שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ק״וShoel uMeshiv Mahadura IV 3:106
א׳בענין מקוה המבואר בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' מ"א.
1
ב׳הנה מ"ש הרב השואל שם לבאר דברי הרמב"ם בפ"ו דמס' מקוואות שכתב גבי אביק שבמרחץ וז"ל הרמב"ם בנא"י כמו שהביא התוי"ט לפי שהאבק כלי קודם היותו קבוע בארץ ואעפ"י שנתחבר לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה לשמש אלא עם הקרקע וכתב התוי"ט ע"ז וצ"ע במשנה ט' פ"ח דכלים עוד שם פ"כ משנה ד' כתבו הרמב"ם והרע"ב דמשמש עם הקרקע דטהורה ע"ש והנה באמת שתמיה גדולה היא והנני יוסיף להפליא דלא היה צריך אריכות כ"כ דהרי זה ברור דכל דנעשה לשמש עם הקרקע הרי הוא טהור כמבואר פי"א דכלים משנה ב' דהדלת והנגר וכו' שנעשו לקרקע דטהור ע"ש וכ"כ בחבורו פ"ט מכלים ה"א וגם הדבר מבואר בתוספתא שם שלא נעשה לשמש אלא עם הקרקע משמע דאם נעשה לשמש עם הקרקע טהור. ומאד תמוה דאיך חשד למאורן של ישראל הרמב"ם ז"ל שיטעה בזה וגם שיסתור דבריו תכ"ד.
2
ג׳אך ביאור הדברים נראה לפענ"ד דבאמת הדבר תמוה דאם נימא דכל המשמש לקרקע הרי היא כקרקע וטהור דא"כ בצנור שקבעו ולבסוף חקקו דפסול הא משמש עם הקרקע וגם בהך דף של נחתומים דנחלקו ר"א ורבנן קשה הא כשקבעו בכותל הרי הוא משמש עם הקרקע וראיתי בתוס' חדשים בגליון התוס' יו"ט שרצה לחלק דניהו דבטל שם כלי מיני' לענין קבלת טומאה היינו משום דכתיב יותץ ומשמע כל ששייך נתיצה וז"א רק בתלוש ממש אבל בשאוב דכל ששם כלי עליו בתלוש לא מבטל תו שם כלי מינה ע"ש והדבר יפלא מאד דאיך אפשר שבטומאה דאורייתא יבטל שם כלי ממנו כל שמשתמש עם הקרקע ולענין שאוב דלדעת כמה פוסקים אינו רק מדרבנן יהי' עליו שם כלי ועיין בב"ב דף ס"ו דאמרו שאני שאיבה דרבנן וא"כ משמע דשאוב קיל. אבל באמת הדבר ברור כשמש דיש חילוק בין אם נעשה מתחלה לשמש עם הקרקע דאז מתחלתו לא חל עליו שם כלי כל שנעשה לשמש עם הקרקע משא"כ היכא שהי' מתחלה כלי בפ"ע רק שקבעו בקרקע לא פקע שם כלי מינה וכן נראה מבואר בפירוש הרמב"ם פי"א דכלים משנה ב' וז"ל ושרש אצלינו אמרם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזה כאשר יגיע עשיתו להיותו דבוק בארץ הנה לא תקבל ואפילו קבל הרכבה ע"ש הרי דבעינן שיהיה מתחלתו נעשה לשמש עם הקרקע ומעתה ל"ק מצינור דצינור שהי' כלי בפ"ע ואח"כ קבעו פשיטא דלא פקע שם כלי ממנו וכן בדף של נחתומים דהיה מתחלה דף לערוך עליו כלי פשיטא דלא נפקע שם כלי ממנו במה שנעשה אח"כ בקרקע. שוב האיר ד' עיני ומצאתי במס' כלים פ"כ משנה ד' מבואר כדברים האלו בפיהמ"ש שם וז"ל לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כאשר הוא לפי דעת החכמים כמו שהתבאר מדעתם בפט"ו מזאת המס' גבי דף של נחתומים וכן בסוף חגיגה דף כ"ז והלכה כחכמים ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל החכמים כאשר נעשה זה הדבר בתחלתו בקרקע או נעשה לשמש עם הקרקע כמו שקדם עכ"ל הזהב. ראו עיני ושמחו שזכיתי לכוין דעת אמת בכוונת רבינו כמ"ש בהדיא. והנה האיר עינינו דכל שנעשה לשמש עם הקרקע אף שקיבל הרכבה כשר וטהור. ובזה מבואר היטב מה שכתב הרא"ש בתשובה וכ"כ הרשב"א וכן קיי"ל סעיף מ"ח דאם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפילו מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע ומקורו מהמשנה פי"א דכלים משנה ג'. ולכאורה יש לתמוה דש"ה שנעשה מתחלתו לשמש עם הקרקע משא"כ כאן דלא נעשה לשמש עם הקרקע. וראיתי בדגול מרבבה שהרגיש בזה וכתב דמפורש ברא"ש דדוקא היכא דנעשה הסילון מתחלתו לשמש עם הקרקע ותמה על הש"ע שלא ביאר כן. ובאמת שדברי הש"ע נכונים דכמו דבנעשה לשמש עם הקרקע כשר ה"ה בנעשה מתחלתו בקרקע דכשר ולכן שם דמיירי דנעשה הסילון מחובר לקרקע ולא נעשה כלי כ"א בקרקע בכה"ג ג"כ טהור אף שלא נעשה לשמש עם הקרקע וכן נראה מדברי רבינו בפ"ה דכלים משנה י"א הנה השרש אצלינו כל המחובר לקרקע הוא כקרקע ע"ש אף שלא נעשה לשמש עם הקרקע וע"כ כיון שלא נעשה התנור רק על הקרקע מחובר לקרקע הרי הוא כמו קרקע וז"ב מאד.
3
ד׳ובזה יש לומר הא דאמר הש"ס בב"ב דף ס"ו א"ה אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי ומשני שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ומשמע דדוקא בשאיבה דרבנן ובש"ע מבואר כמה פעמים דקבעו ולבסוף חקקו אף למ"ד שאיבה דאורייתא וכבר תמהו בזה רבים וכן שלימים הלא המה הנוב"י מהד"ת סי' קמ"ב ובביאורי הגאון מוהראו"ו ס"ז בהג"ה וכבר קדמם בשו"ת מהרח"ש ח"ג ובחידושי להלכות מקוואות הארכתי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לאחר דמסיק הש"ס לחלק דכל דליכא עליו תורת כלי בתלוש לא טמא לרבנן וא"כ שם דקבעו ולבסוף חקקו דמתחלתו לא הי' כלי רק דנקבע בקרקע לכלי בכה"ג כשר דבטל מתורת כלי אף בטומאה דאורייתא כמ"ש באורך.
4
ה׳ומעתה מיושב דברי התוספתא הנ"ל ודברי הרמב"ם דבאמת דברי התספתא תמוהין דאמרו המת במרחץ הקמין טמא בקמין המרחץ טמא מפני האביק הנוגע באבק טמא וטהור בעלייתו ר"ש אומר הנוגע באביק טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ולכאורה תמוה דא"כ מ"ט דת"ק הא כיון שלא נעשה לשמש אלא עם הקרקע טהור כמבואר פי"א דכלים משנה ב' ואין חולק בזה ועיין בר"ש שהרגיש בזה וכתב דטומאה קלה מדרבנן יש בה ותדע דהא ר"ש מטהר לגמרי הנה רצה לרפאות שבר על נקלה והדבר יפלא דהא בנעשה לשמש עם הקרקע טהור לכ"ע אף מדרבנן. ולפמ"ש יש לומר דת"ק ורבנן נחלקו באמת בזה אם הוה נעשה מתחלתו לשמש עם הקרקע דת"ק ס"ל דהאביק הא לא נעשה מתחלתו לשמש עם הקרקע ולכך מטמא אבל ר"ש חידש דזו מתחלתו לא נעשה לשמש רק עם הקרקע וז"ב מאד להמעיין. ומעתה דברי רבינו מבוארים דהרי כתב דאף שנתחבר לא יצא מתורת כלי להיותו ניתן בארץ והיינו שלא נימא כיון שניתן בארץ טהור ע"ז כתב דכיון שהיה כלי ולא נעשה מתחלתו בשביל זה לשמש עם הקרקע אף שנתנו בקרקע טמא וזה שהביא ראיה מדברי ר"ש שאמר שלא נעשה לשמש אלא עם הקרקע ומשמע הא לת"ק כל שלא נעשה לשמש עם הקרקע אף שניתן בקרקע אח"כ טמא ודברי רבינו מבוארים. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ק"ט שהקשה השואל שם דא"כ בצינור דיש חילוק בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו ונפלוג בחקקו ולבסוף קבעו גופא בין חקקו תיכף ע"מ לקבעו ובין נמלך אח"כ ולבסוף קבעו והשיב הגאון ז"ל דיש חילוק בין שאובה דתלוי בשם כלי וכל ששם כלי עליו אף שאינו מקבל טומאה מכל מקום כלי הוא משא"כ לענין קבלת טומאה דאינן מקבלים טומאה כל שעשאם ע"מ לקבעם בקרקע והוא כעין חלוקו של התוס' חדשים וכ"כ לעיל דדבריו תמוהין וגם מה שהקשה מדף של נחתומים דגם דתקינו שהוא המביאו להיות מקבל טומאה הי' אחר שנקבע ומדוע יגרע מאם הי' מתחלתו נעשה לשמש עם הקרקע ע"ש ולפמ"ש יש ליישב ועיין בסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ס"ז בסופו שהאריך בזה ועיין בנוב"י מהד"ת סי' קל"ז ודו"ק.
5
ו׳והנה בק' נאדבורנא נעשה מקוה מים חמין וכך הי' עשייתה אשר בתוך המקוה הגדולה מי מעיין העמידו בצד אחד תיבה ועשו בה בשולי' שני נקבים קודם שקבעו אותה בארץ ואחרי העמדתה בתוך המקוה הגדולה סתמו נקב אחד בסיד וצרורות ונקב השני הניחו פתוח שיכנוס דרך שמה המים להתיבה שיעור מקוה ואחרי הכנסו שיעור מקוה סתמו הנקב השני בברזא לא יפתח רק בעת צורך להכניס מים חדשים אחרי נקיון המקוה.
6
ז׳והנה בתיבה הנ"ל אחר שנכנס שמה מים בשיעור מקוה מהמקוה הגדולה ישפך בו עוד מים שאובין חמין בכדי להגביה בה המים עד יהי' בה שיעור טבילה המבואר בש"ע ובכל לילה שואבין בה המים קרים בסמוך לשיעור המקוה ושופכין מים חמין אחרים וע"ז חשש המופלג החריף מוה' צבי הירש ליב וואהל מחשש דנטל סאה ונתן סאה אשר הרמב"ם ז"ל חושש בכל המקוואות והש"ך ס"ק ס"ג חשש לדבריו והרי בכמה לילות יוכל המקוה לבא לכלו שאוב ואין לעשות הנקב השני בברזא גדולה להפתחו בעת הטבילה דהרי הנוב"י מהד"ת חושש בזה חשש זוחלין כי בעת נפתח הברזא יזובו המים מן התיבה לתוך מי המקוה עוד חשש לדעתי כיון דקי"ל א"א לצמצם וא"כ הבע"מ בעת עשייתו התיבה והשוליים להתיבה אין בידו לצמצם להעמידו בשוה ובודאי עומד צד אחד נמוך מעט ואולי השני נקבים הנ"ל המה בצד אחד הגבוה מעט ובצד השני נמוך מעט ומקבל מים שם כ"ש שלא במסומך והי' מההכרח לשום ד' נקבים בד' זויותיה ולסתום ג' ע"י סיד ואחד שע"י יכנסו בו המים להתיבה הנ"ל לסותמו בברזא ע"כ דברי השואל הנ"ל.
7
ח׳והנה מ"ש דגם אם עושין נקב השני בברזא גדולה יש לחוש לדעת הנוב"י הנה כוון בזה למ"ש במהד"ת חלק יו"ד סי' קמ"ב וכבר מבואר במגן גבורים ח"ב סי' קנ"ט סתירת דבריו דע"י הברזא לא מקרי כלי ע"ש בתשובה לק' בערקסאז. ובאמת מ"ש מעלתו דיש לפקפק על הנוב"י במ"ש דמקרי זוחלין ואמאי הא הוה כעירב מקוואות וכמו מקוה שנחלקה לשתים דכך לי נחלק לרחבו או לגבהו כל שיש מחיצות סביב המים שבחוץ לכלי הוה כמקוה בתוך מקוה ולא נקרא זוחלין רק אם יוצא לחוץ. הנה לא ידעתי מהו שח כי הנוב"י לשיטתו דס"ל דמקרי עי"ז סתימת הברזא כלי גמור שמקבל טומאה ופשיטא דהוה הוייתן ע"י דבר המקבל טומאה ואין ענין מקוה לתוך מקוה לזה דזה כלי הוא ולא מקוה אבל במגן גבורים שם מבואר דלא נקרא כלי כלל ואין לחוש בזה ושוב הוה מקוה בתוך מקוה. ובזה הן נסתר ג"כ החשש דנטל סאה ונתן סאה דבאמת אינו רק חומרא בעלמא כמ"ש התשב"ץ הובא בש"ך ס"ק ס"ג אבל אין זה רק מפני מראית עין שיאמרו שכלו הוא שאוב. וראיתי בדגול מרבבה שכתב דבמקום שהוא מעיין הנובע אין לחוש שידוע שמעיין זה אין דרכו לפסוק עכ"ל. אמנם זה דוקא בהמקוה שהוא על המעיין אבל בתיבה זו שאדרבא עיקר חמימות הבא בשביל השאוב שפיר יש לחוש שמא תהי' כלו שאוב אבל עכ"פ לפתוח הנקב השני בברזא גדולה להפתחו בעת ששופך בו מים שאובין ולסתמו אח"כ לפענ"ד אין שום חשש. אך מה שחשש שמא הנקבים הנ"ל בצד אחד הגבוה מעט ובצד השני נמוך מעט ומקבל מים כ"ש שלא במסמוך. הנה מ"ש דא"א לצמצם דקי"ל א"א לצמצם הנה בידי אדם נחלקו בזה הפוסקים ועפר"ח יו"ד סי' מ"א ובכו"פ סוף סי' ס"ג אבל החשש הנ"ל הנה אף שבמי מעיין אין לחוש כ"כ כמבואר סעיף מ"ם ע"כ דכיון דאנן מחמרינן גם במי מעיין גם כאן יש חשש שיהיה כלו שאוב ע"כ יעשו נקב בצד השני ג"כ שאז יצא מתורת כלי לגמרי כנלפענ"ד. והנה דרך אגב אזכיר מה שרצה הרב החריף ומפולפל מוה' מענדיל העליר בהגאון החריף מוהר"ץ ז"ל בעהמ"ח ס' טיב גיטין לפרש הענין דלא יטבול בכיפין וגם ענין שאוב דפסול דבאמת צ"ב היאך עלתה טבילה לו להאדם הטמא הא בעלותו למים הוא מטמא המים שנגעו באדם טמא והגיד לי שהרשב"א הרגיש בזה ולא ידעתי כעת מקומו וע"כ רצה לפרש כיון דהמים הם בקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מטמא ולכך כשהוא בכפין שאז אינו מחובר לקרקע שוב נטמאו המים ולכך גם שאוב שאינו בא מהקרקע הוא טמא ורצה לתלות בתלוש ולבסוף חברו דלכך כשבא השאוב למים הוא טהור. והנה אם כי הוא טוב להשמעת אזנים אבל אינו מכוון דמלבד דא"כ מה יענה לר"א דס"ל שגם המחובר בקרקע אינו כקרקע אף גם דא"כ יקשה דא"כ במקדש לא היה פוסל שאוב דהרי משקה בית מטבחייא הי' דכן ולא נטמאו כלל ואף שיש להמעיין בסוגיא דפסחים דף ט"ז ליישב אבל הדבר א"א לאמרו וע' ביומא דף ל"ה כמה טרחות טרחו לענין החמין שהכניסו להכהנים כמ"ש המרדכי בהלכות מקוואות ועיין בירושלמי ביומא שם ואף שיש לומר דשם דהטבילה הראשונה היתה על בית הפרוה דאינו קדש לא הוה כמשקה בית מטבחייא אבל משאר טבילות קשה וגם גוף הדבר שהקשה דהמים בטל. הנה אף כי הגיד שכ"כ בספר חתם סופר בשם הרשב"א הנה אין הספר חתם סופר בידי לעיין אבל חתם סופר ועד כשר שמעיד כן. אך לפענ"ד נראה דבאמת כל שבא בתוך הארבעים סאה פשיטא דהטהרה קדמה לטומאה ועיקר קושייתו הי' דטרם שבא כלו לתוך המים עוד נטמאו המים שלא נטהר האדם עדן ואח"כ נטמאו המים האחרים אבל גם זה לא קשה שהרי המים שנגעו בשטח הגוף בטלו לגבי המים האחרים מתורת זריעה והשקה כמשפט מים טמאים שבטלו בזריעה והשקה ואיך שייך טומאה ועיין בריטב"א בחידושיו למכות דף ד' גבי הטובל בים הגדול ותמצא סעד לדברי ובב"י סי' ר"א בבדק הבית הובא דברי הריטב"א האלו ע"ש ודו"ק
8
ט׳ואגב אומר במה ששאל אותי הרב החריף מוה' פייביל שרייער מבוטשאטש נ"י להקשות על המהרי"ק שכתב דמעיין כשר בכ"ש דכיון דלענין כלים שם מעיין עליו אף בכ"ש א"כ ממילא שם מעיין עליו אף לאדם וע"ז הקשה דא"כ מקוה שרובו שאוב דפסול לשיטת הפוסקים מן התורה והא מן התורה מקוה שאוב כשר לכלים כל שיש בו מעט שאינו שאוב.
9
י׳ולפענ"ד ל"ק דשאני מעיין דעומד במקומו וחשוב ובכה"ג לא שייך דלבטל הכ"ש ברוב שאוב הבא עליו דהא המעיין עומד במקומו והרי לכך כשר בכ"ש לכלים משום שעומד במקומו ולא שייך דלבטל ברובא בדבר שעומד במקומו וחשוב וכה"ג כתב הר"ן פרק בתרא דע"ז גבי המערה מצרצור קטן דלא שייך קמא קמא בטל בדבר שעומד במקומו וחשוב ע"ש משא"כ מקוה דאינו דבר חשוב ועומד במקומו כל שרובו שאוב מבטל ול"ש אינו שאוב דרבה עליו ודו"ק. ומצאתי בתוס' בכורות דף ג' ד"ה אין שתקשו לרב ולאבוה דשמואל ולשמואל דאמרו אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי היאך נטהרו מצורעים ובמה מקדשין מי חטאת בערב פסח דאמרו בפסחים דיש טבילה לזב בע"פ והזאה איך הי' מזין על טמאים בפסח שני ועל מישאל ואלצפן ועל כל טמאים של מתי מדבר והלא הי' רחוקים מפרת וכתבו דמן התורה קמא קמא בטיל ורק דגזרו שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואז בימי משה לא גזרו עדיין וע"ז כתבו דלא יתכן הטעם הזה לפי מה שפירשו בפרק הלוקח בהמה דכל שחוזר ורבה האיסור עד כדי שיש בו שיעור לאסור חוזר וניער ע"ש הרי דכתבו ג"כ דיש לומר דקמא קמא בטל ולפ"ז אם נימא דדבר העומד במקומו חשוב טפי יש ליישב קושית התוס' על ר"ת הנ"ל ודו"ק ובחידושי כתבתי בזה דבר נחמד ליישב דברי הראב"ד פ"ו מק"פ שכתב בהלכה ב' דמעשה כי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזאה וסברו שיעלו ואח"כ עבר זמן שחיטה ונדחו והקשה בהגהת מחנה אפרים וכן הקשה כבוד אבי מורי הגאון ני' בגליון הרמב"ם שלו טרם שנדפס מח"א מהא דאמרו בסוכה דף כ"ה דיליף דעוסק במצוה פטור מן המצוה מהך דטמאי מת שחל שביעי שלהן להיות ביום השביעי וא"כ ע"כ כדברי הרמב"ם דלראב"ד מנ"ל דהא היו יכולין לעשות הפסח אי לא עבר זמן השחיטה וכבר הרגיש בזה הריטב"א בסוכה שם ע"ש.
10
י״אואמרתי בזה דהנה כבר אמרו בגיטין דף סמ"ך דפ' פרה נאמרה ביום שהוקם המשכן וע"ש ברש"י דלא הי' יכול להיות מקודם דבעינן והזה נוכח פני אהל מועד והנה ביומי ניסן הי' הגשמים מתרבים ולכך עביד להו מקוואות ביומי ניסן שבחורף השלגים רבים והם נוטפין מרובין על הזוחלין והוצרכו להמתין עד שיכלו מעט מעט ויהיו הזוחלין מרובין וא"כ יש לומר דלא יכלו לעשות אפר הפרה עד יום ז' ניסן וא"כ הי' מגיע יום שביעי של טמאי מת בע"פ ונמצא בשעה שנטמאו לא ידעו באמת דאולי ירבו הנוטפין על הזוחלין ולא יהיה להם מי חטאת להזות עליהם ואפ"ה נתעסקו במת וע"כ דעוסקי במצוה פטורין מן המצוה. ויתכן יותר לפמ"ש רש"י דפרשת טמאים היינו אותן הטמאים לנפש אדם והקשו בתוס' בגיטין שם ובפסחים דף וא"ו דהא אותן טמאים היו שחל שביעי שלהן להיות בע"פ. ולפמ"ש אתי שפיר דמקודם לא היו להם אפר פרה ולא יכלו להזות עליהם ושפיר יליף מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואף דקמא קמא בטיל כל שרבו הנוטפין אף הראב"ד מודה דחוזר וניעור וכמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' צ"ט באורך ע"ש ודו"ק היטב
11
י״בובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם שכתב שם דטמא מת שחל שביעי שלו להיות בע"פ דאין שוחטין וזורקין עליו וכתב דאותן האנשים לא יכלו לעשות פסח ביום ההוא משום דחל שביעי שלהן להיות בע"פ והקשה הראב"ד דלמה לא יוכלו לעשות. ולפמ"ש יצא לו לרבינו מהא דאמרו בסוכה דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואם איתא לדברי הראב"ד היו יכולים לעשות וא"ל דלא הי' להם מי חטאת דיש לומר דרבינו פוסק כאידך דשמואל דנהרא מכיפיה מבריך וכמ"ש ר"ת וא"כ למה לא יוכלו לעשות הפסח וע"כ דטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ נדחה לפסח שני.
12
י״גובזה יש ליישב ע"ד הפלפול הא דהקשה הראב"ד מהא דאמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ומי לא עסקינן דחל שביעי שלו להיות בע"פ דהיינו טמא שרץ ואפ"ה אמר רחמנא ידחו ודלמא דכל שחל שביעי שלו להיות בע"פ דינו כטומאת שרץ. ולפמ"ש רב לשיטתי' דס"ל דסהדא רבא פרת וא"כ ס"ל דאין מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי וא"כ לדידיה יש לומר דמה שלא יוכלו לעשות הפסח הי' משום דלא הי' להם מי חטאת אבל לאחר שהי' להם אפר פרה והקב"ה אמר דאיש כי יהיה טמא לנפש דהיינו לדורות וא"כ שפיר הו"ל כטמא שרץ אבל הרמב"ם דלא פסק בזה כרב שפיר מוכח דלא דחי כל שחל שביעי שלו בי"ד ודו"ק היטב כי חריף הוא. והנה במ"ש למעלה ליישב דברי המהרי"ק עיינתי אח"כ במהרי"ק סי' ג' שכתב בפירוש דבטל במעיין לפי שעומד במקומו ע"ש ובזה נראה לפענ"ד דאף לפמ"ש המהרי"ק שם וכן קי"ל סעיף מ"ם דאף במעיין מחמירין לניקב הכלי ששואבין בו מכל מקום נראה לפענ"ד דעכ"פ לענין שינוי מראה דפוסל במקוה בזה בודאי אינו נפסל במעיין דהרי קי"ל דשינוי מראה אינו שייך במעיין כמבואר ברשב"א ובראב"ד וא"כ לפ"ז אם נפל ג' לוגין מים שאובין ונפל לתוכו יין ושינו מראה המקוה אפ"ה לא פסול משום דעכ"פ במעיין לא שייך שינוי מראה ואף דמהראב"ד והרשב"א נראה דשינוי מראה תלוי בשאיבה דכל מקום ששאיבה פוסל גם שינוי מראה פוסל ולפ"ז כיון דמחמרינן גם במים לניקב הכלי משום דכיון דבעי באדם מ' סאה פסול שאיבה אף במעיין וכמ"ש התה"ד ומהרי"ק שם מכל מקום נראה לפענ"ד דכיון דענין שינוי מראה לא נזכר כלל במעיין א"כ ניהו דלענין שאובין מחמרינן אך במעיין דבעי ארבעים סאה לאדם והשאיבה פסלה אבל לענין שינוי מראה בודאי לא מחמרינן. ותדע דהרי בסעיף מ"ם כתב הרמ"א לניקוב הכלי אף במעיין ואילו לענין שינוי המראה מבואר בסעיף כ"ח דאינו נפסל במעיין ולא הגיה כלום וגדולה מזו כתב שם דאף המקוה שנפסל אם המשיכו עליו ממעיין המעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיתן.
13
י״דוהטעם נראה לפענ"ד דבמעיין דהמים באים בתולדה במקורו לא שייך שינוי מראה דאי אפשר שישתנו המים בעצמותם וא"כ לזה שוב המעיין מטהר בכ"ש ואף דבאדם בעי מ"ם סאה הא יש במעיין מ' סאה שהוא כשר ולא נשתנה מראיתו ואף דבמקוה שנשתנה למראיתו של חציו אם אין במים שלא נשתנה מ"ם סאה לא יטבול בו כמבואר סעיף כ"ו היינו דוקא במקוה אבל במעיין כיון דנובעים מהמקור וא"כ יש במעיין בעצמותו מ' סאה שלא נשתנו שוב כשרים אף אותם שנשתנו משום דהמעיין בעצמותו א"א להשתנות כנלפענ"ד ברור. ובזה נראה לי מה שהוגד לי בשם הרב הגאון מוה' נתן אבד"ק ראווא ני' שאמר ברוצים להכשיר המקווה וחוששים שלא יחזור שלשה לוגין מים שאובין ונותנים יין בהמקוה שלא יפסלו המים שאובים קודם שיפתח המעיין ורצה הגאון הנ"ל לחדש דגם בדם נוכל להכשיר דכל דהוא גוף המשקה אינו פוסל רק במי צבע הוא דנפסל כמבואר במכות דף ג' ושאל אותי הרב מפאטליש ני' אם נוכל לסמוך ע"ז. והנה מצד הסברא דברו הגאון מראווא נכונים אף שלא נזכר רק יין דמ"ל יין או שאר משקין וכן משמע מהרמב"ם פ"ז ממקוואות שמזכיר גם דם אם שיש לי קצת מקום עיון ברמב"ם שם דבתחלה הזכיר דם ושאר מי פירות ואח"כ אינו מזכיר רק מי פירות ולומר דדם הוא בכלל מי פירות זה דחוק ועכ"פ מצד הסברא ודאי הדברים נכונים אך כ"ז במקוה שאינו מעיין אבל במעיין נראה לפענ"ד דאין חשש כלל וכמ"ש דבזה לא שייך כלל שינוי מראה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דבטל ברוב במעיין לכאורה קשה לי במה דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והו"ל מי גשמים רובא וקשה דלמה הוצרך רב לחוש שמא רבו מי גשמים הא אף שהזוחלין רבו מכל מקום הא רב ס"ל דמב"מ במשהו וא"כ כל שיש משהו מי גשמים שוב פסק תורת מעיין לטהר בזחילה. גם קשה לי דהיאך אמר הש"ס דלשמואל פליג דידיה אדידיה דשמואל ס"ל דנהרא מכיפי' מתברך והרי אמר שמואל בעצמו דאין המים נטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי ומה קושיא דניהו דמכיפי' מבריך אבל מכל מקום כל שיש עכ"פ מי גשמים מועטים הו"ל מב"מ במשהו והיא קושיא גדולה ונפלאה ולא מצאתי בכל תוס' שבסוגית שבת דף ס"ה ובכורות דף נ"ו שמפלפלים הרבה ולא העירו בזה. (ומצאתי אחר שנים רבות בשו"ת חתם סופר סי' רי"א שהקשה כן) ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש הריטב"א בע"ז דף ע"ג דרב ושמואל דס"ל דמב"מ במשהו לא פליגי אדרבנן דר"י דס"ל דמב"מ ברובא ובששים מדרבנן רק דס"ל דזה מהתורה אבל מדרבנן ס"ל לרב ושמואל דלא בטל במשהו וא"כ מדאורייתא כשר הוא וא"כ לא שייך לחוש שמא בא ממי גשמים דהו"ל ספיקא דרבנן ולכך הוצרך רב לחוש שמא רבו הנוטפין על הזוחלין ושמואל שפיר ע"כ חולק מדידיה אדידיה. אך עדיין קשה דהא עכ"פ הוה דבר שיש לו מתירין כיון דיכול לעשות מקוואות וא"כ בדבר שיל"מ בודאי לא בטל ושפיר עביד אבוה דשמואל מקוואות ומהיכן מוכח דפליג אדשמואל וגם שמואל עצמו דאין מטהר בזחילה אלא ביומי תשרי משום דאז לא הוה כלל מי גשמים משא"כ בשאר השנה דהו"ל דבר שיל"מ ודוחק לומר דלא שוה בשמא דזה נקרא מי מעיין וזה נקרא מי גשמים ולר"י דמב"מ במשהו או בדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא. אבל ז"א דכלהו מים מקרי רק דשם לווי יש לזה מי מעיין ולזה מי גשמים אבל כלם מים שמם. אמנם אחר העיון נראה לפענ"ד דבר ברור עפמ"ש התה"ד סי' רנ"ד להקשות דמ"ש שאוב דפסלו המקוה לגמרי ואפ"ה כל שיש בו מקוה כשרה אף שרבו מי גשמים לא פסלו ומ"ש נוטפין דבעצמו כשר למקוה ולמה יפסל כשרבו על הזוחלין אף שמטהר בכ"ש וכתב דשאובין שהפסול בשביל שתלוש כל שיש מקוה כשרה מועיל מתורת זריעה להיות התלוש כמחובר אבל במקוה לא נתכשרו הנוטפין דאין פסולו משום תלוש ומה מועיל הזריעה ועיין ט"ז סי' ר"א ס"ק ג' שהאריך להקשות על זה.
14
ט״וולפענ"ד כוונת התה"ד פשוט דמ"מ הוציא אותו מידי זחילתו דמעיין הוא זוחל בעצמותו משא"כ מי גשמים שאינו זוחל והו"ל כנפסק הזחילה דפסול ועכ"פ אותן המים שנתבטלו במי מעיין המרובים אבל הם בעצמותם ישנם שם ודלמא טובל באותן המים שאינם זוחלין ואינם מטהרים ואטו אפשר שיתבטלו ממציאותן והרי הם הרוב וא"כ מ"מ טובל במי גשמים ולפ"ז כל שרבו הזוחלין א"כ מה בכך דמב"מ לא בטל אטו אפשר לומר דבטל הזחילה מהמעיין והוא באמת טובל במי מעיין דהרי אזלינן בתר הרוב והרוב מים הם זוחלין וא"כ מה בכך שיש בו מי גשמים אטו אפשר לומר שהמים של גשמים המועטים יבטלו המים המרובין של מעיין וניהו דלא בטל דיו שיפקיע את עצמו אבל לא שיוכל להפקיע המי המעיין מתורת זחילה וא"כ הוא טובל במי המעיין המרובין וז"ב כשמש
15
ט״זובזה אפשר לומר דלא יפלוג שמואל דידיה אדידיה דלפמ"ש הב"י בסי' ר"א בשם הראב"ד הובא בט"ז שם דפרת כשמגיע לבבל הוא כלה בקיץ ובימות הגשמים רבים עליו הגשמים וממשיכין אותו והו"ל כאילו המעיין עומד ע"ש וא"כ ניהו דנהרא מכיפיה מבריך אבל מ"מ לא בטל דבאמת הוה מב"מ ובכ"ש וכאן לא שייך לומר דאין המעיין המועטים מפקיעין מידי זחילה דהא כלה בימי הקיץ והגשמים ממשיכין אותו ושפיר אסור לטבול בו ולכך לא טבל אלא בימי תשרי שאז מימיו פרין ורבין.
16
י״זומה דאמר דפליג דידי' אדידיה והיינו אבוה דשמואל על בנו שמואל כמ"ש רש"י בבכורות דף נ"ז שם לחד פירושא. ועכ"פ הדבר שכתבתי בישוב דברי הש"ס אתי שפיר ונכון. ועמ"ש הב"ח לחלק בין שאובין שפסול מדרבנן בעלמא משא"כ נוטפין שהוא מן התורה והט"ז השיג עליו ותמהני עליו דבתה"ד סי' רנ"ד שם בהג"ה כתב כן בעצמו וא"כ הי' מקום לומר דלדברי הריטב"א דמב"מ במשהו לרב ושמואל הוא מדרבנן ושוב דמי לשאובין ודו"ק היטב. ולכאורה קשה לי דלמה לא נוקי המעיין בחזקתו ולא ניחוש שמא רבו עליו המי גשמים. אך נראה כיון דעכ"פ רואין אנו שהנהר גדול ובודאי ירד רק שהספק הוא שמא רבה הנוטף על הזוחל או לא עכ"פ לא שייך להעמידו בחזקתו שהרי ראינו שירדו לו גשמים ודמי להא דכתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה קידושין ספק קרוב לה או לו לא אזלינן בתר חזקה וה"ה בזה ובחידושי אמרתי בזה לפמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב דבתערובות לא שייך להעמיד על חזקתו וביאור הדברים כמ"ש האחרונים דאין אנו מוציאין הדבר מחזקתו במה שאמרינן שמה נתערב בו דבר איסור דמכל מקום היתר לא נתהפך לאיסור וה"ה כאן דלפמ"ש אף לרב ושמואל דמב"מ במשהו מ"מ לא יוכלו להוציא הזוחלין מחזקתו א"כ עכ"פ לא שייך להעמידו בחזקתו דעכ"פ עד שרבו הנוטפין הי' הזוחלין בחזקתם וגם כשרבו לא יוכל לטבול דחיישינן שמא טובל ברוב הנוטף אבל לא יוכל לבטל הזוחל ממציאותו וא"כ לא שייך בזה חזקה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הנמוקי יוסף בנדרים על רמב"ן פ"ד שכתב דוקא כשיש נהר גדול אבל באין הנהר גדול כשר לטבול בו דיש ספק שמא לא ירדו ואת"ל ירדו דלמא לא רבו הנוטפין על הזוחלין וקשה לי דהא לא הוה ס"ס המתהפך דאת"ל שרבה הנוטף א"כ שוב לא שייך לספק שמא לא ירדה וא"ל כמ"ש הש"ך בשם הרמ"ע מפאנו דמתחלה צריכין אנו לדון שמא לא הי' כאן ספק דז"א דכאן שראינו שנהרות רבו יותר ממה שהם רק שאין הנהר גדול כ"כ.
17
י״חולפמ"ש יש לומר דבאמת יש לאוקמא אחזקתו וא"כ טפי יש לספק שמא לא ירדו כלל ולא אתרע החזקה כלל. וראיתי בנימוק"י שם שהביא בשם הרמב"ן לחלק בין כשרבה בעיקר המעיין ובמקום קביעותא ובין כשרבה במקום המשכתו והריטב"א ז"ל כתב שלא נתברר יפה החילוק ולפמ"ש למעלה בשם הר"ן דכל דבר שעומד במקומו חשוב אף שרבה עליו מ"מ הדבר העומד במקומו חשיב טפי ומבטלו א"כ זהו חלוקו של הרמב"ן בין כשרבה במקור המעיין ממקום קביעתו אז אינו מבטל להמעיין משא"כ במקום המשכתו ודוק היטב. והנה במ"ש למעלה ליישב שיטת הרמב"ם והראב"ד בפ"ז מק"פ אחר זמן רב ושנים רבות נתעוררתי במ"ש רש"י בגיטין דף סמ"ך ד"ה פרשת טמאים ולר' לוי יכולים הי' לטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אא"כ לא יטהרו ונדחק המהרש"ל בח"ש שלמאי הוצרך לומר להם דין פסח שני הא היו יכולים לטהר קודם פסח שהי' להם שתי שבועות ע"ש שכתב שלא ידעו עדיין מדין טומאת מת וטהרתו באיזה יום יטהר ומ"ש ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא היינו שביום ההוא עדיין לא ידעו מתי תפסוק טומאתן וגם מהרש"א נדחק בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת אם הי' להם מי פרת אבל בשאר מימות חששו להפשרת שלגים והי' נוטפין מרובין על הזוחלין וחשוב יומי דניסן אולי לא יכלה קודם פסח או עד יום ח' עכ"פ ולא יהיה להם מים. ובזה י"ל הא דאמר ר' יצחק בסוכה דף כ"ה אם נושאי ארונו של יוסף כבר הי' יכולין לטהר ואם משאל ואלצפן יכולין הי' לטהר ומה קושיא הא י"ל דרבו נוטפין על הזוחלין ולא הי' יכולין למצוא אפר פרה ממים חיים וכמ"ש התוס' בבכורות דף נ"ו שהבאתי למעלה ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דר' יצחק ס"ל דנהרא מכיפי' מבריך וא"כ יכולין הי' לטהר. ובזה מדוקדק מ"ש בארונו של יוסף כבר הי' יכולין לטהר ובמשאל ואלצפן אמר יכולין הי' לטהר ודקדקו בזה המפרשים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מ"ד נושאי ארונו של יוסף ע"כ לא ס"ל הא דר' לוי דטמאים נאמרו בר"ח וכמו שהקשו התוס' באמת על רש"י בגיטין שם וא"כ זה שאמר כבר הי' יכולין לטהר ואף דלא הי' להם אפר פרה לא נאמרה רק בו ביום מ"מ אם נטמאו קודם פשיטא שהי' יכולין לטהר ג"כ אף בלי אפר פרה אבל למ"ד משאל ואלצפן היו אמר שיכולין הי' לטהר והיינו דנהרא מכיפי' מבריך. שוב נזכרתי מש"ס נזיר דף נ"ד בקבר אמר ר"ל זהו קבר שלפני הדיבור וע"ש ברש"י שפירש דקודם מתן תורה אינו מטמא והתוס' תמהו דעכ"פ במגע ומשא מטמא וכדאמר רבינא. ובאמת שיש בזה עקולי ופשורי ודעת הרבה פוסקים דאף במגע ומשא לא מטמאו ועיין בב"י סי' שע"ב ביו"ד ובמלמ"ל פ"ג מאבל שהאריך בזה. אמנם עוד כתבו התוס' דקבר שלפני הדיבור היינו קודם שנאמר פ' טומאת מת דסד"א אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך דוקא ע"ש ולפ"ז נראה לי ברור דאף דמרבינן היינו דלאחר שנאמר פרשת טמאים מטמא אף מה שהי' קבר קודם הדיבור אבל קודם הדיבור דפרשת אדם כי ימות באהל בודאי לא הי' מטמא ולפ"ז לפמ"ש המהרש"ל דלא הי' נאמר פרשת טומאת מת כלל וא"כ פשיטא דקבר שלפני הדיבור דארונו של יוסף דהי' לפני מתן תורה ממש ומכ"ש קודם הדיבור של טומאה א"כ כבר הי' יכולים לטהר ולכך קאמר לשון כבר אבל במשאל ואלצפן אמר שהי' יכולים לטהר. ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' גיטין שם מריה"ג דאמר ארונו של יוסף ותמה המהרש"א דזה קושית הש"ס בסוכה ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' פירשו דקושית הש"ס היא בפשיטות דהי' להם זמן לטהר וע"ז הקשו התוס' דכיון שהי' קודם הדיבור של פרשת טמאין לא הי' צריכין טהרה כלל וכמ"ש ודו"ק היטב. ומצאתי בספר אורות יקרות פ' אחרי שהביא בשם המהרש"ל בחכמת שלמה שתירץ הקושיא דכבר היו יכולין לטהר דכיון דפרשת פרה לא נאמר עד אותו היום א"כ לא הי' יכולין לטהר בלי אפר פרה.
18
י״טוהנה חפשתי במהרש"ל בסוכה שם ולא מצאתי ולדעתי א"א לומר כן דעיקר הקושיא מדלא יכלו לעשות הפסח והיינו בע"פ ואז כבר הי' להם אפר פרה דביום שני לחדש נשרף הפרה ועיין ברש"י סוכה שם שציין כן וכ"כ הריטב"א שם וז"פ. וגם המהרש"ל פה לא הבין כן ונדחק בקרא דביום ההוא ועיין במהרש"א. שוב מצאתי בצל"ח בפסחים דף צ' בדרושו הארוך שם הביא בשם הברית אברהם שהקשה דלמ"ד דנדב ואביהוא מתו בפנים למה לא נטמאו המשכן והכלים וכתב דפרשת טמאי מת לא נאמר עד הזמן הזה וע"ז בנה יסודו דאף אחר שנאמר פרשת טומאת מת לא נטמא למפרע ע"ש שבנה יסוד בחריפות והנה בתשובה אחת הרסתי כל בנינו וכעת אומר שלא הזכיר דברי הש"ס בנזיר דף נ"ד דמשם הי' לו לבנות יסודו וכמ"ש ות"ל מה שאמרתי בזה הוא חריף ועמוק. ויש להמתיק במ"ש ר' יצחק כבר הי' יכולים לטהר דבאמת אף דמרבה קבר שלפני הדיבור היינו כיון דעכ"פ נאמר אח"כ פרשת טומאת מת א"כ הרי הקבר כעת מטמא שהרי ישנו הטומאה בעולם בקבר הזה אבל נושאי ארונו של יוסף כיון שאז לא נטמאו וא"כ הי' יכולים לטהר עד שנאמרה פרשת טומאת מת ואיך שייך שיטמאו למפרע וזה קושית ר' יצחק נושאי ארונו של יוסף כבר הי' יכולין לטהר ואיך נטמאו אח"כ ולפ"ז יש לומר דהתוס' הבינו הקושיא כפשוטו דכבר הי' יכולין עד הפסח וע"ז הקשו התוס' דכל דלא נאמר פרשת טומאת מת כלל איך נטמאו כלל בארונו של יוסף משא"כ במשאל ואלצפן דבאותו יום נאמר וכמ"ש הזית רענן דטומאת מת נאמר קודם ולא טומאת אהל והובא בצל"ח שם ודוק היטב כי הדברים שמחים
19
כ׳והנה אחר שנים רבות בשנת תרי"א טו"ב אדר שני בלמדי מס' מקוואות מצאתי דבר נפלא ברמב"ם בפ"ד משנה א' המניח כלים תחת הצינור כתב וז"ל ובתחלה אקדים לך שדבר המשנה כלה הוא בגולה שלא יפסול את המקוה וזה כמי שהתבאר בתוספתא בזאת ההלכה צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל את המקוה וכבר התבאר בש"ס ב"ב דף ס"ו סבת זה והוא שהעיקר אצלינו שאיבה דרבנן ר"ל שמקוה עשוי ממים שאובים אמנם הוא פוסל מדרבנן ולזה נסתפקו אם הי' עומד העץ בקרקע ובנאה ואח"כ חקק בה גולה ולא יסתפקו בזה אם חקקו ולבסוף קבעו לסבה אשר הביאו הואיל ותורת כלי עליו בתלוש שכל מה שיזול עליו הנה הוא בתלוש ע"ש הנה האיר עינינו במה שנתקשו כלם וכמ"ש למעלה דהיאך פסקו הטוש"ע וכל הפוסקים דבחקקו ולבסוף קבעו הוא דפסול אבל קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה והא בב"ק אמרו שאני שאיבה דרבנן וא"כ בכלו שאוב דהוא מן התורה איך הכשירו וכבר הבאתי למעלה קושית הנוב"י מהד"ת סי' קמ"ב והגאון מהרא"וו בביאורו לש"ע וכבר קדמם המהרח"ש שהפליא בזה. וכעת ראיתי שבשו"ת חתם סופר סי' קצ"ח הרחיב הדיבור בקושיא זו כמעט שלא מצא מענה ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דנחלקו ר"א ורבנן בקבעו ולבסוף חקקו היינו לפי שכל שהמקוה כשרה רק שהמים הם שאובין ונמצא שהמקוה עשוי ממים שאובים זהו רק דרבנן אבל בחקקו ולבסוף קבעו שהמקוה גופה תורת כלי עליו בתלוש שכל מה שיזיל עליו הנה הוא שאובין ובזה פסול לכ"ע ולא נסתפקו כלל בזה וזו סברא ברורה לפענ"ד ולדבריו מה דאמרו שאובה דרבנן היינו שהמקוה שעשוי ממים שאובין אינו רק דרבנן ואף דבכלו שאוב הוא מן התורה אבל כאן באמת הוה בנין במחובר לקרקע ועכ"פ אין המקוה בעצמותה שאוב דהיינו תורת כלי ובזה לרבנן אינו פוסל את המקוה אבל אם הי' תורת כלי עליו בתלוש פסול מה"ת וזה דאמרו בב"ב א"ה חקקו ולבסוף קבעו נמי ומשני שאני התם דהוה עליו תורת כלי בתלוש והיינו דבזה הוה גוף המקוה שאוב דהוה פסול תורה ודוק היטב. והנוב"י שם רצה לחלק בין אם הצינור בעצמו הוא המקוה או שהמקוה בפ"ע בקרקע והצינור בא לפסול המקוה ע"ש ובאמת דמלבד דגוף הסברא לא מסתבר אף גם דמה שהביא ראיה מהרשב"ם ד"ה ומתמה גמרא מכלל דשאיבה דאורייתא וכו' ובאמת שם אליבא דר"א קיימינן דאמר אף בחקקו ולבסוף קבעו כשר כל ששאיבה דרבנן ולכך מחלק שפיר בין שהצינור הוא עצמו מקוה או שהמקוה בפ"ע כשרה דכל שהיא כשרה אף שהצינור חקקו ולבסוף קבעו אינו מהראוי לפסול אבל להיפך לומר לרבנן חילוק דאף שקבעו ולבסוף חקקו פסול אפ"ה כל שהצינור בא לפסול המקוה כשר זה לא מסתבר כלל לפענ"ד. שוב ראיתי דהכוונה ברמב"ם פשוטה דהוא ס"ל שאוב מדרבנן אפילו בכלו שאוב כדמשמע מדבריו פ"ד ממקוואות ולכך אמר דמקילין משום דשאוב מדרבנן וא"כ נהפוך הוא דמבואר ברמב"ם להדיא דאם שאוב פסול מה"ת לא מקילינן בקבעו ולבסוף חקקו וא"כ אדרבא מזה תיובתא על הפוסקים
20
כ״אוהנה בדברי הרמב"ם פ"ז מק"פ הנ"ל והראב"ד כבר הבאתי למעלה דלשטת הראב"ד קשה טובא היאך יליף הש"ס מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דבאמת הי' יכולים לטבול ולהזות עליהם רק שעברו זמן השחיטה וכבר נתקשה בזה בהגהת מחנה אפרים ובהרבה ספרים ובאמת הריטב"א בסוכה הרגיש בזה וכ"כ בזה וכעת נראה לי דבר חדש דהנה באמת הכל תמהו במה דשאלו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע והא תשובתם בצדם בשביל שנטמאו לנפש אדם לכך א"א להם להקריב בטומאה וגם לשחוט עליהם א"א ועיין בחידושי ריטב"א. והנה לשיטת הרמב"ם יש לומר דבאמת הא גופא שאלו אחרי שהם בי"ד וכבר טבלו והזו ואפ"ה אסור שאלו למה נגרע והא שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וראוי לערב וה"ה טמא לנפש אדם כל שראוים לערב למה יגרעו כמו שבאמת הראב"ד חלק עליו מטעם זה. אך לשיטת הראב"ד קשה למה לא טבלו והזו מקודם וא"כ לימרו לנפשייהו שהפסידו על עצמם. אך נראה דבאמת צ"ב אחרי שרואים אנו שהי' בני אדם של צורה ששאלו כהוגן ומשה רבינו הוזקק לשאול פי ד' איך לא זרזו עצמם שיטבלו ויזו עליהם מקודם. אמנם נראה דהכי הי' שאלתם דהם סברו כיון דהם עוסקין במצוה ופטורים מן המצוה מהראוי שישחטו ויזרקו עליהם אף שהם טמאים דבשלמא אם הי' נטמאים במקרה ע"ז אמרה תורה דטמא לא יאכל בקדשים משום דפשע שנטמא אבל הם שטמאו עצמם בידים למצוה הי' נראה להם שהם אינם בכלל טמאים וזהו אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם היינו שלא נטמאים במקרה רק טמאים, ובזה מדוקדק בלשון אנחנו טמאים לנפש אדם והיינו שטמאנו עצמינו לשם מצוה למה נגרע ומעתה שפיר למדו מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה.
21
כ״בובזה מיושב היטב מה דהקשו המפרשים מהיכא מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה והא לפי דעתם חשבו שיוכלו לטהר עצמם ועפ"י בסוכה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם הם ידעו דטמא אסור בקדשים רק שסברו בשביל דהם עוסקים במצוה לכך לא הוו בכלל טמאים ושפיר מוכח. והנה בלמדי עם תלמידיי ני' פרק הישן שנתרי"ב בר"ח אלול הקשו אותי דמהיכן מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה הא שאני מת מצוה דדחי פסח כדיליף מולאחותו כמבואר בברכות דף י"ט ע"ב ואף אם הי' מת מצוה ופסח בבת אחת ג"כ הי' נדחה פסח (אך להמעיין בתוס' ד"ה משום ימצא דשם לא הי' מת מצוה גמור דהי' יכול להיות ע"י טמאים ע"ש היטב) ובאמת שהיא לכאורה תימה רבה. אך נראה דבאמת יש לומר דפסח היא עשה שיש בה כרת ואינו מהראוי שמת מצוה ידחה וגם כאן אח"כ בצריכותא דה"א דפסח שיש בו כרת לא ידחה אף שעוסק במצוה ורק דבאמת פסח יש לו תשלומין בשני כשהוא טמא וא"כ בכה"ג שפיר מסתבר שהמת מצוה ידחה ובאמת יעשה פסח שני. ולפ"ז זהו לפי האמת אבל אז דלא ידעו שטמא נדחה לפ"ש וא"כ שפיר נלמד דעוסק במצוה פטור מן המצוה ודוק היטב. והנה לכאורה קשה לי לשיטת הראב"ד דהי' שוחטין עליהם קודם טבילה והזאה ואח"כ עבר זמן שחיטה ק"ל טובא דהרי אמרו בסנהדרין מ"ז דאכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחו ידחו ומפרש הש"ס שם דאפילו שיש בידו לחזור נראה ונדחה הוה דיחוי והתוס' כתבו שם דאף דיחוי מעיקרו ס"ל לר' יוחנן דהוה דיחוי א"כ מכ"ש בנראה ונדחה א"כ כאן הוה נראה ונדחה שהרי בשעת שחיטה היו יכולים לטבול ולהזות ולשחוט אח"כ אם כן אחר שעבר זמן שחיטה הוה נראה ונדחה ובכה"ג הוה דיחוי בודאי ועדיף מכל נראה ונדחה דשם נראה ממש וכאן בעת שנראה לא הי' נראה ממש רק שהי' יכול להיות נראה וא"כ הו"ל נראה ונדחה ואיך ביקשו שיהיו יכולין לשחוט ולזרוק עליהם. ולכאורה רציתי לומר דאדרבא כיון שהי' צריכין למעשה שיטבלו ויזו עליהם א"כ הוה כלא נראה מעיקרא והוה דיחוי מעיקרו אלא דאכתי קשה למ"ד דגם דיחוי מעיקרו מקרי דיחוי. אמנם נראה לפמ"ש דמה שחשבו שמותר בלא הזייה וטבילה הוא משום שהם עוסקים במצוה ואינם בכלל טמאים שוב לא שייך בזה נראה ונדחה דהם גם כעת נראים דהם אמרו שאינם בכלל טמאים כלל וא"כ אתי שפיר ודוק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים. והנה בהך דקבעו ולבסוף חקקו שנתקשו כלם דהא בב"ב אמרו דוקא בשאיבה דרבנן מועיל הקביעות ולבסוף בנה כעת נראה לי דבר חדש דהנה דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ז' הם תמוהים במ"ש דאם נתחברו בבנין עם הקרקע או שמונחים בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע וטהורים והדבר תמוה דבמה יתבטלו דכל שלא נעשו מתחלה לשמש עם הקרקע במה יתבטל וכבר האריך בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סימן קל"ז. ולפענ"ד נראה דהנה בפ"כ דכלים מבואר במשנה ה' כופה שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור ולפ"ז ראינו דאף בנין בלי קביעות וכן להיפך קביעות בלי בנין טמא אבל בנין וקביעות ביחד מועיל ע"ש ובזה ביאר בשו"ת מהר"ם פדוואה סי' ל"א לענין השליבות של עץ כיון שקבעו בבנין והוה מים שצפו עליהם הוה כבנין הוה כקבעו ובנה עליו ובזה מיושב כל תלונת הט"ז סי' קצ"ח עליו והאריך בזה בסדרי טהרה שם ס"ק ס"ג ע"ש. הן הן דברי הרא"ש בתשובה דמה שהגדולים פסלו אותן המקואות שהמים באים להם ע"י הסילונות הוא בשהסילון מונח ע"ג קרקע ולא נתחברו בבנין עם הקרקע אבל אם נתחברו בבנין עם הקרקע או שמונחים בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע וטהורים והיינו דקביעות ובנין ביחד לכ"ע מתבטל לגבי הקרקע ולכך כל שמונחים בתוך הקרקע והמים צפין ע"ג קרקע או שנבנה עליו א"כ הוה קביעות ובנין ביחד וזה מותר אליבא דכ"ע וז"ב כשמש לפענ"ד. ומעתה כל הא דפלפלו הש"ס ב"ב הנ"ל בצנור מיירי שמונח על שטח הקרקע ולא נתחברו לא בבנין עם הקרקע וגם לא טמונים בתוך הקרקע כמ"ש הרא"ש בהדיא ובזה צריך לטעם דשאיבה דרבנן אבל הטור שכתב גזית שקבוע בארץ ונתמלא במי גשמים וא"כ המים צפין ע"ג הוה כבנין וקבעו ולכך אם קבעו ולבסוף חקקו הי' מועיל וכן בתשובת הרשב"א המבואר בש"ע ס"ז בהג"ה מיירי בקבעו ובנה עליו דבזה מועיל כל שקבעו ולבסוף חקקו אליבא דכ"ע ולכך כתב המחבר בסעיף מ"ח דאם הסילון של מתכות מחובר לקרקע כשר והנוב"י סי' קל"ז נתקשה בזה דהא בעינן שיהי' נעשה מתחלתו לשמש עם הקרקע וכ"כ בדג"מ שם. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא כשעומד בקרקע בלי חיבור ואינו טמון בקרקע ובאופן שיהי' כמו בנין וקביעות אבל כל שמחובר עם הקרקע והיינו ע"י בנין בזה סגי אף שאינו טמון בתוך הקרקע וז"ש הרמ"א שם ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא והיינו שהטמינה אינה מעלה רק דהוה כבנין אבל כל שנבנה עם הקרקע בודאי מועיל כמ"ש הרא"ש אבל צינור שמיירי שלא נתחבר להקרקע באמת אינו כשר רק בשביל דשאיבה דרבנן אבל לטבול בתוכה באמת אסור וז"ב כשמש לפענ"ד וכ"כ הרא"ש בסוף נדה לפרש דשוקת שבסלע דה"ה אם קבע האבן וחברו בקרקע ואח"כ חקקו כדאיתא בב"ב והיינו דבעינן קבעו ולבסוף חקקו אבל כאן צריך שיחברה בקרקע ע"י בנין וז"ב. ומה שהקשה הנוב"י ממה דאמרו בשבת דף נ"ח של בהמה ועשאו לדלת אעפ"י שקבעו במסמרים טמא ולפמ"ש לק"מ דהא שם הוה חקקו ולבסוף קבעו ובודאי טמא אף שקבעו במסמרים ובעינן שיהיה מתחלתו נעשה לשמש עם הקרקע וראיתי בב"ח בסי' קצ"ח שהאריך בזה לחלק בין אם הי' מתחלה שם כלי עליו דאז ל"מ מה שקבעו אח"כ בין אם לא הי' עליו שם כלי והיינו כמו שחלקו בין קבעו ולבסוף חקקו בין חקקו ולבסוף קבעו גבי צינור מכ"ש לענין שיטבול בתוכו או ע"ג דשייך גזירת מרחצאות בודאי ל"מ אף שהי' ע"י בנין רק בקבעו ולבסוף חקקו וז"ב ונכון. גם מ"ש הב"ח לאסור בכ"ח משום גזירת מרחצאות והאריך דלפי המסקנא גם כן דטעם משום גזירת מרחצאות והש"ך חולק עליו בס"ק מ"ג. ולפענ"ד הי' נראה דדברי הב"ח נכונים ולא מטעמי' דכיון דלהס"ד דמשום גזירת מרחצאות אסרו בכ"ח משום זה וכמ"ש התוס' שם אם כן אף למה דמסיק הש"ס משום בעתותא מכל מקום מה שהי' נאסר לפי הס"ד גם לפי המסקנא נשאר וכמ"ש התוס' ביבמות דף מ"ב לענין מינקת דאף דהש"ס נתן טעם אחר מ"מ מה שיוצא לדינא לפי הטעם ראשון זה לא נתבטל ע"ש וה"ה כאן. ובזה מיושב היטב מה דפסק בש"ע או"ח סי' קנ"ט ס"ז דאין ליטול לידים מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קיבול ובט"ז תמה שם דהא בנט"י דרבנן מהראוי לומר דלא מחשב קבוע אף שקבעו ולבסוף חקקו דהרי מה"ת הוה כלי ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דחברו בבנין בכותל פשיטא דחשוב מחובר וכמ"ש ועיין בתוס' בשבת י"א ע"ב ד"ה אלא דאף דאין כרמלית בכלים מ"מ כיון דהגת נתחבר לקרקע לא שמיה כלי ע"ש הרי דכיון דמחובר לקרקע על ידי בנין בטל מתורת כלי הרי דלענין איסורא דרבנן כמו כרמלית הוה כרמלית ועיין שו"ת פמ"א ח"ג סי' מ"א מ"ב יעו"ש. והנה מצאתי כעין זה דכל שטמון בקרקע יש לו דין קרקע לענין שבת ג"כ כדאמרו בשבת דף קכ"ו כי פליגי דחברינהו בארעא ופירש הר"ן וכן קיי"ל בטוש"ע א"ח סי' ש"ח דחביות הקבורים בקרקע לגמרי דמי לכיסוי קרקעות אבל בכסוי הכלים המגולים אעפ"י שמחובר לקרקע דמי לכסוי כלים הרי דטעון בקרקע שאני ואף דהתם במגולים אף שחברו בקרקע ע"י טיט הוה ככלים התם שאני דאינו רק שנראה ככסוי קרקע ולכך כל שהוא מגולה אינו נראה ככסוי קרקע אבל עכ"פ מבואר שם בדף קכ"ה כיון דחברי' בארעא כגופי' דארעא דמי והא דבעי נתיצה הוא משום דמכל מקום שייך ביה יותץ דהתורה ארבי' דבעי נתיצה אבל יש לו דין גופא דארעא ודו"ק. ודרך אגב אזכור מה שתמהתי על שו"ת נטע שעשועים קי' כ"ד שהאריך בענין ניצוק וקטפרס והעלה דבנהר ודאי הוה ניצוק וקטפרס חיבור ע"ש שתמה על הריב"ש שכתב דמעולם לא שמענו שיהיה ניצוק חיבור. והנה בתוס' בכורות דף נ"ו ד"ה אין מבואר בשם ר"ת בזה"ל ונראה שהם בטלים ברוב שהרי כל הנהרות מחוברין לים הגדול ביותר מעירוב מקוואות ותחלת הנהרות אינם קטפרס שזה דרך חיותן ואין הקטפרס מחברן הנה מבואר דאם הי' קטפרס לא הי' נקרא חיבור בשביל דקטפרס אינו חיבור וא"כ סתם נהרות כל שאין בהם מ"ם סאה רק ע"י קטפרס לא הוה חיבור ושאני התם דעיקר הפסולין משום דהוה מי גשמים מעורבין אבל כל שהפסול בשביל שחסר מהשיעור הקטפרס אינו חיבור וז"ב ועט"ז סי' ר"א ס"ק ג' בסופו
22
כ״גוהנה בשנת תרי"ז י"ד חשון הגיעני תשובה מהרב מוה' נתן ני' אבד"ק קילקיב שעושה מקוה חדשה ושאל אותי שהחמיר כמה חומרות במקוה ובענין קבעו ולבסוף חקקו שהאריך הנוב"י וכ"כ הכל למעלה. אמנם עוד שאל שמי המקוה בא ע"י סילון המושך מהנהר ובכל עת שצריכין מים להמקוה פותחין פה הסילון סמוך להמקוה וכשנתמלאית סותמין פה הסילון בטיט וצרורות ונסתפק אי מה שפותחין ע"י אדם חשוב כבא ע"י מקבל טומאה דהיינו ע"י אדם כמו בנט"י דמה שמסיר הברזא חשוב כבא מכח גברא וה"ה כאן. והנה הדבר פשוט דלא מקרי בא ע"י אדם דגוף המים אינו בא ע"י אדם רק שמסיר הסתימה ועי"ז באה המים וניהו דלענין נט"י מחשב כבא ע"י גברא היינו במה שהסיר המונע אבל כאן שבעי שגוף הווית המים יבא ע"י דבר המקבל טומאה ובכה"ג שלא בא ע"י האדם ל"ח הווייתו ע"י טומאה והרי לענין סתימה ג"כ יש מתירין ע"י דבר המקבל טומאה ואני כתבתי ראיה מהא דשמואל דעביד מפצי ביומי תשרי ושיטת הרמב"ם פ"ט ממקוואות הי"ג דעשה כדי שיקוו המים ולא יהיו זוחלין והרי מפץ מקבל טומאת מדרס מה"ת כמ"ש הרמב"ם פ"א שם ה"ד וע"כ דמותר לסתום אף בדבר המקבל טומאה והיינו דאינו רק מונע שלא יצא ומכ"ש בזה שאינו בא הווית המים ע"י אדם ודו"ק וכעין זה ברמב"ן הובא בט"ז או"ח סי' תקי"ח ס"ט ודו"ק. שוב ראיתי בר"ן פ"ב דשבועות גבי לא תעמוד אשה ע"ג כלי ותטבול הובא ביתה יוסף סי' קצ"ח שכתב בשם הראב"ד דדבר המקבל טומאה אסור משום גזירת מרחצאות והקשה ממפצי דעביד שמואל וכתב דהיה לצניעותא בעלמא ע"ש ולפ"ז לפירוש הרמב"ם דעשה כדי שיקוו המים על ידו קשה וע"כ דכל שאינו רק סותם בזה לא אכפת לן והיא ראיה נפלאה ת"ל אבל דברי הרמב"ם פ"ט ממקוואות סותרין למ"ש פ"א ממקוואות וצ"ע:
23