שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קע״זShoel uMeshiv Mahadura III 2:177
א׳ע"ד אשר נהגו בפרשת התוכחות כשיגיע להפרשה הלז מחפשים חפש מחופש למצוא איש שירצה לעלות לס"ת ואם לא ירצה בחנם ירצו אותו ברצי כסף נתתי לבי לעיין הא מחזי כשכר שבת והיאך רשאי לקבל שכר עבור זה ואמרתי לעיין בזה. והנה בש"ע או"ח סימן ש"ו מבואר שתי דיעות אם מותר להשכיר חזן להתפלל בשבת ומקורו מהמרדכי פרק אעפ"י שדעת ר"ב לאסור ודעת ר"ש להתיר ומטעם דמצוה להתפלל והב"י תמה ע"ז דסוף סוף שכר שבת הוא נוטל והנה בחידושי הארכתי באופנים שונים. אמנם כעת נראה לי הדבר פשוט. ומאוד אתפלא על הב"י מדוע הרחיק ללכת והרי הוא בעצמו מביא לעיל מיניה ואחר כך דחפצי שמים מותר להשכיר וא"כ גם כוונת הר"ש הוא כן דלכך מותר להשכיר חזנים שהרי מצוה היא להתפלל וא"כ הוה חפצי שמים וז"פ. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז לקמן סימן תקפ"ה ס"ק ז' שהקשה על הר"ש מהא דמבואר בב"מ פרק הזהב דף נ"ח דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים ואת הפרה וכו' דאינו נותן לו שכר שבת וכו' והרי התם הוה דבר מצוה דהפרה ודאי מצוה איכא וכמו כן זרעים של עומר ע"ש שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי דעת הרמב"ם ודעימיה וכוותיה קי"ל בסעיף ג' וסעיף וא"ו דדוקא לדבר אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו שכר המעות וסכומו אסור וא"כ ע"כ לא התיר הר"ש רק להשכיר חזנים שיתפללו אבל לקצוב להם הסכום אסור ולכך שם לקצוב להם שכר שבת אסור וז"פ וברור. ואדרבה משם ראיה לדברי הר"ש שהרי קתני שם בסיפא דאם היה שכיר שבת שכיר שנה מותר ליתן לו שכר שבת ונתקשו התוס' בכתובות דף ס"ד דשם משמע גבי מורדת דגם בהבלעה אסור. ולפמ"ש אתי שפיר דש"ה דבאמת הוה חפצי שמים ורק לקצוב הסכום הוא דאסור. ומעתה זה כששכרו לימים אבל היה שכיר שנה דאינו נקצב בעד שבת הסכום א"כ פשיטא דמותר אבל במורדת אסור אף בהבלעה וז"ב. ובזה מיושב דעת הש"ל שהביא הב"י סי' ש"ו שכתב דאם שכרו לחדש והתנה עמו לשלם לו כל יום כך וכך מקרי שכיר יום וכתב הב"י שלא נראה כן מכל הפוסקים. ולפמ"ש אתי שפיר דגם זה מקרי קציבה בעד שכר שבת וזה אסור ועיין מג"א ס"ק ז' מ"ש בזה ומ"ש נכון ת"ל בפשיטות. אמנם אי קשיא הא קשיא דאיך בשכיר שנה שכיר חדש מותר לתת לו שכר שבת ולכך אחריות שבת עליו ואכתי יקשה איך מותר לתת לו לשמרו הא רבינו נתן טעם בפכ"ד משבת הלכה ח' דלכך מותר לשמור פירותיו בשבת ואם בא אדם ליטול מהם מותר לגעור בו אף דדבר זה מחפיצו הוא משום שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפיצים שאין מצויים או להשכיר ולהרוויח אבל לשמור ממונו שכבר בידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לשומר בית מפני הגנבים ודפח"ח וכמ"ש ה"ה דדבריו הם ונראים ממנו ז"ל. ולפי זה יקשה בזרעים הא התוס' הקשו דאיך מותר לשמור הא בעינן מן המופקר ולא מן המשומר ותירצו שהי' אומרים לבני אדם שזה לצורך העומר והי' בני אדם בטלים ממנו ועיין בתוס' בב"מ שם ובמנחות דף פ"ד ולפ"ז יקשה כיון שהי' מן המופקר א"כ ע"י השמירה הי' זוכים ומשתכרים דבר שלא הי' בידם וא"כ זה מקרי שכר שבת ונהנו ממנו הגזברים והעם וא"ל דהוה חפצי שמים דזה אינו דמה שנתחייבו באחריות אם נאבדו זה אינו חפצי שמים גוף העומר הי' חפצי שמים אבל אם נאבד או נגנב מה שמשלם זה אינו חפצי שמים ואיך נתחייב בשמירה הא הו"ל שכר שבת ואסור דודאי חפצי הם ולא חפצי שמים והיא קושיא נפלאה עמוד והתבונן בה:
1
ב׳אמנם לפענ"ד נראה דכיון דהשומר היה מותר לקבל שכר בהבלעה דהוה חפצי שמים מה שישמור הדבר ועי"ז קיבל אחריות שכאשר לא יחזיר ישלם א"כ משעה שקיבל השמירה נתחייב בדבר אם בגופו או באחריותו לשלם תמורו וכל שנאבד או נגנב צריך לשלם בעד קבלת השמירה וא"כ כל שהי' בהבלעה שפיר חייב וזה אינו נוטל שכר שבת רק בעד שקיבל חיוב השמירה ומן השעה שקיבל השמירה נתחייב באחריותה וז"ב מאד. ובזה עמדתי על לשון הטור ששינה לשון הש"ס דבש"ס קתני דאסור ליתן לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו ומשמע דתלוי איסור בנותן ואילו הטור שינה וכתב שאסור ליקח שכר שבת ותלה הדבר בהלוקח דאף דנותן לו אסור ליקח ולפיכך אין אחריות שבת עליו וכבר עמד בזה הב"ח והניח בצ"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס דנקיט זרעים ומיירי בזרעים של עומר כפירש"י וא"כ כיון דהוה חפצי שמים א"כ בלוקח ליכא איסור כלל דהוא לא עביד מידי דהוא נוטל שכר לשמור חפצי שמים ובפרט לפמ"ש במק"א ליישב מה שהקשו בהא דמבואר בש"ע דמותר לחבירו לשמור פירות שבתחומו והוא ישמור פירות שבתחומו והקשו הא הו"ל שכר שבת דהוה ש"ש דשמור לי ואשמור לך הוה ש"ש ושכר שבת אסור ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון זלה"ה שנדחק בזה בסי' ש"ז. ואמרתי ליישב עפ"י דברי רבינו אלו שכתב דמותר לשמור פירות לפי שאינו הנאה מחודשת ולפ"ז עיקר האיסור מה שנותן שכר שמגיע לחבירו הנאה מחודשת ולפ"ז אם זה שומר פירות חבירו וזה שומר פירות זה א"כ לשניהם אינו מגיע הנאה מחודשת ולא שייך שכר שבת ומותר וז"ב מאד. ולפ"ז גם כאן הא הלוקח חפצי שמים שומר ומותר לקבל שכר רק דהנותן אסור שלו מגיע הנאה מחודשת דבאמת הזרעים אינו שלו ומה שמקבל אחריות זה אינו חפצי שמים ולכך אם מקבל אחריות של כל יום בפ"ע הרי מגיע לו בשבת הנאה מחודשת ואסור ולכך תלו האיסור בהנותן אבל הטור דמיירי בזה"ז דליכא זרעי עומר ומיירי בזרעו חולין וכדומה א"כ הנותן אינו עושה שום איסור דלו אינו מגיע הנאה מחודשת ואף שמקבל אחריות מ"ל בזה אם מקבל הדבר שלו מגיע הנאה מחודשת ולכך תלה האיסור בהלוקח וז"ב מאד ודו"ק היטב. אחר זמן רב ראיתי בתוס' עירובין דף מ"ג ד"ה הלכה שכתבו דלסייר פירי מותר אף בשכר כדאמרו שמור פירי שבתחומך וכו' הרי שהבינו דאף בשכר שרי וצ"ע דלמה יהיה מותר הא הו"ל שכר שבת ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר ודו"ק. ועפמ"ש למעלה דבשמור פירות שבתחומך לא שייך איסור ממצוא חפציך כלל כמ"ש הרמב"ם הנ"ל הן נסתר מחמתו דברי הט"ז בסי' רמ"ד ס"ק ז' שכתב ראיה דמותר להיות יושב ומשמר מהא דמותר להיות שומר פירות. ולפמ"ש אין משם ראיה דש"ה דלא שייך ממצוא חפציך דאינו משתכר ריווח ידוע משא"כ שם במכס דמשתכר ריווח חדש מה שלא הי' שלו מקודם מתחלה ומ"ש ראיה מהא דלשמור את הפרה והזרעים וכו' דאם הי' שכיר שנה וכו' דמותר דשכר שבת בהבלעה מותר לפמ"ש אין משם ראיה דלא שייך שם ממצוא חפציך דאינו חדש והוא כשומר ביתו מן הגנבים ורק מזרעים יש קצת ראיה וכמ"ש אבל גם מזה אין ראיה דהשומר שפיר מתחייב דחפצי שמים הוא וכמ"ש לעיל באורך. והנה בחידושי הארכתי בענין הזה ואף כי אינו שייך לכאן יען כי יתגלגל בענין השייך למ"ש אמרתי להעתיקו פה ואקוה כי לא יקוץ הקורא בו. הנה בהא דמבואר בסי' רס"ג סעי' י"ז די"א דמי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה מותר לומר לחבירו ישראל לעשות לו מלאכה ומקורו מהרשב"א שכתב ראיה מהא דמותר לומר לחבירו לשמור פירות שבתחומו ואני אשמור לך פירות שבתחומו. והנה בשו"ת אא"ז הפ"י חלק יו"ד סי' ג' הקשה דאם נימא דיש שלד"ע היכא דהשליח לאו בר חיובא וכן הקשה בהא דאמירה לגוי שבות דאם נימא דלחומרא יש שליחות לעכו"ם א"כ לתסר מתורת שליחות. וראיתי להבית מאיר באהע"ז סי' ה' ואחריו בישועות יעקב שם שכתבו לחלק דע"כ לא שייך שליחות לדבר עבירה רק בדבר שמתועב בעצמו להשי"ת כמו חסימה וסירוס דהמעשה בעצמה מתועב ואף סירוס של גוי היה מקום לאסור לולא דגלי קרא משא"כ בשבת דעיקר הכוונה שישבות גופו אבל המעשה בעצמה לא אכפת לן וא"כ לא שייך שליחות דמכל מקום הוא בעצמו וגופו שובת ע"ש. ובמחכ"ת תמהני עליהם דאיך אפשר לומר כן דהרי גם מעשה שבת הו"א דלתסר מכל שתיעבתי לך ורק דגלי קרא היא קודש כמבואר בחולין דף קט"ו הרי דהמעשה בעצמותה מתועב בעיני השי"ת דאל"כ מה שלא שבת כבר היתה ולמה יתסר ואף דיש לחלק אבל עכ"פ אין החילוק מבואר. והרווחנו בזה דלכאורה יקשה על הפ"י דמה יענה לראיית הרשב"א מהך דשמור לי פירות שבתחומך דעכ"פ לתסר מתורת שליחות ולפמ"ש יש ליישב דש"ה דהמלאכה בעצמותה ליכא איסור דכל עיקר האיסור משום שמירת חפציו וכאן אין לו ריווח חדש וכמ"ש הרמב"ם ואי משום דהוא א"י לבא שם משום התחום הנה במה שנשמר פירותיו שם אין שייך שליחות דליכא כאן מעשה ובדבר דממילא לא שייך שליחות כמ"ש הר"ן בנדרים דף ע"ב דבשמיעה לא שייך שליחות דהוא דבר ממילא ומכ"ש כאן דחבירו לא הלך שם וגוף השמירה ליכא איסור כלל משא"כ בעובדא דהרשב"א דחבירו עושה לו מלאכה והוא כבר קיבל שבת א"כ אם נימא דיש שליח לדבר עבירה הו"ל כאילו הוא עושה המלאכה בעצמותה ואיסור גמור יש ועיין בסמ"ג הובא בב"י סי' רמ"ד דדריש מקרא דכל מלאכה לא יעשה לאסור גם ע"י אחרים ורצה לומר דמדאורייתא אסור ע"י עכו"ם ואף דלא קיי"ל כן ועיין ט"ז סימן רמ"ג ובאחרונים שם וברמב"ן פ' בא. עכ"פ מבואר שם דמטעם דהמעשה מתועב לכך אסרו הקב"ה ע"ש. וע"כ קושית אא"ז הפ"י קמה וגם נצבה. אך מה שנראה לי בזה דהנה במלאכת שבת הקפידה התורה דבעינן מלאכת מחשבת שיתכוין לעשות מלאכה ולכך במתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור דמלאכת מחשבת בעינן וליכא וכדומה בכל הענינים של מלאכת שבת מלאכת מחשבת בעינן וליכא ולפ"ז כיון דבכוונה תליא מלתא ע"ז לא שייך שליחות לד"ע דבשלמא על גוף עשיית המלאכה שייך לומר דעשיית חבירו נחשב כאילו עשה הוא אבל לחשוב כוונת חבירו כאילו כוון הוא זה א"א דזה מידי דממילא לא שייך שליחות כמ"ש הר"ן לענין שמיעה ומכ"ש בזה וא"כ שפיר ל"ש שליחות לד"ע במלאכת שבת דעכ"פ לא הי' מלאכת מחשבת דהוא נתכוין שחבירו יעשה ולא הוא וז"ב ודו"ק היטב כי היא הערה נפלאה: ואם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף במה שהקשה בתוס' רי"ד דלמה בכל המצות לא יועיל שליחות ויאמר לחבירו ללבוש תפילין וציצית עבורו. ולפמ"ש אתי שפיר דמצות צריכות כוונה ובזה לא שייך שליחות דעכ"פ לא כוון נפשו ועל הכוונה לא שייך שליחות. ובזה יש ליישב קושית הד"מ והש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דלמה לא יועיל שליחות כשהאב מצוה שחבירו ימול את בנו. ולפמ"ש אתי שפיר דבזה ל"ש שליחות דמצות צריכות כוונה דבשלמא כשחבירו עושה לו סוכה והוא יושב בתוכה שפיר מועיל דמכל מקום הוא יושב בתוכה ומכוין למצוה משא"כ במילה כשחברו מל הוא לא כוון כלל ואף אם יש לפקפק בזה עכ"פ מ"ש לענין מלאכת שבת הוא נכון. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שהקשו התו"ש ויש"י בהא דמקשה בשבת דף ק"נ חבירו פשיטא מה לי הוא ומה לי אחר והקשו דנוקי דמיירי כשחבירו כבר הבדיל והוא לא הבדיל דהוא אסור וחבירו מותר לשיטת הרשב"א וכמ"ש בש"ע שם ומאי פשיטותי'. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מהראוי לאסור מטעם שליח לדבר עבירה ורק דעכ"פ מלאכת מחשבת ליכא ומעתה זה אם האיסור מצד מלאכה שפיר אמרינן דעכ"פ הוא לא כוון לזה אבל אם האיסור הוא מצד ממצוא חפצך כמו בשוכר פועלים שם וא"כ בזה שייך שפיר תורת שליחות דעכ"פ נעשה חפציו ומכ"ש בדרבנן דמצוא חפציך אינו רק איסור דרבנן ובדרבנן ודאי יש שליח לד"ע ועיין משנה למלך פ"ב מרוצח וא"כ שפיר מקשה מ"ש הוא מ"ש חבירו דגם חבירו פשיטא דיש שליח לדבר עבירה וז"ב מאד. ובזה מיושב ג"כ מה דמשני בחבירו עכו"ם ופריך ר"א פשיטא ממתניתין דאל תכבה והקשה בבית מאיר שם דמה מדמה לכיבוי דהוא איסור תורה וכאן ליכא רק איסור דרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כאן שייך יותר לאסור דבאסור כיבוי לא שייך שליחות דבעינן מלאכת מחשבת וכאן דאיסור משום ממצוא חפציו וזה מוצא חפציו עכ"פ נעשה חפצו ועכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר לנו הדבר דאמירה לעכו"ם דאסור הוא משום דעכ"פ נעשה חפצו ואסור משום ממצוא חפצך ועיין רש"י בע"ז דף ט"ו שכתב בהדיא דאמירה לעכו"ם משום ממצוא חפצך ודבר דבר הוא נאסר. ובזה אני אומר לדחות ראיית הרשב"א משמור פירות שבתחומך דש"ה דלא שייך איסור ממצוא חפצך דאינו דבר חדש וכמ"ש לעיל באורך משא"כ כאן דניהו דלא שייך משום שליחות לדבר עבירה עכ"פ משום ממצוא חפציך אסור להנות מאותה מלאכה. ובזה יש ליישב ג"כ מה שדחה הר"ן דש"ה דאם יש בורגנין דמותר ותמה המח"א בהגהותיו דש"ה דהוא מצוה לו שיעשה לאחר שבת משא"כ כאן דמצוה לו שיעשה בשבת ולזה לא מועיל בורגנין ועיין ביש"י שהקשה כן בהדיא ולפמ"ש כוונת הר"ן דהרי מבואר בסי' ש"ז דכל שיש היתר בבורגנין לא שייך איסור ממצוא חפצך וא"כ כיון שמשכחת לה ע"י בורגנין ל"ש איסור ממצוא חפצך משא"כ בזה דעכ"פ אסור משום ממצוא חפצך ודו"ק כי ענין נחמד הוא ועיין בע"ז דף כ"ב גבי אם התנו תראה ברש"י דביאר האיסור משום שהעכו"ם נעשה שליח והוא תמוה דבשבת לא שייך שליחות ולפמ"ש דכיון דעכ"פ שייך האיסור משום ממצוא חפצך שייך שליחות. אך אכתי צ"ע דאין שליחות לעכו"ם ואולי לחומרא יש שליחות וצ"ע ועיין בהלכות ערלה סי' רצ"ד. ועיין רש"י בחומש פ' בא על קרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ופירש"י אפילו ע"י אחרים ותמה הרמב"ן דהא ע"י אחרים אינו אסור מן התורה ואף דבמכילתא אוסר הוא רק אסמכתא ולפמ"ש הפ"י יש לומר דאחרים אסור מטעם שליחות דבישראל יש שליחות ואף דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום כיון דהתורה אמרה כל מלאכה לא יעשה א"כ הקפידה התורה שישבות מהמלאכות ולא איכפת לן בין הוא עושה בעצמו או אחרים עושים בשבילו ס"ס המלאכות נעשות בו והתורה רצתה שביום השבת ויו"ט לא יעשה כל מלאכה אף שגופו שובת כמ"ש למעלה דלא כהבית מאיר ורק בעכו"ם לא אכפת לן שהעכו"ם אינו מוזהר על שביתה אבל בישראל הקפידה התורה על המלאכות ואף דלא קיי"ל מכל מקום עכ"פ דברי המכילתא ורש"י יש לפרש כן ודו"ק ולפענ"ד נראה דלישראל חבירו גרע איסור שבת מכל איסורים דודאי אסור מן התורה אף דאינו מצווה על שאר דברים שחבירו לא יעשה וכל שאינו עושה בשליחותו שרי וגם בשליחותו כיון שאין שליח לדבר עבירה לא חייב המשלח מכל מקום בשביתה שישראל מצווה על שביתת עבדו למען ינוח ובזה יהי' ניכר שביתתם לשם ד' שכל מלאכתם לא יעשה ביום השבת מכ"ש שאסור לומר לחברו ישראל שיעשה מלאכה שהתורה כוונה שכל המלאכה של בני ישראל יהיה נשבת ביום השבת ויהי' כלם מעידים על שביתתם וא"כ אסור מן התורה מק"ו דמצווה על שביתת עבדו וגם העכו"ם הי' אפשר לאסור מן התורה שלא יעשה מלאכת ישראל ורק דהכתוב מיעטו כמבואר במכילתא שהביא הרמב"ן ועיין בילקוט שהגירסא שם דדוקא ע"י ישראל אסור אבל ע"י עכו"ם מותר וכן הגיה בספר זה ינחמנו על המכילתא ובאמת מדרבנן אסור שיעשה לו העכו"ם מלאכה כל שהישראל נהנה ממנו כמבואר סימן ש"ז סעי' כ"א ועיין מג"א שם ס"ק כ"ט במ"ש בשם הרקנטי דכל שהישראל נהנה ממנו אסור והיינו דוקא בשבת שמוזהר על המלאכה שישבות מן המלאכה והמלאכה אין נ"מ אם הוא עושה או אחר עושה הא מכל מקום לא ניכר שביתתו והשבתות ויו"ט אות על אחדותו יתברך וזכר למעשה בראשית ויציאת מצרים ע"כ צריך שיהיה ניכר שביתת המלאכה. ובזה מיושב מה שהקשה מחסום פרתי ודוש בה דאסור דשם מוזהר על בהמתו שלא יחסום פיה משום צער בהמתו וא"כ מה לי אם הוא מצער אותה או שאחר מצערה במאמרו ועל פיו היא מצטערת והבהמה אין לה לב להבין אם בעלה בעצמו צערה או אחר ולכך מותר לשלוח לעכו"ם גיד הנשה דשם אין קפידא רק שלא יאכל הישראל האיסור אבל מה איכפת לו בעכו"ם האוכל ורק ביין נסך אסור לומר לחמריו דמרבה בתיפלה דע"ז הוה כשבת ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו מהא דמבואר סי' רס"ג שנחלקו הרשב"א והר"ן אם ישראל שקיבל שבת יכול לומר לישראל חבירו שלא קיבל השבת לעשות מלאכתו והקשו דיהי' אסור משום שליח לדבר עבירה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהישראל חבירו לא מוזהר ועד כאן לא אסרה התורה רק שיהיה ניכר שביתה והרי אותו הישראל לא צריך לשבות עוד והתורה הקפידה על מלאכתו של ישראל שיהיה נשבת וז"ש וכל מלאכה לא יעשה. וכפי הנראה זה הי' שיטת הסמ"ג דגם העכו"ם שעושה מלאכה לצורך הישראל אסור מן התורה והובא בב"י סי' רמ"ד ועיין ט"ז ס"ס רמ"ו והיינו דהי' גרסתו במכילתא כפי גרסת הרמב"ן דגם ע"י עכו"ם מוזהר מן התורה ובזה לא קי"ל כן דעכו"ם אינו אסור רק משום שבות וכמו שהגירסא בילקוט וכמ"ש ודו"ק. ובמ"ש למעלה ליישב קושית הפ"י דלא שייך שליחות באיסור שבת הי' נראה לפענ"ד ליישב קושית השעה"מ פי"ז מעכו"ם דלמה לי קרא למעט עכו"ם שאסור למול ת"ל דבלא"ה למה דחי מילה שבת הא אפשר לעשותם ע"י עכו"ם וכן קשה יעשה ע"י קטן ע"ש וגם יש להקשות דביו"ט יעשה ע"י נשים דבנשים לא שייך העשה לשיטת הרר"י איש ירושלים בתוס' קידושין דף ל"ד וכמדומה שבשו"ת בשמים ראש ובכסא האריך בזה. ולפמ"ש יש לומר דבאמת כאן יקשה דהא הו"ל שליחות ויהיה אסור ע"י עכו"ם דכאן לא שייך תירוץ הבית מאיר דהתורה רצתה שישבות ממלאכה ועכ"פ הוא שובת דהא באמת מילה צותה התורה דידחה שבת רק דהקושיא הוא דלמה ידחה והא אפשר לעשות ע"י עכו"ם ולפ"ז הא גם כשיעשה ע"י עכו"ם יהיה הוא העושה האיסור וא"כ מוטב שיעשה בעצמו וגם מ"ש דמלאכת מחשבת בעינן והכא לא חשב זה אינו דכאן גם מלאכת מחשבת לא שייך דבאמת הוא מקלקל ומכאן יליף ר"ש דמקלקל חייב ולר"י התיקון מצוה חשוב תיקון וא"כ עכ"פ מלאכת מחשבת לא שייך ועיקר אנו דנין על המלאכה בעצמותה שגזירת הכתוב הוא דמקלקל בחבורה חייב או דהמצוה חשוב תיקון וא"כ זה גם ע"י שליח אסור וז"ב. ובזה מיושב גם מה דלא דחי מילה שלא בזמנה שבת ולעשות ע"י עכו"ם. ולפמ"ש אתי שפיר. ובלא"ה נראה לי לפי מה שחידש המח"א הלכות זכייה סי' י"א דאף דמותר לעשות מעקה ע"י עכו"ם מ"מ הישראל אסור לברך דזה ודאי א"א שיהיה מעשה של עכו"ם נחשב כאילו הישראל עושה זאת בעצמו ע"ש וא"כ מילה דחשוב מצוה שצריך לעשות בעצמו ועכ"פ אי אפשר לחשוב דמה שעושה הגוי הוה כאילו עשה בעצמו זה א"א והרי על האב מצוה למול דזה מצות אחרת מלבד המילה המצוה על האב ועכ"פ אי אפשר לומר דהוה כאילו עשה האב דהא שוב יהי' אסור בשבת וז"ב כשמש ודו"ק:
2
ג׳והנה במ"ש למעלה בדבר הפ"י דהו"ל שליח לדבר עבירה כעת נתיישבתי דיש ליישב בזה דברי הרשב"א דהביא ראיה משמור לי פירות שבתחומך דמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה והקשיתי בזה דאכתי אסור משום שליחות והנראה לי בזה כעת דהנה ענין שביתת שבת אף דהתורה הקפידה שלא יעשו זאת בשבת ונימא דלא כסברת הבית מאיר וגוף המלאכה בעצמותה היא תועבה מכ"מ כאן דעדיין אין כאן קרושת שבת רק שזה קיבל עליו וא"כ לא שייך שליחות דמכל מקום גופו שובת וא"ל דכאן גוף המלאכה היא תועבה דזה אינו דהא עדן חול הוא רק שזה קיבל עליו שבת וא"כ כל שחבירו מותר לא שייך ענין שליחות. ובזה מיושב היטב ראיית הרשב"א מהך דשמור לי פירות שבתחומך. ולכאורה אין כאן ראיה לפמ"ש הרמב"ם דכאן אין כאן ריוח מלאכה ולא שייך ממצוא חפצך וגוף השביתה אין בו דהא אינו רק שומר פירות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך ביאור דמכל מקום הא מוציא חפיציו דע"י ששומר פירות חבירו חבירו שומר פירותיו. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הסברא הוא כיון דזה אינו עושה איסור בעצם המלאכה רק ממצוא חפציך שייך בזה לא שייך שליחות דגופו שובת והשמירה לא נחשב מלאכה ולכך מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי ולא שייך משום שליחות וה"ה בזה דלא שייך שליחות כל שבעצם אין כאן שליחות. ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן דש"ה דאם יש בורגנין הוא עצמו שומר ותמה הט"ז בסי' שס"ג ס"ק ב' דהא שמואל חידש זאת טעמא דבורגנין ולכך מותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין אבל במשנה ע"כ אין הטעם משום בורגנין והאריך בזה ולפמ"ש א"ש דעיקר כוונת הר"ן דניהו דההיתר במשנה אינו משום בורגנין אבל מכל מקום אין ראיית הרשב"א ראויה דבאמת יש לומר דאסור כל שקיבל שבת לומר לחבירו משום שליחות וכאן לא שייך שליחות דהא אם היה שם שליחות מותר וא"כ עצם המלאכה אין בו איסור רק משום ריחוק המקום והתורה אמרה אל יצא איש ממקומו ובזה לא שייך שליחות דמכל מקום גופו שובת אבל כל דעושה מלאכה האסורה שייך שליחות אף דגופו שובת וכמ"ש למעלה דגוף המלאכה היא תועבה דבזמן שיש קדושת שבת אסרה תורה עצם המלאכות שלא יתחדש בהם ויהיה שביתה ניכרת וכמו חמץ בפסח דהזמן גרם. ובזה מובן היטב דברי הב"י בהשגת על הר"ן שכתב דגם כאן אם לא היה מקבל שבת היה מותר ודבריו תמוהין כמ"ש הט"ז דשאני הך דבורגנין דגם כעת יש היתר ע"י בורגנין וכאן ניהו דאם לא הי' מקבל שבת הי' מותר אבל כעת אין לו שום היתר. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהאיסור אינו בעצם שאם לא קיבל שבת היה מותר שוב לא שייך שליחות דהא גופו שובת וסברת הב"י נכונה. ובזה מיושב היטב מה דקי"ל בש"ע סי' ש"ז ס"ח דמותר לומר לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום יוכל לילך ע"י בורגנין ותמה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ב הא קיי"ל אין בורגנין בבבל כמ"ש הב"י סי' שצ"ח ובגליון הש"ע כתבתי דל"ד בורגנין רק כל דמשכחת לה שיהיה מותר עי"ז די כמ"ש בסי' שצ"ח סי' ובמ"א ס"ק ח' ע"ש אבל לפמ"ש אתי שפיר דכל היתר בורגנין הוא דכיון דגופו שובת ואינו עושה מלאכה וגם חבירו שובת היום רק דמהרהר בעסקיו איכא משום ממצוא חפצך ולזה כל שיש לו היתר ע"י בורגנין עכ"פ בעצם אין כאן איסור בגוף ההמצאה ושוב לא שייך שליחות ולא משום ממצוא חפצך אף דאין בורגנין היום וז"ב ודו"ק:
3
ד׳ובזה הנה מיושב גם לענין אפוקי שבתא דדעת הלבוש לאסור דכבר הי' עליו קדושת שבת והביא ראיה ממי שעושה שני ימים יוה"כ דהשני אסור לו לבשל ועיין ט"ז מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דש"ה דכפי דעתו שעושה שני ימים יוה"כ והיה אצלו יוה"כ מספק איך מותר לעשות לו מלאכה הא הו"ל שליחות וניהו דגופו שובת הא גוף המלאכה אסור ודבר שתיעבתי לך היא ושייך שליחות אבל כאן דבעצם כעת חול הוא רק שהוא לא הבדיל עדיין וא"כ כל שגופו שובת רק שחבירו שהבדיל עושה לו מלאכה פשיטא דלא שייך שליחות בזה ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד. ובאמת לענין שבותים פשיטא דמותר בקבלת שבת כמ"ש הט"ז סי' ת"ר ואף דהוא לא כתב רק לענין מצוה דהו"ל קבלה בטעות כבר כתבתי שם בגליון בשם השיטה מקובצת דף למ"ד דאף בתוספת שבת מותר שבותים ומכ"ש לומר לאחר לעשות לו דלא שייך באיסור שבות ודו"ק היטב ועיין מ"ש בישועת יעקב לדו"ז ז"ל בזה. ולפמ"ש אתי שפיר כל מה שהאריך שם דמ"ש דבשבותין ל"מ קבלה והדבר מבואר בט"ז ובשיטה מקובצת וראיית הרשב"א מהך דשמור לי פירות שבתחומך הוא לענין שליחות אך לא כדבריו דלא שייך שליחות כל שגופו שובת דזה אינו רק דכאן לא שייך איסור מלאכה בעצם והמבחין יבחין. ובזה נראה לפענ"ד הא דמבואר בסימן ש"ד דעבד שמל וטבל לשם עבדות אסור לישראל לומר לו לעשות מלאכתו וכתב המ"א דהוא מן התורה והיינו דנצטווה למען ינוח ולפמ"ש יש אסור בשביל שליחות ג"כ דהא נצטוינו שגופו של עבד יהי' נוח ג"כ בשבת ואולי שייך אין שליח לדבר עבירה אלא דלפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ש"ט דעבד שמתירא מרבו לא שייך אין שליח לדבר עבירה ע"ש לענין יואב דע"כ עביד והוה כמו חצר וה"ה בעבד דצריך לעשות רצון האדון ודו"ק:
4
ה׳והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י רצה לומר בישוב קושית הט"ז מהך דהשוכר לשמור את הזרעים דלפמ"ש הב"י בסי' ש"ו בשם הכל בו דאם מקדיש בשבת ויוצא בשבת מרשות הדיוט לרשות גבוה דאסור אבל כשאינו יוצא מרשותו מותר ולפ"ז בשלמא כשקיבל אחריות א"כ הרי יצא מרשות הקדש לרשותו בשבת הו"ל שכר שבת משא"כ כשלא קיבל שכר שבת ואמרתי לו מלבד דיש לומר כל שקיבל שכר שבת הרי הי' ברשותו של שומר מע"ש ולא יצא מרשותו ביום השבת וא"כ מה שנשאר ברשותו זה לא תסור רק אם הי' הוצאת רשות מחדש ביום השבת אף גם דבהקדש לא שייך כלל לומר שיצא מרשות הקדש לרשות שומר דבאמת כל היכא דאיתא ברשות הקדש הוא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא רק דכל שקיבל אחריות נוסף על השומר חיוב אחריות אבל לעולם ברשות הקדש עומד ודו"ק:
5
ו׳והנה בשנת תרי"ד שאל אותי תלמודי המופלג מוה' ניסן זיס נ"י במ"ש התוס' בשבת דף ק"נ ד"ה ודיבור מי אסור שכתבו פירוש מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה אלמא דמותר מה"ת דאל"כ מה ראיה מדיבור מצוה לרשות ע"כ דמה"ת אין איסור דמה"ת לא שייך לחלק בין רשות למצוה ולפ"ז לפי מה דמשני חפציך אסור חפצי שמים מותרים ממילא הדרינן למה דס"ד דדיבור אסור מן התורה וע"ז שאל דמלבד דלא נראה כן דיהי' דיבור אסור מן התורה אף גם דא"כ איך כתבו התוס' בשבת דף קכ"א ד"ה אין דאפילו בדרבנן אמירה לעכו"ם שבות מהך דלא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים וחבירו מיירי בעכו"ם והרי שם הוה איסור תורה. והנה קושייתו גדולה מאד והנני יוסיף דהרי בע"ז דף ט"ו ביאר רש"י בהדיא דאמירה לעכו"ם שבות הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר וביותר אני תמה דא"כ כל אמירה לעכו"ם שבות ת"ל דאסור מן התורה דהרי הוה עכ"פ ודבר דבר. אך ביאור הדברים נראה לפענ"ד דהנה התוס' בגיטין דף ס"ז כתבו דדיבור שעל ידו נגמר המעשה זה מקרי דיבור דאית ביה מעשה אבל דיבור דצריך עדיין לעשות מעשה זה מקרי דיבור גרידא. ולפ"ז נראה לי לחלק דדוקא אמירה לעכו"ם שבות וכן לישראל אם אומר שיעשה לו מעשה א"כ זה אינו רק דיבור גרידא דאמירה לבד אינו עיקר התכלית אבל מי שאומר לחבירו וכ"ש לעכו"ם שיעשה לו מלאכה לאחר שבת דע"ז קאי שם דהנראה שתעמוד עמי לערב הוא דשרי דאינו רק הרהור אבל שיאמר לו שיעשה מעשה לערב אסור א"כ זה הדיבור הוא גמר האיסור דמה שיעשה עמו לערב אין איסור רק מה שא"ל בשבת ובכה"ג באמת הדיבור אסור מן התורה וזה דכתיב ודבר דבר ודו"ק היטב כי היא חדש. וע"ד הפלפול אמרתי לפמ"ש למעלה בשם הב"מ דלכך אמירה לעכו"ם שבות וכן לישראל במקום שהשני מותר לעשות ולא אסור משום שליחות משום דעכ"פ גופו שובת ולפי"ז יהיה חידוש דין דאם נימא דגם דיבור שאין בו מעשה אסור מן התורה שוב יגרע דבזה יהיה שייך שליחות בחבירו ישראל דלא שייך שגופו שובת דאמירה דלית בה מעשה אסרה תורה וא"כ בחבירו ישראל יהיה אסור מן התורה משא"כ בעכו"ם דלא שייך שליחות בעכו"ם וא"כ מיושב ג"כ דברי התוס' כנ"ל ע"ד הפלפול. אבל הראשון עיקר ומה שהקשה על דברת התוס' בשבת דף קנ"א ד"ה ש"מ שכתבו דאף לר"ש ובצריך לאותו כיבוי לעשות פחמין דא"כ מ"פ בדף ק"נ אמירה לעכו"ם שבות ופירש"י דזה נלמד מהא דאין אומרים לו כבה והא שם הוא איסור תורה הנה כבר קדמו בספר בית מאיר הנה בפשיטות ל"ק דבאמת מיירי בכל גווני כיבוי ושפיר מוכח אמירה לעכו"ם שבות אפילו באיסור דרבנן. אמנם בלא"ה ל"ק דבאמת צריך ביאור מה שכתבו דלר"ש אסור דצריך לכיבוי וקשה דמכל מקום הקטן דאין צריך לעשות פחמין אינו רק איסור דרבנן ומיהו יש לומר כיון דעכ"פ האם צריך להחמין אפשר דכה"ג אסור דמקרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה וגם קטן יש לו מחשבה בכה"ג ועיין חולין י"ג ברש"י ותוספות ולפ"ז בנכרי לא שייך שצריך לגופו דניהו דהישראל צריך לעשות פחמין אבל העכו"ם א"צ לפחמין ונמצא גוף המלאכה שעושה עכו"ם אינו מלאכה דאורייתא כיון דהעכו"ם א"צ לפחמין וז"ב כשמש ותדע דאל"כ יסתרו דברי התוס' אהדדי דהרי הוכיחו דאפילו באיסור דרבנן אסור אמירה לעכו"ם והרי לר"ש יש איסור תורה וע"כ דדוקא לגבי קטן כתבו הכי משא"כ לענין עכו"ם ודו"ק היטב:
6