שובי שובי השולמית ב׳Shuvi Shuvi HaShulamit 2

א׳פתיחה שניה

ב׳בראשית כל דבר דע כי כל מה שתלמוד בסודות הקבלה בעניינים הרוחניים של מעלה אע״פ שתמצא שבהכרח הדברים ע״ד ציורים הגשמיים אשר משיג כח ראייה עינינו ושעלינו, הנה עכ״ז אין הדברים כפשוטן, וא״א לשום אדם גשמי להשיג מהותן ועניינם באמת, יען כי כח המדמה שבאדם איני יכול לצייר בציור רוחני ואינו משיג אמיתותו כלל.

ג׳ועל כן אי אפשר לני לדעה אמיתות הסוד של התלבשות העולמות זה בזה והפרצופין זה בזה, ואיך עומדין הפרצופין מראש ועד סוף, ואיך יהיה ענין עלייתם וירידתן, ואיך הוא פרטותן וכללותם, ואיך הם נכללים זה בזה, וכ״ש שא״א לדעת מהותן ואיכותן ומראיהן של העולמות והספירות באמת, גם אי אפשר לנו לדעת סוד הזווג הנעשה למעלה איך הוא, גם איך נעשה ענין עיבור ויניקה ומוחין, ואיך הוא ירידת השפע מפרצוף לפרציף וממדרגה למדרגה, ואיך משתנים הבחינות והמדרגות למעלה כפי הזמנים, ואיך נעשה התיקון והפגם למעלה על ידי מעשה התחתונים, וכ״ש וכ״ש שא״א לשום אדם לידע ולהשיג ולנייר ענין הצמצום הנעשה למעלה, לא מבעייא צמצום הראשון אשר לא אפשר להבין ולידע עניינו ולציירו בשכל כלל, אלא גם שאר בחינות הצמצום אשר נעשו בפרצופים הנאצלים ג״כ א״א לידע ולהבין עניינם ולציירם בשכל כלל, גם כל הדרושים הנזכרים בזוהר ואדרא ובספרי רבינו האר״י זיע״א א״א לשום חכם ומקובל בעודו מגושם בעוה״ז בגוף לידע אמיתותן ואפילו שיעור שיפת גרגיר של חרדל מן הדרושים ההם.

ד׳ושא עיניך וראה מ״ש רבינו זלה״ה בריש שער ההקדמות בהקדמה א׳ וז״ל ואמנם דבר גלוי הוא כי אין למעלה גוף ולא כח בגוף חלילה וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך ח״ו, אמנם לשכך את האזן לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנושי לכן נתן רשות לדבר בבחינת ציורים ודמיונים כאשר הוא פשוש בכל ספרי הזוהר וגם בפסוקי התורה עצמה כולם כאחד עונים ואומרים כדבר הזה, כמו שאמר הכתוב עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ, עיני ה׳ אל צדיקים, וישמע ה׳, וירא ה׳. וידבר ה׳ וכאלה רבות. וגדולה מכולם מה שאמר הכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו וכו׳, ואם התורה עצמה דברה כך, גם אנחנו נוכל לדבר כלשון הזה עם היות שפשוט היא שאין שם למענה אלא אורות דקים בתכלית הרוחניות בלתי נתפשים שם כלל, וכמו שאמר הכתוב כי לא ראיתם כל תמונה, וכאלה רבות.

ה׳ואמנם יש עוד דרך אחרת כדי להמשיל ולצייר בה הדברים העליונים והם בחינת כתיבת צורת האותיות כי כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון, וגם תמונה זו דבר פשוט הוא כי אין למעלה לא אות ולא נקודה, וגם זה דרך משל וציור לשכך את האזן כנזכר, ושני בחינות ציורים אלו אם ציור האדם ואם ציור האותיות שתיהם מוכרחים להבין ענין האורות העליונים כאשר תראה ספרי הזוהר בנויים על שתי בחינות הציורים האלה עכ״ל זלת״ה.

ו׳לכן תמצא בשער הכונות בדרושי ספירת העומר דרוש י״ב על דרוש הקטנות שכתב רבינו מהרח״ו זלה״ה שצריך להעלים הסוד הזה אם מפאת עצמו ואם מפני שאין אנו יודעים אמיתתו אפילו כטיפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא עכ״ל, א״כ מזה תקיש לכל הדרושים, ומי לנו גדול כרבינו האר״י ויע״א ותלמידו מהרח״ו זלה״ה והמשכיל יקיש ויבין מזה כי כל הסיבה מפני שאע״פ שמוכרחים לתפוס הדברים בלשונות אלו שהם נראין פשט הענין כדי לאחוז בהם ולהוציאם בפה, עכ״ז אין הדברים כפשטן והם עמוקים עמוקים במאד וא״א לצייר אמיתותן בשכל, לכן הרחבת הדיבור בהם הוא סכנה מאחר שהם מדברים בסוד הקטנית.

ז׳וכן בדברי הזוהר תמצא כמה וכמה דברים שהם פשוטים אך באמת הם עמוקים מאד ואין הדברים כפשוטן, וזו היתה מעלת רשב״י ע״ה שניתן לו רשות לדבר ולדרוש בסודות התורה מפני שהוא יודע להלביש הדברים ולהעלים אותם, נראים פשוטים אך הם עמוקים מאד מאד, וכמ״ש הסבא ע״ה בפרשת משפטים דף ק׳ ע״ב וז״ל בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי וכו׳, ופירש רבינו זלה״ה על זה בשער מאמרי רשב״י וז״ל, דע כי נשמות הצדיקים יש מהם שהם מבח״ אור מקיף ויש שהם מן אור הפנימי וכל אותם שהם מצד אור המקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא לימי שראוי להבינם. והנה רשב״י ע״ה היתה נשמתו מצד אור המקיף ולכן היה בה כח להלביש הדברים ולדורשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שהוא ראוי להבינם, ולכן ניתן לו ישות לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו, אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו, וזמ״ש בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחו׳ וכו׳, ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב״י ע״ה שאין כל מוחא ומוחא יכול להבין דבריו עכ״ל ז״ל.

ח׳גם לך נא ראה מ״ש רבינו זלה״ה בביאור אדרא רבא על דף קכ״ח וז״ל השמר בנפשך מאד מאד אל יעלה בדעתך שהדברים כפשטן כמ״ש רז״ל שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כי חלילה להאמין דברים כפשוטן וכו׳ ע״ש, ושם ביאר הסוד הזה מה עניינו, וגם הביאור הנז׳ אשר ביאר רבינו זלה״ה אין אנו יכולין לעמוד על אמיתות הענין ולהבינו כראוי כי לא נוכל לצייר ד״ז בשכלנו ורק אנחנו לומדים הדברים כמו חלום ודבריו ז״ל הנז׳ העתקתים בפרק סעיף ע״ש.

ט׳ועוד שא עיניך וראה מ״ש רבינו ז״ל בעץ חיים שער מ״ן ומ״ד על זווג אב״א דאין דברים אלו כפשוטן ע״ש ותבין ותקיש מזה לכמה עניינים.

י׳עוד תראה מ״ש המקובל החסיד הרש״ש ז״ל בספר אמת ושלום בהגהותיו על עץ חיים שער ל״ז הנקרא שער יעקב ולאה פרק ב׳ ממ״ש רבינו ז״ל בענין עמידת פני פרצופי או״א וז״א בהיותן מלבישין את א״א וכו׳ והרש״ש ז״ל נתקשה בזה וכתב מה שכתב ובסוף דבריו כתב וז״ל וה׳ יכפר בעדי כי דברים אלו אינם כפשוטן אלא שדברתי בלשון שנשתמש בו הרב אבל אמיתות עניינים אלו ידעתי דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואם היה אפשר להבין האמיתות לא היה מקום להקשות עכ״ל, ואתה הקורא שים על לבך והבן ב׳ מלות קצרות אלו שכתב הרש״ש ז״ל וכן הוא בכמה דברים ועניינים.

י״אועוד ראה להרש״ש ז״ל בהקדמת רחובות הנהר בענין העליות של הפרצופים העליון וכו׳ וז״ל אמנם צריך להבין ענין עליות אלו לפי משמעות פשט הדברים אע״פ שאינם כפשוטם שיש בהם סודות נעלמים הנה מתוך פשטם אפשר להבין טעם מסודם אע״פ שאין לסודם דוגמא עם הפשט כי הם סודות נעלמים עמוק עמוק ליה מחשבה תופסת בהם כ״ש דיבור א״א שדברה תורה כלשון בני אדם וכנז׳ בסוף ההקדמה הראשונה משער ההקדמות וז״ל ואמנה דבר גלוי הוא כי אין למעלה לא גוף ולא כח בגוף חלילה וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך ח״ו אמנם לשכך את האזן לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים בלתי נתפסים בשכל האנושי וכל וכו׳ (הוא לשון הרב ז״ל אשר העתקנו לעיל ואין צורך להעתיקו פ״ב) עכ״ל ז״ל.

י״בגם ראה תראה עוד מ״ש רבינו זלה״ה בשער הגלגולים בסוף הספר וז״ל ספר לי ה״ר יצחק הכהן ז״ל כי בעת פטירת מורי ז״ל כשיצאתי מאצלו נכנס הוא אצלו ויבכה לפניו ויאמר וכי זו היא התקוה שהיינו כולנו מתאוים בחייך לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם, וישיבהו אלו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם לא סלקוני מהעולם הזה קודם זמני, ועודנו מדבר עמו שאל עלי ואמר היכן הלך חיים וכי בשעה זו הלך מאצלי, ויצטער מאד, והבין מדבריו כי היה ברצונו למסור לי איזה דבר סתר, אז אמר לו מה נעשה מכאן ואילך, ויאמר תאמר לחבירים משמי שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתים כי לא הבינו אותה כראוי ויבואו ח״ו לידי כפירה ואבוד נפש ואמנם הרח״ו לבד יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר, ויאמר וכי ח״ו אין עוד לנו תקוה, ויאמר לו אם תזכו אני אבא לכם ואלמדכם, ויאמר לו איך תבא ותלמדנו אחר שאתה נפטר עתה מעולם הזה, ויאמר לו אין לך עסק בנסתרות איך תהיה ביהתי לכם אם בחלום אם בהקיץ אם במראה, ומכך א״ל קום צא מהר מזה כי אתה כהן והגיע וכו׳ וטרם שיצא ממפתן הבית פתח פיו ויצאה נפשו בנשיקה זלה״ה זיע״א עכ״ל זלה״ה. ועתה אתה הקורא תעשה ק״ו אם לתלמידיו הגדולים שלמדו הסודות האלו ממנו עצמו פה לפה אמר להם כך, ק״ו בן בנו של ק״ו להלומד הסודות האלו מן הספרים, על כן הזהר והשמר לבל תצייר הדברים בשכלך כפשוטן.

י״גואל תאמר א״כ מעתה טוב שלא ללמוד מאחר דרבינו האר״י זלה״ה אפילו לתלמידיו הזהירם כנז״ל, דע כי אזהרת רבינו זלה״ה לתלמידיו היתה מפני שחשש פן יסמכו על דעתם כי חושבים כל הדברים כפשוטן וחושבים שעמדו על אמיתות כונתו בהם, ועי״כ יצואו לחדש איזה הבנה בשמיעות ששמעו ממנו, ולא תהיה הבנתם אמיתית כפי כונתו ז״ל, והוא כדרך המקובלים האחרונים כאשר מתקשים באיזה דבר ממקום למקום ומענין לענין עושים איזה סברא וביאור משכלם, ובזה הענין אפשר לבא לידי טעות וכפירה ח״ו, כי דברים אלו באמת לא נמסרו ביד שכל האנושי להוסיף ולחדש בהם אפילו כל שהוא, והואיל והזמן ההוא היה עדיין בו תגבורת של קליפה יש לחוש פן יכשלו ויבואו לידי מעות ח״ו, ולכן הזהירם בזה, גם ידע כי מה שכתבו הם שמועות ממנו בספר לא ידעו לכתוב הדברים כהווייתן לפי כונתו ונפל בהם טעות, וכאשר נמצא אח״ך כמה טעיות בהעתקה של תלמידי רבינו זלה״ה אשר יש בהם דברים הפך מכתבי מהרח״ו ז״ל האמתיים.

י״דוכמו שכתב מהרח״ו ז״ל בהקדמתו לשער ההקדמות וז״ל ואשכילך ואורך דרך זו תלך, דע כי מן היום אשר מורי זלה״ה החל לגלות זאת החכמה לא זזה ידי מתוך ידו אפילו רגע אחד וכל אשר תמלא כתוב באיזה קונטריסים על שמו ז״ל ויהיה מנגד מה שכתבתי בספר הזה טעות גמור הוא כי לא הבינו דבריו, ואם יש בהם איזה תוספת שאינו חולק עם ספרנו זה אל תשית לבך בקבע אליו, כי שום אחד מהשומעים את דברי קדשו לא ירדו לעומק דבריו וכונתו ולא הבינום בלי שום ספק, ואם יעלה בדעתך לחשוב שתוכל לברור הטוב ולהניח הרע אל בינתך אל תשען, כי הדברים האלו אינם מסורים אל לב האדם כפי שכל אנושי, והסברא בהם סכנה עצומה, ויחשב בכלל קוצן בנטיעות ת״ו לכן הזהרתיך ואל תסתכל בשום קונטריסים הנכתבים בשם מורי ז״ל, זולתי במה שכתבנו לך בס׳ הזה, ודי לך בהתראה את עכ״ל ז״ל. והן הן הדברים אשר כתבנו בחששת רבינו זלה״ה בצווי הנז׳ להר״י הכהן ז״ל על החברים, וכבר, ידעת כי הצלחת רבינו מהרח״ו בהשגת החכמה שזכה לירד לעומק כונת דברי רבינו ז״ל ולא החטיא, הכל הוא מצד גודל קדושת נשמתו שהיתה גבוהה מאד. זאת ועוד שהשקהו רבינו זלה״ה מן בארה של מרים אשר בתוך ימה של טבריה, ובזה נתיישבה החכמה בלבו וקלט כל הדברים הנפלאים האלה בזמן מועט ולא שינה בהם ולכן סמך עליו רבינו האר״י זיע״א כי ידע ג״כ שבודאי לא יוסיף אפילו אות מדעתו וכאשר תמצא כן בכל ספריו שהיה נזהר בענין זה מאד מאד.

ט״ואמנם עתה בזה״ז ששלי״ת באו כל דברי רבינו זלה״ה מסודרים יפה יפה כפי שמועות האמתיות ששמע רבינו מהרח״ו ז״ל ממנו, והוא אחר פטירת רבינו זלה״ה טרח ויגע בהם יגיעה גדולה עד שסידרם יפה יפה, וגם עור שנתמעטה הקליפה בזה״ז ויש סייעתא דשמייא לאדם הלומד לש״ש שלא יכשל, הנה בודאי כל אדם שיודע ערכו ונזהר לבלתי יוסיף או יגרע ח״ו מדעתו, ואם יתקשה באיזה קושיא ידע שהקושי בא מחסרון ידיעתו, והכל הם דברי אלהים חיים, הנה ודאי שאין כאן שום חשש בלימוד ואין לו לאדם לפטור עצמו מן הלימוד הקדוש הזה, ורק יזהר וישמר בכל האזהרות שהוזהר בהם בענין לימוד הזה וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ט״זוהא לך מ״ש הרב המקובל מהר״י אירגאם ז״ל בספר שומר אמונים בעיקר החמישי שאינו גוף ולא כח בגוף וכו׳ וז״ל הנה הרחקת הגשמיות מן האלוה היא הסכמה מכל חכמינו ז״ל מוכרחת מן הסברא ומן הכתובים, אמנם לא הכל יודעים מהו ענין המוגשם ומהו ענין הרוחני הפשוט, ולכן רצוני להאריך מעט בענין זה כדי להצילך מעט מן הטעות שטועים בו כמה וכמה אנשי זמנינו. הנה רבים חושבים לדמות האלוה שהוא אור גדול זך ובהיר וכיוצא בחושבם שענין זה אינו גוף, והוא תכלית השבוש והטעות, כי האור עם היותו יקר שבמחושים עכ״ז הוא גשמי, ואין לך שום דמיון מתדמה שלא יהיה דמות הגוף, וכמ׳ש האר״י זלה״ה בסוף ספר מבוא שערים כי הכח המדמה שבאדם אינו יכול לצייר רק ציור גשמי וחומרי לא בציור רוחני הנקרא צורה ונפש, אבל השכל שבאדם ישיג מציאות הצורה עצמה, וישיג החומר כמותו ותכונתו, אך זהו דוקא על ידי כח הדמיון שהוא כלי השכל וכו׳ עכ״ת דבריו. והנה מכאן תלמוד מהו ענין הפשוט הרוחני ומהו ענין המוגשם, כי כל הנכנם בשכל הוא פשוט בעבור שהשכל אינו גשם, וכל הנכנם במדמה הוא מוגשם, ולעולם לא יוכל ציורו להמלט מעקרי הגשם בעבור שהוא כח גופני, ולכן אף הדברים שאינם גשמיים הוא מדמה אותם גשמיים.

י״זהמשל בזה הנה השכל ישכיל ע״פ טענות וראיות שיש מציאות צירות נפרדות מן החומר, אמנם אם תרצה לדמות בדמיונך שום צורה מהצורות הנפרדות אפילו שתזכך אותה כל הזכוך שדמיונך יכול לדמות עכ״ז הרי הוא גוף, ואין ממין המציאות ההוא לא המלאכים ולא הנשמות, ולפיכך לא השתמש מהדמיון בעניינים הרוחניים כי לעולם לא יראה לך אלא דמויים גשמיים.

י״חוהזהר כשתכוין בשום ספירה מהספירות שלא תדמה בה שום דמיון בכח המדמה אשר לך שיכניסך הדמיון בהגשמת הספירות והוא טעות גמורה ועין פלילי. אמנם תשכיל בשכלך השכלת עניינה ותדמה צורת אותיות השמות שזה מותר לך, אבל המדמה יותר מאותיות מגשים, ודמיון האותיות הוא בהשכלת השכל שהוי״ה זו מורה על סוד ספירת פלונית כידוע מספר הכונות, וכ״כ הרמ״ק ז״ל בספר אלימה עין כל ת״א פ״ה.

י״טאמנם בא״ס לא הותר לך לדמות שום דמיון כלל, לא דמות אותיות ילא שום דמיין להשכיל בשכלך שיש שכל פשוט ולמעלה מהכל הוא הא״ס ית״ש שלא נדע ממנו כלים, רק שישנו ויחוייב מציאותו, ולכן הזהר כי כשתשכיל בשכלך שיש אלוה שיהיה בדרך רצוא לחייב מציאותו בשכלך, ושוב שלא תדמה שום דמיין וציור כלל ועיקר, כי הדמיון רן אחר השכל, ולכן נאמר בס׳ יצירת ואס רן לבך שוב לאחור, ותזהר היטב בדבר הזה כי הוא עיקר גדול באמונת :

כ׳גם בכלל העיקר הזה הוא שאסור לחשוב שיש בא״ם שום כח נפשי ח״ו, וכמ״ש הראב״ד ז״ל בתחלת הקדמתו לפירוש ס׳ יצירה וז״ל והזהר מאד בנפשך כי אמרי הנה נצטיירו בחכמת אלהים, שלא יעלה בדעתך לומר שיש כח נפשי בעילת העלות ח״ו, וכל מי שיעלה בדעתו לומר דבר מכל אלת אין לו חלק באלהי ישראל ובתורתו עכ״ל. והוא ג״כ מה שאמר ר״ש בפ׳ פנחס דף רנ״ח וז״ל אוף הכי נשמתא על שלטנותא דכל איברים דגופא אמתיל לה לגביה, לאו דאיהי דמיא ליה איהי בעצמה, דהוא ברא לה ולית ליה אלוה עליה דברא ליה, ועוד נשמתא אית לה כמה שינויים ומקרים וסיבות דאתקריאו לה, מה דלאו הכי למארי כלא, בגין דא איהי אדמיא לגביה בשולטנותא דיליה על כל איברי גופא אבל לא במלה אחרא עכ״ל. הרי שאין שום דמיון לנשמה עם הא״ס ב״ה כי אם בשולטנותא דילה עלי כל איברי נושא, ובכלל השולטנות הם הששה עיקרים המפורשים במאמר רז״ל אשר אנחנו עוסקים בביאורו, אבל במלה אחרא לא אדמייא לגביה, לפי שהשינויים ומקרים וכוחות שיש לנשמה הם חסרונות שלא ידמה בהם הא״ס, ואפילו בדרך משל כי החסרונות יסולקו ממנו מכל וכל, וכמ״ש המקובלים שהא״ס הוא שלימות מבלי חסרון.

כ״אהאמנם מה שתמצא בספרי המקובלים שקוראים בשם אור אל פעולות הא״ס והספירות אינו מפני שהם עצמם אור, רק מפני שקצר מצע שכלנו בעודו מלובש בחומר הגוף להשיג מהות ועצם הרוחניים, וכן אי אפשר לצייר פעולות הרוחניים היאך הם כדי לתאר אותם בשם אמיתי, לכן כינו אותם בתואר אור כי הוא היקר שבמחושים.

כ״בועוד שיש באור סגולות ועניינים שהוא מתדמה בהם אל הנאצלים, הא׳ כי האור הוא מתאצל מסיבתו מבלי שיפרד ממנה שהרי אם יתעלה השורש לא ימנא האיר כלל, משא״כ בשום דבר נברא דאף שיפרד ממקורו יהיה לו מציאות בעצמו כגון אם תחתוך האילן ויפרד משרשו מ״מ ישאר אילן יבש, ואם יתייבש מקור המעין ישארו המים שיצאו ממנו ולא יתבטלו, וכן הוא ברוח אם תמלא הנוד מרוח הנופח ותקשור אותו היטב ישאר שם הרוח אף שיפסק משרשו, אבל האור אינו כן כי אם תסגור החלון שממנו בא אור השמש אל הבית בפתע פתאום יתבטל כל האור שהיה בתוך הבית כיון שנפרד משרשו. הרי מבואר שהאור לעולם הוא קשור בשרשו וסיבתו ולא יפרד ממנו, ומפני זה מתארים הספירות בשם אורות כי הם יוצאות ומתאצלות מהשמש האלהי ואינם נפרדות ממנו ח״ו אלא לעולם הנאצל קשור בשרשו ותמיד נח המאציל בנאצל. עוד יש דמיונות דחסים לאור עם הדברים הרוחניים וכו׳. ועיין בס׳ אלימה עין כל תמר שני פ״ג שהביא שם ג״כ יחוסים וטעמים אחרים זולת הנז׳ שבעבורם נמשלו הספירות לאור ע״ש.

כ״גהעיקר הששי רואה ואינו נראה, ר״ל שאינו מושג כלל כי עם היות שאנו יודעים שישנו וחוייב מציאותו, מ״מ אין אנו יודעים מה הוא, וכמ״ש האר״י זלה״ה בס״א ענף א׳ וז״ל הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה אין קץ הנקרא א״ם שמו מוכיח עליו שאין בו תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר, והוא מופשט ומובדל מכל המחשבות וכו׳ עכ״ל, הרי בפירוש שאין הא״ס מושג ונתפס בשום מחשבה, ואפילו הספירות אין להם השנה כלל במהותו, וכמו שהאדם אינו מכיר מהות הנשמה שבו אלא יודע שהנשמה שופעת בו, כך אין הספירות מכירות בא״ס, אלא הם אליו כגוף אל הנשמה, יודעות הם שכחם ושפעם הוא ממנו, אבל אינם מכירות בו אלא פעולותיו, וזה עיקר האמונה שאין מי שידע אמיתת עצמותו אלא הוא בעצמו, מפני שאם נאמר שאמיתת עצמותו ידועה, יהיה לו תכלית וגבול, וגס אין לחלק השגה זו לחלקים ולומר שיהיה חלק מעצמותו מושג לזולתו, כי יתחייב ריבוי בעצמותו מבחינות שונות חלק מושג וחלק בלתי מושג, והוא ית״ש אין בו חלקים ולא בחינות אלא אחדות פשוט בתכלית הפשיטות, ולכן אם נאמר שנדע חלק נדע הכל, ומי שישיג מקצתו ישיג כולו, אך באמת שזה וזה נמנע הוא שא״א להשיג כלל.

כ״דוזהו שאמרו בתיקונים דף י״ג רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחשבן אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין לית מחשבה תפיסא בך כלל וכו׳. ובזוהר חדש דף נ״ה אמר כל מחשבתין לאן למחשב ביה ולית חד מנייהו דידע לאשגא ליה וכו׳, הוא תפיס בכל מחשבתין ולית מחשבה ידיעא ביה וכו׳ ע״ש. וא״ת דבר״מ פ׳ בא דף מ״ב אמרו כי הטעם שהוצרך להאציל הנאצלים הוא בגין דישתמודעון ליה במדות דיליה, וא״כ משמע שהוא מושג ונודע מהותו על ידי הספירות, הא ליתא ודאי, כי מה שאמרו בגין דישתמודעין ליה אינה ידיעת מהותי כי זה נעלם היא ובלתי מושג אחר הבריאה כמו קודם הבריאה, אבל היא ידיעת קצת מגדולתו על ידי פעולותיו, כ׳ על ידי האצילות נגלה ונודע אלינו עוצם גדולתו והשגחת ממשלתו בכל העולמות, וסדר הנהגתו, כי על ידי הספירות יפעול הא״ס השינויים וישגיח בעניינים חולפים, ולא ישיגהו מזה שינוי כלל ח״ו, מה שלא היה אפשר בלתי אלילות הספירות, וכן כמה וכמה פנות התורה שא״א להעמיד אותם אלא בהם, כאשר ראינו החוקרים כי מפני הרחקת הרבוי והשינוי וההפעלות מהא״ם, נעלם מהם אלהותו ומכחישים השגחתו, וכמה מניינים עוד שאין ראוי להעלותם בכתב. ולא כאלה חלק יעקב המאמינים במציאות הספירות, כי על ידיהם יצדקו ויובנו עיקרי התורה ופנותיה, ומפני זה הוא שאמרו דהוצרך האצילות בגין דישתמודעון ליה כי אפילו השגת פעולותיו והשגחתו לא יושג ולא יתגלה כי אם על ידי הספירות כנז׳, אמנם השגת מהותו הוא נמנע מכל הנמצאים עליונים ותחתונים, כי כל השכלת הנמצאים אינה אלא לידע פעולותיו, דהיינו שהכתר משכיל להשיג את עצמו והנפעלים ממנו באמצעות כח הא״ס השופע בו, וכל שאר הנמצאים כמו כן כל השגתם הוא בפעולות הא״ס, ואין מי שיכיר אמיתת הפעולות ומציאותם כפועל עצמו, ואחריו ירדו ההשגות כפי רדת הנמצאים.

כ״הוגם הידיעה בחיוב מציאותו יגדל או ימעט עד״ז, והוא כי אנו נדע חיוב מציאותו מהכרת, או שנים, והמלאכים יחייבו מציאותו ממאה הכרחיות, והמתעלים עליהם ממאה אלף הכרחיות, ועוד אנו נחייב מציאותו מכח אלו הפעולות הגשמיות שהם פתוחות בערך הנפלאות העליונות, והעליונים יחייבו מציאותו מצד הפלאים העליונים, והנמצאים המשובחים, ולכן יקבע חוזק דבקותם באמונתם דבקות נפלאה בתשוקה חשובה ויתעדנו בהשגה ההיא תכלית עידון.

כ״ונמצא דעם היות שנשוה כולנו באמונה הכוללת שנדע שיש אלוה לא ישתוו כולם בחיוב ידיעה זו ואינו דומה מי שיכיר הגלגלים והנמצאים הגשמיים לבד, ויכריח מתוכם מציאות האלוה למי שיכיר פרטי הנמצאים של עולם העשיה ועולם היצירה ועולם הבריאה ועולם האצילות, ומתוכם יחייב מציאותו ית״ש כי זה יחייבנו חיוב נפלא, אמנם השגת עצמותו ומהותו אין מי שישיגהו כלל, וכבר האריך בכל זה הרמ״ק ז״ל בס׳ אלימה עין כל, תמר א׳, פ״ג, וכן כתבו כל שאר המקובלים זלה״ה עכ״ל.

כ״זוהא לך מ״ש הגאון הרדב״ז ז״ל בהקדמתו לכפר מגן דוד וז״ל, דע כי סבת הסבות ועילת העילות האחד הפשוט הקדמון אשר לא קדמו העדר, הוא האציל עשר ספירות קדושות בדרך אצילות זו מזו, אבל יש גבוה למעלה מהם (הוא א״ק) נמשך מן הרצון הקדום (הוא א״ס) כי הוא אמר ויהי וממנו נאצלו הי״ס ונשארו אצל עומדו אדוקות וקשורות בקימונו של עולם (הוא א״ק הנקרא קדמונו של עולם) ונקראו בלשון חכמים מדות והם כוחות אלהיות, היו בכח מאצילם עד עלות הרצון וחפץ מוחלט כאשר גזרה חכמתו יתברך להוציאם מן הכח אל הפועל להנהיג בהם את העולמות שלא היו ראויים להתנהג אלא על ידי אמצעיים ומלבושים לרוב העלמו והסתרו, והן אדוקות בו כהדין קמצא דלבושיה מניה, והם כולם צריכים אליו ואין להם שפע וברכה אלא ממנו יתברך ותשוקתם אליו, והא״ס יתברך אין צריך להם אלא הם ככלי ביד האומן להוציא כלי למעשהו כדכתיב ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן, וכן פירשו במדרש הנעלם בפרשת בראשית על פסוק היתפאר הגרזן על החוצב בו, הא למדת שאין המאציל נפרד מן הנאצל אבל שנים הם המאציל והנאצל, והואיל והנאצל נאצל ברצון המאציל ולא נתחייב ממנו והמאציל קדם לנאצל ולא בקדמות העילה אל העלול, כי המאציל היה מעולם לא קדם העדר למציאותו, משא״כ בנאצל כי קדמו ההעדר מלצאת לפועל, ומה שנקראים אחד המאציל והנאצל הוא להיותם קשורים זה בזה יחד כשלהבת קשורה בגחלת לא שהם אחד במהותם ועצמותם.

כ״חוכן מצינו בס׳ יצירה המיוחס לאברהם אע״ה שמכנה לעולם עשר ספירות בלימה, ופי׳ הרמב״ן ז״ל שהכוונה עשר ספירות בלי מהות השם, וגם כי הם בלומות לפני קונם, עוד שם ואדון יחיד מושל בכולן ממעון קדשו עד עדי עד, ואם הוא מושל בהם על כרחך יש לך להאמין שאין מהות השם מהות הספירות, עוד שם ולפני כסאו הם משתחוים נראה בהדיא שהמיוחד במציאותו מתעלה עליהם, ועוד אמרו במדרש הנעלם עשר ספירן איהו בהו ואנון ביה, ולא אמרו איהו אינון ואינון איהו, דלאו כלא חד, אלא איהו בהו, כי הוא כנשמה בתוך הגוף, ואנון ביה, כי הם קשורות בו כשלהבת בגחלת או כגוף בנשמה וכו׳.

כ״טוהנה כל מה שדברו באידרא קדישא מפרקי המרכבה העליונה בגולגלתא דרישא ובחללין דמוחא ודיקנא וכו׳ וכל מה שכתיב בשיר השירים לא יעלה בדעתך חלילה שידברו במהות האל הקדמון, רק הוא בספירות הנאצלות ממנו אשר בהם הוא מתלבש אחרי שהמציאם. וכן כל מה שאמרו בסוד שיעור קימה הכל הוא בספירות, אבל במיוחד במציאותו אין לומר עליו לא ראש ולא סוף לא ימין ולא שמאל לא מעלה ולא מטה, וכן אין אות ולא חג ולא עוקץ ולא כתר אות ולא דבר שיורה על אין סוף ית׳, ואפילו ברמז, שלפי רוב העלמו אין דבר שמורה עליו הוראה פרטית, אלא כלובן הגויל המקיף את כל האותיות מבפנים ומבחוץ, יש קצת רמז שהוא יתברך מקיף את כל העולמות מבית ומחוץ, והוא יודע הכל ומשגיח על הכל, ועל זה ארז״ל כל אות שאין הגויל מקיף אותה פסולה, שכמו שהגויל סובל אס האותיות שהוא כלל ההויות, כן הוא יתברך סובל את כל העולמות בלי עמל ויגיעה וכו׳.

ל׳ודע נאמנה כי המאמינים בעשר ספירות היותם מהות השם טועים טעות גדול וגמלו לנפשם רעה, ועל זה החרים רשב״י כד עאלו לאדרא דבי משכנא פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר וענו כולם אמן, והמתכוונים בתפלתם לשום ספירה לבדה עובדים ע״ז, והיינו ללא אלהי אמת, אלא צריך שיכוין אל המיוחד במציאותו ויבקש אותו דרך אותו מדה או אותו שם שהוא צריך אליו וכו׳ שיכוין משם אל המיוחד במציאותו יתברך, כי הוא אינו מכלל העשר ספירות אלא למעלה מהם מסתחר ברום חביון מתרומם לאין סוף לרוממותו, מתפלה לאין תכלית, ואליו העבודה והבקשה והתפלה ולא לזולתו ח״ו, ומעתה אחה המעיין השמר ולבך תשים לדעתי, וכל מי שיאמר לך הפך זה בענין הספירות לא תאבה לו ולא תשמע אליו וכו׳.

ל״אואלה שמות הספירות וכך סדרן, כתר חכמה בינה גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, והן נאחזות בו ונאחזות זו בזו כדמיון האיברים באדם, צא ח״ו שיש בהם צורה ודמות, כי הם ספירות רוחניות דקות מן הדקות פשוטות בתכלית, והן מאורות אלהיות יודעות ומשיגות את קונם כל אחת כפי מעלתה ומדרגתה, ויש בגוף האדם סימנים ורמזים דוגמא לדברים הרוחניים שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והכל דוגמא לפרקי המרכבה, ולפיכך אמר הכתוב הוא עשך ויכוננך, וארז״ל מלמד שברא הקב״ה כונניות באדם, וזהו ומבשרי אחזה אלוה, משל למה״ד לאותיות יד ועין שהם זכר לתבנית העין או היד, וכן אותיות ראובן הם זכר לתבנית ראובן, ואין אלו האותיות הם הצורה עצמה של ראובן ותבניתו ומהותו, אלא רק זכרון שאלו אותיות ראובן הכתובים הוא סימן כנגד אותו עצם ותבנית הידוע של ראובן, וכן צורת האיברים שבנו הם עשויים כדמיון סימנים לעניינים סתומים עליונים שאין הדעת יכולה לדעתם, ואין מהות יד כמהות יד ועין כמהות עין וכמש״ה ואל מי תדמיוני ואשוה.

ל״בואם נזכור על כינוי שמות ומדות וספירות שיראה מהם הרבוי, חינו אלא על דרך התיחסות ודרך משל ודמיון, לא להבדיל שום הבדלה זה מזה כלל, אבל הוא יתברך אחד ומתייחד בכל הכוחות כלן כשלהבת קשורה בנחלת, והמדות מתחלפות כפי הבנת המקבלים לא שיש למעלה שינוי ח״ו שנאמר אני ה׳ לא שניתי וכו׳.

ל״גודע כי יש בכלל עשר קדושות אלה כמה מיני מאורות רוחניות ודברים נעלמים מהשיגם ואף ברמז שנרמזו בספר הזוהר ובספר היכלות בתיקונא דע״ק וז״א ואין מבין ואין יודע דברים אלו על בוריין, וכל המעלות הנאצלות מקבלות אור ושפע זה מזה עד האור העליון על כל עליון הנקרא אין סוף, כי כל הדברים יצאו מן הנעלם אל הרשום ומן הרשום אל החקיקה ומהחקיקה אל החציבה וכו׳ עכ״ל ז״ל.

ל״דוהרמב״ם ז״ל בפ״א מה׳ יסודי התורה ה״ח כתב וז״ל והרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב״ה גוף וגויה שנא׳ כי ה׳ אלהיכם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגוף לא יהיה בשני מקומות, ונאמר כי לא ראיתם כל תמונה, ונאמר ואל מי תדמיוני ואשוה ואלו היה גוף היה דומה לשאר גופין, א״כ מהו זה שכתוב במורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלהים, יד ה׳ עיני ה׳ אזני ה׳ וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי דעתן של בני אדם שאינך מכירין אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני אדם, והכל כינויין הם, שנאמר אם שנותי ברק חרבי, וכי חרב יש לו, ובחרב הוא הורג, אלא משל, והכל משל. ראיה לדבר שנביא אחד ראה הקב״ה לבושיה כתלג חוור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, מרע״ה הוא עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח ציבור עטוף, לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, ואמיתת הדבר חין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזהו שאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי המצא וכו׳, והואיל והדבר כן הוא כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק, כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה׳ וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם, וכן הוא אומר ראיתי אותם מכעיסין, הרי הוא אומר אני ה׳ שניתי, ואלו היה פעמים כועס, פעמים שמח, היה משתנה, וכל הדברים האלו אינם מצויין אלא לגופים האפלים והשפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה עכ״ל.

ל״העוד כתב הרמב״ם ז״ל הוא היודע והידוע והדיעה עצמו הכל אחר, ודבר הזה אין כח בפה לאמרו ולא באוזן לשמוע ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כי הקב״ה מהותו ועצמותו ורצונו ודעתו הכל אחד ממש, ואין דעתו דבר נוסף על עצמותו כמו שהוא בנפש האדם שדעתו הוא נוסף על עצמותו ומורכב בו, שהרי כשהאדם לומד ומשיג איזה שכל, כבר היתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע, ועכשיו ניתוספה בו ידיעה זו, ואין זו אחדות פשוטה אלא מורכבת, אכל הקב״ה הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה ורבוי כלל. וכשם שאי אפשר לשוה נברא להשיג מהותו, כך אי אפשר להשיג דעתו רק להאמין באמונה שלימה שהוא יחיד ומיוחד, ובידיעת עצמו מכיר ויודע הנמצאים כולם עליונים ותחתונים עד יתוש קטן שבעבור הארץ, ואין ידיעה זו מוסיף רבוי והרכבה, כיון שהוא רק ידיעת עצמו ולפי שזה קשה מאד לצייר בשכלנו, על כן אמר הנביא כי גבהו שמים מארן כן גבהו דרכי מדרככם ומחשבותי ממחשבותיכם וכו׳ ע״ש.

ל״וגם שים עיניך ולבך אל מ״ש רבינו ז״ל בשער ההקדמות ואע״פ שהעתקתי לשונו בשפר הזה בפרקים, עכ״ז אעתיק מלשונו מה ששייך לדברים שאנו מדברים בהם בפתיחה זו הב׳, וז״ל ובהקדמה זו יתבאר לך ענין פסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, אשר כל החכמים הפשטנים והחוקרים נתערבבו בענין זה, איך יסבול הדעת לומר שיש ח״ו ציור אדם במדות קצובות, והרי הקב״ה אין לו גוף וכח בגוף ואין לו לא ראשית ולא אחרית, וכמעט מונעים עצמם מלעסוק בחכמת ספר הזוהר מפני קושיא זו המערבבת שכלם, ואמנם אצל היודעים בחכמה זו עליהם נאמר אשר יומרוך למזימה ומסירים השגחתו יתברך מעל ברואיו ח״ו בדברים האלה, אבל אנו אין לנו אלא שהעשר ספירות יש להם מדה קצובה לכל אחת מהם ומספר קצוב כדי שיהיה להם בחינת השגחה קצובה בתחתונים כפי הצריך להם וזה מוכרח, וכמו שנתבאר במאמר פנחס שזכרנו (העתקתי לשונו לקמן בפתיחה שלישית) ואמנם אם ח״ו היו העשר ספירות בלתי מתקשרים ונאחזים עם הא״ם דרך הקו ההוא הנז״ל אז היה ח״ו כדבריהם ולא היו נקראים בחי׳ אלהות אלא היו נבראים, אמנם נהייתם קשורים ונאחזים בו דרך הקו ההוא כשלהבת הקשורה בגחלת כנזכר בס׳ יצירה פ״ק א״כ הוא והם הכל אחד וגם הם בשם אין סוף יקראו.

ל״זוהרוצה לעמוד על בירורי תשובת קושיא זו יסתכל בפ׳ בא דף מ״ב ע״ב בר״מ בענין המשל ההוא איך המשיל העשר ספירות אל בחינת המקור הנובע מן התהום ואח״כ יוצא ממנו מעין ואח״כ המעין נמשך כעין ים ואח״כ מן הים נמשכים לחוץ ויוצאים ז׳ נחלים, באופן שעם כפי הסתכלות ענני האדם יראה קץ וסוף וגבול ומדה אל כל בחינה מהם, איננו כך, אלא בבחינת הכלים אשר בתוכם נגבלים המים ונכנסים בתוכם, אבל המים עצמם אין להם שיעור כי דבקים הם במאצילם שהם התהומות אשר משם נמשכים ויוצאים, ועיקר בחי׳ המדה והמספר איננה רק בבחינת הכלים בעצמה אשר לא יכילו מים יותר משיעורם, אבל המים אשר בתוכם אין להם קץ ותכלית ואין להם סוף, וז״ל המאמר הנז׳ ובגין דא אמר ואל מי תדמיוני ואשוה ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו וכו׳ (לשון המאמר העתקתיו לקמן בפתיחה שלישית) הרי מפורש היטב כל מה שאמרנו לעיל.

ל״חבאופן שלא יתבהל לב האדם הרואה מדות וספירות וציורים למעלה, כי כל בחינות אלו הוא בכלים או באורות עצמם בהיותם מתלבשים תוך הכלים וזהו מחולשת הכלים שאין בהם כח לקבל יותר ממספר ומדה קצובה הראוי להם, אשר לסיבה זו נקראים מדות וספירות ממש, ויש רשות ביד האדם לכנות להם מספר וקצבה כנזכר במאמר הנז׳ וז״ל ויכילנא למעבד חשבן תמן. אמנם באורות הפנימיים עצמם אין להם קץ וסוף ח״ו, וזה מחמת התקשרותם בא״ס כי ממנו יוצאים ואליו חוזרים ברצוא ושוב, וכל הנותן קץ ומספר וגבול באורות אלו בהיותם שלא בתוך הכלים הרי הוא מקצץ בנטיעות ואוי לו אוי לנפשו, וכמו שאמר לעיל במאמר ווי ליה מאן דישוי ליה בשום מדה וכו׳ וכד אסתליק מההיא מדה לית לית מדה ולא דמיון ולא צורה וכו׳ עכ״ל זלה״ה.

ל״טוהנה החכם הישר בעל ספר הברית ז״ל במאמר ד׳ פרק י״ד בח״א כתב וז״ל יש אנשים אינם רוצים לעסוק בלימוד זה (הוא חכמת הקבלה) כי עליהם אימתה ופחד פן יפלו ברשת ההגשמה כי כל ספר מספרי הקבלה אשר יפתחו יראו בו כל העניינים מגשמים כספירות עשר לא פחות ולא יותר, התלבשות ואורות וכלים ושברי כלים וצינורות וקטנות ויניקה וגדלות וכדומה, והעם מרעידים על הדבר ומהגשמים, והנה הנס מפני הפחד של ההגשמה יפה עושה אשרי העם הבורחים מקול המון הגשם, אפס כי הבריחה טוב לאינו מבין אשר לא ידע להזהר ולשלול הגשמיות מן הדברים הרוחניים ולא יוכל להפשיט כתונת עור החיצוני מן האור הפנימי, לא לחכמים כי לא יזיקו מלות הגשמיים לחכמים יודעי העתים בעניינים האלה, כי כבר בקיאים הם בהתפשטות הגשמיות מן הרוחניות ועורם מעליהם יפשיטו, כי אי אפשר ללמוד וללמד בזה העולם סודות הרוחניים העומדים ברומו של עולם העליון כי אם דוקא בדברים ועניינים גשמיים אחר שהדברים יוצאים מפה גשמיי ונכנסים לאזן גשמיי ונכתבים בקולמוס גשמיי על נייר גשמיי, לכן דעת לנבוך נקל שיצטרך כל עניין רוחניי להתעטף ולהתלבש תוך איזה עניין גשמי, כי לא היה גשם בארץ אשר אין לו דוגמא למעלה בעולם העליון, יען כי עולם הזה הוא חותם ודפוס כל העולמות העליונים, ובפרט האדם באדמה כי בצלם אלהים עשה את האדם ומבשרו יחזה אלוה, וכאשר הנשמה הרוחנית מתלבשת בגוף גשמיי אשר ודמה לה ברמ״ח איברים, ובזולתו אי אפשר לה להתקיים בזה העולם, כך אי אפשר לסודות העליונים לבא להתגלות בזה העולם מבלי כסות ולבוש חיצון ולא עליהם יהיה הגשם, ולכן רשב״י ע״ה כשרצה ללמד לתלמידיו סודות רוחניים מלובשים במלות גשמיים, פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר בסתרו של עולם, ובזה הזהירם על התפשטות הגשמיות מן הרוחניות בלימוד ההוא, ובהיות שומעים את הקולות הגשמיים יהיה דעתם אך לפשט הגשמיות מן הרוחניות.

מ׳ובכן לא יזיק כזאת לחכם כי יסיר תיכף כל מלות הגשמיים ופשט את בגדיו החיצונים וידחה אותם מפתחי לבבו החוצה, והפנימיות אשר ימצא תחת לשונו הגשמיי ויבין דבר מתוך דבר יקחנה לו ויקבלנה בשמחה דבה להתענג על ערבים בתוכה ולפנק עם רוב נועם ויופי קדשי קדשים התוכיות, ומי שמתיירא את הלבוש ואת הכסות הגשמיי אשר עליו ממעל לו אי אפשר לו להשיג הפנימיות הנחמדים מפז לעולם, משל למה״ר למרגליות הנמצא בעומק המים בנהרות וימים כידוע, ויש בני אדם מלומדים על זאת לרדת בעומק המיס מתחת ויודעים להזהר בנשימתם שלא יכנום מיה באפם ובפיהם בעזר מצנפת עור שעל ראשם, והמה מתעכבים שם ולוקטים המרגליות ובעוד שהם לוקטים נזהרים בנפשם ומשמרים עצמם מן המים, ובעלותם ליבשה זורקים מעליהם כל חלקי המים אשר על גופם ומתנגבים מהם ומתענגים על רוב המרגליות היקרים אשר מצאו תחת המים ומשם נתעשרו, אך כל איש ירא מן המים וברוח, לעולם אי אפשר לו להשיג מרגליות וימות בדלות ובחוסר כל, ככה ממש הדבר עם חכמת הקבלה כי ברח העם בראותם בספרי הקבלה תיבות ועניינים מוגשמים וכל אשר ברחו לא ראו טובה וחמדה גנוזה בתוכה מימיהם, אך חכם מה הוא אומר האיש כמוני יברח והוא ידע להזהר ונכנס בשלום שבחוץ ויוצא בשלום שבפנים, כי בדעתו להפשיט החומריות הגשם חלף הלך לו, ואת יקר תפארת הפנימיי יהיה לו.

מ״אשוב שנית אומר אליך אחי וראש, שאם תרצה לברוח מן הגשמיות, צריך שתברח מללמוד תורה שבכתב שנתנה על ידי מרע״ה מפני שהיא תגשים את הבורא יתברך באמרה וירד ה׳ ויעל ה׳ וינחם ה׳ וירח ה׳ וכדומה לזה הרבה ויהי גשם גדול, ויותר מהמה בני אומר לך שלפי זה צריך אתה לברוח מקיום כמה מצוה בתורה, יען כי שרשם גשמיות ועל יסוד הגשם נבנו כמו מצות שבת שרשה ויסודה הוא מאמר הכתוב כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, וכלום יש הגשמת הבורא יותר מזה, ולפי דבריך חלילה לך לשמור את יום השבת כדי שלא תפול בהגשמה, ברח דודי ודמה לך כי כונתך לטובה ומחשבתך רצויה כי על כן קדמת לברוח מלמוד חכמת הקבלה בחשבך כי כונתך רצויה, אך אמנם אם חכם אתה ראוי לך להזהר מאד מלחשוב שהבורא יתברך עשה מלאכה בששת הימים והיה עיף מן המלאכה, והוא יגע ורפה ידים ח״ו וינח ביום השביעי וינפש מיגיע כפו, חלילה לך ממחשבה זו, אבל תאמין כי בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע בששת הימים אף לא ביום השביעי שבת וינפש מן העבודה ח״ו כי בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וכל מעשה בראשית נמי מאמר הוא, ובכל זאת תקבל שבת בשמחה ובפנים יפות, לא שתרחק קבלת שבת מיראת ההגשמה, כן אחי הדבר ממש בלימוד הקבלה אשר לבך יהגה אימה מההגשמה, אימתה זו לא הבעתך ואל יעצרכה הגשם, ומה מאד הזהיר הזוהר על לימוד פנימיות התורה כדאיתא בתיקונים וז״ל ומהאי חיבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי לעילא עד דאתגלייא בסוף יומיא לתתא דבגיניה ושבתם איש אל אחוזתו עכ״ל.

מ״בובתשובת הריב״ש ז״ל סי׳ קנ״ז כתב וז״ל שמעתי אחד המתפלספים מספר בגנות המקובלים והיה אומר הנוצרים מאמיני השלוש והמקובלים מאמיני העשיריות, וכבר קרה לי בהיותי סרקסט״ה שבא לשם החכם הישיש דון יוסף בן שושן ז״ל והוא היה חכם בתלמוד וראה בפלסופיה והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצוה, וביני ובינו היתה אהבה וחשק גדול, ופעם שאלתי לו איך אתם המקובלים בברכה אחת מכוונים לספירה ידועה ובברכה אחרת לספירה אחרת, ועוד וכי יש אלהות לספירות שיתחלל אדם להם, וענה לי חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות, אבל הדבר כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין יבקש ממנו שיצוה אל היושב על המשפע שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות, וכן אם ישאל מן המלך שיתן לו מתן, לא יאמר לו שיצוה אל השופט אלא שיצוה השוכן, וכן אם ישאל יין יבקש שיצוה זה לשר המשקים, ואם ישאל לחם יאמר לשר האופים, לא בהפך זה, כך הוא בענין התפלה שהיא לעולם לעלת העלות אלא שמכוין המחשבה להמשיך שפע לאותת ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו, כמו שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת חסד שהיא מדת רחמים ובברכת המינין יכוין לספירה הנקראת גבורה שהיא מדת הדין והקש על זה, זה ביאר לי החסיד הנז׳ מכוונת המקובלים והנה טוב מאד עכ״ל.