שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:י״גShoel uMeshiv Mahadura III 3:13
א׳הוגד לי קושיא בשם הרב הגאון מוה' יוסף האבד"ק זבאריז נ"י בהא דאמרו בפסחים דף ל"ו ע"ב לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה וכו' ומאי משמע דהאי אשישא לישנא דחשיבותא הוא דכתיב וכו' אשישה אחד מששה באיפה והקשה הוא מהא דקאמר בדף מ"ח שם קבא מלוגנאה לפסחא והביא הרא"ש בשם רבינו יונה שכתב בשם חכמי צרפת דאם לש יותר משיעור זה בעיסה אסורה אף בדיעבד א"כ איך אפשר דאשישה היא ששה לאיפה דהוא יותר משיעור קב מלוגנאה הנודע ליודעי חשבון דוק ותשכח וא"כ למה לי למעט מלחם עוני. והנה בראשית ההשקפה השבתי בפשיטות דאין כוונת הש"ס למעט מלחם עוני דוקא שיעור ששה באיפה דפשיטא דכל שהוא גלוסקא גדולה ביותר אף שלא יגיע לשיעור זה אפ"ה ממעט מלחם עוני והרי רש"י פירש אשישה גלוסקא גדולה ורק דהא דנקט לישנא דאשישה משום דאשישה הוא ענין חשיבות וזה נמעט מלחם עוני. ובזה מדוקדק היטב הא דאמר מאי משמע דהאי אשישה לישנא דחשיבותא וע"ז אמר כיון דבמקרא מצינו לשון אשישה לענין חשיבות שחלקו לכל איש אשישה וכיון דנזכר אשישה ללשון חשיבות ע"כ נקיט אשישה כאן דממעט מלחם עוני אבל לעולם דלא תלוי בשיעור זה רק כל שהוא שיעור חשוב ממעט מלחם עוני ועיין בש"ע סי' תנ"ד ס"א בהג"ה שכתב וטוב שלא לעשות המצה רחבה יותר מדאי דהוה כאשישה הרי משמע דכל שהיא רחבה יותר הוה דינה כאשישה כנ"ל נכון. אך בגוף הקושיא נראה לפענ"ד בפשטות דכל הטעם של קבא מלוגנאת הוא כדי לשמור העיסה מן החימוץ שביותר משיעור זה אי אפשר לשמרה מן החימוץ ולפ"ז אם לש כמה עיסות פחות פחות מכשיעור ואח"כ דיבקם ואפאם ביחד ליכא חשש כלל וע"ז צריך לימוד למעט מלחם עוני שלא יאפה שיעור גדול ביחד וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' תכ"א בשם הרב מוה' ליזר קומץ ז"ל בהא דאמרו כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר וכו' והקשה היא דהא ר"א שמותי ומתלמודי ב"ש וב"ש ס"ל חמץ בככותבת והרי אין אופין בפסח יותר משיער עיסה שנתחייב בחלה כמ"ש בסימן תנ"ו תנ"ז והרי אחד ממ"ח שהוא שיעור חלה לא יגיע לככותבת. ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה שנאפה כמה עיסות שנלושו כל אחת בפ"ע ואח"כ נדבקו יחד ואז השיעור חלה יהיה גדול מככותבות ואף אם נאפו ונלושו כל אחת בפני עצמה מ"מ מצטרפין לשיעור ב"י כמבואר בפי' תמ"ב לענין בצק שבסדקי עריבה ע"ש בסי' ח'. ובגוף הדין דלחם עוני פרט לחלוט ולאשישה לא מצאתי כעת מפורש ברמב"ם בפ"ה ופ"ו שיזכיר זאת בפירוש וחלוט שם מכללא שמיע לן אבל הך דאשישה לא מצאתי וצ"ע על השמטה. והנה בגוף קושית התשובה מאהבה הנ"ל הוא דוקא אם נימא דעל ח"ש אינו עובר בב"י ובאמת שכן הוא דעת כמה פוסקים ועיין שו"ת ח"ץ סי' פ"ו. והנה בחידושי אמרתי כמה טעמים בזה וכעת נראה לי דבר חדש דהנה כל הטעם דח"ש אסור באכילה הוא משום דחזי לאצטרופי והיינו שאם יאכל אח"כ בכדי אכילת פרס יצטרף ועיין פרמ"ג סימן ס"ב שחקר בזה אם הכוונה שאם הי' לו כעת עוד חצי שיעור עובר או שחזי לאצטרופי בכדי אכילת פרס ולפ"ז בב"י לא שייך הנהו טעמי דכעת אינו רואה רק חצי שיעור ובמה יצטרפו הראיות וכמדומה שכ"כ בשו"ת שאגת ארי'. אמנם אם נימא דהפירוש הוא דחזי לאצטרופי אם יהיה עוד חצי שיעור ג"כ ניחא דממנ"פ אם ניחוש שמא ישנו ברשותו עוד חצי שיעור והוא לא ידע מזה א"כ א"צ לאצטרופי הא אף בלא ידע עובר וכמ"ש המג"א סי' תל"ד ס"ק ה' דעובר על ב"י אף שאינו רואה ולא ידע מידי דהוה אאוכל חלה בשוגג ואם באמת אין לו כעת רק חצי שיעור רק שחזי לאצטרופי אם יזדמן לו עוד ח"ש בזה פשיטא דלא שייך חזי לאצטרופי כיון דעכשיו אין לו אטו אם יוכל לקנות מן השוק עוד חמץ יעבור על ב"י וכמ"ש התוס' בדף מ"ו לענין הואיל דאטו נימא הואיל ואם יקנה פת של נכרי ויהיה שלו יעבור עליו כעת אף שלא קנה והכי נמי כיון שאינו ברשותו פשיטא דלא שייך חזי לאצטרופי ואם ניחוש שמא כעת ברשותו פשיטא דל"צ לצירוף ובכ"מ שהוא הוא עובר על ב"י בכזית או בככותבות וז"ב לדעתי:
1
ב׳ובזה הנה מקום אתי ליישב מה שהביא בשו"ת אא"ז הפ"י ז"ל סי' ט"ו ראיה דעוברים בפחות מכשיעור בב"י מהא דאמרינן בדף וא"ו הבודק צריך שיבטל מ"ט אילימא משום פרורין הא לא חשיבי וכ"ת כיון דמנטרא אגב ביתו חשיבי וכו' והא פירורין ודאי פחות מכזית הוא ואינו עובר כלל ע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבפירורין שפיר עובר על ב"י דשייך חזי לאצטרופי אם יהיה עוד פרורין פחות מכזית דא"ל דלא שייך צירוף דעובר אף שלא ידע דזה אינו דלענין פרורין ודאי אינו עובר כל שלא ידע דבשלמא אותן שרואה ויודע הוא משמרן אגב ביתו ומחשבו להן אבל מה שאינו רואה שפיר בטלו אגב ביתו ובטלו וא"כ כ"ז שלא ידע אינו עובר ושפיר שייך חזי לאצטרופי אם יודע מהם ואז יחשבו בעיניו. ובזה מיושב ג"כ מה דמקשה עוד שם מהא דאמר בדף מ"ה לענין בצק בסדקי עריבה דאף בפחות מכזית עובר ובין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' עכ"פ מבואר שם דבחצי שיעור עובר ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג ודאי שייך ב"י בחצי שיעור דחזי לאצטרופי דמה דלא חזי ודאי בטל לגבי עריבה ויש לישב בזה קושית התוס' על רש"י ולהאריך בסוגיא שם ואכ"מ. עוד נראה לי דבאמת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו כתב הטעם דחצי שיעור אינו עובר על ב"י משום דכל הטעם דחצי שיעור אסור משום דאחשביה כשאוכלו וכאן מה שאינו מבער לא שייך דאחשביה דאדרבא בשביל דלא מחשבו אינו מבערו ודפח"ח. אבל אני אומר עוד דכאן אדרבא מבטלו כיון דבאמת צריך ביטול והוא מבטל כל חמץ שיש לו וא"כ איך שייך אחשביה דהרי באמת מבטלו ואף דחצי שיעור אינו מבטל אבל כיון דמבטל עכ"פ החמץ שוב לא שייך אחשביה דבאמת אם יהיה כשיעור היא בכלל הביטול ולכך כשמוציא חצי שיעור אינו עובר על ב"י וז"ב לדעתי. ובזה ממילא מיושב קושית הפ"י בדף וא"ו דאמר הבודק צריך שיבטל וקאמר אי נימא משום פרורין וא"כ שפיר אמר דצריך שיבטלו דאם לא יבטל באמת יעבור על ב"י דשייך אחשביה כיון דבדק החמץ והניח הפרורין מכלל דאחשבינהו וגם בבצק שבסדקי עריבה כיון דאינו מבטלו דהרי עשוי לחזק העריבה והוא צריך לזה א"כ לא שייך דביטלו ולא אחשביה דודאי אחשבי' שצריך לו לחיזוק העריבה ופשיט' דעובר וז"ב. והנה לכאורה נראה לומר דבר חדש דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דחצי שיעור דאסור היא משום דאחשביה כשאכלו ולפ"ז לפי דעת בעל המאור דמקיים העשה דתשיבתו באכילתו ולפ"ז אם נימא דגם על חצי שיעור עובר על ב"י לא יהיה אסור חצי שיעור חמץ לאכול דלא שייך דאחשביה דדלמא לא אחשביה רק שרצה לקיים מ"ע דתשביתו או להנצל מאיסור ב"י ומכ"ש ביו"ט דאסור לשרוף ואף פירור וזורה לרוח אסור בשבת ועיין מלמ"ל פ"א מחמץ ובמגיה שם דא"א בע"א אך זה אינו דאיך אפשר שיעבור על ב"י בח"ש ולא יעבור באיסור אתמהה דאיך יהיה ב"י חמור מאכילה. אמנם עדיין יש לומר דעכ"פ באם יהיה לו שיעור כזית ביו"ט דאז להנצל מאיסור אם יאכל פחות מכזית שוב לא שייך איסור ח"ש דעשה להנצל מאיסור ב"י ועל ח"ש לא יעבור וכדעת הפוסקים דבחצי שיעור אינו עובר וגם על אכילה אינו עובר דלא אחשביה דעשה להנצל מאיסור ואי אפשר לו בענין אחר. וראיתי להטעם המלך שכתב דכל דאיכא איסור כרת פשיטא דאינו מקיים המ"ע דתשביתו והבעל המאור לא אמר רק בע"פ דליכא כרת ע"ש בפ"א מחמץ ולא ידעתי מהו שח דניהו דחייב כרת אבל המ"ע דתשביתו קיים בזה ואף לפי דבריו בח"ש דליכא רק איסור בעלמא פשיטא דקיים מ"ע דתשביתו או הלאו דב"י וא"כ אינו עובר כלל על אכילת פחות מכשיעור והיא הערה חדשה. ובזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם פ"א מחמץ דאיסור ח"ש בחמץ הוא מקרא דלא יאכל ותמה הכ"מ דלמה לי טעם זה ואטו גרע מכל ח"ש דאסור מן התורה. ולפמ"ש אתי שפיר דכ"מ בכה"ג דלא שייך הטעם דאחשביה וסד"א דמותר וקמ"ל דאסור משום לא יאכל:
2
ג׳ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים דף כ"ג לחזקי' לריה"ג דאמר דמותר בהנאה לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך ולפמ"ש א"ש דנ"מ בכה"ג וזה מלא יאכל נפקא דתלה הכתוב במאכל ולא באוכל כמ"ש המהרלב"ח הובא במלמ"ל שם ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב קושית הצל"ח בפסחים דף כ"ט בהא דהוכיחו התוס' דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר על ב"י דאל"כ אמאי מעל לר"י הא כשיפדנו יהיה שלו ויהיה חייב לבערו והקשה הוא דהא מעילה בשו"פ מחייב ודלמא מיירי כשיש בו שוה פרוטה ואינו רק חצי כזית דאז אינו עובר על ב"י לדעת הפוסקים דבחצי שיעור אינו עובר ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאינו עובר הוא כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דמה שלא ביערו אינו ניכר שמחשבו דאדרבא בשביל שלא חשבו אינו מבערו ולפי זה שם דכל דפד' מהקדש אין לך מחשבו גדול מזה ופשיטא דעובר. ובזה יש ליישב קושית האור חדש שהקשה לשיטת הפוסקים דאינו עובר על ב"י בחצי שיעור א"כ למה פריך בפסחים דף ל"ב חמץ בפסח בר דמים הוא ולא משני דאתיא כר"ש דלאחר הפסח אינו אסור ומיירי שהי' פחות מכשיעור דאז בר דמים דמותר לשהותו אחר הפסח והוה דבר הגורם לממון ובמזיד חייב דכל שאכל בשו"פ מעל וחייב מיתה במזיד ולפמ"ש א"ש דכל טעמו של הח"ץ הוא דח"ש לא אחשביה ואיך שייך לומר דמקרי בר דמים דהוה דבר הגורם לממון א"כ יתחייב לבערו דמקרי בר דמים וחשוב הדבר עד שנתחייב ממון וע"כ דלאו בר דמים הוא. והנה כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא:
3
ד׳והנה לכאורה יש ליישב קושית האור חדש דלכך לא מוקי בחצי שיעור דגם חצי שיעור לא מקרי בר דמים בפסח דא"ל דיכול לשהותו עד לאחר הפסח כיון דאינו עובר בב"י דהא לפ"ז מגיע לו הנאה בפסח במה שלא ביערו והוה בר דמים עי"ז ומשתכר באיסורי הנאה ובפסח אסור בהנאה ולכך צריך לאוקמא כריה"ג. ובזה יש לומר ג"כ הטעם דלכך באמת צריך לבער חצי שיעור דאל"כ יהיה נהנה מחמץ בפסח דהוה בר דמים בפסח והא דאמרו בדף כ"ט דמקרי בר דמים אף לר"ש היינו לגבי הקדש דלא שייך איסור הנאה לגבייהו אבל לגבי הדיוט מהראוי לאסור דאל"כ נהנה מחמץ בפסח. והנה לכאורה ראיה דחצי שיעור אינו חייב בב"י דאל"כ היאך חשוב ב"י לאו הניתק לעשה דהא הלאו כולל יותר מעשה דהלאו עובר אף בחצי שיעור והעשה אינו מקיים בח"ש וכמו שכתבו האחרונים דמ"ע ליתא בחצי שיעור וא"כ עשה דתשביתו ליתא בחצי שיעור והלאו כולל יותר וכעין שכתב הרמב"ם פ"א מתמורה ה"א וגם אם יש שיעור שלם והוא משבית חצי שיעור דאז הלאו עובר והעשה אינו מקיים וע"כ דגם אינו עובר בב"י בח"ש. ובזה יש לומר מה שהאריך המשנה למלך בדברי רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח לוקה ותמה דהא הו"ל לאו הניתק לעשה וכמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט דהמשהה חמץ בפסח אינו עובר כשדעתו לבערו. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דעובר על ב"י בחצי שיעור ומטעם כדי שלא יהנה מחמץ בפסח וכמ"ש שפיר לא הוה לאו הניתק לעשה אבל התוס' כתבו שם אליבא דריה"ג דס"ל דמותר בהנאה ולכך מעל ולדידיה אינו עובר על ב"י דהא לא אכפת לן במה שנהנה בפסח דלדידיה חמץ בפסח בר דמים הוא ושפיר הו"ל לאו הניתק לעשה. וכ"ז לפלפול בעלמא והקב"ה חדי בפלפולא. ולכאורה רציתי לומר בישוב קושית תשובה מאהבה הנ"ל דבחלה שפיר עובר אף בח"ש דמיגו דמחשב שיעור חשוב לגבי חלה מחשב נמי שיעור לענין ביעור וכעין דאמרו בפסחים דף מ"ה לענין טומאה. אך זה אינו דבאמת כל הטעם דעובר לר"א הוא משום דאית ליה הואיל ואי בעי מתשל עלה וא"כ כ"ז שהוא חלה אינו עובר רק שיוכל לשאול ואם נשאל לא יהיה רק ח"ש. אמנם לפמ"ש במק"א בשם זקני הדב הגדול מוה' יצחק נ"ז זלה"ה שאמר הטעם דחצי שיעור דאינו עובר לפי שלא שייך חזי לאצטרופי דעכשיו אינו שלו דשני דברים אינן ברשותו של אדם ורק שהכתוב עשאן כאילו המה ברשותו והוה כאלו קנה החמץ ואטו אם יוכל לקנות חמץ יעבור עליו כיון דעתה אינו שלו ודפח"ח. לפ"ז בחלה דגם עכשיו הוא שלו כיון דיוכל לשאול עלי' וברשותו ליתנו לכל כהן פשיטא דגם חצי שיעור חייב לבער. אמנם בגוף דברי אא"ז הרב ז"ל אף שדבר חכמה אמר יש לעיין דכל הטעם דמקרי חמץ אינו שלו אינו מחמת שאסור בהנאה דהרי דעת הרשב"א דא"ה יש לו בעלים ורק משום דמחוייב לבערו מן העולם. ולפ"ז כ"ז דאינו שיעור שלם אם נימא דאינו מחוייב בביעור שוב הוה שלו ושוב שייך ח"ש חזי לאצטרופי דהא כ"ז שאינו שיעור שלם חזי לאצטרופי והוה כעין מ"ש הר"ן בע"ז גבי ע"ז של נכרי שכתב דמכאן נלמד לחמץ בפסח דיכול לקנותו ויהי' שלו ע"ש בהא דאמר גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ובפר"ח סימן תמ"ו. והנה במ"ש יש ליישב מה שהקשו האחרונים דאיך אמר דר"א ס"ל טובת הנאה ממון הוא ומאי טובת הנאה שייך דכהנים לא יוכלו ללקחו שאסור בשביל שנתחמץ. ולפמ"ש אתי שפיר דלגבייהו הו"ל חצי שיעור ואינו חייב בביעור דלגבייהו הו"ל דבר שא"ב ולא חזי לאצטרופי כנ"ל ע"ד הפלפול:
4
ה׳והנה במ"ש למעלה ליישב גוף קושית הרב מהר"י הנ"ל דעיקר האיסור בלישה הוא דאיכא מצאתי בר"ן בפרק כ"ש שכתב בהדיא דנשי דנהגי למיפא קפיזא לאו דוקא למיפא ורק הלישה היא העיקר ע"ש ושוב ראיתי בבעה"מ ורמב"ן שהאריכו בזה לענין פת עבה דאופין בפסח והוא יותר מקבא מלוגנאה ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתם שוב ראיתי בתפארת שמואל מהבה"ז בהגהותי' על הרא"ש שהקשה מהך דפת עבה ועיין בא"ר ריש הלכות פסח מ"ש בזה ובמחכ"ת שניהם גם יחד לא נזכרו מבעה"מ ורמב"ן הנ"ל ודו"ק שוב מצאתי קושית הרב מהר"י הנ"ל בשעה"מ פ"ה מחמץ ע"ש שנדחק ומ"ש נכון ת"ל. ובגוף הענין אי שייך ב"י בחצי שיעור נראה דבר חדש דהנה שמעתי מהרב החריף מוה' מענדיל נ"י בהגאון מוהר"ץ בעל טיב גיטין ז"ל שאמר בטעם שנדחק הר"ן ריש פסחים דלמה אסרה תורה בבל יראה מה שלא מצינו בכל האיסורים ואמר הוא כיון דהתורה אסרה בהנאה וא"כ בשלמא בכל איסורי הנאה דנאסרו לעולם א"כ שוב כל שאסור בהנאה אין לו הנאה לעולם אבל בזה שיותר לאחר פסח כל שאתה אומר שלא יעבור על ב"י שוב יהנה מזה מה שישתייר לו ולאחר פסח יהנה ויאכל וישתה החמץ וא"כ הרי נהנה גם בתוך הפסח מזה במה שנשאר על לאחר הפסח ולכך אסרה תורה שלא יראה והאריך בזה דלכך בשל אחרים ושל גבוה דאין לו הנאה מזה אינו עובר ולכך בחמץ ידוע לא מהני ביטול דסוף סוף נהנה במה שנשאר לו לאחר פסח. ובאמת שלכאורה דבר חכמה אמר. ולפ"ז נראה לי דלכך חצי שיעור מותר בב"י דכיון דחצי שיעור עיקר האיסור דחזי לאצטרופי וכאן האיסור אינו בעצם רק דא"כ נהנה מחמץ במה שישתייר ולפ"ז באמת לא ישאר לו רק חצי שיעור וא"כ אינו נהנה רק מחצי שיעור וח"ש באמת גם באכילה מותר רק משום דחזי לאצטרופי אבל מה שנשאר לאחר פסח באמת לא נשאר רק חצי שיעור ואף דבהנאה לא שייך חצי שיעור אבל פשיטא דכל שבאכילה לא אסור רק בכזית גם הנאה לא עדיף מאכילה. מיהו יש לומר דשאני חמץ דאתי מלא יאכל לחזקי' וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם וא"כ ממילא מכ"ש הנאה דודאי אסור בח"ש דבהנאה לא שייך חצי שיעור וכמ"ש הה"מ פ"ח ממאכלות אסורות וא"כ שוב מהראוי שיעבור על ב"י ג"כ בח"ש. ובזה מיושב היטב מה שהקשו הכ"מ ולח"מ למה אצטריך רבינו למכתב דרשא דחזקי' משום לא יאכל והא כל ח"ש אסור ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לענין הנאה ולענין ב"י וכמ"ש. אך גוף דברי הרב מוהר"מ הנ"ל אין בהם ממש לפענ"ד דמלבד דקשה לריה"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה בפסח למה יעבור על ב"י אף גם דא"כ הא דאמרו שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והיינו דכיון דאסור בהנאה מהראוי שלא יעבור על ב"י ולדבריו אדרבא כיון דאסור בהנאה לכך מהראוי שיעבור על ב"י ובלא"ה יש לומר דהא הוה הנאה הבאה לו בע"כ דמה יעשה במה שחמצו תהי' מותר אח"כ ובכה"ג הוה הנאה הבאה לו בע"כ דמותר לאביי כדאמרו בפסחים דף כ"ה וא"ל כיון דעכ"פ מצוה להשבית אף דנימא דאינו עובר על ב"י עכ"פ מצוה להשבית וא"כ הוה אפשר להשבית דז"א דא"כ למה יעבור על ב"י הא בלא"ה לא יהנה דלא ישבית וע"כ דהשבתה אינו רק כדי שלא יעבור על ב"י. ובלא"ה הא אף באפשר ולא מכוין מותר לאביי וא"כ מסתמא לא מכוין להנות ולמה יאסר. ובזה י"ל ע"ד החידוד הא דאמר ריה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה מה לשון תמה על עצמך ועיין פ"י ולפמ"ש י"ל דזה אמר לר"ש ועיין פסחים דף כ"ח ולפ"ז לר"ש לשיטתו שפיר מקשה דא"ל דע"כ דאסור בהנאה דהרי לכך עובר על ב"י דז"א דלר"ש באמת באפשר ולא מכוין מותר כדאמרו בפסחים דף כ"ה דאביי ס"ל כר"ש ולפ"ז שוב יקשה דכל דעובר על ב"י ע"כ דהוא ברשותו דאל"כ למה עובר וע"כ דמותר בהנאה וא"ל דהיא הנותנת דלפי שאסור בהנאה לכך אסרהו בבל יראה דאל"כ יהנה דז"א דלר"ש מהראוי שיהיה מותר דהו"ל אפשר ולא קמכוין ודו"ק היטב:
5
ו׳ובזה יש ליישב קושית התוס' בדף כ"ג דלחזקי' לא לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך ולפמ"ש אצטריך לא יאכל לח"ש דלריה"ג דמותר בהנאה בודאי צריך קרא על ח"ש לענין ב"י ודו"ק היטב. עכ"פ דברי הרב אינם נכונים. גם מ"ש בישוב קושית התוס' במעילה באמר כל מה שמוציא מן הכיס הקדש בתוס' דלתבטל ברוב וע"ז אמר דלא שייך ביטול ברוב באיסור הנאה דלפמ"ש הרשב"א ביבש ביבש דלכך בטל ברוב משום דעל כל אחד אומר שאין זה האיסור ולפ"ז זהו לענין אכילה אבל בהנאה סוף סוף עכ"פ נהנה מהאיסור בכללות ל"ש ביטול ברוב הנה אף שלכאורה מלתא דמסתבר אמר אבל אין שמועתו מכוונת דמה יענה לסוגיא דע"ז דף ע"ד דאמר האי תנא תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסור הנאה ושיטת רש"י דחמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות דמשליך אחד להנהר והשאר נותן לכלבו וכן הוא שיטת הראב"ד דעכ"פ בהנאה מותר בחמץ בחד בתרי הרי דאדרבא לענין איסור הנאה בטל ברוב. ובאמת שהיה מקום בזה ליישב דברי רש"י דכתב דישליך אחד לנהר והקשה הרא"ש דממנ"פ אם ס"ל דנתבטל חד בתרי א"צ להשליך אחד בנהר. ולפמ"ש יש לומר דס"ל לרש"י דלענין אכילה לא בטיל ורק בהנאה כמו שיטת הראב"ד וקשה לי' דל"ש ביטול בא"ה ולכך אמר דמשליך אחד לנהר ושוב לא שייך לומר דאין ביטול בא"ה דכל הטעם הוא דסוף סוף נהנה מהאיסור וכל שמשליך אחד לנהר שוב לא שייך דנהנה מן האיסור דהא עכ"פ אחד השליך ובכה"ג שוב בטל. ובזה מדוקדק דכאן כתב רש"י דהשאר נותן לכלבו ובחתיכת נבלה כתב רש"י דאחד משליך והשאר מותר באכילה משום דס"ל כראב"ד דבחמץ בפסח אסור באכילה רק לענין הנאה מועיל ביטול אמנם בגוף דברי רש"י והראב"ד הי' נ"ל בפשיטות דהנה כבר נודע מ"ש הצל"ח דלענין טלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין משום דיכול לטלטלו היום ולמחר ולפ"ז הא חמץ בפסח מה דלא בטל הנה שיטת הרמב"ם הוא משום דהוה דבר שיל"מ ובא"מ לא בטל משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו ולפ"ז כל הטעם דדבר שיל"מ לא בטל הוא משום דעד שאתה תאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וזה לא שייך רק באכילה דממנ"פ אינו אוכלו רק בפעם אחת ושייך לומר דמה נ"מ המתן עד למחר אבל לענין הנאה יוכל להנות היום ולמחר ולכך שפיר כתב הראב"ד דלענין הנאה בטיל ולפ"ז יש ליישב גם שיטת הרמב"ם דעיקר הוא משום כל מחמצת לא תאכלו לכך החמירו דלא לבטל ולפ"ז זהו כשאינו משליך אחת אבל כל שמשליך אחת דיוכל לתלות דזה דנפל מאיסורא נפל שוב מותר השאר ונתבטל ברוב עכ"פ לענין איסור הנאה וז"ב כשמש. וע"כ מ"ש הרב מהר"מ דלענין הנאה לא שייך ביטול מבואר בש"ס להיפוך ומכ"ש מה שחידש עי"ז דלכך עובר בב"י כדי שלא יהנה וכמ"ש זה ודאי אינו וכמ"ש למעלה ודו"ק היטב
6
ז׳והנה לפענ"ד נראה ראיה ברורה דלא שייך ב"י בח"ש דהנה לכאורה קשה לי טובא על ר"י בן בתירא דאמר תטיל בצונן דמה מועיל שתטיל בצונן הא דעת הרא"ש בב"י סימן תס"ז סי"א דצונן אוסר בפסח עצמו וא"כ מה מועיל שיטיל בצונן והוא תימה רבה ובהחפזי לא ראיתי מי שעמד בזה. וע"כ צ"ל דבאמת דצונן לא אסור רק במשהו כמ"ש הב"י שם וגם בזה חלק הט"ז שם ועכ"פ לענין שיעבור על ב"י לא עבר בח"ש ובאמת יאסר במשהו. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ איך יתן לכהן החלה ואולי כיון דלא אסור רק במשהו יוכל הכהן לאכלה אח"פ ועכ"פ יוצא ידי נתינה בדבר שראוי לאכול אח"פ דכל שעכ"פ ראוי לאכילה כיון דלא עבר על ב"י לא קניס ר"ש לאח"פ ושוב הוה חלה ע"ז ובפרט שם דהיא טמאה וא"צ רק שיהנה הכהן בשריפתה וע"ז בודאי ראוי עכ"פ לאחר פסח וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו בתוס' דל"ל לסמוך על הואיל נסמוך על מטיל בצונן ולפמ"ש אתי שפיר דאין זו תקנה גמורה ודוק היטב כי היא דבר חדש והמעיין במ"ש בתשובה לענין המשהה חמץ כדי לבערו שם הארכתי על דברי השאגת ארי' סי' פ"א בהקשותו על הר"מ מסוגיא זו בצונן שם יתברר הדבר בשרשו וכאן קצרתי. שוב ראיתי שעדיין קשה מהא דאמרו בפסחים דף מ"ח זה הכלל תפח תלטוש בצונן ושם מבואר דהעיסה ג"כ מותרת. וע"כ נראה לפענ"ד דמעיקרא אין כאן קושיא דזה ודאי שמים צוננים יש בהם כח לעכב שלא תתחמץ והרא"ש והטור מיירי כשיש איזה דבר חמץ בצונן כגון חטה בקועה שודאי מחמץ כל שהוא עכ"פ אז יכול לאסור בצונן בפסח דעכ"פ משהו איכא מיהו עדן תמוה דא"כ מה מועיל מה שמטיל לצונן והא עכ"פ תתחמץ כל שהוא ובשלמא הך דתפח תלטוש בצונן קודם פסח משא"כ הך דמיירי בפסח עצמו. אחר זמן רב מצאתי בב"ח בסי' תמ"ז שהביא בשם רש"ל שכתב שהחטה לא נתחמצה בצונן כדאמרו תטיל לצונן רק לאחר שהוציאה מהמים וברוך המקום שזכיתי לכוין לדעתו והוציא אותי מהמבוכה. ובגוף קושית תשובה מאהבה הנ"ל דלר"א דס"ל חמץ בככותבת א"כ אחד ממ"ח בעיסה של חלה אין כאן שיעור ככותבת ולמה לא יאפה דהא ח"ש אינו עובר על ב"י. נראה לפענ"ד כעת דבר נפלא דהנה בהא דאמרו בפסחים דף מ"ד דזעירי סבר אף שאור בל תקטירו כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי אה"נ והקשו התוס' הא ר"י דריש כל לענין ח"ש דאסור מן התורה וכתבו דלא דריש אלא לאיסורא אבל לא להתחייב מלקות ע"ש. וצריך להבין כיון דדריש כל לענין ח"ש שיהיה אסור א"כ מ"ש גבי ב"י דאינו עובר על ח"ש הא דריש כל וצ"ל דהא לא דריש כל רק במקום דמסתבר טעמי' וכמ"ש התוס' בדף מ"ג שם ד"ה כמאן וחצי שיעור דאכילה שייך סברא דחזי לאצטרופי משא"כ לענין ב"י דלא שייך חזי לאצטרופי וככל הסברות שכתבתי לעיל ולפ"ז זהו לדידן אבל ר"א דדריש כל אף בדבר שאין מסתבר טעמי' כמ"ש התוס' בד"ה כמאן תנא ע"ש וא"כ לר"א לשיטתי' גם בב"י עובר על ח"ש ושפיר אמר כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים ועיין בפ"י בפסחים שם בדברי התוס' ד"ה לענין ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר חדש ליישב הקושיא הנ"ל דהנה לפענ"ד נראה הטעם דח"ש אינו עובר בב"י הוא דהנה באמת שיעורין הל"מ ובהל"מ לא מצינו פלוגתא כמ"ש הרמב"ם ועיין שו"ת חוות יאיר סי' קצ"ב וא"כ מנ"ל חצי שיעור וצ"ל דהח"ש אינו רק לאיסור והשיעור הוא למלקות ולפ"ז זהו באכילה שייך שיעור דאמרינן דהל"מ הי' למלקות אבל במקום דלא שייך שיעור לענין מלקות שוב א"א להלקות מהל"מ. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש השעה"מ בפ"ח ממ"א הלכה ט"ז דדין איסור הנאה כדין ח"ש שאסור ואין לוקין עליו והיינו דבאמת בהנאה דלא שייך מלקות שוב ע"כ דלא הי' הל"מ בזה דא"כ מנ"ל לחלוק בח"ש ולכך אין לוקין ולפ"ז בב"י דליכא מלקות דהוה לאו הניתק עשה וגם הוה לאו שאב"מ א"כ אי אפשר דיהי' ח"ש אסור דא"כ הל"מ למאי אתי דיהיה שיעור וז"ב. ולפ"ז נראה לי דבחלה דאמרינן הואיל ואי בעי מתשל עלה והרי אמרו בתמורה דלא תתני מימר הואיל ובדיבורו קעביד מעשה דעושה מחול לקדש א"כ ה"ה להיפך דאם שואל על הקדשו ועי"ז עובר על ב"י שוב יהי' מעשה וא"כ שפיר יהי' לוקה ולפ"ז שוב ח"ש אסור מן התורה והשיעור יהי' כשישאל עליו ואז ילקה על ב"י ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הגאון בדג"מ סי' תמ"ב במ"ש התוס' פסחים דף נ"ט דע"כ משהה חמץ כדי לבערו אינו עובר דאל"כ מיד כשיפדה יעבור על ב"י ואמאי מעל והקשה דלמא מיירי דלית בו כזית ומ"מ שו"פ דמעל. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שיפדהו הוה כקנה חמץ דעובר על ב"י ולוקה וכמ"ש הרמב"ם ושוב חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ודו"ק. עוד נראה לפענ"ד דבר חדש בטעם דאינו עובר בב"י על חצי שיעור דהנה בחיבורי יד שאול הלכות שבועות כתבתי מה ששמעתי בטעם דחצי שיעור אסור מן התורה ומטו בה משמי' דרשב"א דאיך אפשר דאם יאכל חלב עד סמוך לשיעורו יהיה מותר מן התורה וכשיגיע לכ"ש שמשלים השיעור יהי' נאסר למפרע וילקה וע"כ דגם מה שאכל היה איסור עליו וא"כ כל שהשלים השיעור לוקה ומעתה זה שייך באיסור אכילה דאם נימא דמותר מה שאכל כבר איך יהיה חוזר ונאסר אבל בב"י אף אם נימא דמותר לראות פחות מזית כשיגיע לכזית הרי יראה מחדש כל הזית וא"כ הח"ש קיים בעת שבא לכשיעור וי"ל דנאסר כעת ולכך בחצי שיעור לא נאסר בב"י. ובזה נראה לפענ"ד ליישב ג"כ קושיות הללו דאם נימא דחצי שיעור מותר א"כ שוב לא נאסר הואיל ואי בעי מתשיל כיון דגם כשישאל לא יהיה נאסר בחצי שיעור וא"כ איך אפשר דאם יצטרף עוד חצי זית וישלים השיעור שוב יהיה נאסר למפרע והלא עד עכשיו היה הקדש ולא עבר על ב"י ואיך בהגיע השיעור יהיה אותו החצי זית שאינו שלו כשלו שילקה עליו למפרע וכן שם כשישהה החמץ וע"כ דגם חצי שיעור אסור מן התורה מטעם הואיל ואי בעי מתשל עלי' מחשבינן כשלו ושוב כשיגיע לכשיעור ילקה וז"ב ודו"ק היטב:
7