שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:פ״גShoel uMeshiv Mahadura IV 3:83
א׳להרבני המופלג וכו' מוה' פישל מק' טורקא.
1
ב׳מה ששאל בהא דפריך הש"ס בנדרים דף ס' הא קמ"ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל מותר גידוליו בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידוליו אסורין ע"ש ומה קושיא הא שאני טבל דהו"ל דבר שיש לו מתירין ולכך אסור וכדאמרו בדף נ"ח דלכך בנדרים אסור גידולי גידולין משום דהו"ל דשיל"מ. הנה יפה שאל והנראה בזה דהרא"ש כתב בפירושו דכיון דאף בטבל שגידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ואפ"ה כל שאין זרעו כלה אסור אף גידולי גידולין מכ"ש בתרומה דגודוליו אסורים דמהראוי לאסור אף גידולי גידולין וא"כ יש לומר דאף דטבל הו"ל דשיל"מ ולכך אסור בדבר שאין זרעו כלה מכל מקום בתרומה ודאי מהראוי לאסור כיון דגידוליו אסורין ה"ה הגידולי גידולין דמ"ש זה מזה ועיין בהראב"ד פי"א מתרומות הלכה כ"א שהשיג על רבינו בזה וכקושית התוס' לפירוש הרא"ש ואף שדברי הרמב"ם נכונים שהם כפי העולה מהש"ס כאן ועיין בכ"מ שם מכל מקום הסברא נכונה מיהו אכתי יש לעיין דמה קושיא הא כיון דגידולי תרומה אינן אסורין אלא משום גזירה א"כ יש לומר דבגידולי גידולין לא גזרו ושאני טבל דהו"ל דשיל"מ ולכך אסור באין זרעו כלה דעכ"פ יש עוד ממשות לאיסור משא"כ בתרומה וכמו בקונמות ועוד דהו"ל להביא מהמשנה דנדרים דאסור גידולי גידולין משום דהו"ל דשיל"מ ולמה פריך מטבל דוקא אך באמת נראה דבאמת צריך להבין אמאי יהיה בטבל מותר הגידולין בדבר שזרעו כלה הא הו"ל זה וזה גורם ובדשיל"מ אף זוז"ג אסור כדאמרו בפסחים דף כ"ז לענין אבוקה כנגדו בהקדש לא בטל אף באלף ואף דהתוס' הקשו שם דמה חומרא היא זו הא הו"ל דבר שיל"מ באמת לק"מ דבאמת משום דלא בטל והו"ל דבר שיל"מ לכך לא שייך בזה זוז"ג דמטעם ביטול הוא וכמ"ש הר"ן בע"ז פ"ג באורך ומצאתי להראב"ד פ"ה מנדרים שהקשה לענין נדרים דאמאי יהיה אסור הגידולים בדבר שזרעו כלה הא הו"ל זוז"ג והכ"מ כתב שם דנדרים שאני לפי שקונמות הוו כהקדש ובתרומה משום דהוה דבר שיל"מ הרי בהדיא דכל דהוה דבר שיל"מ לא שייך זוז"ג ואף דדברי הכ"מ תמוהין דאמאי לא תירץ לענין נדרים ג"כ דהו"ל דבר שיל"מ וכדאמרו בנדרים ולפמ"ש הלח"מ שם משמע דגם לענין נדרים תירץ כן הכ"מ אבל בדברי הכ"מ אינו מבואר כן והיא תמוה מאד דאזיל בתר איפכא דבנדרים דהוה דבר שיל"מ נדחק בתירוץ אחר ובתרומה באמת לא הוה דשיל"מ כדאמרו בנדרים שם וכבר תמה הלח"מ שם וגוף הקושיא מתרומה אינה קושיא כלל דשאני תרומה דגזרו שלא ישהה. שוב ראיתי שבהלכה י"ד כתב הכ"מ דברים אלו על נדרים דהו"ל דשיל"מ וכן מבואר בהדיא ביו"ד סי' קמ"ב בשם הרמ"ה דבע"ז אף זוז"ג אסור דל"ש ביטול בע"ז ועמג"א סי' תמ"ה וכבר הארכתי בחידושי ליו"ד סי' רט"ז באורך על דברת הכ"מ אלו ד' יזכני להוציאו לאור עכ"פ קשה על טבל דהו"ל דבר שיל"מ אמאי יהיה מותר וראיתי בתוי"ט בנדרים פ"ז משנה ו' שהביא דברי הכ"מ אלו ומקשה על טבל כמ"ש וכתב כיון דאמרו בירושלמי דטבל רובו חולין ודבר שיל"מ חומרא דרבנן והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא גזרו בו ע"ש. ומעתה מיושב קושיא הלז דשפיר פריך מטבל ולא שייך לומר דהו"ל דשיל"מ דהרי בגידולין לא גזרו ולא מקרי דבר שיל"מ וז"ב ופשוט. שוב ראיתי בתוס' יו"ט פ"ט מתרומות משנה ו' שכתב הטעם בטבל דאסור גידולי גידולין בדבר שאין זרעו כלה משום דהו"ל דבר שיל"מ והוא תמוה דא"כ גם בדבר שזרעו כלה יהיה אסור ול"מ זוז"ג בדבר שיל"מ וכמ"ש התוי"ט בעצמו וע"כ דבגדולין לא החמירו שיהיה דבר שיל"מ. ובלא"ה א"א לומר דמטבל יהיה מקרי דבר שיל"מ שהרי גרן רביעי מותר אף בטבל כמ"ש בירושלמי וכן פסק הרמב"ם פ"י ממעשר הלכה ו' ואם נימא דהו"ל דבר שיל"מ א"כ אף גרן רביעי עכ"פ משהו יש בדבר שאין זרעו כלה וע"כ דלא מקרי דבר שיש לו מתירין רק דבטבל החמירו בשביל תרומה דאית ביה כמ"ש הרמב"ם שם ולכך הקלו בגרן ד' עכ"פ הרי שאסרו עד שם. ובאמת בראשית ההשקפה תמהתי דאמאי לא מוקי בנדרים דף ס' בגורן ד' דמותר אף בדבר שאין זרעו כלה ומצאתי בקרבן עדה בירושלמי שם על המשנה הלז שהרגיש בזה עכ"פ דברי התוי"ט במס' תרומות הנ"ל תמוהין ומצאתי בקרבן עדה פ"ו מנדרים הלכה ו' שהרגיש ג"כ על התוי"ט מדברי הש"ס הנ"ל וכמו שהקשה מעלתו ואני תמה שלא די שדבריו סותרין דברי הש"ס אף גם שסותר דברי עצמו בנדרים הנ"ל וצ"ע ודוק
2
ג׳והנה הר"ן כתב דלכך בקונם אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דהו"ל כהקדש וראיתי בפני משה שהקשה הא משנה מפורשת בפ"ט דתרומות משנה ד' דגידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם ואף דלא פדה אותם הרי הגידולין חולין כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ממעילה הי"א ואף בדבר שאין זרעו כלה וכאן בקונם אסור אף בזרעו כלה ע"ש שהניח בקושיא. ואני אומר דאין מקום לקושייתו דהנה בהקדש ודאי דלא שייך דבר שיל"מ במקום שכבר בא ליד הקדש והן פירות הקדש וליתא בשאלה אבל בקונם דאיתא בשאלה דמי להקדש דאסור כל דאיתא בשאלה אבל ז"א דהא הקדש מקרי דבר שיל"מ דהא יוכל לפדות כמבואר בנדרים דף נ"ח דהקדש מקרי דבר שיל"מ דיכול לפדותו וגם במעשר שני באמת הו"ל דשיל"מ כל שמכניסו במקום שיכול לפדותו. וראיתי בהלכות מעשר שני פ"ו הט"ו דהרמב"ם מחלק באמת במעשר שני דאין הגידולים מותרים אם זרעו לאחר שנכנס לירושלים ועיין בכ"מ שרבינו הוציא כן מדברי הירושלמי ולפ"ז צ"ל דבהקדש לא שייך לאסור הגידולים דניהו דבאו מכח ההקדש דלא עדיפי מולדות קדשים דאיכא פלוגתא אם במעי אמן הן קדושים או בהווייתן הם קדושים ומכ"ש בזה דהזרע שנזרע נפסד בקרקע ומזה נצמח פירות אחרות וההפסד קודם להויה א"כ מה בכך שנצמח מכח ההקדש הא ההקדש כלה ונפסד והפירות אינם באים רק מכח הקדש שכבר נפסד ועיין בחולין דף נ"ח ובתמורה דף ל"א אימת קא גדלה לכי מסרחא וכו' וה"ה בזה והא דפודה בזמן זרעם היינו דקא מפסיד להקדש גוף הפירות אבל הגידולין לא שייך לאסור כלל ואף במקום שאין זרעו כלה עכ"פ נכלה ונפסד בארץ ופקע קדושתו ובשלמא בקונם דאסור במשהו דקונמות הוה כקדושת הגוף ולא שייך דפקע קדושתן והו"ל דשיל"מ דאסור משא"כ בהקדש דפקע קדושתו דכלה ונפסד וז"ב כשמש ובמעשר שני כל שצריך לפדותו מקרי דבר שיל"מ ומה בכך שנפסד בכ"ז לא פקע פדיית מע"ש.
3
ד׳אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דמע"ש דמקרי דשיל"מ כשנכנס לירושלים וכמ"ש בשם הרמב"ם פ"ו ממעשר שני הט"ו וקשה לפמ"ש הר"ש פ"ב דמעשר שני דתבלין של מעשר שני שנפלו בחולין לא יאכל בגבולין דל"מ פדיון לדבר שאינו בעין וא"כ כיון שנזרע ונפסד א"כ אף בדבר שאין זרעו כלה עכ"פ אינו בעין ולא שייך פדיון ושוב לא הו"ל דבר שיל"מ והיא קושיא נפלאה.
4
ה׳והנראה בזה דבאמת במעשר שני יש שתי עניני דבר שיל"מ אם בפדייה או באכלו בירושלים בטהרה וא"כ עכ"פ לאכלו בטהרה הו"ל דבר שיל"מ ולכך כל שנכנס לירושלים שפיר הו"ל דבר שיש לו מתירין. איברא דלפ"ז כל שלא נכנס לירושלים שוב לא מקרי דבר שיש לו מתירין דא"י לפדותו וגם להכניסו לירושלים לא שייך בדבר שאינו בעין ורק כל שכבר נכנס שוב אסור להוציאו מירושלים אף שנזרע דלא בטל ברוב. ולזה נראה לי לפרש דברי הירושלמי שהביא הכ"מ שם דמשני דהא דתנן גידוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתנן גידוליהן מותרין היתר זרות והכ"מ פירש דהיינו קודם שנכנס ולאחר שנכנס אבל אינו מובן הלשון איסור מחיצה והיתר זרות ולפמ"ש אתי שפיר דמצד שנתערב בחולין יש היתר לאכלם ול"ה דבר שיל"מ דא"צ לפדותם ולא להעלותם אבל כל שנכנסו שוב קלטו המחיצות ואסור וז"ב ודו"ק. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי לבאר מה שראיתי בזה דבר זר בספר שמלת בנימן שנדפס מחדש לחכם אחרון על הלכות נדרים שהביא קושית הפני משה הנ"ל בריש סי' רט"ז שם וכתב כיון דאמרו בירושלמי דפודה אותם בזמן זרעם שוב לא בעי יותר דאף דדבר שיל"מ לא בטל היינו משום שאפשר בתקנה אבל לא שההיתר נהפך להיות איסור וע"כ תמה על הירושלמי דאמר פרק הנודר מן המבושל ה"ד דאמר ודא מתניתין עביד להון כדבר שאל"מ ומה קושיא הא פודה אותן בשעת זרען ע"ש וכל דבריו אינן אלא תימה דמ"ש דבירושלמי מבואר דפודה אותן בשעת זרען היא משנה מפורשת בתרומות שם ודבריו שלא בהשגחה אבל קושית הפ"מ הי' דאף בלא פדה הגידולין חולין וא"כ שוב הוה דבר שיל"מ דאדרבא כל שיכול לפדותן ולא פדה הו"ל דבר שיל"מ ומה"ט חשיב לי' בש"ס דילן בנדרים דף נ"ח להקדש דבר שיל"מ משום שיכול לפדותו. ומה שהקשה מהירושלמי באמת הפ"מ מפרש שם דעיקר הקושיא דהקדש הו"ל דבר שיל"מ דיכול לשאל והירושלמי משמע לי' דמיירי בסתם אף בדבר שלא מסרו ליד הגזבר דלא כמ"ש לעיל וא"כ יפה הקשה הירושלמי ודברי הש"ב שגגה הם. גם מה שנסתפק שם אם בנודר ע"ד הרבים שאין לו התרה אם מקרי דבר שיל"מ כיון דאין לו התרה והביא מדברי הרמב"ם פ"ו ממעשר שני דבנפלו מחיצות לא מקרי דבר שיל"מ וה"ה בזה כל שאין לו התרה הוה דבר שאל"מ ע"ש ול"ד לפענ"ד כי אוכלא לדנא דשם אין לו תקנה בשום אופן לא מקרי דבר שיש ל"מ ועיין ב"מ דף נ"ג אבל כאן באמת אם הרבים מתחרטים הא יש לו תקנה אף לדבר הרשות כמבואר סימן רכ"ח ועכ"פ לדבר מצוה לכ"ע יש לו היתר וא"כ עכ"פ משכחת לה שיש לו היתר. ובלא"ה נראה לפענ"ד דבאמת הא דאין לו התרה בנודר ע"ד רבים הוא משום דרבים אין מתחרטים בשוה וא"כ בודאי דאינו רק מדרבנן ול"מ לשיטת המבי"ט דמה"ת א"צ חרטה ודאי דיש לו התרה ואף אם נימא דלא כמבי"ט עכ"פ זהו ודאי דאינו רק חשש דרבנן א"כ כל דמדאורייתא יש לו היתר לא גרע מחמץ בפסח דאף דקנסא קניס כתב הר"ן בפ"ב דפסחים דבשביל איסור דרבנן לא עקר שם דבר שיל"מ מדאורייתא וה"ה בזה משא"כ שם דנפלו מחיצות דא"י להחזירו לירושלים ואינו נאכל שם בלי מחיצות. ובזה יש לפרש דברי הסוגיא בב"מ גבי מחיצה לקלוט ואינו כעת לפני ועכ"פ דבריו תמוהין בודאי ועיין פר"ח סי' ק"ב ס"ק ה' ובשעה"מ פט"ו ממאכלות אסורות ה"ד באורך בזה ויש כאן מקום לפלפל ולהאריך ואין הזמן מסכים כעת. והנה אף שטרחתי ליישב קושית הפ"מ על הר"ן וכתבתי דבהקדש לא שייך איסור הגידולים דכבר נפסדו ופקעה קדושתן עדיין צ"ב דמכל מקום יש בו תערובות מהזרע שנזרע וניהו דאח"כ נפסד אבל הרי יש בהצמיחה כח הזריעה והקדש הו"ל דבר שיל"מ דיכול לשאל עליו וצריך לומר דבאמת מיירי כשמסרו ליד הגזבר דא"י לשאול וא"כ לא נשאר רק מה שהיה יכול לפדותו וכל שנפסד שוב א"י לפדותו דבשלמא שאלה יכול לתשול אף דאינו בעין אבל פדיה א"י אח"כ כמ"ש הר"ש וא"כ שוב לא מקרי דבר שיל"מ כעת ובשאלה ליתא דמסרה ליד גזבר. ובזה אתי שפיר הא דכתב הר"ן בהדיא דבהקדש גידוליו וחליפיו אסור והיינו בלא מסר ליד הגזבר דיכול לשאל עליו אבל כל שנמסר ליד גזבר ליתא בשאלה וליתא בפדיה לאחר שנזרע ולא מקרי דבר שיל"מ כנלפענ"ד לחומר הקושיא. שוב ראיתי בר"ן בנדרים דף נ"ט ע"א ד"ה תרומה שכתב דהא דמני הקדש בכלל דבר שיל"מ הוא דוקא בהקדש בדק הבית דע"כ לפדייה קאי וא"כ לפ"ז מצינו דיש חילוק בין הקדש בדק הבית לגוף דבקדושת הגוף לא הוה דבר שיל"מ ואם כן שוב דברי הר"ן והרא"ש נכונים דמ"ש בגידולי הקדש דהן חולין מיירי בהקדש הגוף כמו פירות ביכורים וכדומה דהם קדושת הגוף שוב לא הוה דבר שיל"מ והר"ן דמדמה קונמות להקדש מיירי בהקדש בדק הבית דומיא דקונמות דמשום דמצוה לאתשולי הו"ל דבר שיל"מ וז"ב ופשוט. והנה התוס' בע"ז דף מ"ט כתבו לחלק דלכך בערלה יש לאסור הגידולים וגידולי טבל ומע"ש הן חולין משום דערלה שאסור בהנאה יש לאסור הגידולין דעכ"פ נהנה מהערלה אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו. וביאור הדברים נראה לפענ"ד דבאמת גידולים הו"ל זוז"ג וכמ"ש בנדרים שם ולכך לענין הנאה מכל מקום נהנה מהאיסור דזוז"ג אבל באכילה דאינו אסור רק אותו דבר והרי הגידולים אינו אוכל אותו דבר בעצמו והרי אשתני ולא שייך לאסור דבשלמא לענין הנאה הרי עכ"פ נהנה מזה שעי"ז נצמח הדבר הלז אבל באכילה אינו אוכל אותו דבר בעצמו וז"ב בכוונתם. איברא דלפ"ז יקשה הא גם טבל אסור בהנאה של כילוי והרי הגידולין הו"ל איסור הנאה של כילוי שנכלה האיסור בהגידולים. אך נראה דהגידולין כבר נתגדלו והוא אינו נהנה במה שנכלה רק במה שגדל ממנו וכל הנאה שאינה של כילוי מותר בטבל וזו הנאה שבאה ממה שנתגדלה אף דהנאה באה ע"י מה שנכלה האיסור אבל מכל מקום זהו כשהוא נהנה ע"י שמכלהו להטבל אבל כאן זה הטבל כבר נכלה וממה שכלה לא נהנה רק ממה שצמח מזה זה מותר וז"ב ולפ"ז נראה בדבר שאין זרעו כלה דעדיין יש באותה זרע שצמח ממה שזרע ורבה וגדל בגופו שוב אסור לאכלו שהרי עי"ז נכלה האיסור והנאה של כילוי אסור מן התורה בטבל ועיין מלמ"ל פ"ד מתרומות הח"י. ומן האמור הן נסתר מחמתו מה שראיתי בספר שמלת בנימן על יו"ד סי' רט"ז שהקשה על התויו"ט דק"ל מ"ש טבל דגידולין מותרין והא הו"ל דבר שיל"מ וע"ז כתב הוא דלא ראה דברי התוס' דכיון דטבל מותר בהנאה ל"ש לאסור הגידולין ולפמ"ש דבריו תמוהים דע"כ לא כתבו התוס' רק דהו"ל זוז"ג רק דבאיסור הנאה דעכ"פ גם זה גרם והוא אסור בהנאה והרי נהנה משא"כ בדבר שמותר באכילה לא שייך זה וזה גורם דמכל מקום אינו אוכל אותו דבר שנשתנה אבל לענין דבר שיש לו מתירין דאסרינן בשביל זה דלא בטל והרי זוז"ג אינו רק מטעם ביטול ולא שייך זוז"ג כל דהוה דבר שיל"מ ועיין בר"ן בע"ז פ"ג דהלכה זו העלה דזוז"ג מתורת ביטול קאתינן עלה וא"כ בדבר שיל"מ לא שייך זוז"ג וז"ב. ויפה הקשה התויו"ט ומה שהקשה דמ"פ הש"ס על הא דאמר דגידולי היתר מעלין את האיסור מערלה וכ"כ דלא מעלין הא שאני ערלה וכ"כ דאסור בהנאה יפה הקשה אבל לא יפה השיב דבצל דאין זרעו כלה אף במקום שאסור באכילה לבד אסור דהוה כאוכל האיסור ממש ע"ש ובמח"כ ניהו דאין זרעו כלה אבל מכל מקום כל דהגידולין רבו יש לומר דבטל ומעלין את האיסור ומידי דהוה על כל איסור שנתערב אבל לפמ"ש גם זה ל"ק דניהו דהגידולים אסור היינו במקום שזוז"ג אסור וכאן בע"ז אי לר"י דס"ל זוו"ג אסור אבל לדידן דזוז"ג מותר אין מקום לקושיתו דניהו דאסור בהנאה מכל מקום בטל דזוז"ג הו"ל ביטול ובפרט בזה שרבו גידוליו על היתר ודאי בטל ומעלין את האיסור וז"פ ודבריו שלא בהשגחה. ובגוף קושית התי"ט דטבל הו"ל דבר שיל"מ ואמאי לא יהי' גידולין אסור נראה לפענ"ד דבר נכון דבאמת כל ענין דטבל הו"ל דבר שיש לו מתירין הוא משום דאפשר להפריש ולתרום עליו ולפ"ז נראה דבגידולין לא שייך זאת דהנה בהא דאמרו בנדרים דף נ"ז ע"ב דלמא לחומרא שאני הקשה הר"ן דהא חומרא דאתיא לידי קולא היא דאם יפריש מיניה וביה דלמא מעשר מן העיקר על הגידולים והו"ל מפטור על החיוב ואם מעשר ממקום אחר הו"ל מרבה במעשרות וכתב דאם אין גידולין מעלין את העיקר שוב הו"ל גידולין כעיקר כיון דמיני' קא רבו ולפ"ז כיון דבאמת בגדולין רבו על העיקר מהראוי לומר דגידולין מעלין וכמו דבאמת טבל גידוליו מותרין א"כ שוב לא שייך דבר שיל"מ דהא אין לו מתירין דל"מ להפריש דלמא מפריש מפטור על החיוב וז"ב כשמש ובזה מיושב קושית החכם מק' טורקא דשפיר פריך והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולים אסורים ולא שייך לומר דשאני טבל דהו"ל דבר שיל"מ דזה אינו כיון שבדבר שזרעו כלה הגידולין מותרין ומטעם דמעלין ושוב לא שייך דבר שיל"מ דאין לו מתירין. והנה לכאורה קשה לי בהא דפלפל בש"ס אי גידולי היתר מעלין את האיסור והא הגידולין הן כקרקע ולא שייך ביטול וכדתנן בערלה פ"א מ"ו דנטיעה של ערלה ושל כה"כ שנתערבו בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקט והובא בגיטין דף נ"ד ע"ב ופירש"י דכ"ז שהוא מחובר לא בטל והבין שארי הגאון בחוות דעת סימן ק"י ס"ק ו' משום דהו"ל קבוע ולא שייך ביטול וא"כ איך הגידולין מעלין את ההיתר וא"ל דאח"כ לכשיתלוש יהי' הגידולין מעלין את ההיתר דזה אינו דאח"כ כל שכבר נאסר הרי בא האיסור לעולם בתערובות ובכה"ג לא שייך ביטול וכמ"ש המרדכי לענין צחצוחי רוק דכל שבא בתערובות לא שייך ביטול ועיין מלמ"ל פ"א ממשכב ומושב וכאן לא שייך אידך דהמרדכי ביין בגיגית שכתב דלא שייך דבר שיל"מ כיון שבא בתערובות כמבואר באו"ח סי' ש"כ ס"ב דז"א דכאן ניכר האיסור לבדו כל עוד שלא היו גידולים וע"כ לא כתב המרדכי רק בניכר ההיתר לבדו והאיסור בא בתערובות ועיין כו"פ סי' ק"ב והיא קושיא נפלאת לפי הבנת בעל חוות דעת ובאמת שאני בתשובה אחת תמהתי עליו אבל לפי הבנתי קשה טובא. אך נראה כיון דהגידולין באו לאחר שנפסד הזריעה והגידולין רבו על העיקר ומעלהו והוה כמהפך האיסור להיתר ובכה"ג מודה המרדכי דאף שבא לעולם בתערובות מותר וכעין זה כתב הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' נ"ד דכל שבטל בששים לא שייך דברי המרדכי משום דהביטול אינו בתורת רוב רק בתורת שאין עוד בו טעם ובתשובה הארכתי בזה לברר כדבריו כן הוא ודו"ז הגאון רמז לדבריו בספר יו"ד סי' י"ד וכתב שאין לדבריו מקום ואני בררתי דבריו ואכ"מ ולפי זה מכ"ש כאן שנהפך העיקר בגידולין ופשיטא דהגידולים מעלים את העיקר ובזה נראה לפענ"ד להבין דברי חכמים שאח"כ מחלק הש"ס אמר ר"י שניא שביעית הואיל ואיסורא ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע ולכאורה אינו מובן החילוק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל פלפול הש"ס היה כיון דבעת שהיה מחובר לא שייך ביטול אי אמרינן דבטל אח"כ או לא ולפי זה חידש הש"ס דבשביעית בטל גם בעודו קרקע דכיון דעיקר איסורו על ידי קרקע שפיר בטל ע"י קרקע אבל בערלה וכ"כ שאין איסורו ע"י קרקע לא שייך ביטול בקרקע ואח"כ שוב לא יכול לבטל. ובזה ניחא מה דפריך הש"ס מקונמות והרגיש הרא"ש דהו"ל לשנויי דאין איסור ע"י קרקע ולכך לא בטל ולפמ"ש אתי שפיר דכאן איסורו עכ"פ לא ע"י קרקע ולא שייך ביטול ודמי לערלה וכ"כ דלא בטל וכמ"ש ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד בהא דאמר ר"ח מאן צאית לך ולר"י רבך וכי היתר שבהן להיכן הלך והדבר תמוה דהא כיון דאמרו גידולין מעלין את העיקר א"כ מה קושיא ועיין ר"ן מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דאין מהראוי שהגידולין יעלו את העיקר דלא שייך ביטול בקרקע ואח"כ לא הוכר ובא לעולם בתערובות וכאן לא שייך שאיסורו בא ע"י קרקע לכך בטל בקרקע דהרי מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה וכדאמר לעיל ולפי זה הא כבר הבאתי לעיל דבמרדכי לענין יין שבגיגית מבואר להיפך דכל שלא הוכר האיסור בטל והבאתי מ"ש הכו"פ סי' ק"ב ועיין בנוב"י שם שכתב ג"כ לחלק בין היכא דהמבטל קנה לו הוי' לעצמו קודם שנתערב באיסור אז בטל ולא הוה אף דבר שיל"מ ולפי זה זה שפריך כאן והיתר שבהן להיכן הלך דכל שההיתר קדם שוב נתבטל האיסור ודוק היטב. אמנם לכאורה היה מקום לחלק דע"כ לא כתב המרדכי דבטל היין היוצא בשבת ביין שבגיגית שזב מע"ש ולא הוה דבר דשיל"מ דלא ניכר האיסור רק בדבר שיש גם בעת שנתערב האיסור מההיתר אלא שאינו ניכר לעצמו בזה שייך לומר קמא קמא בטיל אבל כאן בעת שרבו הגידולין אין כאן מעיקר כלל בדבר שזרעו כלה וא"כ איך שייך לומר דקמא קמא בטל בדבר שאין כאן כעת ההיתר כלל וכעת הוא לפנינו כלו איסור וצ"ל כיון דקושית הש"ס הוא מדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וא"כ בזה עדן יש בו מהעיקר אלא שאינו ניכר העיקר והגידולים וא"כ שייך לומר דקמא קמא בטיל ושפיר פריך והיתר שבה להיכן הלך ובזה נראה לפענ"ד מה דמשני ע"כ לא שמעת ליה לרשב"ג אלא היכא דלא קא טרח אבל היכא דקא טרח בטיל ברובא והוא תימה דמה נ"מ בין טרח ללא טרח ולפמ"ש אתי שפיר דכל עיקר הסברא דהיתר לא בטל הוא משום דכיון דאין זרעו כלה הרי שייך לומר קמא קמא בטיל ולפ"ז זהו בשלא טרח לבטל ההיתר אבל כאן דקא טרח לגדלו שלא יהיה ניכר ההיתר היאך שייך לומר דקמא קמא בטיל והא הוא רוצה להיפך וע"ד שחלקו בע"ז בין צרצור קטן לגדול והיינו דכל שרוצה להחשיב אותו שגדל פשיטא דבטל ברבו גידוליו על עיקרו. ובזה ניחא מה שהקשה הר"ן דלישני לעיל בבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דשאני הכא דלא טרח ומ"ש דהו"מ לשנות הכי רק דל"מ לשנויי כן גבי ילדה שסבכה בזקנה כמדומה לי שכבר עמדתי בזה בחידושי למס' נדרים וא"כ היאך אמר שבקית תרין ועבדית כחד והא גם שם לא הוה רק חד דהך דבצל איכא לשנויי דלא טרח ולפמ"ש אתי שפיר קושית הר"ן דע"כ לא מחלק הש"ס בין טרח ללא טרח רק לענין דהיתר בטל באיסור משום דבאמת הגידולין רבו ונאסר אבל להתיר עי"ז לא שייך התירוץ דלחומרא ודאי אמרינן דהגידולין לא מבטלי העיקר וכמ"ש. ובזה מובן מה שמחלק הש"ס אח"כ דגבי מעשר שאני דהתורה אמרה עשר תעשר והיתירא זרעי אינשי ולא איסורא והיינו דבכה"ג ודאי לא שייך לומר דרצה לבטל האיסור דהא איסורא לא זרעי אינשי וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ושפיר שייך לומר דהיתר שבה להיכן הלך ועיין בר"ן שנדחק בזה ולפמ"ש אתי שפיר ודוק ועיין בש"ב שם שהאריך בסוגיא זו ולפי מה שכתבתי יתיישב כל ההערות. והנה מה שהקשה על הא דאר"י בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר והקשה לפמ"ש הר"ן גבי הא דקאמר שאני מעשר דאמר קרא עשר תעשר דאיסור באיסור לא בטל הא גם כאן הוה איסור באיסור ע"ש הנה לא ביאר דבריו דלמה קרי ליה איסור באיסור ובלי ספק כוון למ"ש הר"ן דלא הותר בשביל טבל רק משום תרומה בלבד אבל עדיין לא קשה דהא לענין אכילת עראי דמותר בטבל שוב הו"ל איסור בהיתר ובטיל ואולי יש לומר לפמ"ש הר"ן בטעם דהיתר בהיתר לא בטיל משום דגם כעת הם שווים במינם ובאיכות א"כ ה"ה להיפך באיסור באיסור אף דאכילת עראי מותר מכל מקום כיון דלענין קבע הו"ל איסור באיסור לא שייך ביטול דעכ"פ יותר שווים הם בעצם ובאיכות. אך נראה דלפי המסקנא דמוקי הש"ס הך דר' ינאי בגידולי גידולין וא"כ ניהו דאין מבטלין זא"ז אבל עכ"פ לא בטל מיניה שם גידולי תרומה וגידולי טבל דעכ"פ הגידולין של טבל אין להם עדיפות על גידולי תרומה ואם כן הא גידולי תרומה דהוה תרומה אינו רק מדרבנן וא"כ שוב אינו איסור באיסור דגידולי תרומה אינו איסור ממש דהא מדאורייתא חולין הוה וגידולי טבל הם איסור ושוב לא שייך לומר דאיסורין אין מבטלין זה את זה וא"כ לכך שפיר מותר בשביל תרומה. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דפריך הש"ס מטבל וקשה שאני טבל דהו"ל דבר שיש לו מתירין ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשה כיון דעכ"פ דבר שיל"מ אינו רק דרבנן א"כ שוב מהראוי שלא יבטל הגידולי תרומה דגם הוא מדרבנן ומה אולמא זה מזה ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא בביאור כל הסוגיא עמומה שכל הקדמונים נדחקו בה
5
ו׳והנה החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' הקשה דאמאי גידולי הקדש מותרין והא כל דאסור בהנאה גדולין אסורין והרי אסור להנות מהקדש ומועלין בו וא"כ הו"ל כערלה שכתבו התוס' בע"ז דף מ"ט דאסור בהנאה ולכך גידוליו אסורין וה"ה הקדש ולפענד"נ עפמ"ש למעלה דהטעם הוא דלכך כל שאסור בהנאה הגידוליו אסורין משום דלא גרע מזוז"ג דאסור בהנאה דלענין הנאה לא שייך זוז"ג. ולפ"ז נראה לפענ"ד לפמ"ש בחידושי הרמב"ן פרק הספינה דלכך בהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אין מועלין במה שבתוכן דאף דחצר דהקדש קני לה אין מעילה בזכייתה וביאור הדברים דלא מצינו מעילה רק בהקדש שהקדישו אדם אבל לא במה שמאיליו זכה בו ההקדש ולפ"ז גידולי הקדש דלא הקדישו אדם רק שבא ממילא בזה שוב אין מועלין בה ולא אסור בהנאה ולא שייך שם הקדש עלה ולכך גידוליו חולין כנלפענ"ד דבר נחמד ועדן צ"ע
6
ז׳והנה במ"ש בשבת דף י"ז דגידולי תרומה שאל אותי הרב מוה' אברהם קאמפף דאדרבא הי' לנו לומר גידולי תרומה חולין ושוב לא יזרע דהא מפסיד התרומה עי"ז שהוא זורע אותה והו"ל גידוליו חולין והרי קיי"ל דאסור לבטל תרומה ולהפסידה וכבר כתב הא"מ ח"ב בתשובה סי' ח"י דאסור לבטל תרומה בחולין בשביל זה דהו"ל מפסיד את התרומה. והשבתי דזה אינו דכיון דחשו שמא יזרע ומה"ט אמרו דיהיה תרומה והיינו דחשו דלמא לא ידע או שידע ויעבור וא"כ כל דנימא דגידולי תרומה חולין והרי אנן מבטלין התרומה ומפסידין אותה דבאמת אם יעבור ויזרע יהיה מותר ולכך עשו חז"ל תקנה שיהיו גידולי תרומה ולא נפסיד אנחנו בידים התרומה וז"ב. והנה שאלני אחד בהא דאמרן הא נמי תנינא גידולין חולין והקשה הר"ן בשם הרשב"א דאדרבא היה לו להקשות להיפך דהיאך שרי בצל של תרומה בגידולי גידולין הא דבר שאין זרעו כלה אסור אף בגידולי גידולי וע"ז שאל עלם משכיל דהא הר"ן כתב הטעם במשנה דגידולי גידולין אסור בדבר שאין זרעו כלה משום דמעורב בתוכו מן האיסור הראשון ונדרים הו"ל דבר שיל"מ וא"כ תרומה דלא מקרי דבר שיל"מ דאינו מצוה לאתשולי כדאמרו דף נ"ח שוב גידולין מותרין. ולכאורה כהוגן שאל. ולק"מ דכשם דגידולי תרומה אסורים משום גזירה דלמא משהי לה ואתו בהו לידי תקלה וא"כ כל שאין זרעו כלה אכתי ישהה לה שיהיה גידולי גידולין ויהי' מותרין כל שאין זרעו כלה אכתי ישהה לה שיהיה גידולי גידולין ויהי' מותרין ויבא לידי תקלה ושפיר מקשה הרשב"א ודו"ק היטב. והנה בהא דאבעיא בפרק העומר במנחות דף ס"ט בשבולת שהביא שליש קודם לעומר ושתלן לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן ושריא עומר וע"ז הקשה החריף מוה' משה וואלף ני' מזוזה דלהרא"ש בסוגיא דגידולין דכתב דעיקר ודאי אינו מבטל את הגידולים מהו מבעיא לי' הא הגידולין ודאי אסורים ואסור גם העיקר דאי אפשר להבדיל ואף שרש"י כתב דהוסיפה רק משהו מ"מ הא עומר דבר שיל"מ הוא ואף במשהו לא בטל. ואני אומר דגם להר"ן קשה דכיון דעומר הוה דבר שיל"מ למה יתבטל הגידולין בעומר:
7
ח׳אמנם אחר העיון ל"ק דשם מבעיא ליה אי חייב מלקות באם אכל כזית דאי נימא דאזיל בתר הגידול ולא שרי עומר חייב מלקות או דלמא דאזיל בתר העיקר ועכ"פ לא שייך חיוב מלקות וכגון דאין בו כזית מהגידולין רק עם העיקר וז"ב ופשוט. והנה הרב מוה' אברהם קאמפף ני' הגיד לי ביום כ' אדר שני טעם דלכך בטבל גידוליו אסור משום דטבל הנאה של כילוי אסור ולכך אף דבר שזרעו כלה אסור דעכ"פ הנאה של כילוי אסור משא"כ בתרומה דלא אסור הנאה של כילוי לכך גידוליו מותר בדבר שזרעו כלה ואני אמרתי דאף שלכאורה דבר גדול דיבר מכל מקום ז"א דניהו דהנאה של כילוי אסור היינו מאותו דבר עצמו ולא מדבר שזרעו כלה ונפסד ופ"ח בא לכאן וז"ב ודוק.
8
ט׳והנה בשנת תרי"ז היה אצלי ש"ב הרב החריף מוה' פנחס בורשטין ני' והקשה אותי בהא דמבואר בפ"ב דמס' מעשר שני משנה ג' דתלתן של מעשר שני תאכל צמחונים ופירש הרע"ב כשהן ירקות לחות ולא יניחם עד שיגדל והקשה בתוס' חדשים שם דהיאך שייך מעשר שני קודם שנגמר ונתלש וע"ז אמר הוא דהיינו תלתן של מעשר שני שנטע וע"ז שפיר חל מע"ש על הגידולים. ואני השבתי דהא גידולי מעשר שני חולין כמבואר בפ"ט מתרומות מיהו יש לומר דמיירי כשנכנסו לירושלים דבכה"ג הן מעשר וכמ"ש הרמב"ם פ"ו ממעשר שני הט"ו וע"ש בכ"מ ומה שהקשה מעלתו על הראב"ד בפ"ב ממעשר שני הי"ד ולא בעי שיטמאו מה כוון הראב"ד ולפענ"ד נראה דהראב"ד מפרש דה"א הא דסגי באכילת צמחונים ולא צריך שיהיה תבשיל בנטמאו דוקא אבל כל שלא נטמאו אסור לאכול צמחונים כ"א ע"י הבישול או עיסה וע"ז קמ"ל הירושלמי דלא בעי שיהיה טמא דוקא כנלפענ"ד ועבר"ש שם:
9