שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:קל״גShoel uMeshiv Mahadura III 3:133
א׳הרמב"ם פי"ב מפהמ"ק ה"ז כתב וכל הזבחים שנזבחים שלא לשמן יקרבו נסכיהם והכ"מ לא ציין מקומו והמלמ"ל ציין במנחות דף צ"א ובאמת שם מבואר דצריך נסכים אבל דברי הרמב"ם אינם מורים על כוונה זו דא"כ הי' לו לכתוב שטעונין נסכים כמ"ש בפט"ו הי"ז שם וגם מה לשון נסכיהם וגם מה נמשך למעלה בה"ו שהרי כתב וכל בוי"ו העטוף ובכ"ז התעורר הגאון מוה' רפאל ז"ל בספרו ושב הכהן בח"ב הנקרא שאלת הכהנים תורה דף א' ע"ש שכתב שהכוונה דיש לחקור באם נשחט הזבח שלא לשמה עד"מ עולה לשם שלמים והרי קיי"ל דשמן שהפריש לשם מנחה זו לא יכשר למנחה אחרת כדאמרו במנחות דף ע"ט וא"כ מה יעשה בהנסכים דהרי הנסכים נתקדשו עם שחיטת הזבח והרי הזבח נזבח לשם שלמים וא"כ גם הנסכים נתקדשו לשם שלמים ופסולים לעולה או דלמא כיון דהזבח נתקדש אף שלא לשמה והרי הוא בקדושת עולה א"כ גם הזבחים נתקדשו לשם עולה ואף דנסכים שהפריש לשם מנחה זו נפסלו למנחה אחרת היינו דוקא התם שבאמת היא מנחה אחרת אבל כאן הרי נתקדש הזבח לשם אותו זבח וממילא הנסכים נתקדשו. ומעתה זהו כוונת הרמב"ם שאף שכתב בהלכה וא"ו דבקרבנות יחיד נפסלו הנסכים ולא יקרבו כלל ואם נפסל בשחיטה לא נתקדשו הנסכים אבל בנשחטו שלא לשמן שהזבח כשר ממילא יקרבו הנסכים לשם אותו זבח. ובאמת שדפח"ח והיטב אשר דיבר בזה והנני יוסיף דבזה מיושב היטב קושית התוס' שם ד"ה וכל דלמה לי קרא על זבחים שנזבחו שלא לשמן דכיון דדרשו דאם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה וא"כ לבעי נסכים כנדבה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהא הו"א כיון דהופרש לשם שלמים לא יתכשרו לעולה וקמ"ל דעולה לו לשם עולה כיון דהזבח בעצמותו נתקדש ודו"ק. אמנם לפענ"ד יש עוד כוונה עמוקה בדברי רבינו כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה וא"כ אם הבעלים רוצים מביאין אחרת וא"כ יש להסתפק אם צריכין להביא שתי מיני נסכים דהיינו לאותו שנשחט שלא לשמה ולאותו שנשחט לשמה או דלמא דסגי באחת מהם וכבר אמרו במנחות שם דה"א דמאן דמייתי חד בנדר וחד בנדבה דאימא שם שלמים אחת היא וקמ"ל מקרא דצריך להביא שנים ולפ"ז מכ"ש כאן דהוא חד קרבן רק דבתחלה נשחט שלא לשמו ונעשה נדבה אבל הוא לא נדב רק נדר וממילא נעשה נדבה ע"ז קמ"ל דיקרבו נסכיהם והיינו שתי נסכים חד לשם זבח שלא נזבח לשמה וחד לשם זבח שנזבח לשמה ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' שם הנ"ל דזה דאצטריך קרא דה"א דסגי בחד ואולי מכח קושית התוס' יצא לו לרמב"ם דינו:
1
ב׳והנה שנת כת"ר הגיעני מכתב מאבי מורי הרב הגאון נ"י במ"ש רש"י בזבחים דף ח' ע"א ד"ה שאלה ע"ש וז"ל של אבי מורי נ"י הנה ראיתי בסוף ספר מאירת עינים בשם רב אחד ליישב דברי רש"י הנ"ל ודברי' דחוקים והאמת נראה בכוונת רש"י דהא הכא מיירי שהכהן הקריבם בשינוי בעלים וכיון דבא ליד כהן תו ליתא בשאלה דאפילו הקדש ביד גזבר תו ליתא בשאלה וא"ש דחטאת ליתא בשאלה ואמנם זה אם נשאל על הקרבן וכיון שכבר בא ליד כהן תו ליתא בשאלה ואינו מועיל שאלת הבעלים כמ"ש הש"ך בחו"מ דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל בנזיר שנשאל על עצמו ומתחרט מנזירתו ועל עצמו בודאי איתא בשאלה דאטו מפני שנתן קרבנו ליד כהן לא יוכל להשאיל על עצמו וכיון דנשאל על עצמו ופקע הנזירות למפרע ממילא פקע קדושת הקרבן והדרא לחולין וזה מדוקדק בדברי רש"י שנשאל לחכם ועוקר נזירתו ופטור מן הקרבן אבל שם בשבועות דפריך והא הקדש דאיתא בשאלה מיירי דעדיין לא בא ליד כהן ובודאי איתא בשאלה. והנה אף שדפח"ח אבל בתוס' כריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבעה מבואר דמיירי אחר שבא ליד כהן ואף שדבריהם תמוהים ועיין במהרש"א ובבה"ז שם עיין בשעה"מ הלכות שבועות מ"ש בזה ולפענ"ד נראה בכוונת רש"י דהנה ענין שינוי בעלים הוא שהקריבו לשם אדם אחר ולפ"ז ז"ש שכן איתא בשאלה היינו שכיון שליתא בשאלה ממילא שייך שינוי בעלים אבל בנזיר שאחר שיוכל לשאול על נזירתו ממילא לא שייך שינוי בעלים שיוכל באמת להיות חטאת נזיר של חבירו ולא שייך שינוי בעלים משא"כ בשאר חטאות דשייך שינוי בעלים דאף שיש אל על חטאת אבל מכל מקום הבעלים לא נשתנו רק ששואל על הקרבן אבל בנזיר שואל על הבעלים וממילא שהבעלים שהי' מעיקרא נשתנו ושוב לא הוה שינוי בבעלים ודו"ק היטב:
2
ג׳והנה בשנת תרכ"א נמסר לי קונטרס אשר שני תלמידי הרבני' החריפי' מוה' מענדיל בודק ומוה' ישראל אלימלך כתבו בענין הלז ואמרתי לרשום פה בקצרה מה שיורני ד' בזה. והנה תחלת הפלפול במ"ש התוספות בפסחים דף ס"ג דפיגול צריך להיות בדיבור אי שאר המחשבות בקדשים אם צריך דיבור או מחשבה בלבד סגי. והנה זה ודאי דאם נימא דבעי בפיגול דיבור גם בשאר פסולים צריך דיבור כמ"ש רי"א הנ"ל והביא מדברי התוס' ריש זבחים ורש"י במנחות ב' ופסחים ס"ג וכן מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דף מ"ג בשם תוס' שאנץ יעו"ש ומה גם דהא קי"ל כר"י דילפינן פנים מפנים וא"כ כל הפסולים יליף זה מזה וז"פ וברור. והנה מה שבנה יסוד מהר"מ הנ"ל על מ"ש בריש זבחים דסתמא פסול וע"ז הקשה דאיך שייך לומר דסתמא פסול והא לא גרע מאילו חשב מחשבת פסול בקדשים דלא פסול במחשבה. הנה היטב אשר דבר בזה מהרי"א דכל דסתמא פסול ודאי פסול אף במחשבה אמנם לדעתי אין התחלה לקושיא דבאמת להוציא מידי קודש ולהיות נפסל ודאי צריך דיבור ולא סגי במחשבה לבד אבל להיות סתמא לשם בעלים זה א"א דהא באמת נשאר בקדושתו רק דשחט עולה לשם שלמים ועכ"פ הוה מקודש לקודש לא שייך לומר סתמא לשם בעלים דיש לומר כל דהוא עדן קדש ל"מ סתמא שיהי' בקדושת עולה והוה שלמים כ"ז דלא ביאר בפירוש וכעין זה כתב במלמ"ל פ"ו מערכין הי"ב ומה שהקשה רי"א בתוס' פסחים דף ס"ג ד"ה ר"מ דמהיכא מוכח דל"מ מחשבה דלמא ש"ה דאמר לערלים ולכך לא אתי מחשבה ומוציא מידי דיבור. ולפענ"ד דכוונת התוס' כיון דקי"ל דמחשבות מוציאות זו מזו כמ"ש הרמב"ם פט"ז מפהמ"ק וא"כ זה ודאי דאם נימא דמחשבה מועיל אף כשאמר בפירוש מכל מקום המחשבה מוציא דמה מעליותא דדיבור כל דהמחשבה גרידא יכול לפסול גם הדיבור אינו מעלה יתירה וכל שמחשבות מוציאות זו מזו משום שנאמר לא יחשב ה"ה אף בדיבור מועיל המחשבה אחרת דהרי גם המחשבה הוה כדיבור ומועיל המחשבה להוציא מידי הדיבור:
3
ד׳והנה התוס' הקשו בהא דאמר אתנו ב"ד דלא לימא לשמו וכו' ואי ס"ד סתם פסול קיימו ב"ד ומתנו מלתא דמפסיל ביה והקשו התוס' דלמה לי' כל זאת הא בהדיא אמר סתמא כשר. והנראה בזה דהנה הרמב"ם פירש דמי שלא הי' בלבו קאי על הבעלים ולפ"ז אין ראיה דסתמא כשר דהא העובד יכול לחשב ולכך פירש דאתנו ב"ד דלא לימא לשמו וא"כ קאי על השוחט ושפיר פריך הא סתמא פסול דבשלמא אם קאי על הבעלים והתנאי הי' שלא יאמרו הבעלי' ומטעם שבלא"ה אין הולך אלא אחר העובד ולמה יאמר כיון שאפשר שיבא לידי מכשול ולכך אתנו ב"ד שלא יאמרו הבעלים וגם העובד לא יאמר כלום ושפיר מקשה הש"ס ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דהקשה רי"א בהא דאמר אתנו ב"ד ומשמע דגם לכתחלה התנו שלא לומר והרי ר"י אומר אף שלא הי' בלבו ומשמע דוקא דיעבד ולפמ"ש א"ש דבאמת מי שלא הי' בלבו קאי על הבעלי' והתנאי היה על העובד וא"כ על העובד הי' תנאי ב"ד והבעלים באמת צריכין לכתחלה לחשוב ובאמת על הבעלים לא אכפת לן שאף אם יאמרו שלא לשמו לא אכפת לן שאין הכל הולך אלא אחר העובד ורק על העובד בעצמו תקנו שלא יאמר לשמו ודו"ק. ומה שהקשה בב"ק דף ע"ו הנ"ל דלמה לא אוקי ר"ד כגון שזרק שלא לשמה והשחיטה היתה ראויה אף בפסח וחטאת לא הבינותי דא"כ חזר קרן לבעליו וגם הוא הרגיש בזה ומ"ש דא"כ נשפך הדם נמי צ"ל דמיירי דנשפך הדם בשעת שחיטה דלא חזר קרן לבעליו כלל אבל לאחר שחיטה מה אכפת ליה הא יכול לומר הרי שלך לפניך וז"פ ומ"ש דהכהן חשב שהוא של הגנב הנה לר"י אהני ב"ד דלא לימא לשמו ומה שנסתפק בזר ששחט שלא לשם בעלים אי פוסל דהרי כתבו התוס' דבעי שיחשוב שלא לשם בעלים על הזריקה דעיקר כפרה בזריקה והרי כל הפסול הוא משום שמחשבין מעבודה לעבודה וכל הטעם הפסול הוא משום דהוה כמחשב בשעת זריקה וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מפהמ"ק וכאן בזר לא שייך זאת דאסור בזריקה לא הבינותי דבאמת כיון שבשעת שחיטה יש לו כח לפסול הוה כמחשב בשעת זריקה ואף דאסור בזר מ"מ המחשבה שהיה במה שמותר מועיל אף על הזריקה וז"פ. ומה שהקשית בהא דקאמר בשוחט שלא לש"ב דהרי קנהו הגנב ע"י טביחה דחשיב שינוי מעשה וקנהו משום נפסל הזבח מקרבן ולא הגזול והוה שחיטה שא"ר לא ידעתי קושייתו דאחר שלא עלו לבעלים לא לזה ולא לזה לא שייך קרבנו ולא הגזול דהקרבן כשר אבל לא עלו לשם בעלים ולא לאחר ומה שהקשה מהר"מ הנ"ל הא המלמ"ל פט"ו מפסהמ"ק הנ"ל במה שנסתפק אם בשינוי בעלים אם עלו לבעלים שלא כדברי הש"ס בזבחים דף ח' ובתוס' שם גבי תודה לשם תודה היא תימה קיימת יעו"ש ודו"ק:
4
ה׳והנה ראיתי בדברי מהר"ם שהקשה על מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות דלא עלו לבעלים מיירי בקרבן יחיד דבציבור ל"ש בעלים וע"ז הקשה ממנחות דף מ"ט גבי כבשי עצרת דקתני ג"כ ולא עלו לבעלים ולק"מ דשם בכבשי עצרת דע"כ הוא של ציבור ובזה ממילא הבעלים הוה ציבור אבל סיים ולא עלו לבעליו משמע ביחיד וז"פ. והנה מה שהקשה תלמידי מוהרי"א הנ"ל בהא דאמרו במנחות דף מ"ט אי בכסבור שלמים ושחטו לשם שלמים הוה עקירה בטעות וע"ז הקשה דכיון דשחטו לשם שלמים ע"כ כפירש"י דהיינו לשני ימים וכוונתו דאל"כ לא הוה פיגול דצריך להיות חוץ לזמנו וא"כ כל שהיה חטאת וכסבור שלמים דזה עירוב מחשבות ולא הוה פיגול כמבואר בזבחים דף ס"ט ע"ב וכן פסק הרמב"ם והיא לכאורה קושיא גדולה ולפענ"ד נראה דהנה הרמב"ם כתב דבקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן ועלו לבעלים לשם חובה ויש להסתפק אם גם בחטאת דפסול שלא לשמה כל דלב ב"ד מתנה עליהם לא יוכל לעקרן ועלו לבעלים ומידי דהוה אשאר זבחים דלא עלו לבעלים ואפ"ה בק"צ עלו וה"ה לענין שלא לשמה בחטאת ואשם דכשרים ואף אם נימא דכל דל"מ בחטאת ואשם לא יועיל לעשותו לשמה עכ"פ בשוגג וסבור דהוא שלמים ודאי מועיל שהסכין מושכתן למה שהן ולפ"ז בכה"ג לא מקרי עירוב מחשבות דהסכין מושכתן למה שהן. והנה בשנת תרכ"ה הגיעני מכתב ממדפיסי זיטאמיר שהגיע לידם ספר אור זרוע הגדול מר' עקיבא לעהרין מא"ד ודעתם לקבעו בדפוס ושלחו אלי בדבר הסכמה ואגב העתיקו לי מה שהעתיקו בעת ההיא מדברי הספר בה' פסח סי' רנ"ב ואמרתי לרשום בקצרה מ"ש ע"ז. בסי' רנ"ב הוכיח דעקירה בטעות שמיה עקירה וכתבתי בזה"ל רבינו הגדול הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק לא פסק כן כמ"ש בהלכה א' שם ובהלכה ט"ז ועיין בכ"מ שם ושם דפסק כרבא ואביי נמי ס"ל כן במנחות דף מ"ט ובעין משפט שם נרשם בטעות שרשם על כסבור אילם ושחטן לשם אילם לא ובאמת זה מאמר ר"ח אבל רבה ואביי ס"ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה וא"כ בכה"ג עלו לבעלים. עתה נשוב לראיות שהביא הא"ז והנה הביא מהא דמבואר בתוספתא פרק הביא אשמו בפסחי' והוא בפ"ד שם בהא דאם שחט הפסח על בני החבורה ואמר ששחט שלא לשמו דאינו נאמן ור' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן וא"כ קשה אמאי יהיה נאמן לר"י עד שלא יתחילו והיכי מיירי אם באמר שנתכוין לעקור והא כיון דאסור לשחוט שלא לשמו ורבא אמר פ"ק דזבחים דאם שחט שלא לשמו אסור לזרוק דמן שלא לשמו וא"כ הו"ל רשע ואין אדם משים עצמו רשע ומ"ש מפלוני רבעני דא"נ וע"כ דמיירי שטעה וכסבור דשלמים הוא ושחט לשם שלמי' וקסבר ת"ק ור"י דעקירה בטעות הוה עקירה ונפלאתי ע"ז דניהו דעשה איסור ובפרט בפסח שגורם שידחו לפסח שני אבל לדבריו יקשה המשנה דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ואיך נאמנים והא אין אדם משים עצמו רשע ואף דנאמר דניהו דא"נ אבל נאמנים להפסיד לעצמם מידי דהוה אאומר גזלתי דנאמן להפסיד לעצמו וכמבואר בש"ע בטור חו"מ סימן ל"ד דאף שאינו נפסל עפ"י עצמו אבל מ"מ משלם דלענין זה נאמן ע"ש סל"ו. ובתשובה הארכתי בזה על דברת הרשב"ש ואכ"מ ועיין בר"ן פרק המדיר גבי הא דאמרו דמנא ידע ע"ש מה שהשיג על הראב"ד. אמנם אכתי קשה הרי במנחות דף מ"ט אמרו ותני עלה פגולן פגול וא"כ איך משכחת לה הא אינו נאמן לשום עצמו רשע והש"ס רצה לאוקמי הך דשוגגין בידע שהוא חטאת וגם בהא דאמרו בגיטין נ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח מקשה ג"כ איך נאמן ולזה הרגיש הא"ז בעצמו כאן ונדחק. אבל באמת כבר למדנו רבותינו הצרפתים בתוס' ב"מ דף ג' דכל שמתכוין לעשות תשובה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וא"כ בכלהו יש לומר דמתכוונים לעשות תשובה להקריב ק"פ אחר ולהקריב קרבנות אחרים וכדומה ואף דהר"ש הובא במרדכי כתב דמש"ה נקט לא כתבתים לשמן ולא נקט בכל הס"ת משום דבשאר ס"ת סגי בסתמא וצריך לומר דוקא בפירוש שלא לשמן וע"ז אינו נאמן ולא אמרינן דמתכוין לעשות תשובה הנה כ"כ במפה"י בשו"ת למהרמ"ם ז"ל ע"ש. ובפשיטות יש לומר דעכ"פ לא שייך למנקט בכה"ג ומוטב יותר לנקוט באזכרות ועכ"פ אין כדאי להוכיח מזה דין והתוס' במנחות דף מ"ב כתבו תירוצים אחרי' למה נקט אזכרות לשמן דוקא יעו"ש וא"כ עכ"פ אין יסוד ראייתו של א"ז ראייה והנה ראית הכ"מ מדרבה ורבא ואביי דפסחים דף ע"ב והנה הוא דחה אותן דקשיא לרבה אבל אנן לא ס"ל כן וזה דחוק וגם התוספתא דפ"ק דזבחי' ראיה ברורה והוא נדחק וגם התוס' במנחות נדחקו בזה וע"כ מחוורתא כפסק הרמב"ם ודוק. שוב ראיתי בבה"ז שכתב ג"כ דהרמב"ם סמך על התוספתא הלז שבפ"ק דזבחים דפשטותא מורה כן שוב מצאתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ה שכתב דאף דעקירה בטעות לא הוה עקירה דאף שהפסח פסול ששחטו שלא לשמו וכתבתי על הגליון שבמחכת"ה זה אינו דכל שעקירה בטעות לא שמיה עקירה הפסח כשר שהרי הרב אומר כן בהדיא בה"א שם וגם מבואר כן בהדיא מהא דפסחים שמעת מינה עקירה בטעות הוה עקירה אלמא דאם לא הוה עקירה כשר הפסח וכל הסוגיא מורה כן ודו"ק. ומ"ש דכל דנשחטה שלא לשמן הוה כנדבה הנה כבר כתבתי לעיל לתמוה בזה וכעת אני מוסיף דגוף הדין דאשם ששחטו שלא לשמו יקריב עולה לגבי מזבח וטעון נסכים ויביא חטאת אחר השמיט רבינו ולא כתב בפ"ה ממח"כ ה"ב רק בנתן המתנות שלא לשמן וכן רשם בעין משפט במנחות שם וביומא דף ס"א רושם גם על מה דקאמר אשם ששחטו שלא לשמו וזה לא נמצא ובבה"ז לא הרגיש בזה ע"ש בדף פ"ח וצע"ג:
5