שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קמ״אShoel uMeshiv Mahadura III 2:141
א׳להרב המופלג החריף מוה' שמשון חמיידיש מסטריא אבד"ק זלאזיטץ:
1
ב׳ע"ד אשר שאל הא דאמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מושבע ועומד הוא ואין השבועה חל והקשה מעלתו לפמ"ש הר"ן בנדרים דף ח' דאף דנשבע ועומד הוא הוא דוקא לענין קרבן אבל בל יחל חל א"כ אכתי קשה דהא משכחת לה עכ"פ שילקה על בל יחל ע"כ קושייתו. גם האריך לתמוה למה חל בכולל ולא נימא להיפך דכמו דעל דבר מצוה אינן חל גם על דבר הרשות אינו חל וגם גוף הטעם דאינו חל ע"ד מצוה מדוע לא יוכל לחול ע"ד מצוה ובשלמא לבטל ניחא דלא יוכל לבטל מה שאסרה התורה עליו כגון נשבע לאכול נבילות וכדומה אבל מדוע אם נשבע לקיים דהוה מושבע ועומד מ"ט יש בה דלמה לא יוכל לחייב עצמו ג"כ עוד נוסף. והנה במה דסיים אפתח פתחא לנפשאי דסברא פשוטה היא דלמה יחול ע"ד המצוה דכיון דמושבע ועומד מהר סיני הוא אין מקום לומר דיתחייב מצד שבועתו דמצות התורה א"צ חיזוק מחמת שבועתו וחיוב המצוה אקרקפתא דכל גברא מונח לקיים מצות הבורא יתברך אף בלי חיזוק שבועתו ונמצא אין מקום חלות לשבועה כלל ועיין בא"מ ח"ב סי' י"ב שהאריך בזה דמש"ה אמרו והלא מושבע ועומד הוא ולא אמרו והא אין איסור חל על איסור כמ"ש הנוב"י סימן ל"ו משום דהנ"מ הוא דאין מקום לשבועה השניה שתחול כלל ולפ"ז לכך אינו חל ע"ד מצוה בקיום דל"ל לשבע ע"ז ואין מקום לומר שיאסר אדם מעצמו מה שכבר אסרה עליו התורה וז"ב בטעמו ולכך בנשבע לבטל המצוה צריך כולל דאל"כ אין מקום שתחול השבועה. ולפ"ז מיושב דלכך לא אמרינן להיפך שלא תחול על הרשות כמו שאינו חל על המצוה וכמו שהקשה מעלתו דז"א דאטו ע"ד מצוה לא מצי חל מצד עצמו דפשיטא דיש מקום לחייב עצמו בשבועתו ורק דכיון דאסרה התורה אין בכח שבועתו לחול ולאסור ומכ"ש להתיר עצמו ממה שצותה התורה וא"כ אין מקום חלות להשבועה אבל כל שיש מקום חלות לשבועתו שהוציא בפיו לענין דבר הרשות שוב כולל ג"כ דבר מצוה דכיון דיש לה מקום חלות משא"כ דבר מצוה לחוד אין מקום חלות כלל ולא הוה אמירה כלל וז"ב לדעתי:
2
ג׳ובזה נכון היטב מה שהקשה עוד מעלתו דלמה כתב הר"ן דאינו חל לקרבן אבל לבל יחל חל ולפי סברתי דאין מקום חלות להשבועה כלל א"כ אף לענין בל יחל נמי. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאינו חל ע"ד מצוה הוא משום דעל מה חל שבועתו וא"צ לשבועתו כלל דהרי כבר אסרה התורה עליו. ולפ"ז דברי הר"ן ברורים דבשלמא לענין שיהיה צורך לקיים מחמת שבועתו שפיר אמרינן דאין מקום חלות אחרי שכבר מושבע ועומד מהר סיני אבל לענין שיהיה עובר בבל יחל פשיטא דאם עבר על מצות ד' דשפיר עובר בבל יחל ג"כ דלענין זה שלא יעבור שפיר מהראוי שתחול שיוסיף אומץ לקיים מצות ד' רק לקרבן אינו חל דקלישא שבועתו דכבר אסרה התורה עליו אבל לענין מלקות חל ועיין מש"ל פ"ד משבועות וז"ב לדעתי. ואם חומה היא נבנה עליה ליישב הקושיא ראשונה שלו דע"כ לא כתב הר"ן דלענין בל יחל רק במצות עשה שפיר אמרינן דלענין אם עבר ולא קיים שפיר חל מצד שבועתו ולא אמרינן דאין מקום חלות כלל דז"א דמצד המצוה אם עבר ולא קיים אין עליו כלום דבמ"ע לאחר שעבר אין עליו שום עונש כלל ולכך חל השבועה דמצד השבועה הוא מוסיף אומץ דלוקה משום השבועה אבל שם לענין חורש בי"ט שפיר אמרינן מושבע ועומד מהר סיני וא"ל דחל לענין בל יחל דזה אינו דכיון דכבר אסרה תורה שלא יחרוש ביו"ט א"כ אין מקום לשבועתו לחול כלל דכבר מושבע ועומד שלא יעבור מצד שבועתו דדברי תורה אין צריכין חזוק כלל ופשיטא שלא יעבור מצד מצות התורה. עוד נראה לי בפשיטות ליישב קושיתו הראשונה דבאמת צריך להבין הא דהקשה ולתני שבועה שלא אחרוש והא שבועה אינו חל על יו"ט דהוה קל על חמור דשבועה איתא בשאלה וכמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ג סברא זאת דכל דאיתא בשאלה מקרי קל וצריך לומר כיון דחייב קרבן הוה חמור מיו"ט דאין בו קרבן. ולפ"ז שפיר משני דאינו חל דהו"ל מושבע ועומד וא"ל דחל על בל יחל דזה אינו דכיון דעכ"פ קרבן אינו חייב הו"ל קל על חמור וכעין זה כתבו האחרונים בישוב דברי התוס' שם שהקשו דהא לא אחרוש ליתא בלאו והן ותמה המלמ"ל פ"ד משבועות דזה דוקא לקרבן ולא למלקות וע"ז כתבו כיון דלקרבן אינו חל שוב אינו חל אף למלקות דהו"ל קל על חמור ודו"ק. והנה במ"ש למעלה ליישב דברי הר"ן דלענין בל יחל חל וחלקתי דדוקא לענין קיום המצוה שייך זאת ולא לענין ל"ת אף בלא אחרוש דאין חלות להשבועה:
3
ד׳הנה שנים רבות אח"כ בשנת תרל"ג היה אצלי הרב החריף מוה' שמואל איצק שור נ"י מזלאזיטץ הקשה ג"כ קושיא זאת ותירצתי לו כן אבל אח"כ ראיתי שזה אינו דהרי הר"ן כתב כן גם לענין נשבע על איסור א"כ ניהו דאמעט מקרבן לא אמעט ממלקות וכ"ה שיטת הרבה פוסקים כמ"ש המלמ"ל פ"ד משבועות ה"א. והנה כעת ביום ד' ויקהל פקודי תרל"ג נראה לפענ"ד דהנה באמת צריך להבין במ"ש הר"ן והפוסקים דאיתא בלאו לענין מלקות. ולכאורה צריך ביאור דהיאך חל עד"מ שנשבע שלא לאכול נבילה ואיך שייך דיחול הא בשעה שנשבע שלא לאכול נבילה אין מקום חלות דנבילה מושבע ועומד מהר סיני ולא שייך שבועה ע"ז דמה יתן ומה יוסיף השבועה הא מושבע ועומד ע"ז ול"צ שבועה ע"ז וא"כ אף אם עבר ואכל היאך חל הא בשעה שנשבע לא הי' מקום חלות ויצא מפיו לשוא ואיך יחול כשעבר וזה דקדוק חמור וצריך לומר כמו דאמרו בנדרים דף ח' הנ"ל דחל לזרוזי נפשי' וה"ה כאן דחל שלא לעבור לזרוזי נפשי' שנפשו תאב לאכול האיסור ונשבע לזרז עצמו וז"ב. ולפ"ז אם נשבע שלא לחרוש ביו"ט וא"כ שפיר הוה מושבע ועומד ואין מקום לחול שיאסור בשבועה שכבר מושבע ועומד וא"ל שעשה לזרוזי נפשי' שהרי יו"ט מושבע ועומד על כל המלאכות ול"ש שעשה לזרוזי נפשי' דא"כ למה פרט שלא אחרוש ביו"ט והא כל המלאכות אסורות וא"כ שוב שפיר מקשה דמושבע ועומד מהר סיני וז"ב. איברא דלפ"ז בהך דנדרים טרם שחידש הש"ס לזרוזי נפשי' יקשה האיך חל לענין בל יחל למלקות והא מושבע ועומד הוא אבל זה אינו דשם שנשבע לקיים א"כ נשבע לקיים ושפיר יש מקום חלות על קיום אבל בנשבע שלא יעשה אין מקום חלות כלל. ובזה מיושבים גם דברי התוס' שהקשו דשלא אחרוש ליתא בלאו והן והקשה המשנה למלך דהא למלקות לא אמעט. ולפמ"ש א"ש דשלא אחרוש ביו"ט אין מקום חלות כלל דלא שייך לזרוזי נפשי' וכמ"ש ודו"ק היטב:
4