שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ב׳Shoel uMeshiv Mahadura IV 3:2

א׳בענין כרמלית בכלים.

ב׳הנה במ"ש המג"א סי' שמ"ה בשם רש"י דאין כרמלית בכלים והיינו דהוה רה"ר גמור והגאון בעל אהעו"ז בחידושיו לשבת דף ה' חולק ע"ז וכתב דהוה מקום פטור דכל שגבוה יותר מג' מבטל מתורת רה"ר דלא גרע מהזמי והיגי דמבטל מתורת רה"ר ע"ש שהאריך. ולפענ"ד ראיה ברורה להאהעו"ז ממ"ש הר"ן ריש שבת שהקשה בהא דאמרו דבעינן הנחה על מקום ד' והקשה הר"ן דהיאך משכחת לה דפחות מג' הוה כקרקע ויותר משלש הו"ל כרמלית ונדחק הראב"ד דמיירי בבע"ח שחולקין רשות לעצמן או בעמוד גבוה ט' ורבים מכתפין ולמה לא מוקי בכלים דהו"ל רה"ר ובעי רחבה ארבע דאל"כ לא הו"ל רה"ר וע"כ דכלי כל שהוא יותר מג' מבטל מרה"ר ופחות מג' שוב הוה כהזמי והיגי והו"ל כקרקע וז"ב. ולכאורה רציתי לומר דפחות מג' דהוה כקרקע הוה מתורת לבוד ובכלים לא שייך לבוד וא"כ אף להאהעו"ז קשה דלוקי בפחות מג' דבכלי לא שייך לבוד. אך באמת מלבד דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' בכוורת ועיין מג"א סי' תק"ב אף גם דבכה"ג אפשר דכ"ע מודו דהוה כקרקע דלא מתורת לבוד קאתינן עלה ולא נפניתי כעת לעיין בזה עכ"פ על המג"א קשה כי דברי הראב"ד דחוקים לאוקמא בבע"ח וגם צ"ע דבסי' שמ"ה אינו מבואר כלל דינו של הראב"ד דבבע"ח לא שייך לומר דחולק רשות בפ"ע וגם ברמב"ם ובב"י לא מצאתי לפום ריהטא וצריך חיפוש וע"כ צ"ע: ומידי דברי זכור אזכור מ"ש המ"א שם ס"ק וא"ו דמפולש משער לשער דיש לעיין בזה אם יש לחלק בין עיר של יחיד לשל רבים וציין מהריב"ל ח"ג סי' ע"ד ועיינתי שם וראיתי כי האריך הרבה בזה הענין והנה הרמב"ם בפירוש המשנה בעירובין פ"י משנה ט' גבי מעשה דשוק של פטמין שהיתה בירושלים כתב דנחשב ירושלים כרמלית לפי שהוא עיר של רבים והיו לה פתחים ולא היתה מעורבת וכו' ומשמע דיש לחלק בין עיר של יחיד לעיר של רבים ועיין בתויו"ט שם ובפ"א מעירובין בה"ה ה"א ובכ"מ פי"ד ה"א משבת ועכ"פ מדברי כלם שם נלמוד דירושלים כשהי' בישיבתה קודם שנפרצו בה פרצות וכשהיו דלתותיה ננעלות בלילה היתה דינה כרה"י גמור כמ"ש הרמב"ם פ"א מעירובין הלכה א' בהדיא ומשמע דלא היה צריך שום תיקון כלל וכמ"ש מהריב"ל שם ודלא כרבינו יהונתן בפ"ק דעירובין שכתב דלא מועיל דלתות נעולות בלילה לאפוקי מידי כרמלית רק שצריך לעשות עמוד מכאן ועמוד מכאן וכמ"ש המהריב"ל שם באורך דלא קי"ל כרבינו יהונתן בזה ע"ש: ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רבינו בפכ"ד משבת הלכה י"ב דאסרו חכמים לטלטל בשבת משום שלא יהיה טלטול של שבת כטלטול של חול ע"ש שהאריך בטעמים בזה ותמה הראב"ד דבשבת אמרו דף קכ"ד ע"ב אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא ומשמע דאסרו טלטול משום גדר הוצאה וכן אמרו בדף קכ"ג ע"ב בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו והיינו משום גדר הוצאה ומ"ה נדחק דמתחלה אסרו משום הוצאה ואח"כ כשהותרו קצת כלים אסרו השאר משום טעמי רבינו ואני אומר דמלבד דדחוק הדבר דמנ"ל לרבינו זאת אף גם דהדבר תמוה מש"ס ביצה דף י"ב דאמרו א"ה נפלגו באבנים.

ג׳ופירש"י ותוס' דאם אין איסור בהוצאה אין איסור בטלטול ע"ש ואם איתא הא אכתי איכא משום טעמים של רבינו וזה רבות בשנים שמבואר בגליון הרמב"ם שלי תמי' זו ולא מצאתי מענה ואח"כ כשלמדתי הלכות שבת ישבתי דברי רבינו. אמנם כעת האיר ד' עיני בדרך נחמד דהנה לכאורה תימה לפי מה דאמרו בעירובין דף ק"א דקודם שנפרצו בה פרצות היתה רה"ר אם לא ננעלו דלתותיה ולאחר שנפרצו בה פרצות מקרי כרמלית ע"ש ולפי זה כשדלתותיה ננעלות הו"ל רה"י גמור וא"כ בימי נחמיה בן חכלי' כשבנו חומת העיר כבתחלה וחבבו חומת העיר כמבואר במקרא קשיא טובא דא"כ אמאי אסרו בה טלטול כדאמרו בדף קכ"ז בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו דכתיב בימים ההם מביאים ערימות והרי כל עקרו של טלטול משום גדר הוצאה נגעו בה והרי פשיטא דכל שהיו דלתותיה נעולות כל יום השבת כמבואר במקרא שם דנעל הדלתות וא"כ שוב היה מותר הוצאה בכל העיר דהוה רה"י גמור מה"ת אף ששלמה תיקן ערוב אבל לא שייך לגזור בטלטול אטו הוצאה דהוה רה"י גמור מן התורה וא"כ איך אפשר דגזרו בטלטול משום הוצאה וע"כ פירש רבינו דאז הוצרכו לחדש גזירה אחרת בטלטול משום הנך טעמים של רבינו ולכך התירו וחזרו והתירו כיון דזה נתחדש טעם אחר בימי נחמי' לכך התירו וחזרו והתירו ובאמת הא דגזרו משום הוצאה הי' בעיר אחרת שאין לה דלתות נעולות אבל בירושלים אז בימי נחמיה שהיה לה חומה חדשה נתבטל טעם זה והוצרכו לגזור משום טעמים אחרים. וזה לדעתי מה שאמרו בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו ופירש"י משום דהי' מזלזלים בשבתות והוא תימה דא"כ הי' לו לומר בימי ירמי' נשנית משנה זו דהרי ירמי' הזהירם ולא תוציאו משא ביום השבת כדאמרו בביצה דף י"ב דמהאי נפקא דביו"ט מותר ולפמ"ש רבינו אתי שפיר דבימי נחמי' דצוה שלא לפתוח הדלת כל ימות השבת ואז היתה רה"י גמור וע"כ לא היה מקום שיאסרו הטלטול בירושלים ואז חדשו טעם אחר כמ"ש רבינו ולכך התירו מקצת כלים ואסרו מקצת ולכך נקט רבינו טעם זה וזה הקדמה למה שיבא בפכ"ה בביאור הכלים שמותרים והאסורים וכמ"ש. ומעתה שפיר אמרו דהטלטול בשביל ההוצאה דהא באמת כל שאין דלתותיה נעולות ובמקום שאין לה דלתות נאסר בשביל ההוצאה ושפיר פריך דא"כ לשתרי אבנים דאז לא נתחדש טעם זה דבימי נחמי' בן חכלי' נתחדש זאת. איברא דאף אם הי' דינו ככרמלית והיינו לאחר שנפרצה ג"כ לא הי' מקום לגזור טלטול אטו הוצאה מיהו יש לומר דכיון דעכ"פ כרמלית אסור מדרבנן דדמי לרה"ר ע"כ החמירו גם אז שכבר הי' הגזירה מקדם אבל אם יש לה דין רה"י גמור ושלמה דתיקון עירובין הוא רק משום שלא יבאו להוציא מהשדה לעיר א"כ פשיטא דלא שייך לאסור עוד טלטול משום גדר הוצאה וז"ב ודו"ק ומכ"ש אם נימא כשיטת הרבינו יהונתן דלא נפיק מדין כרמלית אף כשדלתות נעולות כל שאין עושה לה תיקון וא"כ רק בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו דאז הוה כרה"י גמור ואף להפוסקים דלא ס"ל כר"י וס"ל דא"צ שום תיקון נראה לפענ"ד כיון דבמקום שאין דלתות א"כ שפיר שייך גזירה משום הוצאה א"כ לא פלוג חז"ל ואף במקום דאיכא כרמלית כל שאינה רה"י גזרו משום הוצאה אבל במקום שיש לה דין רה"י גמור פשיטא דלא שייך הגזירה משום הוצאה ולכך הוצרכו לחדש תקנה אחרת ומשום הנך טעמים של רבינו ודו"ק ואף דבש"ס משמע דבימי נחמי' בן חכלי' היינו לפי שחללו שבת ביותר ובירושלמי בכל הכלים מבואר הדבר בהדיא כן גם לפמ"ש יש לומר כיון דחללו שבת הרבה ולא הי' מקום לגזור משום הוצאה ע"כ חידשו משום הנך טעמים של רבינו

ד׳והנה לפמ"ש הפ"י בס"פ במה מדליקין דהא דאמרו דטלטול משום הוצאה הוא דוקא באם מטלטל לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל לא שייך לגזור משום הוצאה דהו"ל מלאכה שאצל"ג אף אם יוציאנו דא"צ לגוף ההוצאה ושם אסרו משום דדמי לעובדא דחול ע"ש וא"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם דהרמב"ם רצה לתת טעם למה שאסרו מחמה לצל וזה אינו רק משום עובדא דחול. ובזה הי' מיושב כל קושית הראב"ד אבל הרמב"ם מדויל ידיה משתלם דהרמב"ם פסק דמשאצל"ג חייב כמ"ש בפ"א משבת ודו"ק: ובגוף דברי הרמב"ם והראב"ד בטעם הטלטול אני תמה דלכאורה הדבר מפורש דלא כראב"ד דהרי בריש לולב וערבה פריך בש"ס מכדי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ומשני גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר והדבר תמוה דלשיטת הראב"ד דטלטול מוקצה משום הוצאה נגעו בה א"כ כיון דהש"ס מקשה מכדי טלטול בעלמא ולדחי שבת צריך לומר ע"כ דאף דגזרו משום הוצאה ואף במקום מצוה גזרו על הטלטול כמ"ש פרק מפנין דאוצרות אסור לטלטל אף במקום מצוה דהכנסת אורחים וביטול בית המדרש אפ"ה לא הי' לחכמים לאסור בביטול מצוה קבועה של תורה וחכמים לא אסרו בכה"ג כיון שהיא מצוה קבועה מן התורה ביום זה לא שייך לגזור וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לסוכה שם באורך וא"כ כיון דלא חיישינן לגזירה דשמא יעבירנו א"כ מה חידש רבה גזירה שמא יעבירנו ואף דחשו שמא יעבירנו לפי שילך ללמוד מכל מקום כל דסתם טלטול ג"כ גזרו שמא יעבירנו או הוצאה דהכל אחד הוא ואפ"ה לא גזרו בזה כיון שהיא מצוה קבועה א"כ פשיטא דלא גזרינן שמא יעבירנו וע"כ דאיסור הטלטול הוא בשביל הנך טעמים דרבינו הרמב"ם וא"כ בכה"ג דהיא מצוה לא שייך כלל כל הנך טעמים דאינו עושה לשם מלאכה רק לשם מצוה ולא שייך ביה עובדין דחול ויהיה ניכר השביתה וכבר כתב הריטב"א דמשום עובדא דחול הותר לשם מצוה ושפיר מקשה דעל הטלטול לדחי שבת ול"ק קושית הריטב"א דכאן ניכר המצוה הקבועה ולא שייך עובדין דחול ולא יבא לעשות מלאכה וגם ניכר השביתה וכל מה שעושה הכל יודעים דהוא בשביל מצות לולב וע"ז חידש דמכל מקום שייך כאן משום הוצאה משום דע"י שאינו בקי יעבירנו ארבע אמות וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים. וליישב דברי הראב"ד שלא יהיה מוקשה כ"כ נראה לי דגם הוא מודה דכל דל"ג משום הוצאה במקום מצוה קבועה לא גזרינן שמא יעבירנו בשביל שילך אצל בקי ופשיטא דמשום חשש זה לא הי' מתחיל לתקן כיון דעל הטלטול לא גזרו במקום מצוה קבועה רק דכיון דבשופר ומגלה תקנו משום גזירה שמא יעבירנו ושם לא נאסר הטלטול דשופר אינו רק מלאכתו לאיסור כמ"ש התוס' בשבת דף ל"ו ולשיטת רש"י שם מקרי מלאכתו להיתר ומכ"ש מגילה דבת טלטול היא דכתבי קודש היא וכמ"ש הריטב"א בהדיא ובתשובה הארכתי בזה על מה שאסר בשכנה"ג לטלטל המגלה בשבת והבאתי דברי הריטב"א הנ"ל וא"כ כ"ש דמותר לטלטל ולא שייך כלל הגזירה בדבר שמלאכתו לאיסור עכ"פ לצורך גופו ומקומו שרי וא"כ שפיר גזרו בזה שמא יעבירנו דילך ללמוד אצל בקי וא"כ אף בלולב דלא גזרו בזה לטלטל המשיכו תקנה שלא לצאת בו כיון דכבר תקנו דבמידי דמצוה חיישינן שמא יעבירנו וזה לדעתי מה שסיים כאן והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה והיינו דמשום כך המשיכו התקנה גם על זה וכמ"ש הרא"ש פ"ב דגיטין גבי זמן בגיטין דאף בזמן הזה דל"ש החיפוי בשביל מיתה המשיכו התקנה ועשו סניף ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה בשו"ת בית יעקב מדוע לא סיים הש"ס והיינו טעמא דהזאה דהוא ג"כ משום שמא יעבירנו ולפמ"ש אתי שפיר דבהזאה דהוא משום מתקן גברא כמ"ש רש"י במשנה דאלו דברים שם ורק דמשום הפסח הי' להם לדחות וכעין מ"ש רשב"א כאן דבמקום מצוה קבועה לא הי' להם לגזור וא"כ פשיטא דשייך הגזירה דשמא יעבירנו דכל שגזרו משום העברה שוב אסור משום מתקן ודו"ק ויש להאריך שם ואכ"מ:

ה׳והנה לכאורה מדברי רש"י משמע דאיסור טלטול אינו בשביל הוצאה שהרי בשבת דף צ"ד כתב גבי האי שכבא דהוה בדיוקרות דשרי ר"נ להוציאו לכרמלית כתב רש"י דמשום טלטול מניח עליו ככר או תינוק הרי דטלטול חמור טפי מאיסור הוצאה דבטלטול הצריך לככר ותינוק ואם איתא כיון דאיסור הוצאה הותר משום כבוד הבריות א"כ שוב לא שייך טלטול כלל כיון דאינו אסור משום הוצאה וע"כ דאיסור טלטול אינו משום הוצאה רק משום הטעמים של רבינו ולכך הוצאה התירו משום כבוד הבריות אבל גוף הטלטול לא הותר רק ע"י ככר ובאמת שבלא"ה יקשה דאיך שייך לגזור במת על הטלטול משום הוצאה כיון דלר"ש משאצל"ג פטור והוצאה של המת היא מלאכה שאצל"ג דמה"ט פוטר ר"ש וא"כ מה"ת לגזור עוד על הטלטול משום הוצאה כיון דלר"ש משאצל"ג פטור. ומיהו לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דלכך אסרו לר"ש להוציאו לרה"ר אף דהוה מלאכה שאצל"ג והוה כמו לר"י בכרמלית משום דלפעמים יש במת מלאכה הצל"ג כגון בעכו"ם שהוציא לכלבו ומאן מפיס לכך אסרו א"כ יש לומר דלכך אסרו גם טלטול משום הוצאה אבל אכתי קשה עכ"פ למה יהיה חמור הטלטול משום הוצאה וע"כ דאין הטעם משום הוצאה וכמ"ש הרמב"ם אך עדיין קשה דגם לטעמו של רבינו למה יתירו ההוצאה בשביל כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה והטלטול לא התירו בשביל כבוד הבריות אבל באמת הדבר ברור כמ"ש התוס' דבהוצאה הוצרכו להתיר משום כבוד הבריות דאין לו תקנה אחרת משא"כ בטלטול דמשכחת לה ע"י ככר ותינוק וזה יש לומר גם בכוונת רש"י דגם לרש"י ק"ל קושית התוס' דלמה התירו משום כבוד הבריות ובטלטול לא התירו משום כבוד הבריות כדאמרו בשבת דף למ"ד וע"ז כתב רש"י דטלטול היה ע"י ככר וכיון שמשכחת לה ע"י ככר או תינוק לכך לא התירו זולת הככר. ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים דדברי רש"י סותרין למ"ש בסוכה דף ל"ו באבנים מקורזלות דהתירו טלטול בשביל כבוד הבריות ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דשם לא שייך ככר או תינוק דלא התירו ככר או תינוק אלא לגבי מת בלבד וא"כ לכך התירו בשביל כבוד הבריות וז"ב. והנה לפמ"ש הרמב"ן דלהוציא המת לכרמלית יותר טוב שלא להוציא בככר או תינוק דלמה נעשה עוד איסור מה שא"צ א"כ יש ליישב קושיית התוס' דלכך התירו איסור הוצאה בלי ככר ובטלטול הצריכו ככר או תינוק משום דבהוצאה לא רצו שיהי' ע"י ככר או תינוק וא"כ יש לומר דזה כוונת רש"י ג"כ דלאיסור טלטול יש לומר דהיה ע"י ככר אבל בהוצאה דלא אפשר ע"י ככר הוצרכו להתיר משום כבוד הבריות.

ו׳ובזה ממילא מיושב דברי רש"י בסוכה שם דשם דאין כאן הוצאה שפיר התירו להטילטול ע"י כבוד הבריות דשם לא שייך ככר או תינוק. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס בשבת דף מ"ג ע"ב ה"ד אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק וקשה דלמא הת"ק ס"ל דלכך אין מוציאין דהרי אם יצטרך להוציא לרה"ר או לכרמלית יצטרך להסיר הככר או התינוק מעליו וא"כ שוב אין מצילין ועיין בחידושי הרשב"א בשבת דכל שהוא ברשות היחיד א"א להתיר בלי ככר ותינוק ואם נצריך לומר שיהי' מסלק הככר ותינוק בשעה שמגיע לכרמלית זה יהיה כחוכא וטלולא וא"כ לכך ס"ל לת"ק דאין מצילין כלל מפני הדליקה ור"י בן לקיש לא חש לזה וס"ל דבתוך רה"י מטלטל ע"י ככר ותינוק ואח"כ מטלטל בלי ככר ותינוק ומוציאו לכרמלית. אמנם נראה דהש"ס משמע ליה מדקאמר מצילין דלא מיירי בהוצאה כלל רק לענין איסור טלטול וא"כ שפיר פריך אי ע"י ככר ותינוק פשיטא. שוב ראיתי ברש"י יומא דף פ"ה שכתב דמצילין היינו לחצר מעורבת שאין בה רק איסור טלטול וכפי הנראה כוון לפרש מה דנקט מצילין ולא נקט מוציאין ולכך פירש דמיירי לחצר מעורבת שלא שייך בה רק איסור טלטול בלבד. וראיתי בתוס' שבת ס"ק ה' שנתקשה בזה דאמאי פירש רש"י שאין בו רק איסור טלטול ומשמע דהוצאה לא התירו בדליקה והרי בשבת דף צ"ד גבי שכבא דדיוקרת פירש שהי' בשביל דליקה. ולפענ"ד הדבר פשוט בכוונת רש"י דלא בא רק ליישב הלשון דמצילין ולא נקט מוציאין ולזה כתב רש"י דלא מיירי רק לענין איסור טלטול אבל אה"נ דאף איסור הוצאה התירו מפני הדליקה וז"פ. ובאמת הא דלא נקט הברייתא גופא מוציאין המת ולא נקט רק מצילין נראה לפענ"ד דלפי המסקנא דמסקינן דטעמיה דר"י בן לקיש משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי וקשה הא כיבוי הוה משאצל"ג ואינו רק חשש דרבנן וא"כ איך נתיר להוציא שהוא דאורייתא אם יוציאו לרה"ר בשביל חשש כיבוי דאינו רק דרבנן ואף דמת הוה מלאכה שאצל"ג עכ"פ מה אולמא האי מהאי וזה עושה תיכף איסור וזה אינו רק חשש ולכך נקטו לשון מצילין והא דלא התירו משום גדול כבוד הבריות יש לומר כיון דאפשר בככר או תינוק גבי טלטול א"כ לא שייך להתיר משום גדול כבוד הבריות וכמ"ש התוס' בשבת ולכך לא אמרו רק משום דאי לא שרית אתי לכבויי ואולי לכך דקדק רש"י דלא שרי אלא טלטול והיינו דלכך לא שייך כאן להתיר משום כבוד הבריות. ובגוף סברת התוס' יש לעיין לפמ"ש הרשב"א דאם נימא דבעת שיוציא מרה"י ישליך הככר יהיה מחזי כחוכא א"כ לא שייך לומר דיש לו היתר ע"י ככר דאדרבא הא לא יוכל להסירו אח"כ ויצטרך להוציא אח"כ גם התינוק וצריך לומר דהתוס' לא ס"ל סברא זו. וע"פ סברת הרשב"א הנ"ל יש ליישב מה שהקשה בתוס' שבת ס"ק יו"ד בשם בנו מו"ה משה ז"ל דלמה לא יטלטל ע"י ככר ומישיגע לידו שוב מותר לטלטל המוקצה לכ"מ שירצה ויוכל להשליך התינוק תיכף ולפמ"ש אתי שפיר דאין לך חוכא וטלולא גדול מזה וכמ"ש הרשב"א ודו"ק

ז׳והנה הא דאמרו בסוטה דף מ"א ומביא ס"ת מתוך ביתו וקורא בו וכ"כ למה כדי להראות חזותו לרבים ופירש"י דסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ או דס"ל דירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה ובאמת משמע משם דלא כרבינו יהונתן דלדבריו מכל מקום הי' צריך בעיר תיקון.

ח׳הן אמת דגוף דברי רש"י סותרין זא"ז דביומא פירש"י בדף ע"א שהי' מביאין מעיוה"כ וכבר האריכו בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א ושאל להגאון בעל נוב"י וגם הוא לא מצא מענה וגם הרבנים שם האריכו בזה וכבר כתבתי אני בתשובה לענין הוצאה ביוה"כ בזה. אך כעת היה נראה דבאמת צריך ביאור היאך טלטלו הס"ת מביתם להעזרה כדי שיקראו בו הא אף בקריאה חיובית מבואר בש"ע או"ח סי' קל"ה סי"ד דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוה"כ והרי שם היא קריאה חיובית ואי אפשר להם באופן אחר אף כי בזה שלא עשו רק להראות חזותו לרבים. ולזה נראה שלכך פירש"י ביומא דמעיוה"כ הביאו דמבואר דאם מכין לו מקום יום או יומים מקודם דמותר כמבואר בש"ע שם סי"ד ולכך הביאו מעיוה"כ. איברא דהיה מקום לומר כיון דזה מכבוד הס"ת להראות חזותו לרבים ופירש"י דעשהו מקלף נאה ומהודר וא"כ למה לא יהיה מהודר דבשלמא כשהבאתו לצורך בני אדם שיקראו בו בזה אמרינן שפיר דאין כבוד לס"ת שיהיה מטולטל בשביל כבוד אנשים אבל כשעושה בשביל כבוד הס"ת פשיטא דמותר וזהו מכלל ההידור מצוה. אך רש"י כתב ביומא דגם הבעלים מתפארים שטרחו להתנאות במצוה וא"כ אולי כיון שגם הבעלים מתפארים בו אולי אסור. ובזה מדקדקים דברי רש"י שביומא דכתב דגם הבעלים מתפארים בזה וס"ל דכל כה"ג אסור לטלטל ס"ת בשביל זה לכך פירש שמעיוה"כ הביאום אבל בסוטה דפירש דמראה נוי הס"ת ולא חזותו של עצמו וא"כ שוב מותר אף ביוה"כ עצמו לטלטל הס"ת. ובאמת לפמ"ש הרשב"א בתשובה וכן קי"ל בסי' רמ"ט סי"ג בהג"ה דמותר לכתוב שמו כדי שיהיה לו לזכרון וזה מדת ותיקון ועיין נקודת הכסף שם דלא ככו"ז ס"ק י"ג שם וא"כ אף שמראה חזותו לרבים דהיינו שמתפאר במצוה ג"כ מותר ואולי דזה יכול לעשות בביתו ולא יצטרך לטלטל לס"ת. ולכאורה היה נראה לי דמיירי שרוצה שיהיה בעזרה מונח הס"ת לקרות בו או שמקדישו בהדיא לעזרה ובכה"ג ודאי רשות להניח ואף ביוה"כ עצמו בעזרה אך הא אין מקדישין בשבת וביו"ט וה"ה ביוה"כ ואולי שלכך פירש"י שמעיוה"כ הביאום שם דאל"כ אין מקדישין ביוה"כ ועיין ט"ז באו"ח סי' ל"ו שכתב דאם היה בלבו להקדיש מקודם שרי ובגליון המג"א כתבתי בסי' ל"ו דכיון דאין מקדישין שיהיה של הקדש לגמרי כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה ובפרט בס"ת וכתב בספר ת"ח דאסור להקדישו לגמרי דמצוה שיהיה שלו דכתיב כתבו לכם וא"כ אינו יוצא מרשותו לגמרי ובכה"ג א"י מרשותו להקדש ול"ש גזירת מקח וממכר. ולכאורה רציתי לומר כיון דרבים הוציאום ומביאים הס"ת מביתם וברבים לא שייך גזירה דמדכרי אהדדי. אך לפמ"ש הגאון מוהר"ג בעל עבוה"ג והובאו דבריו בש"ך יו"ד סי' ק"י בנקה"כ דדוקא כשהם במעמד אחד אבל כל שיש לחוש שיביאו בזאח"ז אסור דלא שייך דמדכרו אהדדי א"כ שם הא מביאים כ"א מתוך ביתו ואולי כיון שגמר ההקדש הוא בהביאו לתוך עזרה א"כ רבים שם ומדכרו אהדדי ודו"ק וע"כ מחוורתא בישוב דברי רש"י כמ"ש למעלה ועיין סוכה דף ט"ז ע"ב פעם אחת שכחו ולא הביא ס"ת מע"ש וכו' ומשמע שהיו מטלטלין הס"ת ומיהו אין ראיה משם דהי' שעת הסכנה כפירש"י שם ודו"ק. ודרך אגב אומר במה ששאל החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' בהא דאמרו בשבת דף ח' דכפאה על פיה שבעה ומשהו חייב אבל שבעה ומחצה פטור ומשום דהוה למעלה מרה"ר וקשה הא הקרשים הי' אורך עשר אמות וא"כ היאך יליף הש"ס הוצאה מרה"ר לרה"י ממשכן דהוציאו קרשים מקרקע לעגלה והא כיון דהי' אורך עשר אמות לא הי' רה"ר כלל והיא קושיא גדולה והשבתי בראשית ההשקפה דאנו לא גמרינן רק דזה היה במלאכה במשכן וניהו דזה הוה כעומד למעלה מרה"ר אבל אטו דנין שם לענין חיוב שבת אנו דנין במה שהיה במשכן מלאכה ובמשכן היה המלאכה דאפקיה מרה"ר לרה"י דאטו לא נקרא רה"ר בשביל זה דאף דלענין שבת הלכתא גמירי לה דרה"ר אינו תופש למעלה מעשרה אבל מכל מקום ההוצאה היה מרה"ר לרה"י וז"ב ופשוט לפענ"ד.

ט׳שוב ראיתי בשבת דף מ"ט ע"ב דאמרו בהדיא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה ואמרו שם הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תוציאו מרה"י לרה"ר והנה מבואר כמ"ש דמלאכה שהיתה במשכן זה נקרא מלאכה ואף שבאמת לא הי' חייב עליו במשכן מכל מקום המלאכה היא חשיבה מלאכה ודו"ק היטב: ומדי דברי בענינים אלו זכור אזכור מה שהקשה אותי חכם אחד החריף מוה' שמעלקא ני' מקראקא בהא דכתבו התוס' בעירובין דף כ' בד"ה לא דהא דאמרו בשבת דף ג' משחשיכה דאי שרי לי' אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן ליה אף דנחו בידו שהוא מקום פטור וכתבו דל"ח הנחה במקום פטור אלא בדבר שנוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאיליו ל"ח הנחה במקום פטור וע"ז הקשה דא"כ בריש שבת פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא דהעני חייב ואמאי הא נחה במקום פטור והוא נוטל ממקומו. והנה אחר העיון לק"מ ומקודם צ"ב דברי התוס' שכתבו דידו הוה מקום פטור דהרי ידו של אדם חשוב כד' על ד' כדאמרו בשבת דף ה' וכן קי"ל כמבואר ברמב"ם פי"ג משבת ה"ב וכ"ה בטוש"ע או"ח סי' שמ"ח וא"כ הוה כרה"ר גמור והרי מה"ט בנטל העני מידו של בעה"ב או שהוציא מידו של בעה"ב חייב והוה כאילו הניח בארץ וא"כ ה"ה בזה יתחייב. הן אמת דלפי זה צריך ביאור דא"כ אמאי בשזה עקר וזה הניח דפטור אבל אסור בשניהם ואמאי יתחייב זה שהוציא את ידו לחוץ דהא הוה עקירה והנחה שהרי מה שהוציא לחוץ אף שלא הניח בארץ יתחייב כאלו הניח. אמנם באמת זה אינו דכל שגופו במקום אחד וידו במקום אחר אינו חייב דידו לא נייח ובתר גופו גריר ועיין בשבת דף ג' בתוס' ד"ה עקירת גופו ובד"ה מ"ט ובתוס' ישנים שם ובמהרש"א ומהר"ם לובלין שם אבל כשמניח לידו של בעה"ב או להיפך שנוטל מתוכה אם כן מי שהוא וידו במקום אחד מקרי הנחה ועקירה גמורה וז"ב.

י׳ועכ"פ במי שהושיט ידו לחוץ אף דידו בתר גופו גריר ולא הוה כרה"ר אבל מקום פטור לא הוה והוה דינו ככרמלית כדין מי שרחב ד' על ד' וגבוה משלשה עד תשעה המבואר בסי' שמ"ח וצריך לומר דמשמע להו להתוס' דשם דהיתה ידו מלאה פירות והוציא לחוץ מיירי למעלה מעשרה ורה"ר אינו תופס רק עד עשרה ולכך הוה מקום פטור ולכך רוצים לחלק בין מטלטל ממקומו להי' מונח ממילא ולפ"ז בהוציא מידו של בעה"ב וכן להיפך דהוה כמו שמונח על הארץ ומיירי בלמטה מעשרה כדאמרו בשבת דף ה' ועיין תוס' שם ד"ה כאן וכ"כ הה"מ פי"ג משבת ה"ב וא"כ שוב לא הוה מקום פטור וחייב דהוה כרה"ר גמור. ובאמת שגוף קושית התוס' אינו מוכרח דגם בהיתה ידו מלאה פירות והוציא לחוץ מיירי בלמטה מעשרה וכמ"ש הה"מ פי"ג משבת הי"ט א"כ לא הוה מקום פטור אך באמת הקושיא נכונה אף שאין הלשון מדוקדק דכיון דידו בתר גופו גריר וידו לא נייח א"כ שוב הוה פטור ולא מקרי הנחה וכ"כ התוס' בשבת דף ג' בתוס' ישנים שם בהדיא. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בריטב"א שם שכתב ליישב קושית התוס' דנחה בידו שהוא מקום פטור וע"ז כתב דיש לחוש שמא יוציא למטה מעשרה שהוה רה"ר גמורה ולא נחה ידו במקום פטור ודבריו תמוהים לפענ"ד דאכתי ידו לא נייח ובתר גופו גריר ואינו חייב חטאת ואף בהוציא ידו בתוך ג' סמוך לארץ נחלקו הפוסקים דרמב"ם ס"ל פי"ג ה"ו דחייב והרמ"ך והכ"מ חולקין דלא הוה כמו שמונח בארץ ועיין מג"א סי' שמ"ח ומכ"ש למעלה מג' דודאי לא הוה כרה"ר וע"כ דברי הריטב"א צע"ג

י״אוהנה בהא דאבעיא ליה לרב מרבי אי עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא וא"ל חייב ואינו דומה לידו ופירש"י לידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בעה"ב לתוכה דפטר תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה ושאל החכם הנ"ל דלמה פירש"י מסיפא דסיפא דהמשנה מפשט העני את ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה ולא מרישא דפשט העני את ידו לפנים ונתן בתוך ידו של בעה"ב ולמה לי שנתן לידו של בעה"ב ת"ל משעה שפשט ידו לפנים לתחייב וכן בפשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני דלמה לי נתן והיא הערה עצומה ולא ראיתי למי שעמד בזה בהחפזי. ולפענ"ד נראה דה"א כיון דמלאכת מחשבת בעינן א"כ לא יתחייב רק מה שחשב לעשות ולפ"ז הנה העני מכניס ידו לקבל אבל לא נתכוין לתת לבעה"ב רק לקבל ממנו א"כ אף שאירע שנתן לבעה"ב ה"א דלא יתחייב ואף שנתן לו המותר וכדומה מכל מקום הוא הכניס ידו ע"ד לקבל וכן הבעה"ב פשט ידו לחוץ הרי לא נתכוין סתם להוציא רק לתת לעני וכל שלא נתן לעני הרי לא אתעבידא מחשבתו משא"כ בעני הפושט ידו לפנים ובעה"ב נתן לתוך ידו והוציא הרי העני עשה מלאכה שהרי על דעת זה הכניס ידו וקיבל ולמה לא יתחייב וע"ז הוצרך לתת טעם לפי שלא נח ודו"ק. ויש להמתיק הדברים דבאמת לא הוה עקירה והנחה על מקום ד' ורק דמחשבתו משויא ליה מקום והרי אמרו בדף ה' דדוקא כשאחשביה לידו אבל בנחה בידו של חבירו ה"א דלא אחשבי' לי' לא וא"כ ה"ה בזה דעכ"פ לא אחשביה ליה לידו לענין זה שיתן לבעה"ב והבעה"ב ג"כ לא אחשביה לידיו רק לידו של עני ודו"ק: ובגוף המחלוקת של רש"י ותוס' בהך דידו לא נייח שרש"י פירש דלא הוה עקירה והתוס' פירשו משום דידו בתר גופו גריר לפענ"ד תלוי במה שנחלקו לקמן בדף צ"א ודף צ"ב אי אגד גופו שמי' אגד ואביי ורבא נחלקו ביד ובכלי ומסיק שם הש"ס איפוך וע"ז מקשה הש"ס שם ביד חייב והתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורים התם למעלה מג' הכא למטה מג' ופירש"י דאין הטעם משום אגד גופו אלא משום דלא נח וא"כ לכך פירש"י הטעם משום דלא נח לא משום דידו בתר גופו גריר והתוס' ס"ל דאגד גופו שמיה אגד ולכך פירשו משום דבתר גופו גריר. אך צ"ע מה דנטר הש"ס שם להקשות מסיפא דסיפא ולא הקשה מרישא דרישא דלמה לי נתן בתוך ידו של בעה"ב או להיפך נתן בתוך ידו של עני דמשמע מזה דאגד גופו שמיה אגד וגם קשה דלמה לא דייק מפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנתן בתוכה והוציא דפטור דש"מ דאגד גופו שמי' אגד וצע"ג וגם מ"ש התוס' שם דלר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה למעלה מג' כלמטה מג' צ"ע דבתוס' שבת דף ז' ד"ה אבל למטה מעשרה כתבו כשהחפץ ביד עני או בעה"ב לא שייך קלוטה כמי שהונחה ולא הבנתי סברתם וגם הרי בדף צ"ב כתבו להיפך ולהסתירה כפי הנראה רמז הגאון מוהר"ע ז"ל בהגהותיו בדף ד'. דרך כלל לא עמדתי על תוכן הדברים ולא מצאתי מי שיאיר עיני בזה וד' יגיה חשכי להבין דברי הש"ס הקדושים. והנה החכם הנ"ל כשאמרתי לו זאת ההוא אמר דיש להקשות על התוס' דאכתי כל שהוציא ידו הו"ל ידו מקום פטור דידו בתר גופו גריר והו"ל ידו מקום פטור וכמו בהוציא ידו לרה"ר דחשיב ידו מקום פטור. והשבתי דל"ד דבשלמא בהוציא ידו למקום אחר כיון דבאמת ידו הוא ברשות אחרת שוב ניהו דידו בתר גופו גריר מ"מ עכ"פ ידו וגופו אינו ברשות אחת ומהראוי לפטרו אבל בפשט ידו לחוץ ונטל מהעני א"כ הי' הנחה ועקירה חשובה דכל יד בפ"ע כשנחשבהו בתר גופו ידו וגופו במקום אחד אף דבאמצע מתגלגל שנטל מידו וגם מי שנטל אינו עם גופו ביחד והו"ל מקום פטור זה אינו דממנ"פ אם בתר גופו שדית ליה שוב הו"ל הנחה ועקירה חשובה משא"כ בהוציא ידו שפיר חשוב מקום פטור דממנ"פ אם תחשבהו לידו בתר גופו שוב לא היה כאן הנחה ואף שאח"כ השליך מידו אכתי הי' היד במקום אחר והיה כאן מקום פטור בודאי טרם שהשליך דניהו דנחשבהו בתר גופו ולא תחייבהו אבל ידו אינו לא רה"ר ולא רה"י כדאמר בשבת דף ג' אבל כשנטל מבעה"ב או להיפך מעני לעני א"כ אנן לא דנין על ידו כלל רק על היד והגוף ביחד דהיד עם גוף זה עקר והניח לידו של זה שהוא עם גופו של זה ביחד וכאלו לא הוציא ידו כלל למקום אחר מהגוף והיינו כאלו הי' ידו וגופו במקום אחד ולקחו ממקום אחר משא"כ באיש א' שגופו עומד במקום אחד וידו במקום אחר א"כ הוה גופו מוחלק מידו דא"א לחשבו להיד הנחה וכמ"ש ודו"ק. אמנם כ"ז לפלפולא אבל החכם הנ"ל הראני שבאהע"ז סי' שמ"ט בהביאו דברי התוס' והרא"ש בענין זה כתב דלא מחשב ידו רק אם שהה קצת בידו וא"כ ל"ק כלל דבלא שהה והכניס ממקום אחר לא מקרי מקום פטור משא"כ בשהה קצת חשוב מקום פטור ול"ק כל הקושיות

י״בוהנה לענין קלוטה במקום שהונחה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דבזה לא שייך לומר אגד יד שמי' אגד דהא כל שהקלוטה כמי שהונחה שוב לא שייך לומר דאגד יד שמי' אגד דבשלמא כשאין קלוטה כמי שהונחה שייך לומר דהיד בתר הגוף גריר דהוא חלק מחלק הגוף אבל כל דאמרינן דהקלוטה כמי שהונחה א"כ הרי הוה כמונח על הארץ ולא שייך אגד יד. אמנם באמת מדברי התוס' לא משמע כן שהרי כתבו בדף ד' בד"ה אבל למטה מעשרה דכשהחפץ שידו של עני או של בעה"ב לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב. והנה החריף הנ"ל רצה לפרש דברי התוס' דלכך לא הוה קלוטה כשהוא בתוך ידו משום דאגד יד שמי' אגד ולא שייך כמי שהונחה ואני השבתי להיפך דאדרבא נימא כמו שהונחה ושוב לא הוה אגד יד בגוף דכמו שמונח בארץ הוא אך לפענ"ד סברת התוס' דדוקא כשהוא באויר הרקיע כזורק מרה"י לרה"ר ורה"ר באמצע שהוא מעצמו באויר שייך לומר דאויר הוא כמונח בארץ אבל כשהוא ביד היד מפסיק והיד אינו מונח בארץ והא דמייתי הש"ס ראיה מר"ע היא רק דלא בעי הנחה במקום ד' על ד' כמו התם שמונח באויר ואינו תופס מקום ד' על ד' ואפ"ה חשוב הנחה ה"ה כאן. ובזה נלפענ"ד ליישב סתירת דברי התוס' שהקשיתי למעלה דבדף צ"ב כתבו דלר"ע דקלוטה כמי שהונחה א"כ למעלה מג' הוה כלמטה הרי דשייך קלוטה כמי שהונחה אף ביד ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר קושייתם דהרי שם כל ההבדל שבין למעלה מג' ובין למטה הוא משום דלא נח דלא מקרי הנחה כל שהוא למעלה מג' ולפ"ז שפיר הקשו דלר"ע דחשיב קלוטה כהנחה אף שבודאי אינו דרך הנחה מכ"ש כשהוא ביד למעלה מג' דמונח יותר טוב וע"ז כתבו דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד וא"כ י"ל דלדידיה לא ס"ל לחלק בין למעלה מג' בין למטה ול"ק קושית הש"ס כלל וא"כ שוב יש לומר דס"ל דלא שייך קלוטה כמי שהונחה כל שהוא ביד אח"כ חדשו דלמעלה מג' לא שייך כלל קלוטה כמי שהונחה משום דשמיה אגד א"כ אי אפשר לומר דהוה כמי שמונח בארץ דהא אגיד בגוף לא שייך קלוטה כמי שהונחה. אמנם האמת אגיד שיותר מסתבר כמ"ש החכם הנ"ל דסברת התוס' בדף ד' דלא שייך קלוטה כמי שהונחה כל שהוא אגוד בגוף וזהו אם נימא דאגד הגוף שמי' אגד אבל אם לא שמי' אגד לא שייך זאת ולכך בדף צ"ב דס"ל דלא שמי' אגד שפיר הקשו דנימא קלוטה כמי שהונחה וע"ז מחלקו דהוא ס"ל דשמיה אגד או דלמעלה מג' ודאי שמי' אגד דידו בתר גופו גריר וכן נכון. אמנם מה דק"ל על דברי התוס' בשבת דף ד' דביד לא שייך קלוטה כמי שהונחה מהא דאמרו בזבחים דף צ"ג דר"ע דס"ל בפרה משנה ה' דהיה עומד חוץ לתנור ופשט ידיו לחלון ונטל את הלגין והעבירו ע"ג התנור דר"ע מטמא משום דקלוטה כמי שהונחה בתנור שהוא טמא והרי שם העבירו ביד ולא שייך קלוטה כמי שהונחה ועיין ברמב"ם ורע"ב בפירוש המשניות שם ול"מ לפירושי בדברי התוספות דמשום דביד ל"ש כמו שהונחה דהרי היד הוא בת תנועה ולא הוה כהונח א"כ קשה שם אלא אף לפי פירוש החכם הנ"ל משום דאגד יד שמי' אגד ולכך לא הוה קלוטה כמי שהונחה א"כ גם כאן הרי הוא עומד חוץ לתנור והעבירו ע"ג תנור לא שייך קלוטה ואף אם נימא דלמטה מג' מיירי אכתי קשה דבכלי בודאי שמי' אגד למה דאיפוך דביד חייב בכלי פטור וא"כ איך הוה קלוטה כמו שהונחה וצע"ג

י״גוהנה לכאורה יקשה גם ממ"ש התוס' דאם לא רצה שתנוח שם ל"ח קלוטה כמי שהונחה ע"ש בתוס' עירובין דף צ"ח והוא משמא דגמרא בשבת דף צ"ז א"כ שם לא רצה שתנוח שם. אמנם זה דוקא בשבת דבעי מלאכת מחשבת ולא בשאר דברים אבל מ"ש התוס' דבכלי לא שייך קלוטה כמי שהונחה שזה מצד הקליטה עצמה דלא שייך בכלי שיהיה כהנחה או משום דאגד גופו שמי' אגד זה כולל אף בשאר מקומות ואולי מש"ה דחי שם הש"ס דכ"ע לאו כמונח דמי והיא תימה דלר"ע קלוטה כמי שהונחה ולפמ"ש א"ש דבכלי לא שייך זאת אבל מה נעשה שהרמב"ם והרע"ב פירשו גם לפי המסקנא דפליגי בקלוטה כמי שהונחה וקשה מכאן ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם והרע"ב שלא כתבו כפי' המסקנא בזבחים ועיין בתוס' יו"ט ובספר חזון נחום על המשניות במס' פרה שם. ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ואכ"מ להאריך. והנה לאחר כל האריכות דברים שהארכתי עדן פש גבן לבאר דברי התוספות בשבת דף ד' שכתבו דבידו של עני לא חשוב קלוטה כמי שהונחה דא"כ קשה למה כשעשה עני או בעה"ב עקירה והנחה חייב אף דידו אינו כד' על ד' ורק משום דלר"ע לא בעי מקום ד' על ד' והרי בידו לא שייך קלוטה וצ"ל דעיקר ראיית הש"ס דלר"ע לא צריך מקום ד' על ד' אבל החיוב אינו על הקלוטה שתהיה כמו שהונחה רק דל"צ מקום ד' על ד' שהרי באויר ג"כ אינו במקום ד' על ד' ואפ"ה מועיל ועדיין צ"ע וגם מה שציינו התוס' על הא דאמרו אבל למטה מעשרה לציון הזה אין לו דורש דלמה קשה להו כאן טפי מבתחלת הסוגיא:

י״דודרך אגב אומר במה שכתב הרמב"ם פ"ה מבית מבחירה ה"ג לפנים ממנו סורג וכתב הכ"מ בשם הרא"ש שהסורג נעשה לטלטול שבת ולזה הי' גבוה י"ט כדין כל מחיצה דהיקף הר בית לא מהני דהוה הוקף ולבסוף פתח דלא מהני ובשו"ת רמ"ע מפאני סי' צ"ח נשאל בזה וכתב דלשיטת הרמב"ם דהוקף לשם דירה מהני כמ"ש בפי"ג משבת והרי הר הבית הוקף בודאי ע"מ לפתח למה לא יהיה מותר לטלטל בכלו ע"ש ואני תמה על דבריו דמ"ש דלהרמב"ם דהוקף לשם דירה סגי כמ"ש בפי"ג משבת אף שיש למפרשים אחרים שטות אחרות בזה לא ידעתי כוונתו ובפי"ג לא נמצא וכפי הנראה כוונתו לפט"ז שם ה"ה והבין שסגי אם כוונתו בלבד לעשות בו בית דירה אף שעושה קרפף אבל הה"מ תמה שם בזה עליו ועיין בהרמב"ם הלכה יו"ד שם.

ט״ווהנה הרמ"ע כתב שם דמהך דיצאה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית אין להקשות דדלמא מן הסורג ולפנים הי' יושבים וכ"כ בתוס' יו"ט פ"ב ממדות מ"ג ע"ש שכמעט כל דברי הרמ"ע מבואר שם ועוד הוסיף עליהם ואני תמה על הרא"ש והרמ"ע והתוס' יו"ט שהיאך לא הרגישו במשנה שלימה שמבואר בסוכה ר"פ לולב וערבה דאמרו שם יו"ט של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנים מקבלים מהם וסודרין אותן על גבי אצטבא והזקנים מניחין את שלהם בלשכה הרי דהיה מותר לטלטל בהר הבית שהי' מוקף כדאמרו בירושלמי תענית פ"ג ה"ח והובא במלמ"ל פ"ה מבית הבחירה שם וע"כ דהי' מותר בטלטול בהר הבית ע"ש. ומה שהי' מותר באמת בטלטול הנה התוס' יו"ט כתב שם דמה"ת מותר בטלטול כל שיש מוקף ד' מחיצות הוה רה"י גמורה מה"ת ורק מדרבנן ולא הוה רה"י ושבות במקדש לא גזרו. והנה אמת נכון הדבר כי מה"ת מותר לטלטל אף שלא הוקף לבית דירה ועיין תוס' בשבת דף וא"ו ד"ה ארבע אבל מכל מקום מדרבנן אסור ואף דלא גזרו על שבות במקדש מכל מקום מצינו לפעמים דגזרו על שבות כמ"ש התוס' יו"ט שם וגם כל שאפשר לעשות מבלי שבות הי' עושין וכמ"ש הכ"מ פ"ח מבית הבחירה וא"כ יקשה למה לא הניחו בעזרה ובסורג ולפנים שהי' מותר בטלטול והעזרה חשוב מוקף לדירה כמ"ש התוס' בעירובין דף כ"ג ד"ה שהוא ודבריהם צ"ע קצת דפתחו להקשות מהר הבית והעזרות וכתבו ליישב העזרות בלבד ואכתי קשה מהר הבית שהי' מותר לטלטל כמו שהתחילו בקושייתם דמזה מוכח שס"ל להתוס' דהר הבית הי' מותר בטלטול ומה יענו לזה וצ"ל דס"ל דהי' מוקף ואח"כ פתח וס"ל דמהני ועיין תוס' בעירובין דף כ"ד ד"ה פשיטא ועיין מוהרש"ל ומהרש"א שם ובדף כ"ה ע"ב ד"ה ההוא אבורניקא דרבא ס"ל לחד תירוצא דמועיל הוקף ולבסוף פתח עכ"פ לדברי הרא"ש תמוה ומה גם דאנן קיי"ל דהוקף ולבסוף פתח ל"מ. ובזה נוראות נפלאתי על מ"ש הט"ז והמ"א סי' תרפ"ח על מ"ש הרמ"א שם דמסתמא הוקפה ולבסוף ישבה והם הקשו דבסי' ת"א מבואר דמסתמא בנו בתים ואח"כ הוקף ע"ש ואני תמהתי דמה ענין הוקף ולבסוף ישב להוקף ולבסוף פתח דבסי' ת"א אינו מבואר רק הוקף לבית דירה והיינו שמסתמא הי' בית דירה שם קודם אבל לא ישבו בני אדם שם עד אחר שהוקפה ובמגילה בעינן ישיבה תחלה ובאבורנקי מבואר שם בתוס' היטב דאף דהוקף ולבסוף פתח לא מועיל אבל הוקף ולבסוף ישב מועיל והיינו שזה ענין אחר וז"ב. שוב מצאתי במק"ח בהגהות סי' תרפ"ח שכתב בהדיא כן אף שלא הביא דברי התוספות הנ"ל ונהניתי ועכ"פ הוקף ולבסוף פתח לא מועיל ומ"ש התוס' יו"ט דלמה לא תהי' נקרא מוקף לדירה כיון שעשוי לדור שם לפנים מהר הבית ובפרט בעזרה הי' לשכות לדידה אני תמה לתמיהתו דמכל מקום הרי הוקף מתחלה ואחר כך בנה בית דירה וזה אינו מועיל וע"כ לומר דשבות במקדש התירו ודברי הרא"ש צ"ע. ואולי גם הרא"ש ס"ל דמותר לטלטל בהר הבית ולכך טלטלו בהר הבית הלולבין משום דהי' מקום רחב מאד אבל כל שאפשר בענין אחר אין מתירין שבות וע"כ עשו הסורג וז"ב לפענ"ד

ט״זוהנה בשנת תרי"ד ה' תצוה הגיעני שאלה מהרב מו"ה דוד מאיר פעדיר אבד"ק סווירז במה שיש שם עירוב והעיר מעורבת ע"י צוה"פ כדינה ובצד אחד מהעיר יוצא דרך הרבים מהעיר וחוצה במדרון דהיינו כשיוצא הדרך מהעיר יורד ומשפע בכל פעם עד שבסוף העיר עולים ב' הרים משני צדי הדרך גבוהים י' טפחים מתוך רוחב ד"א דהוה כמחיצה כמ"ש המג"א סי' שמ"ה ס"ק א' ובשו"ת ח"ץ סי' ה' ועל ההר האחד עומד גדר הנקרא פלוט גבוה י' טפחים ועל ההר השני עומד בית ישראל והעמידו שם העירוב על שני ההרים היינו שעל הר אחד עומד הקנה אצל הגדר הנקרא פלוט ועל ההר השני עומד הקנה השני וחוט מתוח מזה לזה ותחת החוט עובר דרך הרבים וע"ז פקפק דעיקר צורת הפתח הוא שהקנה מחשב כגפופי החצר והחוט שע"ג כמשקוף אבל כאן עומדים הקנים ע"ג מחיצות והוה כהגביה העירוב ג"ט מהארץ דפסול כמבואר סי' שמ"ב ס"ו. והנה לא ידעתי מקום הפקפוק דכיון דהמחיצה הוה כארעא סמיכתא ואף דהוה מחיצה תלויה שאינו מתיר רק במים כ"ז אם ההיתר ע"י המחיצה אבל כאן עיקר ההיתר ע"י הקנים והוה צורת הפתח וא"כ מה בכך דבין שני ההרים יכולים ללכת מ"מ זהו פתח ובמקום הקנים סותם דכשר

י״זוהנה בשנת תרי"ט ערב פסח נשאלתי מחכם אחד ושמו ר' וואלף נ"י מק"ק סעריט בהא דאמרו כזית מן המת חייב ופירש"י מגו דחשוב הוצאה לטומאה חשוב נמי לענין הוצאה והקשה לר"י דס"ל דאגד כלי שמי' אגד א"כ משכחת לה דיהיה פטור כגון שיוציא חצי המטה שהנבלה מונח בתוכה לחוץ ולא יהיה באהל ולענין הוצאה לא מחשב דאגד כלי שמי' אגד ועדן לא הוציא כלה והשבתי דל"ק דע"כ לא אמרינן אגד כלי שמיה אגד רק בדבר דל"צ להוציא אבל כאן דהיה צריך להוציא בשביל הטומאה א"כ שוב אי אפשר לומר דעיקר הוא מה שנשאר בבית כיון דהיה צריך להוציא החציו לחוץ שלא יהי' בפנים ועכ"פ אי אפשר לחשוב החציו שהוא בפנים לעיקר עד שיהיה נחשב זה כמו שהוא בפנים דא"א ודו"ק: ודרך אגב אזכור מה שהראני הרב הה"ג מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י אור ליום ה' כ"ד טבת תרכ"ג דברי התוס' בעירובין דף צ"ז ע"ב ד"ה נימא שכתבו דמודה רבא דמעביר בתוך ג' כמונח בקרקע דמי וע"ז הקשה מדברי התוס' כתובות דף ל"א ע"א ד"ה נימא שכתבו דעקירה לא הוה עד שיגביה שלשה וא"כ סותר למ"ש שם והוא הלך בדרך רחוקה ואני אמרתי בפשיטות דדוקא אם עוקר מהקרקע כל שהוא פחות משלשה ל"ח עקירה להיות רשות בפ"ע זה א"א אבל כל שהוא בידו ולא עקרו מע"ג קרקע חשוב כמונח בקרקע ועקירה הוה שהרי הי' בידו ולא עקרו מהקרקע ודו"ק: