקבוע ע"ש ולפ"ז כל שבעצמותו אינו אסור ואינו נאסר רק מחמת משהו וא"כ הו"ל כקבוע שאינו ניכר דבשלמא כשנרגש בו הטעם הו"ל קבוע הניכר משא"כ כשאינו רק משהו. ובזה יש לומר דלכך לא שייך תרי משהו דעכ"פ הוה קבוע שאינו ניכר. וכשאני לעצמי הייתי אומר בטעם דמב"מ לא בטל לר"י דהנה עיקר הביטול הוא מאחרי רבים להטות בדיינים ושם שפיר אחרי רבים להטות דלפי דעת רוב הדיינים אין המיעוט במציאות כלל שהרוב אומר שהדין רק כפי מה שהם אומרים משא"כ כאן דאף אם נימא דבטל היינו בדבר ששייך טעם שייך לומר דבטל במציאות לגמרי אבל מין במינו דמרגישין בשוה לא שייך שנתבטל הטעם וא"ל דהרי תשע חניות וכל רובא דעלמא איכא המיעוט בעולם ואפ"ה אזלינן בתר רובא דז"א דאכתי יש לחלק דבשלמא שם אנו מסופקים אם אותו דבר הוא מן הרוב או מן המיעוט א"כ יותר נכון למתלי ברוב מבמיעוט משא"כ כאן שידענו שנפל המיעוט בודאי וע"כ מה שהולכין כאן אחר הרוב היינו שהמיעוט מתבטל במציאות ובמין במינו לא שייך זאת כנלפענ"ד סברת ר' יהודה וחכמים ס"ל דכיון דזה איסור וזה היתר אמרינן דנהפך האיסור להיות היתר וא"כ אין כאן האיסור במציאות כלל והוה דומיא דדיינים. ומעתה לר"י דס"ל דמב"מ לא בטל כל הטעם הוא דהמיעוט ישנו במציאות ול"ד לרובא דדיינים דשם לפי הרוב אין כאן מיעוט כלל משא"כ כאן דישנו במציאות. ולפ"ז זהו שלא נתבטל המיעוט בהרוב אבל לומר חתיכה נעשה נבילה ונאסר כל החתיכות ע"י משהו שתוכל לאסור במשהו זה פשיטא דאזלינן בתר הרוב דעכ"פ הרוב לא נתבטל וגם לפי טעמו של הפ"י דהוה קבוע אבל שיתהפך קביעות הרוב להמיעוט ולא יהיה כאן רק כלה כמו המיעוט זה אי אפשר דקביעות הרוב לא אזלא לי' וז"ב. עוד נראה לפענ"ד בכוונת התוס' במ"ש דניהו דהיא גופא מתסרי בכ"ש מכל מקום לא אמרינן שתעשה נבילה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כ"ש. ולפענ"ד ביאור הדברים דהנה חתיכה נ"נ בשאר איסורים כתב הר"ן דהוא משום לתא דבב"ח ולכך בכבוש ומליחה לא שייך חתיכה נעשה נבלה דבב"ח לא אסור רק דרך בישול. ולפ"ז ה"ה לענין משהו דלא מקרי דרך בישול דהרי אמרו בחולין דף ק"ח אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נ"ט נמי ומשני דרך בישול אסרה תורה והיינו כדי נ"ט ולפ"ז כל שהוא משהו לא שייך נ"נ:
3
ד׳ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש בש"ע סי' צ"ב ס"ד בהג"ה דבלח בלח לא אמרינן חתיכה נ"נ בשאר איסורים זולת בב"ח וכתב הט"ז בשם מהרש"ל דזה דוקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל בדרך בישול בנ"ט צריך ששים נגד כל הרוטב ולא כתב טעם בזה. ולפמ"ש יש לומר דבשלמא כשהוא שלא כדרך בישול א"כ אינו דומה לבב"ח ואפ"ה אמרו חז"ל חתיכה נ"נ דלא כר"ן וכמ"ש הפוסקים טעמים אחרים א"כ לכך בלח בלח דאינו ניכר האיסור לא שייך חתיכה נ"נ אבל בדרך בישול דדמי לבב"ח א"כ שייך חתיכה נ"נ דהא בב"ח ודאי אף בלח בלח שייך חתיכה נ"נ דכאן לא שייך הטעם דלא ניכר האיסור דהא כל אחד בפני עצמו שרי רק בהתחברם יחד נאסר א"כ ניכר האיסור דעכ"פ בהבשר נבלע החלב ונעשה הבשר איסורא או להיפך. ובזה יש לומר מ"ש הרב חוץ מבב"ח היינו אף בב"ח שאינו בדרך בישול רק ע"י כבוש וס"ל דבשלמא שאר איסורים כיון שהוא לח בלח ואינו ע"י בישול א"כ אין לו שום דמיון לבב"ח משא"כ בב"ח דרבנן שפיר גזרו אטו בב"ח שע"י בישול שהוא מה"ת. ובזה יש ליישב קושית הש"ך שהקשה דהא ש"ס ערוך דחלב נבלה היא ולפמ"ש שם בא ע"י בישול שייך חתיכה נ"נ אף בלח בלח אבל בב"ח מדרבנן אינו רק חומרא בעלמא. ומיהו בלא"ה אין ראיה דשם למ"ד מב"מ לא בטל קיימי ולדידיה בודאי חנ"נ. תדע דהרי שיטת הראב"ד דחתיכה נ"נ לא אמרינן רק למ"ד מב"מ לא בטל וא"כ לדידן דמב"מ בטל שפיר יש לומר דבב"ח ג"כ אינו רק מדרבנן ודו"ק. והנה הנקה"כ כתב להשיג על הט"ז במ"ש דחמץ שנבלע במצה ואח"כ נתערבה המצה יבש ביבש דיש לומר דלא בטל וע"ז כתב הש"ך דבטל דכל דכח אחר מעורב בו לא מקרי מין במינו. ולפענ"ד צדקו דברי הט"ז דביבש ביבש הא אותה המצה נאסרה בפני עצמה וא"כ שוב לא שייך ביטול ברוב כיון דיש לומר שאוכל אותה המצה והמצה בעצמותה נאסרה כלה דבשלמא בלח בלח או שאחד לח אמרינן שנבלל בכולה וכעשה נבילה לא אמרינן וא"כ אינה אוסרת האחרים משא"כ ביבש ביבש דעומד בפני עצמו ונאסרה כלה ואיך יותר האיסור ודו"ק היטב:
4