שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:ר׳Shoel uMeshiv Mahadura IV 2:200
א׳לחכם אחד.
1
ב׳אשר אמרת כי ראית בש"ס הנדפס מחדש בוויען ונדפסו הגהות מחכם אחד ואתה לא הודעתני בשם והקשה דלפמ"ש התוס' בחגיגה דף י"א ד"ה בגזבר דאף למ"ד שליחות יד א"צ חסרון הכא שאני דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא וע"ז הקשה דא"כ אמאי בנתנה לחבירו מעל דהא כבר כתבו התוס' בבכורות דף י"ד דלכך לא שייך משיכה בהקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא הוא וא"כ לא מקרי מוציא מרשות לרשות וא"כ למה מעל בנותנו לחברו ושאלת לחוות דעי בזה. הנה קושיתו ל"ק לכל השיטות דלשיטת התוס' בקידושין דף נ"ה דמחלקו בין סבור שהוא שלו ובין ידע שהוא של אחרים ומתכוין לגזלו וגם כשנתנו לחבירו הו"ל כשולח יד וא"כ לק"מ דפשיטא דכל שנתכוין לגזלו ל"מ מה דהוה של הקדש וכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא והרי בהדיוט כל דגזלה שוב לאו דמרא נינהו להקדישו ולמכרו דהרי הוציאו מרשותו ונתחייב באחריות וה"ה בהקדש וא"כ גם בשואל שלא מדעת דנעשה גזלן בזה לא שייך דהוה ברשות הקדש דכל דהוציאו לרשותו ונעשה גזלן עליו פשיטא דלא מקרי בי גזא דמלכא וע"כ לא נחלקו ר"י ור"ל בחולין דף קל"ט רק במרדה ויצאה מבית ורשות של זה אבל לא נכנסה לרשות אחר אבל כל שנכנס לרשות הגזלן א"כ לא מקרי עוד בי גזא דמלכא. ובזה מובן היטב החילוק שבין קדשי בדק הבית לקדושת הגוף דיש מועל אחר מועל משום דבאמת בקדושת הגוף כ"ע מודו דאיתא בי גזא דמלכא וכמבואר בחולין דף קל"ט וא"כ ניהו דגזלו ונתכוין להוציאו מרשות ההקדש מ"מ קדושת הגוף אלים כח הקדושה להיות מועל אחר מועל אף שנתנה לחבירו ומכ"ש לשיטת הריטב"א בקידושין שם דמחלק בין נתכוין לגזלו ללא נתכוין לגזלו וא"כ כל שלא נתכוין לגזול לא יצא מרשותו של ההקדש אבל בנתכוין לגזול שוב יצא מרשות גבוה ועיין מלמ"ל פ"ו ה"ד שהאריך הרחיב הדיבור בזה והאריך דגם מה שמחלקו התוס' במנחות דף ק"א לבין גזבר לשאר אדם הוא משום דהגזבר סבור שהוא שלו ואינו מתכוין לגזלו וגם לפמ"ש בב"מ הכוונה של התוס' דהגזבר אף שמוציאו מרשות שהי' כיון שגם עכשיו הוא ברשות ההקדש דהגזבר הוא רשות ההקדש לכך לא מעל. ולפ"ז לכל הדברות והחילוקים לא קשה כלל דלכך בנתנה לחברו דמתכוין לגזלו וא"כ שפיר מעל דלא שייך כל היכא דאיתא ברשותא דמלכא הוא דהרי נתכוין לגזלה ולתנה ליד אחר וז"ב מאד ופשוט. והרווחנו בזה להבין דברת התוס' בב"מ לענין משאיל קורדם מחבירו דהאריך בזה המהרש"א והמלמ"ל שם אם מעל לפי כלה או רק לפי טובת הנאה ולפמ"ש יש לומר דזה תלוי אם יוכל להקדיש מטלטלין השאולין דלפי מה שנראה מדברי התוס' בב"ב דף ק"ז ובכמה מקומות דיוכל להקדיש מטלטלין השאולין א"כ ממילא לא יצא מרשותו של ההקדש ולפמ"ש הרש"ל בב"ק פ"ה סי' ל"ד דא"י להקדיש מטלטלין השאולין א"כ כבר יצאו מרשות ההקדש ולאו דמרא נינהו. ובזה יש לומר דנחלקו התוס' בזה ויש להאריך בזה ולברר וללבן כל דברי התוס' שהאריך המלמ"ל שם והמשכיל ימצא ואין להאריך בזה. ועכ"פ לפענ"ד הדבר בעצמותו מבואר היטב בטוב טעם כל השיטות של התוס' והריטב"א בענין הלז וגם דברי הרמב"ם פ"ו ממעילה שחילק בין קדושת הגוף לקדושת בדק הבית דכל שנתנה לחברו אין מועל אחר מועל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר נחלקו רב ושמואל ור"י ור"ל בחולין דף קל"ט אם בקדושת בה"ב שייך כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולפ"ז אף דכפי הנראה מדברי רבינו בפי"ג משחיטה הי"ד דפסק כשמואל ור"י דאף בבדק הבית כל היכא דאיתא בי גזא דמלכא מקרי היינו כ"ז שלא נכנס לרשות הגזלן אבל כל דנתנה לחבירו א"כ שפיר נפיק לחולין דמוציאו מרשות לרשות ובכה"ג כ"ע מודו דבקדושת בדק הבית נפיק מרשות הקדש ודוקא קדושת הגוף דאין לו פדיון הוא דיש מועל אחד מועל וז"ב מאד והוא ענין נבחר ת"ל. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בפסחים דף כ"ז ע"ב והלא מעל המסיק וכל דמעל המסיק נפיק להו לחולין ותמהו האחרונים דלשיטת התוס' כל דלא נתכוין לגזלו ולהוציא מרשות ההקדש לא נפיק לחולין וא"כ מה קושיא לוקי בלא נתכוין לגזול. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דיש מועל אחר מועל כל שלא נתכוין לגזול הוא משום דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא איתא ולפ"ז שם דמסיק בעצי הקדש ונשרפו העצים וא"כ היכא שייך לומר דהוה ברשות ההקדש ושפיר פריך דנפיק להו לחולין וז"ב. ובזה מיושב קושית מהרש"א מהא דפריך הש"ס מאפר הקדש ומשני כגון שנפלה דליקה מאיליה דליכא אינש דנמעל בו והקשה דאכתי קשה דמה שייך לשון לעולם והא אם ימעול איש באפר שוב יצא לחולין ולפמ"ש א"ש דעל האפר שייך שוב דיש מועל אחר מועל כל שלא נתכוין לגזלו והו"ל אפר הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא איתא וז"ב מאד. ודע שראיתי בר"ן בנדרים דף ל"ה ד"ה וחכמים שנסתפק אי בקונמות משתרי לבתר דמעל כהקדש שיצא מידי מעילה ונעשה חולין לאחר שמעל וצ"ע דלכל השיטות בקדושת הגוף יש מועל אחר מועל והרי קונמות הוה קדושת הגוף ויש מועל אחר מועל וצע"ג ועיין כתובות דף נ"ט שאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו וגם מ"ש הר"ן בד"ה למעול מקבל דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפילו בטעות מעל לא זכיתי להבין דכל מעילה הוא בשוגג וגם בטעות שלא ידע שהוא של הקדש ובמה נסתפק הר"ן וצ"ע. ומן האמור יש לדון על דברת הרז"ה בע"ז דף נ"ב גבי ובאו בה פריצים וחללוה שדעת הרז"ה דקאי על פריצי ישראל ודוקא בדבר שאינו קדושת הגוף אבל בכ"ש לא שייך מעילה דאף שמעלו לא נפיק לחולין ויש מועל אחר מועל והרמב"ן במלחמות דחה דבריו ובתשובה הארכתי בזה מאד ותמהתי תימה גדולה על הרז"ה מש"ס ערוך בנדרים דף ס"ב ע"ב גבי הא דלמדו ק"ו מבלשצר ולית נגר ובר נגר דיפרקיני' ולפי האמור כאן בלא"ה יש לדחות דבריו דכל הטעם דקדושת הגוף אינו יוצא לחולין משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולפ"ז שם דלגבוה ודאי נאסר ואם כן שוב לא הוה ברשותא דרחמנא ואם כן ממילא יצא לחולין וז"ב. ובזה י"ל דברי רש"י בע"ז דף נ"ד שכתב דכיון דלגבוה אסור ולהדיוט יכול לפדות ותמה השעה"מ בשם גדול אחד וגם המחנה אפרים האריך בזה בהגהותיו על הר"ן דאיך מועיל פדיון בכ"ש ולפמ"ש יש לומר דכל שאינו ראוי לגבוה שוב לא הוה קדושתו אלים כ"כ להיות מקרי רשות גבוה עליו ומועיל פדיון ובתשובה הנ"ל הארכתי בזה בכמה אופנים ודוק היטב בכל מ"ש כי הוא ענין נכבד ת"ל. ובמ"ש הנה מקום אתי ליישב קושית הפ"י בב"מ דף מ"ג בהא דפריך לר"ה מאי אריא הוציא כי לא הוציא נמי והקשה הפ"י הא מעילה לא תלוי בחיוב אונסין כ"א בחזרה אם יכול לחזור בו המלוה או המשאיל אינו מועיל כדאמרו בב"מ דף צ"ט גבי המשאיל קרדום אף דבאונסין ודאי נתחייב מכל מקום כיון דיכול לחזור אינו מועיל וה"ה בזה וכבר הקשו כן בתוס' ב"מ דף כ"ט ע"ש בפ"י שהאריך. ולפמ"ש יש לומר דשאני שואל דכל זמן שיוכל לחזור בו לא נפיק מרשותיה דהרי בשאלה קי"ל דיכול המשאיל להקדישו כמ"ש התוס' בב"ב דף פ"ה ואף להיש"ש דחולק בפ"ד דב"ק ועיין קצה"ח סימן רי"א מכל מקום כ"ז שיכול לחזור בו פשיטא דעדיין בי גזא דרחמנא מתקריא ולא מעל משא"כ כאן דלר"ה נעשה מלוה כמ"ש רש"י בהדיא ומלוה מקרי אינו ברשותו כמבואר סי' רי"א שם דא"י למכור דהו"ל דבר שא"ב ואם כן כיון דכבר יצא מרשותו שפיר פריך דאף בלא הוציא יהיה מועל דכבר יצא מרשות ההקדש ובזה יש לומר הא דפריך לר"ה ולא פריך לר"נ אף דגם לר"נ יכול להחליפם ולתת מעות אחרות כמ"ש הש"ך והט"ז סי' ע"ג ועיין אא"ז הח"ץ ז"ל שם שתמה עליהם בזה ובחידושי הארכתי ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דיכול להחליפם אבל כל כמה דלא החליפם לא מעל דהרי אכתי ברשות דההקדש הוא דבפקדון ודאי דברשותו מקרי כמבואר שם בסי' רי"א וכל היכא דאיתא בי גזא של הקדש הוא וז"ב ודוק. ובלא"ה יש לומר דשם כל כמה דלא בקע ויכול לחזור בו לא מקרי התחלת מלאכה דהרי שאל אותו למלאכת הקבוע מה שהקורדם עומד לכך אבל כאן היאך אפשר לומר דלא מקרי התחלת מלאכה עד שיוציאם דאטו דוקא להוצאה זו מיוחדת ואם היה קרה לו ענין אחר היה מקרי התחלת המלוה שם ואם כן שפיר פריך דאף בלא הוציאם נמי כיון דעומד להוצאה אין לך לתלות התחלת ענין בזה שהוציאם דהא הי' יכול להוציאם בע"א ולכך כל שנתן לו מותרים נעשה הלואה וז"ב כשמש ובחידושי אמרתי עפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ט בשם הג"ת שצווח ככרוכיא דהיאך אפשר שזה נשתעבדו נכסיו וזה אינו מחוייב להלוות לו ויוכל לחזור וכתב הש"ך דהשואל קורדם יוכיח שכבר נשתעבדו נכסיו ובאמת דבריו אינם רק לשיטת הסוברים דמשעת משיכה נשתעבדו הנכסים אבל אני אומר דאף לשיטה זו עכ"פ זה דוקא בשואל או מלוה שהטובה היא עיקרית להשואל או להלוה שפיר יש לומר דהמלוה והמשאיל יוכלו לחזור אף שישתעבדו הנכסים מהראוי שישתעבדו הנכסים בשביל שלוה והשאיל אבל כאן במפקיד דבאמת זה נעשה שומר שלו ניהו דמגיע לו ג"כ טובה ועי"ז נעשה לוה אבל עכ"פ גם טובת המפקיד הוא ואם כן איך אפשר שזה ישתעבד באחריות תיכף בשעת שאולה וזה יוכל לחזור בו ובזה כ"ע מודים דלא יוכלו לחזור וז"ב כשמש. וגם בזה יש ליישב דברי הש"ך והט"ז דלכך מקשה לר"ה דוקא ולא לר"נ ואכ"מ להאריך ודוק. ובזה יש ליישב כוונת התוס' ישנים בכריתות דף י"ג דהקשו היאך חייב בנותר אשם והלא חמץ הקדש במועד לא מעל והא הוה הקדש דמים ולא נחית קדושת הגוף וכל שלא נהנה שו"פ לא מעל והדבר סתום מ"ש מקדושת הגוף ולפמ"ש אתי שפיר דקדושת הגוף אף שאין בו שווי מכל מקום לא נפקע קדושתו מה שאין כן בקדושת דמים דכל שאינו שו"פ ואסיר בהנאה נפקע הקדושה דהא אין בו קדושה בעצם וכדמחלק בחולין דף קל"ט:
2
ג׳והנה ש"ב הרב הגדול המופלג החריף הגביר מ' נפתלי הירץ ב"ש ני' הקשה בהא דאמרו בפסחים דף ז' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה בירושלים בשעת הרגל מעשר והיינו משום דספק איסור לחומרא ועל זה הקשה דניהו דהוה מעות מעשר כל שנאבדו פקעה קדושתי' וכדאמרו בחולין דף קל"ט וכשנרצו הדברים לפני אמרתי דאין מקום לדבריו דאטו בהמעות יש בו קדושת דמים רק שזה המעות צריך לחלל ולפדות על מעשר ואם כן אף שנפקע קדושתו מכל מקום מעות מעשר מקרי והו"ל ספק איסור ולחומרא דמכל מקום צריך לפדות ולקנות מהם מעשר וז"פ וברור דאין ענינו לקדושת דמים ומכ"ש לקדושת הגוף ודוק. ודע דק"ל טובא לפמ"ש למעלה דהדבר מפורש בש"ס דגם הכלי שרת נתחללו ע"י שבאו בה פריצים וחללוה וע"י ששתה בלשאצר בכלים כדאמרו בנדרים דף ס"ב ע"ב אם כן קשה טובא איך השתמשו בהכלי שרת אח"כ בעת שמסר כורש הכלי שרת לששבצר כמבואר בספר עזרא סי' א' והא כבר נתחלל קדושתם ויצאו לחולין וכל שהשתמש הדיוט בהם נאסרו לגבוה כמבואר בפ"א מבית הבחירה דבעינן שלא ישתמש בהם הדיוט. ואפשר כיון דמתחלתם היה קדש ואח"כ נתחללו כל שהכניסם להקדש ומשחו אותן או שבעבודתן נתחנכו נתקדשו כמו שהיה מתחלה וצ"ע בזה ועיין כתובות דף ק"י ע"א במה שנחלקו בזה הא דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו דחד אמר דקאי על כ"ש הרי שהכתוב בעצמו אמר שיהיה בבלה עד יום פקדו אותם וא"כ הכתוב בעצמו אמר שאח"כ ישובו לקדמותם ודוק וא"ל דבמזיד הקדש לא מתחלל דהא בדמים אף במזיד מתחלל כמ"ש הרמב"ן במלחמות שם פ"ד דע"ז וגם לפי מה דאמרו במגילה דף י"א דבלשאצר חשב וטעה אפשר דהוה כמו שוגג וע"כ צ"ע הדברים ועיין חידושי ולקוטי הרמב"ן במגלה גבי הא דחשב וטעה ע"ש דברים חדשים. ומדי דברי זכור אזכור מה שהאריך המלמ"ל פ"א ממעילה ה"ג בדברי רבינו שכתב אזהרה של מעילה היא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ע"ש ואני תמה על הכ"מ והלח"מ דלמה לא הזכירו דברי רש"י ותוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב בהא דאמרו דאשם זדונו בלאו וע"ש ברש"י ותוס' ד"ה והרי ועיין ברמב"ן בשורש השני בדף י"ח ע"ב בדפוס בארדיטשוב שהרמב"ן כתב גם כן כרש"י והראב"ד דנלמד מתרומה וגם במג"א שם לא הביא דברי רש"י ותוס' שבשבועות ובמל"ת קמ"ו הרמב"ם עצמו מזכיר דנלמד ממכות דף י"ח ובסוף הביא דברי חכמים דאמרו באזהרה אבל אינו מבואר אזהרה מהיכן ע"ש וזכורני שכבר כתבתי בזה בתשובה אחת על דברת הרמב"ם במנין המצות הנ"ל אבל לא ידעתי כעת מקומו ובאמת כפי מה שכתבתי כאן יש ליישב מה שהקשיתי שם אם אין זכרוני כוזב לי:
3
ד׳והנה בשבת דף כ"א ע"ב אמרו מאי חנוכה וכו' שכשנכנסו עכו"ם להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל והבאתי בתשובה אחת קושית ספר תשובה מאהבה בשם הרב מוהר"ל קאסוויטץ ז"ל דהא משקה בית מטבחייא דכן ולא נטמא כלל וכתבתי שם דזה אינו דהא קרא אשכח ודריש ובאו בה פריצים וחללוה שיצאו לחולין וכל שיצאו לחולין שוב נטמא והארכתי בזה. וכעת אור ליום ג' חנוכה תרי"ז אמרתי דלפמ"ש הרז"ה לא יתכן תירוץ זה דהא דוקא על ידי ישראל חללו אבל על ידי גוים לא והרי כאן מבואר שנכנסו עכו"ם למקדש וטמאוהו. אמנם נראה דהנה כבר הקשיתי על הרז"ה מש"ס נדרים דף ס"ב דאמרו דבלשאצר ששתה בכלי המקדש חלל על ידי שבאו בה פריצים וחללו. אמנם כעת נתיישבתי דיש לומר דלק"מ דכל שכבר באו פריצי ישראל וחללוה שוב יכול בלשאצר לחלל אבל זה אינו דהא אכתי לא חלל על ידי בלשאצר רק על ידי פריצי ישראל. אך נראה דהנה הרז"ה ביאר הענין דר"א אמר ששקצם לע"ז וביאר הרז"ה דבאמת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"ג דגוי מישראל קנה דכתיב וישב ממנו שבי היינו על ידי ישראל אבל לא מגבוה רק על ידי שבאו בה פריצי ישראל וחללו שוב נעשה חולין. ולפענ"ד כוונת הרז"ה דכל ששקצו פריצי ישראל לע"ז שוב יכלו גם עכו"ם לאסור דהא לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא קנהו מיד ישראל דא"ל דמגבוה לא קני דזה אינו דהא כבר נאסר על ידי שבאו בה פריצי ישראל ושוב יכלו העכו"ם לאסרו דכבר קנו. ובזה נראה לפענ"ד מה שמחלק בין אבני מזבח לכ"ש ותמה הרמב"ן דאבני מזבח יש בהם בודאי קדושת הגוף ויש מועל אחר מועל ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא בכלי אחז שכלם היו ישראלים שפיר יש מועל אחר מועל והוה כ"ש וכלם מעלו אבל באבני מזבח דכל שבאו פריצי ישראל שוב יכלו עכו"ם לקנות מישראל ובהם לא שייך מעילה דגוים לאו בני מעילה נינהו ואם כן נעשה חולין גמורים ולפי זה באמת גם בלשאצר הוציא לחולין דהא כל שבאו פריצי ישראל וחללו שוב היו העכו"ם מוציאין לחולין לגמרי וז"ב מאד. ומעתה שפיר אמרו דנכנסו עכו"ם וטמאו השמנים והיינו דכל שבאו פריצי ישראל וחללו המקדש שוב זכו העכו"ם בבית המקדש ונעשה חולין ושוב לא הוה משקה בית מטבחייא. ודרך אגב אומר מה שהקשו התוס' בשבת שם בהא דאמרו דהיה מונח בחותמו של כ"ג והקשו התוס' הא מכל מקום נטמא בהיסט ועיין במזרחי על הסמ"ג בהלכות חנוכה והב"ח הלכות חנוכה שהאריכו בזה ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' קל"ז האריך גם כן ותמה על הב"ח ניהו דפכין קטנים אינם מקבלין טומאה היינו משום שאין סופן להפתח אבל השמן שבתוך הכלי היה מקבל טומאה בהיסט של הכלי ע"ש ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהשמן לא היה רק כדי לילה אחת ונעשה נס והדליקו ח' לילות הנה זה שנעשה נס זה לא היה בהפך בשעה שנגעו בו עכו"ם ולא נטמא בהיסט כלל ונמצא באמת שהיה בטל השמן שהיה בהפך במה שנעשה בו נס שהי' לשמנה לילות ובאמת בלילה הראשונה הדליקו בטומאה דבאמת במועדו דוחה את הטומאה כמ"ש בשו"ת ח"ץ ובפ"י שם במקומו רק שהקב"ה רצה להראות חיבתן של ישראל שידליקו בטהרה ולפ"ז כל שנעשה בו נס שוב נתבטל ובזה מיושב מה שהקשו למה נתקן ח' ימים והא על לילה הראשונה היה שמן ולפמ"ש א"ש דגם לילה הראשונה נתחדש נס שבאמת זה השמן היה טמא והקב"ה רצה להראות חבתן של ישראל שהיה טהור ע"י שנתבטל וז"ש לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה והקשו למה דוקא בשנה אחרת ולפמ"ש א"ש דבאותה שנה באמת הדליקו בטומאה לפי שלא ידעו עדיין אם יהיה להם נס אבל אחר כך עשאם י"ט שגם ביום ראשון היה נס וז"ש מהו חנוכה והוא תמוה ורש"י פירש על איזה נס קבעוהו ולפענ"ד דהנה הר"ן פירש חנוכה חנו כ"ה ובאמת בליל כ"ה לא היה נס כלל שהיה שמן רק אחר כך נתגלה שגם ביום ראשון הי' נס ושפיר פריך מהו חנוכה ודוק היטב. והנה במ"ש למעלה בדברי הש"ס ב"מ דף מ"ג דפריך מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי והתוס' הוכיחו מזה דהיתר הנאת תשמיש מחייבו באונסין והח"ץ השיג על הש"ך דמבואר שם בש"ס דצריך להחזיר אותן מעות בעצמם כל שלא הוציא וכבר כתבתי לעיל וכעת נראה לי דבר נכון דהנה לכאורה קשה בהא דפריך מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי והרי אמרו בקידושין מ"ג דל"מ זה נהנה וזה מתחייב והקשו התוס' הא במעילה זה נהנה וזה מתחייב וכתבו דבמעילה חייב בעת הגבהה וע"ז נסתפק הרי באם אמר לו הושט ידך לתוך כד של שמן ותהנה מן הסיכה דלא עשאו שליח אלא על ההנאה בלבד דשוב שייך זה נהנה וזה מתחייב ע"ש ולפ"ז בשלמא כשהוציא שפיר נתחייב הגזבר דהו"ל כשלוחו וכל שהוציא מתחייב המשלח דמשעה שהגביהו קנאו ונעשה שלו אבל כל שלא הוציא עדן ורק שנהנה דיכול להשתמש בו והיתר התשמיש מחייבו הרי לא עשאו שליח רק על הנאה בלבד הא עדיין לא הוציא וא"כ במה נתחייב המשלח דהא בהנאה לא שייך שיתחייב דהו"ל זה נהנה וזה מתחייב וא"ל דחייב בעת הגבהה דזה אינו דעל הגבהה אי אפשר לחייבו דכל שלא הוציאו שוב לא קנה בעת הגבהה דבשלמא אם הוציאו שוב קנה למפרע משעת הגבהה אבל כל שלא הוציא עדן ואינו רק הנאת היתר תשמיש וע"ז לא שייך שיתחייב המשלח ובשעת הגבהה לא קנה דהא יוכל לחזור בו וצ"ל דכל שמתחייב באונסין שוב קנה בהגבהה להתחייב באונסין ושוב לא שייך זה נהנה וזה מתחייב דהא קנה בהגבהה ולפ"ז בש"ש דכ"ז שלא נאבד לא קנה דשומר לא נתחייב רק משעה שנאבד ועיין בש"ך סי' ש"מ ולפ"ז שוב אף שלא יוכל לחזור מכל מקום כל שלא הוציא לא שייך לחייבו להגזבר דהו"ל זה נהנה ועל הגבהה לא מתחייב ואף שיש לפקפק ע"ז קצת מכל מקום יש ליישב ועיין סנהדרין ע"ב גבי בדמים קננהו ובקידושין דף מ"ז ע"ב. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דדברי הש"ך לכאורה נכונים דלמה לא יהיה מותר להשתמש בהם ולתת מעות אחר בעדו הא זוזי כמאן דפליגי דמי וכדאמרו בב"מ דף ס"ט ומה נ"מ בין מעות זה לזה אך זה דוקא בטבי וטבי תקולי ותקולי אבל אם אינן שווים לא וכדאמרו שם וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' קע"ו ולפ"ז יש לומר דהש"ס דמפלפל כי לא הוציא נמי היינו משום דכל דחייב באונסין בודאי מצי להחליף אף במעות שאינם שווים דא"ל בזה מאן פלג לך ודלמא אותה המטבע אינו טוב לפניו או דלמא יפסלו המלך וכדומה דהא כל שחייב באונסין יתחייב להשלים לו כל הנזק ואם כן מאי אכפת לי' לזה ולכך אף כי לא הוציא נמי אבל אם נימא דש"ש הוה שוב כל שלא הוציא אסור להחליף במעות אחר ושוב אסור להשתמש בו באופן שלא יהי' לו כאותן המעות ומטבעות שוות וכל שלא הוציא עדן ברשות המפקיד קאי ולא מעל המפקיד אבל הש"ך וט"ז קאי באופן שנותן אותו המטבע בזה פשיטא דמותר להחליף ומה נ"מ וזוזי כמאן דפליגו דמי וע"ז לא שייך לומר דברשותו דהנפקד קאי דכל דחייב לתת אותן המטבעות מה נ"מ בזה המעות או באחרת שוות כמוהו וז"ב כשמש לפענ"ד. שוב ראיתי בשיטה מקובצת ב"מ דף מ"ז ע"ב בד"ה ומ"ט משיכה קונה דמבואר שם בהדיא דלר"נ לא חשיב שואל עד דמשיך ומש"ה לא מעל עד שימשוך ושם מבואר קצת כמ"ש שכתב הבדל שבין מעות לפירות דמעות יכול לתת מעות אחרות אבל פירות אין הפירות שוות ומבואר כמ"ש דבמעות השוות זוזי כמאן דפליגו דמי ע"ש. אחר שכתבתי כל זאת מצאתי בריטב"א קידושין דף מ"ג שהקשה בהא דאמר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן מהא דאמרו המשאיל קרדום של הקדש מעל וגם המפקיד מעות של הקדש מותרים הרי זה מעל ואמאי הא זה נהנה וזה מתחייב וכתב דהמפקיד ומשאיל נהנה שמחזיק לו לו טובה וכתב עוד דשם משעת שאלה ופקדון נתחייב זה דאפקה לחולין ע"ש ובאמת שזה תימה דהרי במשנה קתני אם הוציא מעל וכן קתני בברייתא בב"מ כאן ואם כן דוקא הוציאו אבל לא מעל משעת פקדון וא"כ קשה דהו"ל זה נהנה וזה מתחייב. אמנם נראה דכל שהוציא לא נתחייב זה על הנאת חברו ואף אם הי' מוציא ומפסיד כל שהוציא נתחייב זה על הוצאתו מרשות הקדש להדיוט אף שזה לא נהנה כלל וז"ב. אך לפ"ז יקשה מאי פריך מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי הא בלא הוציא ע"כ דא"א לחייבו על שאפקה לחולין רק על מה שנהנה שיכול להשתמש ולהוציא וא"כ שוב אי אתה מחייבו רק על הנאתו וקשה למה יתחייב זה על הנאתו של זה והרי לא הוציא כלל ועל הנאה לא חייבו התורה לזה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והיא קושיא גדולה וצ"ל דכיון שנתחייב באונסין אין לך הוצאת רשות גדול מזה דהרי נתחייב באונסין והו"ל של בעל הפקדון לגמרי ולא שייך לומר דהו"ל בי גזא דגזבר כיון שזה נתחייב באונסין וכל דהוה בי גזא דרחמנא לא נתחייב זה באונסין ושפיר פריך וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בב"מ דף כ"ט דהוכיחו מדפריך מאי אריא הוציא ע"כ דאין צריך להחזיר אותן מעות עצמן דאי צריך להחזיר מ"ש משואל קודדם דכל דלא בקע לא מעל ע"ש ובפ"י דף מ"ג האריך בזה והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דהנה התוס' בקידושין שם הקשו ג"כ דאומר אכול ככר זה של הקדש דמעל הגזבר והא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכתבו דנתחייב על הגבהה ומסופק הר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן או שבע לפירות של הקדש אי מתחייב המשלח וביאור הדברים דכל דלא הדר בעיני' אם כן תיכף משעת הגבהה נעשית שלו אבל בעשה שליח רק להנות א"כ חזר בעיני' ולא עשה שליח רק להנות ולפ"ז בשואל קורדם דלא חסרי' רק שעשהו שליח שיהנה מן הבקוע שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דלא עשאו שליח רק על הבקוע לבד וכל שלא בקע מה שיכול לבקע ולהנות פטור המשלח דאינו רק הנאה אבל כשבקע הרי הוציא לחולין מה שבקע בזה וחייב על הוצאה לחולין אבל במפקיד מעות שיכול להוציא ולא הדרא בעיני' שוב חייב על מה שיכול להוציא ולא שייך זה נהנה וזה מתחייב וז"ב כשמש וגם הפ"י רצה לחלק בזה בין קורדם למעות אבל לא עלתה בידו ולפמ"ש אתי שפיר:
4
ה׳ולפ"ז מיושב היטב הקושיא של הח"ץ דזה דוקא אם חייב באונסין אבל אם אינו רק ש"ש א"כ כל שלא הוציא לא נתחייב על הגבהה דמה עשה בזה הא פקדון כל היכא דאיתא ברשות דמפקיד הוא ועל הנאתו מה שיכול להוציא שוב הוה זה נהנה וזה מתחייב ודוק היטב כי הוא חריף.
5
ו׳ובזה מיושב היטב פסקי הרמב"ם שפסק בפ"ז ממעילה הי"ד דשאינן צרורין וחתומין שניהם לא מעלו והקשה הכ"מ דבברייתא מבואר דמעל הגזבר ע"ש במ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס ולפמ"ש יש לומר דהרמב"ם מכח קושיא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ס"ל דבאמת לא נתחייב המשלח דכיון דלא נתחייב עד שיוציא א"א לומר דנתחייב משעת הגבהה וא"כ שוב הו"ל זה נהנה וזה מתחייב ולא אמרינן ודוק:
6
ז׳ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' דלר"ה דס"ל היתר תשמיש מחייב באונסין ע"כ דמוכר אסור להשתמש במעות דאל"כ יקשה אמאי ספר לא מעל עד דמשיך והא מחויב באונסין וראוי שימעול ולפ"ז שוב יקשה לר"י למה תקנו דמעות לא יקנה והא שוב קשה הא יוכל לומר נשרפו מעותיך בעליה ע"ש ולפי שיטת הרמב"ם ניחא דניהו דמותר להשתמש במעות כל כמה דלא משך ולא אמר בפירוש שיוציא המעות שוב לא מעל דלא קיי"ל כברייתא דמעל הגזבר רק כמתניתין וכמ"ש הרי"ק בכ"מ שם דמהאי דלא מעל עד שמשך דחה הרמב"ם הך דברייתא דמעל הגזבר אבל שפיר נוכל לומר דהיתר תשמיש חייב באונסין אף דלא מעל דחידוש הוא ובעינן לענין מעילה שיאמר בפירוש. איברא דלפ"ז יקשה מה מייתי ראיה רבא לר"ל דמשיכה קונה דדוקא בלן דלא מחסר משיכה אבל שאר אומנות לא מעל עד דמשיך ודלמא שאני מעילה דבעי שיאמר בפירוש ואדרבא בזה היה מקום ליישב מה דהקשה הש"ס מברייתא דתני ספר וספן וכל בעלי אומניות דמעל קודם שמשך דהרי הרי"ק בכ"מ כתב דהברייתא חולקת עם המשנה בזה והברייתא ס"ל דאף שלא אמר בפירוש מעל הגזבר וא"כ גם בספר מעל משא"כ המשנה דפירש רבינו שלא מעלו שניהם ומטעם דלא סגי בלא אמר וא"כ לכך לא מעל. אמנם נראה דיש לחלק דע"כ לא בעי היתר בפירוש להשתמש רק בדבר שקונה דכ"ז שלא משך למה ישתמש במעות והא אינם שלו לגמרי ויש זמן מוגבל מתי ישתמש במעות כשימשוך זה החפץ אבל בבלן וכל בעלי אומניות דאין זמן מוגבל דהוא נתן המעות וכל אימת שבא לרחוץ וכן להסתפר וכדומה יוכל לעשות הוה כאילו הרשהו בפירוש להשתמש דהא הדבר תלוי בדעת מי שנתן לו המעות להיות נהנה מהדבר וא"כ למה נקט בלן דוקא וע"כ דבלן דוקא ולא שאר אומניות וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו ה"ט נטל פרוטה ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות אעפ"י שעדיין לא עשו מלאכתו מעל קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל ותמה הכ"מ דזה לר"ל אבל לר"י לא דהא מעות קונות ד"ת ולפמ"ש אתי שפיר דמה שחילק רבינו בין בלן ושאר בעלי אומניות לבין מוכר חפץ דבאומניות הדבר תלוי בידו בהיותו רוחץ בכל עת שירצה והיינו דלא בעי שיאמר לו בפירוש היתר תשמיש אבל המוכר בעי שיאמר כן בפירוש ולכך לא מעל. איברא דעדיין קשה א"כ למה בעכו"ם מעל והא בעכו"ם ודאי מעות לא קונה ובעי משיכה. אמנם נראה כיון דהגוי כל שנתן לו מעות ודאי השתמש בהמעות ולמה לא ימעול דהוא בודאי אינו משגיח אם יש לו היתר להשתמש במעות ודוק היטב:
7